אור ברסלב
לבוש מרדכי בבא קמא בבא קמא › סימן ג

לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין

בבא קמא · סימן ג

סימן ב

סוגיא דבור המתגלגל. וסוגיא חיובא דבור להבלו או לחבטו. ואי הוי מטעם עצם המזיק או מטעם תקלה:

תוס' דף ו ד"ה לאתוי בור המתגלגל כתבו שאם הניח אדם אבן וגלגלו שור או אדם שלא בכונה אם הזיק בהדי דאזלי מחויבים שניהם בעל התקלה ובעל השור המגלגל. ואם בתר דניח אז מחויב בעל התקלה הכל. וכן הוא בתוס' לקמן דף י"ט ד"ה וכי אתמר דרב הונא עי"ש. והרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות נזקי ממון היו התרנגולין מועדין להלוך כדרכן ולשבר הי' חוט או רצועה קשור ברגליהן ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר משלם חצי נזק. במה דברים אמורים בשקשרו אדם אבל אם נקשר על רגליהן מאליו בעל התרנגולין פטור ואם הי' לחוט בעלים ולא היה החוט הפקר בעל החוט חייב חצי נזק שהרי הוא כבור המתגלגל עכ"ל. וכבר תמה הראב"ד על דברי הרמב"ם אלו. דממ"נ אם מיירי הרמב"ם שהחוט הזיק בשעה שנח ואז נסתבך כלי באותו החוט דהחיוב מטעם בור. א"כ איך אמר שהוא חייב חצי נזק כולי נזק לשלם שהרי בעל החוט פושע הוא שלא שמר את החוט או אם קשרו אדם מחויב הקושר נזק שלם. שהרי הוא הבור המתגלגל והוא גמ' מפורשת בדף י"ט דאמר רב הונא ל"ש (דחייב חצי נזק) אלא בנקשר מאיליו אבל בקשרו אדם חייב. ואמרינן שם נקשר מאליו מאן חייב אלימא בעל הדליל ה"ד אי דאצנעי' אנוס הוא ואי לא אצנעי' פושע הוא ופירש"י וכולי נזק בעי לשלומי כו' אלא מתניתין בדאדי' אדוי'. הרי דאם פשע מחויב לשלם כולי נזקא ואי קאי הרמב"ם בשהזיק בשעת הילוכו א"כ אמאי פטור בשנקשר מאליו הרי צרורות מחייבינן אף בדהפקר. (ע"ש בראב"ד דיש ט"ס בדבריו וכצ"ל שם ומ"ש עוד שאם הי' לחוט בעלים משלם חצי נזק לאו מילתא היא שלא מצינו בבור חצי נזק). והיא תמיהא נפלאה עד כי גם המ"מ כתב ע"ז ז"ל וכבר הושג מזה:

ונראה לי לישב דברי רבינו בהקדם דבריו בפי"ב מהלכות נזקי ממון הי"ח ז"ל הי' חופר בבור ונפלה הבהמה בבור מקול החפירה ומתה אם נפלו מלפני' חייב מלאחרי' כגון שנבעתה וחזרה על עקבה לאחור ונפלה ומתה פטור שנאמר ונפל עד שיפול כדרך נפילה. נפלה לפני' מקול החפירה חוץ לבור ומתה אין ב"ד מחייבין אותו ואם תפס הניזק אין מוציאין מידו. ואם נפלה לאחורי' חוץ לבור ומתה או הוזקה בעל הבור פטור עכ"ל ודבריו תמוהים כאשר השיגו הראב"ד דהנה בגמ' שם אמרינן אמר רב לפניו לפניו ממש לאחריו לאחריו ממש וזה וזה בבור רב לטעמו דאמר רב בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו ושמואל אמר בבור בין לפניו בין לאחריו חייב שמואל לטעמו דאמר להבלו וכ"ש לחבטו אלא היכי דמי לאחריו מקול הכרי' דפטור כגון דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור חוץ לבור עכ"ל הגמ'. והנה הרמב"ם דפסק שם בהלכה י"ד דבור שחייבה התורה הוא להבלו וכ"ש לחבטו. א"כ איך פסק כאן דאם נפלה לאחריו בבור פטור הא הוזקה מחבטה. והא אמרינן דלשמואל דמחייב בחבטה מחויב בבור וגם מאי שמסיק הרמב"ם דאם נפלה:

חוץ לבור ומתה אין ב"ד מחייבין אבל אם תפס הניזק אין מוציאין מידו מאי ספק הוא הא בגמ' אמרינן דבכה"ג אף לשמואל פטור. והנה בגמ' שם פרכינן דאמאי מחויב בנפל לפניו מקול הכרי' נימא כורה גרם לו. והקשו בתוס' ורא"ש אף אם כורה גרם יתחייב כמו שנים שעשאו ועיין שם תירוצם דהיכי דעשה חצי התקלה אז פטור ואינו מחויב אלא בעשה כל התקלה או חצי ההיזק עי"ש והוא דחוק. ונראה לישב דהנה רש"י (דף י"ט) בד"ה אלא מתניתין כתב דאם קשר אדם הדליל בתרנגול והתרנגול הזיק בו בזריקתו אז הקושר פטור שלא נתקל אדם בבורו. והקשה בתוס' דלחייב משום אשו כמו אבנו וסכינו שהניחן בראש גגו. הרי חזינן דדעת התוס' דאם הזיק שור בדבר של חבירו אז גם בעל התקלה מחויב מטעם אש. א"כ אם הבהמה הזיקה בשליף שעלי' אם השליף הוא של אחר אז מחויב גם בעל השליף מטעם אש> א"כ אף אם השליף הוא של בעל השור הנה מלבד שנוכל לחייבו מטעם רגל שהרי שור שלו הזיק הרי גם על השליף נוכל לחייבו מטעם אש דלא גרע מאלו הי' שליף של אחר. מעתה תקשה איך אמרינן הזיקה בשליף שעלי' ברה"ר פטור מכל וכל ליחייב חצי נזק מטעם השליף כמו אלו הי' השליף של אחר שהי' מחויב מטעם אש. עכצ"ל דאם השור הזיק בדבר של אחר אז אינו מחויב אלא בעל השור דהשור הוא העושה ההיזק אף שגם האחר פושע אעפ"כ אינו מחויב על מעשה של אחר ולא דמי לאבנו וסכינו. דהתם ג"כ מעשה ההיזק עושה האבן שלו. והרוח הוא שקרבו שהפילו מעל הגג. אבל כיון שזרקו הרוח אז כובד האבן הוא המשבר הכלי משא"כ היכא שהזיק האבן בגלגול אם הזיק בהדי דאזלי אז כח השור הוא המזיק בכה"ג השור לבדו חייב. אף שבעל האבן פשע. אעפ"כ אינו מחויב על מעשה השור. ומה שהוכיחו התוס' דמחייבי שניהם בעל התקלה ובעל המזיק מהא דאמרינן לקמן וליחייב נמי בעל גחלת. לפענ"ד אינה ראי' דהתם גבי אש הא דמחייבינן את בעל הכלב הוא משום שהניח האש ברוח מצוי' משו"ה הקשה אמאי נחייב את בעל הכלב לבדו משום שהניח ברוח מצוי'. נחייב את בעל הגחלת ג"כ אם לא שמר גחלתו שהרי גם הוא הניח אשו ברוח מצוי'. אבל אם הי' החיוב מטעם שהכלב עצמו מזיק אז לא הי' פריך וליחייב נמי בעל הגחלת, ומדויק מאד דברי רש"י שם (דף כ"ג) ד"ה וליחייב ז"ל רש"י הלכך לר' יוחנן דאמר לעיל על הגדיש משלם חצי נזק דצרורת הן לשלם בעל הגחלת חצי האחר דממונו הוא וריש לקיש דאמר על הגדיש כולו פטור לשלם בעל הגחלת כולו עכ"ל רש"י. ולכאורה תמוהים דברי רש"י דלמה לו לרש"י לפרש לריש לקיש הקושיא אמאי פטור על כל הגדיש. אמאי לא נקיט דהקושיא לריש לקיש ג"כ על מתניתין כמו לרבי יוחנן דהא לריש לקיש הא דאמר במתניתין על הגדיש משלם חצי נזק הוא על מקום גחלת. א"כ ליפרוך אמאי אינו משלם אלא חצי נזק לשלם בעל הגחלת חצי האחר ויהי' הקושיא אמתניתין לא אדברי הגמ' אלא דסבר רש"י דעל המקום הגחלת דהכלב הוא המזיק והוא השורף אין לחייב את בעל הגחלת אף אם פשע. דאין מחייבין משום פושע על מעשה של אחר ורק על כל הגדיש שהחיוב הוא מטעם שהניח האש ברוח מצוי'. ע"ז פריך וליחייב נמי בעל גחלת הרי הוא הניח אשו ברוח מצוי'. משו"ה שפיר פרש"י דאם התרנגול זריק הדליל והזיק בזריקתו. אז הקושר פטור אף אם הוא פושע דאין מחייבין משום פושע על מעשה של אחר:

והנה הכא על קושית התוס' והרא"ש שהקשו מאי פריך נימא כורה גרם לו. הלא שניהם עשו התקלה בעל הבור והכורה. נראה לי דהכא בעל הבור לא עשה כלל תקלה לגבי השור. שהרי השור הלך באופן שלא הי' נופל לבור בלא הבעיתה מקול הכרי' נמצא שלא הי' לו הבור תקלה ורק הכורה עשה הבור לתקלה בזה שהבעתו. והוי דומיא שלקח אחד אבן של תבירו שהי' מונח במקום זה. באופן שלא הי' תקלה. והוא גלגלו למקום אחר ועשאו תקלה דאז השני חייב. ולא דמי לבור המתגלגל ברגלי אדם דמחייב בעל התקלה. דהתם כיון שמצוי בשוק אדם ובהמה לגלגל האבן א"כ עשה מתחלה תקלה. שהרי מצוי הוא שיבא. א"כ עשה בור ע"י רוח מצוי'. אבל הכא בכורה אטו מצוי הוא שיכנס לתוכו כורה ויחפור. שנימא שהוא עשה תקלה לגבי השור. שהכורה יעשו בורו לתקלה. בודאי דזה אין מצוי שיורד כורה לחפור. שעי"ז יבעת שור. נמצא שהכורה עשה לגבי השור כל התקלה. (והוי כמו שור שדחף חבירו לבור. דלרבנן פטור משום דלא הוי לגבי' דידי' תקלה). והנה בחיובו דבור יש לפרש או שהחיוב הוא משום שבור שלו הוא המזיק או כיון שבורו הוא התקלה אף שהמזיק הוא דבר אחר מחויב ג"כ. והנה רב חזינן דס"ל חיוב דבור הוא דוקא אם בורו הוא המזיק. אבל אם בורו הוא רק תקלה אז הוא פטור שהרי ס"ל בור שחייבה עליו תורה הוא להבלו דההבל הוא שלו. והוי כמו אשו שהזיק. אבל אם נחבט כיון דהחבטה הוא המזיק אינו שלו אף דהתקלה הוא בודאי שלו שהרי ע"י כרייתו נפל אעפ"כ פטור. דחיוב דבור הוא דוקא אם עצם המזיק שלו ומשו"ה בנתקל באבן ונשוף בקרקע פטור אליבא דרב. אבל טעמו דשמואל דאמר בור שחייבה עליו תורה הוא להבלו וכ"ש לחבטו נוכל לומר שני טעמים. או דס"ל דחיובא דבור הוא על תקלה ג"כ. א"כ אף שעצם המזיק היינו החבטה אינו שלו אלא קרקע עולם מחויב כיון דע"י תקלתו נחבט. או דטעמא דשמואל דבאמת הרי בור ברה"ר אינו שלו אלא דעשאן הכתוב כאילו הן ברשותו. ס"ל לשמואל דאין הכונה דהקימה התורה ברשותו רק חלל הבור דהוא ההבל. אלא דגם קרקעית הבור הוא ברשותי' דכל זה הוא בכלל הבור שקראה התורה את הכורה בעל הבור וממילא אליבא דשמואל לאו קרקע עולם הזיקתו אלא בור שלו הזיקתו. ולשמואל כל שעושה דבר תקלה שעי"ז יוכל לבא לידי היזק נעשה בעלים על כל ההיזק. ומשו"ה בנתקל באבן ונשוף בקרקע מחויב דנעשה בעלים על כל ההיזק שמצוי לבא ע"י האבן דזהו הבור שחפר. וכמו פותח בור דחייב אליבא דרב אף דהבור הוא לא עשה. אעפ"כ מודה רב דחייב ולא אמרינן בור של פלוני הזיקתו. וע"כ היינו מטעם דכיון דהוא פתח הבור נעשה הוא בעל הבור ואוקמי' רחמנא לבור ברשותו. ה"נ ס"ל לשמואל דכל מקום שמצוי לבא היזק ע"י תקלתו הוא פותח בור ונעשה בעלים על כל המקום:

ועפ"י ההסבר הזה יש ליישב בפשטות קושית התוס' (דף נ') ד"ה לשמואל איך מחייב שמואל בנתקל בגובה ונחבט בקרקע הא בנפל לאחורי הבור מודה שמואל דפטור. אכן יש לישב דכיון דהוא דבר שאינו מצוי שיפול לאחורי הבור. ולא הוי תחלת עשיתו לנזק זה. ע"ז לא נוכל לומר שפתח בור. וממילא לא נעשה בעלים על אחורי הבור. אבל בנתקל בגובה ונחבט בקרקע דהוא דבר מצוי. זה מקרי פתח בור ונעשה בעלים על הקרקע שתחת הגובה. וממילא בנתקל באבן ונשוף בקרקע וכן בנחלק במים ונחבט בקרקע אף בקרקע שאין המים נשפכים כיון דתחלת עשיתו מוכשר לנזק זה נעשה בעלים על כל הקרקע. ומיושב בזה קושית התוס' (דף כ"ח) בד"ה ונשוף וכן מה שנשאר בתוס' בצ"ע לרב אמאי חייב בהניח אבן על פי הבור. נמי ניחא דהתם כיון דפתח התקלה לגבי דהאי שור נעשה בעלים על הבור דהוא חלל הבור ודו"ק]: אכן יש להביא ראי' לפי דברינו דטעמא דשמואל דס"ל בור שחייבה עליו תורה הוא להבלו וכ"ש לחבטו הוא דס"ל לשמואל דגם החבטה הוא ברשותי' דהנה ביארנו דבנפל מקול הכרי' אז הוא לא עשה התקלה. והנה אמרינן דמשו"ה לא אמרינן כורה גרם לי' משום דקיי"ל כרבי נתן דס"ל אנא תוראי בבורך אשכחתי' היינו כיון שבורך הזיקתו אף שהפילו אחר את הוא דמחייבית לשלומי' ואם נימא דטעמא דשמואל דמחייב אחבטה הוא כיון דהתקלה הוא שלו מחויב אף אם ניזק בקרקע עולם אבל החבטה באמת אינו שלו. א"כ היכא דתקלה אינו שלו אד:

גם אליבא דשמואל יפטור על החבטה לפי"ז. א"כ תקשה איך מחייב שמואל בנפל לאחריו מקול הכרי'. כיון דנפל מקול הכרי' הרי התקלה אינו שלו. א"כ אמאי מחויב בנפל לאחריו דניזוק מחמת החבטה. הרי החבטה אינו שלו וגם התקלה אינו שלו עכצ"ל דשמואל ס"ל דגם קרקעית הבור אוקי רחמנא ברשותי' ומשו"ה אף בנפל לאחריו מקול הכרי' מחויב כיון דבורו היינו קרקעית הבור דהוא שלו אליבא דשמואל הזיקתו:

ועפי"ז מיושבים דברי הרמב"ם כמין חומר דהנה באמת לכאורה שתי הסוגיות (דף נ' ודף נ"ג) סותרים זא"ז. דהרי (בדף נ') מוכח דסתמא דגמ' ורבא ורב נחמן דהילכתא כותי' בדינא ס"ל בור שחייבה עליו תורה הוא גם לחבטו. והרי (בדף נ"ג) אמרינן תני רב חנני' לסיועי' לרב הרי איתותב שמואל מברייתא ואיך פסקו כותי'. ועוד יש דקדוק דאמרינן שם תני רב חנני' לסיועי' לרב ונפל עד שיפול כדרך נפילה מכאן אמרו נפל לפניו מקול הכרי' חייב לאחריו מקול הכרי' פטור. ולכאורה מאי אריא בנפל לאחריו מקול הכרי' דפטור הלא גם בלא קול הכרי' אם נפל לאחריו פטור. ובשלמא במתניתין נוכל לומר דבא להשמיענו חידוש בנפל לפניו דאף אם נפל מקול הכרי' אעפ"כ חייב. אבל בברייתא דעיקר בא להשמיענו דינא דפטור בנפל לאשמעינן רבותא יותר בנפל לאחריו אף שלא מקול הכרי' פטור. ואולי בלא קול הכרי' אינו מצוי שיפול לאחריו ודוחק:

ע"כ נראה דהרמב"ם ס"ל דתני רב חנני' לסיועי' לרב אבל לא מטעמי' דאנן פסקינן בזה כותי' דרב דהתורה לא עשאה ברשותי' אלא ההבל שזהו הבור. אבל לא קרקעית הבור. ואעפ"כ חייב על חבטה. משום דס"ל דבור מחויב גם על תקלה אף שעצם ההיזק אינו שלו ורק התקלה הוא שלו. ובזה יתבארו היטב דברי הרמב"ם בפי"ב מהלכות נזקי ממון ה"ג ז"ל כיצד המניח אבנו או סכנו או תבנו או משאו וכיוצא בהן ברה"ר והוזקו בהן אדם או בהמה חייב נזק שלם. וכן אם הניחן ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקירן נתקל בקרקע ונחבט בתקלה זו והוזק בה חייב בעל התקלה. והקשה בלח"מ דמשמע דוקא נתקל בקרקע ונחבט בתקלה הוא דחייב אבל נתקל בתקלה ונחבט בקרקע פטור. וקשה מנתקל בגובה ונחבט בקרקע דחייב. (עי"ש בדבריו דלהרמב"ם לא ס"ל חילוקי התוס' בין תל ובין נתקל ונחבט בקרקע). אכן לדברינו הנה בבור יש שני חיובים. בור ברה"ר משום תקלה היינו דילפינן מכי יכרה. היינו שעשה תקלה. ובור ברשותו מחויב משום דעצם המזיק שלו. ומשו"ה בבור ברשותו היכא דהפקיר גם התקלה פטור משום דלאו בורו הוא. אבל אם התקלה או הבור לא הפקיר אף שהרשות הפקיר ילפינן מונפל שמה בעל הבור ישלם אף דאין חייב מטעם כרי'. (דלהרמב"ם ע"כ ההפקר לא הוי תקלה מדפטור היכא דהפקיר שניהם). עכ"ז מחויב כיון דבורו הזיק. מעתה הדברים מבוארים דברה"ר דמחויב מטעם תקלה מחויב אף בנתקל באבן ונשוף בקרקע שהרי תקלתו היא שגרמה לו אף שההיזק הוא של אחר שהרי קרקע עולם הזיקתו כיון דסבירא לן בור שחייבה עליו תורה אף לחבטו דחיוב בור הוא גם על תקלה אבל בור ברשותי'. אין החיוב מטעם תקלה אלא משום דבור דידי' הזיקו. א"כ בנתקל באבן ונשוף בקרקע הרי לאו בורו הזיקו. משו"ה כתב הרמב"ם נתקל בקרקע ונשוף בהן דוקא בכה"ג מחייב והדברים פשוטים וברורים:

ועפי"ז מבאר הרמב"ם בפשטות ברייתא דתניא לסיועי' לרב שהקשינו אמאי דוקא בנפל לאחריו מקול הכרי' אז פטור. גם בנפל שלא מקול הכרי' יפטר בנפל לאחריו. אכן לפי הנ"ל דהיכא דנפל מחמת הבור דאז החיוב מטעם הכרי' היינו שעשה התקלה אז לא ס"ל להברייתא כותי' דרב לפטור בנפל לאחריו אלא בכה"ג ס"ל דחייב. דנהי דקרקע עולם הזיקתו אבל התקלה היא כרייתו היא שגרמה לו. ורק בנפל מקול הכרי' דאז אין החיוב מטעם תקלה שהרי הבור לא הי' כלל תקלה לגבי דהאי שהרי הכורה הוא שעשה שיהי' הבור תקלה כדביארנו למעלה דמשו"ה פריך נימא כורה גרם לו. אלא דאף עפ"כ מחויב מטעם ונפל שמה בעל הבור ישלם. היינו כיון שבורך הזיקו ואת קטלתי' מחייבת לשלומי א"כ היינו דוקא בנפל כדרך נפילה דאז נהרג מחמת ההבל דההבל הוא שלו או מתויב אף בנפל מקול הכרי'. אבל בנפל שלא כדרך נפילה היינו דאז אין התקלה שלו שהרי הכורה גרם. ואין עצם המזיק שלו שהרי ס"ל בזה כותי' דרב דלא נעשה בעלים אלא על חלל הבור היינו על ההבל לא על קרקעית הבור. משו"ה פטור ומשו"ה גם הסוגיות אינן סותרים זא"ז דרבא ור"נ וסתמא דגמרא ס"ל דבור מחויב גם על חבטה. היינו מטעם תקלה ולא כשמואל דס"ל דנעשה בעלים על קרקעית הבור משו"ה בנפל לאחריו מקול הכרי' יסברו ג"כ כהברייתא דפטור, ועתה נבאה לבאר דברי הרמב"ם ונקדים עוד דהא דפריך בגמ' נימא כורה גרם לו. אין הכונה דבנפל לפניו דבודאי הכורה גרם. דכיון דהלך ונפל לפניו יכול להיות שגם בלא הכרי' הי' נופל. אלא דהקושיא איך מחייבינן לי' דילמא כורה גרם לו וכן מוכח מירושלמי שם דהירושלמי קאי לגבי חיוב הכורה (וס"ל להירושלמי דכורה מחויב) ואיתא בירושלמי דבנפל לפניו אז פטור הכורה דאמרינן דילמא עיקר המעשה מהבור. אבל בנפל לאחריו אז מחויב הכורה. דבלאחריו כמו שפירש הרמב"ם שנרתע וחזר על עקביו ונפל אז בודאי הכורה גרם אז חייב הכורה. עי"ש במפרשי הירושלמי. עכ"פ חזינן מהירושלמי דבנפל לפניו יוכל להיות שבלא הכורה הי' נופל ובלאחריו בודאי בלא הכורה לא הי' נופל מעתה מיושבים דברי הרמב"ם כמין חומר. ז"ל הי' חופר בבור ונפלה הבהמה בתוך הבור מקול החפירה ומתה אם נפלה מלפני' חייב (שהרי אף אם הכורה גרם כיון דההבל שלו הזיק אמרינן את קטלתי') מאחרי' כגון שנבעתה וחזרה על עקיבה לאחור ונפלה ומתה פטור שנאמר ונפל עד שיפול כדרך נפילה (היינו דבנפלה לאחרי' אז בודאי התקלה מהכורה. וגם עצם המזיק אינו שלו. שהרי נחבט מחמת הקרקע. ואנן ס"ל דאין נעשה בעלים אלא על ההבל משו"ה פטור). נפלה לפני' מקול החפירה חוץ לבור ומתה אין ב"ד מחייבין אותו. ואם תפס הניזק אין מוציאין מידו (הוא דאם הי' ברור לן שהי' נופל גם בלא הכרי' א"כ עיקר התקלה הוא מחמת בורו הי' מחייבינן אף בנפל לאחורי הבור. אף שאין עצם המזיק שלו עכ"פ התקלה שלו. ולא קשה ממאי דבגמ' אמרינן דאם נפל לאחורי הבור פטור בודאי דהתם אליבא דשמואל דלדידי' הטעם דמחייבינן אחבטה משום דעשאתו התורה בעלים גם על קרקעית הבור. אבל על אחורי הבור כיון דאין מצוי שיפול לאחורי הבור לא עשאתו התורה בעלים. משו"ה פטור אליבא דידי' דעל תקלה לא ס"ל דמחויב. אבל לדידן דס"ל כותי' דתני רב חנני' דחיובא דבור הוא גם על תקלה ומשו"ה מחויב בחבטה. א"כ אף בנפל לאחורי הבור מחויב כיון דהתקלה שלו. אבל כיון שספק הוא אם התקלה שלו שהרי יכול להיות שהכורה גרם. ואם עיקר הנפילה מהכורה אז אין התקלה שלו וגם עצם המזיק אינו שלו. משו"ה אין ב"ד מחייבין ואם תפס אין מוציאין כדס"ל להרמב"ם בכל דוכתי' תקפו כהן אין מוציאין מידו). ואם נפלה לאחורי' חוץ לבור ומתה או הוזקה אז בעל הבור פטור. שהרי אין התקלה ואין עצם המזיק שלו:

נמצא דיש בבור שני חיובים עצם המזיק וגם תקלה. וגם זה ביארנו שעל מעשה של חבירו. אין מחויב אחר אף שהוא פושע. אלא דבור המתגלגל לא נוכל לומר דהראשון לא עשה כלל תקלה. שהרי כיון שמצוי שור ואדם לגלגל הרי הכין ג"כ הנזק. אבל עכ"פ לא נוכל לומר שהוא לבדו עשה התקלה לגבי דהאי. שהרי בלא השור והאדם לא הי' תקלה לגבי דהאי והנה אנן פסקינן שנים שעשאו. היכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי. אבל זה מצינו רק משום דס"ל האי כולי היזקא עביד והאי כולי הזיקא עביד והיינו שזה הורג בכח של זה וזה הורג בכח של זה אבל לגבי תקלה לא מצינו דהאי כולי תקלה עביד והאי כולו:

תקלה עביד. (והרי הרא"ש ותוס' סברי דבמחצה תקלה פטור מכל וכל. ונהי דביארנו לעיל דחייב. אבל עכ"פ לא מצינו שנא' האי כולי תקלה עביד). ובפרט בכה"ג שאלולי מעשה השני לא הי' כלל תקלה לגבי דהאי. ויש עוד סברא לומר משום דאנא תוראי בבירך אשכחתי' היינו בור שלך הזיק. אבל זה ג"כ לא שייך אלא אם נחבט בתקלה שלו. אבל לא אם תקלה שלו לא הי' עצם המזיק. אלא דיש עוד סברא לחוב שנים שעשאו אדם ושור היזק. משום דכיון דע"י האדם עשה השור. נעשה השור בעירו ומחויב על מעשה השור. כמו שפירשו התוס' בפרק הכונס גבי הוציאוה לסטים. אך זה שייך דוקא גבי שן ורגל או אש אבל גבי בור. נהי שיחשב השור כבעירו. עכ"פ שור הוא והרי אמרינן איש בור ולא שור בור. א"כ אף אם נעשה בעירו ג"כ יפטור על מעשה השור. מעתה אם אדם הניח אבן המתגלגל ברגלי אדם ובהמה ובא שור וגלגלו למקום אחר אז יהי' הדין כן אם נחבט אדם בהאבן אז מחויב בעל האבן הכל. אף שהתקלה לגבי דהאי עשו שניהם הוא והשור שגלגל למקום הזה. אבל כיון שבורו הזיקו. הרי לא גרע משור שדחף לבור. דאמר לו לבעל הבור את קטלתי' ומחייבית לשלומי. אבל אם נתקל באבנו ונחבט בקרקע דמחייבינן ליה מטעם תקלה אז בעל האבן אינו מחויב רק החצי שהרי הוא והשור עשו תקלה לגבי דהאי ואית ליה שותף. ובכה"ג גבי תקלה לא שייך כולי תקלה עביד. וגם על מעשה השור אין לחייבו כמו שביארנו, מעתה מתישב שפיר דברי הרמב"ם שהבאנו דס"ל דאם קשר חוט ברגלי תרנגולים. או שהי' לחוט בעלים ולא אצנעי' ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר. וקשה עליו (מדף י"ט) דפרכינן על רב הונא אי לא אצנעי' פושע הוא. פירוש וכולי נזקא בעי שלומי. אכן לדברינו מיושב בפשטות דהנה רב הונא דאמר דבקשרו אדם חייב כולי נזקא. ע"כ מיירי בשהאדם או הבהמה ניזק בדליל עצמו. ומשו"ה אף שגם התרנגול עשה התקלה שהרי גררו. אעפ"כ מחויב כולי נזקא מטעם דאמר לו בירא דידך הזיקתו. א"כ פריך שפיר אי לא אצנעי' פושע הוא דכיון דבורו הוא עצם המזיק מחייב אף אם על התקלה אין מחויב. ועוד ע"כ מיירי רב הונא בכה"ג דניזק ונחבט בדליל. שהרי רב הונא תלמיד רב ס"ל כותי' דרב לקמן (דף ל') דבור שחייבה עליו תורה הוא להבלו. (מדפריך לרב לא יהא אלא כרפשו). א"כ ס"ל דחיובא דבור הוא דוקא עצם המזיק לא תקלה וע"כ מיירי בנחבט בדליל. ואז מחויב כולי נזקא אי לא אצנעי' אבל הרמב"ם מיירי היכא דהדליל לא הי' רק תקלה. שהרי הרמב"ם מדייק בלשונו ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר. א"כ לא הי' רק תקלה והרמב"ם לטעמי' דס"ל בור שחייבה תורה הוא אף לחבטו משום דגם על תקלה מחויב. משו"ה אינו משלם רק חצי נזק שהרי על התקלה יש לו שותף התרנגול ועל תקלה לא שייך האי כולי תקלה עביד משו"ה כתב הרמב"ם דאינו משלם רק חצי נזק וכמו שביארנו:

תוכן העניינים

לבוש מרדכי בבא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה