אור ברסלב
לב שומע כללים וענינים › מערכת אות ע

לב שומע· רבי חיים הכהן מטריפולי

כללים וענינים · מערכת אות ע

מערכת אות ס

א' עד אחר במקום שנים כתב מוהרימ"ט בחא"הע סי' קל"ח דלא אמרי' אין עדות א' במקום שנים אלא כשבאו שנים בב"א אבל בזא"ז כיון ששנים מהם הוכחשו אין שום א' מהם מצטרף עם אחר שלא הוכחש ע"ש וצ"ע מפ' כל הנשבעין דמ"ח א על הא דאיתא התם שתי כתי עדי' המכחישו' זו את זו אמר ר"ה זו באה בפ"ע ומעידה ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למ"ל מותיב ר"ה בר יהודה מההיא דא' אומר גבוה ג' וא' אומר ה' עדותן בטלה ומצטרפין לעדות אחרת מאי לאו לעדות ממון ומשני רבא הוא ואחר מצטרפין לעדות אחרת של ר"ח דהיו להו תרי וחד ואין דבריו של א' במקום שנים ע"ש. הרי להדיא דאפי' לרב חסדא דלית ליה הוא ואחר מצטרפין לעדות אחרת מ"מ באותה עדות עצמה מודה דמצטרף ואע"ג דאותו אחר לא היה עמהם אלא שבא אח"ז מן השוק והעיד כאחד מהם ולדעת ר"ה דקיי"ל כוותיה הוא ואחר הבא מן השוק מצטרפין גם לעדות אחרת של ממון ועמ"ש הגאון חיד"א בחיים שאל ח"א סימן ל"ג בשם הריטב"א ע"ש. ומכלל הדברים אתה תחזה דק"ט ע"ד מרן החביב בח"מ סימן ל' הגהב"י אות ט"ז שכתב שכל שעדותן בטלה לא מצטרפי אחד מהם עם אחר שבשוק ע"ש דמלבד מה שהקשה עליו ה' ערה"ש שם אות ד' עמ"ש באות ט"ו ע"ש קשה עליו ג"כ מסוגי' זו דהגם דתני בהדיא עדותן בטלה מ"מ משני רבא הוא ואחר מצטרפין לאותה עדות והדין דין אמת בין לר"ה בין לר"ח כמ"ש הלח"מ בה' קדוש החדש והריטב"א שה ובא בחיים שאל שם ומעתה צ"ע ע"ד מהרימ"ט שהם הפך סוגיא הלזו ושו"ר להרב חשק שלמה בסימן הנז"ל בהגהב"י אות ט"ז שתמה ע"ד מרן החביב הנז' מסוגיא זו ע"ש ולא זכר ש"ר לדברי מהרימ"ט. ואחר זמן נדפס ובא ס' הבאור שערי רחמים לה' המובהק כמהר"ר רחמים יוסף פראנקו הי"ו וראיתי לו בחא"הע סימן כ"ג דאייתי קושיא זו משמאי שם קטן מפי השמועה מה' המובהק ר"מ ור"מ כמהר"ר אליהו חסן הי"ו שאני הצעיר הקשיתי לו קושיא זו בהיותו שליחא דרחמנא פה עירנו יע"א ובא לכלל יישוב מדברי הרב בית אפרים בחלק אבן העזר סימן נ"ד שכתב דגבי קידוש החדש אין הפסולים פוסל כלל דע"כ ל"א דע"י ראייה מצטרפין לר"י אלא בענין שהוא בא ע"י מעשה כגון שגם הפסולין ראו עמהם ונעשה עדות אחת וקרינן ביה יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר משא"כ בקידוש החדש שהוא נראה בעליל לארץ וכ"ע חזו ורחמנא אמר דבעי קידוש בפה ואין הענין תלוי רק בקבלת העדות דוקא לא אכפת לן במה שנצטרפו הפסולים עם הכשרים כראייה דראייה לא שמה צירוף כיון דהוא מידי דממילא חזו לה ואין מקום לפסול רק מחמת שנצטרפו יחד בהגדה בב"ד וזה לא אמרינן גבי קידוש החדש דגבי קידוש החדש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקידש וגו' ע"ש ומעתה ל"ק מסוגיא זו למהרימ"ט וה' כנה"ג דגבי ק"הח שאני ושפיר מצטרף עם אחר המעיד כמוהו כיון דאעיקרא לא נעשה עדות אחת בעדות הא' משא"כ בעדות קידושין וממונות הבא ע"י מעשה ונצטרפו יחד בראייה והגדה למר כדאי"ל ולמר כדאי"ל ועדות אחת היא כיון שנתבטלה העדות ההיא מחמת ההכחש' שביניה' תו לא מצטרף עם אחר שבשוק עכת"ד נר"ו ע"ש. אך מ"ש עוד שם עמ"ש ה' חשק שלמה דלא איצטריך לאוקמתא דרבא אלא לר"ח אבל לר"ה מצטרף אף לעדות אחרת של ממון דליתא דמלבד שאין זה פשט הסוגיא זאת ועוד דלא אשתמיט לשום א' מהפוסקים לאשמעינן האי דינא גבי ממונות ע"ש לאחר המחי"ר לא ידענא דמהיכא משמע ליה דאין זה פשט הסוגיא גם מ"ש דלא אשתמיט וגו' הוא תמוה דכיון דר"ה אית ליה דזו באה בפ"ע ומעידה כ"ש הוא דאחד מהם מצטרף עם אחר בעדות אחרת ואין צורך לפוסקים לכתוב כן להדיא וכ"כ הריטב"א בחי' לשם בפי' דכיון דהלכתא כר"ה קיי"ל נמי דמתניתין כדהוה אמרינן מעיקרא שכל אחד מהם מצטרף עם אחר מן השוק לעדות אחרת דעלמא ע"ש:

ב' עבד עברי בז"הז עמ"ש הריטב"א ביבמות דמ"ו בשם רבו דהא דאמרינן אין ע"ע נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג היינו לענין לצאת בשש ובסימנים או להתירו בשפחה אבל מ"מ קנוי הוא קנין הגוף וגו' ע"ש ומה שהקשה ה' גזע ישי במע' האל"ף אות קנ"א ע"ש לק"מ עמ"ש בס"ד בסה"ק מצות המלך עשה רכ"ד ע"ש ומשם באר"ה ועתה נד"מ ספר שערי רחמים לה' המובהק מהר"י רחמים פראנקו נר"ו וראיתי לו בחיו"ד סימן כ"ה שהקשה בקושית ה' גזע ישי ונדחק ליישב עש ב ומה שנלע"ד כתבתי ודו"ק:

ג' עקירה הי"מ אות ס"ג הוכיח מסוטה דט"ז דההוספה לא מקרייא עקירה וביטול ומקשה שפיר עמ"ש הלח"מ בפ"ב מה' בכרות ע"ש ומ"ש ה' ארעא דישראל במע' האל"ף שאין לקושיתו מובן ע"ש לאחר המחי"ר לא ידענא מאי קאמר ודברי הי"ם הגדול ברור מללו. גם מ"ש שלא צדק מהראיה שהביא מההיא דמגילה דגם שם הוי ביטול וכו' ע"ש אחד הרואה דהן הנה דברי הי"מ והוא פלא:

ד' עקוד היינו עקידת יד ורגל כיצחק בן אברהם בפ' במה בהמה דנ"ד ותמיד דל"ב ב' ופי' שם המפרש שלא היו כופתין הטלה ד' רגליו יחד אלא מעקידין אותו יד ורגל כעקידת יצחק וכ"כ רש"י שם בשבת דלא קרי עקוד אלא יד ורגל ביצחק בן אברהם דכתיב ויעקד כפף ידיו ורגליו לאחוריו וקשר יד ורגל יחד יע"ש ומפשט דבריו משמע דגם אברהם עקד שני ידיו ושני רגליו רק לא קשרם יחד אלא כל יד ורגל בפ"ע ומעתה מ"ש בפי' החומש ויעקד הידים והרגלים יחד ע"ש ר"ל קשר יד ורגל ויד ורגל וביחד דקאמר חוזר על היד והרגל לאפוקי שלא תאמר עקד שתי ידיו בפ"ע ושתי רגליו בפ"ע ודלא כמו שהבין הלח"מ בפ"א דה' תו"מ היו"ד וה' זרע יצחק בחי' לשבת שם ואח"ז ראיתי שכן פי' ה בתי כנסיות בקונ' בית האוספים דף ח' ב' ע"ש ת"ל:

ד' עד שבא ר"פ ולומר לשון זה מצוי אצל י"עק ורבי אושעיא ועמ"ש הי"מ אות תקי"ח ואפ' דבעירובין דנ"ו איתא לבן של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים כפתחו של היכל ור"ל גדולים בדורם יותר מדאי ועיין תו' בתרא דנ"ט ד"ה החוט וקאמר התם לחד לישנא ראשונים מאן נינהו ר"עק ולחד לישנא אחרונים מאן נינהו רבי אושעיא ע"ש ולזה להם יאתה לומר עד שבא וכו' ר"ל גדול יותר מדאי בדורו ולימד וכן י"ל בהא דאיתא בפ' ר"עק דפ"ג עד שבא רבי חנינא בר עקביא ופירשה ובפרק המפלת דל"א עד שבא רבי צדוק ופירשה ובפרק ר"א דמילה דק"ל ב' עד דאתא רבה בר אבוה וכו' ובפ' בתרא דעירובין עד שבא רבן גמליאל וזקנים ואסרו להם שהכוונה באומרם עד שבא וכו' לרמוז שכל אחד מהם גדול בדורו הוה כנ"ל בדרך אפשר. ושמעתי מרב רחומאי החו"ש כמהר"ר יצחק חי בכבזא הי"ו שפירש עד שבא וכו' הוא ענין התעוררות והוא ע"ד מ"ש רבינו בחיי בפ' חיי שרה גבי ויבא אברהם לספוד לשרה וכו' שפירושו שאתעורר בהספד' של שרה בי כל המתעורר באיזו מלאכ' שתהיה יקראנו הכתוב בא אליהו וזהו לשון רז"ל במסכת תמיד בענין הפשט ונתוח של עולה אמר בא לו לדוכן וכו' בא לו לגרה וכו' ע"ש ונכון הוא אלא דאחד הרואה שרבינו בחיי סיים ע"ז וכתב ומה שיחזק לך זה כי הזכיר לשון ביאה בלמ"ד כי לא אמר ויבא אברהם ויספוד וכו' וכן כל הדמיונות שהביא שם כולם עם הלמ"ד:

ו' עדיף זמנין דלאו דוקא אלא ר"ל כי הדדי נינהו ופירוש עדיף חשוב. תו בפ' ג' שאכלו דף ג':

ז' עבר האי לישנא משמע מזיד ולא שוגג תו' בפ' כירה דמ"ג א' ד"ה טבל ודל"ח א' ד"ה עבר וכו' ע"ש:

ח' עובר בל"ת האי לישנא משמע דעובר מדאוריית' ולא דרך אסמכתא הרא"ם בפ' שופטים ד"ה לא תטע וכו' ע"ש אבל הרמב"ם בשרש שמיני כתב דמ"ש בסנהדרין דק"י בל המחזיק במחלוקת עובר בלאו אינו אלא דרך אסמכתא וכ"כ הרמב"ן בהשגותיו שם ואין נראה לחלק בין אומרם עובר בל"ת לאומרם עובר בלאו דמ"ש ושו"ר להרא"ם גופיה בפ' קרח גבי ולא יהיה כקרח וכו' שכתב ומ"ש כל המחזיק במחלוקת עובר בל"ת אינו אלא אסמכת' ע"ש וצ"ע שדבריו סתראי נינהו. ואח"ז ראיתי לה' באר שבע בסוף פ"א דתמיד שדחה לדברי הרא"ם מאיזה מקומו' ומכלל' אתמר הא דהמחזיק במחלוקת ע"ש ולא זכר דבריו של הרא"ם אלו שכתב להדיא דאינו אלא אסמכתא ושו"ר להגאון חיד"א בס' טוב עין דמ"ג א' שתי לקושית הב"ש דלא קאמר הרא"ם דעובר בל"ת הוי מדאורייתא אינו אלא על הספרי דרגיל לומר זה עשה וזה ל"ת אבל בש"ס אינו מוכרח ושם כתב ג"כ דאין חילוק בין עובר בל"ת לאומרם עובר בלאו עש"ב כי ע"פ דבריו של גדול נוחין דברי הרא"ם בההיא דפרשת קרח וק"ק על הגאון הנז' שלא הביא דברי הרא"ם הללו לאסתיועי מינייהו שלא יהיו דבריו סותרים זה את זה:

ט' עובר בל"ת היכא דנקט הכי אף מלקות במשמע. כן הוכיח הי"מ אות תקי"ז ותמה על מה שכתב מרן בכ"מ בפ"ג מה' ע"ז דמתניתין דייקא דבמגפף לית ביה מלקות מדכתב עובר בל"ת ולא נקט לוקה וחזר וכתב משמעות זה גם בסוף ה' כלאים ובסוף כ"ג מ"ה תרומות ע"ש ובתלתא הויא חזקה דאית ליה הכי בכל דוכתא דליתא לאחר המחי"ר וכבר הושג ע"ז מה' מ"ק וכו' עכת"ד ע"ש. ויש להוכיח עוד דבת"כ שנינו מכאן אמרו העושה ע"ז לעצמו עובר משום שתים משום לא לכם ומשום לא תעשו ופסק רבינו בפ"ג מה' ע"ז דלוקה ועמ"ש הד"ד לאוין כ"א ומ"ש עליו אני עני במ"א. ובמנחות דל"ו ב' כל המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בלאו לריו"ח ומהתו' עירובין בצ"ו ד"ה השמר דעשה וכו' מוכח דלוקה ג"כ ע"ש. ואפשר להליץ בעד מרן דלא כ"כ אלא היכא דאיכא למיטעי כההיא דפ"ג דע"ז שבתוספתא אמרו דלקי ואם איתא דהיא בר סמכא הו"ל למתני בהדיא דלוקה ומדקתני עובר דייקינן שפיר דלא לקי והכי דייק לשון מרן ז"ל במ"ש ולישנא דמתניתין וכו' דאם איתא דמדיוקא דעובר בלבד הול"ל ועוד דלישנא דמתניתין וכו' דהוו שני תירוצין חדא דמדלא הוזכרה בש"ש משמע דלאו בר סמכא ועוד דלישנא דמתניתין הכי דייקא וכו' ומדלא כ"כ משמע דקאי עמ"ש דלאו בר סמכא מלישנא דמתניתין דקתני עובר ולא תני לוקה. וכן ההיא דספ"ג דתרומות דמדתני בריש תמורה דהממיר סופג את הארבעי' משום דבדיבוריה אתעביד מעשה א"כ ה"נ א"א דלקי הול"ל להדיא דלוקה וכל כה"ג דייקינן שפיר מלישנא דעובר דאינו לוקה. ומההיא דסוף כלאים אדרבא יש להוכיח הפך דברי הי"מ דאחד הרואה שם עיניו יחזו דלא בא לידי מדה זו דעובר משמע דאינו לוקה אלא משום דק"ל מאי איכא בין רישא לסיפא משמע דאי לא"ה הוה מפרשי' שפיר דלישנא דעובר מלקות נמי משמע ודוק ושו"ר שנתכוונתי בחסדו ית' לדעת ה' למודי ה' לימוד קפ"ה עש"ב ואח"ז רב ראיתי לה' נר מצוה בסימן יו"ד אות ע"ב שהקשה משם ה' בני דוד דכ"ט מדאמרינן בתמורה דף ה' המקדיש בע"מ למזבח אע"פ שהוא בל"ת מה שעשה עשוי ופסק רבינו בפ"ח מה' איסורי מזבח דלוקה על הקדשו ע"ש וא' הרואה שתירוצנו לא יגהה מזור לקו' זאת כי ע"כ נראה נכון מ"ש ה' הנז' שם דע"ב לח אמרה מרן אלא היכא דאיכא פלוגתא אם לוקין כההיא דהמקדים תרומה לבכורים אז דייקינן שפיר בלישנא דמתניתין דא"א דלוקה הול"ל בהדיא דלוקה אבל היכא דליכא פלוגת' איכא למימר דלא דק התנא בלישניה ותני עובר אף היכא דאיכא מלקות ושבזה ניחא נמי ההיא דהמגפף והמנשק דאיכא פלוגתא בגמרא דס"ג אם לוקין וכו' ושכן תי' החזו"ן בח"א דקכ"ט עכת"ד עש"ב אך מ"ש שם על מה שהקשה הי"מ מסוף ה' כלאים שבקש ולא מצא ובהכי איתרע חזקתיה דליכא תלתא וכו' ע"ש לאחר המחי"ר לא דק ואח' הרואה שהדברים מבוארים שם ה' ל"א ע"ש וכעת יאמר דחזקתו חזקה אלימתא וחזקת חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ומ"מ כבר כתבתי דמההיא לק"מ ואדרבא איכא למידק להפך וכמדובר:

יוד עשה הוא קל מל"ת כן הוכיח הי"מ אות תקט"ו מכמה דוכתי ומזה עמד לתמוה תמיהא רבתי עמ"ש הרמב"ן בפרשת יתרו גבי זכור ושמור שמ"ע גדולה ממל"ת ולכך אמרו אתי עשה ודחי ל"ת וכו' והוא פלא דתלמוד ערוך הוא בידינו ביבמות דף ז' דאף דל"ת חמור מהעשה אתי עשה ודחי ליה וכו' עש"ב. ולי ההדיוט קודם כל אבינ'ה בבני'ם מ"ש רבינו הרמב"ן ז"ל שם אח"ז ומפני זה יהיה העונש במל"ת גדול ועושין בו דין מלקות ומית' ואין עושין דין במ"ע כלל אלא במורדין כגון לולב איני עושה וכו' עיין שם ולכאורה הוא תימה דאדרבא מזה מוכח שהל"ת חמור מן העשה הפך למ"ש קודם זה דהעשה חמור וכבר נתעורר בזה ה' המגיה בספר אהל ישרים אות א' ומה שיישב לזה שהוא ע"ד מ"ש בסנהדרין ין דס"ד גבי העביר מקצת זרעו חייב כל זרעו פטור וכתב שם המהרש"א בשם הסמ"ג דהי"ט מפני שבמיתת ב"ד מתכפרין המומתין וזה עשה כ"כ עבירה שאין הקב"ה רוצה שיהיה לו כפרה ע"ש ומזה הטעם עצמו דהעשה חמור יותר לא מסגי ליה כפרה וכו' ע"ש. לאחר המחי"ר ליתא דמלבד שאין זה במשמעות דבר הרמב"ן ולשונו לא יסבול זה דא"כ לא הו"לל אלא ומפני זה יהיה העונש במל"ת ואין עושין דין במ"ע ודי בזה ומה לו להאריך לשון ולומר ומפני זה יהיה העונש במל"ת גדול ועושין בו דין מלקות או מיתה ואין עושין דין במ"ע וכו' שהדברים מורים ובאים דאין זה אלא משום שהל"ת חמור מן העשה ולהכי יהיה העונש גדול במל"ת. עוד בה דבריו הפך סוגיא דיבמות הנז"ל דקאמר אטו עשה דחי ל"ת לאו ל"ת חמור מיניה וקא אתי עשה ודחי ליה והי"ט משום דלוקין על הל"ת וכמ"ש רש"י שם. ואולם לי ההדיוט נראה דגם רבינו הרמב"ן אזיל ומודה דבודאי הל"ת חמור מן העשה וכדמוכח מכמה דוכתי וכמ"ש הי"מ אך אמנם יש צד שהמ"ע עדיפי מהל"ת דקיום מ"ע הם בקום עשה והל"ת אינו אלא בשוא"ת ומזה הצד הוא שכתב רבינו הרמב"ן דמ"ע גדולה ממל"ת ודוק לשון הזהב שכתב טעמו בצידו שהמקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו גדול מן הנשמר מעשות הרע בעיניו שהלשון מוכיח דמ"ש מ"ע גדולה ממל"ת הי"ט שזה מקיים בקו"ע וזה נשמר בשוא"ת ובזה נתן טעם למ"ש אתי עשה ודחי ל"ת דניח"ל לקב"ה בקיום עשה דמזה נודעה עבודת השי"ת באהבה ושמחה רבה יותר מקיום ל"ת שאינו כ"א בשוא"ת. ומזה הטעם עצמו יהיה העונש גדול לעובר אל"ת יותר מן המ"ע שהלאו הוא בקו"ע משא"כ במ"ע דאינו אלא בשוא"ת ובערך זה הל"ת חמור מן העשה וזהו שכוון הרמב"ן וכתב ומפני זה יהיה העונש במל"ת גדול וכו' ור"ל דמפני זה שכתבנו דמ"ע גדולה ממל"ת שזה מקיים וזה נשמר דזה בקו"ע וזה בשוא"ת הוא הטעם עצמו שיהיה העונש גדול במל"ת שהוא עובר בקו"ע ואין עושין דין במ"ע שאינו אלא בשוא"ת כנ"ל ברור בכוונת הרמב"ן זיע"א ועמ"ש הד"ר דף ב' סע"ד ע"ש ודוק. ומעתה לק"מ למה שהקשה ה' המגיה הנ"ל עמ"ש הרמב"ן גופיה בספר תולדות אדם דנבילה ושביעית מאכילין אותו שביעית דהא שביעית איסור עשה וחמיר טפי והצ"ע בזה ע"ש ולפי מ"ש ניחא דנהי דאיסור נבלה ושביעית תרוייהו קום עשה נינהו מ"מ הלאו חמיר טפי שיש בו עונש מלקות משא"כ באיסור עשה דהוא ז"ל אזיל ומודה דהלאו חמיר מן העשה וכמדובר. ואח"ז רב ראיתי שנתכוונתי בחסדי ית' בכוונת הרמב"ן לדעת ה' דברי אמת בקונ' הששי דנ"ז ולה' לימודי ה' לימוד קל"א דס"ח ג' ולה' אדמת יהודה בחי' סוכה לדף כ"ה ב' ע"ש ותעלוזנה כליותי. ומן האמור י"ל ג"כ שזהו כוונת ה' מע"א כמ"ש בדף כ"ח א' שהעשה חמור מהלאו ממה דאמרינן בכתובות דפ"ו בד"א במל"ת אבל בעשה מכין אותו עד שתצא נפשו שכוונתו להביא ראיה דממה שמכין אותו עד שתצא נפשו כדי לקיים העשה בקו"ע ואלו גבי ל"ת אע"ג דעבר על הלאו בקו"ע אינו לוקה כ"א ארבעים ש"מ דגדול כח קיום המ"ע יותר מקיום מל"ת אבל לענין העובר על הלאו ודאי דהלאו חמור מן המ"ע וכבר עבר הזמן ואין בידו לקיים עוד ולק"מ מה שהקשה עליו הי"מ וק"ל. גם אעיקרא יש לתמוה על הי"מ שהוציא מדברי הרמב"ן שהעשה חמור ממ"ש שמ"ע גדולה ממל"ת ואחריו נמשך ה' המגיה הנז"ל והוא פלא דאם משמעות גדולה שכתב הרמב"ן ר"ל חמורה הא דדייקינן הכי מדברי הרמב"ן בואו ונדייק הכי ממ"ש ביומא דפ"ו ב' גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה וכו' ואם פי' גדולה ר"ל חמורה א"כ ק"ט להא דאמרי' ביבמות דאתי עשה ודחי ל"ת דחמיר מיניה ופירש"י דלוקין עליו דמנ"ל דמשום שיש בו מלקות הוי חמור מן העשה והרי לאו דלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה דאיתיה במלקות ועכ"ז קרי לתשובה חמורה מיניה ואע"ג דאין בביטולה מלקות וכן מהא דאמרי' בנדרים דל"ז ב' גדולה מילה שדוחה את הנגעים אע"ג דהקוצין בהרתו חייב מלקות והמבטל מילה לית ביה מלקות ואפי"ה קאמר חמורה מילה וכו' וא"כ אדקשיא להו אדברי הרמב"ן תק"ל טובא אדברי הש"ס דשפה אחת ודברים אחדים נינהו אלא מאי אית לך למימר דמה דקרי לתשובה ומילה גדולה לאו לענין חומר שבה אלא לענין ערך קיו' מצותן דמדמצינו שהתשובה והמילה דחו הל"ת אע"פ שהלאו חמור מזה ירענו גודל קיום המ"ע לפניו ית' וכמ"ש לעיל בס"ד במערכת הגימל אות א' ע"ש ודון מינה למ"ש רבינו הרמב"ן שמ"ע גדולה וכו' אין הכוונה שמ"ע חמורה ממל"ת אלא ר"ל גדול קיומה מקיום מל"ת והוא ברור ותל"מ:

י"א עשה חמור דחי לעשה הקל כדאמרינן בכמה דוכתי אי בעינן בעידנא מחלוקת היא בין ר"י לריב"א שדעת ר"י לא בעינן ומדברי הריב"א לא משמע כן עיין תו' פסחים דנ"ט א' ד"ה אתי עשה וכו' ע"ש:

י"ב עשה אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש זבחים דצ"ז. כתב ה' מוהר"א הכהן זצ"ל בקו' מצות כהונה סי' ג' בשם ה' טורי אבן דלא אמרי' אלא במקום דלא שייך בחולין אך אם שייך בחולין אז עשה שבמקדש דחי ליה עיין שם ואין בידי לראות שרשן של דברים ונ"ל להוכיח מהא דאמרינן בפרק כיצד צולין דפ"ג ב' על הא דתנן שריפת העצמות וכו' לא דחו יו"ט ואמאי ניתי עשה וידחי ל"ת וכו' ומשני רבא הוא לבדו וכו' רב אשי אמר שבתון דיו"ט עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ע"ש. וקשה דרבה גופיה הוא דאמר האי כללא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ואמאי אצטריך לשנויי מהוא לבדו וגם רב אשי דקאמר בההיא דזבחי' יקדש וכו' אינו חולק ע"ד רבא בכלל זה וכמ"ש המפרשים וא"כ אמאי אצטריך לומר דשבתון עשה וכו' תפו"ל דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ובהא י"ל דקושטא קאמר אך לרבא קשה ולפי האמור ניחא דהאי כללא לא איתמר אלא היכא שהלאו ג"כ איירי במקדש אך ל"ת דעלמא אתי עשה ודחי ליה. ושו"ר לה' שרשי הים בח"א דט"ל א' שקדמני בראיה זו אלא שלא הבריח מדברי רבא גופיה ע"ש ומה שהקשה שם עמ"ש התו' עירובין ד"ק א' דאתי עשה דמתנות ודחי ל"ת דבל הוסיף דאשתמיט מינייהו האי כללא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וכו' ע"ש הוא תמוה דמלבד דלא זו הדרך לכתוב על רבותינו בעלי התו' לישנא דאשתמיט מינייהו והגם דלשון זה אינו דרך גנאי רק הוא לשון נקייה וכמ"ש לעיל בס"ד במע' האלף אות ט"ל ע"ש מ"מ אנן בדידן מה כחנו יפה לדבר אפי' בלשון זה נגד רבותינו בעלי התו' שכל אחד מהם כמאן דמנח כוליה תלמודה בכיסתיה עוד כה הרי כבר הוכיח שכל היכא דהלאו כולל גם לחולין ליתיה להאי כללא והגם שכתב דהריטב"א שם תי' לקושית ההו' משום דלא אתי עשה ודחי ל"ת שבמקדש ע"ש מ"מ י"ל שהתו' לא ס"ל להאי כללא גם בלאו השייך בחולין ועמ"ש המש"ך בחי' לחולין דע"ח בתו' ד"ה מנין ולה' שע"ה בה' נדרים דף ה' ב' והנמשך ושו"ר מ"ש ה' בנין ציון החדשות סי' ק"י ע"ש ודוק ועיין באות שאחר זה:

י"ג עשה אין עשה דחי ל"ת שבמקדש. כתב המש"ך בחי' לזבחים דל"ב ב' בתו' ד"ה ור"י וכו' דעשה שיש בו כרת דחי אפי' ל"ת שבמקדש וכתב דבמ"א הוכיח כן מדברי התו' ר"פ אוא"ב עכת"ר ונ"ל להוכיח ממ"ש התו' שם בזבחים דל"ג ב' ד"ה לענין וכו' ועוד ק"ל אפי' לאו גרידא היכי דחי הא בעידנא וכו' ע"ש וקשה דתפו"ל דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ועכ"ל דהתם שאני דהעשה יש בו כרת ולהכי לא ק"ל אלא משום דלא הוי בעידנא וכן מוכח מדבריהם דפסחים דנ"ט א' ד"ה אתי עשה וכו' כדברי ר"י ע"ש וצ"ל שהתו' דהכא פליגי אשיטת ר"י דהתם. מיהו י"ל דהא דאמרינן אין עשה דחי ל"ת שבמקדש אינו אלא שהלאו ג"כ בקדשים אבל לאו דמקדש כי הכא דלא יטמאו חשיב כלאו דעלמא ואינו בכלל זה ולזה לא ק"ל אלא משום דלא הוי בעידנא ועמ"ש ה' מגילת אסתר בל"ת ס"ט ושו"ר לה' מהרח"א ארדינו בחי' להרמב"ם בפ"ח מה' מע"הק הת"ו שבס"ס מט"ה אפרים שכ"כ ע"ד ה' מגי"א הנז' דהאי כללא אינו אלא במידי דקדשים הובא לה' עושה שלום דע"ה ועיין שרשי הים ח"א דט"ל ב' ולה' לימודי ה' לימוד ב' ע"ש:

י"ד עשה שיש בו כרת דחי עשה ול"ת דעלמא תו' זבחים דל"ג ב' ד"ה לענין ע"ש אך כר"פ אוא"ב ד"ה מנין מוכח דאפי"ה לא דחי ע"ש ועמ"ש בזבחים דל"ב. ב' ד"ה ור"י ולהמש"ך ש"מ:

ט"ו עשה היכא דיש פשיעה בעשה לא אתי עשה ודחי ל"ת כיון שיכול להתקיים העשה בלא דחיית הלא אי לאו דפשע תו' עירובין דף ק' א' ד"ה מתן ע"ש ודוקא היכא דחל הלאו קודם הפשיעה אבל היכא דלא חל הלאו בהדי הפשיעה בב"א אתי עשה ודחי ל"ת. כ"כ השע"ה בפ"ג מה' נדרים ה"ו ועמ"ש ה' מחנה ראובן די"ט ג' ולה' קול אליהו חי"ד דל"ח ד' ע"ש. ומה שיש להקשות מפ' כיצד צולין דפ"ג ב' דפריך הש"ס ליתי עשה ולדחי ל"ת אע"ג דאיכא פשיעה כתב ה' יגל יעקב שם דקושית הגמרא לא קאי אנותר לא אעצמות והגידין וכ"כ ה' שרשי הים דט"ל ג' ושו"ר לה' יצחק ירנן בה' שחיטה דף שהקשה ע"ז מדוכתי אחריתי ועיין להגאון ה' מנחת חינוך סי' קמ"ב קמ"ג תס"ד ולה' לימוד ה' למוד ב' עש"ב ועיין באות שאח"ז:

ט"ז עשה הא דלא אתי עשה ודחי ל"ת כשבא העשה ע"י פשיעה כנז' באות הקודם דוקא היא דלא הוי בעידנא ממש אע"ג דהא מיהא אתחיל במצוה אכי"ה לא דחי כיון שבא ע"י פשיעה אבל היכא דהוי בעידנא ממש דחי. יד דוד דק"ד א' בחי' בעירובין ע"ש וניחא ההיא דפ' כיצד צולין שרמזתי באות הקודם וע"ע באות שאח"ז:

י"ז עשה הא דלא אתי עשה ודחי ל"ת כשבא העשה בפשיעה כמ"ש בסמוך דוקא היכא דהעשה אינו אלא למצוה בעלמא דכיון שאינו מוכרח לא אלים לדחות הל"ת כיון שיכול להתקיים בלתי דחיית הלאו אבל היכא דהעשה אלים אף דאיכא פשיעה בעשה אתי עשה ודחי ל"ת כיון שהוא מוכרח כנ"ל ההדיוט ליישב קושיית השע"ה בפ"ג מה' נדרים שהקשה משם חכם אחד קושיא אלימתא מהא דאיתא בזבחים דצ"ז יקדש להיות כמוה אם פסולה תפסל ופריך עלה וניתי ודחי ל"ת ע"ש והרי התם איכא פשיעה בעשה שנגע בבשר קדש פסול אשר הוא בא לידי דחיית הלאו ודמי ממש לההיא דנתערבו מתן ד' במתנה אחת עש"ב וכן הקשה ה' פר"מ בספר שושנת העמקים דכ"ט ע"ד ע"ש וקושייא זו יש להקשות ג"כ למ"ש התו' שם בזבחים ד"ה וניתי עשה וכו' ועוד דאם איתא דהכא לא דחי מאי חזית דילפת מכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת אדרבא נילף מהכא דלא דחי ע"ש ומאי קושיא דשאני הכא דאיכא פשיעה ולא דמי לכלאי' בציצית וכמ"ש להדי' בההיא דעירובין ע"ש. ואולם ע"פ האמו' ניחא דשאני ההיא שנתערבו מתן ד' במתנה אחת דקיי"ל שכל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה א' כיפר כדאיתא בר"פ ד' דזבחים דאינו אלא למצוה בעלמא ולא לעכב וכמ"ש רבינו בפ"ב ד"ה פסוה"מ ה"א ע"ש ופלוגתא דב"ש וב"ה בחטאת לא שייכא כאן ויש להעמיס זה בדברי התו' שכתבו וי"ל דלא דמי כלל לההיא דכלאים בציצי' דהכא ע"י פשיעה וכו' ור"ל דקיי"ל ג"כ שהתכלת אינו מעכב הלבן ואפי"ה אתי עשה דציצית ודחי ל"ת דכלאים וא"כ גם אנו נאמר דאע"ג דמתן ד' לאו לעיכובא מ"מ אתי עשה ודחי ללאו דבל תוסיף ולזה כתבו דלא דמי דהכא ע"י פשיעה ומעתה ל"ק מההיא דזבחים דיקדש להיות כמוה וכו' ולא למ"ש אתו' הנז"ל בד"ה וניתי עשה וכו' דשאני עשה דאכילת קדשים הוא מוכרח ואלים טפי דכמה דכהני לא אכלי בשר בעלים לא מתכפרי כדאיתא בפ' תמיד נשחט דנ"ט וכל כה"ג דהעשה אלים אף דאיכא פשיע' דחי לל"ת. ואפי' היכא דליכא כפרה כלל מ"מ עכ"פ מוכרחים הם לאכול שלא יביאו הקדשים לידי פיסול ובזה ניחא נמי ההיא דפ' כיצד צולין דרמיזנא לעיל באות ט"ו וט"ז ע"ש דהתם העשה ג"כ מוכרח שלא יבואו לידי תקלה כנ"ל ודוק ואח"ז הראוני שכבר כ"כ ה' בני סמיכי בליקוטי הרמב"ם דה' נדרים דמ"ב א' דע"כ לא כתבו התו' אלא התם משום דכל הניתנין במתנה אחת כיפר והו"ל כמו דאפ' לקיים שניהם אלא שהוא ז"ל כתב דשאני ההיא דזבחים אי אפ' לקיים העשה כלל כדי ליישב ג"כ סוגיא דכתובות דף מ' דלפי מה שכתבנו אנן יד עניי אכתי קשה מהאי ודוק:

י"ח עשה דחי ל"ת. הא דבעינן דבעידנא דמעקר ללאו מקיים העשה כתב הי"ש כלל רט"ו שיש מחלוקת בין הה"מ והר"ן דלהר"ן לא בעינן בעידנא ממש אלא כל שהתחיל בה מקרי בעידנא ולהה"מ בעינן בעידנא ממש עיין שם ועיקרן של דברים כך הוא דהר"ן והה"מ מודו דאם התחיל בגוף המצוה אע"ג שלא גמרה בעידנא מקרי ושניה' מודים דאם לא התחיל אלא במכשיריה לא מקרי בעידנא כי פליגי בהשבת האבדה דהר"ן סבר דגוף עיקרה עשה מתחיל משעת ראייתה והה"מ סובר דעיקר גוף המצוה היא אהשבה לבית הבעלים והשאר הוי מכשירי מצוה וכו'. כ"כ ה' יעיר אזן במע' האל"ף אות פ' ע"ש ועיין להשע"ה בפ"א דה' איסורי ביאה ועמ"ש בס"ד בס"הק מצות המלך עשה לד ע"ש:

י"ט עשה הא דבעינן בעדנא כתבו פסקי התו' זבחים צ"ז אם א"א לקיים העשה בענין אחר לא בעינן בעידנא הביא דבריהם המש"ל בפיו"ד מה' ק"פ וביאור דבריהם היינו כגון שכירת העצם דפסח דא"א לקיים העשה דאכילת מוח אם לא על ידי שבירה אמנם היכא שאפשר לקיים העשה בעלמא ובאותו פרט והמקום לא אפשר אז לא דחי דבעינן בעידנא והוא דבר פשוט ובזה נוחים כמה קושיות שהקשו ע"ד מכמה דוכתי. יעיר אזן במע' האלף אות פ"ג ע"ש ועמ"ש ה' מחנה ראובן סוף דף כ' ע"א דלפי האמור אין מקום לדחייתו ע"ש ועיין להרב שאגת אריה דפ"ד ד' ולהרב המגיה בספר אות היא לעולם חלק א' דל"ב ג' עיין שם:

כ' עשה דדחי ל"ת. לאו דוקא עשה גמור אלא דגם חלק מחלקי המצוה דחי ל"ת כדמוכח מדברי התו' עירובין דף ק' ד"ה מתן ע"ש ועמ"ש לעיל בס"ד במע' הה"א אות וי"ו ובהכי ניח"ל מה שהקשה הגאון ה' מנחת חינוך מצוה א' עמ"ש התו' בתרא די"ג וחגיגה ד"כ דלא אתי עשה דפ"ו ודחי לא יהיה קדש משום דלא הוי בעידנא דהל"ת הוא בשעת העראה והעשה בגמר ביאה ע"ש דהא בגמר ביאה נמי לא קיים העשה הוא שיהיו לו בנים וכו' עש"ב שהניח בצ"ע וי"ל כיון דא"א להוליד בנים אם לא בגמר ביאה הוי גמר ביאה חלק מחלקי המצוה ושפיר דחי לל"ת. ומן האמור יש ליישב מה שחקר ה' אהלי יהודה דקכ"ה ב' ע"ד התו' הנז' דמה בין זו למילה בצרעת דקא עקיר ליה צלאו מקמי דפרע ועשה לא מקיים עד דפרע אלמא כיון דקא עסיק בגוף המצוה הוי בעידנא אע"פ שלא נגמרה וכו' ע"ש דה"נ גמר ביאה היא התחלת המצוה וממנה מתחיל בגוף המצוה כמו מילה ופריעה אבל העראה לאו כלום היא אלא כמו מכשירי מצוה דאם הערה ולא גמר ביאתו לא עשה כלום ולא הויא התחלת המצוה ועיין מ"ש לעיל אות י"ח ודו"ק:

כ"א עשה היכא דהעשה קיל שאפ' להתבטל כגון ההיא דפ' אלו נערות גבי אונס דאי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל ולא דחי ל"ת היינו דוקא שהלאו שוה בכל אבל אם אינו שוה בכל אתי עשה ודחי ל"ת עיין מש"ך במציעא לדף ל' בגמרא ואין עשה וכו' ע"ש:

כ"ב עשה כי היכי דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת ה"נ אתי ס' עשה ודחי ס' ל"ת. הלק"ט ח"ב סימן ר"ב ועיין למוהר"י נג'אר בספר מועדי ה' דנ"ב א' ובספר אהלי יהודה דקכ"ג א' שהוכיח בראיות דלא אתי ספק עשה ודחי ס' ל"ת ועיין לה' שש"א במצות כהונה סימן ל"ה ולה' פתה"ד א"ח דפ"ג ד' וקל"ב ב' וקל"ד א' ע"ש:

כ"ג עשה לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי דאמרינן בתמורה דף ד' היינו בלאוין שלוקין עליהן ואולם בלאוין שאין בהם מלקות אתי חד עשה ועקר להו. יצחק ירנן דקכ"א ד' ע"ש:

כ"ד עשה דהלמ"מ אי אמרינן ביה אתי עשה ודחי ל"ת עמ"ש בס"ד לעיל במע' הה"א אות ט' ע"ש:

כ"ה עשה אשכחן דקאמר קאי עליה בעשה ואינו עשה ממש אלא שר"ל דליכא לא לאו ולא מיתה אלא איסורא בעלמא ומשום דליכא איסור קיל מהעשה קרי ליה להאי איסורא עשה הריטב"א בקידושין די"ג א' ע"ש:

כ"ו עבד עברי אם עובד את בן הבן עמ"ש לעיל במע' היו"ד אות יו"ד בעזר משדי אלהים חיים:

תוכן העניינים

לב שומע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה