לב שומע· רבי חיים הכהן מטריפולי
כללים וענינים · מערכת אות ש
א' שקולים הם ויבואו שניהם היינו בחומרות היוצאי' לפי הסברא ושיקול הדעת אבל היכא שהחמירה התורה באחד יותר מחבירו אין לומר דשקולים הם דהא חזינן דלאו שקולים הם בכל ענין ושמא יש להחמיר ג"כ באחד יותר מחבירו. כ"כ הפנ"י בחי' לקמא דף מ' ב' לדעת התו' ד"ה ע"ש ועמ"ש התו' זבחים דף ד' ב' ד"ה שקולים הם ודוק:
ב' שתי תשובו' בדבר כלל בידינו דכל היכא דאיכ' האי לישנא ר"ל דאי לא הא לא קיימא הא. כ"כ הרב מר דרור בקידושין דף ה' ב' בהא דאמרינן התם אמר רבא שתי תשובות וכו' ע"ש. ועמ"ש ה' לחם אבירים בחי' לשם די"ג ב' בההיא דאמר רב אשי שתי תשובות וכו' ע"ש:
ג' שני כתובים הבאים כאחד א"מ היינו ללמוד במה מצינו אבל בג"ש מלמדין תו' קידושין דל"ד ב' ד"ה הוא ועמ"ש בערכין די"ד ב' ד"ה איבעיא להו ופסחים דס"ד ג' ד"ה אתיא ע"ש ומדברי רש"י בזבחים דנ"ז א' ד"ה אין מלמדין נראה דאפי' בג"ש א"מ ועיין יבין שמועה כלל קנ"ה ולהשע"ה בפי"ב מה' ע"ז ה"ג עש"ב:
ד' שני כתובים ה"כ א"מ מדברי רש"י והתו' בשבועות דכ"ו ב' ד"ה משום וכו' משם באר"ה דאפי' שאחד מהם מדברי קבלה א"מ ע"ש והכי מתבאר נמי מדברי הריטב"א בחי' לשם ומ"ש ה' זרע יצחק בחי' לשם שבתוספי הרא"ש תמה ע"ז דלא מצינו שני כתובים אלא אם נכתבו בתורה ולא בדברי קבלה ע"ש אני בעניי חפשתי בתו' הרא"ש הנדפסים עם תוספותיו למגילה הנקראים שם עולם ולא מצאתי רמז מזה:
ה' שנה הכתוב לעכב. הכי אמרינן בכמה דוכתי לענין קדשים ואפשר דהיי"ט מדכתיב מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה האי נדבה נדר הוא אלא ה"ק אם כאשר נדרת עשית הוי נדר ואם לאו הוי נדבה וא"כ מוכח דאי לא שנה עליו לא הוי אלא למצוה ולא לעכב ועיין תו' זבחים דף ד' ב' ד"ה אימא וכו' ע"ש ולפ"ז מוכח דסוגיא אזלא אליבא דרבא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד דאי עביד לא מהני וקדשים שאני משום דכתיב מוצא שפתיך ולאביי צ"ל דמוצא שפתיך אצטריך דלא עלו לבעלים ולא הוי אלא נדבה ובעי אחר ודוק:
ו' שנה עליו הכתוב לעכב. דבעינן בקדשים לאו דוקא בקדשי מזבח אלא דגם בקדשי בד"ה אמרי' הכי עיין בזבחים דס"ח ב' ועמ"ש רש"י בתמורה דף ה' א' ד"ה שאני התם וכו' ע"ש:
ז' שנה עליו הכתוב לעכב היינו דוקא במידי דצורך הקרבן משחיטה ואילך אבל במידי דקודם שחיטה לא בעינן שנה עליו הכתוב לעכב. כ"כ בפשיטות הרב רנה וישועה בקונטריס אלפי שלמה ע"ש ולאחר המחי"ר ליתא כדמוכח מדברי התו' פסחים די"א א' ד"ה קוצרין דאע"ג דתניא אם הביא כשר כיון דלכתחילה לא יביא חשבינן ליה ממקום שאי אתה מביא ואין לתמוה מי איכא וכו' דאיכא מילי טובא דבעינן שישנה הכתוב עליו לעכב כגון קדשים ע"ש הרי דגם בעיקר ההקדש שעדין לא הוקדש דמדאורית' בעינן ממובחר ואמרינן אם הביא כשר משום דבעינן שנה עליו הכתוב לעכב. ושו"ר דסוגיא ערוכה היא בשבועות די"ג ב' דקאמ' יכול לא יביא ואם הביא כשר ת"ל שוב אשר לו שנה עליו הכתוב לעכב ע"ש הרי להדיא דגם בעיקר ההקדש איתיה להא כללא:
ח' שנה עליו הכתוב לעכב. לא בעינן אלא בקדשים אבל בכולהו אינך מילי בחד קרא סגי לעכב כ"כ הכריתות כלל ש"א סי' כ"ב והתו' במנחות ע"א ופסחים י"א ע"א ע"ש. יד מלאכי אות תרי"ח ודברי הגאון מהר"ץ הירש בהגהותיו לנדה דף נ' א' ע"ש תמוהים ומה שהקשה ה' אהל ישרים אות ב' מהתו' סוטה דמ"א ב' ד"ה אותו היום עיין שם יש לומר דהוה ילפינן מלך מנשיאות ושררות דלא הוי עיכובא ולזה הוצרך לחזור ולשנות. אך קשה לי מפ' אלו הן הגולין דיו"ד ב' דפליגי ר' אמי ור' אסי בזקני עירו דכתיב גבי ע"ע וכן ס"ומ וערי מקלט כי הוי אלא למצוה בעלמא ע"ש וגבי ע"ע י"ל דכפרה כתיבא בה בקדשים וכמ"ש המגיה בס' אהל ישרים וכ"כ הסד"ר בביאורו לספרי ע"ש אך אינהו דס"ומ וערי מקלט צ"ע למ"ד למצוה בעלמא ועמ"ש ה' אהלי יהודה דצ"ו א' וב' ודוק. ושו"ר לה' מהר"ץ הירש בהגהותיו לסוף סוטה דשדי נרגא גם בהאי טעמא דע"ע דכפרה כתיבא בה דזה אינו אלא בעגלה גופה שלא תהיה טרפה ולענין איסור הנאה אבל במכשירין ולענין מקומה בודאי דהיא כשאר מצות שבתורת ע"ש וצ"ע:
ט' שנה עליו הכתוב לעכב. היכא דאיכא למימר דלטפויי לאו קאתי לא אמרינן הכי כ"כ מהרש"א בחי' פסחים דס"ג בתו' ד"ה השוחט והובא להי"מ אות תרי"ט ע"ש וה' לימודי ה' לימוד פ"ג יישב למה שהקשו המפרשים מפ' כל שעה דניח"ל לאוקומי לתרי לאוי באא"ע ולא לעבור עליו בב' לאוין דשניא היא דאפי' אי מוקמת לה לעכב אכתי תרי לאו בגופיה ומשו"ה לא מוקמינן ליה לעכב עש"ב ומבואר מדבריו דאא"ע עדיף יותר משנאמר דאתו לעכב ולהכי אי אשכחן תרי לאוי כל היכא דאפ' לאוקומי לאיזה דרשה באא"ע מוקמינן ולא מוקמינן להו בלאוי יתירי אך לומר דאתא לעכב לא אמרינן אלא ללאוי יתירי וכ"כ ה' מנחה טהורה דע"ז ב' ע"ש וצ"ע דהתו' בזבחים ד"ב בד"ה אימא כתבו תימא וכו' וי"ל דפריך משינוי קדש דאיכא תרי קראי ואמרינן לעיל אא"ע לשינוי קדש תנהו לשינוי בעלים ופריך דהשתא אימר תרוייהו בשינוי קדש לעכב וכו' ע"ש ולפי דבריו מאי קושיא דודאי אא"ע עדיף דהשתא לא אייתר לן לאוין הבאים מכ"ע אבל כי מוקמינן לעכב לאוין להיכא אזלי ואית לן למימר דאתו ללאוי יתירי והשוחט שלא לשמה עובר בב' לאוין הבאים מכ"ע אלא ע"כ לומר דס"ל להתו' דגם דרשת לעכב יש לנו לאוקמי ולא ללאוי יתירי והקושיא במקומה עומדת ויש לתמוה אחר שהוא ז"ל הביא דברי התו' הללו בראש דבריו איך עלה בדעתו לומר כן וצ"ע ולעיקר קושית מהרש"א עמ"ש בס"ד באות שאח"ז ובאות י"א:
יו"ד שנה עליו הכתוב לעכב לא אמרינן אלא היכא דכתיבי תרוייהו במקום אחד אבל השתא הכא דקרא דלא תזבח במשנה תורה הוא דכתיב משה תורה הוא דקא מהדר כ"כ ה' לימודי ה' לימוד כ"ג ליישב קושית מהרש"א בפסחים דס"ג בתו' ד"ה השוחט ע"ש והוא תמוה דבמנחות די"ט איתא מלא קומצו בקומצו שלא וכו' רב סבר הא נמי תני ביה קרא ויקרב את המנחה וימלא כפו וכו' ע"ש אע"ג דבקומצו כתיב בפ' צו וכפו בפ' שמיני וקאמר נמי התם גבי עבודות אחרות דכתיבי בפ' ויקרא והדר שנה עליהם בפ' צו לעכב ע"ש ובחולין די"ג יליף לעכב מקרא דושחט את בן הבקר הכתוב בפ' ויקרא וממקרא דלרצונכם תזבחוהו הכתוב בפ' קדושים ע"ש ועמ"ש התו' פסחים דנ"ח ב' ד"ה העולה וכו' ומשם בא'רה דגם היכא דכתיבי בב' ספרים אמרינן לעכב ע"ש ולומר דאין כוונת ה' לימודי ה' אלא לשלול למ"ש במשנה תורה דוקא ומ"ש אלא היכא דכתיבי תרוייהו במקום אחד לאו דוקא גם זה ליתא דבזבחים דף ז' ב' יליף לעכב מקרא דוזבחת פסח הכתוב במשנה תורה אי לאו אתקפתא דרב ספרא וגם לפי המסקנא ילפינן למצוה משלמים ולעכב מקרא דשמור את חדש האביב ומקרא דואמרתם זבח פסח וכו' דכתיבי במשנה תורה ע"ש גם עיקר דבריו שכתב דלא תזבח במשנה תורה הוא דכתיב הוא תמוה דלא תזבח קרא הוא בפ' משפטי' וקרא דלא תשחט בפ' כי תשא והוא פלא ושו"ר לה' נחמד למראה ח"ב דקי"ג ב' שנתפלא עליו בזה אך לא העיר מסוגיא זו דזבחים שהבאתי ע"ש ודוק. גם ראיתי אחרי רואי בס' רנה וישועה ח"א בסוף הספר קונט' אלפי שלמה שתמה ג"כ בזה ע"ד ה' לימודי ה' ומ"מ כתב שלמד מדבריו יישוב נכון לקושית מהרש"א דלא אמרינן שנה עליו הכתוב לעכב אלא דוקא היכא דשנה עליו באותה פרשה עצמה אבל היכא דשנה בפ' אחרת לא אמרינן דלעכב הוא בא ע"ש והוא תימא דאשתמיט מיניה כל הני ד דוכתי דאייתינא דאפי' השנוי כתוב הד'ר הוא בדוכתי אחריתי עכ"ז אמרינן שנה עליו הכתוב לעכב:
ולעיקר קושית המהרש"א נ"ל ליישב דקרא דלא תשחט אצטריך לאוקושי לא תשחט ללא ילין לבקר זבח חג הפסח למימרא דאפי' היה לאחד מבני חבורה עובר כדאיתא התם בפ' תמיד נשחט דס"ג ב' ע"ש דקרא דכתיב בפ' משפטים לא תזבח ולא ילין חלב חגי לא ילפינן מיניה לאחד מבני חבורה רק לכהן המקטיר למאן דמקיש הקטרה לשחיטה כדאיתא התם וכמ"ש רש"י שם בד"ה הואיל וישנו בכלל וכו' וגם לדעת התו' דס"ל דקרא דלא ילין לבקר זבח חג הפסח דאיירי בין בבשר בין בהלנת אימורים כדאיתא התם דנ"ט ב' ד"ה ולא עולת וכו' ע"ש ס"ל דקרא דלא ילין לבקר זבח לא אתא אלא לאחד מבני חבורה כמ"ש שם דס"ד ד"ה ואיכא וביאור דבריהם ע"ש במהרש"ל ומהרש"א. ואיך שיהיה הנה מבואר דקרא דלא תשחט אתא להיקישא להיה החמץ לאחד מבני חבורה דלא ילפינן לה מקרא דלא תזבח הכתוב בפ' משפטים וא"כ י"ל דהיי"ט דלא אמרינן שנה עליו הכתוב לעכב כיון דעיקרו לא אתא לגופיה וכה"ג משני הש"ס במנחות די"ט ב' על הא דפרכי רב כהנא ורב אסי לרב והרי הגשה דתני ביה קרא ולא מעכבא מאן תנא ביה דכתיב זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה' ההוא לקבוע לה מקום הוא דאתא דתניא וכו' ובפ"ק דזבחים ד"ז ב' מתקיף לה רב ספרא הני להכי הוא דאתא וכו' ע"ש ובפ' איזהו מקומן דמ"ח ב' או אינו אלא שזה טעון צפון וכו' ע"ש גם אנו נאמר כאן דההוא לאו קושי הוא דאתא כנ"ל ומה שהק' התו' בתמורה דף ד' ד"ה רבא דא"כ השוחט את הפסח על החמץ ליפסול לאו מטעמא דשנה הכ' לעכב כמ"ש ה' חק נתן דרי"ג ב' ע"ש דלאחר המחי"ר ליתא דקושיתם היא על רבא וכמ"ש איהו גופיה בחי' לתמורה ומהש"ס מוכח דגם בקדשים ס"ל לרבא דלא מהני ולא בעי קרא לעכב ועמ"ש לעיל במע' הכף אות כ"א ע"ש ודוק:
י"א שנה עליו הכתוב לעכב אף דהלשונות אינן שוין אמרינן הכי כיון דהענין אחד והכי מתבאר מפ' הקומץ רבה די"ט דקאמר תניא מלא קומצו בקומצו שלא יעשה מידה לקומץ רב סבר האי נמי תנא ביה קרא דכתיב ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה גם בפ"ק דחולין די"ג ובסוף מנחות איתא מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול שנ' ושחט וכו' שתהא זביחה לשם בן בקר א"ל זו בידינו הוא לעכב מנין ת"ל לרצונכם תזבחו לדעתכם זבחו ע"ש ושו"ר להתו' בר"פ איזהו נשך שכתבו דכיון שהוצרך לב' לאוין אורחא דקרא לכתוב לשון משונה שהוא נאה יותר ע"ש ומעתה אפ' לחלק ולומר דבלאוין היכא דאשכחן הלשון משונה לא א מרינן דשנה עליו הכתוב לעכב דא"כ הו"ל למכתב בחד לישנא דניכר השנוי פעמים אבל היכא דכתבינהו בשינוי לשון יש לנו לומר דלא אתא אלא לעבור עליו בב' לאוין דהכי אורחיה דקרא ובזה יש ליישב קושית המהרש"א בההיא דפ' תמיד נשחט המובא באות הקודם דשאני התם דכתיב לא תשחט ולא תזבח בשינוי לשון וכמדומה לי שכן ראיתי באיזה מפרש שיישב כן לקושית מהרש"א:
י"ב שנה עליו הכתוב לעכב. אם יש לחלק בין קודם מת"ת לאחר מת"ת עמ"ש לעיל במע' הכף אות כ"ב ע"ש:
י"ג שנה עליו הכתוב לעכב דוקא במידי דליכא לאו אבל היכא דאיכא לאו ממילא משמע עיכובא הכי מתבאר מדברי הריטב"א בחי' יומא דנ"ג א' הובא להשע"ה בפ"א דק"פ ע"ש ועמ"ש לעיל בס"ד במערכת הכף אות כ"א עש"ב:
י"ד שם שמים לבטלה. בנדרים דף ז' השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו וכו' ע"ש ולאו דוקא שם בן ד' אלא ה"ה לשאר השמות המיוחדים כגון אלהינו שדי וכיוצא מהשמות המיוחדים וכמ"ש רבינו בסוף ה' שבועות הי"א דלא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפי' להזכיר שם מן השמות המיוחדים לבטלה אסור ואע"פ שלא נשבע שהרי הכתוב אומר ליראה את השם הנכבד והנורא וכו' ודבריו מוכרחי' מן הפסוק שהביא שאומר ליראה את השם דלא כתיב שם בן ארבע אלא השם סתם שכולל כל השמות המיוחדים ואין לומר דנהי דאיסורא איכא אך לענין נידוי דוקא לשם בן ד' והיינו שכתב רבינו שם ה"ט השומע הזכרת ה' וכו' דבפ"ו מה ת"ת הי"ד כתב סתם המזכיר ש"ש לבטלה ע"ש משמע דל"ד שם בן ד' אלא שכל השמות בכלל זה וכ"כ הנמק"י בנדרים שם בשם הריטב"א וז"ל הזכרת ש"ש לבטלה דעת הגאונים דה"ה על הכינויין צריך לנדותו וכו' וכתב הריטב"א נראין הדברים שאין נידוי זה אלא בהזכרת השם או בכינוי של אלף דלת וכיוצא בו מן השמות המיוחדים וכו' ע"ש הרי דלדע' הגאו' דאפי' הכינויי' הם בכלל אומר' השומע הזכרת השם דשם כולל גם הכנויים וכ"כ רש"י בפ' קדושים לא תשבעו בשמי לשקר לרבות כל הכנויים וכו' ע"ש אלא די"ל דשבועה שאני אבל לענין הזכרת ש"ש בלי שבועה דוקא לשמות המיוחדים וכדעת רבינו והריטב"א והיי"ט דממקרא דילפינן מיניה איסור הזכרת ש"ש לבטלה הוא מדכתיב את ה' אלהיך תירא כדאיתא בתמורה ד"ג וכן קרא דליראה את השם כתיב הנכבד והנורא משמע דלא קפיד אלא על השמות המיוחדים לשמו יתברך הנכבד והנורא והי"מ אות ס"ט הוכיח גם כן מכמה דוכתי דשם אל ואלהים בכלל אזכרה נינהו עש"ב והכי איתא להדיא בירושלמי בפ"ה דברכות ה"ד גדולה הדעה שהוא ממוצע בין שתי אזכרות שנ' כי אל דעות ה' אית דבעי משמעינא מן הדא אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא ע"ש הדי להדיא דקרי לשם אל ואלהים אזכרות י ורב רחומאי החו"ש כמה"ר רבי ציון תשובה הי"ו הוכיח דשם אלהים בכלל שם שמים מהא דאיתא בסוטה ד"ט ב' אביי אמר ידעת ביה באותו צדיק דלא מפיק ש"ש לבטלה כיון דאמר נזיר אלהים אני אמרה השתא ודאי קושטא קאמר ע"ש. ויש להוכיח ג"כ מהא דאיתא בברכות דף נ' א' אבל ביו"ד דאיכא ש"ש וכו' ע"ש וביו"ד ליכא רק אלהינו עוד שם דמ"ה ב' איתא כיון דבעי לאדכורי שם בציר מיו"ד לאו אורח ארעא וקאי על אלהינו וכדאיתא להדיא במגילה דכ"ב ב' ע"ש. ובפ' הרואה דס"ג א' איתא כל המשתף ש"ש בצערו כופלין לו פרנסתו שנ' והיה שדי בצריך וכו' ע"ש הרי דגם שם שדי ש"ש מקרי ובודאי דה"ה לשאר השמות המיוחדים שאינן נמחקים וע"ע לה' יעיר אזן במע' האלף אות מ"א ולה' אהל ישרים שם אות י"ב ע"ש. ומכלל הדברים יש לתמוה עמ"ש מרן בב"י א"הע סי' ל"ד בשם הריב"ש שהמקדש ע"י שליח חוזר ומקדש הוא עצמו בשעת נישואין ולא היו מזכירין ש"ש בברכת אירוסין זולתי על היין שטועמים ממנו ואומר ברוך אתה השם אמ"ה אקב"ו על העריות וכו' אבל מורי הר"ף הכהן מלעיג ע"ז מה תועלת לברך אחר שא"א לברך בשש עכ"ל וצ"ע דאם חשש לברכה לבטלה ומשו"ה לא יאמר אלא ברוך אתה השם אמאי לא חשש להזכרתו שם אלהינו דגם היא בכלל איסור הזכרת ש"ש לבטלה. וכמו כן יש לתמוה על רבינו פרץ שהלעיג ממה שאין כאן תועלת עדיפא מינה הי"ל להלעיג מצד ש"ש לבטלה ואחזה אנכי אשית אל לבי לראות בשרשן של דברים בהריב"ש סי' פ"ב ולא מצאתי שם כמו שהעתיק מרן ז"ל אלא שבשאלה כתוב רק שיאמר ברוך אתה השם ולא ברוך אתה יי ע"ש שלא נזכר שם סיום הברכה ואכתי י"ל שלא יאמר ג"כ לשם אלהינו וכ"כ להדיא שם בסי' ת"ח וז"ל אבל מה שמונעין מלהזכיר מלכות בזה איני מבין טעמם שאין המ' ש"ש ואפ' לברך בלשון זה ברוך אתה השם מלך העולם אקב"ו על העריות וכו' והובא להמש"ל בריש ה' ברכות ודייק מינה דלאו דוקא לשם בן ד' אלא ה"ה לשם אלהינו וכ"כ בס' חסידים סי' אלף צ"ב דגם שם אלהי אין להזכירו על חנם וע"ש בברית עולם דאזהרה שמענו מענין הזכרת ר"ח שלא יאמר אמרתי אלהינו אלא אמרתי יעלה ויבא וכן בז' ברכות לא יתחילו העונים מתיבת אלהינו ע"ש וכ"כ ה"ה בס' חסד לאלפים סי' רע"ו בשם ה' מזבח אדמה שיש ליזהר בברכת חתנים שלא יסייעו בתיבת אלהינו דהו"ל ש"ש לבטלה וכ"כ הרב החסיד בס' פלא יועץ באות ש"ש לבטלה ע"ש גם רבינו הטור בסי' ס"ה כתב בשם הרמ"ה על הנוהגים לומר אל מלך נאמן לאחר ברכת הבוחר בעמו ישראל באהבה טועה שמפסיק וכו' ועוד דמפיק ש"ש לבטלה ע"ש ועמ"ש ג"כ מוה"ר זצ"ל בס' נתיב מצותיך דקל"ט ע"ש כי על כן צריך לומר דמ"ש בדברי מרן אמ"ה הוא טעות המעתיק וצ"ל ברוך אתה השם מ"ה אקב"ו וכו' ושו"ר לה' בית הלל שם בא"הע שכתב בשם הד"מ להדיא שיאמר ברוך אתה השם ולא יאמר אלהינו ע"ש ומעתה יש לתמוה טובא ע"ד ה' ראש משביר בחא"הע סי' כ"א דנ"ה ע"א דלאחר שהביא דברי הד"מ וה' בית הלל כתב דמדברי הריב"ש לא משמע כן שכתב להדיא שיאמר ברוך אתה השם ולא יאמר ברוך אתה ה' משמע שיאמר כל הברכה רק בתיבת ה' יאמר השם במקום אדני וכו' וכך עלתה הסכמתו עש"ב והוא תימא דמלבד דנעלם ממנו דברי הריב"ש דסי' ת"ח שכתב להדיא שלא יאמר אלא ברוך אתה השם מלך העולם ולא הזכיר לשם אלהינו וכדברי הד"מ עוד בה הדבר מוכרח מעצמו כיון דחיישינן לשם שמים בהזכרת שם אדני כן יש לחוש להזכרת שם אלהינו דמאי שנא דזה וזה מהשמות המיוחדים לו יתברך שאסור להזכירם לבטלה וכמבואר לעיל בראש אמ'יר ומה שהביא ראיה מדברי הריב"ש שלא כתב אלא יאמר ברוך אתה ה' דמשמע שיאמר כל הברכה אינו מוכרח כאשר יראה הרואה ואשוב ואתפלא עוד על הרב המובהק כמוהר"ר יצחק אבולעפייא נר"ו בס' בנ"י הנד"מ בחא"הע סי' י"א שהביא דברי ה' ראש משביר הנז' וכתב שכן ראוי להורו' ושדבריו מוכרחים וכו' עש"ב דלאחר המחי"ר אשתמיט מיניה דברי הש"ס והפוסקים הנז"ל דמשם באר"ה בא"ר לחי רואי שכל השמות המיוחדים הם בכלל איסור ש"ש לבטלה וכבר כתבתי לו על דנא פתגם והוא נר"ו הודה ע"ד אמת וענוה צדק ומודים דרבנן היינו שבחייהו וזה לשונו הבהיר ששלח אלי ועל מה שהסכמתי בספרי זוטא פני יצחק לדעת ה' ראש משביר א"הע סי' כ"א להזכיר שם אלהינו בקידושי החתן עצמו בשעת נישואין אחר שכבר נתקדשה לו ע"י שליח בברכת אירוסין בשם ומלכות וכת"ר הקיפו בראיו' ומתשו' הריב"ש עצמו שאין להזכיר אלהינו כלל ראיתי ונתון אל לבי כעת שהדין עם כת"ר נר"ו וראיותיו נכוחות למבין והדרי בי ממ"ש בס"הק הנז' ובע"ה בספרי פנ"י ח"ב שאני מוכן להדפיסו בעה"י חובה עלי לתקן ולגלות דעתי משם כת"ר נר"ו במודים דרבנן ותלמידיהון ולומ' הדבר בשם אומרו וה' יעזרנו עדכ"ש שלא נכשל בדבר הלכה פי המדבר וכו' עכ"ל נר"ו ושו"ר לה' טל אורות דף ה' ע"ג שכ"כ בפשיטות דמ"ש הריב"ש בסי' פ"ב ופ"ג שהיו נוהגין לחזור ולקדש אך אין לברך אלא בלי הזכרת ש"ש וכו' דלא היו מזכירין גם תיבת אלהינו דהוא ש"ש שלמה וזכר עשה למ"ש הריב"ש בסי' ת"ח דנראה מדבריו להדיא דל"ד לשם הוי"ה אלא דה"ה נמי לתיבת אלהינו ותמה עמ"ש הלבוש סי' ל"ד שנראה מדבריו דהיו מברכין תיבת אלהינו דהוא תימא דמ"ל תיבת אלהינו ומ"ל ש"ש ומסיק דאלו הלבוש ראה דברי הריב"ש לא היה כותב כן ולכך בכ"מ שאמרו חכמים שלא לברך מס' ואם רוצה לברך יברך בלא שו"מ דל"ד לשם המיוחד אלא דהה"נ לתיבת אלהינו עכת"ד ע"ש והובא לה' זכו"ל ח"ג דקנ"ז ע"ש וע"ע לה' פתח הדבי' ז"ל דכ"ב ב' ולה' משכנות הרועים במע' הקוף אות כ"ב ד"ה ואתה דע לך וכו' ע"ש. והן עתה נד"מ ס' לב נשבר לה"ה מוהרי"א הנז"ל נר"ו וראיתי לו בסוף סי' א' שבשפלנו זכר לנו והסכימה דעתו למ"ש שאין לומר גם תיבת אלהינו וחזר בו ממ"ש בספר פני יצחק ע"ש והוא ברחמיו ינחנו ע"ד אמת כיר"א:
ט"ו שנוייא דמשני הש"ס ולבתר הכי מוקי במילי אוחרי דלפום ההיא אוקמתא אין אנו צריכין לשנוייא קמא לא משום זה דחינן לה מהלכה כיון דמטעמא אחרינא הוא דאדחי לה הגהמ"ר סוף מציעא בהגה המתחלת ולי ההדיוט וכו' על הא דאמרינן בפ' הזהב דנ"ח בני העיר וכו' ומשני שמואל בנשבעין ליטול שכרן וכו' ולבסוף מוקי לה במילי אוחרי ע"ש ועיין למרן כ"מ בפ"ג דשקלים ה"ט ע"ש:
ודרך אגב אודיע למעיין דהגם דבהגה הנז' הניח בצ"ע לענין שאר שומרי שכר דעלמ' אם נשבעים ליטול דשמא יש לחלק דשאני התם גבי בני העיר דשכר מצוה היא להם והילכך נהנים הם ע"ש מ"מ אחד הרואה דבהגה השנית המתחלת ורבינו ברוך וכו' ומשם באר"ה דאין לחלק ובכל ש"ש נשבעים שנאנסו ונוטלין שכרם ע"ש וכ"כ הה"מ ברפ"ב דה' שכירות והובא למרן ב"י ח"המ סי' ס"ו מח"ו מ"ו וכתב הש"ך סי' ש"ג סק"ה שדבריו נכונים ושכן מוכח בפ' הזהב ומסי' ס"ו וש"א והם מדברי הרא"ש בפ' הזהב ע"ש. וכ"כ מהר"ש הלוי סי' ד' והביא ראיה מדברי הה"מ והרא"ש והטור בסי' ס"ו וש"א והגהמ"ר ושכ"ב רבינו ירוחם נתיב ל' ח"ב והריטב"א בחי' קידושין ע"ש ואיברא דמ"ש הרא"ש בפ' הזהב שם דשכרו מיהא ליפסיד עד שישבע ששמר כראוי ופסקו הטוש"ע בסי' ס"ו וש"א כנז' לכאורה צ"ע מהא דפריך שם בפ' הזהב והא נגנבו ואבדו קתני וש"ש חייב בגניבה ואבדה והכא נמי נהי דשלומי לא משלמי אצדייהו מיהא ליפסיד ע"ש אלמא היכא דלא משלמי גנבה ואבדה אינן נוטלין שכרן אפי' בשבועה ושמעתי מיישבים דמ"ש הרא"ש והטור שלחן ערוך עד שישבע ששמר כראוי היינו שנאנסו וכדאוקי לה התם להא דבני העיר שנאנסו בלסטים מזויין וליתא דנאנסו מאן דכר שמייהו ולא קיימי אלא לגנבה ואבדה כאשר יראה הרואה וראיה ברורה ע"ז ממ"ש רבינו הטור בסי' ס"ו סמ"א ומיהו אם פשע בהם ש"ש ונגנבו או אבדו מפסיד שכרו עד שישבע וכו' הרי להדיא דאינו מפסיד שכרו אא"כ פשע בהם הא אם לא פשע רק עשה מה שמוטל עליו לשמור במקום הראוי הגם דנאבד או נגנב יטול שכרו וטעמא רבה איכא במילתא בין ש"ש זה דשטרות ובין ש"ש דעלמא דאינו נפטר רק אם נאנס בלסטים היינו משום דכיון שהוא חייב בגנבה ואבדה נמצא דעיקר חיוב דבע"הב בשכר השומר אינו אלא עד שיחזירנו לידו וכיון שנגנב או נאבד אינו משלם לו שכרו משא"כ בש"ש דשטרות דהוא פטור מגנבה ואבדה דעת הבע"ה להתחייב בשכרו הוא רק לשומרם במקום הראוי להם וכיון ששמר כראוי כבר קיים מה שמוטל עליו ואם נגנב או נאבד מאי הו"ל למיעבד ולכן דינא הוא שיטול שכרו משא"כ אם פשע בהם שלא עשה שליחותו דלא מסרם לו לפשוע בהם ולהכי אינו נוטל שכרו והכי רהטי דברי מרן הקדוש בש"ע שם שכתב דאם היה ש"ש עליהם ונגנבו או אבדו אפי' בפשיע' פטור אבל מפסיד שכרו וכו' דקאי אדסמיך ליה לענין פשיעה וכדברי רבינו הטור בדעת אביו רא"ש המעוז ומי לנו בקי בדברי אביו הרא"ש יותר ממנו. ומעתה פשוט דמ"ש הרא"ש והטוש"ע ששמר כראוי היינו מה שמוטל עליו דמבואר בטוש"ע סי' ש"ך דין י"א ששומר שכר חייב בגנבה ואבדה ואפי' שמר וכו' והיא דעת רבינו הרא"ש והטור ולפ"ז צ"ל דמ"ש מהר"ש הלוי שם ע"ד הטוש"ע הנז' דמשמע דאם ישבע ששמר כראוי אע"פ שנאנס מידו נוטל שכרו וכו' ע"ש אינו אלא שיגרת לישנא לענין ש"ש דעלמא א"נ דנאנס מידו לגנבה ואבדה קרי להו אונס כיון ששמר כראוי ודוק ומעתה הקושיא במקומה עומדת אך אמנם כד דייקינן פורתא נראה דלק"מ דהתם שאני שבאו ליד השלוחים בתורת שמירה ושליחות כדי להוליכם לגזברים ואדעתא דהכי נוטלים שכרם ואם נגנבו או אבדו עד שלא נתרמה התרומה שחייבים בשקלים אחרים לא נתחייבו למסור להם שברן ואפי' כבר נתרמה התרומה ואינן חייבין לשקול עוד מ"מ ניח"ל לאיניש למיעבד מצוה בממוניה להיות להם חלק בקרבנות הציבור ואדעתה דהכי מסרו להם ליטול שכרם ולהכי דינא הוי דאגרייהו מיהא ליפסיד כיון שלא עשו שליחותם משא"כ בההיא דהרא"ש והטוש"ע שעיקר המסירה לשומר אינה אלא לשמור כראוי ומידע ידעי דפטורי' מגנבה ואבדה ועיקר השכר אינו אלא על השמירה וכל ששמר כראוי הרי עשה מה שמוטל עליו ולהכי אם נגנבו או אבדו נהי שאינו משלם מ"מ שכרו לא הפסיד אם נשבע ששמר כראוי שבזה עשה שליחותו כנ"ל ודוק ושו"ר לה' בני אהרן סי' א' אות ד' בנדונו שם שהעלה ג"כ דש"ש שנאנס שנוטל שכרו וחיליה מהה"מ והגהמ"ר השנית הנז"ל וכתב שאותה תשו' הלא היא בתשו' מימוניות בס' משפטים סי' כ"ג בשם ר"ת ע"ש וניעור ממעון קדשו במה שהרגשנו ע"ד הרא"ש והטור שנראה שדבריהם הפך הגמרא דפ' הזהב וע"ש מה שיישב לזה והנראה מדבריו שכיוון למ"ש אך הוא ז"ל כתב שהוא דוחק ולי ההדיוט אם דבריו שם מכוונים למ"ש נ"ל שהוא חילוק נכון ודוק היטב. ומן האמור יש לתמוה עמ"ש מהר"א ששון בסי' ע"ג על הא דקיי"ל מתנה ש"ח להיות פטור משבועה והשואל מלשלם והש"ש והשוכר להפטר משבועה ומלשלם ונגנב הדבר ההוא או נאבד בעדי' אם יפסיד שכרו או לא ומסיק שהפסיד שכרו וחיליה מסוגיא זו דפ' הזהב דקאמר דנהי דלא משלמי אגרייהו מיהא ליפסיד וכו' עש"ב וצ"ע דאיך לא זכר ש'ר מ"ש שם הרא"ש ודברי הטו"שע דסי' ס"ו וש"א שכתבו להדיא שנוטל שכרו היכא שנשבע ששמר כראוי אע"ג דפטור מגנבה ואבדה ואין ראיה מסוגיא זו שיש לחלק וכמדובר. ויש לתמוה ג"כ על ה' מח"א ה' שומרים סי' כ"ב דשדי נרגא ע"ד מהרא"ש הנז' ובחלק'ות ישית בין ש"ש שהתנה להיות כש"ח ובין ש"ש דהק דשות דשאני ש"ש דודאי מסתמא כל שנוטל אדעתא למיעבד נטירת' יתירתא ומשו"ה אע"ג דגבי הקדשות פטירי מלשלם מגזירת הכתוב מ"מ אגרא מיהא לית ליה כיון שלא נטר נטירתא יתירתא וכו' ע"ש דאיך אשתמיטתיה דברי הרא"ש והטוש"ע הנז"ל שכתבו להדיא בש"ש ש דשטרות דאם לא פשע ונגנב או נאבד שמפסיד שכרו עד שישבע ע"ש וצ"ע. תו חזינא מילתא דתמיהא טובא בדברי מרן החביב בח"מ סי' ש"ג בהג"הט אות כ"ה שכתב משם מהרא"ש דסי' הנז' דלא מיבעיא שומר שפטור מדינא בלתי שום תנאי אלא אפי' שהתנה להפטר מחבירו כגון ש"ח שהתנה וכו' ונושא שכר והשוכר להפטר משבועה וגם מלשלם אם נאבד או נאנס מפסיד שכרו והביא ראיה מפ' הזהב ויש לתמוה שמהר"ש הלוי הביא ראיה מסו' זו שלא הפסיד שכרו שהה"מ והרא"ש וכו' סוברין שאינו מפסיד שכרו ואיך נתעל' כ"ז מעיני מהרא"ש עכת"ד ע"ש וצ"ע דמה דמות יערוך נדון מהרא"ש לנדון מהר"ש הלוי שמהר"ש הלוי מיירי בשנאנסו וראייתו מאוקמתא דגמרא הב"ע שנאנסו ונדון מהרא"ש היכא שש"ש פטור מגנבה ואבדה ומביא ראיה מקושית הגמרא דנהי דלא משלמי איגרייהו מיהא ליפסיד ורב המרחק בין הנושאים והן אמת שהוא ז"ל כתב ממהרא"ש דאם נגנב או נאנס שמפסיד שכרו ובהא מקשה שפיר דאיך נעלם ממנו כ"ז ואולם אחד הרואה בשרשן של דברים שלא כתב אלא אם נגנב או נאבד ולא גם בנאנס דבהא מודה הוא ז"ל שאינו מפסיד שכרו וכאוקמתא דגמרא ולא קשה אלא מה שהקשינו שדבריו ז"ל הפך דברי הראש והטוש"ע וצ"ע. ומן האמור ג"כ יש לתמוה עמ"ש ה' עין יהוסף ז"ל בחי' למציעא שם דמהכא משמע שש"ש שנאנס מלבד שהוא פטור אלא ג"כ נוטל שכרו ואלו בש"ש דעלמא לא מצינו כן אלא שפטור מאונסי' אבל ליטול שכרו לא וכו' ומתוך זה רוצה לחלק דהקדש שאני דכיון שנפטרו מלשקול עוד הוי כאלו כבר עשו שליחותם ע"ש. וצ"ע דאיך אשתמיט מיניה כל דברי הראשונים והאחרונים הנז"ל ולא זכר ש'ר רק בסו"ד דברי הה"מ גם חילוקו לאחר המחי"ר הוא תמוה דהא קתני התם דאם לא נתרמה התרומה נשבעין לבני העיר הגם שחייבים באחריותם ושוקלים שקלים אחרים ויש מי שרצה לומר דמ"ש בש"ס שנשבעין ליטול שכרן לא קאי אלא במה שנשבעין לגזברים אבל מ"ש ואם לאו נשבעין לבני העור היינו שבועה להפטר מתשלומין ולא ליטול שכרן ושו"ר שכ"כ מרן החביב בסי' של"ד בהגהב"י אות ט"ל ע"ש מ"מ אחד הרואה שלא כ"כ אלא להמרדכי להצילו מהשגת ההגה אבל כל הראשונים והאחרונים הנז"ל מפרשי' דשמואל קאי בין ארישא בין אסיפא והכי מתבאר להדיא בהגהמ"ר דסוף מציעא הנז"ל דאף שבני העיר מפסידין שקליהם נשבעין ליטול שכרן ע"ש והכי פשט הסוגיא כיון דבחדא מחתא נינהו וק"ל. ומידי עוברי בענין זה ראיתי לה' שער משפט סי' ס"ו ס"ק ל"ג שהקשה ע"ד הרא"ש והה"מ הנז"ל וכאוקמתא דשמואל שנשבעים ליטול שכרן דהוא תימא דהא טעמא דש"ש אינו נוטל שכרו כשנגנב הוא משום דאמרינן שלא נתחייב ליתן שכר אלא בששמר כראוי וכמ"ש רש"י אגרייהו מיהא ליפסיד שהרי נשתעבדו לשמרן מגנבה ואבדה וע"מ כן היו נוטלין שכר והרי לא השלימו מלאכתן וא"כ אמאי נאמנים בשבועה ליטול שכרן הרי השוכר לא נתחייב אלא בתנאי וא"כ צריך השומר להביא ראיה שנתקים התנאי כמבואר בסי' רמ"א דהאומר לחבירו הריני נותן לך כ"וכ ע"מ שתעשה דבר פ' על המקבל להביא ראיה שנתקיים התנאי וכו' והצ"ע ע"ש. ולאחר המחי"ר אין הנדון דומה לראיה שכבר כתב שם מרן החביב בהגהב"י אות נ"ה שנראה ברור דלא אמרינן על המקבל להביא ראיה אלא בתנאי שקיומו תלוי בפעם א' כגון ע"מ שתתן לי מאתים זוז וכיוצא אבל אם התנה בדבר נמשך כגון ע"מ שתתעסק בנכסי כל ימי חיי אין סברא שככל פעם ופעם יזמין עדים וסוחר לברר שקיים תנאו ע"ש וראוים הדברים למי שאמרם ודון מינה לנ"ד. עוד הקשה ה' הנז' מפ"ק דכתובות אמתניתין דהנושא אשה ולא מצא לה בתולים והיא אומרת משארסתני נאנסתי דסבר ר"נ שהיא נאמנת ופריך לר"ג ור"י דסברי מנה לי בידך והלה אומר א"י אם הלויתני פטור אמא נאמנת הרי להדיא אף דהתם נתחייב לה הכתובה בודאי אלא דלא ידעינן אם נמצאת בתולה או לא אינה גובה כתובתה בשאינה מבררת אם נתקיים התנאי אם לא מטעם מגו או חזקה וא"כ ה"נ וכו' ע"ש. גם בזה נ"ל דלק"מ דהתם שאני דמעולם ליכא שום חזקת חיוב כלל דמתחלה נולד הספק דאינו יודע אם הלוהו מעולם ואז אזלינן שפיר בתר חזקת ממון אבל בש"ש דמעת מסירת החפץ ליד ש"ש כבר התחיל החיוב על הבע"הב ולא נולד הספק אלא אח"ך ומשו"ה ישבע ויטול ויש לדקדק כן ממ"ש רש"י בכתובות די"ב ב' אוקמה אחזקה מספקא לן אשעת אירוסין אי בתולה ונשתעבד לה למאתים או בעולה הויא העמד אשה על חזקתה וכו' והך השתא דאתניסא אחר אירוסין אבל הכא מאי חזקה אית ליה להאי תובע דנוקמיה אחזקתיה ליגבות הלכך זיל בתר חזקת ממונא ע"ש ודוק:
ט"ז שליח לד"ע. כתבו התו' מציעא דיו"ד ד"ה דאמר וכו' דאי אין שליחות אין חלין הקידושין ע"ש ומזה הקשה השש"א בקונט' מצות כהונה סי' ס"ח אות ב' על הא דאיתא במכות דט"ז דמ"ל ביטלו באונס שקבל קידושין מאחר ופריך אי שויתיה שליח איהו קמבטלה ליה ע"ש והשתא הא הוי שליחות לר"ע דע"י הקידושין בטל עשה דולו תהיה לאשה ואמאי הוו קידושין ומכח זה כתב דנ"ל דלא שייך אשלד"ע אלא בלאוין ולא בביטול מ"ע והניח הדבר בצ"ת ע"ש. וק"ל וכי גרע איסור עשה דאוריתא מאיסור דרבנן דאמרינן אשלד"ע וכמו שהוכיח המש"ל בפ"ב דה' רוצח ה"ב מההיא דאסור לקלקל בר"הר ע"ש. וא"ה דאיסור דרבנן שאני דקאי בלאו דלא תסור הניחא לרבינו דס"ל דכל הגזירות והתקנות והמנהגות הם בכלל הלאו אך לשי' הרמב"ם דאין בכלל הלאו לא במה שהוא בפי' התו' מי"ג מדו וכיוצא אבל בגזירות והתקנות אין בהם רק סמך בעלמא ואפי' במה שהוא מי"ג מדות ליכא לאו אלא בעובר על דבריהם בתורת המראה כמבואר כל זה בסה"מ שורש א' מאי איכא למימר וכ"ש אם נאמר דגם דעת רבינו שגם התקנות והגזירות שהם בכלל לא תסור ה"ד בעובר על דבריהם מצד המראה ולא לעובר מצד איסור וכמו שהארכתי בזה בס"ד בס"הק מצות המלך בל"ת שס"ה עש"ב. כי על כן נ"ל דלא אמרינן אין שלד"ע אלא כשהמעשה הוא גוף האיסור אבל אם המעשה גופיה אינו איסור אלא שממנו נמשך ביטול מצוה כההיא דשויתיה שליח לקבל קידושין שמזה ימשך ביטול עשה דולו תהיה לאשה כל כה"ג הוי שליח ועיין להכנה"ג ח"מ סי' קפ"ב בהג"הט אות כ"ח ע"ש:
טו"ב שמואל ומר עוקבא הלכה כשמואל דרבו הוה כ"כ הרא"ש בפ' כל שעה אות כ"ה וכ"כ רש"י במ"ק די"ז דשמואל רבו של מר עוקבא בתורה וכן מוכח מב"ק דקי"ב ב' אמר מר עוקבא לדידי מיפרשא לי מיניה דשמואל וכו' ע"ש ועיין להי"מ אות תרי"ו ויש לתמוה עמ"ש הש"ך שעל התורה בפ' דברים דמר עוקבא רבו של שמואל ע"ש:
ח"י שני כתובים הכא"מ אע"ג דתרוייהו לא צריכי מ"מ כיון דחד מינייהו יליף מדחבריה הו"ל ב' כתובים וא"מ כדמוכח מפסחים דמ"ה א' וקידושין דל"ד ב' וכ"כ התו' שם דנ"ח א' ד"ה ושני ע"ש. ושו"ר שכבר הובא כלל זה בה"ע דס"ו ב' ועמ"ש התו' שבועות דכ"ו סע"ב ובתוספ' הרא"ש שם ועיין תו' מציעא דפ"ז ב' ד"ה אימא ועמ"ש בס"ד בסה"ק מצות המלך דק"א ב' ע"ש:
י"ט שליחות לגוי קיי"ל דאין שליחות לגוי לא אינהו לדידן ולא אנן לדידהו כדאיתא בפ' איזהו נשך דע"א ב' ע"ש וצ"ע עמ"ש התו' בתמורה דף ב' ב' ד"ה קתני וכו' דאם ישראל מתפיסה צריך שיאמר כל הרוצה להמיר וכו' ואם הגוי עצמו אין עושה תמורה היאך אפשר לעשות שליח ע"ש וקשה דבלא"ה הא קיי"ל דבכל התורה אין שליחות לגוי ושו"ר לה' פתח ענים שם שעמד בזה והניח ביש ליישב ע"ש. ולפי מ"ש בס"ד בסה"ק מצות המלך עשין י"ד משם ה' כף הכהן דבשכר מצי למשוי שליח כמ"ש התו' קמא ושכ"כ המח"א בשכר גוי לעשות מעקה ע"ש משא"כ לטעם דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי למשוי שליח דאפי' בשכר לא מהני ע"ש ניחא. ושו"ר להגאון ה' מנחת חינוך בהשמטות לסי' תרי"ג שעמד ע"ד התו' הללו מדקיי"ל אין שליחות לגוי ויישב במ"ש דמטעם אין שליחות משכחה לה בשכר אבל משום דהוא ל"מ עביד לא מהני אפי' בשכר ע"ש וכבר רמזתי דבריו בסה"ק שם ומן האמור יש ליישב חקירת המפרשים בהא דאיבעיא לן בנדרים דל"ה הני בהני שלוחי דידן דתפשוט מברייתא דקתני איש איש לרבות גוים שנודרים נדרים ונדבות בישראל ואי אמרת שלוחי דידן הא אין שליחות לגוי ועכ"ל דשלוחי דרחמנא נינהו ועיין לה' החסיד בס' ארעא דרבנן אות ה' ולמהרי"ע שם בעפרא דארעא שנדחקו ליישב ועיין להגאון חיד"א בפתח עינים ביומא לדף י"ט ובס' יעיר אזן במע' האלף אות נ"ד עש"ב ולפי מ"ש ניחא דאי מטעם שליחות מצו למיעבד שליח בשכר משא"כ לטעם דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד דלא מהני בשכר והוא ברחמיו יאיר עינינו בתורתו תורת
חיים: