לב שומע· רבי חיים הכהן מטריפולי
כללים וענינים
מערכת האל"ף
א' אמר מר מצינו על דברי אמורא בברכות דף ז' אמר מר צדיק וטוב לו וכו' ומיהו י"ל דשניא היא דקאמר לה משמא דר"י דהוא תנא שו"ר מ"ש ה' יד מלאכי ז"ל אות ע"ג ע"ש אך בסנהדרין דכ"ט א' איתא אמר מר אמימרא דריב"ח ומשמע שהוא אמורא תלמיד ריו"ח מדלא קאמר דתניא ריב"ח אומר אלא אמר ריב"ח ועיין במענה לשון ח"ב אות צ"ב שהוכיח ג"כ ממקומות אחרים ע"ש ועיין בהערות שבתחילת ס' יד מלאכי הנד"מ:
ב' אבל לא שייך למיתני אבל אמילתא דלא דמיא כלל למאי דאיירי בה מעיקרא דלישנא דאבל הוא הפך הסברא הראשונה מענין אחד לא בשני ענינים כ"כ התו' בר"פ כל הכלים ד"ה לעולם ומדברי רש"י שם אין נראה כן ע"ש ודו"ק:
ג' אין הלכה כשיטה היינו היכא דאמרינן פלוני ופ' כולהו ס"ל כ"וכ אבל היכא דאמרינן אמרו דבר אחד אפשר דהלכה כוותיהו. יד מלאכי אות ע"א בשם הרמ"ע מפאנו סי' י"ג ומה שכתב עליו דליש מי שאומר שהביא הרשב"א בחי' לשבת די"ח ג' נראה דאין חילוק ושכן מצא בס' תמים דעים סי' רכ"ד ע"ש. כן נראה נמי מדברי הריטב"א בחי' לקידושין דס"ב ב' וז"ל וכבר כתב רבינו שמואל דמרוני ז"ל דכי אמרינן אמרו ד"א לא פליגי כלל וכי אמרינן כולהו ס"ל פליגי אהדדי וקבלנו מרבותינו הגאונים ז"ל דכל כה"ג שיטה נינהו ולית הלכתא כחד מינייהו עכ"ל. וממה שהזכיר קודם זה לשתי החלוקות הנז' וכתב סתם בשם הגאונים דכל כה"ג וכו' משמע דאין חילוק ועיין ג"כ להגאון ה' חיד"א בס' יעיר אוזן מע' הא' אות ד' שכתב ג"כ דמדברי הרשב"א בש"ות סי' שי"ד ותל"א מבואר דגם כי אמרינן אמרו ד"א שיטת הוי ע"ש. וה' המגיה בס' אהל ישרים מע' הרי"ש אות ע"ה כתב בשם הרשב"א סי' תרפ"ח שבכל מקום שאמרו כולן אמרו ד"א הוא דאין הלכה כחד מינייהו אבל כל שאמרו כולן יש להם כ"וכ אע"פ שאין הלכה בכולהו יש מהם שהלכה כמותו ע"ש וכן נראה דעת רש"י והתוספות בקידושין שם דס"ב ב' מדהוצרכו התו' שם ד"ה ואמר ר"ח לומר דאין הלכה כראב"י מדקי"ל הלכה כרב נחמן בדיני אע"ג דאיאמר התם אמר אביי ראב"י ורבי ור"מ כולהו ס"ל וכו' וא"כ שיטה הוי ובלא ר"נ תפוק להו דאין הלכה כשיטה וכן קשה ג"כ עמ"ש רש"י דהלכה כראב"י דמשנתו קב ונקי וצ"ל דס"ל דכי האי לישנא דכולהו ס"ל כ"וכ אע"פ שאין הלכה ככולהו יש מהם שהלכה כמותו וכדעת הרשב"א וכן ראיתי להרב פני יהושע שכתב כן כדעת רש"י והתו' ע"ש. ובזה ניחא מה שנתעורר ה' צבי הירש ז"ל בהגהותיו למס' ב"ק דצ"ד א' בהא דאמר ראב"י אין זה מברך אלא מנאץ וקיי"ל כוותיה אע"ג דהש"ס קאמר ב"ש וראב"י וכו' כולהו ס"ל וכו' והוי שיטה ע"ש ולפי האמור ניחא ולפי מה שתירץ הוא ז"ל כפי מ"ש הש"ך יו"ד סי' רצ"ד ס"ק ל"א דהיכא דאפסיקא הלכתא כחד מינייהו או סוגיא דעלמא כוותיה הכי הלכה אע"ג דאתמר בשיטה ע"ש ניחא נמי סוגיא זו דקידושין. ומ"ש ה' עצמות יוסף בחי' לשם דאולי ס"ל דהלכה כראב"י מדשקלו וטרו רבה ורב יוסף דאף על גב דמאביי ורבא הלכה כבתראי אפשר דס"ל דאין אביי בכלל זה ואין ה' כתלמיד במקום הרב ולכך הוצרכו התו' להביא ראיות מבחוץ ע"ש לאחר המחי"ר דכי אמרינן הלכה כבתראי גם אביי בכלל וכמ"ש ה' יד מלאכי אות קס"ח שהרי"ף פסק כרבא נגד ריו"ח משום דבתראה הוא וכן לגבי רב מטעם זה וכן דעת הרא"ש וכ"כ התו' ביומא דל"ז ב' ד"ה אמר אביי שהלכה כאביי דהוא בתראה ע"ש ואפ' שכוונתו דניהי דהלכתא כוותיה לגבי אימוראי אחריני מ"מ לית הלכתא כוותיה נגד רבו וא"כ הכא מדשקלו וטרו רבה ור"י שהם רבותיו אין הלכה כמותו וכמ"ש ה' יבין שמועה כלל רע"ד דהרא"ה והרא"ש והרי"ף והרז"ה וראבי"ה והרשב"א ז"ל סוברי' דכשאמרו מאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי היינו מהם ואילך אבל מהם לרבם הלכה כרבם ע"ש. ומדברי מרן ז"ל בכ"מ בפ"ה מה' תרומות ה"ט מוכח דס"ל דהלכתא כבתראי אפי' באביי ורבא גופיהו נגד רבם ממ"ש שם דאע"ג דאביי פליג ואמר וכו' הו"ל יחידאה משמע דאי לא"ה פסקינן כוותיה אפי' נגד רבה ור"י. ומ"ש עוד שם מרן ז"ל די"ל דאביי נמי מודה בשחת או באגם וכו' אלא דראב"י אפי' מקמי דלהוי אגם קאמר ע"ש כ"כ הריטב"א כחי' לקידושין שם בשם קצת רבותינו ודחה לזה דאי אפשר לומר כן כלל דבמלתיה דר"א קאמר לכשיביאו שליש ויתלשו דאלמא כבר היו בעולם אלא שלא הביאו שליש דאי לא הו"ל למתני לכשיבואו בעולם ויתלשו ע"ש:
ד אין אומרין לאדם חטא כדי שיזכה חבירך כדאיתא בשבת דף ד' וכתבו שם התוס' בתי' אחרון דוקא היכא דפשע וכ"כ הגאות אשירי שם והתו' בעירובין דל"ב ב' בשם ר"י ובפ' השולח דמ"א ב' ע"ש. וה' גזע ישי במע' האל"ף אות ע"א רוצה להוכיח מיומא דפ"ג מהא דת"ר מי שארזו בולמוס וכו' לא צריכא בשבת בשבת נמי פשיטא טלטול מדרבנן הוא וכו' וקשה דמה פריך פשיטא והא אין אומרין לאדם חטא כדי שיזכה חבירך אלא עכ"ל דשאני הכא דלא פשע דאומרים לאדם חטא וכו' ומקשה על התו' דלמה לא הביאו ראיה מסוגיא זו לחילוקם עש"ב. ולי ההדיוט אינה ראיה כלל דלגבי חולה לא שייך לומר כדי שיזכה חבירך אלא אמרינן לאדם חטא כדי שתזכה כיון שאנחנו מאכילין אותו הקל הקל תחילה ואין מאכילין אותו איסור חמור אלא היכא דלא אפשר א"כ היכא דאפשר בחולין והאי אין מאכילין אותו טבל דחמיר ומוטב לחטא באיסור קל טלטול מדרבנן כדי שנזכה אנחנו ולא נאכילהו טבל אבל לא כדי שיזכה הוא דלגבי דידיההכל מותר וברור ובזה ניחא מ"ש ה' הנז' שם שהרשב"ץ בח"ג סס"י ל"ז הקשה עמ"ש הר"ן בחולה שצריך לו בשר בשבת ויש בשר נבלה דשוחטין לו בשבת ואין מאכילין לו נבלה דלגבי חולה אין איסור נבלה קל יותר מאיסור שבת דניהי דאיסור שבת סקילה ואיסור נבלה לאו איכא חומרא אחרינא בנבילה שעובר על כל זית וזית אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וגו' א"ד הר"ן והקשה ע"ז הרשב"ץ דאפי"ה ליכא מ"ד דליעביד ראובן איסורא זוטא כי היכי דליזכי שמעון וכו' ע"ש. ולפי האמור דלא איתמר האי כללא לגבי החולה ניחא דגם בזה לא שייך אלא חטא כדי שתזכה ומוטב לעבור חד איסור כדי שנזכה ונאכילהו שחוטה ולא נבלה דחשיבא איסור חמור יותר מאיסור שבת ודוק. עוד יש להעיר ע"ד ה' גזע ישי הנז' דהגם דיהיבנא כל דיליה דאיתמר האי כללא גם לגבי החולה מ"מ לא ידעתי איך רוצה להוכיח מסוגיא דיומא הנז' ומה דמות יערוך דהא י"ל דהתם שאני שפיר אמרינן לאדם חטא וכו' משום דאפי' לא נתקן הטבל ולא נעבור באיסור טלטול מ"מ עדין לא נמלטנו מאיסור טלטול במה שנאכילהו טבל כי הטבל עצמו אסור לטלטלו כיון דאינו ראוי לאכילה וא"כ ודאי מוטב לתקן ולעבור בחד איסור' דאיסור טלטול יותר מלעבור איסור טלטול ונאכילהו טבל אבל בעלמא אה"נ דאין אומרין לאדם חטא כדי שיזכה חבירך. הן אמת דכפ"ז קשה דא"כ מאי משני התם הכא במ"ע בעציץ שאינו נקוב דרבנן דאכתי קשה פשיטא דמוטב לנו לתקן ולעבור באיסור טלטול מלעבור על איסור טלטול וגם נאכילהו טבל דרבנן וי"ל דטבל דרבנן לה אסרוהו לגבי חולה ולא הצריכוהו לעשר אלא משום דאתי למיחלף כראי' התם וכיון שכן לא הוי איסור טלטול במה שנאכילהו אבל במה שמתקנין אותו איכא איסור שבות מדבריהם והו"א דאין צריך לתקנו ונאכילהו טבל כיון דתרוייהו איסורא דרבנן נינהו ולזה אשמעינן דאפ"ה מתקינן ליה ולא נאכילהו טבל דלא אתי למיחלף בתרומה דאורייתא וכמו שכתב ה' הנז' ליישב על מה שהקשו ע"ד הרדב"ז שהביא שם ע"ש ודוק. וראיתי לה' שורשי הים ח"א דמ"ד ד' שרצה ליישב על מה שהקשו עמ"ש הרדב"ז בההיא דחולה שצריך להאכילו בשר בשבת ויש בשר נבלה דשוחטין לו אע"פ שאפ' בנבלה משום דאין דחוי שבת מוטל על החולה אלא על כל ישראל העומדים שם וכיון שכן אינן רשאים להאכילו בידים דבר איסור כדי להקל מעליהם חילול שבת שאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך וכו' והקשה עליו ה' אורים גדולים מסוגיא זו דיומא דאמר רבא לח צריכא וכו' דהכא כמ"ע בטבל דעציץ שאינו נקוב ואשמעי' דיותר טוב שנדחה אנחנו איסור שבות דהפרשת תרומות ולא נאכילהו טבל דרבנן דילמא אתי למישרי כה"ג טבל דאוריתא ע"כ ומעתה לדברי הרדב"ז מה לנו לטעם הגזירה והלא לדידיה מן הדין הוא זה דדיחוי האיסור עלינו מוטל ולית לן להאכיל לחולה דבר איסור כלל ע"ש ומפרק לה הרב שרשי הים שטעם גזרה זו לא איתמר הכי בגמ' להדיא ורש"י ז"ל הוא שכ"כ ויכולים אנו לומר דלדעת הררב"ז לאו מטעם גזירה הויא אלא מדינא הוא דאין אומרין לאדם חטא וכו' ע"ש ולאחר המחי"ר דבריו תמוהים טובא דש"ס ערוך הוא שם סמוך ונראה לימא תנאי היא וכו' אפי' תימא רבי ע"כ לא קאמר הכי התם אלא לענין מעשר ירק דרבנן אבל במעשר דגן דטבל דאוריתא הוא אפי' רבי מודה ואי שרית ליה בעציץ שאינו נקוב אתי למיכל בעציץ שהוא נקוב ע"ש ודברי רש"י ז"ל לאו מדידיה הוא אלא הם דברי הש"ס וצ"ע. ולעיקר קושית ה' אורים גדולים הנז' עיין לה' גזע ישי הנז"ל שם שבא לכלל יישוב ע"ש ודו"ק:
ה' אין רבוי אחר רבוי אלא למעט נראה דבמקום שיש לקיים שניהם הריבוי והמיעוט י"ל שפיר דקמא ריבוי והשני מיעוט וכן מוכח מפ' כל המנחות ריש דף ס' ע"א ובהכי אשכחנא פיתרי להא דאיתא בפ' שור שנגח דמ"ה ב' דקאמר הוי רבוי אחר רבוי וכו' וכי תימא נגיחה לתם וכו' ע"ש ולכאורה קשה דלמאי אצטריך לוכי תימא נגיחה וכו' תיפוק ליה כיון דאין רבוי אחר רבוי אלא למעט מיעט לשני ריבויין ועל פי האמור ניחא דיש לקיים שניהם ולומד דרבוייא קמא לתם דבעי שמירה מעולה והמיעוט למועד דסגי בשמירה פחותה ולזה אצטריך לוכי תימא ועיין ג"כ בסנהדרין דט"ו א' מתקיף לה רב הונא וכו' קשיא וע"ש בפירש"י ועיין להרב תורת חיים בקמא דמ"ד ב' בהא דר' יהודה אומר שור המדבר וכו' עש"ב ועמ"ש התו' יומא מ"ג א' ד"ה לרב לענין אין מיעוט א"מ אלא לרבות וכו' ע"ש ועיין מ"ש לקמן בס"ד במע' המ"ם אות ע"ש:
ו' איתיביה האי לישנא משמע דמותיב לחבירו פנים בפנים וכן מוכח ממ"ש התו' ר"פ החולץ ד"ה כולי עלמא ל"פ דהא דקאמר לעיל איתיביה וכו' להד"מ ע"ש ור"ל דמשמעות איתיביה משמע שמקשים זה לזה וכ"כ מרן ז"ל בכלליו דצ"ט ע"ג ע"ש ותירצו להד"מ ור"ל דאפילו קאמר להדיא איתיביה ר"פ לר"פ מ"מ אמרינן להד"מ ועמ"ש בפ' המפלת דכ"ד א' ד"ה אמר רב פפא ובתרא קנ"ד ב' ד"ה כרם ובכורות ד' ב' ד"ה אלא ע"ש ונעלם דבר מה' מגדנות נתן ז"ל בליקוטי הירושלמי דרצ"ג ב' ד"ה ריו"ח ורבי יוסי והיתה העלמ'ה גם מה' בני שמואל שהביא ה' שיח יצחק בחגיגה ז' אלא כל היכא וכו' גם מהרב שיח יצחק גופיה שהתוס' גופיהו כתבו כן בההיא דחגיגה ע"ש. ומה שהקשה ה' אהל ישרים ז"ל עמ"ש הפר"ח דאיתיביה משמע פנים בפנים דאשתמיט מיניה דברי התו' דפ' החולץ דמאי דקאמר איתיביה וכו' להר"מ וכו' ע"ש לא ירדתי לסו"ד דאדרבא משם מוכח כדברי הפר"ח וכמדובר ואם כוונתו שהרי כתבו התו' להד"מ ור"ל דהשתא פי' איתיביה אינו פנים בפנים לאחר המחי"ר אין זה כוונת התו' אלא דאפילו אשכחנא הכי להדיא דאיתיביה ר"פ לר"פ איכא למימר דלהד"מ וכמ"ש להדיא בפ' המפלת ושאר דוכתי ואולי שכיוון לומר דהי"ל להסתייע מהתוס' הנז' דאיתיביה משמע פנים בפנים. ומ"מ נראה דאין זה כי אם על הרוב ואה"נ דאיכא דוכתיה דפי' איתיביה ר"ל אחר מבני הישיבה דמותיב אמימרא דאימורא בב"המד ואמינא לה מהא דאמרי' בקידושין דס"ב א' בעא מיניה רב אסי מריו"ח אמר פירות וכו' מהו א"ל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי איתיביה האומר לאשה וכו' אלא גר הוי בידו ומשני גר נמי לאו בידו הוא דאמר ר"ח בר אבא אמר ריו"ח גר וכו' ע"ש ואם איתא דפי' איתיביה פנים בפנים צ"ל דרב אסי הוא דמותיב לריו"ח וקשה לפ"ז דא"כ מאי מיבעיא ליה לר"א וליפשוט מינה ומיהו י"ל דהכי אורחיה דתלמודא. שהתלמיד שואל מרבו לדעת קבלתו ולבתר הכי מוקים ליה ממתניתין כי הינו דלברורינהו וכמ"ש הרב אהל ישרים במע' הא' אות ל"ד משם הריטב"א ע"ש. אך יש להוכיח מצד אחר והוא דלפ"ז צ"ל דריו"ח גופיה הוא דמשני ליה גר נמי לאו בידו דאמר ר"ח ב"א אמר ריו"ח וכו' וקשה דמשני ליה מסברא דנפשיה מלבד דלא שייך דאיהו גופיה אומר דאמר רחב"א אמר ריו"ח אלא עכ"ל דפי' האי איתיביה הוא אחד מבני הישיבה דמותיב אמימרא דריו"ח בב"המר וכן מוכח ממ"ש שם הריטב"א ומקשינן האומר לאשה וכו' ומשנינן וכו' ע"ש ועמ"ש הי"מ אות י"ג דלפי גי' הרא"ש איתיביה ההוא מרבנן יש מקום לפרש דאותיב על מימרא דרבא בב"המד ע"ש ועיין בפ' כירה ד"מ א' דקאמר איתיביה כל הני תיובתא ופי' בעל ח"ה די"ל דלא ארבה קאמר אלא תלמודא ועיין בככר לאדן בליקוטים דקנ"ח וקנ"ט ע"ש:
ז' אישתיק בקדושין דנ"ה א' אשכחינהו מר יהודה לרב יוסף וכו' אשתיקו אתו לקמיה דרבה א"ל פלגא אוקימנכו וכו' מוכח דהאי לישנא משום שלא מצאו מענה וכן מוכח מברכות דט"ו א' רמי ליה רב מרי בריה דבת שמואל לרבא תנן וכו' אישתיק א"ל מידי שמיע לך בהא ופי' הרז"א במאור דפירוקא דפריק הא בפ"א הא בפ"ב רב מרי הוא דפריק לרבא ע"ש וכן משמע מדברי הראב"ד שם בהשגות מדלא השיג עליו דהאי פירוקא רבא הוא דפריק ליה מוכח שגם הוא ז"ל מפ' דמאי דקאמר מידי שמיע לך רבא הוא דקאמ' הכי לרב מרי ושני ליה משמא דריו"ח או רב ששת דבטלין ממלאכתן והקשה לו רבא מדתניא וכו' ושני ליה הא בפ"א וכו' ואולם מפי' הרי"ף ודעמיה מוכח דמאי דקאמר מידי שמיע לך וכו' רב מרי הוא דקאמר לרבא ע"ש ועמ"ש בזה הי"מ אות כ"ה:
ח' איכא דמתני לה אהא עיין בשבת דנ"ד א' ואיכא דמתני להא שמעתתא וכו' ובברכות די"ג ב' איתא נמי להאי לישנא אע"פ דלא נפקא מינה מידי דהכל הולך אל מקום אחד ולכוונה אחת וכמבי' מהא דאמר בסמוך ואזדא ריו"ח לטעמיה וכו' ע"ש ומיהו אפשר לומר דלא ניח"ל לאוקומיה מילתיה דריו"ח אברייתא קמייתא דר"א ור"ע משום דאין זה חידוש דידוע הוא דהלכה כר"ע מחבירו ואע"ג דר"א רבו הוה כבר כתב ה' יבין שמועה כלל רל"א דהלכה כר"ע נגד ר"א דשמותי הוא וכתב ה' כסא דוד דכ"ה שהוא ש"ס ערוך בברכות דל"ו ב' דר"ע במקום ר"א עבדינן כוותיה ע"ש וכן פסק רבינו ז"ל בפ"ב מה' תרומות ה"ד וכתב מרן ז"ל דה' כר"ע לגבי ר"א כמ"ש בברכות ע"ש וצ"ע עמ"ש הפר"ח במים חיים דכ"ט הובא לה' אהל ישרים מע' הה"א אות י"ד דהרמב"ן פסק כר"א משום דה' כרע"ק מחבירו אמרו ולא מרבו ע"ש דהוא הפך סוגיא זו דברכות. ואיברא שבדפוסים חדשים הגיהו רבי אלעזר במקום ר"א שעמ"ש שם קמ"ל כל המקיל בארץ וכו' אבל בארץ לא כתוב בגליון ותימא הא קיי"ל ר"א שמותי הוא וי"ל דגרסינן ר' אלעזר דהוא תלמיד ר"ע אף על פי שמזכירו קודם כמ"ש התו' בב"מ ד"ד ע"ב ועמ"ש בגי' קידושין די"ח עכ"ל והוא תמוה דאכתי קשה דהרי ה' כרע"ק מחבירו וכ"ש לגבי תלמידו. לכן נראה עיקר דהגירסא היא ר"א ביו"ד ואף דשמותי הוא י"ל דהכא שאני דברייתא דתניא על מיני נצפה וכו' ועל הקפריסין אומר בפ"הע אתיא אליבא דר"ה וכמ"ש תר"י שם דכיון דהברייתא כר"א די כשנפסוק ה' כר"ע בח"ל בלבד וכו' ע"ש אבל אין הכי נמי דבעלמא ה' כר"ע אפי' לגבי ר"א רבו משום דשמותי הוא וכמ"ש הי"ש. איברא לפ"ז ק"ל מהא דפסיק רב יהודה בפרק אלו דברים דס"ט ב' כוותיה דר"ע וכן בשבת קל"ג והא בלא"ה ה' כמותו נגד ר"א ואי לא מסתפינא אמינא דהא דאמרי' דר"ע במקום ר"א עבדינן כוותיה לאו משום דכללא הוא דה' כר"ע ואפילו מר"א אלא דר"ל דשפיר עבדינן כוותיה נגד ר"א ואה"נ דבעלמא לית הלכתא כוותיה לגבי ר"א דמחבירו אמרו ולא מרבו וכדברי הפר"ח לדעת הרמב"ן ועמ"ש התו' שם בפ' אלו דברים ד"ה אבל ושו"ר לה' ווי העמודים סי' ק"ב אות נ"ה שכתב דרבינו אליעזר ממיץ סובר דה' כר"ע מחבירו אמרו ולא מרבו ור"א רבו כמ"ש בסי' רכ"ג ע"ש ולפי האמור ניחא:
ט אורחיה דתנא למינקט רישיה דקרא בלבד והו"ל כאלו אמר וכו' אבל למינקט סיפיה דקרא ועיקר ראיתו מרישא דקרא לא מצינו כ"כ הסד"ר ריש פרשת שופטים ע"ש ואשתמיטתיה הא דאיתא בפ' כסוי הדם דפ"ח א' ת"ר וכסהו וכו' תניא אידך וכסהו מלמד שכל דמו וכו' ועיקר ראיתו מרישא דקרא דכתיב דמו כדמוקי התם בסמוך ע"ש והובא למרן ז"ל בכלליו דק"כ א' מהי"ש ואע"ג דמרן שם כתב דהוא פלא מ"מ הא מיהא מצינו ועמ"ש התו' בפ' אלו דברים ריש דס"ז ד"ה הכתוב ולהרב מגילת שמפר לאיין דקנ"ט ע"ש:
יו"ד אי בעית אימא איכא האי לישנא אע"ג דלא נ"מ מידי תוספות בפ' הכונס דנ"ז ב' ד"ה ותי בעית אימא:
י"א אדרבא האי לישנא בר"מ משמע דאיפכא מסתברא והכא נראה דאדרבא לאו דוקא נקט והו"ל דאלו אמר ואימא כ"כ ה' אהל ישרים במע' האל"ף אות מ"ד משם הת"ח פ' ד"מ דנ"ט א' ד"ה אדרבא ע"ש ועיין הליכות אלי אות מ"ז ורפ"ז ניחא קושית תוספות ישנים קידושין מ"ט א' ד"ה אדרבא ע"ש:
י"ב אין עונשין מ"ה דוקא לענין מיתה או מלקות אבל עונש ממון עונשין תו' ב"ק דף ד' ב' ד"ה וערים ועמ"ש עוד בדף ב' א' ד"ה ולא זה ובפ' שור שנגח דמ"ט ב' ד"ה על הכרייה כתבו שהש"ס שלנו חולק על המכילתא בהא וס"ל דגם בממון אעמ"ה וכ"כ בתוספות רבינו פרץ. ואולם רבינו בצלאל ז"ל בשיטתו לשם רפ"ק והרשב"א ז"ל בחידושיו לשם כתבו יישוב לזה על אופן דלא פליגי עש"ב:
י"ג אלו כל היכא דתני אלי משמע בדוקא כן מוכח מכמה דוכתי בש"ס דפריך תנא תני אלו ואת אמרת תנא ושייר ומזה הקשה ה' מחנה לויה די"ד רע"ג על מה דאיתא במ"ק די"ד א' בעי רבי זירא אומן שאבדה לו אבדה וכו' דאמאי לא פשיט לה מדלא מני במתניתין עם אלו מגלחין וכו' ע"ש ונ"ל ליישב עם מ"ש התו' יבמות דפ"ד א' ד"ה אלא דכל היכא דתני ענינים רבים איכא למימר תנא ושייר אע"ג דתנא אלו ע"ש וה"נ תני ענינים רבים ואין להקשות לפ"ז מהא דפריך התם דף י"ח ממה דקתני לו מכבסין וכו' הני אין אחרינא לא די"ל שהמקשה פשיטא ליה דלא שייר מידי אחרינא ואיכא למיפרך דמאי שייר דהאי שייר אבל ר' זירא קים ליה דשייר מירי אחרינא ולזה בעי באומן כנ"ל ודוק וע"ע מ"ש לקמן בס"ד מערכת התי"ו אות תנא תני וכו' עש"ב:
י"ד אין הלכה כרשב"ג בטריפות כ"כ הליכות עולם בשער ה' פ"ב ע"ש והקשה ה' יד מלאכי אות ד' דא"כ הו"ל למיתני הך נמי בהדי ערב וצידן וראית אחרונה ותו דהא אשכחן באלו טריפות דנ"ד א' דקתני עד כמה תחסר רשב"ג אומר עד כאיסר האיטלקי וכוותיה פסקו הפוסקים וכו' ותו קשיא דלא מצינו שדיבר רשב"ג עוד בדיני טריפות רק שם דנ"ז ב' דקאמר רשב"ג משבחת והולכת וכו' עכת"ד עש"ב ועמ"ש הגאון ה' יעיר אזן במע' הא' אות כ"ח ולי ההדיוט י"ל דהאי כללא דאין ה' כרשב"ג בטריפות לא איתמר אלא בברייתא אבל לא במשנה ומעתה לא מצי למיתני הא בהדי הנך דערב וכו' כיון דהך כללא לא איירי בברייתא וכמ"ש הי"מ אות ש"ז ע"ש ובזה ניחא מה שפסקו הפוסקים כוותיה בההיא דכאיסר האיטלקי ולפ"ז לא על דין פרטי איתמר האי כללא כיון דאיכא נמי ההיא דדף נ"ז דמשבחת והולכת. ומה שהקשה עור הי"מ דבהדיא אפסיק' הלכתא דלא כוותיה שם דף נ' ע"ש ראיתי לה' מהר"ר צבי הירש בהגהותיו לחולין שם שכתב עליו שטעה בזה במחילת כבודו ואדרבא מבואר דריו"ח אמר כאן דהלכה כרשב"ג עכת"ד ע"ש ולאחר המחי"ר איהו גופיה שטעה ודברי הי"מ שרירין וקיימין כמבואר שם בסוגיא דמעיקרא קאמר גמירי חברייא דר' זירא מר"ז ומנו רבי אבא וכו' הכי אמר ריו"ח הלכה כרשב"ג בטרפה ולבתר הכי קאמר אמר מאן דהוא איזכי ואיסק ואגמרא שמעתתא מפומיה דמרה כי סליק אשכחיה לר"א בריה דר"ח ב"א א"ל אמר מר הלכה כרשב"ג בטרפה א"ל הא אין הלכה אמרי וכו' ע"ש ובודאי שכוונת השואל היא לומר אמר מר משמיה דריו"ח ה' כרשב"ג בטרפה והשיב לו דבהא אמרתי אין הלכה כלומר דלא אמרתי משמיה דריו"ח ה' אלא דאין הלכה אמרי והעד על זה הוא מהא דקאמר בתר הכי כר"ש באבל מאי א"ל פלוגתא נינהו דאיתמר ד"ח אמר הלכה וכן אמר ריו"ח הלכה ור"נ אמר אין הלכה ע"ש ואם איתא הוול"ל ג"כ בההיא פלוגתא אלא עכ"ל כמ"ש והדברים ברורים. ולעיקר קושית הי"מ י"ל דבשלמא אי אפסיקא הלכתא כוותיה יש מקום לתמוה אך אמנם כיון דלית הלכתא כוותיה וריו"ח נמי קאמר הכי דאין ה' כרשב"ג בטריפות מה בכך אי אימורא אחרינא קאמר נמי דלית הלכתא כוותיה ודוק:
ט"ו איידי משום איידי אין לשנות טעות בסיפא כ"כ התוס' בריש כתובות ד"ה אלא לא נישאו ע"ש ולכאורה קשה מפ' האיש מקדש דמ"ד א' דקאמר אי ר"י משא"כ בקידושין משא"כ בגירושין מיבע"ל ומשני אה"נ איידי דתנא מאמר דדמי לקידושין תנא נמי משא"כ בקידושין ע"ש והרי התם איכא למיטעי דמדקתני משא"כ בקידושין משמע דאתיא אף כרבנן דאע"ג דבגירושין אית להו בין היא בין אביה מ"מ בקידושין אית להו אביה ולא היא דאי ריה"ו היא הול"ל משא"כ בגירושין דהשתא ליכא למימר דאתיא אף ברבנן דהא אמרי בהדיא דבגירושין בין היא בין אביה וא"כ השתא דלא תני משא"כ בגירושין איכא למיטעי דאתיא גם לרבנן ואפ"ה קאמר איידי. ואמנם כד דייקינן פורתא לק"מ דמ"ש התו' דמשום איירי אין לשנות טעות וכו' הכוונה הוא על דבר שהוא שקר אבל לשון דמשמע הכי ומשמע הכי הגם דאיכ' למיטעי ולפרש בו משמעות אחר הפך מה דבעינן למימר מ"מ אמרינן שפיר איידי כיון דאפשר לפרש בו נמי פירוש אחר והכי דייקי דבריהם ממ"ש פי' דמשמע נמי דמעיכבי אינהי אבל אין לומר משמע דוקא דמעיכבי אינהי ולא אינהו ואיירי וכו' דמוכח להדיא הא דלא אמרינן איידי היינו אי אמרינן דוקא דמעיכבי אינהי דהוי מילתא דשקרא וכ"כ להדיא בפרק ואלו מגלחין דכ"ג ב' ד"ה מאן דאמר דאין שיטת הש"ס לומר איירי אלא במלתא דאמת אבל דברים נראות שקר אין לו לשנות ע"ש. וכ"כ מרן בכלליו מהתו' דכתובות הנז"ל וז"ל משום איידי אין לשנות טעות אבל יש לשון שיש בו שתי משמעיו' הראת לדעת שאין כוונת התו' בטעות לבד אלא בטעות דשקר ובזה אין מקום למה שהצ"ע ה' באר יעקב דקמ"ד מפ' יש בכור דמ"ו ב' דקאמר התם דתני ראשו איידי דסיפא ומאי ראשו רובו אף דהוא טעות דהא רובו דוקא בעינן וכו' ע"ש דמלבד די"ל דהתם שאני דסיפא גופה איירי נמי ברובו לענין בכור לכהן ואפ"ה לא חיישינן לטעות לומר דוקא ראשו הה"נ דאין לטעות ברישא עוד בה כבר כתבנו שאין כוונת התוס' אלא לדבר שהוא שקר וכאן ראשו דקתני קושטא הוא דהא לא קאמר דאשו דוקא אלא ראשו סתם וי"ל דלא דוקא אלא ראשו ורובו וחיסורי מחסרא כמו סיפא לענין אין בכור לכהן. אך קשה לכאורה מזבחים דצ"א ע"ב דקאמר תנא רישא אטו סיפא ופירש"י דתני גבי שמן המתחלק וכו' כדי נסבה דאי נמי מתנדבין שמן אינו מתחלק אלא משום דבעי למתני סיפא וכו' ע"ש הרי דתנא רישא שאין מתנדבין שמן אגב סיפא אע"ג דלפום קושטא לא קאי אלא דהגם שמתנדבין אינו מתחלק ונמצא דתני מלתא דלאו קושטא משום איירי וי"ל דהשתא ה"ק שאין מתנדבין ר"ל שאין מתנדבין להתחלק אלא שכולו לאשים. וכן הא דאיתא בנזיר דכ"א א' איידי דתנא ראשו תנא אחרון ולכאורה הוי מילתא דלאו קושטא דאינו אלא אמצעי וצ"ל נמי דגם אמצעי שפיר קרי ליה אחרון לגבי הראשון באופן דאין כוונת התו' אלא במידי דאינו אמת אך אם יש לפרשו על דבר אמת אף שיש לטעות לא חיישינן ומתני שפיר משום איידי והכי דייקי לישנייהו נמי ברפ"ק דקדושין דף כ' ד"ה אי תנא קונה וכו' שכתבו דנקנית משמע מדעתה ומשמע בע"כ ע"ש ומשמע דאי לא"ה לא אמרינן איידי והיינו משום דלאו קושטא. ונ"ל דלאו דוקא כתבו התוס' דמשמע הכי ומשמע הכי אלא אפי' היכא דלא משמע אלא חדא ולא הוי מילתא דשקר שפיר אמריו איידי ובהכי ניח"ל הא דאמרינן בפ' כל הבשר דק"ט והא אינן תנן אינו עובד עליו מעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא בדין הוא דאפילו איסורא ליכא ואיידי דבעי וכו' ע"ש הרי דאע"ג דמשמעות אינו עובר משמע דאיסורא איכא ולא משמע נמי דמותר עכ"ז אמרי' איידי והי"ט דקושטא הוא דאינו עובר דהא לא קאמר להדיא דאסור וכן י"ל בהא דאמרינן ביבמות דצ"ח א' ה"ה אפילו איסורא ליכא ואיידי דבעי למתני סיפא אבל חייבין תנא נמי רישא אין חייבין ע"ש דקושטא נמי קאמר דאין חייבין דהא לא תני להדייא דאסור וכן י"ל כמ"ש הרשב"א בחי' שבת לדף ג' א' ד"ה אמר שמואל בל פטורי שבת וכו' ולכך תני התם פטור' משום בוכלת וכו' ע"ש ונראה שיש ט"ס וצריך לתקן כמבואר בסוגיא דפ' במה אשה דס"ב אלא דקשה דלפי דבריו מאי פריך התם והתניא ר' אליעזר פוטר וכו' דהא י"ל דתנא פוטר איידי צלוחית וצ"ע. ואיך שיהיה צריך לומר דשפיר שייך איירי כיון דלא הוי שקר וה"ג הא דאמרינן בפ"ק דביצה די"ב ב' איתיביה אביי המולל מלילות מעי"ט וכו' מעי"ט אין ביו"ט לא ומשני אפי' תימא ביו"ט ואיידי דתנא רישא מע"ש תנא סיפא מעי"ט ע"ש דאע"ג דיש לדייק ביו"ט לא מ"מ אמרינן איידי כיון דמעי"ט לא היי שקר דהא לא קאמר להדיא דביו"ט אסור ואה"נ אכתי י"ל דביו"ט נמי שרי אלא איידי דרישא ודלא כהרב מעשה רוקח ז"ל לאחר המחי"ר שרצה לדקדק מכאן דאיכא איידי במילתא דשקר בפי"ט דה' שבת ה"ט ע"ש ועיין כיוצא בזה בפרק השוכר את הפועלים דף צ' א' ובפ' שור שנגח את הפרה דמ"ח ב' ובפ' המניח דכ"ז ב' ודוכתי טובא. שו"ר למוהרי"ט ז"ל בס' ווי העמודים סי' ק"ב אות מ"ז שהביא דברי הגה"מ ספיו"ד דשבת במתניתין דחיה ועוף שברשותו הצדן פטור כל פטורי שבת פטור אבל אסור וכו' ומיהו יש לדחות דפטור ומותר ואיידי דבעי למימר דחובל בהם חייב תנא הצרן פטור כדאמרינן בפ' ב"מ המכבה את הנר וכו' ע"ש וכתב עליו מיהו י"ל דהתם משום דפשיטא דמיירי בחולה שיש בו סכנה ואין דבר עומד בפני פקוח נפש ולא חש לטעות אבל הכא לא אמרינן איידי לטעות וכו' ע"ש ולאחר המחי"ר דבריו קשים מכל הני דוכתי דאייתינא דמשם בא'רה הוא הבא'ר דשפיר אמרינן איידי אף בכה"ג וכדברי הגה"מ ומכלל הדברים אתה תחזה דמ"ש ה' פחד יצחק באות הא' דנ"ב ב' בשם ה' הליכות אלי אות פ"ו דמצינו איידי מחודש ששונה התנא טעות בסיפא משום איידי דאמרי' בע"ז דף ו' ר"יש אומר ג' לפניהם וכו' איידי דתנא ג' לפניהם תנא ג' לאחריהם ופירש"י אע"ג דליתנהו אלא שנים ע"ש לאחר המחי"ר אין כאן שום חידוש דהכי נמי כוונת התוס' דר"ל דלא הוי מילתא דשקר מתני משום איידי וה"נ לא הוי שקר דמאי דתני ג' לאחריהם הוא בהדי אידהן נמי וכמ"ש רש"י ז"ל ואח"ז ראיתי לה' קהלת יעקב ז"ל שהביא דבריו של זקן הרב הליכות אלי הנז"ל במענה לשון ח"ב אות פ"ט ומקשה ע"ד התו' דכתובות הנז"ל שכתבו דמשום איידי אין לשנות טעות בסיפא דהא בע"ז תני ג' בסיפא ושונה טעות משום איידי וכו' ע"ש ולאחר המחי"ר לק"מ וכמדובר שאין כוונת התו' אלא במילתא דשקר ועמ"ש התו' שם בכתובות דפ"ו ב' ד"ה נדר ובש"מ שם ודו"ק וכזאת יש לתמוה עמ"ש בס' יבין שמועה כלל קע"ה דאע"ג דבמשנה או ברייתא לא אמרינן איידי היכא דאיכא למטעי כמ"ש התו' דכתובות ור"פ א"מ מ"מ בקרא אשכחן איידי אף דאיכא למטעי וזה בפ' החובל דפ"ד א' דקאמר כאשר יתן מום באדם למ"ל פי' דמשמע מום ממש ומשני דנקט האי לישנא אף על גב דאיכא למטעי איידי דבעי למכתב כן נותן בו וכן בהא דאמרינן התם יד ביד דבר הניתן מיד ליד ומאי ניהו ממון אלא מעתה רגל ברגל ה"נ פי' דרגל ברגל לא משמע אלא רגל ממש ומשני איידי דכתב יד ביד וכו' וכן בסוטה ד"ג ור"יש איידי דכתב לה כתב נמי יטמא הא קמן דקאמר איידי אע"ג דבמלת יטמא איכא למטעי ולפרושי חובה וכן בהחובל דפ"ח א' דכתב רחמנא על אבות ולא אבותיהם דמשמע למעוטי גר ואפי"ה אמרינן איידי דכתב על בנים וכו' ע"ש אע"ג דאיכא למטעי עכת"ד. וכבר מילתנו אמורה דגם כוונת התו' אינה אלא היכא דהוי שקר הוא דלא שייך למימר איידי וכמדובר. גם לא ירדתי לסו"ד קדשו במה שרוצה להוכיח מפ' החובל פ"ד דקאמר כאשר יתן מום באדם למ"ל וכו' ומשני איידי דבעי למכתב כן ינתן בו וכן הא דאמרינן איידי דכתב יד ביד כתב נמי רגל ברגל אע"ג דאיכא למטעי רגל ברגל ממש וגו' ואחד הרואה בעיקרן של דברים משם בא'רה דזה אינו לאחר המחי"ר והוא דמעיקרא קאמר אמר קרא כן ינתן בו אין נתינה אלא ממון ופריך אלא מעתה כאשר יתן מום באדם ה"ג דממון הוא ומסיק דבי ר"יש קרא יתירא דרשי מיכדי כתיב כאשר כן יעשה לו כן ינתן בו למ"ל ש"מ ממין ובתר הכי פריך כאשר יתן מום באדם למ"ל ומשני איידי דבעי למיכתב כן ינתן בו כתב נמי כאשר יתן מום וכו' ע"ש ואדרבא מזה יש להוכיח דליכא שום טעות ואין להוכיח אלא דלא אמרינן איידי בדבר שהוא שקר והוא דמעיקרא כשאמר אין נתינה אלא ממון ופריך אלא מעתה כאשר יתן מום וכו' ה"נ דממון הוא לא משני איידי דכתב כן ינתן בו כתב נמי כאשר יתן וכו' משום דכפי מאי דקאמר אין נתינה אלא ממון משמע דלא שייכא נתינה במום ואי הוה משני איידי הו"ל מילתא דשקר וכן לא יעשה אכן לבתר דמסיק דקרא יתירא דרשי דר"ל דלא מפיק ממון מלשון נתינה אלא מכח ייתורא דקרא ולעולם לשון נתינה שייכא גם במום ממש שפיר אמרינן איידי דבעי למכתב וכו' דהשתא קושטא קאי דגם נתינה שייכא במום דהא תנאי דבי ר"יש גופיה אי לאו יתורא לא הוה מוקי לקרא דינתן בו לממון אלא כפשטיה דהוא מום ממש ופירכת הש"ס דכאשר יתן מום באדם למ"ל הוא לייתורא דקרא לא משום דלא משמע אלא מום ממש ועמ"ש הי"ש ז"ל דזה אינו אלא לקושיא הראשונה דאלא מעתה כאשר וכו' ה"נ דממון אבל קושיא השניה דלמ"ל אינה אלא ליתורא דקרא וקאמר איידי וכו' ואין כאן שום טעות. גם בההיא דקאמר איידי דכתב יד ביד כתב נמי רגל ברגל לא קאמר אלא לבתר דמסיק דלא דריש יד ביד לממון אלא מכח יתורא דקרא אבל מעיקרא דקאמר יד ביד דבר הניתן מיד ליד דמשמע דמפיק לה ממשמעות דיד ביד כי פריך אלא מעתה רגל ברגל דמשמע רגל ממש לא מצי לשנויי איידי כיון דהוי מילתא דשקר אכן השתא דמסיק הש"ס מייתורא דקרא הוא דדרשינן יד ביד ר"ל דמי יד ביד משני שפיר איידי די"ל נמי רגל ברגל דמי רגל ברגל. והנה הי"ש ז"ל העתיק בדבריו הא דקאמר איידי אפירכת דאלא מעתה רגל ברגל וכו' וצ"ע דלא קאמר הכי אלא אפירכת הייתור וכמדובר. וכפי מ"ש בכוונת התוס' דלשון שיש בו שתי משמעיות אמרינן שפיר איידי ניחא נמי הא דקאמר איידי דכתב יד ביד כתב נמי רגל ברגל אע"ג די"ל רגל ממש מ"מ משמע נמי דמי רגל ברגל וכמ"ש. וכן בההיא דסוטה אע"ג דיטמא משמע חובה כיון דמשמע נמי רשות שפיר אמרינן איידי דהא לדעת ר"יש קרא אתה לרשות ומ"ש הי"ש דכמו שכל המקרא משמע חובה י"ל הכא שאני דקרא מוכח דאתא לרשות וכמ"ש ר"יש איידי דכתב לנפש לא יטמא אצט' לומר לה יטמא וכדאיתא בש"ס. וכן בההיא דפ' החובל דפ"ח דקאמר איידי דכתב לא יומתו אבות כתב נמי ובנים לא יומתו על אבות אע"ג דמשמע למעוטי גר מערות כיון דמשמע נמי לא יומתו בנים בעדות אבות וכדאיתא שם בש"ס להדיא שפיר אמרינן איידי כיון דלא הוי מילתא דשקר באופן דאין לחלק בזה כלל בין המשנה וברייתא לקרא דלעולם יש לומר איידי הגם היכא דאיכא למטעי ודוקא בדבר שאינו אמת הוא דאין לומר איידי ודלא כהי"ש ודעמיה בכוונת התוס' לאחר המחי"ר וע"ע מ"ש לקמן בס"ד אות ל"ו בפרט זה והוא ברחמיו ינחנו ע"ד אמת כיר"א:
ט"ז איידי אמרינן גם בקראי כדמוכח מכמה דוכתי בש"ס ומהם בפ' החובל דפ"ד ופ"ח ובסוטה ד"ט כמבואר באות הקודם ובפסחים דס"ו איידי דכתיב כל זב כתיב נמי כל צרוע ובפ' שור שנגח דנ"א איירי דכתב האי כתב האי ושם ד"ס איידי דכתב רחמנא או תקמה כתב או השדה ע"ש ומהתימא מת' עין יהוסף בשיטתו למציעא דף כ"ז שעמ"ש רש"י שם ד"ה מי שאבודה וכו' דאיידי דכתיב ממנו כתיב אשר תאבד מקשה עליו וכי בקראי אמרינן איידי ע"ש והוא תמוה. ורבינו בצלאל בשיטה מקובצת קמא דפ"ח כתב בשם הראב"ד דסיפא משום רישא אורחא דקרא למכתביה אבל רישא משום סיפא לאו אורחא למכתב ע"ש ולכאורה יש להביא ראיה לזה משבועות דף ו' א' דקאמר והאי נמי מיבע"ל איידי דבעי למכתב כרת לכדר' אבהו כתב נמי טומאה דלא סגי בלא"ה דמשמע דאי סגי בלא"ה לא אמרינן איירי משום דהאי איידי הוי רישא משום סיפא ולאו אורחא אלא די"ל כיון שהמקשה מקשה בכח אי סגי בלא"ה לא אמרינן איירי כדי להקשות ואה"נ בעלמא י"ל איידי ואין מכאן לא סתירה ולא ראיה אך ק"ל מסוגיא דסוטה ד"ג דקאמר איידי דבעי למיכתב והיא נטמאה והיא לא נטמאה כתב נמי וקנא את אשתו עוד שם ע"ב ור"יש איידי דכתיב ובאחיכם כתב נמי בהם. ובהחובל דפ"ד קאמר נמי איידי דבעי למיכתב כן ינתן בו כתב נמי כאשר יתן וכו' וכן בפסחים דס"ז ב' איידי דכתיב כל זה כתיב נמי כל צרוע ע"ש הא קמן דשפיר אמרינן איידי רישא משום סיפא והנה בההיא דסוטה דאיידי דבעי למכתב והיא נטמאה וכו' אפשר דה"נ קאמר איידי דבעי למימ' והיא נטמאה והיא לא נטמאה קאמר נמי וקנא את בהיא לא נטמאה כמו שאמר ברישא וקנא את אשתו בהיא נטמאה והוי סיפא משום ריש' אכן קרא דובאחיכם ודכן ינתן בו ודכל זב הוו רישא משום סיפא ועמ"ש מרן ז"ל בפ"ה מה' מל"ול הלכה א' ע"ש וצ"ע. ואולי כוונת הראב"ד ז"ל כמ"ש הרב י"ש כלל קע"ג בסוגיא זו דפ' החובל דפ"ח דטפי עדיף למימר איידי דכתב רישא כתב נמי סיפא מלמימר איידי דבעי למכתב סיפא כתב רישא ובדרך זו פירש בכוונת המהרש"א בחי' שם דאיפכא לא בעי למימר איידי מרישיה דקרא וכו' והוא לא ביאר כוונתי עש"ב ואפשר שזה כוונת הראב"ד באומרו סיפא משום רישא אורחא דקראי למכתביה וכו' ור"ל דאי אשכחן חד קרא ומספק"ל אי כתב רישא משום סופא או סיפא משום רישא ונפק"מ לענין דינא וכמ"ש הי"ש שם אז אמרינן סיפא משום רישא אורחא דקרא למכתביה ולא להפך כן נראה ליישב בדוחק עם שאין לשונו משתמע כ"כ שכוון לזה ש"ור לה' המגיה באהל ישרים במערכת זו אות מ"ו שכתב כן בכוונת הראב"ד ע"ש:
טו"ב איירי ה' יד מלאכי אות ז' הוכיח מכמה דוכתי דאף כששתי הבבות לא אמרינהו חד תנא אמרינן איידי ומקשה על מה שהוכיח ק' י"ש כלל ס"ד ממ"ש התו' סנהדרין דיו"ד ד"ה חשוב חרש דמדקאמר הגמרא איידי דבעי למיתני עבור שנה תנא נמי עבור חדש משמע דחד תנא תני תרוייהו ע"ש דליתא וכוונת התו' לאו משום דלשון איידי לא יתכן רק כששני הדברים הם מחד תנא אלא דמדקדוק הלשון הוא דמשמע להו כן דבכל איידי דקאמ' תלמודא הוא אומר בהדיא איידי דנקט ר"פ בסיפא כ"וכ נקטיה נמי ברישא וכו' אכן עתה דקאמר איידי דבעי למתני וכו' תנא וכו' מסתמות הלשון משמע דחד תנא הוא ע"ש. וי"ל דבעירובין די"ט ב' (שרמז שם בדבריו) קאמר משום דבעי למיתני סיפא בשלש עשרה וכו' ולא קאמר משום דבעי למיתני ריה"ו בסיפא ומשמע דגם האי לישנא שייך לאומרו גם בשני תנאים וי"ל ודוק:
ח"י איידי דבעי למיתני סיפא וכו' תנא נמי רישא לא אמרינן אלא כשהסיפא דמיא לרישא כההיא דפרק במה מדליקין המכבה אח הנר מפני שהוא מתיירא מפני נכרים וכו' ואם בשביל החולה שיישן פטור כחס על הנר וכו' חייב וקאמר בגמרא ברין הוא דליתני מותר אלא משום דבעי למיתני כחס על הנר וכו' חייב והיינו טעמא דהנהו מילי דמיין ללסטים גוים ורוח רעה דכולהו משום הסרת נזק נינהו תנא רישא נמי פטור אבל היכא דדינא דסיפא לא דמי לדינא דרישא כגון ההיא דחיה ועוף שברשותו קאמר הצדן פטור והחובל בהן חייב לא מצי למימר איידי דבעי למיתני סיפא החובל חייב תנא רישא פטור שהרי לא דמי דינא דסיפא דהחובל לרישא דהצדן. ה' שם חדש בביאורו לס' יראים סי' ק"ב במלאכת הצד ע"ש. וצ"ע דבפ' כל הבשר דק"ט ב' קאמר בדין הוא דאיסורא נמי ליכא ואיידי דבעי למיתני סיפא הלב קורעו וכו' מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא תנא רישא נמי אינו עובר ע"ש אע"ג דסיפא ורישא לאו בחד ענינא ועיין עוד מ"ש התו' בפסחים ד"ס א' ד"ה שלא לשמו וכו' ור"י מפרש וכו' ועכ"ז מסיק הש"ס איירי ע"ש אלמא דלא בעינן דדמיין להדדי ודוק:
י"ט איידי דבעי למיתני וכו' אמרינן גם מפרק לפרק כן למדתי מדברי תו' למהר"א איטנגין בהוריות ר"פ ב' ע"ש ועמ"ש התוס' זבחים רצ"ב בסוף ד"ה אי הכי:
ב' איידי שנוייא דאיירי עדיף מזו ואצל"ז ולזה כי משני הש"ס איירי וכו' שפיר דמי ולא פרכינן זו ואצל"ז קתני כן למדתי מדברי התו' שבת ס"ד ד"ה ובלבד שכתבו דקושית הש"ס התם הוי דדוחק לומר זו ואצל"ז והתם משני הש"ס איידי ע"ש כ"כ ה' שער יוסף דע"ה ד' ע"ש ובהכי י"ל סוגיא דפסחים ד"ס א' הא דפריך התם השתא לשמו וכו' ומשני איידי ועמ"ש לקמן בס"ד במע' הזי"ן אות ב' ואולם ק"ל מהא דפריך בריש פרק חלון השתא כולו למעלה וכו' ומשני זו ואצל"ז קתני ואמאי לא משני איידי דתנא כולו למעלה מעשרה וכו' תנא נמי כולו בתיך עשרה וכההיא דפסחים תו יש לדקדק בסוגיא דכתובות דנ"ח דמסיק הש"ס דזו ואצל"ז קתני כפי' גי' רש"י כמ"ש רבינו בצלאל שם דמאי דוחקיה לאוקומה בהכי ולא לימא איידי דתני כולה בפני הבעל תני נמי כולה בפני היבם דהכי עדיף וצ"ע:
כ"א איידי לכאורה נראה דשנוייא דאיידי עדיף משנוייא דנעשה דבפרק שור שנגח דמ"ח משני רבא כולה רבנן היא איירי וכו' ולא משני נעשה וטעמא דמילתא כמ"ש רבינו בצלאל שם בשם שיטה דשנוייא דתברא עדיף מנעשה משום דשנוייא דנעשה מחסר ומוסיף במשנה או בברייתא והוי כמו חיסורי מחסרא והו"ל שנוייא דחיקא משא"כ בתברא והובא להי"מ אות תרל"ב. אך מצד אחר היה נראה דשנוייא דנעשה עדיף מאיידי דשנוייא דאיידי הויא מילתא יתירתא משא"כ בנעשה ותברא דתרויהו צריכי וכן ראיתי לה' תורת חיים בחי' לשם שכתב כן דנעשה עדיף מאיידי אך הוא הכריח הדבר מקידושין דף ה' דמשני הש"ס בנעשה ולא משני איידי ורבא דמשני הכא איידי ולא משני נעשה דעדיף משום דניחא ליה לאוקומה כולה רבנן דס"ל הלכתא כוותיהו ולא כרבי עכת"ד ע"ש וצ"ע דגם אי הוה משני ליה בנעשה הויא כולה נמי רבנן דהא רישא רבנן היא וכדאיתא בש"ס להדיא וראיתי בביאור למהרמ"ש שכתב דכי משני איידי מוכח דס"ל כרבנן וזה מדלא משני כולה רבי היא ואיידי דבעי למיתני סיפא ואני אשמרנו תניא רישא ושמרו אבל אי משני נעשה אינו מוכח דס"ל כרבנן ולא כרבי משום דנעשה לא שייך אלא מרישא לסיפא עכת"ד ע"ש וכבר כתב הי"מ אות תצ"א בשם הרמ"ז דגם מסיפא לרישא שייך לומר נעשה ע"ש ועמ"ש לקמן בס"ד במע' הנו"ן אות ולכן נ"ל שהנכון הוא מ"ש רבינו בצלאל שם בשם רבינו ישעיה וז"ל וא"ת אמאי לא משני דסיפא נעשה קאמר וה"פ טעמא דאמ"ל שמרו הא סתמא נעשה כמי שא"ל ואני אשמרנו וחייב וי"ל דא"כ לא הוו"ל למיתני בסיפא כנוס שורך דמשמע דבבא אחריתי היא עכ"ל ודוק ויוצא לנו מזה דשנויא דנעשה עדיף מאיידי וצ"ע מחולין דקי"ג דלא דייקינן ממציעתא לסיפא ולומר דשניהם מלוחים נעשה כדג טמא מליח וטהור תפל דאסור ואע"ג דתני בסיפא אבל כבר הוכיח הי"מ אות דגם אי תני אבל שפיר אמרינן נעשה וראיתו מוכרחת מסוגיא דקידושין ע"ש:
כ"ב איידי אפשר דאמרינן ליה ממשנה לברייתא כן נראה מהתו' פ' כל הבשר דק"ט ד"ה לב כ"כ הי"מ אות ט' ואני בעניי מצאתי גם כן לרבינו בצלאל בש"מ קמא בר"פ א' שכתב בשם רבינו ישעיה דאגב דלא קתני במתניתין הן לא תני נמי ר"ח ור"א בברייתא הן ע"ש:
כ"ג איידי מצינו איידי מחודש דאורחיה דתנא למיתני דין א' ב' פעמים במשנה אחת משום איידי עיין קהלת יעקב במענה לשון ח"ב אות פ"ט:
כ"ד איידי אין דרך התלמוד לומר איידי דאיידי כ"כ מהר"ש אלגאזי בגופי הלכות כלל ר"ג בדעת רבינו אפרים ע"ש. וצ"ע דאשכחן בכמה דוכתי בש"ס דקאמר איידי דאיירי כמבואר בס' יד מלאכי אות ח' ושם אתה מוצא שכתב כלל זה מהכנ"הג אות קי"ג ושכוין לשמועתו זאת מהרש"א גופיה בהליכות אלי כלל כ"ז ע"ש וצ"ע ועיין עוד בנזיר דכ"א איתא איירי דאיירי:
ב"ה אלימא וכו' הדרך הוא רלא קאי הכי אלא שהוא לפי הס"ד ועיין תוספו' ר"פ כל שעה ד"ה לימא ובשבת דל"ח ב' איתא אלימא כשאינה גרופה וכו' ולפי דעתו מתוקמא בהכי וכתבו שם התו' דלישנא לאו דוקא ע"ש:
כ"ו אלא אי אתמר אסיפא אתמר טפי עדיף למימר אסיפא אתמר ודרב אשי בדקדוק מלשבושי לישנא דרב אשי ולימא אפכא אתמר כ"כ בש"מ קמא דק"פ א' וכ"הג בפ' לולב הגזול דל"ה ב' אלא כי אתמר אסיפא אתמר על מיעוטו בשר וכו' ע"ש:
כ"ז אין סדר למשנה בתרי מסכתי אין סדר למשנה כדאיתא בפ"ק דע"ז דף ז' וכתב מרן כ"מ דפ"ט מה' רוצח דוקא בחד סידרא אבל בתרי סידרי יש סדר וה' כפות תמרים בחי' לדף ל"ז ע"ב בתו' ד"ה כל דין כתב דפלוגתא דרבוותא היא דפי' התו' שם ודפרק כ"ש דכ"ז מוכח דס"ל הכי אכן מחלפא שיטתייהו בשבת דפ"א ב' ובפ' החולץ דמ"ב ב' גם הרא"ש בפ' כ"ש בהך פיסקא אי פסקינן כריה"ו דאין ביעור חמץ אלא שריפה הביא פלוגתא בזה ע"ש אלמא דרך מילתא אם בשני סדרים יש סדר למשנה או לא במחלוקת היא שנויה ותמה בזה על התי"ט פ"ט דסוטה שגמגם בהא מילתא דמרן ע"ש ולא ראה דפלוגתא דרבוותא היא עכת"ד. ועיין להתו' ר"פ אין מעמידין שדבריהם מגומגמים וכבר עמר עליהם הח"ה ועיין ג"כ להרא"ש שם. ולי ההדיוט אפ' להביא ראיה לדברי מרן הקדוש ז"ל מהא דאמרינן בפ' האיש מקדש דנ"ד ב' דהלכה כר"מ במעשר הואיל וסתם לן תנא כוותיה ולפי הס"ד לאו מטעמ' דתנן בבחירתא כוותיה כדמסיק אלא מצד הסתם וקשה דהגם דהויא מחלוקת ואח"כ סתם מ"מ בתרי מסכתי אין סדר ושמא הוי סתם ואח"כ. מחלוקת וצ"ל כיון דהוו בתרי סידרי יש סדר והלכה כסתם ומיהו לזה יש לדחות וכמ"ש לקמן בס"ד במע' הסמ"ך אות עש"ב. וגם מהא דאמרינן עוד התם דהלכה כריה"ו בהקדש משום דסתם לן תנא כוותיה שילח ביד פקח וכו' דהוי בס' קדשים מוכח דבתרי סדרי יש סדר וצ"ע טובא למי שסובר דאף בתרי סדרי אין סדר אם לא שנאמר דסוגיא אזלא כריו"ח כפי מ"ש התו' בפ' החולץ דמ"ב ע"ש והוא דוחק. ודע דקל"ט להאי סברא דבתרי סדרי יש סדר מסוגיא זו דפריך וכריה"ו במעשר מי לא תנן והתנן הפודה מעשר ב' וכו' ע"ש ומאי קושיא הא סתם ואח"כ מחלוקת הא דאין הלכה כסתם וכן הא דפריך מהפודה נטע רבעי ומההיא דמשך הימנו מעשר בסלע דהני כולהו איתנהו בסדר זרעים והו"ל סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם וכה"ג פריך הש"ס בב"ב דקפ"ב ע"ש. ואפשר דהוה מצי לשנויי הכי אלא דשרי ליה כתוס' מה דהוה ס"ל דלא אסיק אדעתיה להדין כללא וכיוצא בזה כתבו התו' בפ' כיצד הרגל דכ"ג ב' בד"ה דאפקיה לניניה ע"ש. והנה כפי מ"ש מרן לדעת רבינו דבתרי סדרי יש סדר לכאורה קשה מהא דפסק בפ"ד מה' מעשר ב' ה"ט דאין פודין מ"ש על אסימון כסתם דפ"ק דמ"ש וכן אתה מוצא שסתם לן ג"כ בר"פ ג' שאכלו ובר"פ מפנין דמעשר והקדש שלא נפדו ומוקי לה בגמרא בפורה מעשרו באסימון ובעדויות בפ"ג משנה ב' מביא פלוגתא בזה ע"ש וכיון דאמרינן דבתרי סדרי יש סדר א"כ הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם ונ"ל ליישב כפי מ"ש הי"מ אות תל"ג שכל הכללים אלו לא נאמרו אלא בדליכא הוכחה בש"ס רלא כוותיהו עש"ב ובפ' הזהב דמ"ו ב' איתא דאמר ריו"ח ר' דוסא ור"יש אמרו דבר אחר ע"ש וכיון דהתם הלכה כר"ע מחבירו ממילא ר' דוסא ג"ס לאו בהלכתא ולזה פסקינן כסתם משנה ושם דנ"ד א' איתא נמי הרי מעשר אין מתחלל על האסימון דרחמנא אמר והו' ע"ש ומוכח דהסוגיא אזלא כסתם משנה משו"ה שפיר פסקינן כוותה כנ"ל ועיין בנמק"י פ' הזהב דנ"ב א' גבי אמר רבא מאן תנא טלית ר"ש ע"ש:
ב"ה אין מוקדם ומאוחר בתורה ובחד ענינא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר כדמסיק בפסחים דף ו' ב' וכתבו התו' דוקא דליכא דרשא וטעם וכו' ע"ש ובהכי ניחא מה שדרשו בפסוק דאחרי מות שני בני אהרן וכו' משל לרופא וכו' ועיין בהרא"ם וכן מה שדרשו בחזית ע"פ דדבר אתה עמנו ונשמעה וכו' פליג אין מ"ומ בתורה אע"ג דבחד ענינא הוא כיון שיש טעם לומר הכי מדכתיב תורה צוה לנו כמנין תרי"א וכו וק"ל:
כ"ט איתיביה אין דרך התלמוד איתיביה או מיתיבי אלא כשמקשה ממשנה אבל מפסוק אין דרך לומר איתיביה כ"כ הרב דינא דחיי לאוין ד' ע"ש:
ל' אמורא אין דרכו לומר דבר השנוי במשנה כאלו אמרו הוא מפי עצמו ואי אשכחן דאמר ענין שהוא שנוי במשנה פרכינן תנינא וכו' כ"כ רבינו יונה הובא להרא"ש בפ"ג דשבת אות א' ע"ש:
ל"א אמר ר"פ משום ר"פ אין דרך הרב לומר בשם תלמידו כן מוכח מהתו' פסחים ד"ק א' בד"ה ה"ג והאמר וכו' ובפרק דיני ממונות די"ז ע"ב בד"ה אלא אמר וכו' ע"ש ועיין רש"י מציעא ד"מ א' ד"ה וכן אמר רבה וראיתי להי"מ סי' תקנ"ז שכתב דאפ' לומר דאע"ג דרביה הוה לא נמנע מלהביא שמעתתא דתלמידיה והביא ראיות מפ' במה מדליקין דל"א ב' אמר ריו"ח משום רבי אלעזר אע"ג דרבו מובהק הוה וכן בריש מכות ב' א' אמר ריב"ל משום ר"ש בן לקיש אע"ג דריב"ל קשיש מרשב"ל עכת"ד ולכאורה מזה ק"ט להתו' ועמ"ש ה' נחמד למראה ח"ג דס"ג ג' האמנם ראיתי בדפוסים חדשים שכתבו בגיליון בההיא ד"פ ב"מ דבילקוט גרסי' משום ר"א ברבי שמעון וכן בההיא דמכות כתוב לאמר דבילקוט נמי ליתיה להאי דרשב"ל ע"ש דבהכי י"ל דכן נמי הוו גרסי התי'. ושו"ר לה' הנז' באות ע"ד שו א עוד ממקומות אחרים ד אשכחן שהגדול אומר משם הקטן ממנו ע"ש ולפק"ד יש לדחות אי מההיא דשבת דט"ז דקאמר אמר ריו"ח אמר ר"ל י"ל דר"ל גדול מריו"ח הוה וכמו שהוכיח איהו גופיה באות הרי"ש ע"ש. ומההיא דמכות כבר כתבנו דבילקוט ליתיה וההיא דשבת דקנ"א דקאמר אמר רב יהודה אמר רב יצחק בריה דרב יהודה עיין בהרא"ש דלא גריס אמר רב יהודה וההיא דברכות דיו"ד ב' דקאמר אמר ריו"ח אמר ריב"ח יש לדחות דהא איכא אחר שהוא תנא וכמ"ש התו' נזיר דכ"ט ע"ש ואע"ג דלפ"ז היל"ל אמר ריו"ח משום ריב"ח מ"מ הא אשכחן בכריתות דכ"ז דקאמר אמר ריו"ח אמר רשב"י דנראה דאין קפידא בזה וכן נראה נמי מהתם דלאח"ז קאמר על אותה המימרא גופה אמר ריו"ח משום רשב"י ועיין להרב הנז' אות ע"ה וההיא דכריתות די"ז דקאמר אמר ר"ח אמר רב אפ' דצ"ל אמר ר' חייא בר אבא אמר רב. וה' אהל ישרים בלוח הטעיות דמ"ד ג' כתב דאע"ג שמצינו אמר ר"פ אמר ר"פ אפי' בגדול שאומר דברי מי שקטן ממנו וכמו שהוכיח הי"מ אות ע"ד מ"מ בשאומר אמר ר"פ משום ר"פ לא מצינו אלא בקטן שאומר משם מי שגדול ממנו וכו' ע"ש ואשתמיטתיה דברי הי"מ דאות תקנ"ז שהביא סוגיא דפרק במה מדליקין דקאמר אמר ריו"ח משום ר"א ואע"ג דרביה הוה ובאמת שדברי הי"מ בזה צ"ע מסוגיא דנדה ד"ח ריש ע"ב דפריך והא קשיש מיניה טובא וכו' ע"ש הרי דלא שייך לומר שהגדול יאמר משם הקטן ומעתה ע"כ דצ"ל משום ר"א בר"ש כגירסת הילקוט ודוק:
ל"ב אמוראים דרכם לפרש דברי התנאים אף אותן שאין הלכה כמותן הרא"ש פ' הזהב אות טו"ב וכ"כ ה' גופי הלכות אות ל"ז בשם הרא"ש שבת ע"ש:
לר"ג אכילה ע"י הדחק שמה אכילה בפ' כיצד הרגל די"ט ב' וראיתי לה' לבי הירש בהגהותיו לשם שכתב דבכ"מ קי"ל אכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה כמו לענין שבה פסק הרמב"ם פי"ח מה' שבת דל"ש אכילה וכו' ומ"מ כתבו התוס' שבת ע"ו א' דבכ"מ לא שמיה אכילה רק בנזקין שאני ואפשר לחלק ג"כ ענין אכילת אדם לאכילת בהמה דבבהמה אכילה דחק שמה אכילה וכאן לענין בהמה איידי עכת"ד. ודבריו תמוהים דמ"ש דהרמב"ם פ' בה' שבת דל"ש אכילה אחד הרואה דאדרבא פ' דשמה אכילה כמו שיע"ש בה' ג' שפ' כר' אושעיא כמ"ש ה' המגיד כפי גירסתו שם בגמרא ובפרט לפי מ"ש איהו גופיה בהגהותיו לשבת שם בשם החסיד מוהר"א מוילנא דגם ריו"ח הדר ביה וס"ל דחייב ע"ש גם מ"ש דאפ' לחלק בין אכילת ארם לאכילת בהמה דבבהמה אכילת דחק שמה אכילה הוא תמוה דהתם בשנת אכילת בהמה קיימינן דלדעת ריו"ח קאמר דאכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה מקשו התו' מההיא דכיצד הרגל והוצרכו לומר דבנזקין שאני ע"ש ואיך יתכן לומר דיש לחלק בין אכילת אדם לבהמה והא התם נמי בבהמה עסיקנן ויותר תימא לפי מה שהקדים הוא דהרמב"ם פי' בה' שבת דלא שמה אכילה והא התם בבהמה קאי וצ"ע:
ל"ד איתיביה תמיהא לי לישנא דאמר מיתיביה אביי לרבה דרבה גופיה מספק"ל ומיבעא בעי לה ולמאי דבעי לא מותבינן ליה ולא היול"ל אלא ת"ש כ"כ ה' אהל ישרים במע' זו אות מ"ה בשם ש"מ קמא בשם הרשב"א ע"ש וכבר הובא למרן בכלליו דקט"ו א' וע"ש ביבין שמועה מה שיישב:
ל"ה אי הכי מצינו לשון סייעתא בפ' האיש | מקדש דמ"ו א' ע"ש ברש"י אבל התוס' רי"ד דחה פירושי וכתב דאי הכי לאו לשון סייעתא משמע אלא לשון קושיא ע"ש ועין בפ' במה אשה דס"ד א' דקאמר אמר רב יוסף חי הכי היינו דמתרגמינן וכו' והיא סייעתא למה שקדם וכן בפ' במה מדליקין דכ"ח א' אמר רב יוסף אי הכי היינו דמתרגמינן וכו' ע"ש:
ל"ו אגב דנקט ברישא סמוך ואינו נראה נקט בסיפא נראה ואע"פ שאינו סמוך וכה"ג איכא הרבה בתלמוד כ"כ הב"ח א"ח סי' תרכ"ח והובא לה' אהל ושרים במע' זו אות ל"ב ומקשה ה עליו דאשתמיטתיה מ"ש התוס' ריש קדושין ד"ה אי תנא קונה שכתבו דנקנית משמע מדעתה ומשמע בע"כ ע"ש הרי דאי לא"ה לא הוה תנא נקנית כיון דלא הוי קושטא ע"ש וכ"כ התו' בריש כתובות אלא לא נישאו ובפ' אלו מגלחין דכ"ג ב' ד"ה למאן דאמר ועמ"ש לעיל אות ט"ו בפרט זה עש"ב. וראיתי להה"מ בפי"ט מה' שבת ה"ט שכתב שרבינו מפ' להא דאמרי' בפ' במה אשה דס"ד בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה אלא ילדה בשל זקנה גנאי הוא לה ותי' כדי נסבה ומפ' לה רבינו דבלא אמת לקחה תנא דברייתא ואגב גררא דזקנה בשל ילדה וגו' ע"ש הרי דלפי דעת רבינו שפיר אמרינן איידי גם במלתא דלאו קושטא וכן מצאתי עוד למרן ר"מ בפ"ח מה' נזירות ה"ה שכתב דמשמע ליה לרבינו דצריך להעביר תער שאמרו ב"ה לאו למימרא שצריך להעביר אלא כלפי שאמר ב"ש אין צריך שפי' אין לו תקנה אמרו ב"ה צריך כלו' יש לו תקנה בלא העברת תער וכו' ע"ש הא קמן שב"ה אמרו צריך להעביר הגם שלפי האמת אינו צריך אלא דנקטו כן כלפי ב"ש וא"כ אין השגה על הב"ח מדברי התו' דהא רבינו אינו סובר כן ועיין ש"מ כתובות בהא דקאמר התם אלא לא נישאו שכתב דלפי מ"ש הה"מ לא צרכינן לדברי התו' אלא דאפי' במידי דלאו קושטא שפיר אמרינן איידי ע"ש וכן נראה דעת הרשב"א שעל מ"ש בפ' ר"א דמילה דקל"ב א' אלא מעתה יהא זר כשר יהא כהן אונן כשר וכו' כתב דזר כדי נסבה ואגב גררא דאונן נסביה דכהן כתיב בהו ע"ש הרי דאמרינן אגב גם במידי דלאו אמת וצ"ע לדברי התו' שם שנראה מדבריהם שדעתם כדעת הרשב"א ע"ש. ומן האמור יש לתמוה על מרן ז"ל דלפי מ"ש בההיא דנזירות מוכח להדיא שסובר בדעת רבינו דשפיר אמרינן איידי גם במילתא דלאו קושטא ומעתה צ"ע דעל מה חרה אפו בההיא דשבת דאייתינא שתמה על הה"מ דא"כ תני שיקרא משום איידי וכן לא יעשה ע"ש. ודע די"ל על התו' מסוגיא דפ' ר"ע דפ"ד א' דקאמר מה הוא אית ליה טהרה במקוה אף וכו' וכתבו דמשום דבעי למינקט מקוה גבי משכב ומושב נקטיה נמי גבי הזב אע"ג שדינו במים חיים דוקא ע"ש הרי דנקט מילתא דלאו אמת משום איידי ונראה ליישב דהא בלא"ה קשה דמה ק"ל להתוס' עד שכתבו דלאו דוקא נקט מקוה דהא י"ל דמים חיים מקרו נמי מקוה ומקרא מלא הוא ולמקוה המים קרא ימים ועכ"ל דק"ל דהו"ל לבאר בהדיא מה הוא במים חיים כדי שלא נטעה ולזה כתבו דצ"ד נקט מקוה אלא משום דבעי למינקט וכו' נקט נמי מקוה כיון דלפי האמת דמים חיים מקוה נמי מקרו כן נראה לכאורה אלא דמשנה שלמה שנינו בפ"ח דפרה מ"ח כל הימים כמקוה שנ' ולמקוה המים קרא ימים דברי ר"מ ריה"ו אומר הים הגדול כמקוה וכו' רבי יוסי אומר כל הימים וכו' ופסולים לזבים וכו' עיין שם הרי דממקום שבאנו הא תיברא והדרא הקושיא לדוכתה דנמצא דתני מילתא דלאו קושטא משום איידי וצ"ע. תו יש לדקדק מהא דאמרינן בפ' עושין פסין די"ט ב' כעשר הא עשר הוין משום דבעי למתני סיפא כשלש עשרה וכי"ד וכו' ע"ש הרי הגם דלאו קושטא היא תני משום איידי דכעשר משמע שאינן מכוונות ולפי האמת עשר מכוונות ממש וכן מההיא דפ' כל גגות דצ"ד א' דפריך והא מתוכה קאמר ומשני איידי דאמור רבנן מתוכה אמר איהו כמי מתוכה ע"ש הגם דלפי האמת לא קאמר ר"א דמתוכה הוי רשות הרבים וחייב אלא אמקום מחיצה דוקא קאמר ואפ"ה אמר מתוכה משום איידי ואולי דהשתא פי' מתוכה לא קאי אחצר אלא אמקום מחיצה דמתוכה משמע הכי ומשמע הכי. תו ק"ל מפסחים ד"ז ב' אי הכי לצאת בו יצא בו מיבע"ל אה"נ אלא משום דתני סיפא לישב תנא רישא לצאת ע"ש אע"ג דלפי האמת לא מיירי אלא בשכבר יצא דמשו"ה מברך בעל וי"ל דהשתא פי' נטלו לצאת בו ר"ל שכוונתו לצאת בו בנטילה כגון שנטלו דרך גדילתו או שנטלו כדי לצאת דאז יצא בו מיד בעת הגבהתו דמעיקרא הוה ס"ד נטלו לצאת בו ועדין לא יצא כגון שהיפכו או שלא לצאת וכמ"ש שם התו' אכן לפי מה דמשני איידי וכו' השתא י"ל דהכי פי' נטלו בכוונה לצאת בו והוי מילתא דקושטא דאז כבר יצא בו מיד בשעת נטילתו. ובההיא דכעשר י"ל נמי שהכ"ף היא כ"ף האמת וכיוצא בזה במס' נזיר דף כדברי רבי נהוראי ופירש"י כך הם דברי רבי נהוראי ועמ"ש לקמן בס"ד במע' הכ' אות כדברי וכו' ע"ש:
ל"ז אי תניא תניא כתב הי"מ אות א' דלדעת רש"י והרשב"א ז"ל דאי תניא תניא כלומר דחוזרני בי ובסו"ד כתב דהגר"ש בס' כריתות לשון למודים ש"נ סימן קי"ב פי' אי תניא תניא כלומר לא ס"ל וקרוב לזה כתבו התו' מנחות ק"ז אי תניא תניא ולעולם כאן בדון מינה ומינה פליגי וכו' ע"ש וצ"ע דגם דעת התו' הם כדברי רש"י ממש כמו שיע"ש ועמ"ש בפ' כל המנחות דס"ב ב' בד"ה רב פפא וזבחים דצ"א שמשם באר"ה ג"כ שדעת ר"פ דפליגי בדון מינה ומינה וס"ל דלפי האמת שרבי ס"ל דון מינה ואוקי באתרא דברייתא שהביא לו רב הונא בריה דרב נתן דעלה קאי אי תניא תניא וזה כדעת רש"י. ודע דמ"ש התו' בההיא דמנחות דק"ז וה"נ אית ליה לר"פ בפ' כל התדיר וכו' ט"ס הוא וצ"ל והא דלא קאמר הכי בפ' כל המנחות ובפ' כ"ש דחוייא הוא וכמ"ש ה' חק נתן בחו' ע"ש ופשוט:
ל"ח אישתמיטתיה לא אמרינן אלא על משנה או מימרת אמורא קדמון כ"כ הי"מ אות ל"א מרבינו בצלאל בשיטת כתובות ע"ש והקשה ע"ז מפ' יו"ד יוחסין דע"א ב' דקאמר על ריו"ח אישתמיטיה הא דאמר רבי אלעזר וכו' אע"ג דר"א תלמידיה דריו"ח הוה ע"ש ולי ההדיוט נ"ל דלשון זה לאו על ריו"ח קאמר אלא על זעירי מדלא השיב לריו"ח הא דאמר ר"א ומיהו מוכח דגם באמוראים שבזמן אחר שייך לשון זה ושו"ר להגאון ה' חיד"א בס' יעיר אזן במערכה זו אות י"ב שכתב דאשתמיטיה להי"מ דמהרימ"ט בחי' לקדושין שם מותיב הא דק"ל בתו' נפך ואיהו מפרק לה בתלת פירוקי ואתיא מכללא חדא מיניהו דלזעירי קאמר שלא זכר הא דר"א להשיב לריו"ח ע"ש עלץ לבי ואיברא דהרב הנז' שדי ביה נרגא דיש בו מן הדוחק דזעירי אין לו פה להשיב לומר בפניו דשביק מיליה דמר ונסיב מיליה דר"א תלמידו ובמה כחו להקשות על ריו"ח ע"ש. ולאחר המחי"ר הלא ריו"ח מקשה לזעירי מאי דעתך וכו' ואי הוה משיב לו שדעתו היתה מכח מימרא דר"א אינו מוכיח מזה דשביק מיליה דמר דעד כדין לא שמיע ליה הא דקאמר כי היכי דאשתיור מהני אשתיור נמי מהני ודוק וע"ע מה שיישב הוא ז"ל על זה עש"ב. ומן האמור י"ל הא דאמרינן בזבחים דק"י ב' אשתמיטתיה הא דאמר רבי אסי ופירש"י אשתמיטיה למנחם יודפאה ע"ש אע"ג דהוא קדמון מדקאמר ריו"ח שמעתתא משמיה ורבי אסי הוא תלמיד ריו"ח מ"מ כיון דרבי אסי קאמר לה משמא דריו"ח משמיה דר' נחוניא י"ל שפיר אשתמיטיה דאיכא למימר דרבי נחוניא קדמון הוה ממנחם יודפאה או היו בזמן אחד ודוק:
ט"ל אשתמיטתה לשון נקיה ודרך כבוד לומר דבאותה שעה נשמט ממנו דבר זה כי השכחה טבע האנושי כולל כל האישים ואם יש חילוק ביניהם בין רב למעט כ"כ הי"מ שם בשם ה' חוט השני וסמך ידו מהא דאיתא בזבחים דנ"ט א' דאמר רב מקרא הוא בידינו ושכחנוהו ולבתר דמייתי קרא קאמר רב כהנא היינו קרא דאשתמיט ליה לרב הרי דקאמר תלמודא לישנא דאשתמיט על פסוק ששכח רב ע"ש. ויל"ד עמ"ש התו' שם דק"י ד"ה אשתמטי. וז"ל פי' הקו' למנחם יודפאה ותימא הא ריו"ח אמרן לתרוייהו וכו' ע"ש ומאי קושיא והא שכחה טבע האנושית וי"ל דה"נ כוונתם כיון דריו"ח אמרן לתרווייהו למ"ל לפ' דקאי למנחם יודפאה ולא ארוי"ח גופיה דאשתמיט מניה מאי דקאמר עשר נטיעות וכו' מדלא השיב לר"ל ותירצו דשמא לבתר הכי שמעה ריו"ח ולזה רש"י תלה זייניה ארבי מנחם יודפאה על עיקר הילפותא דאלו שמיע ליה ילפותא דרבי נחוניא לא היה אומר בשיטת ר"ע רבו אמרה כיון דלכ"ע דאורייתא היא ואיכא מ"ד דאין להם שיעור וכוותייהו סבר ר"א דכר"ע לא אתי שפיר מכח פירכת ר"ל אך קשה כיון דהשתא פי' אשתמיטיה ר"ל לא שמיע ליה למנחם יודפאה אמאי לא פי' נמי דקאי ארוי"ח ור"ל דלא שמיעה ליה מדלא השיב לר"ל תו יל"ד עמ"ש עוד וי"מ דאשתמיטיה לר"ל דאי הוה שמיע ליה הוה מקשה וכו' וקצת משמע בר"פ לולב וערבה דר"ל הוה ידע להא דרוי"ח וכו' ושמא וכו' וקשה דהא י"ל דע"ז הוא דקאמר אשתמיטיה הא דאמר וכו' ור"ל שהיתה עמו ושכחה לפי שעה ולזה י"ל דאי הוה. ידע לה הו"ל להש"ס לומר דאשתמיטיה שמעתתא דגופיה בהא דבעלי מומין נכנסים ולימא הכי אשתמיטיה הא דאמר בע"מ וכו' ואמר רב אסי וכו' ולזה ניח"ל לפרושי דאשתמיטיה ר"ל שלא שמעה ואה"נ דיש אשתמיטיה שפירושו שכחה ועכ"ז אפי' בכי"הג אינו אלא דרך כבוד ולשון נקיה:
מ' אף תנא שמוסיף על חבירו ואומר אף דבר פלוני לא שייך רק אמילתא דאמר לה ת"ק להדיא ולא אדקדוק דבריו דדייקינן מיניה תוס' פרק רע"ק דפ"ר א' ד"ה אלא ועמ"ש עוד בסוכה די"ט ב' ד"ה אמר רבא ע"ש. ואפשר דלאו דוקא מלת אף אלא כל היכא דקאי אדברי תנא שקדמו במה שחולק עליו במה שמבאר דבריו לא שייך אלא במידי דקאמר לה ת"ק להדיא ולא אדיוקא ובזה ניח"ל הא דאיתא בב"ק דקי"ח ב' איבעיא להו ר"י ארישא קאי ולחומרא או אסיפא קאי ולקולא ע"ש ואם איתא אכתי מנ"ל דאי קאי אסיפא הוי לקולא והרי י"ל דקאי אמה דתני ת"ק ולא שתי צאן ולא שתי גזין דמוקמינן לה הא שלש זבנינן ומעתה י"ל דעלה קאי ר"י דוקא בייתות אבל לא מדבריות וגם הברייתא דמייתי בתר הכי למיפשט מינה בעיא זו מתוקמה שפיר בכה"ג דבכל מקום לוקחים ד' וה' אפי' מדבריות אבל שלש אין לוקחין אלא בייתות אך אי אמרינן דלא שייך אלא במידי דתנא ת"ק בהדיא ולא אדיוקא ניחא:
מ"א אין למדין הלכה לא מפי לימוד ולא מפי מעשה עד שיאמר לו הלכה למעשה אכי איתא בפ' יש נוחלין דק"ל ב' ופי' רשב"ם שאם לומד הרב דרך לימודו ואמר מסתבר טעמא דפ' חכם אין תלמידיו למדים משם הלכה וכו' ובמקום אחר אמרינן בנדה דף ז' ואין למדין הלכה מתוך משנה כגון זה שכתב במשנה והלכה כדבריו וכו' ע"ש. וצ"ע על ה' חידושי הלכות שם בנדה שנדחק לומר דתלמודא דקאמר קמ"ל שמואל דאין למדין וכו' היינו לפי סברת המקשה דע"כ לא הוה קי"ל הך דפ' יש נוחלין מדבריך מאי קמ"ל שמואל בכלהו ואהא מתריץ דמדשמואל קמ"ל הך דאין למדין ע"ש דלא זכר ש'ר מדברי רבינו רשב"ם דמשם באר"ה שלא קרב זה אל זה כלל ואיברא שמתוך דברי הגליון שם דף ח' א' ד"ה משום נראה דמפרשי בפי' הח"ה שכתבו דאע"ג דבמתניתין נמי חזר ר"י וקאי כוותיה ואפי"ה מני ליה בארבע וכו' ע"ש ולכאורה קשה דהא דמני הוה לאשמעינן הא דאין הלכה מפי הגמרא אלא צ"ל דסברי הא דאין למדין לאו ממלתיה דשמואל אתיא דזה ברייתא היא וע"כ דלא אתא אלא לומר דבהני הלכה כר"א וכמ"ש מהרש"א וכן מוכח גם מדברי התוס' דסו"פ יוצא דופן דמ"ח ד"ה אמר ע"ש ודברי הגליון הללו הואיל ואתא לידן יל"ד מה שתי' לקושיתו דשמא ר"י סבר דרבי יוסי וכו' ע"ש וצ"ע תינח מתניתין דארבע נשים אבל מה דמני הא דקא מקשה ודזב וזבה דבכלהו קאמר הלכה כר"א מאי איכא למימר וכפי מ"ש התו' דפ' יוצא דופן משום דר"י מר"א קבלה ניחא נמי הינך דאיכא למימר דהם קבלו כן מר"א והודו לדבריו ודוק:
מ"ב איני אין דרך להקשות על הברייתא מן האמורא אלא במקום שהאמורא כחו מברייתא אחרת דאז איכא למימר שאותה הברייתא עיקר עיין יבין שמועה כלל כ"א ועיין בנדה דף ח' ב' דפריך איני על הברייתא מדאמר רב כהנא תנא ב' בתולות וכו' ועמ"ש ה' יד דוד בשבת לדקכ"ב א' ונראה דה"ה אם מקשה מכח מעשה דמעשה רב ועיין ביצה דכ"ה ב' דפריך איני על הברייתא דת"ר אין הסומא יוצא וכו' גם בפ' הקומץ דע"ב פריך איני והא שלח וכו' אברייתא וצ"ל שהשליחות ההוא היה הלכה למעשה ועיין יד מלאכי אות תרכ"ח ודוק:
מ"ג אחד זה ואחד זה היכא דקאי אפלוגתא אי אקרא מקדים הפשוט תחילה וכי לא קאי הכי מקדים איזה שירצה תו' כתובות ד"ך ע"ב בשם ר"י בד"ה אחר וכ"כ בפסחים דפ"ד ובפ' דם חטאת צ"ב ב' ד"ה אי הכי. עו"כ שם דלפעמים. הגם דקאי אקרא מקדים לשאינו פשוט תחלה משום איידי ע"ש ובהכי ניחא הא דהקדים בר"פ ר' ישמעאל בסיפא וחכמים אומרים אחר שבת וכו' די"ל דאיידי דתני האי לישנא וחכ"א אחר שבת וכו' דתני דבר פשוט תחילה דמודה ר"י תני נמי הכי בסיפא וממה שהקשו התו' בפ' דם חטאת בסוף ד"ה הנז"ל נ"ל דהיתה להם גי' אחרת במשנה. אך לכאורה קשה מהא דתנן בפ' במה מדליקין נחום המדי אומר מדליקין בחלב מבושל וחכ"א אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין דכפי האמור היכא דקאי אפלוגתא מקדים הפשוט תחלה היל"ל אחד שאינו מבושל ואחד מבושל דשאינו מבושל מודה נחום המדי שאין מדליקין בו מדלא קאמר רק חלב מבושל ועיין תו' שם דכ"ד ב' ד"ה איכא ביניהו וי"ל כיון דנחום ה המדי לא הזכיר רק מה שמדליקין בו. וחכמים אמרו שאין מדליקין שלא הוזכר בדברי נחום המדי הו"ל כשאר דוכתי דלא קאי אפלוגתא דאין להקפיד בקדימה ודוק שו"ר מ"ש ה' יעיר אזן אות פ"ו ע"ש:
מ"ד אמוראים כל אמורא היה תופס לשונו כמו תהי בה ריו"ח מגדף בה ר' אבהו לייט עלה אביי כ"כ התו' כתובו' ד"ב ב' ד"ה פשיט וכתב מהר"ר צבי הירש בהגהותיו למסכת נזיר דנ"א ב' דכן אנו נא' גבי אביי שדרכו לומר נקטי' עיין גיטין ל"ב ב' נ"ו ב' נ"ט ב' ונדרים מ"א ב' ע"ש ואחד הרואה דגם אמוראי אחריני נקטי האי לישנא דנקטי הני אמוראי בפ"ק דעירובין דף ה' א' אמר רב נחמן נקטינן איזהו מבוי וכו' וגיטין מ"ה ב' אמר רב נחמן נקטינן ס"ת וכו' ובמ"ק אמר ריב"ח נקטינן וכו' ובברכות י"ג ריב"ל לייט וכו' ושם דט"ו רב חסדא לייט וכו' ובשבת דק"כ ב' לייט עלה רב ובפ' מרובה ע"ו ב' תהי בה ר' אלעזר ובחולין דף ה' ב' תהי בה רבי זירא ע"ש וצ"ל שאין כוונת התו' לומר שהאמוראים הללו הוא שדרכם בלשון זה ולא אחריני אלא שבאו לומר שכל אחד היה תופס לשון המורגל בו ואה"נ דיש ויש שמדברים בלשון זה ואה"נ שגם המה בכלל זה:
מ"ה איכא דאמרי וא"ד אין בזה לשון ראשון ולשון אחרון אבל כשמביא הש"ס לשון ראשון בסתם והלשון האחר בלשון א"ד הלכה כא"ד כי הוא לשון אחרון יבין שמועה כלל תקכ"ח בשם רבינו יונה ע"ש ועיין להרמב"ן בס"המ בשרש ט' דמ"ד אות א' ע"ש ונראה לי דכלל זה אינו אלא בדברי האמוראים אך לא בדברי התנאים כן למדתי מסוגיא דפ' יש נוחלין דקל"ב ב' ועיין בב' חבית דקמ"ו רע"ב דרש רב נחמן משום ריו"ח הלכה כיש אומרים ע"ש ודוק:
מ"ו אפילו תימא וכו' האי לישנא מוכח שראו זה את זה ואומר לו לנכח כאשר ידבר איש אל רעהו כן יש ללמוד מדברי הרא"ש בפ' אלו טריפות אות כ"ג ע"ש אך בתו' בפ' המגרש דכ"ד ד"ה ריו"ח כתבו שתלמידיו מבבל היה אומר ריו"ח דילכון אמר והתם קאמר ריו"ח אמר אפי' תימא רבי דילכון וכו' ע"ש ואפ' דלדידהו ל"ו אפי' תימא אלא ריו"ח אמר דילכון אמר וכן נראה מדבריהם במנחות דכ"ג ב' ד"ה כי סליק וכו' ע"ש שהעתיקו כן ריו"ח אמר דילכון וכו':
מ"ז אפילו וכו' משמעות לשון זה כשיהיה בלא מיבעיא ור"ל לא מיבעיא כשיהיה באופן זה אלא אפי' יהיה באופן אחר לעולם הוא על ענין אחד ולא שיהיה הלא מיבעיא והחידוש של אפי' בשני ענינים והוא ברור וק"ל על מ"ש הרב המובהק שושליתא דבי נשיאה כמהר"ר משה פארדו הי"ו בספרו הבהיר שמו משה בחלק א"הע סי' א' בכוונת התוספות דגיטין דף ב' ע"ב ד"ה זו דברי ר"מ על מ"ש שם בש"ס אבל חכמים אומרים אפי' לא כתב אלא לשם סנטר שבעיר מגורשת שר"ל ל"מ אם לא כתב מלכות כלל דאין להם במה להתקנאת דהתם כשר הגט ותתגרש בו אלא אפי' לשם סנטר דזילא בהו מילתא אפי"ה אם נתגרשה מיהת מותרת להנשא וכו' עש"ב. ולאחר המחי"ר לפי פירושו הוי הלא מיבעיא לענין אחד להתגרש בו אפי' לכתחילה והחידוש דאפי' הוא לענין אחר להיות מגורשת בו בדיעבד דוקא ועד כדון לא אשכחנא כי האי פירושא בלשון זה שיהיה על שני עניינים ואין זה דומה למ"ש מרן בכלליו דכ"ט ב' דמצינו לא מיבעיא מלכתחלה לדיעבד בריש חולין (ד"נ א' )גבי המניח נכרי בחנותו ע"ש דהתם מדיעבד לכתחלה ועוד דשניהם ענין אחד ביוצא ונכנס גם שם הוא אופן אחד ולא זו א"ז קתני ולא שני אופנים כי הכא. ועוד קשה דמלשון אפי' לא כתב אלא לשם סנטר משמע דהלא מיבעיא איכא בתיבה נמי לשם אחר ולא שלא כתב כלל גם לא ירדתי לסוף ד"ק בפי' זה דאם כוונת ר"ת כן למ"ל לדחוקי נפשיה לבסוף ולפרש מגורשת שתתגרש בו לכתחילה שהוא הפך המשמעות והלא אכתי י"ל דמגורשת היינו בדיעבד לענין סנטר במשמעותה ולענין לבריאת עולם הוא אפי' לכתחילה וכמו שהוא סובר כן בפי' אפי' וכו' ולא הו"ל למימר אלא שדברי רב לא קאי אשלום מלכות ומיושבת קושיתו כיון דעיקר הקושיא אינה אלא אליבא דרב וצ"ע ודוק:
מ"ח אמוראי נינהו ואליבא דריו"ח לעולם קבעי לה הש"ס ומפרק לה כ"כ הרשב"א בחי' לשבת דל"ז ב' אהל ישרים אות ט"ל וכ"כ בחי' ליבמות ד"ס א' וכיוצא בזה כתב בחי' לשבת דקכ"ו ב' ע"ש ועיין הר"ן נדרים נ"ז ב' ד"ה מתעשרת ותו' מציעא צ"ח א' ד"ה משכחת:
מ"ט אמירה לגוי שבות כל דבר שאסור לומ' לגוי לעשותו בשבת אסור לרמוז לו לעשותו מור"ם בסו"סי ש"ז והמ"א שם ס"ק ל"א ושט"ז ס"ק ב' וכ"ב ה' ערוך השלחן משם הרדב"ז ח"א סי' קכ"ו דרמיזה אסירה כאמירה וכ"כ ה' קהלת יעקב במענה לשון אות קכ"ה משם הרדב"ז סי' קל"ג וכך העלה ה' זרע אמת בחא"ח סי' ל"ה ודמה שהתיר מהר"מ מינץ לרמוז לגוי לפתוח אגרת י"ל משום דבר מצוה אולי יש בו הצלת נפשות וכו' עש"ב והתימא מה' טל אורות במלאכת המבעיר דצ"ה ד' שכתב דאף בדבר דאיכא איסור תורה מותר לרמוז לגוי ודלא כיד אהרן דאסר וכו' ע"ש דאיך לא זכר מדברי מור"ם והמ"א והט"ז והרדב"ז ועיקר ראיתו ממהר"מ מינץ אינה ראיה כלל וכמדובר:
נ' אין הלכה כשיטה דוקא היכא שמנו כל התנאים העומדים באותה שיטה אבל אם שיירו איזה תנא דס"ל כוותייהו ולא מני ליה בהדייהו לא הוי שיטה גמורה ויכול להיות דהלכה כאותה שיטה מהר"ר צבי בהגהותיו על נדרים דיו"ד א':
נ"א אין הלכה כשיטה לא אמרו כן אלא היכא דכולהו תנאי דקחשיב שוו בשיעוריהן בין בכללן בין בפרטן אך אי לא איתמר רק בדרך כלל ובפרטן אתה מוצא דלא בחדא מחתא נינהו יוכ להיות הלכה כאותה שיטה ה' הנז' שם:
נ"ב אלא אי אתמר הכי אתמר א"ר יהודה אמר רב וק"ל דהו"ל למימר הכי אתמר אמר רב הונא וכו' דהא מימרא דאתינן עלה רב הונא הוא דאמרה ולא רב יהודה ולא משמיה דרב. ונ"ל דהא דרב יהודה אמר רב ידיעא להו דאתמר הכין ומשום דר"ה ורב יהודה תרוייהו תלמידי דרב הוו אמרינן הא דרב הונא דרב היא והכי אמרינן אלא אתמר הא דרב הונא הכי אתמר כדאמר רב יהודה משמיה דרב ותרוייהו מניה דרב שמיט להו. הרשב"א שבת דף ב' ע"ב ועיין תו' יבמות דק"ח ב' ד"ה אמר ר"א ע"ש:
נ"ג אין סדר למשנה היינו בתרי מסכתי אבל בחדא מסכתא יש סדר ואי הוי מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם הכי אמרינן בפ"ק דע"ז דף ז' א' ולכאורה יש לדקדק מסו"פ כל הכלים מתיב רב עמרם ומדבריהם למדנו וכו' א"ל אביי מאי דעתיך וכו' ע"ש ולכאורה קושית רב עמרם מכח מחלוקת ואח"כ סתם וקשה לפ"ז דמאי פריך ליה אביי מסתם דנגר הנגרר דהא הך סתמא בעירובין והו"ל תרי מסכתי ואין סדר ועוד קשה דמאי מותיב רב עמרם מכח מחלוקת ואח"כ סתים והרי איכא מאן דפליג וס"ל דאין הלכה כסתם כמו שהוכיחו התו' שם בע"ז ד"ה פשיטא תו יש לדקדק דמאי פריך אביי מסתמא דנגר הנגרר דהא התם פליג ריה"ו בצדו דגרע מסתם בלתי מחלוקת ולהכי מותיב רב עמרם מסתם משנה דומדבריהם למדנו דעדיף לכן נ"ל דקושית רב עמרם היא דלא הו"ל לרבי יצחק נפחא לפסוק כרבי אליעזר נגד חכמים דאין דבריו של יחיד במקום שנים ואע"ג דאשכחן בכמה דוכתי דפסיק כיחיד נגד רבים הכא שאני ואיכא סתמא אחרינא דחשוב כרבים כמ"ש התו' שם בדבור הנז' ע"ש ופריק ליה אביי מאי דעתיך וכו' דנגר הנגרר סתמא נמי היא וחשוב כרבים ואוקי תרי סתמי אהדדי ומשני שפיר דמעשה רב כנ"ל ושו"ר מ"ש הרשב"א ביבמות לדף נ"ב ומשם באר'ה כמ"ש ע"ש. אך אמנם יש לדקדק דבלא סתמא דומדבריהם למדנו אכתי קשה דאיך דרש הלכה כר' אליעזר והלא בפ' ר"א דמילה דק"ל ב' איתא פעם אחת שכחו וכו' והיה הדבר קשה לחכמים היאך מניחין דברי חכמים ועושין כר' אליעזר חדא דר"א שמותי הוא ועוד יחיד ורבים הלכה כרבים ע"ש וצ"ע:
נ"ד אין שליחות לגוי אפי' בשכר ולא אמרינן ידו כיד בע"הב כן הכריע השע"ה בה' תרומות דכ"ג א' ועיין להמש"ך דף רכ"ו א' ד"ה וכמ"ש וכו' ע"ש:
נ"ה אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות בירושלמי ריש הוריות איתא דהיכא דאיכא מא"מ אחר מיעוט לא דרשינן לרבות אלא למעט ע"ש ומיישב בזה ה' באר שבע הא דדרשינן בת"כ ר"פ ויקרא מן הבהמה וכו' לתלתא מיעוטי וה' יד מלאכי אות כ"ט ידו משגת על הב"ש במה שיישב כן בס' צידה לדרך דאיך שבק גמרא דילן ותפש שיטת הירושלמי דבסנהדרין דט"ו א' גבי הקרקעות תשעה וכהן אמר שמואל עשרה כהנים כתיבי חד לגופיה ואינך הוו מא"מ ולרבות הרי דלפום תלמודין דרשינן כמה מיעוטין זא"ז לרבות עכת"ד ע"ש. ולאחר המחי"ר לא ידעתי מקום לקושיתו דהא כוונת הרב ב"ש הוא לישב די"ל שהת"כ סברא כשיטת הירושלמי ואיך ניקום ונפרוך דאמאי לא ס"ל כש"ס דידן ועוד דאיהו גופיה בספר ב"ש לאחר שיישב שהמ"כ בהירושלמי כתב אבל ק"ל דבפ"ק דסנהדרין אמרינן הקרקעות וכו' הרי שהרב גופיה עמד בזה ול"ו יעיר ובאמת מתוך דבריו ניכר שלא היה בידו ס' ב"ש ובעיקר דבריו שתלמודין פליג בהא אירושלמי וכן נראה מדברי הב"ש כ"כ להדיא ה' גופי הלכות אות שצ"ח בשם כלל רבינו בצלאל משם הרא"ש בפ"ק דהוריות דהיכא דהוו תלתא מיעוטי או טפי איכא פלוגתא בין גמרא דידן לגמרא דבני מערבא דלגמרא דידן אפי' היכא דאיכא עשרה מיעוטי הוו לרבות וכו' ע"ש וכ"כ ה' שער יוסף די"ב משם תוספי הרא"ש דש"ס דידן לא ס"ל להה א דהירושלמי מכח סוגיא זו דסנהדרין והוא עורר דהא אשכחן דהירושלמי גופיה בפ' הקורא עומד שמה סיב'ר לההיא דיו"ד כהנים כש"ס דידן ולדעת הרא"ש תקשה ליה הירושלמי דידיה אדידיה עש"ב ושו"ר לו ז"ל באחורי תרעא שתפס על הי"מ דמאי מקשה על הצ"ל והוא גופיה מותיב לה שם ובספרו ב"ש מההיא דסנהדרין והביא לנו הרב חיד"א ז"ל שם דברי הרמב"ן בחי' נדה לדף מ' שכתב יישוב נכון לההיא דסנהדרין משום שכולן צריכין לכתוב לומר דעשרה בעינן אבל בשאר דוכתין ג' מיעוטין או יותר נדרשין כולן למעט כמשמען ולא נאמרה מדה זו בתורה אלא בב' מיעוטין מא"מ ע"ש דלפ"ז יש מקום לומר דגם הש"ס דידן ס"ל כהירושלמי ונראה דהרא"ש ז"ל מפרש לההיא דסנהדרין כפי' הר"ן בחי' לשם וז"ל וא"ת הא אצטריך לן עשרה כהנים למנינא דבעינן יו"ד גברי לפדיון קרקעות ואי לא כתב רחמנא אלא חד כהן הו"א דבחד סגי ומיישב דהא דהכהן קא דרשינן דהוה מצי למימר כהן וכתב הכהן הוי מא"מ ואתא לרבות אפי' ישראלים וכו' ע"ש ולזה הוא דהביא להרא"ש ז"ל לומר דהש"ס דידן פליג אירושלמי אלא דקשה ע"ז קושית ה' שער יוסף דהא הירושלמי גופיה מסיק בהא דיו"ד כהנים כתלמודא דידן ומוכרח לומר כדעת הרמב"ן ועיין לה' הנז' באחורי תרעא שהעלה קצת יישוב לדעת הרא"ש עש"ב:
ולי ההדיוט נ"ל להביא ראיה שגם הש"ס דידן כשיטת הירושלמי קאי ואמינא לה מהא דאיתא במנחות ד"ט קמץ בשמאל וכו' מנא ה"מ א"ר זירא וכו' ואימא אמא"מ אלא לרבות ומשני שמאלית אחרינא כתיב ופירש"י ואי משמע מא"מ תלתא למ"ל ע"ש הרי להדיא דמשום דאיכא תלתא מיעוטי הוא דאמרינן כולהו למיעוטי וכדעת הירושלמי ומעתה יש לתמוה על הב"ש שהוצרך להביא ממרחק לחמו לשנויי ההיא דת"כ מהירושלמי וגם על הי"ם הגדול דלפי רוב בקיאותו אשטמיתיה הלכה זו ובחלק'ות ישית בין הש"ס להירושלמי ועל הכל רבינו הרא"ש ז"ל שכתב כן להדיא וגם על רבינו בצלאל וה' גופי הלכות והגאון הרב חיד"א דאיך אשתמיט מנייהו מלכי סוגיא זו דמשם באר'ה הוא הבא'ר דכי איכא טפי מתרי לא אמרינן אמא"מ אלא לרבות וכשיטת הירושלמי וצ"ע. ואחז"ר בא לידי ס' מנחה טהורה שיטה למס' מנחות ושם ראיתי שגם הוא נתעורר בזה והניח בצ"ע ע"ש. וחמותי ראיתי אור להגאון הנז' באחורי תרעא שכתב דלפום ריהטא נראה להביא ראיה דהש"ס דידן פליג מהא דאמרינן בסנהדרין דכ"ו גבי מי שגנב חציו עבד וחציו ב"ח דרי"הו מחייב דדריש מאחיו לאפוקי עבדים בנ"י למעוט חציו עבד וחציו ב"ח הוי מא"מ ואין מא"מ אלא לרבות וחכמים פוטרין דבנ"י מבנ"י חד למעוטי עבדים וחד למעוטי חב"ח וכבר מפורש בסוגיא דהוריות דעיקר מטרין דהך כללא דהירושלמי דתלתא מעוטי כולהו למעט אליבא דר"יהו אתמר ואי תלמודא דידן הכי סבר היכי קאמר דלרי"הו משום דהוי מא"מ לרבות והא איכא תלתא מיעוטי מאחיו בנ"י מבנ"י אלא מוכרח דהש"ס דידן פליג אירושלמי וסבר כדגמר הרא"ש דכי איכא למדרש למעוטי אמרינן דכולהו למעוטי ומשו"ה דריש ריה"ו במא"מ לרבות דליכא למעוטי ורבנן לא דרשי הכי משום דאיכא למעט חד לעבדים וחד לחב"ח ותו דכפי הירושלמי דאינו סובר דכי איכא למעט ממעטינן כדגמיר הרא"ש אלא דתרי מיעוטי דריש אמא"מ אלא לרבות מאי קאמר בתלמודין דלרבנן ליכא אלא תרי מיעוטי ודרשי תרוייהו למעוטי עבד וחב"ח והרי בתרי מיעוטי אמרינן דרבוייא היא לפי הירושלמי אלא מוכח דהש"ס פליג הירושלמי וסבר דכי איכא למעט ממעטינן אפי' בתרי וכי ליכא למעט אפי' בתלתא אמרינן אמא"מ אלא לרבות עכת"ר עש"ב:
איכו השתא חל עלינו חובת ביאו"ר דלכאורה סוגיאות חלוקות שנו כאן מסוגיא דמנחות לסוגיא דסנהדרין כי ע"כ אני אומר דלאחר המחי"ר מארי"א דבי עילאי הגאון חיד"א זצ"ל דגם הירושלמי לא קאמר דכי איכא טפי מתרי הוי כולהו מיעוטי אלא היכא דכתיבי התלתא מיעוטי כל מיעוט בפ"ע כההיא דנפש אחת תחטא בעשותה וכן זאת היא העולה וכיוצא דכל מיעוט ומיעוט בתיבה אחת ברם הכא שניא היא דלא כתיבי התרי מיעוטי אלא בחד ואם איתא דתרוייהו למעט הו"ל לכתוב תרי זמני בנ"י בנ"י אבל השתא דכלל שניהם בפרט אחר וכתב מבנ"י אלא דאנו למדים דהו"ל למימר בנ"י וכתב מבנ"י דאיכא מיעוט אחר כל כה"ג אכתי הו"ל כמיעוט דעלמא ודרשינן להו במא"מ לרבות ויש לדקדק כן ממה דאכפל תנא ירושלמאה למימר שניא היא דאיכא מיעוט אחר מיעוט אחר מיעוט ומדלא קאמר שניא היא דאיכא תלתא מיעוטי יש פנים לו' דבעינן דכתיבי להדיא ג' מיעוטי זא"ז כל אחד בפ"ע ועיין לה' המגיה בס' אהל ישרים אות ג' מה שדקדק מדברי הירושלמי אלו לשיטת רש"י ע"ש ואפ' דהיי"ט דהגאון הנז' לא החליט הדברים אלא כתב דלפום ריהטא וכו' וגם לבסוף כתב ואם כנים הדברים וכו' ע"ש: