לב שומע· רבי חיים הכהן מטריפולי
כללים וענינים · מערכת אות ת
א' תניתוה הי"מ אות תרנ"ד הוכיח דגם במשנה שייך לומר תניתוה הפך מוהר"ש סידליו בכלציו ונמשך אחריו השל"ה דק"א שכתב דלא שייך אלא אברייתא ע"ש וכן יש להוכיח מקידושין דנ"ח א' ויבמות דע"ג א' דקאמר תניתוה והיא משנה ע"ש :
ב' תהי בה ר"פ. פי' הערוך לשון תימא וכ"כ אהל ישרים אות כ"ז בשם ש"מ קמא דקל"א בשם גאון ע"ש וכן פי רש"י בחולין דף ה' ב' ד"ה ותהי בה ר' זירא ע"ש ובעירובין דס"ו א' פי תהי בה לשון מריח כמו בת תיהא כלומר מעיין ומחשב לדעת טעמו של דבר ובפ' מרובה דע"ו ב' פי' תהי לשון מריח כמו תהי אקנקניה כלומר דייק לה ופריך וכו' ע"ש:
ג' תנן אשכחן האי לישנא בש"ס ואינה משנה ולא קיצור ממשנה אלא מדיוקא דמתניתין וכו' הלכות עולם בש"ב בפ"ב משם הכריתות ע"ש וכ"כ הר"ש בסו"פ חמישי דתרומות על הא דאמרינן בביצה דף ד' ב' ותנן אין מבטלין איסור לכתחילה דאין לשון זה שנוי בשום מקום אלא ממתניתין דהכא דייק לה ירושלמי וכו' ע"ש:
ד' תנן צינו דקאמר הגמרא תנן ואינה משנה במקום אחר אלא ברייתא מרן בכלליו דקי"ד משם התו' בפ' כיסוי הדם ובפ"ק דקידושין והר"ן במציעא ע"ש ועמ"ש הי"מ אות צ"ז ולה' שער יוסף דמ"א ד' ולפ"ז הא דאמרינן בשבת דמ"ח ב' תנן שלל של כובסים וכו' אין צורך להגיה תניא כמו שהגיה מהר"ם ז"ל וסיים שכ"כ התו' בד"ה חיבור ורבינו שמשון במס' פרה דק"ז ע"ש. והן אמת שכ"כ הר"ש בפי"ב ממס' פר מ"ט דבריש פ' במה טומנין מייתי ברייתא דקתני בה חיבור עד שיתחיל להתיר וכו' ע"ש מ"מ ליכא הוכחה שהיה גורס תניא במקום תנן ואכתי י"ל דאפי' אי הוה גרסי' תנן אין להקפיד בזה כיון דאורחיה דגמרא בהכי ועמ"ש הר"ש בפ"ו דמכשירין משנה וי"ו הביא דבריו הי"מ שם באות הנז"ל אך צ"ע דמשנה היא בפ"ב דעוקצין מ"ו דקתני התם כיוצא בו שלל הכובסים והבגד שהוא תפור בכלאים חיבור עד שיתחיל להתיר ע"ש ולפק"ד נראה דהתו' ז"ל סברי דגם מאי דמייתי הש"ס לאו ברייתא היא כמ"ש מוהר"ם בשמם אלא היא משנה דעוקצין הנז' ואע"ג דלא קתני בה שלשלת של מפתחות אפ' דנקט לה הש"ס אשגרת לישנא דקתני הכי במס' פרה א"נ דלא גרסי לה בש"ס ומאי דק"ל להתו' היינו דהו"ל להש"ס להביא מתניתין דפרה דהיא קודמת למס' עוקצין ומשני שפיר אכן להר"ש שכתב שהיא ברייתא צ"ע . ושוב מצאתי להרשב"א בחי' שבת לשם שכתב וז"ל תנן שלל של כובסים והבגד שהוא תפור בכלאים חבור עד שיתחיל להתיר לאו הכי תני לה במתניתין דבמס' פרה פרק בתרא תנן שלל כובסין והבגד שהוא תפור בכלאים חבור לטומאה ואינו חיבור להזאה אלא משום דעיקר ברייתא שנויה במשנתינו קאמר הכא תנן ומשום דבמתניתין לא מפרש עד מתי הוי חיבור ובברייתא קא מפרש עד שיתחיל להתיר דמינה קא דייקינן דאפי' שלא בשעת מלאכה הוי חיבור משו"ה מייתי ברייתא ולא מייתי מתניתין עכ"ל ז"ל הראת לדעת דגם הוא ז"ל ס"ל דהיא ברייתא ומאי דמייתי לה בלשון תנן משום דעיקרה שנויה במשנה וצ"ע דמשנה ערוכה היא וכמדובר ומה גם דהלשון שהעתיק הרשב"א ז"ל הוא ממש כלשון המשנה אות באות והנה למדנו מדברי הרשב"א הללו דהיכא שעיקר הברייתא שנויה במשנה שייך לומר תנן וכ"כ הריטב"א בחי' שבועות די"ג א' וכ"כ ה' אהל ישרים במע' הב' אות ו' בשם הרשב"א חולין והריטב"א סוכה ע"ש ולפ"ז יש לקיים הא דגרסינן בפ' המניח דף ל' א' והתנן ריה"ו אמר בנר חנוכה פטור מפני שהוא ברשות ודלא כמ"ש בגיליון דאולי ברייתא היא וצ"ל ותנייא ע"ש אלה דאפי' ברייתא היא שפיר גרסינן והתנן כיון שעיקרה שנויה במשנתנו ועיין יעיר אזן אות כ"ג. ומן האמור יש לתמוה עמ"ש התו' בפ' ר"א דמילה דקל"ב א' ד"ה והתניא דל"ג והתנן דכל זה אינו במשנה ע"ש וצ"ע דכבר כתבו בפ' כיסוי הדם ובקידושין דשפיר אמרינן תנן גם על אברייתא וכ"ש דההיא עיקרה נשנית במשנה דנזיר דנ"ו ב' ע"ש וצ"ע:
ה' תנן התם כל תנן התם הוא ממסכתא אחריתי ויש תנן התם מהפרק עצמו בפ"ק דפסחי' דף ה' תנן התם אוכלין כל ארבע וכו' ופירש"י ואע"ג דבפרקין היא ויש נוסחאות דל"ג התם אלא תנן גרידא. כ"כ ה' ה"ע בש"ב בפ"ב אות י"ז ופשט דבריו נראה דפליג ע"ד רש"י והיינו דכתב ויש נוסחאות וכו' שם ציין ההיא דמכות דט"ז תנן התם הנוטל האם על הבנים והיא באותו הפרק עצמו וכתב משם הריטב"א אע"ג דתנינן לה בפרקין הואיל ועיקרה בפ' שילוח הקן שייך לומר תנן התם עכת"ד ע"ש ומשמע דאי לא"ה לא שייך לומר תנן התם וכ"כ ה' יעיר אזן באות ח"י משום רבינו סעדיא גאון ושמדברי הריטב"א הנז' שהביא מרן שהוא מקיים הכלל הזה ע"ש ויש לעמוד מכמה דוכתי דבפ' במה בהמה דנ"ב א' איתא תנן התם ולא ברצועה וכו' והיא באותו פרק עצמו ורש"י שם נרגש בזה וכתב דהיא בסוף הפרק ודעתו ז"ל דאין קפידא בזה ובההיא דפסחים ותי' הריטב"א בההיא דמכות לא שייך התם ובעירובין דף ד' א' תנן התם לא יעמוד וכו' והיא במסכתא עצמה ובפ' שור שנגח דו"ה דל"ו ב' תנן התם התוקע וכו' ובזבחים דיו"ד תנן התם שהיה ר"עק וכו' ובאמת שכבר כתב ה' יעיר אזן שם משם רס"ג דלשון התלמוד יאמת כלל זה דלא יצדק לשון תנן התם על הלכה שבאותו פרק או באותה מסכתא אם ניצולו הנוסחאות מהטעיות ואם הגאון שהיו בידו נוסחי דווקני כ"י והיה קרוב לזמן חיבור הש"ס כ"כ וכ"ש הנוסחאות שבידינו שהורקו מכלי אל כלי וכו' עש"ב. אך בזאת יש להעיר עמ"ש ה' אהל ישרים אות ט"ז דהריטב"א בעירובין דנ"ז כתב דאורחיה דתלמודא בהכי ע"ש והוא הפך ממה שנראה מדבריו שהביא מרן כנז"ל ואין בידי חידושי הריטב"א לראות בשרשן של דברים דאולי יש לחלק לדעתו ז"ל בין למה שהוא בפרק עצמו בההיא דמכו' למה שהוא בפרק אחר באותה מסכתא וק"ל:
ו' תניא כוותיה דפלוני. כתב הי"ש כלל ת"ר בשם הרז"ה בהא דגרסינן בפסחים דקי"ט מאי אפיקומן שמואל אמר וכו' ריו"ח אמר וכו' תניא כוותיה דריו"ח פי' רבינו שמואל דשמואל וריו"ח ל"פ אלא מר נקיט כי אורחיה ומר נקיט כי אורחיה וכי אמרינן ת"כ דריו"ח בדין הוא למימר ת"כ דשמואל אלא משום דסליק מיניה דגמרא מסדר ליה בתרא קאמר ת"כ דריו"ח ע"ש. ולכאורה קשה מהא דאיתא בר"ה ד"ג תניא כוותיה דריו"ח מנין שאין מונין למלכים וכו' וכתבו שם התו' דלאו לאפוקי דר' אלעזר דהא מייתי נמי דר"א בהך ברייתא וכו' ע"ש והרי התם הגמרא מסדר מילתא דר"א בתר ריו"ח ולא קאמר ת"כ דר"א ויש ליישב דהתם עיקר הלימוד הוא מדברי שניהם ולא סגי בחד מינייהו וכשאמר ת"כ דריו"ח כאלו אמר ת"כ דריו"ח ור"א ונקט הש"ס ריו"ח משום דבברייתא תני מילתיה דריו"ח ברישא ומילתא דר"א בסוף כמו שהוא מסודר בש"ס אך קשה דאמאי אצטריך הרז"ה למימר בההיא דת"כ דריו"ח משום דהגמרא מסדר ליה לבסוף תפוק ליה משום דהברייתא נקטא לשון ריו"ח ומשו"ה לא שייך לומר ת"כ דשמואל:
ז' תניא כוותיה דפ'. מצינו אע"ג דליכא מאן דפליג והוא מה שרמזנו באות הקודם מההיא דראש השנה וכמ"ש התו' דלאו לאפוקי מר"א וכאלו אמר תנ"ה וכן בפ' האיש מקדש דמ"ז א' ת"כ דרבא וליכא מאן דפליג ע"ש:
ח' תניא כוותיה דפ' ותניא כוותיה דפ'. האי לישנא משמע דפליגי כ"כ התו' בפ' במת טומנין דמ"ט ב' ד"ה ארבעים ע"ש ומרן בכ"מ בפ"ג דה' נזקי ממון ה"ב ואע"ג דאמרינן תניא כוותיה דרבה ותניא כוותיה דרבא לאו משום דפליגי אלא לומר שדבריהם שנויים בברייתא ע"ש. ואפ' דה"ג כוונת התו' שם במ"ש ועוד למאן דלית ליה דרשה דמלאכה ומלאכות מנ"ל וכו' ור"ל ואפי' את"ל דלמאן דאית ליה דרשה דמלאכה ל"פ אמ"ד ממשכן ופי' ת"כ ר"ל שדבריו שנוים בברייתא מ"מ קשה דהא ע"כ למאן דיליף ממשכן לית ליה דרשה דמלאכה כיון שהוא התחיל בדבריו לא שייך לומר שהוא מוסיף על האחר וכמו שכן פי' מוהר"ם דבריהם ע"ש ושוב כתבו ועוד לקמן משמע דמטעם וכו' ור"ל ואפי' את"ל דגם מאן דיליף ממשכן ל"פ אמ"ד ממלאכה ואע"ג דקתני ת"כ שפיר מצינן למימר דמר א"ח ומא"ח ול"פ ואפי' שעדין לא שמע מדרשא דמלאכה אינו דחוק לומר שהיה יודע אותה אלא דמר עושה עיקר ממשכן ומר עושה עיקר ממנין מלאכות עכ"ז קשה דלקמן משמע דמטעם דכנגד עבודת המשכן גרידא אית לן למחשבינהו בתרתי והדרא קושיין דמנ"ל דחשיב זורה ובורר לשנים ודו"ק:
ט' תניא כוותיה דפ' נראה דלא שייך האי לישנא אדברי תנא דק על האימורא להביא סיוע לדבריו וכן ראיתי לה' דרכי חיים ז"ל בדף כ"ח א' שהוכיח דריב"ל אמורא הוה ולא תנא מדאמרינן בברכות דנ"ו ב' דריב"ל ע"ש. אך בפ' המניח דל"ג א' איתא תניא כמ"ד אין קום אדוכתיך משמע ועל התנא קאי דאוקי פלוגתייהו בהכי ע"ש ויש ליישב כפי מה שהקשה הלח"מ בפיו"ד מה' נזקי ממון הי"א ע"ש. א"נ יש לחלק בין לישנא דת"כ ובין תניא כמ"ד וכו' דת"כ משמע דאתי לסיועיה והתנא אינו צריך סיוע מדברי זולתו אבל לישנא דתניא כמ"ד י"ל דהכוונה דאתיא האי ברייתא כי האי תנא ובהכי ניח"ל הא דאיתא בפ' השותפין דט"ו א' תניא כמ"ד ח' פסוקים שבתורה יהושע כתבן ונראה שרש"י נרגש בזה וכתב תניא כמ"ד הך דקתני לעיל יהושע כתב ספרו וח' פסוקים אתיא כי האי דלקמיה וכו' ע"ש וכן בפ' הזורק דצ"ז א' איתא תניא כמ"ד אף אהרן נצטרע והתנא קאי ע"ש. וכמו כן אפ' לחלק בין כשאומר ת"כ ובין כשאומר תנ"ה דת"כ דפ' הלשון מוכיח שמביא לו סייעתא מהבריית' אבל תנ"ה משמע הכי ומשמע הכי ובזה ניח"ל הא דאיתא בפ"ב דביצה דט"ז א' תנ"ה ב"ש אומרים מחר שביך לשבתיך וכו' ובברכות דנ"ג א' תנ"ה עששית וכו' ע"ש כנ"ל ודו"ק:
יו"ד תושב ושכיר בתרומה אי איתנהו במיתה בי"ש עמ"ש הפ"ד ז"ל דס"ט ומ"ש ע"ז בסה"ק מצות המלך ל"ת קפ"ט עש"ב. ועתה ראיתי לה' מראה הנוגה ד"ס א' שחלק ג"כ ע"ד הפ"ד ע"ש אך מ"ש שם דאדרבא זיל לאידך גיסא דאפי' מלקות ליכא והביא ראיה מריש קידושין דקאמר יאמר תושב ולא יאמר שכיר ואני אומר קנוי קנין עולם אינו אוכל קנוי קנין שנים מיבעיא והשתא מאי קושיא הא אצטריך לכתוב תושב ושכיר לחייבו מיתה ומלקות דאי לא כתיב שכיר אינו מתחייב דאין עונשין מ"ה אלא ודאי דאפילו מלקות ליכא ע"ש דבריו צ"ע דמה יענה לתושב דכתיב להדיא ולפי האמת תרוייהו כתיבי ולעיקר קושייתו דאין עמ"ה עמ"ש בס"ד בס"הק הנז' דע"ב וע"ג ומשם בא'רה:
י"א תנינא להא דת"ר הדרך הוא תנינא במתניתין להא דת"ר ור"ל שהבריית' בר סמכא היא ויש מחודש דהכי קאמר תנינא בבריית' להאי מילתא דאמרן דת"ר וכו' כ"כ הי"מ אות תרנ"ה ע"ש וכפי דבריו ניח"ל הא דאיתא בפ"ק דב"ק דיו"ד ב' חבתי בנזקו לא קתני אלא בתשלומי נזקו תנינא להא דת"ר תשלומי נזק וכו' וה' תורת חיים נתקשה בזה דכיון שהברייתא עלה קאי ופרושי קא מפרש לה למתניתין לא שייך לומר תנינא במתניתין להא דת"ר והוצרך להגיה ע"ש וכפי האמור ניחא וה"ק תנינא להאי מילתא בברייתא דת"ר וכו' אלא שראיתי בש"מ שכי' בשם רבינו יהונתן להאי תנינא דר"ל שנינו במשנה מה שנזכר בברייתא וכיון שמצינו במשנה כמותה שוב אין לדחותה וכו' ע"ש ולפ"ז הדרא קושית הת"ח לדוכתה ושוב מצאתי לרב"א תוספאה באסיפתו למציעא לדי"ט שכ' בשם מוהר"י בן מיגש והובא לה' יעיר אזן במע' המם אות מ"א וז"ל הברייתא היא הלכה בפ"ע ואין כוונתה לפרש המשנה שאין זה התלמוד ולא מנהגו כלל שתהא הברייתא הולכת על מלות המשנה לפרשה ומ"ש אברייתא דייתיקי דא תהא למיקם וכו' אמנם הוא פי' דייתיקי ומתנות האמורים בברייתא אם שתהיה זאת הברייתא עצמה או ברייתא אחרת שקודם זאת ונמשכת אחריה זאת האחרת מפרשת דייתיקי ומתנו' הנאמרים בה ואמנם דייתיקי ומתנות האמורים במשנה אין זאת הברייתא באה לפרשם ולא זה הדרך עכ"ל הזהב הרי להדיא דלא שייך לומר שהברייתא באה לפרש המשנה וא"כ שפיר י"ל דהאי תנינא להא דת"ר הוי פירושה כשאר דוכתי ולק"מ די"ל דקאי אברייתא אחרת שקדמה לה או שהיא זאת הברייתא עצמה:
י"ב תברא מי ששנה זו לא שנה זו לא מצינו אלא כדמקשה מרישא לסיפא אבל היכא דרמי ברייתא ותרוייהו חד תנא לא שייך לתירוצי תברא וראה זה חדש בס"פ השוכר את האומנים דדמי ברייתא אברייתא ותרויהו הוו לר"מ ומשני תברא מי ששנה וכו' ולא ידעתי היכי משני הכי ולא מצינו דכוותא ולא ראיתי לשום אחד מבעלי הכללים שנתעורר בזה כ"כ ה' ידי אליהו בתיקון ק"ס ע"ש וקושייא זו היא כפי פירושו שפי' דתברא כלומר משנה מחולקת וזה לא שייך בשתי ברייתו' אליבא דחד תנא ואולם לפי מה שפי' הערוך שני פירושים בלשון תברא הא' מלשון שבועה והב' בודאי שוברת זו את זו ומי ששנה וכו' ע"ש כפ"ז שייך גם לשון תברא גם בכה"ג ור"ל דתרי תנאי אליבא דר"מ ושו"ר בש"מ למציעא על סוגיא זו גופה דתברא שכתב וז"ל תברא התנא ששנה המשנה אליבא דר"מ אינו התנה ששנה הברייתא אלא תרי תנאי נינהו ואליבא דר"מ ופי' תברא בשבועה וכו' ע"ש. י אחר כתבי ראיתי שכבר נתעורר בכלל זה הי"מ אות תר"ל ושם הביא דברי הש"מ והערוך הנז' ע"ש ומן האמור דמשנינן תברא גם בחדא משנה או ברייתא דקשיא מרישא לסיפא כ"ש דמשנינן הכי בתרי סתמי המרוחקים זה מזה כההיא דיבמו' די"ג דמקשה הש"ס סתמא דמתניתין דפ"ק אסתמא דפ"ג ומשני תברא וכו' ע"ש ופשוט:
י"ג תברא מי ששנה זו לא שנה זו עדיפא משינויא דנעשה משום דנעשה מחסר ומוסיף קצת במשנה או בברייתא והוי כעין חיסורי מחסרא ושנויא דחיקא היא משא"כ בתברא כ"כ הי"מ אות תרל"ב בשם ש"מ קמא ושכן יש ללמוד מדברי תו' קמא דמ"ח ב' ד"ה אימא סיפא ע"ש וכ"כ שם להדיא תו' רבינו פרץ דהו"מ לשנויי נעשה אלא דעדיפא מינה משני ע"ש אך מ"ש הי"מ שכן יש ללמוד מדברי התו' שם מוכח דדוקא התם דאיכא פלוגתא דפליגי תנאי בהדיא אכן היכא דליכא פלוגתא אז אמרי' נעשה כאשר יראה הרואה הן אמת דצ"ע דהא אשכחן בדוכתי טובא דמשני הש"ס תברא אע"פ שלא מצינו תנאים שנחלקו בזהוכמ"ש הרמב"ן ביבמות דק"ח ב' והובא להי"מ אות תרל"א ע"ש וש"ר להי"ש כלל ס"ו שכתב שדברי התו' עם דברי הרמב"ן אינן חולקין דמ"ש התו' דהיכא דליכא פלוגתא אמרינן נעשה ולא תברא היינו היכא דשיין לומר נעשה וכגון שהטעמים שוים אבל היכא שאין הטעמים שוים ליכא למימר נעשה אלא תברא ואפי' במקום שלא מצינו תנאים שנחלקו בדבר וכמו שביארו דבריהם בפ"ק דחולין די"ו א' ד"ה אמר ר"א ע"ש הכלל העולה דהיכא דאיכא תנאי דפליגי אז מתרץ תברא ואפי' שהטעמי' אך במקום דלא פליגי תנאי והטעמי' שוים נעשה עדיף מתברא והיכא שאין הטעמי' שוים אז משני תברא ואפי' שלא מצינו תנאים שנחלקו במ"א עכת"ד עש"ב הא למדת שרב המרחק בין דברי הש"מ לדברי התו' דלדעת השיטה לעולם תברא עדיף מנעשה ואפי במקום שהטעמים שוים וליכא פלוגתא דטעמא טעים משום דנעשה הוי כמו חסורי מחסרא אמנם לדעת התו' היכא שהטעמים שוים וליכא פלוגתא נעשה עדיף מתברא והדברים מוכרחים מדבריהם דפ"ק דחולין שכתבו טעם לשלא אמר נעשה משום שאין הטעמי' שוים ע"ש ואם איתא לדברי הי"מ דתברא עדיף אמאי הוצרכו לתת טעם לזה ומעתה יש לתמוה מה שרצה ללמוד מדברי התו' למ"ש רבינו בצלאל דלאחר המחי"ר לא קרב זה אל זה וכמדובר:
י"ד תני תרתי אגב חדא בתמיה ברפ"ק דקידושין דף ב' ב' הי"ש כלל ס"א דקדק מדברי רש"י שפי' שינה לשון כסף משו' ביאה וכו' אלמא דוקא היכא דמשני הוא דלא אמרינן הכי אבל במקום שאינו משני הלשון תני תרתי אגב חדא והביא ראיה לזה מר"פ מציאת האשה דקאמר בושתה ופגמה אצטריכא ליה הא קמן דתני תלת מציאת האשה ומעשה ידיה וכו' אטו חדא דודאי בושתה ופגמה חדא חבלה הוו וכ"כ התו' שם ד"ה וירושתה וכו' עש"ב ולפ"ז צ"ל דמ"ש התו' שם בקידושין ע"א ד"ה משום דקבעי למתני כסף והכא לא שייך למפרך ותני תרתי וכו' ע"ש דהתם נמי שינה הלשון הרגיל לומר בלשון קידושין ודו"ק. ובהכי ניחא הא דאמרינן התם בתר הכי והא דתנן אתרוג שוה וכו' ליתני דברים ומשני משום סיפא ולירק בדרך אחר ע"ש אע"ג דהוו תלתא אטו חדא משום דליכא שינוי מיהו י"ל דהתם שאני שלא הוזכרו הדרכים בפי' אחת לאחת אלא סתם וחשיב לכלהו כחד א"נ דרישא אגב סיפא שאני ודוקא תרתי אגב חדא בחדא בבא הוא דלא אמרינן הכי ודוק ואולם נראה להביא ראיה מר"פ הנשרפין דקאמר לאביי איידי אם חמיו תני חמותו ואם חמותו ע"ש ברם מה שהוכיח הוא ז"ל מסוגיא דר"פ מציאת האשה לאחר המחי"ר י"ל דבושתה דקאמר היינו ביוש שלא ע"י חבלה נמי וע"ש בתו' ד"ה בזמן וכו' ובפ' החובל דפ"ה ב' בשת דרק ליה באפיה ע"ש והשתא הוו תרתי בושתה ופגמה גם י"ל דהתם שאני דהוו רישא משום סיפא וניחא נמי למ"ש התו' דהול"ל וירושתה אצטריכא ליה אע"ג דליכא אלא חדא דכיון דהיא מילתא אחריתי ואינה מסוג רישא י"ל שפיר תרתי אגב חדא ועמ"ש לעיל במע' הויו אות י"ג משם השע"ה ע"ש וראיתי בתו' הרא"ש בקידושין לדף ג' על הא דתנן האב זכאי בקידושיה בכסף ובשטר ובביאה שכתב מפרש בירושלמי שיש לו זכות בביאה שנותנים לו שכר לקדשה בביאה ואגב כסף וביאה תנא זכאי וכו' ע"ש ונראה שר"ל דאי לא שייך לשון זכאי בביאה לא הוה אמרינן אגב כסף תני זכאי בשטר ובביאה דהו"ל תרתי אגב חדא וכ"כ בפשיטו' מהר"י קורייאט בחי' לשם בס' מעשה רקם בכוונת התו' שם בהבאת הירושלמי וכתב שכן למד מתו' הרא"ש ע"ש ולפי דברי הי"ש ניחא דה"ג הוי שינוי דתנא לשון זכאי אשטר וביאה אכן לדברי השע"ה שהבאתי לעיל במע' הנז' דהיכא דאיכא חידושא בחדא שפיר תני תרתי אגב חדא קשה דמה ק"ל להירושלמי דהרי לגבי הכסף איכא חידושא וי"ל דהיכא דאיכא לשנויי משנינן ולא מוקימנן באגב. אך צ"ע טובא על רבינו הרא"ש ז"ל דאחד הרואה בירושלמי ומשם בא'רה דליתנהו להני מילי וז"ל שם ניחא בכסף ושטר האב זכאי בביאה תפתר שאמר לו לכשתקנה לי בתך בביאה יהיה לך כסף זה ע"ש הרי להדיא דניח"ל להירושלמי דגם בשטר שייך לשון זכאי והיינו לצור ע"פ צלוחיתו וכמ"ש שם מפרשי הירושלמי ולא ק"ל אלא אביאה ומפרש לה שאמר לו לכשתקנה וכו' ונמצא דלשון זכאי שייך בשלשתן ולא משום אגב וצ"ע וע"ע בכלל זה להי"מ אות תרמ"ה ע"ש:
ט"ו תנינא להא דתנו רבנן. ר"ל שנינו במשנה סיוע וסעד להא דת"ר בברייתא עיקר והלכתא כמותה אחר שיש לה סמך במשנה כ"כ ה' ה"ע די"א מס' י"ש. וכתב שם הי"ש דלא שייך אלא היכא שיש שום חידוש נוסף בברייתא יותר מהמשנה אבל אי ליכא שום חידוש נוסף לא אמרינן הכי דמא נפ"מ אי תנינא לה במשנה הלא הדין היוצא מהברייתא כבר הוא יוצא מהמשנה ע"ש וצ"ע דאחד הרואה דכל האי לישנא דאיתיה בש"ס אינו רק על דין היוצא מהמשנה על צד הרמז כגון ייתור או שנוי לשון ואתמר עלה תנינא להא דת"ר כלומר שהמשנה רמזה לנו מה דתנינא בברייתא והלכתא היא ולאו משבשתא. ומעתה אפי' ליכא שום חידוש נוסף בברייתא על מה שרמוז במשנה מ"מ כיון שאין הדבר מבואר להדיא במשנה רק יתור או שנוי לשון ואין אתנו יודע בירורן של דברים ואיכא ברייתא מפורשת יש לנו לומר דהיא היא מה שרמזה המשנה ותנינא לה דת"ר וק"ל. ודע דבר"פ העור והרוטב איתא תנינא להא דת"ר שומרים לטומאה קלה וכו' אף שבמשנה מפורש יותר וליכא שום חידוש בברייתא וצ"ל דהתם נחית הש"ס לפרושי הברייתא דתנא שומרים לטומאה קלה וכו' היינו לענין צירוף והוא כלל מחודש ולא ראיתיו עד הנה:
ט"ז תנא והדר מפרש אע"פ שהוא מפרש והדר תני אין לחוש כ"כ רבינו בצלאל בש"מ קמא בשם תו' שאנץ על הא דאיתא התם דף נ' ב' תנא והדר מפ' וכתב שם דלפירש"י לק"מ דתנא והדר מפ' מהיכא נפקא ע"ש ושו"ר לה' אהל ישרים אות ח' שהביא כלל זה:
י"ז תיובתא בכל מקום שסוחר דברי האמורא מתוך המשנה י"ל שהיה מחלק שום חילוק ולא היה כדאי בעיני בעלי התלמוד לסדרו בש"ס והעמידו דבריו בתיובתא תו' הרא"ש לקידושין דנ"ט ב' במה דמסיק לר"ל בתיובתא מתוך המשנה וכ"כ ה' יעיר אזן אות ט' בשם מהרימ"ט לקידושין שם:
י"ח תיובתא אשכחן דמסיק בתיובתא ואפי"ה הלכתא כוותיה בפ' זה בורר דכ"ז בפלוגתא דאביי ורבא במומר להכעיס דאתותב אביי והלכתא כוותיה והובא להי"ש סוף כלל רפ"ה ד"ה מוהרי"ק וכו' ע"ש וכה"ג בפ' מי שמתו דכ"ג סע"ב אמר רבה אע"ג דתניא תיובתא דשמואל הלכה כוותיה וכתב שם הרא"ש אות ל"ה דהיי"ט שהאמורא יש לו כח לשבש הברייתא ע"ש וצ"ע עמ"ש שם ה' מעיו"ט סק"ד בשם תהר"י וז"ל דאע"ג דאתותב מברייתא ואין דרך אמוראי' לחלוק על הברייתא אפי"ה בדבר שהוא בדקדוק המצות כגון זה שהוא משום שמירה נוכל לפסוק כמו האמורא ע"ש דהא ההיא דפ' זה בורר דפליגי בעיקר הדין ולא בדקדוקי מצות ואפי"ה פסקינן כאביי אף על גב דאתותב אף כפי מ"ש הרא"ש ניחא. ודרך אגב יש להביא מ"ש שם עוד הרא"ש דהא דאמרינן שהאמורא יש לו כח לשרש הברייתא ה"מ היכא שהוא יודע הברייתא ומשרש אותה אבל אם האמורא אומר דבר מסברא דנפשיה ונמצאת הברייתא דלא כוותיה סמכינן אברייתא דאילו היה יודע האמורא הברייתא לא הוה פליג עלה ותמה עליו ה' תפארת שמואל דהא התם איכא ברייתא דמסייע ליה וכי לא יכול האמורא לפסוק כחדא ומנין לנו שלא ידע הברייתא וכו' ע"ש. וי"ל דהתם שאני דהברייתא דמסייע ליה לא תני בהדיא באשתו אלא מכח קושיא צריכין אנו להדחק ולאוקמא באשתו כדי ליישב שתי הברייתות אליביה אך לאחר דאשכחן ברייתא אחריתי דתניא להדיא דאפי' באשתו צריך הפסקת טלית וכ"ש באחר ובאותה ברייתא מציעתא דמייתי התם יש לנו לומר דאלו רב יוסף שמיע ליה אותה ברייתא דבאשתו אסור לא הוה פליג עלה ולאוקומי ברייתא קמייתא דמתנייא סתמא באשתו ולומר תנא היא דאדרבא מדתניא סתמא יש לנו לומר דמיירי בכל ענין ואפי' באחר והיא הפך שתי הברייתות דמייתי בתר הכי וי"ל משבשתא היא דסמי חדא מקמי תרתי כנ"ל ודו"ק:
י"ט תנא דרך התנא טועה בגירסא לחסר תיבה ע"י שכחה אבל אין נחלף לתנא בין גירסת קידוש לגי' עיבור רש"י בסנהדרין דרין דיו"ד ב' על מה דאמר אביי תני קידוש החדש פריך רבא והא עיבור קתני ע"ש ובזה ניח"ל הא דאיתא בקמא דט"ל ב' אלא אימא ר' יעקב אומר משלם ח"נ ולכאורא קשה דהו"ל להגיה בקיצור ר' יעקב מחייב ח"נ וכפי מ"ש רש"י ניחא דאין נחלף לתנא בין משלם למחייב. אך יש לדקדק מהא דאיתא בפר"ע דפ"ו מאן דלא מוקי כתנאי תנא רישא טהורה ופירש"י דמשבש לה וכו' ותני בה טהורה ולפי' ר"י שכתבו שם התוספות דבלא"ה איכא דתני טהורה הילכך מאן דלא מוקי כתנאי נוח לו לשנות כאותן ששונין טהורה ע"ש ניחא ואפשר שיש להסכים. דברי רש"י ז"ל הללו כמ"ש ר"י אלא שמדברי הי"מ אות תע"ח מוכח דסבר לה מר דכוונת רש"י לשבש המשנה ממש ולא כפי' ר"י ע"ש ולפי דבריו צ"ע ועמ"ש הב"ש בפ' עגלה ערופה דמ"ב ב' ע"ש:
כ' תנא דרך התנא למיתני מה שבפסוק בפי' כ"כ התו' בשבת דקל"ג ב' על הא דאיתא התם גדול בהדיא כתיב ביה וכו' וכתבו התו' אע"ג דבכמה דוכתי תניא מה שבהדיא בפסוק איבעי למיתני גדול שלא מל וכו' ע"ש ולכאורה יש לדקדק מהא דאיתא בפ' הכונס דנ"ו א' והיודע עדות וכו' מוהר"ם בחי' לקמא דף ד' על מ"ש התו' ד"ה התם במאי עסקינן אלימא בבי תרי פשיטא דאורייתא היא אם לא יגיד וכו' ע"ש וקשה דהא אורחיה דתנא בהכי וי"ל דהתם שאני דמני הפורץ והכופף והשוכר דכולהו תני לאו משום חידושא וא"כ גם חלוקת היודע עדות וכו' דבהדייהו תני לה משום חידושא ולהכי פריך פשיטא ואה"נ דאי הוה תני לה לחודה לא הוה פרכינן מידי ועיין לעיל במערכת הפ"א אות וראיתי להתו' בס"פ החולץ ד"ה כאן שנה רבי שכתבו פ"ה דזיל קרי בי רב הוא וקשה דבכ"מ שונה התנא מה שבפסוק בפי' ועוד דגירשה ומתה מותר באחותה אצטריך למידק הא לא מתה אסורה ודי אלא נראה לר"י דיבמתו הוא משנה שאינה צריכה וכו' ע"ש. ולכאורה מ"ש ועוד דגירשה וכו' ר"ל וכיון דאצטריך לאשמעינן חלוקה דגירשה ומתה לא הוה פרכינן דזיל קרי בי רב הוא בחלוקה דאשתו שמתה מותר באחותה די"ל דתני לה באגב ואם זאת כוונתם קשה מהסוגיא דהכונס הנז"ל דאע"ג דתני הפורץ וכו' משום חידושא פריך בחלוקת היודע עדות וכו' פשיטא ומאי קושיא נימא דתני לה באגב. לכן נ"ל דכוונתם להקשות על רש"י דמשמע להו מדבריו דעל כל המשנה קאמר דאינה צריכה וזיל קרי בי רב הוא ולזה כתבו דודאי גירשה ומתה אצטריך למידק וכו' אלא דיש לדקדק דכפי מ"ש דהיכא דתני מילתא המפורשת בקרא בהדי חלוקות דתני להו משום חידושא פרכינן פשיטא מאי דוחקיהו לאוקומי להא דכאן שנה רבי משנה שאינה צריכה דקאי על יבמתו והא יכול להיות על מה דתני אשתו שמתה מותר באחותה דזיל קרי בי רב הוא וי"ל דהכא שאני שהקדים חלוקת אשתו שמתה והו"ל כאלו אמר דבהא ודאי פשיטא דמותר באחותה ואולם החידוש הוא היכא שגירשה ומתה שמותר באחותה הא לא מתה אסורה. עוד י"ל דמשמע להו מלשון הש"ס דקאמר כאן שנה רבי וכו' דלא קאי אחלוקת אחת דאשתו שמתה ולזה ניח"ל למימר דקאי איבמתו דהוי משנה שלמה אך בעיקר הש"ס דלא קאמר פשיטא אחלוקה דאשתו שמתה י"ל כמ"ש כיון דתני לה ברישא י"ל דבדרך פשיטו' קאמר וכיוצא בזה הרבה כנ"ל ודו"ק:
כ"א תנא דברייתא אין דרכו למידק כ"כ בלישניה וי"ל דמאי דנקט לאו דוקא אבל בלשון המשנה מה דתני הוא בדוקא ע"ש וכ"כ הריטב"א בחי' לנדרים דכ"ג א' דמתניתא לא דייקא דמתניתין וכו' ע"ש:
כ"ב תלמוד לומר לא שייך על תי' איזה קושיא אלא אמר קרא תוספות קידושין דל"ח ב' ד"ה השמטת ע"ש:
כ"ג תנא דבי ר"יש באלו ר"יש גופיה אמרה מראה הנוגה די"ז מפ' לא יחפור דכ"ה ומאיזהו מקומן דנ"ב ע"ש וכ"כ הרב זכרון יצחק תשו' ס"ט דתנא דבי ר"יש מהתוספות פסחים דף ע"ש ועמ"ש בס"הק מצות המלך מצוה א' דף ד' א':
כ"ד תנא והדר מפרש היכא דבבא שניה נשנית בוי"ו או בתיבת או עיין בי"מ אות תרמ"ח ולה' אהל ישרים אות ז' ועמ"ש לעיל במע' הפ"א אות יו"ד ע"ש:
כ"ה תרומה טמאה. עמ"ש ה' יעיר אזן אות ל' על מה שכתב רש"י ביבמות דף צ' וגיטין דנ"ד שכהן טמא שאכל תרומה טמאה במיתה דהוא הפך הש"ס פ' הנשרפין דפ"ג ע"ש ועמ"ש בס"ד בס"הק מצות המלך ל"ת רי"ד דקכ"א א' ע"ש:
כ"ו תנא ושייר אף בתרי בבי אמרינן הכי ולא אמרינן מאי שייר דהאי שייר כיון דשייר בחדא בבא מינייהו שייר גם בבבא שניה הכי מוכח בפ' הערל דע"ג א' וקמא דיו"ד א' ע"ש ודלא כה' שורש ישי ז"ל בחי' לקידושין די"ח ד"ה יש בעברי דפשיטא ליה דלא אמרינן בתרי בבי תנא ושייר ע"ש ועיין להרב פני יהושע לברכות דל"ה ב' על הא דאמרינן והא שמן וכו' ע"ש. ומיהו אכתי י"ל דלא אמרינן תנא ושייר בכה"ג היינו היכא שהשיור דתני בחדא מינייהו הוא מענין השיור השני דשניהם ענין אחד כההיא דיבמות דהשיור דתני בסיפא הוא בענין דמעשר ותרומה וביכורים וכן ההיא דקמא דהשיור דטמין דשייר בסיפא דהו"ל למתני חומר כשור מבאש איירי נמי ברישא מענינא דשור משא"כ בההיא דה' פנ"י שהשיור דסיפא הוא במילתא דפירות הארץ דלא איירי ברישא אלא בענין פירות האילן ודו"ק:
כ"ז תנא ושייר אמרינן אף שהשיור הוא יותר ממה דתנא בהדיא כן יש ללמוד ממ"ש התו' בר"פ מרובה ד"ה מרובה וכו' וע"ע מ"ש במגילה דף ח' ד"ה אין דין וכן מוכח בהדיא מהא דאמרינן בקמא דמ"א על ההיא דמה בין תם למועד וכו' וקאמר תנא ושייר אע"ג דמאי דתני במתניתין אינו אלא ענין אחד דהתם משלם מגופו ולא קאמר שהתם משלם חצי נזק ומגופו דהוה משמע תרי מילי ואפי"ה קאמר דמאי שייר וכו' וכן איתא בתענית די"ג ב' ע"ש והוצרכתי לזה כי שמעתי אומרים דלא שייך בכי האי גוונא לומר תנא ושייר וק"ל:
כ"ח תנא ושייר דחיקינן לאוקומי מתניתין ביחידאה ולית הילכתא כוותיה מלאוקומי לתנא בשיירנא הריטב"א בחי' לקידושין דט"ז על הא דאמרינן התם דאי משום מיתת האדון לאו שיורא הוא וכו' ע"ש וכ"כ מרן בכלליו דכ"ח א' משם הרמב"ן והרשב"א וה' יעיר אזן אות ב' בשם רבינו בצלאל מהראב"ד והרב אהל ישרים אות ד' מהריטב"א סוף סוכה דנ"ד ע"ש:
כ"ט תנא ושייר היכא דאיכא תנא שמוסיף ע"ד תנא שקדמו לא יתכן בשום פנים לומר תנא ישייר. עצמות יוסף על הא דתנן בקידושין דל"ז ר' אליעזר אומר אף החדש ע"ש:
ל' תנא ושייר היכא דתני אין בין לא שייך לומר תנא ושייר הכי אמרינן בר"פ מרובה ובמס' תענית שילהי פ"ק ע"ש והרשב"ץ בחי' מס' קינים מקשה על הא דאמרינן במגילה דף ח' אין בין נדרים לנדבות אלא שהנדרים וכו' דהא בפרק התודה אמרינן דהאומר הרי עלי תודה וכו' לא יביא אלא מן החולין וכן במעשר שני שנינו אין מביאין וכו' הרי דאיכא שיורא אע"ג דתנן אין בין והצ"ע ע"ש ואחד הרואה שכבר נרגשו בזה רבותינו בעלי התו' שם בפ' מרובה וספ"ק דתענית ושם במגילה ד"ח ובחגיגה ד"ח ובאו לכלל יישוב ע"ש ועיין בה"ע דכ"ח ב' וביבין שמועה שם כלל נ"ט ע"ש וה' יעיר אזן אות ו' כתב שבספרו שער יוסף דק"י כתב חילוק בזה ע"ש:
ל"א תנא תני ואלו ואת אמרת תנא ושייר לא פרכינן הכי אלא היכא דלא תני השיור לא במשנה ולא בברייתא אבל אי תני לה בחדא מינייהו לק"מ כ"כ הי"מ אות תרנ"א בשם הב"ח ח"מ סימן פ"ז סכ"ז וסייעיה מהתו' זבחים דפ"ד ע"ש גם ה' אהל ישרים הביא ראיה לזה מפ' בן ס"ומ ע"ש ובזה ניח"ל מ"ש מוה"ר זצ"ל בס' נתיב מצותיך דע"ו סע"ב דמה דלא חשיב בברייתא בפרק הנשרפין דפ"ג בהדי ואלו הן שבמיתה הנך ששנויים במשנה נביא שעבר ע"ד וכו' אפ' לומר דתנא ושייר ע"ש ולכאורה קשה דהא ואלו הן קתני וכן מצאתי לרבינו מאיר מטנבורק ז"ל בה' שמחות סי' ד' שכתב דהא דאמרינן אבל שלא פרע ולא פרם חייב מיתה לאו דאורייתא היא מדלא תני לה בהדי ואלו הן שבמיתה ודוחק לומר דתנא ושייר דהא תני ואלו וכו' ע"ש וכ"כ התוס' במ"ק דקרא אסמכתא בעלמא מדלא תני לה גבי אלו הן שבמיתה ע"ש ומסתמא משום דלא שייך לומר תנא ושייר וכמ"ש רבינו מוהר"ם וא"כ לכאורה קשה ע"ד מוה"ר ז"ל כיון דתני ואלו הן לא שייך לומר תנא ושייר אכן לפי דברי הב"ח ניחא כיון שהשיור שנוי במשנה שפיר אמרינן תנא ושייר אפי' היכא דקתני ואלו וניחא נמי מ"ש רבינו הרמב"ן ז"ל בהשגותיו לס"המ בשרש חמישי דמה שלא מנו באלו שבמיתה כהן המניח עבודה ויוצא י"ל דתנא ושייר דהא שייר טובא כהן שנכנס לבית ק"הק שלא לעבודה ולוי שעבד וכו' ושלשה המנויים שם במשנה הכובש נבואתו וכו' עש"ב. באופן דכפי דברי הב"ח ניחא הכל דכל כי האי שפיר י"ל דתנא ושייר ומה דדחיקא ליה לרבינו מהר"ם והתו' לומר דתנא ושייר בההיא דאבל שלא פרע וכו' היינו משום שלא הוזכרה לא במשנה ולא בברייתא אלא דאמורא היא רב תחליפא אמר שמואל ומשו"ה לא שייך לומר תנא ושייר וכמדובר:
ובזה יש ליישב מה שנדחק ה' בני סמיכי בחי' לע"ז דיו"ד דקאמר התם מאי יום גנוסיא יום שמעמידין בו את המלך וכו' והקשה הלח"ס אמאי השמיט ההיא דבריה וכו' ופריק לה ה' הנזכר דתנא ושייר דהא שייר יום הלידה של בנו אלא דאמרי' בפ"ק דקידושין תנא תני ואלו ואת אמרת תנא ושייר וכו' עש"ב וכפי דברי הב"ח ניחא כיון שהשיור איתיה בברייתא י"ל תנא ושייר. וניח"ל נמי מה שיש להקשות לכאורה על מ"ש רבינו בשרש ג' דליכא מיתה בגונב את הקסוה ממה דלא תני לה בהדי הנך דאלו הון שכמיחה וקשה דהרי איכא טובא דלא מני התם וכבר עמד בזה הרב מרגניתא טבא שם וביותר קשה על רבינו הרמב"ן שבדק אחריו ולא השיגו בזה והניח הדבר בצ"ע גם ה' שרשי הים בשרשי המצות הקשה כן והניח חלק ע"ש. ומן האמור לק"מ דשאני הנך שנשנו במשנה או בברייתא י"ל שפיר דתנא ושייר אף דאלו הן קתני משא"כ ההיא דגונב את הקסוה ודו"ק אך ק"ל טובא ממ"ש התו' שבת דע"ה ד"ה חסר אחת ובמציעא דל"ד ד"ה שמא ושבועות דט"ל ד"ה ואלו ובפ' כל הנשבעין דמ"ד ד"ה כל דמשם בא'רה בא"ר לחי רואי דגם במידי דקתני במשנה או בברייתא שייך למפרך תנא תני ואלו ואת אמרת תני ושייר ע"ש ושוב בא לידי ס' ב"ח ושם ראיתי שלא כתב כן אלא לדעת הרמב"ם. ע"ש וא"כ אין מקום תפיסה מדברי התו' דהרמב"ם מצי סבר דלא כוותייהו דכגון דא אמרינן וכי גברא אגברא קא רמית וכמ"ש הי"מ בכללי הרמב"ם אות ח' משם הפר"ח דלא פרכינן מסברת התו' להרמב"ם ע"ש. ואם יש לתמוה הוא על הי"מ וה' אהל ישרים שהביאו כלל זה דהב"ח בסתם כאלו הוא מוסכם לכ"ע גם ראית ה' י"מ מדברי התו' דזבחים לפק"ד י"ל דמדלא כתבו להדיא דתנא ושייר הנך משום דחשיבי בברייתא ולא כתבו אלא תנא ושייר הנך דחשיב בברייתא י"ל דהכל הוא דבור אחד ולא כוונו לומר משום דחשיב בברייתא אלא כתבו כן בלי שום הכרח ושוב כתבו ושמא י"ל וכו' ודוק דהשתא ניחא דלא ליהוו דבריהם סתרא'י גם ראית ה' אהל ישרים מפ' בן ס"ומ לאחר המחי"ר יש לדחות דהתם שאני דתני לבסוף אבל הרודף וכו' דתני דבר והפכו וכל כה"ג אע"ג דתני אלו י"ל תנא ושייר וכמ"ש התוס' ביבמות דכ"ד ב' ד"ה אלו וכתובות דכ"ט סוף ד"ה ועל הכותית והובא להי"מ שם. וכה"ג כתב הרב בני סמיכי שם לתרץ על הא דתני תנא ואלו הן אידיהן וכו' משום דתני בסיפא אבל יום התגלחת וכו' עש"ב ומיהו אפשר לומר דלא הוי דבר והופכו רק היכא דתני בסיפא כלישנא דתני ברישא ואלו הן וכו' אבל היכא דתני בסיפא לישנא דאבל וכו' לא הוי בכלל זה וכן מוכח מדברי התו' דמ"ק בההיא דאבל שלא פרע וכו' דאסמכתא היא מדלא מנו לה בהדי אלו הן שבמיתה וכמ"ש הר"ם מטנבורק אע"ג דתני בסיפא אבל ע"ש מוכח דכל כה"ג דתני אבל לא הוי בכלל זה דבר והפכו דאל"כ לימא דתנא ושייר וקשה על ה' בני סמיכי שתי' בההיא דע"ז משום דהוי דבר והפכו ואיך שיהיה הנה מבואר מדברי התו' מכמה דוכתי דלא ס"ל האי כללא דכייל לן מר הב"ח לדעת הרמב"ם . אך אמנם אני בעניי מצאתי ראיה ברורה לכלל זה דהב"ח מהא דאיתא בתענית די"ד וכי תימא תנא ושייר והא אלו קתני וכו' אי משום תיבה לאו שיורא הוא משום דחשיב לה באידך פרקין השתא דאתית להכי כ"ד ברכות נמי לאו שיורא הוא דהא קתני לה באידך פרקין וכו' ופירש"י הא קתני לה וכו' דמי ששנה מתניתין דהכא תנא נמי דהתם ע"ש הרי להדיא דכי תני ושייר מה ששנוי במשנה לא פרכינן תנא תני ואלו דאיכא למימר דסמיך אהתם ולא סו"ד דתני באותה מסכתא עצמה וכדמשמע מלישנא דקא חשיב באידך פרקין אלא אפי' דתנא ושייר במסכתא אחריתי לא הוי שיור וי"ל דתנא ושייר אע"ג דתני ואלו דהכי איתא נמי בע"ז דע"ד א' דתנן אלו אסורין וכו' ופריך תנא מאי קחשיא וכו וליתני אגוזי פרך וכו' ומשני הא תני ליה התם הראוי לערלה וכו' וליתני ככרות וכו' הא תני לה התם ר"ע אומר וכו' ע"ש הראת לדעת דאע"ג דתנן אלו אסורים וכו' מ"מ אמרינן תנא ושייר הנך דקתני בס' זרעים הראוי לערלה וכו' ומאי דאמר ר"ע וכו' אע"ג דהוו במסכתא אחריתי וזה לדעתי ראיות ברורות לדברי הב"ח ואולם לענין מה דתני בברייתא לא מוכח מידי דשמא יש לחלק דדוקא היכא דתני השיור במשנה איכא למימר דהאי תנא הוא ניהו מה ששנה התם אבל בברייתא אפשר דלא נימא הכי. ומעתה צ"ע על מה שהקשו התו' בההיא דמציעא דל"ד ובר"פ כל הנשבעין דאמאי לא תני הנך דתנן בפרקין וכו' וכתבו דלא שייך תנא ושייר כיון דתני ואלו וק"ט דהרי מבואר יוצא מסוגיא דתענית וע"ז דאייתינא דכי תני השיור במשנה לק"מ ובשלמא מה שהקשו בשבת דע"ו ושבועות ט"ל י"ל דהתם בברייתא וס"ל דכל כי האי פרכינן שפיר תנא תני ואלו שלא כדברי הב"ח אך מה שהקשו על מה שנשנו במשנה צ"ע. תו איכא למידק על מ"ש התו' במ"ק די"ז ב' ד"ה ותנא דידן אבל תימא דהיכי אסרינן מהא דלא תני במתניתין האבל והכהן וכו' דהא מיבעיא לעיל באבדה לו אבדה ולא פשיטא ליה מדלא תני לה דאיכא למימר תנא ושייר כמו כן הני תני ושייר וי"ל כיון דאשכחנא פלוגתא וכו' ע"ש וצ"ע דאיך אפ' לומר דתנא ושייר והא אלו קתני ולומר כיון דהכהן והאבל איתנהו בברייתא אמרינן שפיר תנא ושייר קשה דהא מכל הני דוכתי דאייתינא מוכח דלא ס"ל להאי כללא ועוד קשה תינח הכהן והאבל אבל אבדה לו אבדה מאי איכא למימר דלא נשנית לא במשנה ולא בברייתא. והרב מחנה לויה סי' ט' אות ב' הגדיל הקושי מהא ואמרינן התם די"ח א' מתיב ר' ירמיה אלו מכבסין במועד וכו' הני אין מי שאין לו אלא חלוק אחד לא הרי דפריך הכי ממה דתני אלו משמע דבדוקא קתני וסו"ד הניח חלק עש"ב. ולפק"ד נ"ל ליישב ע"פ מ"ש ה"ע ש"ג פ"ב דכ"ח שהתוס' העלו דהיכא דתני ענינים רבים אמרינן תנא ושייר כגון ההיא דסוטה אבל כי לא תני ענינים רבים וקתני אלו לא אמרינן תו"ש וכו' ע"ש וכ"כ בתו' הרא"ש שבס' פחד יצחק קורייאט בפ"ק דקידושין ע"ש וא"כ כאן דקא חשיב ענינים רבים י"ל דתנא ושייר אע"ג דקתני ואלו והא דפריך בדי"ח הני אין אחריני לא לאו משום דתני תנא אלו אלא דהיה יודע דלא שייר מידי ומשו"ה פריך שפיר אבל רבי זירא איכא למימר דקי"ל דאיכא מילתא אחריתי דלא תני לה ולזה בעי אומן וכו' ובזה ניחא דברי התו' ודו"ק וכבר כתבתי כן לעיל במערכת האל"ף אות י"ג ליישב קושית ה' מחנה לויה הלזו ושם הבאתי שכ"כ התו' יבמות דפ"ד א' ד"ה אלא דכל היכא דתני ענינים רבים איכא למימר תנא ושייר ושם נשמט שכ"כ ה' הליכות עולם משמם ואחר ההדפסה ראיתי כתוב בגיליון אתיא במה הצד מכ"י רב חביב"א החו"ש כמהר"ר יצחק חי בוכבזא הי"ו דלא כן כתבו שם התו' והא לך לשונם ואר"י דהכא לא נקט אלא לפרושי הא דקתני ענינים רבים ברישא יש מותרות ויש אסורות ולהכי לא שייך למפרך עכ"ל וכוונתם רצויה דהיכא דתני ענינים רבים ברישא כי מהדר לפרושינהו דרכם לומר אלו וא"כ האי אלו דקתני לאו למעוטי אלו דוקא אלא לפרושי ארישא קאי אמנם בעלמא דאלו לא קאי לפרושי רישא וכההיא דמ"ק לא שייך לומר תו"ש דהא אלו קתני וזה פשוט עכ"ל נר"ו. ובאמת דכן הוא פשט דברי התו' אך אני סמכתי ע"ד ה"ע שכתב כן משמם וע"פ ד"ק יישבתי כן ואולי שה' ה"ע יש לו גירסא אחרת בדברי התוספות הנז' והנה בעתה ראיתי בכללי מוהרח"א זצ"ל בס' כרוב ממשח במע' התי"ו אות קמ"ה שהקשה כן ע"ד ה"ע שאין כוונת התו' כן וכמו שהקשה ידידנו הנז' נר"ו ע"ש ומ"מ יש לקיים מה שתירצנו שם וכאן ע"פ דברי תוספי הרא"ש דקידושין הנז' וה"ע ז"ל דלא קטיל קני באגמא חס ושלום ויש לתלות שיש לו גירסא אחרת בדברי התוספות דיבמות ועיין להרב יעיר אזן ז"ל באות ג':
ל"ב תני כך וכך. עיין בי"מ אות תרס"ה ועיין בפרקא קמא דכתובות די"ב א' אמר אביי לעולם ארישא ותני כל שנהג אמר ליה רבא והא כל שלא נהג קתני וכו' וע"ש ברש"י ד"ה כל שלא נהג ומשם בא'רה דתני הוה הגהה ודו"ק. והוא ברחמיו יזכנו ללמוד תורה לשמה על מנת ללמד לשמור ולעשות ולקיים. ולהתחיל ולחבר עוד ספרים אחרים ולסיים. ושבתי בבית ה' לאורך ימים ושנות חיים כיר"א:
ת"ו ש"ל ב"ע
יי מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי:
הקשיבה לקול שועי מלבי ואלהי בי אליך אתפלל:
ונפשי תגיל ביי תשיש בישועתו:
הודו ליי בי טוב בי לעולם חסדו:
חנני יי בי אליך אקרא כל היום:
כי היית עזרתה לי ובצל כנפיך ארנן:
בילא"ו יילא"ו: בס"ד יפה ללב