לב שומע· רבי חיים הכהן מטריפולי
כללים וענינים · מערכת אות ל
א' לא זו אך זו לא שייך בשתי תיבות תו' בר"פ האיש מקדש ונראה שלא כתבו כן אלא היכא דהו"ל למתני החידוש לחודיה כי התם דאי תני מקדש בשלוחו לבד ממילא משמע דכ"ש בו אבל היכא דצריך לממרינהו תרויהו ולא אתי חד מחבריה שייך לומר לזא"ז אפי' בשתי תיבות והטעם בזה פשוט כמ"ש העצ"י שם דבשתי תיבות דוחק לומר דכשהיה כותב הדין לא ירד לכוין הדין ובתוך כ"ד ירד לאותו חידוש עש"ב וזה לא שייך לא אי הוה מצי למתני החידוש בלבד אבל היכא שמוכרח למתני כולהו שפיר י"ל לזא"ז ובהכי ניח"ל הא דתנן האשה נקנית בכסף ובשטר ובביאה וכפי סדר הכ' הול"ל כסף וביאה ושטר ולפי האמור ניחא דהא מבואר דסוגיא שם דף ה' דפרכת שכן ישנן בע"כ עדיף מקנינם מרובה וקנינם מרובה עדיף מהנאתן מרובה ע"ש ולהכי תנא כסף תחילה כסדר הכתוב ושוב. תני שטר וביאה לזא"ז דהשטר עדיף מביאה שקנינו מרובה וישנו בע"כ משא"כ הביאה שאע"פ שישנה בע"כ אין קנינ' מרובה ואע"פ שהנאתה מרובה מ"מ קנין מרובה עדיף ודוק. שו"ר לה' יבין שמועה דכ"ט א' שהביא משם הכריתות דאפי' אי הוה תני החידוש לחודיה סגי מ"מ אי איכא חידוש נמי באותה תיבה אמרינן לזא"ז אפי' בשתי תיבות וכתב שבן כוונת התו' דר"פ האיש מקדש דמלת בו בפ"ע ליכא רבותא כלל ובזה יישב מה שיש להקשות עמ"ש התו' בריש פ"ג דתמורה ד"ה לא מיבעיא ובסוכה דף ב' ע"ב ד"ה עד ארבעים עש"ב ועיין ג"כ לה' שלחן המלך דף כ"ב א' שיישב בזה ג"כ דברי התו' כתובות דיו"ד ב' ד"ה בתולה וכו' דמשמע שס"ל דאמרינן לזא"ז אפי' בשתי תיבות ושכ"כ להדיא בש"מ שם ע"ש גם ה' חקי חיים דקכ"ד ע"ד כתב דעפ"ז ניחא הא דתנן בנדרים דכ"ז נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין דהוי לז"אז כמ"ש רש"י והרא"ש וניחא נמי מ"ש התי"ט בפ"ד דבכורות משנה ו' דלהזות ולקדש הוי לזא"ז עש"ב. גם רש"י פ"ק דזבחים ד"ג א' ד"ה ופקוקה וכו' כתב רבותא נקט וכו' דמשם בא'רה דס"ל שי"נ מא"ז אפי' בשתי תיבות ע"ש. איך שיהיה הראת לדעת מדברי הכריתות אלו שהוא ז"ל מוסיף על מ"ש דאפי' אי הוה תני החידוש לחודיה ואתי אידך מיניה עכ"ז תני להו בלזא"ז כיון דאיכא ביה חידושא מיהא ואח"ז ראיתי להגאון ה' חיד"א ז"ל בשער יוסף דף ו' ששדא נרגא בדברי ה' יבין שמועה כי התו' כתבו סתם והדלת סגרו דלא שייך לזא"ז בשתי תיבות ומשמע בכל גוונא קאמרי ובסו"ד כתב דהיכא דלא אפ' למתני החידוש לחודיה אמרינן לזא"ז אפי' בשתי תיבות ע"ש ועמ"ש ביעיר אזן אות ט"ז ולה' מעשה נסים שבס' מעשה רוקם דע"ג ריש ע"ג ולה' באר משה דקט"ו ג' ע"ש ועמ"ש עוד באות שאח"ז ע"ש ודוק:
ב' לא זא"ז שכתבו התו' דלא שייך בשתי תיבות היינו תיבות סמוכות אך כשיש תיבה מפסקת כגון על האבוד ועל הגבוי שפיר אמרינן לוא"ז יד מלאכי אות שפ"ב מה' עין יהוסף ויישב בזה מ"ש התו' ס"פ אין מעמידין דף מ' ב' ד"ה ה"ג האוצר וכו' ובריש יבמות ד"ה עד סוף וכו' וה' זרע יצחק שנעלם ממנו הך מילתא נתקשה בזה אלא שיש לו על מה לסמוך הוא ה' נחפה בכסף דק"ץ ג' שדחה דברי ה' עין יהוסף ואחריו נמשך תלמידו ה' שער יוסף דף ו' עכת"ד הי"מ ז"ל. ולפי מ"ש ה' עין יהוסף ניחא נמי מ"ש התו' בפ' השולח דמ"ז ב' ד"ה בצרן וכו' דלזא"ז קתני ע"ש ועיין לה' נחמד למראה ח"א דקנ"א ע"ד וראיתי לה' מעשה נסים שבס' מעשה רוקם בחי' למציעא דע"ט כ' שהביא ראיה לדברי ה' עין יהוסף ממ"ש שם התו' ד"ה השתא מניקה וכו' ואין נראה לר"ת דזו אף זו קתני וכו' ע"ש דמזה מוכח כדברי ה' עין יהוסף דתיבת ואפי' מפסקת ול"ד לבו ובשלוחו ותמה ע"ד ה' נחפה בכסף דבחנם השיגו וכו' עכת"ד. ולאחר המחי"ר אין מזה לא ראיה ולא תיובתא דשניא היא דהתנא גופיה קאמר להדיא ואפי' ועמ"ש לקמן אות ה' ע"ש וביותר הי"ל להביא ראיה מכמה דוכתי שכתבו התו' לזא"ז בתיבה מפסקת ודוק. ולכאורה יש להביא ראיה מזבחים דקי"ט א' דקאמר לא מיבעיא מנוחה דלא מטיתו אלא אפי' נחלה נמי לא מטיתו ע"ש הרי דאמרינן לזא"ז בשתי תיבות וצ"ל דשאני התם דאיכא תיבת ואל מפסקת אלא די"ל דמקרא שאני ועיין באות שאח"ז ומשם בא'רה. אך צ"ע על ה' עין יהוסף והי"מ דניחא ליה בדבריו דמה יענו צדיקים למ"ש התו' בד"ה די"ב א' ד"ה דחביבא ליה ובדיש מ"ק ד"ה לגינתו ולחורבתו דלזא"ז קתני וליכא שום תיבה מפסקת וכ"כ בכמה דוכתי כמבואר באות הקודם ועיין לה' יד אהרן סי' שכ"ט. וכעת מצאתי ש"ס ערוך בנזיר די"ט א' דקאמר לזא"ז אפי' בשתי תיבות סמוכות דעל מה דקאמר התם יצא ונכנס עולין לו מן המנין מסיק לא מיבעיא יצא אלא אפי' נכנס וכו' ע"ש. והתמא מכל מה שראיתי שלא הקשו על כלל זה אלא ממה שכתבו אינהו באיזה מקומות ואי מהא ל"ק כ"כ דזימני טובא דבריהם סתרא"י נינהו ממקום למקום ועיין י"מ בכללי התו' אות ך'. אכן מסוגיא זו ק"ט דאפי' בשתי תיבות קאמר לא מיבעיא וכו' והו"ל לא זא"ז וצ"ע. ולכאורה י"ל דשאני ל"מ מלא זא"ז וכמ"ש ביעיר אזן אות כ"ה דלא מיבעיא גזרת החיוב על כולם אבל לזא"ז אין שום גזרה על הפשוטה דהא קאמר לא זו פי' דאינו צריך לומר בה מידי וכו' ע"ש. וי"ל ג"ב דיש לחלק ביניהם לענין שתי תיבות כנז' אלא דאחד הרואה דאדרבא הסברא להפך דכשגזרת החיוב על כולם לא הו"ל למתני אלא החידוש לחודיה דדוחק לומר בשתי תיבות דכשכתב התיבה הראשונה לא ירד לחידוש התיבה השניה וכמ"ש העצ"י ז"ל אך אם נאמר לא זו פי' דאין צריך לומר בה מידי וכו' הרי כבר ירד לחידוש התיבה השניה ולא כתב התיבה הראשונה אלא בכוונה מכוונת והוי כעין זו ואצל"ז דשייך אפי' בב' תיבות עמ"ש לעיל במע' הזין אות א' וה"ג דכוותה דהא קאמר להדיא דא"ץ לומר בה מידי ואפ"ה כתבו התו' דא"ל לזא"ז בב' תיבות ועכ"ל דס"ל דגם לא זא"ז גזרת החיוב על כולם וכמו לא מיבעיא וע"ע מ"ש לקמן באות ז' והדרא הקושיא לדוכתה. כי על כן על כרחנו נודה למ"ש ה' יבין שמועה בכוונת התו' דלא כתבו דאין לומר לוא"ו בשתי תיבות אלא בההיא דפ' האיש מקדש דליכא שום רבותא במלת בו דאי איהו לא מקדש מאן מקדש אך אי איכא חידוש שפיר י"ל לא זא"ז אפי' בשתי תיבות וכמ"ש הכריתות כמובא לעיל באות הקודם ע"ש. וכאן נמי איכא חידושא בתיבת יצא דאפי' לא קבל עליו נזירות אלא בביה"ק כי יצא משם וחזר ושנה וטבל חלה עליו נזירות מיהא ואפי' לא חזר ואמר אהא וכו' וכדמסיק שם בש"ס ושפיר קאמר ל"מ יצא אלא אפי' נכנס ודוק היטב:
ג' לא זא"ז. כתבו התו' שעל התורה בפ' אמור דגבי כהן הדיוט מקדים האם לאב וגבי כהן גדול מקדים אב לאם משום דגבי כהן הדיוט כתיב יטמא והוי לזא"ז ל"מ לאמו דהיא ודאי אלא אפי' אביו שאינו ודאי אבל גבי כ"ג כתיב לא יטמא והוי ג"כ לזא"ז ל"מ אביו שהוא ספק אלא אפי' אמו שהיא ודאי לא יטמא ע"ש. גם בתמורה דמ"א א' ד"ה ה"ג כתבו דבגרב ובחרס הוי לזא"ז ע"ש ולכאורה קשה לפי מ"ש בר"פ האיש מקדש דאין לומר לזא"ז בשתי תיבות. והנה מלבד שי"ל דהתם שאני דליכא שום חידוש וכדכתיבנא באות הקודם ע"ש עוד בה י"ל דמקרא שאני דכולה מלתא קמי שמייא גליא ובודאי אין לחלק בין שתי בבות לשתי תיבות דאפי' בשתי בבות י"ל דהו"ל למכתב החידוש בלבד ואם שייך לומר לזא"ז בשתי בבות כן י"ל אפי' בשתי תיבות והוא ברור ומעתה אזלא לה הראיה מההיא דזבחים למ"ש ה' עין יהוסף כמבואר לעיל באות הקודם ע"ש ואחר זמן ראיתי שנתכוונתי בחסדו י"ת לדעת הגאון ה' חיד"א בשער יוסף דע"ו ב' שכ"כ להדיא והוא מטעם שכתבתי שכל הטעמים אשר נאמרו ונשנו בטעם לזא"ז לא שייכי בכתוב ע"ש. ובכן מה שפי' ה' פי המדבר דנ"ג א' וה' כף הכהן בפ' בשלח בכוונת המדרש דאם במשה האמינו בה' לא כ"ש ומת"ל ובמשה וכו' שר"ל דהו"א לא זא"ז אלא דזה נסתר משום שהם ב' תיבות ולזה מתמה ומת"ל ובמשה דהו"ל לכתוב בענין אחר וכו' ע"ש וכן פי' ה' עמק יהושע לאחר המחי"ר ליתא וכמדובר וכבר עמדתי בזה בסה"ק זכרנו לחיים פסקא ל"ז אות ב' ושם פירשתי כוונת המדרש הנז' באופן נאות כס"ד וע"ש בהשמטות באופן אחר ועתה נד"מ ס' חיים מירושלים למהרח"א גאגין זצ"ל וראיתי בעמוד קל"א שפי' בשינוי קצת למ"ש בהשמטות ע"ש:
ד' לא זא"ז היכא דהרישא בכלל הסיפא אין זו שיטה דזו א"ז הו' מעילה דט"ו א' ד"ה השתא י"ל וכ"כ במציעא דע"ט ב' ד"ה השתא מניקה וכו' ע"ש. וצ"ע עמ"ש בסוכה ד"ב ד"ה עד ארבעים וחמשים דלא תקשי דלא דייק הכא השתא חמשים כשרה ארבעים מיבעיא כדדייקינן בריש אלמנה וכו' ובסוף ב"ק וכו' דהתם ניחא דהוי זו ואצל"ז וכו', ע"ש. ולדבריהם דמציעא דפריך חמש מפנין ארבע מיבעיא דלא שייך לזא"ז כיון דאיתיה בכלל חמש הו"ל לדייק כמו כן הכא חמשים כשרה ארבעים מיבעיא ולא שייך זא"ז כיון דאיתנהו בכלל חמשים וכן צ"ע עמ"ש בריש פ"ג דתמורה ד"ה לא מיבעיא וכו' דזא"ז קתני וכ"כ בריש יבמות ד"ה עד סוף העולם ע"ש אע"ג דאיתנהו בכלל ע"ס העולם:
ה' לא זא"ז שכתבו התו' דלא שייך בשתי תיבות לכאורה קשה דהא אשכחן בכמה דוכתי דהתנא גופיה קאמר תיבת אפי' בתיבה שניה וזו א"ז קאמר בההיא דפ' במה אשה דס"ה יוצאין בחוטין ואפי' בקסמין ובמציעא דע"ט ב' ואפי' מעוברת ואפי' מניקה וע"ש בתו' וי"ל דלא כתבו התו' כן אלא היכא שהתנא לא תני תיבת אפי' להדיא וה"ט כמ"ש שם העצ"י בטעם הדבר משום שדוחק לומר דבשכתב רבינו הקדוש תיבה ראשונה עדין לא ירד לחידוש דתיבה שניה דאיך בתוך כ"ד לא נזכר מזה ע"ש אבל היכא שהתנא גופיה קאמר אפי' א"כ ודאי ידע שפיר וירד לחידוש ומ"ש התיבה הראשונה הוא בכוונה מכוונת למתני בדרך לזא"ז וק"ל:
ו' לא זא"ז אין לומר בשתי בבות השנויים בשני פרקין כ"כ השואל להרמ"ז בתשו' סי' ס' והרמ"ז שם סי' ס"א השיגו דשפיר י"ל לא זא"ז גם בשני פרקין ומיישב בזה דברי רש"י בחולין ד"ג א' ד"ה צריך ע"ש ועיין ג"כ למהריב"ל ח"ב סי' ס"ב ולמהרשד"ם יו"ד סי' מ"ח הובאו דבריהם לה' אנגי"ל דקכ"ז ע"כ עש"ב. וכה הראני רב חביבא החו"ש והכולל כמהר"ר יצחק חי בוכבזא הי"ו שם ערוך בפ' ד"מ דס"א ב' דקאמר רבינא לזא"ז קתני אע"ג דאיכא הפסק טובא ע"ש ומזה הקשא הוא נר"ו עמ"ש ה מגדנות נתן בחי' לשבועות דכ"ט על מ"ש רש"י בד"ה דוקיא וכו' דא"ל לזא"ז כיון שיש הפסק ביניהם ע"ש. ועמ"ש ה' אלפי יהודה על מ"ש מהריב"ל בשבועות דל"ז ב' אימא סיפא וכו ע"ש ודוק:
ז' לא מיבעיא. ההפרש בין ל"מ לאומרם לזא"ז הוא דכי קאמר ל"מ גזרת החיוב קאי על כולם אלא דבקמייתא פשיטא טפי מבתרייתא הלכך איכא לאקשויי דלמ"ל למתנייה כלל אבל כי אמרינן לזא"ז אין שום גזרה על הפשוטה דהא קאמר לא זו פי' דא"ץ לומר בה מידי רבינו בצלאל בש"מ לכתובות יעיר אזן אות כ"ה ונראה דעל הרוב קאמר דאיכא נמי לזא"ז וגזרת החיוב על כולם כהה א דפ' המפקיד דל"ח א' אלא תרויהו לרבנן אצטריך ולא זא"ז קתני ע"ש. הרי להדיא דקאמר דתרויהו אצטריכו לרבנן ולא זא"ז קתני והיינו משום דגם במילתא קמייתא לחודה איכא חידוש שנותן לזה מנה ולזה מנה ודלא בר' יוסי דפליג והו"ל כאלו אמר לא מיבעיא וכו' דגזרת החיוב על כולם ועמ"ש לעיל אות ב' בדעת התו' ודוק:
ח' למעוטי איכא דוכתי שאין הכוונה דלא ס"ל ממש אלא ר"ל דלא איירי בהו ושלא ירד לשנותו עיין ב"ק דף ה' א' ומ"ש שם התו' ועיין ע"ז דע"ד ובכריתות ד"ב ומ"ש שם רש"י והתו' ע"ש:
ט' לכאורה מצינו בדברי התו' דקאי הכי אף לפי מסקנת דברים הי"מ בכללי התו' אות י"ג ובזה ניחא מ"ש בשבת דף ג' א' ד"ה אלא אי אתמר דלכאורה משמע וכו' וראיתי לה' הנז' בכללי האל"ף אות י"ג שתמה על דבריהם ע"ש ולא זכר ש'ר מ"ש הוא עצמו שדרכם לומר כן אף דקאי הכי וי"ל ודוק:
יו"ד לישנא בתרא עמ"ש התו' שבת דמ"ב ב' ד"ה והיינו ובע"ז ז' ד"ה בשל תורה והרא"ש שם דלדעת ריב"א כל היכי דאמרי טפל ללשון ראשון ע"ש וכדברי הרא"ש ממש כתב ה' הליכות דצ"ה מס' יבין שמועה ע"ש ויש לתמוה עמ"ש ה' המגיה בס' אהל ישרים באות ב' שיש חילוק בין מ"ש הרא"ש למ"ש ה' ה"ע ע"ש ואחד הרואה דלשון שניהם שפה אחת ודברים אחרים הלא תראה. ונראה דהרא"ש לא ס"ל כהריב"א ממ"ש בפ' כיצד הרגל אות ו' דהלכה כשמואל בדיני ואע"ג דאיכא דאמרי במחזרת כ"ע ל"פ דחייב הלכה כל"ק מדקאמר סתמא דגמרא בתר הכי אלא דכ"ע וכו' ע"ש דלדעת ריב"א לא הוה צריך לסתמא דגמרא דבתר הכי ועיין בכללי הרי"ף והרא"ש דקרבן נתנאל בסוף קידושין ע"ש. והנה לכל החילוקים שכתבו התו' בשבת שם לכאורה קשה מפ' יש נוחלין דקי"ג ב' איבעיא להו מי פליגי רבנן וכו' ולבסוף בעי מאי הוי עלה והתם איתא איכא דאמרי וכו' ע"ש ואולי דהתם שאני דלא. קאי לשום בעייא או קשיא אלא דהתנא גופיה קאמר הכי דאיכא דאמרי יוסף בן יועזר וכו' ועמ"ש לעיל במע' האל"ף אות מ"ה ודוק:
י"א לא נצרכה לא שייך אלא על קושית הפשיטות וזהו בעצם לא צריכה לא היה צריך לאומרה שחלוקה זו פשוטה ומיותרת אלא להשמיענו זה יעיר אזן אות ג' משם מהר"ה ז"ל ושכן מצא בש"מ וכתב שה' שארית יוסף כתב דמלבד קושית הפשיטות והייתור נאמר על פנים אחרים וציין לעיין מ"ש השל"ה דף ת"ז ע"ש ואין בידי הספרים הנז' לראות בשרשן של דברים ועיין לה' י"ש כלל כ"ב והרב אהל ישרים אות כ"ח. ולי ההדיוט יש לדקדק על כלל זה מפ"ק דקידושין דל"ח ב' לא נצרכה אלא בדתניא וכו' וע"ש בפירש"י וכן בפ' כירה דמ"ג ב' לא נצרכה אלא לאותן שתי חלות והכי איתא בר"פ דמשילין ע"ש והתם ליכא קושית הפשיטות והייתור. ושמא י"ל שר"ל לא נצרכה פריסת מחצלת כעין מ"ש הי"ש שרמזנו בסמוך ע"ש. אך צ"ע מפ' כיצד הרגל דכ"א ב' דקאמר לא צריכא בכותל צר וע"כ דקאי אמימרא דרב זביד וקאמר ל"צ במקום הב"ע וכן בדף כ"ג לא צריכא דאכלה בגדיש דבעל חררה ע"ש וצ"ע:
י"ב לא נצרכה הכי שמיע לי דכשמקשה פשיטא ומשני ל"נ ההיא הוי דלא נצרכה לזה אלא לזה דוקא אבל בדאמר ל"נ סתם בלא הקדמת פשיטא יתכן לפרשו דלהא נמי נצרכה ידי אליהו תיקון קכ"ה והובא להי"מ אות שפ"ד ע"ש. ונראה שר"ל דלהא נמי נצרכה ואה"נ דפעמים הוי פירושה דלזה דוקא נצרכה ובזה ניחא ההיא דפ' כירה וההיא דפ' כיצד הרגל שרמזנו באות הקודם וכן ההיא דברכות ד"ס דלא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה שרמז ה' אהל ישרים אות כ"ח ע"ש וכן הא דאיתא בפ' א"נ ד"ע ב' לא נצרכה אלא בכדי חייו וע"ש במגדנות נתן:
י"ג לימא כתנאי כתב ה' בית יהודה בחי' לקידושין דנ"ט ב' במאי דקאמר התם ובפלוגתא דהני תנאי וכו' דלא שייך למפרך על רב לימא כתנאי ור"ל והיאך פליג דרב תנא הוא ופליג ע"ש. ודבריו תמוהים דאשכחן בדוכתי טובא דפריך על דב לימא כתנאי שם בקידושין דמ"ו א' אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת פריך לימא בתנאי ובפ' כיצד הרגל דכ"א ב' לימא מחזרת תנאי היא ובפ' המניח ד"ל ב' לימא כתנאי שטר וכו' ובפ"ק דזבחים ד"נ ב' לר' אליעזר מאי איכא למימר וע"ש בפירש"י וגם עיקר פירושי שר"ל דהיאך פליג האמורא על אידך תנא הוא תמוה דמצי אמר לך אנא דאמרי כאידך תנא ודכוותה טובא הוא דאמר כי האי תנא ואולם עיקר הפי' בלימא כתנאי הוא משום דדחיקא ליה שיאמר האמורא מילתא סתמית דלא אתיא ככ"ע וכמ"ש ה' הליכות עולם ש"ב בפ"ג ע"ש:
י"ד לימא כתנאי לא שייך אלא היכא דפליגי תרי תנאי להדיא אבל היכא דלא פליגי אלא דחד תנא קאמר למלתיה אע"ג דיש כח ביד האמורא לומר דפליגי רבנן עליה לא שיך למיפרך לימא כתנאי זרע יצחק בחי' לקמא דכ"ח על הא דאיתא התם בן בג בג יחידאה וכו' ע"ש ודוק:
ט"ו לימא כתנאי אשכחן אע"ג דלא פליגי להדיא אלא מכח קושיא או דקדוק הוא דאמרינן דפליגי באיזה סגנון עכ"ז אמרינן לימא כתנאי עיין בפ' המניח ד"ל ב' לימא כהני תנאי המוציא וכו' הא גופא קשיא וכו' ע"ש ודוק:
ט"ו ליפלוג וליתני בדידה היכא דנקט ברישא תרי גווני י"ל אגב דתני הכי ברישא תני נמי בסיפא ולא פרכינן ליפלוג וליתני בדידה תו' בפ' המניח דל"ד ד"ה כשפיטמו ע"ש:
י"ז ליפלוג וליתני וכו'. אשכחן גם על האמורא שמפ' המשנה באיזה ענין פריך עליה ליפלוג וליתני וכו' יבמות דפ"א א' ע"ש:
י"ח ליפלוג וכו' הדרך הוא שר"ל אדמפליג בסיפ' בגוונא אחרינא ליפלוג וליתני בהך גוונא גופה דנקט ברישא ולא ליתני סיפא. ומצאתי מחודש בפ' מרובה דע"ו א' דפריך ליפלוג וליתני סיפא בהך גוונא ולא ליתני רישא ע"ש. גם בפ"ק דזבחים דט"ו א' איתא ועוד אדתני באידך פרקין נשפך על הרצפה ואספו פסול ליפלוג בדידה וכו' ע"ש ועיין לה' מגדנות נתן בחי' למציעא דל"ז א'. שו"ר בש"מ לפ' מרובה שם שכתב בשם השיטה וז"ל וקשה האי ליפלוג וליתני בדידה דהכא דלא שייך בכל דוכתא לומר ליפלוג וכו' אלא בדרישא וכו' אבל בדסיפא לא שייך כלל בשום דוכתא למפרך ליפלוג וכו' ע"ש ומדבריו מוכח דליכא כה"ג אלא ההיא דפ' מרובה וצ"ע מההיא דזבחים גם בפ' השוכר את הפועלים דס"ג ב' איתא ליפלוג וכו' על הסיפא ע"ש והתימא מה' י"מ אות ת"ב דצדיק עת"ק דברי הש"מ שם ולא העיר כלום שו"ר לה' אהל ישרים אות י"ט שהעיר מפ' השוכר את הפועלי' הנז' וע"ע מ"ש שם:
י"ט ליפלוג וכו' היכא שהוזכר אותו החילוק בחד בבא לא שייך למפרך לישתוק מינה וליפלוג בבבא אחרינא ולהזכיר אותו החילוק גופיה דמאי נפ"מ אי תננהו בחד בבא או בתרי בבי ה' מגדנות נתן בחי' מציעא לדף ל"ז א' ע"ש:
כ' לא שנו שמפ' האמורא לא בשביל כך נאמר שדעתו לפסוק כך י"ל דאליביה דתנא קאמר וליה לא ס"ל יד מלאכי אות שנ"ה משם ה' ה"א מדברי התו' דע"ז (דס"ז א' ד"ה אר"י ע"ש) והוא ז"ל הקשה מפ' השולח דל"ה א' דפריך תלמודא והא רב לא מגבי כתובה לארמלתא וכו' וסלקא בקשיא ואם איתא מאי קשיא והא י"ל דאליבא דת"ק קאמר ואיהו לא ס"ל וע"ש מה שתירץ דלאחר המחי"ר תירוצו תמוה ואינן מובן וכבר העיר בזה ה' אהל ישרים אות כ"ג ומה שתי' ה' הנז' דהתם פריך אדרב דהוה במנינא דרבי ולא מצי לחלוק על המשנה הוא תמוה ג"כ דרב תנא הוא ופליג גם על המשנה כמבואר להדיא בבבא בתרא דמ"ב א' וכ"כ ה' ה"ע הובא להי"מ אות תקנ"ג וכ"כ איהו גופיה במע' הרי"ש אות טו"ב מהרמב"ן ושכן מוכח מחולין דקכ"ב ב ע"ש ועמ"ש בס"ד לקמן במע' הרי"ש אות רב תנא הוא ופליג ע"ש. ולי ההדיוט נ"ל ליישב דע"כ לא כתבו התו' כן אלא היכא דאיכא פלוגתא דתנאי באותו ענין דאז אפי' דאשכחן דהאמורא מפרש ואומר לא שנו וכו' אין מזה מופת חותך שדעתו לפסוק כך דאכתי י"ל דאינו רק לפרש אך לפסק הלכה ס"ל במאן דפליג דהתם נמי איכא תנא דפליג וס"ל נותן טעם לפגם אסור אבל היכא דליכא פלוגתא וקאמר עלה ל"ש וכו' מסתמא דהכי ס"ל ובזה ניחא ההיא דפ' השולח וניחא נמי מה דק"ל אני בעניי מפ' המניח דכ"ט ב' דקאמר ומי אמר ר' אלעזר הכי והא אמר ר"א איפכא דתנן ההופך וכו' ואר"א ל"ש וכו' וכן במנחות די"ט ב' פריך לשמואל מהא דאמר ל"ש אלא מידות וכו' ע"ש. וניחא נמי מה שהקשו התו' בפ' הכונס דנ"ט ב' ד"ה כתב וכו' ממלתיה דרב דאמר ל"ש וכו' ע"ש. ובהכי אתנח לן הא דאיתא בנדה די"א ב' אמר ר"י אמר שמואל ל"ש אלא באשה עסוקה וכו' ובריך והא אמרה שמואל חדא זימנא וכו' וכפי כלל זה שכתבו התו' מאי פריך דדילמא דאי מהא דקאמר שמואל ל"ש אכתי י"ל דאיהו לא ס"ל ומשו"ה אמרה למילתיה בהדיא מסברא דנפשיה להורות נתן דגם הוא דעתו לפסוק כן ועיין בכיוצא בזה בפ' עושין פסין דף כ' א' ע"ש. והנה תירוצו דהי"מ שכתב שלא כתבו התו' כן אלא בסתמא שלא מצינו לאותו אמורא בדוכתא אחריתי דלימא אפכא וכו' מלבד שאין תי' מובן וכנז"ל גם כאן לא יגהה מזור דהכא לא ס"ל הפך דל"ש דקאמר וכמובן. אכן לפי מ"ש ניחא דהכא סתמא דמתניתין היא בלי שום חולק ומסתמא כשאמר עלה לא שנו כוותיה ס"ל ואתה תחזה מאי דאיתא עוד התם די"ב ב' אמר ר"י אמר שמואל הלכה כר"ח בן אנטיגנוס ופריך והא אמרה שמואל חדא זימנא וכו' ומכלל דברי רש"י והתו' שם ד"ה מאן דמתני וכו' מוכח דאיכא למימר דהא דקאמר שמואל ל"ש אלא באשה עסוקה וכו' דאליביה דתנא קאמר וליה לא ס"ל ומשו"ה הוצרך לפסוק כר"ח כאשר יראה המעיין ועמ"ש מהר"ם שם ולכאורה קשה מסוגיא דלעיל דדף י"א הנז"ל דמשם בא'רה דמה דקאמר שמואל ל"ש וכו' הכי ס"ל ולהכי פריך והא אמרה חדא זמנא וכפי מ"ש ניחא דלעיל אכתי לא אסיק אדעתיה דאיכא פלוגתא דתנאי אכן השת' דהן כל יקר ראתה עינו דפליגי ר"מ ור"ח וקאמ' כר"ח ליכא למיפרך הא אמרה חדא זימנ' דאיכ' למימ' אחר דאיכא פלוגתא דתנאי הגם דאמר עלה ל"ש וכו' אינו מוכרח דסבירא ליה כוותיה וכמדובר ודוק:
כ"א לא זא"ז און לומר היכא דיש להדחק ולומר דלאו דוקא קאמר הכי אלא אורחא דמילתא ולא זו אף זו קתני דהוי תרתי לריעותא לפי יהודה בחי' לשבועות דכ"ט ב' ע"ש:
כ"ב לא שנו וכו'. כל ל"ש הוא בקבלה ולא פלגינן עלה מסברה נגד קבלתו י"מ אות שנ"ה מה' יש"ש ספ"ב דחולין ע"ש. וכן יש לדקדק מהא דאיתא בסוכה דמ"ב א' אמר אביי ל"ש אלא שלא יצא בו וכו' ופריך הא מדאגביהי נפיק ביה ומשני אמר אביי בשהפרו רבא אמר וכו' הכא במאי עסקי' וכו' ע"ש ומל' זה מוכח דקא' אביי לאו מדידיה דק מקבלה דאי לא תימא הכי כיון דאביי בעל המימר' גופיה דל"ש וכו' מוקי לה בשהפכו לא שייך לו' רבא הכא במאי עסקי' אלא היל"ל כגון שהוציאו וכו' בלא במ"ע ועכ"ל דאביי קבל סתם ל"ש וכו' ופליגי כפי' הענין אך קשה לכלל זה מהא דאית' בפ' כירה דל"ח ב' אמר ר' זריקא וכו' א"ר תדאי ל"ש אלא שעודה בידו וכו' וקאמר עלה א"ר אמי ר' תדאי לגרמיה הוא דעבד וכו' ופירש"י יחיד הוא בדבר ואין הלכה כמותו ובן בפ' המניח דכ"ט ב' א"ר אלעזר ל"ש וכו' פריך הש"ס מאי דוחקיה דר"א ע"ש ואם קבלה מאי פריך וכי האי גוונא נמי איתא בפ' נוטל דקמ"ב ע"ש. ובעירובין דק"ב ב' איתא אמר רב חסדא ל"ש וכו' ומסיק דרבא לא ס"ל הא דר"ח ע"ש גם בפ' דם חטאת דקי"ט ב' קאמר א"ר כהנא ל"ש אלא וכו' ובתר הכי מסיק לרב כהנא בתיובתא ע"ש שמכל זה מוכח דאין זה כלל גמור דכל ל"ש הוא בקבלה ועיין לה' אהל ישרים אות כ"ד:
כ"ג לאמר לאו אמור הכי איתא בתמורה דף י' ובפ' כל שעה לר"י והיא ברייתא שנויה בת"כ פ' אמור וכתב ה' קרבן אהרן משום דאי אפשר לומר לאמר לישראל דכבר כתיב דבר אל אהרן ואל בניו ואמרת וכו' ע"ש. ובזה ניחא מה שהקשו התו' בפ' התכלת דכ"א ב' ד"ה אף כאן ע"ש וניחא נמי מה שהקשה ה' מחנה ראובן בפסחים דכ"ח ב' עמ"ש רש"י ד"ה כתיב וכו' דבירושלמי איתא דריה"ו ס"ל דחמץ בעשה ול"ת דכיון דבקרא דשבעת ימים תאכל מצות כתיב לאמר בתחילת הפרשה הול"ל דעובר בשני לאוין והצ"ע ע"ש דלאמר דהתם לאו יתר הוא דלישראל קאמר אך הו"ל להקשות מקרא דכתיב בפ' החדש שבעת ימים מצות תאכלו והתם כתיב בתחילת הפ' לאמר דמניה נפק"ל לריה"ו באוכל צלי מבע"י דחייב. וגם זה לק"מ דאה"נ דחשיב לאו ומאי דקאמר בעשה היינו עשה דשבעת ימים תאכל מצות דפ' קדש לי ומה דקאמר ל"ת היינו שם ל"ת ואה"נ דעובר כלאו אחר דהא גם בעשה צ"ל כן דהא כתיב קרא אחרינא בפ' קדש מצות יאכל את שבעת הימים דלא נחית למימני לאוין ועשין אלא למיקם אגברא בלאו ועשה ומן האמור י"ל דהא דאיתא ביומא דפ"ו במשל לשתי נשים שלוקות וכו' דאע"פ שפירות שביעית לית בהו אלא לאו הכא מכ"ע י"ל דהמש"ל ההוא אליבא דריה"ו דהתם נמי כתיב לאמר יתירא ועיין תו' בפ' כל שעה שכתבו דהיינו דוקא בהנהו דאית בהו לאו הבא מכ"ע ע"ש. ואחרי מופלג ראיתי שכ"כ ה' זכרון יצחק בפ' בהר סיני וכ"כ ה' נר מצוה סי' יו"ד אות ס"ג משם ה' דברי אמת ומוהרי"א בפתח עינים החזיק במעוזו דהאי מימר' אליבא דריה"ו ומ"ש עליהם ה' הנז' לאחר המחי"ר יש להשיב ואכמ"ל ודוק:
כ"ד לעבור עליו בשני לאוין הכי איתא בכמה דוכתי וחדא מינייהו ביבמות דל"ז דפריך ותיפוק ליה משום דודתו ומשני לעבור עליו בב' לאוין והדר פריך ותיפוק ליה משום יבמה לשוק ומשני לעבור עליו בג' לאוין ע"ש וראיתי לה' בנין ציון בסי' כ"ז שהקשה דהא אין איסור חל על איסור ובשלמא איסור יבמה לשוק ואיסור שומרת יבם ניחא דהוו בת אחת אך איך יחולו על איסור דודתו וכו' ע"ש. ולי ההדיוט לק"מ דהא איכא תנא דאית ליה אחע"א כדאיתא בחולין דקי"ד א' ומעילה דט"ז א' וי"ל דרבנן דהכא הכי ס"ל גם מימרא זו שמואל הוא דאמר לה ואיהו ס"ל דאחע"א כדאיתא בחולין דקי"ג לתרי לישני דהתם וגם לאותה לישנא דבעלמא אין אחע"א ושאני ההיא דרבי קרא י"ל ג"כ כאן ומ"ש ה' הנז' דאין לומר כן דא"כ ליגמר מינה וכו'. ע"ש לק"מ דלמ"ד אין אחע"א י"ל דמוקי לקרא באנוסת אביו כריה"ו ודע דקל"ט על רבינו ז"ל דפסק בהא כרבנן דנושא אדם אנוסת אביו ולדידהו קרא איירי בשומרת יבם וכיון דהוא פוסק כמ"ד דאין אחע"א ומשו"ה לא הביא מימרא זו דשמואל א"כצ"ל דקרא איירי באנוסת אביו בריה"ו וי"ל דלמ"ד אין אחע"א מוקי לקרא דלא יגלה כנף אביו לנפל אזהרה דלא יקח איש את אשת אביו אך צ"ע למאי דקי"ל כל היכא דאיכא למדרש לא מוקמינן ללאוי יתירי שו"ר לה' בנין ציון החדשות סי' קט"ו שכתב שבס' ערוך לנר"ן יישב מה שלא הביא רבינו ס"ל הא דלעבור עליו בשני לאוין ע"ש ולא ראיתיו עד הנה:
כ"ה לאו הניתק לעשה דעת רש"י דגם בלאו הניתק לעשה פליג רי"ע וס"ל דלוקין עליו יבין שמועה כלל קצ"ח משם הכריתות והובא לה' זרעא דיוסף דס"ה א' וכתב עליו דלא הודיע לנו היכן מצא כן ברש"י ע"ש ואשתמיטיה מ"ש רש"י במכות די"ד סע"ב ד"ה כל וכו' ע"ש שוב הראוני מ"ש ה' נר מצוה סי' ד' אות כ"ב שעמד ע"ד הי"ש וזכר עשה לדברי רש"י הנז' וגם ציין לרש"י בשבועות ד"נ ע"ש ומן האמו' ניחא מה שהקש' ה' מצות כהונה ס' ב' עמ"ש השע"ה בה' פסו"המ דנ"א ב' דאפי' בנותר ששריפתן ביום נשים חייבות משום שניתק לעשה וכיון שמוזהרות בלאו מוזהרות ג"כ בעשה שהוא תקונו ע"ש וקשה דא"כ מאי פריך בתמורה ור' יעקב האי והנותר וכו' למאי אתא לימא דאתא לחייב הנשים וכו' ע"ש ולפי דברי רש"י ניחא דרי"ע ס"ל דלוקין על הלאו הניתק לעשה וליכא תיקון ללאו ונראה שלזה כיון השע"ה שהביא שם דברי רש"י הנז':
כ"ו לעכב אשכחן דלאו עיכוב ממש אלא ר"ל מצוה עיין תו' יבמות ד"מ ד"ה שנה ובמנחות דנ"ג ד"ה ת"ל:
כ"ז לא ענש אא"ב הזהיר לא איתמר אלא בלאו הניתן לאזהרת מיב"ד או כרת דלאותה אזהרה בא ולא לעונש מלקות אבל בלאו גרידא לא איתמר הכי דא"כ כל חייבי לאוין אין לוקין שכולן באו לאזהרתן י"מ אות שנ"ב מהריטב"א בחי' למכות ד"מ ד' ע"ש ואין בידי חי' הריטב"א ז"ל לראות בשרשן של דברים דלי ההדיוט צ"ע דלדעת רי"ש כולהו איתנהו במלקות ולדעת ר"עק כרת בר מלקות הוא כדאיתא במכות די"ג ע"ש ואולי דלדעת ר' יצחק הוא דקאמר הכי דאית ליה חייבי כריתות ליתנהו במלקות ואיברא שכ"כ רבינו בפיה"מ בפ' אלו הן הלוקין ובס' המצות שורש י"ד דלא ענש הכתוב מיתה או כרת אא"כ הזהיר וכבר עמד עליו הלח"מ בפי"ח מה' סנהדרין ע"ש ועמ"ש עליו ה' יבין שמועה כלל קפ"ג ועיין מה שכתב ה' המגיה בס' מש"ל בפי"ז מה' סנהדרין ה"ז ועמ"ש בס"ד בס"הק מצות המלך בל"ת פ"ח דפ"ט א' ע"ש ודוק. גם מה שהכריח הריטב"א ז"ל דא"כ כל חייבי לאוין אין לוקין שכולן באו לאזהרתן לאחר השתטחי בעפרות רגליו הקדושים אין צורך לזה דשאני חייבי מיב"ד או כרת שבא העונש מפורש לכל עבירה ועבירה או ממקרא מפורש או מג"ש וביוצא דין הוא דלא באה אזהרתו למלקות אך לשאר חייבי לאוין שלא בא העונש דמלקות מפורש לכל עבירה ועבירה אלא בדרך כלל מלאו דחסימה אי לאו דאזהר רחמנא מהיכן ידעינן דאיכא עבירה ועוד דכיון דילפינן מלאו דחסימה דלוקה עלה אף דאיכא אזהרה ה"ה לכל הלאיין ודוק:
כ"ח לא תסור עמ"ש בס"ד בסה"ק מצות המלך ועתה ראיתי להגאון שואל ומשיב שהאריך בזה במ"ת סי' מ"ח ומ"ש שם בשם ה' נצח ישראל בכוונת רבינו שיש הפרש בין העובר על ד"ס מצד התאוה לעובר מצד הכפירה ושבעין זה כתב הלח"מ בשם ה' ק"ס ודבריהם תמוהים דלשיטתם זקן ממרא הוא מצד הכפירה ובאמת אינו כופר כלל רק שנחלק בקבלתם וכו' ע"ש. נראה שיש ט"ס וצ"ל דלשיטתו זקן ממרא וכו' וקאי על ה' נצח ישראל אבל לה' ק"ס לק"מ שלא כתב רק לענין המראה וכמבואר היטב בסה"ק הנז' ע"ש:
כ"ט לאו הבא מכלל עשה עשה לפעמים נקרא לאו בדבריהם ז"ל הרז"ה במאור בר"ה לדף ו' ע"ב על הא דאיתא התם מיכדי תנא אלאוי מהדר שהכוונה חד לאו דמשמעו וחד לאו הבא מכ"ע ע"ש גם התו' שם דף ד' א' ד"ה ומעשרות כתבו לישנא דלעבור בשני לאוין אע"ג דחד מינייהו לאו הבא מכ"ע כמ"ש שם הרשב"א ועיין לה' יד דוד. אך הרשב"א שם חלק ע"ד הרז"ה דמעולם לא יקראו ללאו הבא מכ"ע לאו אלא עשה ע"ש ועמ"ש בס"ד בסה"ק מצות המלך ל"ת ר"ץ ע"ש:
ל' לאו הבא מכ"ע עשה אע"ג דאיכא לאו בהדיא אמרינן כן כדי לעבור עליו בעשה ול"ת הכי איתא בכמה דוכתי וראיתי לה' ספרי דבי רב ז"ל דף רע"ז ב' שיצא לידון בדבר חדש דדוקא היכא שהקדים הכתוב לעשה כגון אותה תאכלו ולא בהמה טמאה ואח"ך הוסיף לאו גמור מבשרם לא תאכלו וכו' אבל היכא שהקדים הלאו החמור לא יתכן לבא הקל על החמור עש"ב וצ"ע מכריתות דף ד' ב' דקאמר מכדי כתב רחמנא ואכלת וכו' ל"ל דכתב לא תוכל לאכול בשעריך וכו' אי מההוא הו"א ה"מ בעשה אבל בלאו לא וכו' ע"ש הרי להדיא אע"ג דהלאו דלא תוכל בשעריך כתוב קודם עשה דואכלת לפני ה' אלהיך דרשינן ליה ללאו מכלל עשה לעבור עליו בעשה ול"ת. גם בפ' שלוח הקן דק"מ פריך ולוקמה בטרפה ולעבור עליו בעשה ול"ת ע"ש אע"ג דהלאו בפ' אמור והעשה בפ' ראה. ואם תאמר דהני שאני שאינם סמוכי' הלא ביבמות דס"ח א' קאמר אי מההיא הו"א לאו הבא מכ"ע עשה כתב רחמנא האי ללאו ע"ש אע"ג דהתם סמיכי אהדדי וכנדון הסד"ר ממש וצ"ע. וראיתי לה' אהלי יהודה דק"ח ע"ג שהשיג על הסד"ר מהא דאמרינן בחולין שם דק"מ לעולם בשחוטה דמצורע ולעבוד עליו בעשה ול"ת ע"ש. ולא ידעתי מאי ק"ל מהתם דהלאו אחר העשה ומן האמור יש לדקדק בפ' זה בורר דכ"ז ב' דקאמר לא יומתו וכו' הרי כבר נאמר איש בחטאו וכו' ומאי קושיא דהא י"ל דאי מהתם ליכא רק עשה כתב האי ללאו ומ"ש ה' מגילת אסתר די"ח ב' דזה דוחק ע"ש לא ידעתי מאי דוחקיה אחר שראינו דהש"ס גופיה קאמר הכי בכמה דוכתי ולפי' י"מ שכתב רבינו יונה בחי' לשם דקרא דלא יומתו איירי בדיני שמים ע"ש אעיקרא לק"מ שוב ראיתי מה שכתב ה' שבות יהודה דע"ה ב' ע"ש:
ל"א לאו הבא מכ"ע אם נמנה במנין המצות או לא הארכתי בזה בס"ד בסה"ק מצות המלך מ"ע פ"א עש"ב:
ל"ב לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין היינו פסול כהונה דכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן אבל שאר פסולי ישראל נשים בכלל לא יבא דהשוה הכתוב וכו' י"מ בכללי הדינים אות שע"ג מה' קרבן נתנאל פ' יו"ד יוחסין סי' ה' ע"ש וצ"ע דבהדיא אמרינן ביבמות דפ"ד דגם פסולי כהונה הם בכלל האזהרה מדכתיב לא יקחו ומ"ש לא הוזהרו כשרות וכו' היינו דוקא בחלל וגר ומשוחרר דהיא אינה מוזהרת דכל היכא שהוא מוזהר היא מוזהרת וכל היכא שאינו מוזהר אינה מוזהרת וכפי איכא דאמרי הכל בכלל השוה הכתוב וכו' רק דס"ד דנילף מטומאה ע"ש. והיה מקום לומר דגם כוונתו על החלל שנשא כשרה ואע"ג דמיעוטא דבני אהרן ולא בנות אהרן שייכא לכל הפסולין י"ל דלאו דוקא דגם רבינו ז"ל בפכ"א מה' א"ב הי"א כתב האי מיעוטא דבני אהרן ולא בנות אהרן גבי הא דלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין וכ"כ ה' החינוך סי' ר"ץ ע"ש אך ממה שסיים וכתב אבל שאר פסולי ישראל נשים בכלל וכו' מוכח שכוונתו לכל הפסולי כהונה שנמעטו מבני אהרן וצ"ע:
ל"ג לאו הכא מכ"ע כל שהוא צורך לעצמו לא אמרינן בו לאו הבא מכ"ע תשב"ץ סי' קל"ט וצ"ע מהא דדרשינן בפסחים דף דהאוכל צלי ביום חייב מדכתיב בלילה ודרשי' בלילה ולא ביום אע"פ שבא לצורך עצמו וכ"כ איהו גופיה בזוהר הרקיע מ"ע פ"ח דבין שהפסוק הוא רשות כגון שבעת ימים תאכל מצות ובין שהוא חובה כגון ואכלו את הבשר בלילה הזה דרשינן להו ללאו הבא מכלל העשה ע"ש. ולכאורה יש לתמוה ג"כ עמ"ש ה' גופי הלכות אות רע"ה דלא אמרינן לאו הבא מכ"ע רק בשאין צורך לעצמו אבל כשיש צורך לגופו להיות עשה לא דחקינן לומר שבא העשה להיות לאו לדבר אחר והביא ראיה מדברי הר"ן הובא בכ"מ בפ"ה מה' מל"ול במ"ש מ"ע להשיך וכו' ע"ש וי"ל שכוונתו דלא דחקינן לומר שבא העשה להיות לו לדבר אחר דוקא והה"נ דאמרינן תרוייהו לגופו ולעלמא וכההיא דואכלו את הבשר בלילה הזה ודוק:
ל"ד לאו הבא מכ"ע אם נדחה מפני עשה גמור הרב כמהר"ר אברהם ישראל ז"ל הובא להי"מ אות שע"ב הוכיח מפ' תמיד נשחט דכ"ט שאינו נדחה ממה דאמרינן התם דאין עשה דאכילת קדשים דוחה לעשה דהשלמה והסכים עמו הי"מ והצ"ע עמ"ש הרשב"א הובא בש"מ כתובות למה דשייך לדף מ' דעשה דמצרי כיון דאינו אלא לאו הבא מכ"ע לא עדיף מלאו גמור דנדחה מפני העשה וכן בעולה לכ"ג וכו' עש"ב. ולי ההדיוט לאחר המחי"ר ליכא ראיה כלל מההיא דפ' תמיד נשחט ולא תיובתא להרשב"א ז"ל די"ל דהתם שאני דכהני עברי עשה דהשלמה כדי שיקיים המחו"כ עשה דאכילת קדשים ומזה הצד הוא דקא פריך הש"ס מאי אולמיה האי עשה מהאי עשה ור"ל דבשלמא לגבי פסח דענוש כרת י"ל שפיר דעברי הכהני עשה דהשלמה דקיל כדי שיקיים זה עשה שיש בו כרת ואע"ג דלא אמרינן לאדם חטא כדי שיזכה חבירך מ"מ מצוה רבה כי האי שאני ועיין תו' עירובין דל"ב ב' ד"ה ולא ליעביד וכו' ובתרא די"ג א' ד"ה כופין ועיין קול אליהו חי"ד דט"ל א' ע"ש אבל עשה דאכילת קדשים דלא חמיר מעשה דהשלמה פרכינן שפיר מאי אולמיה וכו' דהכהני עברי בעשה דידהו כדי לקיים איניש אחרינא עשה דידיה דאכילת קדשים ואה"נ היכא דאיהו גופיה העובר הוא המקיים אתי עשה גמור ודחי ללאו הבא מכ"ע דלא עדיף מלאו גופיה וכמ"ש הרשב"א ז"ל. ושו"ר לה' שאגת אריה סי' ל"ג שכתב וז"ל וליכא למימר דהיי"ט דלא דחי משום דהכהני הוא דקעברי אעשה דהשלמה כדי שיקיימו הבעלים עשה דאכילת קדשים אבל בחד גברא דחי דהא הגמרא לא קאמר אלא משום דמאי אולמיה האי עשה מהאי עשה ועוד שהרי משלמי נדבה נוטל הכהן המקריב את החזה ושוק וכו' וא"כ יבא עשה דאכילתן המוטלת עליו וידחה לעשה דהשלמה אלא ודאי דאין עשה דוחה לעשה בכל ענין ואפי' בחד גברא עכת"ד עש"ב. ומ"ש דהא הגמרא לא קאמר אלא משום דמאי אולמיה וכו' כבר כתבתי דמאי דקאמר בלשון זה היינו לענין דאומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך. גם מ"ש שהרי משלמי נדבה נוטל הכהן המקריב החזה ושוק ומצוה מוטלת עליו וכו' לאחר המחי"ר דבריו תמוהים טובא דמלבד דאין מצוה זו מוטלת עליו בלבד ואפשר לה למצוה זו שתתקיים באחרים ועמ"ש בס"ד בסה"ק מצות המלך עשה ל"ח עש"ב עוד בה הרי כבר קרבו אימורי דשלמי נדבה קודם תמיד של בין הערבים ויש להם לקיים אכילת חזה ושוק גם בלא עבירת עשה דהשלמה ואכילת הבעלים שאני דתליא בכפרה וכל עוד שלא הביאו בפרתם לא מצי אכלי וצ"ע. ומעתה שפיר י"ל דהא דפריך מאי אולמיה וכו' היינו משום דהכהני הוא דקעברי אעשה דהשלמה משום עשה דבעלים ולעולם בחד גברא י"ל שפיר דאתי עשה גמור ודחי ללאו הבא מכ"ע וכדעת הרשב"א. והנה מדברי התו' ר"ה דף' ל' ב' ד"ה ונתקלקלו ונקלקלו שכתבו דאחר התמיד יכול להקריב מוסף ר"ח דאתי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה וכו' ע"ש מוכח דס"ל דלא אתי עשה גמור ודחי ללאו הבא מכ"ע דהא קרבן מוסף עשה גמור הוא והכהן המקריב איהו גופיה המקיים עשה זה דקרבן מוסף דאיהו נמי יש לו חלק בו בכל ישראל דהוא ג"ב נותן שקלו עמהם וכמ"ש רבינו בפ"ח מה' שקלים ע"ש ואפי' הכי אי לאו משום דהוא עשה דרבים הוה דחי. ואולם בביצה דף ה' א' כתבו עוד תירוץ אחר דהיכא דלא אפשר שאני מידי דהוה מחו"כ בע"פ שמביא כפרתו לאחר קרבן התמיד וכו' ע"ש. ומשמע דס"ל דלאו הבא מכ"ע הוי כשאר לאוין וכדאמרינן בעלמא כל מקום שאתה מוצא ל"ת ועשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת וכאן נמי כיון דאינו יבול לקיים העשה כי אם בהעברת עשה דהשלמה יבא עשה ודחי ליה. והנה לכאורה קשה מ"ש מידי דהוה מחו"כ בע"פ וכו' דהא התם היי"ט משום דעשה דפסח חמיר שישנו בכרת ועכ"ל דלא הוצרכנו לטעם זה אלא משום דהוו בתרי גברי דכהני עברי אעשה דהשלמה כדי שיקיים זה עשה דחמיר אבל בחד גברא אתי עשה אע"ג דלא חמיר ודחי ללאו הבא מכלל עשה. ושו"ר למהרש"א ז"ל שעמד ע"ד התו' הללו וכתב שיש חיסרון בלשונם וכפי הגהתו יש להוכיח להפך דלא אתי עשה ודחי ללאו הבא מכ"ע ע"ש וכההיא דר"ה אך ה' פני יהושע פי' דברי התו' כפשטן דכדי לקיים מצוה בשעתה דחי לעשה דהשלמה ע"ש באופן דלפ"ז יש להוכיח דס"ל דאתי עשה ודחי ללאו הבא מכ"ע אכן לתירוצא בתרא שכתבו שם משום דהוי עשה דרבים וכמ"ש בר"ה מוכח דבעלמא לא דחי אע"ג דאיהו גופיה הוא המקיים עשה. אלא די"ל דמה שהוצרכו לומר משום דהוי עשה דרבים היי"ט דלפ"ז אתי ככ"ע דלבן בוכרי לא מיחייבי כהני לאתויי שקלים כדאיתא במס' שקלים פ"א ע"ש וכפ"ז הוי עשה זה דקרבן מוסף כעשה דמחוסר כפורים שהכהן עובר אעשה דהשלמה בדי שיקיימו הצבור עשה דקרבן מוסף ולהכי אתו עלה מטעם עשה דרבים אבל בעלמא היכא דאיהו גופיה המקיים אכתי י"ל דס"ל דאתי עשה ודחי ללאו הבא מכ"ע. איברא שמדבריהם בזבחים דל"ג ב' ד"ה לענין מוכח דלא מפלגי בהכי שכתבו די"ל שעשה שיש בו כרת חמור ודחי להו כדאשכחן בפ' תמיד נשחט דעשה שיש בו כרת דוחה לעשה דהשלמה אע"ג דבעלמא אין עשה ע"ש והנה הא דאמרינן בעלמא אין עשה דוחה עשה היינו אפי' דאיהו גופיה המקיים עשה ומדהביאו זה על ענין עשה דהשלמה משמע דבעלמא עשה כי האי אינו נדחה מפני העשה אחר גם ממה שהביאו ראיה מזה דעשה שיש בו כרת דוחה לעשה שאין בו כרת משמע דחשיב להו עשה דהשלמה עשה גמור ודוק. ואח"ז ראיתי לה' מחנה ראובן בחי' לפסחים דנ"ט שהאריך בפרט זה אי לאו הבא מכ"ע נדחה מפני העשה ושם ראיתי שנתכוונתי בחסדו יתברך לדעתו ז"ל ביישוב ההיא דפ' תמיד נשחט לשיטת הרשב"א דשניא היא דהוי בתרי גברי ושכ"כ מהר"ם בן חביב סי' תי"ד שיש חילוק בין לחד גברא לתרי גברי ע"ש ודחיית ה' שאגת אריה כתב מדעת עצמו ואין לומר שהרי משלמי נדבה נוטל הכהן החזה ושוק דהא ליתא דהא הכא מיירי שישראל הוא מחו"כ והכהן נוטל חזה ושוק אטו משום שהישראל לא הביא כפרתו לא מני הכהן לאכול חזה ושוק עכת"ד עש"ב שש אנכי ומן האמור בשיטת הרשב"א יש ליישב מ"ש הוא ז"ל בחי' לשבת דף ד' בההיא דוכי אומרים לאדם חטא וכו' דקשה לר"ת מההיא דפ' השולח מי שחציו עבד וחציו ב"ח שכופין את רבו ועושה אותו ב"ח כדי שיקיים מצות פרו ורבו ואע"ג שעובר בעשה דלעולם בהם תעבודו ותי' הרשב"א ז"ל דשאני התם כיון שחציו ב"ח לית ביה משום בהם תעבודו מצד חירות שבו ע"ש. וה' מחנה ראובן כתב שהרשב"א בתשו' סי' קכ"ז כתב להדיא דעשה דלעולם בהם תעבודו הוא לאו הבא מכ"ע ע"ש ולכאורה קשה דלפי שיטתו דלאו הבא מכ"ע נדחה מפני העשה אמאי אצטריך לטעם זה כיון שחציו ב"ח לית ביה עשה דבהם תעבודו. ואמנם ע"כ האמור ניחא דהתם שאני דהוו תרי גברי וכבר כתב כן ה' מחנה ראובן בשיטת התו' ע"ש איברא דיש לדקדק דתיפוק ליה דמצות פרו ורבו מצוה רבתי היא ושפיר דחי לעשה דלעולם בהם תעבודו הגם דהוו תרי גברי וצ"ל דאה"נ לא דקושטא קאמר דבלא"ה לית ביה עשה דלעולם בהם תעבורו ומה שיש לעמוד ע"ד הרשב"א הללו מפ' השולח דצ"ח כתבתי בס"ד בסה"ק מצות המלך עשה פ' ע"ש. ונ"ל להוכיח עוד לשיטת התו' דלאו הבא מכלל העשה אינו נדחה מפני העשה ממ"ש בעירובין דף ל' ב' ד"ה לא נחשדו שלא התירו למרום שלא מן המוקף אלא לכבוד שבת ולא לצורך מצוה אחרת ע"ש ואיסור שלא מן המוקף אינו אלא לאו הבא מכ"ע מדכתיב ממנו ועמ"ש בפ' כל הגט דף ל' ב' ד"ה וכי נחשדו ע"ש ואפי"ה כתבו שאינו נדחה מפני מצוה אחרת רק לכבוד שבת דהיא מצוה רבתי וכ"כ הרשב"א ביבמות דצ"ב דמשום מצוה רבה דכבוד שבת שרי ע"ש ומדברי הרשב"א הללו מובא דס"ל דלאו הבא מכ"ע אינו נדחה מפני העשה והוא הפך מ"ש הש"מ בשמו גם יש לדקדק עמ"ש הוא ז"ל ביבמות דנ"ט א' על הא דאמרינן התם מאי איריא אלמנה תיפוק ליה משום בעולה וכו' דאע"ג שבעולה לכ"ג הוי עשה שאינו שוה בכל ונדחה מ"מ עשה דולו. תהיה לאשה קיל מיניה דאי אמרה לא בעינא ליתיה לעשה אי נמי דבהדיא מיעטיה קרא מדכתיב ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו לאפוקי כל שאינה ראויה לו ואפילו משום עשה ע"ש ומשמע דמה שנדחה הוא משום שאינו שוה בכל ותיפוק ליה דאינו אלא לאו הבא מכלל עשה ולפי האי נמי ג"כ קשה דמשמע דאי לאו דמעטיה קרא הוה נדחה מפני העשה משום שאינו שוה בכל הא לא"ה לא הוה נדחה וזה ודאי הפך שיטתו דכל לאו הבא מכלל עשה נדחה מפני עשה גמור כי על כן צ"ל כמ"ש הי"מ ז"ל בסו"ד דלדחיה בעלמא אמרה ושוב חזר בו משום דלא קאי הכי לפום קושטא דמילתא ע"ש גם ה' מחנה ראובן שם הוכיח מדברי הרשב"א בחי' ליבמות דס"ל שאינו נדחה מפני העשה וכתב דאפשר שהוא כמסתפק ע"ש ולדעת רבינו כתב ה' מחנה ראובן שדעתו כדעת הרשב"א דהלאו הבא מכ"ע נדחה מפני העשה גמור וכ"כ המש"ך בפסחים דל"ד מהספר בשם ה' יבין שמועה ע"ש ומה שתמה מהא דקאמר בפסחים מאי אולמיה וכו' לאחר המחי"ר לק"מ וכמדובר לעיל. גם ראיתי תי לו במצות כהונה סי' ן' שעמד בפרט זו והקשה לשיטת הרשב"א מהא דאיתא במנחות דפ"ד אמאי מביאין עומר בשביעית לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה גם בבכורות די"א פריך הכי מחלה ע"ש ולשיטת הרשב"א קשה דאתי עשה גמור וידחה ללאו הבא מכ"ע וכן הקשה במש"ך בחי' יבמות לדף כ' ב' ע"ש ועיין לה' באר משה בשיטתו לנזיר דמ"ה מהשפר ע"ד ע"ש. ואפשר לומר דהרשב"א סובר כדעת הר"ר שמואל מיורדין שהביאו התו' חולין דפ"א דלא אתי עשה ועקר תרי לאו אע"ג דלא סמיכי ועיין הריטב"א מכות לדף ט"ו ד"ה תנינא מ"ש בשם הרז"ה ע"ש והרמב"ן בנוספות למ"ע מצוה ב' כתב שנכפלה מצוה זו באימרו ותברך ואכלו אביוני עמך ע"ש א"נ דמדכתיב ולבהמתך וכו' תהיה כל תבואתה לאכול י"ל נמי לאכול ולא לשרוף והוו תרי לאוי הבאי' מכ"ע ולא אתי עשה ועקר להו. גם מה שהקשה לדברי ריו"ח ור"ל במנחות דס"ח דעד הביאכם למצוה וכתבו שם התו' דאיכא עשה דאורייתא וא"כ ששה מן החדש למאי אתא ע"ש לאחר המחי"ר אשתמיטתיה מ"ש התו' שם דף ה' ב' ד"ה הא שכתבו להדיא דהאי למצוה היינו מצוה מן המובחר ואפי עשה ליכא ע"ש:
קונטריס כללי לאו דלפני עור לא תתן מכשול
ל"ה לפני עור לא תתן מכשול. בפ"ק דע"ז איבעיא לבו משום הרוחה או משום לפני עור למאי נפקא מינה דאית ליה בהמה לדידיה דמשום הרוחה איכא ומשום לפ"ע ליכא ע"ש ומשמע דוקא דאית ליה לדידיה דלא מחוסר מידי אבל אי לית ליה אע"ג דמצי לקנות אכתי לפ"ע איכא כיון שאין האיסור מזומן לפניו והדבר תלוי ג"כ בדעת אחרים וצריך לטרוח לחזור אחריה הו"ל כקאי בתרי ע"ד דאל"כ הי"ל להשמיענו ריבותא טפי דנ"מ בדמצי לקנות. ואחז"ר ראיתי שכ"כ הרב חוות יאיר סי' קפ"ה וכ"כ הפר"ח בא"ח סי' תצ"ו והובא להי"מ אות שס"ג דכל שאין האיסור מזומן וזה ל ומביאו לביתו הו"ל כקאי בתע"ד ושכ"כ ה' משפטי שמואל וה' דרך הקדש ע"ש. ובזה ניחא לי הא דאיתא בנדרים דס"ב רב אשי הו"ל אבא זבנא לבי נורא א"ל רבינא והא איכא לפ"ע א"ל רוב עצים להסקה נינהו ע"ש והי"מ אות שס"א הקשה דמאי פריך הא מסקינן בע"ז דליכא לפ"ע אלא כקאי בתע"ד וכאן ודאי שהיו מוצאים לקנות עצים וכו' ונדחק ליישב ע"ש ולפי האמור לק"מ דאע"ג שהיו מוצאים לקנות איכא לפ"ע וההיא דכוס יין לנזיר ואמ"ה לב"נ הא אוקימנא התם בע"ז דהכוס הוא של הנזיר והאמ"ה של ב"נ מדקאמר דכי לא יהבינן ליה שקלי איהו וכמ"ש שם התו' ועמ"ש בפסחים דכ"ב ב' ד"ה ואבר וע"ש למהרש"א ולה' שופריה דיעקב ע"ש ולא מחסר רק הושטה ולא נתינה מחדש ומשו"ה לא שייך לתרץ רק בדקאי בתע"ד. ושו"ר למהרש"ח ז"ל בס' מכתם לדוד דמ"ד א' שגם הוא בנה דייק דמדקאמר נ"מ היכא דאית ליה לדידיה משמע דאף דמצי לקנות אכתי בלפ"ע קאי וה' המגיה בנו הוכיח בין מסוגיא זו דנדרים ובזה ניח"ל ג"כ הא דאיתא בע"ז דכ"ב מאי איריא שנקראת על שמו תפו"ל משום לפ"ע וקשה דהא י"ל דמילתא פסיקתא נקט דלפ"ע זימנין דלא עבריה כגון דבלא"ה היכא שהכותי מוצא לשכור שדה מאחרים דבלא דידן עביד איסור ומן האמור ניחא כיון שאין האיסור מזומן וצריך לטרוח וגם תלוי בדעת אחרים הו"ל כקאי בתע"ד. אלא שהתו' בחגיגה די"ג בהא דאין מוסרין ד"ת לגוי הקשה להר"ר אלחנן תיפו"ל משום לפ"ע וכו' ותי' דמיירי אפי' היכא דאיכא כותי אחר שרוצה ללמדו דליכא משום לפ"ע כדאמרינן בע"ז המושיט כוס וכו' ע"ש:
גם בקידושין דנ"ו א' ד"ה אבל כתבו להדיא דאם מוצא לקנות מאדם אחר ליכא לפ"ע ע"ש וכן משמע עוד ממ"ש בריש שבת ד"ה בבא דרישא וכו' וז"ל וא"ת והא קעבר אלפ"ע ואפי' מיירי שהיה יכול ליטלו אפי' לא היה בידו וכו' ע"ש ומוכח מדבריהם שם שאפי' החפץ אינו שלו אלא של בע"הב כיון דיכול ליטלו ליכא לפ"ע ממה שתי' דמיירי בנכרי והחפץ של נכרי מוכח דמ"ש בתחילה ואפי' אי מיירי בנכרי ר"ל והחפץ של בע"הב. גם המרדכי בפ"ק דע"ז כתב דכל היכא שיוכלו למצוא אותו דבר מועט ללוות מגוים אחרים אפי' לא היינו מלוים להם ליכא לפ"ע ופסקו מור"ם ביו"ד סי' קנ"א ע"ש ולכאורה הוא תימה דהא מדקדוק אומרם היכא דאית ליה בהמה לדידיה משמע בדוקא דאית ליה במזומן וההיא דכוס יין לנזיר ואמ"ה לב"נ מיירי בשלהם וכמדובר. ושו"ר לה' פרי העץ בחי' לע"ז ד"ו שהקשה כן אדברי התו' דקידושין הנז' ויצא לידון בדבר חדש דשאני ההיא דקדושין דהך איסורא דקא עביד אינו יכול לעשותו בעצמו אם לא ע"י אחר שקונה איזה דבריו מהמעות בהמה או פירות ומוציא המעות לחולין ואוכל הבהמה או הפירות חוץ לירושלים ומשו"ה כתבו דכיון שמוצא לקנות ליכא לב"ע אך היכא דיכול לעשות האיסור בעצמו כגון היכא דאית ליה לדידיה אי מודו התו' היכא דלית ליה אע"ג דמצי לקנות לא חשיב לא קאי בתע"ד עש"ב ולא ידעתי טעם בחילוק זה. וגם ה"ן נסת'ר מדברי התו' דשבת שזכרנו דהתם מצי עביד איסור בעצמו היכא דאית ליה לדידיה ועכ"ז כתבו דאם יכול ליטלו גם הוא אם לא היה בידו ליכא לפ"ע ותמהני דאיהו גופיה אייתי דברי התו' אלו בדף ע"ב ע"ג ואיך לא נרגש מזה. גם מדברי התו' גופיהו דקידושין מוכח דלא כותיה שהרי כתבו מאי לפ"ע איכא הלא אם לא יקח ממנו יקח מאדם אחר ולא שייך לפ"ע אלא דוקא בדקאי בתע"ד כגון מושיט וכו' כדאמרינן בע"ז וכו' הרי שמביאים ראיה לנדונם מההיא דמושיט ומשמע דגם התם אם אפשר לקנות ממקום אחר לא חשיב תע"ד וליכא לפ"ע אלא דוקא בתע"ד ממש. גם מ"ש דהתם אינו יכול לעשות האיסור בעצמו לא ידעתי למה והרי גם שם אי אית ליה בהמה לדידיה יכול לחלל המעות על הבהמה ושוב אוכלה בחו"ל ועביד איסורא סו"ד שדבריו תמוהים לאחר המחי"ר. כי על כן צריכין אנו לומר לשיטת התו' והמרדכי שהם ז"ל הוקשה להם הא דתניא מנין שלא יושיט וכו' ודייקינן דמדלא תני לא יתן ע"כ דאיירי בתע"ד כדאיתא התם בע"ז ואם איתא דכל היכא דלית ליה אע"ג דמצי לקנות אכתי איכא לפ"ע ליתני לא יתן לרבותא דאפי"ה איכא לפ"ע וכגון דלית ליה ואע"ג דמצי לקנות ממקום אחר אלא ע"כ מדלא נקט אלא לא יושיט משמע דליכא לפ"ע באופן אחר אלא כעין זה דקאי בתע"ד ממש והשתא הא דאמרינן נ"מ דאית ליה בהמה לדידיה צ"ל דלאו דוקא אית ליה ממש אלא כל היכא דמצי לקנות חשיב ליה באית ליה לדידיה. הנה כי כן חל עלינו חובת ביאור ליישב סוגיא דנדרים דמותיב מינה הי"מ וגם יש להעיר מסוגיא דע"ז הנז"ל דפריך ותיפו"ל משום לפ"ע דדילמא מילתא פסיקתא נקט וכה"ג כתבו התו' בפ' איזהו נשך דע"ה ב' ד"ה ערב ע"ש. והגם דבההיא דנדרים י"ל נמי ששמע הי"מ מאחד קדוש דפריך מנח אדם חשוב כרב אשי ואף שהוא ז"ל כתב דאינו נראה לו תי' זה מ"מ כבר הגאון ה' יעיר אזן אות י"א קיים תי' זה בטוב טעם ודעת ע"ש ולשיטת התו' י"ל נמי כמ"ש הי"מ דפריך מאיסורא דרבנן ומה שהק' המגיה באהל ישרים אות יו"ד ע"ש לאחר המחי"ר לק"מ עיין לקמן אות ט"ל ומשם בא'רה מ"מ בההיא דע"ז לא יתכן לאחד משני התירוצים הנז' שכבר כתבו שם התו' דאיסור מלאכה בח"המ אינו אלא מדרבנן ע"ש ובשלמא אי ליכא אלא אותה שדה בלבד פריך שפיר ותפו"ל משום לפ"ע אע"ג דאיסור המלאכה היא מדרבנן אלא אי אמרת דאיכא נמי שדות אחרות דכה"ג ליכא לפ"ע מדאוריתא רק מדרבנן עיין לקמן אות ל"ו לא שייך למיפרך משום לפ"ע דכל היכא שהאיסור גופיה אינו אלא מדרבנן לא מסתבר דאיכא נמי לפ"ע אפי' בדלא קאי בתע"ד וכמ"ש ה' בית יהודה חיו"ד סי' טו"ב וה' ערוך השלחן ח"מ סי' ל"ד אות י"ב וכן נראה מדברי הרדב"ז וכמ"ש לקמן אות ט"ל ע"ש ובשלמא לשיטת רבינו אלחנן שכתבו שם התו' דאיסור מלאכה בח"המ דאוריתא י"ל שפיר דפריך מאיסורא דרבנן אך לפי דעת ר"ת דליכא איסורא רק דרבנן קשה וכמדובר. ונראה ליישב ע"פ מ"ש הכנ"הג יו"ד סי' ס"ב אות יו"ד מהרדב"ז דהא דאמרינן דליכא איסורא מדאוריתא בדלא קאי בתע"ד אלא מדרבנן היינו היכא שיודע שהדבר אסור דליכא אלא משום מסייע ידי ע"ע דדילמא כיון דידע שהוא אסור הדר ביה ולא עביד אבל היכא שהדבר אסור והוא סבור שהוא מותר גמור ודאי לא הדר ביה ואיכא משום לפני עור ע"ש ואפשר שכן דעת התוספות ומה שהתירו בע"ז שם להושיט למומרים דבר איסור היכא דלא קאי בתע"ד היי"ט נמי שהם יודעים שהוא אסור להם וכן מ"ש בחגיגה דהיכא דאיכא גוי המלמדו מותר י"ל נמי דגם הגוי יודע דאיסורא קא עביד דמסתמא יודע במה שנאסר ועיין לה' יד דוד בחי' לשם שהניח בצ"ע ומה שדקדק מדברי התו' הנז' דליכא איסורא מדרבנן ע"ש לאחר המחי"ר י"ל דלעולם איסורא מדרבנן איכא והש"ס ניח"ל לאתויי קרא מדברי קבלה ודוק והשתא י"ל דשפיר פריך ותפו"ל משום לפ"ע כיון שהכותי לא ציית דאמר אנא ג גמירנא טפי מינך וכדאית' התם חשיב כדקאי בתע"ד ואיכא משום לפ"ע. והשתא דאתינא להכי יש ליישב ההיא דנדרים דהתם נמי סברי דהתר גמור הוא אצלם ואדרבא מרהט רהטי בתרא וכל כי האי אע"ג דמצו לקנות ממקום אחר מ"מ מידי לפ"ע לא נפיק ושפיר פריך רבינא והא איכא לפ"ע וכה"ג כתב ה' נשמת כל חי ח"ב סי' ט' ע"ש. אך לשיטת מור"ם דסי' קנ"א צ"ל דפריך מכח אדם חשוב וכמ"ש ה' יעיר אזן אות י"א יש לדקדק לשיטה זו דהרדב"ז דא"כ מאי קאמר בההיא בעיא דנ"מ דאית ליה בהמה לדידיה דליכא לפ"ע והלא מרהט רהטי אבתרה וכ כה"ג אכתי איכא לפ"ע וי"ל דהיכא דאית ליה לדידיה ממש גם הרדב"ז מודה דליכא לפ"ע מדאוריתא שאין הדבר ברור שיקריב לבהמה זו ולא האחרת דאית ליה ובמזומן אצלו תלינן ונמצא דליכא לפ"ע כלל אבל היכא דמצי לקנות או לשכור השתא מיהא לא קנה ולא שכר והיכא דאצלו הוי היתר גמור איכא איסורא דלפ"ע ולפ"ז בדוקא נקט נ"מ דאית ליה לדידיה ממש ודוק. אבל לדעת מור"ם והמרדכי שכתבו להדיא דאף בכה"ג שמוצא לקנות ליכא לפ"ע צ"ל כמ"ש בסמוך דלאו דוקא נקט אית ליה לדידיה ממש ולדידהו צ"ע מההיא דע"ז והנה בעובדא דרבי בהנהו כדונייתא חיוורתי דא"ל מזביננא להו א"ל ולפ"ע לת"מ כדאיתא בחולין ד"ז ע"ש צ"ל דמדרבנן קאמר דמדפסיק ותני לפ"ע לת"מ משמע דאפי' שמוצא לקנות מאחרים א"נ דרבי אדם חשוב שאני וכשיטת אחר קדוש מדבר שכתב הי"מ א"נ הכא שאני שרבי הוא שחוזר על מי שירצה לקנות וכה"ג אסור וכמ"ש הכנ"הג ביו"ד שם אות ו' מה' משפטי שמואל דהא דשרינן היכא דלא קאי בתע"ד היינו כשאותו האיסו' מבקש אותו מעצמו אבל בשהוא אינו מתעורר מעצמו אלא שאנו אומרים לו שיעשה האיסור פשיטא דאע"ג דלא קאי בתע"ד אכתי איכא משום לפ"ע ע"ש ודוק:
ל"ו לפ"ע לת"מ אפי' היכא דלא קאי בתרי ע"ר איסורא מדרבנן איכא כן דעת התו' והרא"ש והרשב"א והר"ן והגהות מרדכי בריש שבת וכ"כ הר"ן ג"כ בריש פ"ק דע"ז ע"ש. ולכאורה מדברי התו' בפ' האיש מקדש דנ"ז א' ד"ה אבל משמע דס"ל דגם איסורא דרבנן ליכא ע"ש דאם איתא מאי מקשו על רש"י נימא דקנסו למוכר להחזיר הדמים למקומם משום דעבר על איסורא דרבנן ועיין בגיטין דף נ"ג דבאיסורא דרבנן קנסו מזיד וכי פליגי ריה"ו ור"מ בקנסו שוגג אטו מזיד עיין שם. ועיין מה שכתב המש"ך בקמא דף ל' ב' בתוספות ד"ה וחכמים עיין שם. ואפשר שהם ז"ל סמכו אועוד קשה שהקשו אחר זה. ועיקר קושיתם על רש"י היא על עיקר הלאו דלפני עור דלא שייך בכי האי גוונא ומ"מ איסורא דרבנן מיהא איכא. והנה אי איכא איסורא בכה"ג אפי' בגוי דעת מור"ם ביו"ד סי' קנ"א ס"ל דמ"ש התו' ודעמייהו דאיסורא מיהא איכא היינו אפי' בגוי אבל הש"ך שם כתב דלא אמרו אלא בישראל ע"ש ואנכי הרואה דכמה מרבוותא פשיטא להו דאיירי גם בגוי התשב"ץ סי' תל"ג הובא לה' לימודי ה' סי' נ"ב והכ"הג יו"ד סי' ס"ב אות ט' על מה שהקשה על מוהר"ש חקאן ע"ש וה' תפארת שמואל בריש ע"ז והפר"ח בס' מ"ח הובא לה' אהל ישרים אות יו"ד והי"מ סי' שס"א וה' ארעא דרבנן אות של"ט וה' בית יהודא יו"ד סי' ה' ע"ש. ויש לדעת מהיכא נפק"ל כן מדברי התו' והרא"ש ודעמייהו דגם בגוי איכא איסורא מדרבנן. ונראה דנפק"ל הכי ממ"ש שם בריש שבת ואי מיירי בנכרי דלא שייך ביה לפ"ע מיהו איסורא וכו' דמשמע דאם באמת שייך ביה לפ"ע לא מתוקמא בנכרי דאיסורא מיהא איכא מדרבנן אע"ג דבלא דידן מצי ליטול אלא דהשתא דלא שייך ביה לפ"ע מתוקם שפיר בגוי אי לאו משום דאיסורא אחרינא ואע"ג דבהגהות המרדכי ליכא להאי לישנא דלא שייך לפ"ע כבר ה' המגיה כתב דצ"ל ואפי' אי מיירי בגוי דלא שייך לפ"ע איכא איסורא וכו' ע"ש ומ"ש ה' יד דוד בחגיגה י"ג שמדברי התו' שם נראה דאי לא קאי בתע"ד ליכא איסורא כלל וכו' ע"ש לאחר המחי"ר אינו מוכרח וכמ"ש באות הקודם ע"ש ומה שהקשה ה' לימודי ה' על הפר"ח דמה תוכחת היא זו מההיא דנדרים דס"ב לדברי התו' דלא קרב זה אל זה כלל דהתם מפקדי על הע"ז משא"כ באיסור שבת ע"ש נראה שהוא ז"ל מבין בדברי הפר"ח דקאי עמ"ש התו' איסורא איכא מההיא דאסור ליתן לידו ולאחר המחי"ר לי ההדיוט נראה דלא קאי אלא אמ"ש התו' בתחילת דבריהם איסורא דרבנן איכא שחייב להפרישו וכו וע"ז הוא שכתב דהכי מוכח בנדרים וסמך עמ"ש התו' בתר הכי ואי מיירי בגוי דלא שייך וכו' וכדכתיבנא. וכמו שהוכיח ה' ארעא דרבנן הובא לה' יעיר אזן אות י"א ע"ש. ואחר זמן ראיתי לה' אדמת יהודה בחי' לשבת שכ"כ דקביעות דברי הפר"ח הם עמ"ש התו' שחייב להפרישו וט"ס נפל בדבריו ע"ש. גם מה שהוכיח דליכא איסורא מדרבנן בגוי מהא דאמרינן נ"מ היכא דאית ליה בהמה לדידיה ואי איכא איסורא דרבנן אכתי לא נמ"מ ע"ש (כן הוא בזכרוני) י"ל דאה"נ וכוונת הש"ס לענין איסורא דאוריתא וכמ"ש המש"ך בחי' לשבת ע"ש ואפשר עוד לומר דכל היכא דאית ליה לדידיה לכ"ע ליכא איסורא אפי' מדרבנן ודוקא היכא שאין לו לא דמצי לקנות הוא דאיכא איסורא מדרבנן משום מסייע אבל היכא דאית ליה אפי' מסייע לא חשיב דמנ"ל שרוצה להקריב בהמה זו ולא הבהמה המצויה אצלו ולפ"ז מ"ש מור"ם ז"ל ריש מחמירין אפשר דלא קאי אלא אחלוקה דיכולים לקנות ודוק. ודע שמדברי הר"ן הובא להתי"ט בפ"ב דחולין משנה ו' נראה דבגוי ליכא איסורא דעל הא דתנן התם השוחט לנכרי כתב הוא ז"ל דה"ה לכתחילה אלא דלא מצי למתני שוחטין לנכרי דהוה משמע דמשרי למשחט הוא דאתא דלית ביה משום לפ"ע וכו' ע"ש וע"כ בדלא קאי בתע"ד דאל"כ היכי טעינן למשרי למשחט דאיסור לפ"ע להיכן אזיל ואם איתא דגם בגוי איכא איסורא דרבנן אכתי ליכא למטעי בהכי וא"כ ע"כ שאין הכוונה אלא דאין סתם מחשבת כותי לע"ז ופשיטא דשחיטתו כשרה אלא עכ"ל דהוא סובר דבגוי ליכא איסורא אפי' מדרבנן ולכאורה קשה דמדבריו דריש שבת וריש פ"ק דע"ז מוכח דס"ל דאיכא איסורא מדרבנן וכן הוכיח ה' יעיר אזן באות י"א מדברי הר"ן הנז' וע"ע מ"ש הרן ספ"ק דע"ז בשם הרמב"ן וצריך יישוב. וראיתי לה' המגיה בס' טל אורות די"ד שכתב שיש קצת ראיה לדברי הש"ך בחולין ד"ז שכתב דליכא למימר שמוכרן לנכרי דאין מוכרין לגוים בהמה גסה ע"ש ומדלא כתב דאיכא נמי לפ"ע משמע דבגוי ליכא איסורא אפי' מדרבנן דמסתמא התם לא קאי בתע"ד ומתוך זה עמד לתמוה מסוגיא זו לסוגיא דנדרים דס"ב דמשמע איסורא דרבנן נמי איכא ע"ש. והוא תמוה דהתם עיקר האיסור משום לאו דלא תשים דמים בביתך שכל מכשול שיש בו משום סכנת נפשות הוא בכלל לאו זה וכמ"ש רבינו בפי"א מה' רוצח ה"ד וכענין שאמרו בפ"ק דב"ק מנין שלא יעמיד אדם סולם רעוע ולא יגדל כלב רע וכו' ת"ל לא תשים דמים וכו' ע"ש ומהיכא תיתי שהמוכרן לגוי איכא בזה משום לפ"ע דהיכן מצינו שהוזהרו הגוים על לאו זה ניהי דהוזהרו על שפיכות דמים היינו בש"ד ממש שעל ידם לא בנזקי ממונם ועמ"ש רבינו בפ"ט מה' מלכים ה"ד ואין כאן לא ראיה להש"ך ולא תמיהא מהסוגיאות. ולי ההדיוט נראה להוכיח להפך מדברי רש"י בפ' רי"ש דנ"ה דגם בגוי איכא איסורא ממ"ש שם ומסייע ידי עוברי עבירה ליכא שהנכרי לא נצטווה ע"ש משמע דאם נצטווה אסור משום מסייע וכך הוכיח ג"כ ה' יעיר אזן אות י"א מדברי הרמב"ם ע"ש ושו"ר שכבר הוכיח כן המ"א סי' שמ"ז ע"ש. וע"ע בפרט זה להרדב"ז בחדשות סי' תשצ"ו וה' בית יהודה חיו"ד סי' ה' וסי' טו"ב ולה' נוה שלום בחי' פוסקים סי' ה' וה' חוות יאיר סי' קפ"ה ובהשמטות דף רס"ז ור"ע ולה' ערוך השלחן יו"ד סי' קנ"א ולהרב שלחנו של אברהם שם ודוק:
ל"ז לפ"ע לת"מ אף דאיכא אסורא דרבנן ואפי' לא קאי בתע"ד וכמ"ש באות הקודם מ"מ היכא דלדידיה שרי ליכא איסור גם מדרבנן כן כתבו בס' די השיב סי' י"ג לדעת הרדב"ז ע"ש ומה שדחו לדברי מוהרי"ט עיין לה' מצות כהונה שבס' שש"א סי' ס"ו ומעתה מ"ש ה' יד דוד בחגיגה די"ג שמדברי התו' שם נראה דליכא איסורא דרבנן ע"ש מלבד שאין דבריו מוכרחים וכמ"ש לעיל אות ל"ה עוד בה התם שאני דלדידיה שרי:
ל"ח לפ"ע לת"מ גם במידי דלית ביה איסורא אלא מדרבנן שייך ביה לפ"ע תו' בספ"ק דע"ז ד"ה תפו"ל ע"ש וכך מתבאר מדברי התו' חגיגה די"ח א' ומדברי הרא"ש רפ"ק דמ"ק ובפ' איזהו נשך אות מ"ב ומדברי הרשב"א בתשו' סי' תתקל"ח ע"ש וכ"כ ה' בית יהודה יו"ד סי' טו"ב ועיין לה' ערוך השלחן ח"מ סי' ל"ב אות י"ב ומרן החביב בכנ"הג יו"ד סי' נ"ה אות פ"ט ובסי' ק"ס אות ז' כתב שכן דעת הרמב"ם והרשב"א והר"ן וריב"ה ע"ש. אבל הרדב"ז בלשו' הרמב"ם סי' רט"ו צדד לומר דדוקא באיסורא דאוריתא אבל לא באיסורי דרבנן ע"ש וה' נוה שלום בחי' פוסקים אות ה' כתב שכן דעת הרמב"ן ע"ש ועיין י"מ אות שס"ד ע"ש. והגאון ה' מנחת חינוך בקומץ למנחה מצוה רל"ב נסתפק בזה והוכיח מהתו' דע"ז הנז"ל ובמצוה רל"ח הוכיח מהתו' דחגיגה דדף י"ח דדוקא אי איכא אסמכתא לאיסור דרבנן ומצ"ע דמאי שנא וממה נפשך ע"ש:
ט"ל לפ"ע לת"מ אף דאיכא לפ"ע גם באיסורא דרבנן וכמ"ש באות הקודם היינו דוקא בדקאי בתע"ד אבל היכא דלא קאי בתע"ד גם איסורא דרבנן ליכא ערוך השלחן ח"מ סי' ל"ד אות י"ב ע"ש וכן נראה שכן דעת הרדב"ז ממ"ש בלשונות הרמב"ם סי' רט"ו דרב עיליש לא עבר בלפ"ע משום דאי לא שקיל מיניה הוה שקיל מאחריני ע"ש וקשה והרי איסורא דרבנן מיהא איכא וכמבואר לעיל אות ל"ו ואיהו גופיה בחדשות סי' תשצ"ו כתב כן ע"ש ועיין בס' די השיב סי' י"ג אלא עכ"ל דהכא שאני דהוי איסורא דרבנן והיכא דלא קאי בתע"ד ליכא איסורא כלל וכן הוכיח ה' בית יהודה חיו"ד סי' טו"ב מהא דאמרינן נ"מ היכא דאית ליה לדידיה דלפי דברי התו' והרא"ש רפ"ק דשבת דגם לא קאי בתע"ד איסורא דרבנן מיהא איכא מאי נ"מ אלא דצ"ל דאיסור מ"ומ באידיהן בין לטעמא דאזיל ומודה לע"ז ובין לטעמא דלפ"ע אינו אלא מדרבנן כדמוכח מהתו' ריש ע"ז שה תירו בז"הז משום איבה ואי הוי מדאוריתא ודאי לא מפלגינן זמנם לזמננו וכן מוכח בהר"ן וכיון דאינו אלא מדרבנן מסתיין שנגזור מדרבנן בלפ"ע במילתא דעבר אדאוריתא בלפ"ע אי איכא איסורא דאוריתא אבל במילתא דאי נמי הויא איסורא דאורייתא ליכא לפ"ע אלא מדרבנן לא גזרינן במידי דרבנן דהוי כעין גזרה לגזרה עכת"ד וכוונתו מבוארת שאיסור מ"ומ במידי דלאו תקרובת אינו אלא מדרבנן דדילמא מזבין ליה בהמה ואזיל ומקריב ה לע"ז ועיין לרש"י שם די"ב א' ד"ה הכא נמי וע"ב ד"ה שאין מעוטרות ע"ש ומשו"ה אסרו כל משא ומתן ומייתי ראיה מדברי התו' והר"ן שהתירו בז"הז משום איבה ובעיית הש"ס לפ"ז הכי מיבעיא ליה דהא שאסרו כל מ"ומ הוא משום הרוחה או דילמא משום דחיישינן לזבוני ליה בהמה להקריב ואיכא לפ"ע וקאמר דנ"מ דאית ליה בהמה לדידיה דאי משום הרוחה איכא ומשום לפ"ע ליכא ומזה דן הוא ז"ל כיון שעיקר האיסור דכל מ"ומ אינו אלא מדרבנן מסתיין דנגזור מדרבנן דילמא עבר בלפ"ע היכא דעבר מדאוריתא כגון דליה ליה לדידיה אבל היכא דאית ליה לדידיה דהשתא ליכא לפ"ע מדאוריתא רק מדרבנן אין סברא לאסור כל מ"ומ משום דילמא אתי לזבוני ליה בהמה אחרת ועבר אלפ"ע דרבנן דהוי כעין גזרה לגזרה והא דפריך הש"ס בתר הכי וכי אית ליה לא עבר וכו' ר"ל לא עבר אדאוריתא אלא מדרבנן והתניא וכו' ומשני שפיר כדקאי בתע"ד כנ"ל פשוט בכוונת הרב מוהרי"ע ז"ל ועיין לה' ערוך השלחן חיו"ד סי' קנ"א אות ה' ע"ש. באופן דמעולם לא עלתה על דעתו ז"ל לומר שאיסור מכירת בהמה לגוי היכא דלית ליה דלא הוי אלא איסורא דרבנן אשר בזה אין מקום למה שהרבה להשיב אפו ה' נוה שלום בחי' פוסקים אות ה' עש"ב דלאחר המחי"ה לא ירד לדעת הרב הנז' וגם אין מקום למה שהקשה ה' המגיה בס' אהל ישרים אות יו"ד על ה' י"מ ז"ל דהתם ודאי איסורא דאוריתא היא דזכין ליה מידי דהוי לצורך ע"ז ועד כאן לא כתבו התו' בריש ע"ז שמותר משום איבה היינו דוקא במידי דלאו תקרובת וכמבואר התם שכתבו אח"ז ור"ח היה מפרש וכו' ע"ש וכך היא כוונת ה' מוהרי"ע ז"ל ודלא כה' המגיה הנז' שנראה שהבין בדבריו מה שלא נתכוון אליו וע"ע מ"ש ה' הנז' באות י"ב ועיין לה' בנין שלמה בע"ז דף ה' ע"ש ודוק. איברא שיש לדקדק על כלל זה מהא דאיתא בע"ז דט"ו ב' רבה זבן חמרא לישראל החשוד למכור לנכרי א"ל אביי מ"ט עביד מר הכי וכו' ע"ש והתו' שם דכ"ב הוכיחו דגם באיסורא דרבנן איכא לפ"ע מדאסור למכור לישראל החשוד למכור לנכרי אע"ג דליכא איסורא אלא מדרבנן ע"ש ולפי כלל זה מאי פריך אביי לרבה רבו דהיכי עביד הכי וגם הוא רהיט בתריה ג' פרסאות דודאי האי ישראל לא קאי בתע"ד דאם לא יקח מרבה מצי ליקח מאינשי אחריני דלא ידעו ביה או מנכרי ומצי עביד איסור למכור לנכרי בלא רבה ועיין תו' קידושין דנ"ו א' ד"ה אבל ע"ש ומוכח דאפי' בכה"ג איכא לפ"ע מדרבנן הגם דעיקר האיסור אינו אלא מדרבנן וכן נראה להוכיח ממ"ש שם דכ"ב ותיפוק ליה מלפ"ע וכו' ע"ש ומאי קושיא דילמא מילתא פסיקתא נקט דלפ"ע זמנין דלא עבר כגון דבלא דידיה מצי האי כותי לשכור שדות אחרים מנכרים וכיוצא וצ"ל כמ"ש לעיל אות ל"ה דשאני כותי דלא ציית ע"ש ובכן י"ל נמי באסור למכור לנכרי שגם הוא לא ציית למילי דרבנן ואצלו היתר גמור הוא וכל כה"ג אכתי בלפ"ע הוא ואפי' דלא קאי בתע"ד ומה שיש לדקדק מהא דאמרינן נ"מ דאית ליה לדידיה כתבתי לעיל באות הנז':
מ' לפ"ע לת"מ אף דבמידי דרבנן איתנהו בלפ"ע היינו בדבר שלעובר עושה איסור כגון ישראל אבל נכרי דגם מדרבנן שרי ליכא לפ"ע. כנה"ג יו"ד סי' נ"ה אות כ"ט וכתב ה' עה"ש ביו"ד סי' ס"ב אות ו' דבספיקא דאוריתא לחומרא אי הוי מדרבנן או מדאוריתא דנ"מ חומרא לספק איסור אמ"ה דלמ"ד לחומרא מדאוריתא אסור להושיט לב"נ ולמ"ד מדרבנן שרי ע"ש. ובס' ווי העמודים סי' קל"ו אות ג' כתב דספ' דאוריתא אפי' למ"ד דלחומרא מדרבנן חמור מאיסור ודאי דרבנן וא"כ אפ' דאפי' למ"ד מדרבנן אסור להושיטו לב"נ ע"ש:
מ"א לפ"ע לת"מ הא דאמרינן ליכא לפ"ע היכא דלא קאי בתע"ד היינו בשבאותה עשייה אינו עושה גוף האיסור בהושטת יין לנזיר ואמ"ה לב"נ. דאין ההושטה איסור אלא מה שימשך ממנה אבל היכא דהוי גוף האיסור אפי' לא קאי בתע"ד איכא לפ"ע כנה"ג יו"ד סי' ס"ב מה' משפטי שמואל הובא לה' יד מלאכי סי' שס"ה וה' אהל ישרים אות י"א. ומדברי התו' בס"פ איזהו נשך שכתבו דערב ועדים זמנין דלא עברי אלפ"ע כגון שהיה מלוה לו בלא"ה כי היכי דמושיט כוס יין לנזיר וכו' ע"ש וכ"כ הריטב"א הובא בש"מ שם וכ"כ הרא"ש בפסקיו בשמו ע"ש מוכח דאין לחלק בהכי התם הוי גוף המעשה איסור כדאיתא בפ' המניח דף ל' ב' דמשעת כתיבה עביד ליה שומה וכתבו רש"י והתו' דמשעת כתיבה עברי העדים בלא תשימון ע"ש והה"נ שהמלוה עובר משעת הלואה וכ"כ הכנה"נ ביו"ד סי' ק"ס בהג"הט אות ו' משם מהרא"ש דהמלוה והערב והעדים עוברים בלא תשימון משעת הלואה אע"פ שהלוה לא יתן אח"ך ע"ש ואפי"ה כתבו התו' והרא"ש והריטב"א דזמנין לא עברי היכא דמלוה לו בלא"ה ומייתו ראיה מההיא דכוס יין לנזיר אע"פ שההושטה אינה גוף האיסור שו"ר להכנה"ג שם בסי' ק"ס אות ט' שכתב דאשתמיטתיה לה' משפטי שמואל דברי התו' הללו וכ"כ הברכ"י ח"מ סי' ט' בשם ה' כהונת עולם ע"ש. וכן נראה ג"כ מדברי הריטב"א במציעא דף יו"ד הובא בש"מ שכתב וא"ת והאיכא לפ"ע וי"ל דמיירי שהכהן עצמו יכול לקדשה ומייתי ראיה מההיא דע"ז ע"ש מיהו לזה י"ל כיון דלישראל שרי אע"ג דהוי גוף המעשה איסור ליכא בכה"ג לפ"ע וכמ"ש ה' המגיה באהל ישרים על קו' ה' עין יהוסף מהתו' חגיגה במלמד תורה לגוי דליכא לפ"ע היכא דאיכא גוי אחר שרוצה ללמדו ע"ש אבל מההיא דערב ועדים מוכח להדיא דלא כהרב משפטי שמואל ויש לתמוה על הי"מ וה' אהל ישרים שהביאו לכלל זה בסתם כאילו אין חולק ושו"ר לה"ה מוהרי"ט בס' ווי העמודים סי' ער"ב אות ב' שהעיר בזה על הי"מ וכתב שדעת הסמ"ג והרא"ם ז"ל שכתבו דערב ועדים עברי נמי בלפ"ע נראה דס"ל דלעולם עברי בלפ"ע וכדעת המ"ש כיון דהוי גוף האיסור אפי' לא קאי בתע"ד איכא לפ"ע ע"ש. ונראה להוכיח עוד מהתו' והרא"ש והרשב"א והר"ן והנהמ"ר ריש שבת דלא כהמ"ש שהקשו שם דהא איכא לפ"ע וכתבו דאפי' מיירי שהיה יכול ליטלו אפי' אם לא היה נותנו בידו דליכא לפ"ע וכמו מושיט כוס יין לנזיר וכו' ע"ש ואם איתא תינח בפשט העני את ידו לפנים ונטל מתוך ידו של בע"הב דליכא רק עקירה לחודה דלא הוי גוף המעשה איסור אבל בפשט ידו ונתן לתוך ידו של בע"הב דאיכא עקירה והנחה והוא גוף האיסור ואיך תני תנא פטור ומותר דאפי' מיירי ביכול להניחו ע"ג קרקע מ"מ כיון דהוי גוף האיסור אכתי בלפ"ע קאי ואין לומר דאגב דשייך פטור ומותר בנוטל מתוך ידו של בע"הב תני נמי פטור ומותר בנותן לתוך ידו דבמילתא דלאו קושטא לא תני תנא באגב ועמ"ש בס"ד לעיל במע' הא' אות ט"ו ול"ו ע"ש וא"כ הא דדחו משום דאכתי איכא איסורא מדרבנן עדיפא מינה הי"ל לדחויי דאכתי איכא לפ"ע כיון דהוי גוף האיסור. ואחז"ר בא לידי ס' משפטי שמואל וראיתי לו ז"ל שם בסי' קל"ד שהזכיר דברי התו' אלו דשבת וכתב דמה שלא חילקו בזה משום דנדון זה לא שייכי החילוקים שחילק אלא שמכל צד מותר אי לאו איסורא דרבנן ע"ש. ונראה שהוא ז"ל מפרש שהתו' מקשים דלא מיבעיא בנתן לתוך ידו של בע"הב דאיכא לפ"ע אע"ג שיכול להניחו משום דהוי גוף האיסור אלא גם בנטל מתוך ידו של בע"הב אע"ג דיכול ליטלו בלא"ה וליכא לפ"ע מ"מ וכו' ובמה שתירצו דאיירי בגיי ניחא הכל כנ"ל ודוק. ומכלל הדברים אתה תחזה שכלל זה דה' משפטי שמואל אינו מוסכם דלדעת התו' והריטב"א והרא"ש בכל גוונא ליכא לפ"ע לדעת הסמ"ג והרא"ם י"ל דס"ל כה' מ"ש וכמ"ש מוהרי"ט. ומ"ש ה' אהל ישרים שיש להוכיח בה' ימ"ש מדברי התו' במציעא דיו"ד שכתבו דיש' עובר אלפ"ע ואם איתא הא הכהן יכול לקדשה אלא ודאי כיון שהוא גוף האיסור איכא לפ"ע ע"ש לאחר המחי"ר אינו מוכרח די"ל דעדיפא מינה משנו אפי' את"ל שהישראל עובר אלפ"ע וכגון היכא שאין הכהן יכול לקדשה מ"מ לא חשיב בר חיובא א"נ כיון שהכהן עצמו עבר בלפ"ע על הגרושה לא נפטר זה מלפ"ע וכדעת המש"ל ועיין לקמן אות מ"ג גם קשה דלפי דבריו גם היכא דלדידיה שרי אכתי בלפ"ע קאי והשתא קשה קושית ה' עין יהוסף מהתו' דחגיגה הנז"ל באופן דאין ראיה מכרחת לדברי המ"ש מהתו' הנז' ולומר שהם הפך ממה שכתבו בס"פ איזהו נשך וכבר הוא ז"ל דחיה ראייתו מטעם אחר ע"ש:
מ"ב לפ"ע לת"מ כתב הריטב"א הובא בש"מ מציעא דף ה' ב' על הא דאיתא התם אנן חיותא לרועה היכי מסרינן והא איכא לפ"ע וז"ל ואע"ג דהיכא דאית ליה בהמות מדידיה דבלא דידן עביד איסורא וליכא לפ"ע מ"מ אין לנו לגרום איסור דמסייע ידי ע"ע והכא נקטיה לרווחא דמילתא משא"כ בכוס יין לנזיר דאפ' דלא למישתי בעי ליה עכ"ל. והברכ"י ח"מ סי ט' אות ג' תמה בזה דלו יהא מרי ניתי מ"מ מקמי הכי עביד איסורא בדידיה והשתא קאי באיסור מוסיף ע"י הני דידן ולפי אוכלם יוסיפו סרה ואיך כתב דליכא לפ"ע וניח"ל ע"פ מ"ש הריטב"א גופיה בחי' לע"ז וז"ל הב"ע דקאי בתע"ד וכו' מיהו ה"מ לענין לפני דכל היכא דתבעי ליה סתמא דומיא דנזיר ואמ"ה שאנו חוששין לתקלה כל היכא דמצי עביד איסור שלא על ידינו ליתא משום לפ"ע ואף שאפשר שהוא מרבה באיסור על ידינו לא חיישינן אבל מ"מ אי תבע ליה בפי' לאיסורא ניהי דמשום לפ"ע ליכא אכתי איכא איסורא משום מסייע כל שאנו גורמין לו לעשות איסור אן להרבות באיסור וכו' וכדאמרינן בשנים אוחזים אנן חיותא וכו' עכ"ל דע"פ הדברים האלה לק"מ והרי הוא כמבואר עכת"ד ע"ש. ואחד הרואה דקושיתו על הריטב"א דמציעא היא גופה קשיא ע"ד דע"ז דאיך כתב דאף שאפשר להרבות באיסור ליכא לפ"ע דעוד היום לפי אוכלם יוסיפו סרה וכבר ראיתי לה' המגיה באהל ישרים אות י"א שתמה בזה על הברכ"י ופי' פי' אחר בדברי הריטב"א ע"ש וגם לי ההדיוט חתרתי לפ' פי' אחר ולא עלה בידי. שוב נ"ל עיקר שפשטן של דברים כדעת הגאון הברכ"י ז"ל וכוונתו מבוארת שדעת הריטב"א דלא שייך לפ"ע אלא היכא שהוא איסור מחדש אבל היכא דאית ליה ובלא דידן מצי עביד אותו האיסור ד"מ נזיר שיש לו כוס של יין ותבע לכוס אחר בסתם מותר לתת לו דהרי אין כאן איסור חדש דמצי עביד אותו האיסור בעצמו ביין שיש לו מקודם ואפי' דהשתא מרבה באיסור ליכא לפ"ע וזה מבואר ממ"ש בתר הכי דאם הך רעיא מצי ליקח מישראל אחר כיון דאכתי לא נעשה האיסור לא שרי ליה למיהב ליה ישראל אחר וכן אם המלוה וכו' ולא עוד אלא דהגם שכבר הלוה לישראל ברבית וכבר עבר נראה דאסיר לישראל זה ללוות ממלוה זה ברבית דפנים חדשות באו לכאן דלית בהון סרוך עם הנך שהלוה מקודם ולא דמי לרועה דשקיל בהמת ישראל לרעות דשרי לישראל זה למיהב ליה ולא עבר אלפ"ע משום שאינו ענין נפרד רק שהוא מרבה באיסור ובכה"ג הוא דשרי הריטב"א עכת"ד עש"ב ודבריו חזקים כראי מוצק מהא דאמרינן נ"מ דאית ליה בהמה לדידיה ואם איתא אכתי איכא לפ"ע דשמא מעיקרא לא היה מקריב אלא מה דאית ליה ועתה מוסיף על חטאתו פשע שיבא להקריב גם את השני ולפי אוכלו עונו ישא ומדלא פלוג ואמור רבנן דדוקא היכא דאתבריר לן שאינו רוצה להקריב רק אחת לבדה משמע דלא חשחין אנחנא בהכי דאפי' לפי האמת שהוא באיסור מוסיף מ"מ ליכא לפ"ע דלא קפיד קרא אלא היכא דליכא מכשול אז הוא בלפ"ע לת"מ אבל היכא דבלא"ה יש לו מכשול אלא שהוא מרבה באיסור על ידינו ליכא לפ"ע לת"מ דאין כאן נתינת מכשול מחדש אלא ריבוי מכשול וכה"ג לא אזהר רחמנא. ונראה שלזה כיוון הריטב"א במ"ש במציעה ואע"ג דהיכא דאית ליה בהמות מדידיה וכו' כמ"ש בע"ז ור"ל דמשם בא'רה דכל דאית ליה לדידיה אף דהשתא איכא גרמא לריבוי האיסור ליכא בזה משום לפ"ע כיון דאין כאן איסור חדש אלא שהוא עושה איסור כללי המעט הוא אם רב ודוק. והנה ממ"ש הריטב"א ואף אי תבע ליה בפי' לאיסורא נהי דלפ"ע ליכא מ"מ איכא איסורא דמסייע משמע דבסתמא אפי' איסורא דמסייע ליכא דשמא לא יוסיף להרבות ורועה שאני דסתם רועה גזלן הוא והו"ל כאלו פירש להדיא לאיסורא ומשו"ה איכא איסורא משום מסייע ומכאן סייעתא למ"ש לעיל אות ל"ו דהיכא דאית ליה לדידיה אפי' איסורא מדרבנן ליכא כיון שאין האיסור ברור ע"ש שו"ר שכ"כ ה' נוה שלום בחי' פוסקים אות ה' וה' ערוך השלחן יו"ד סי' קנ"א ע"ש. והיינו שכתב הריטב"א ה"מ לענין לפני דכל היכא דתבעי ליה סתמא דומיא דנזיר וכו' כל היכא דמצי עביד ליכא לפ"ע ואפי' שאפשר שהוא מרבה באיסור וכו' ור"ל דאפי' משום מסייע ליכא אבל מ"מ אי תבע ליה בפי' לאיסורא אף דליכא לפ"ע איכא מסייע והיינו נמי שכתב בההיא דמציעא משא"כ בכוס יין לנזיר דאפשר דלא למישתי בעי ליה ור"ל דהשתא אפי' משום מסייע ליכא ודוק. והנה מה שפי' ה' המגיה הנז"ל באהל ישרים בדברי הריטב"א ע"ש לאחר המחי"ר ליתא דמה שפי' דמ"ש בע"ז ואף שאפשר להרבות באיסור דאיירי כגון דאית ליה כוס אחר ותבע ג"כ כוס שני שהיא שלו וכו' ע"ש לא ידעתי מה חידוש בזה דהא כל עיקר עבירת הלאו דלפ"ע ליתיה אלא בכוס זה בלבד בעוד אדרבא נר' שהחי' הוא כשאין לו לא כוס זה בלבד דאיכא למיחש שמא ישתנו אבל אי אית ליה כוס אחר איכא למיתלי באחר ועוד ממ"ש הריטב"א בסו"ד דאכתי איכא איסורא משום מסייע כל שאנו גורמים לו לעשות איסור או להרצות באיסור וכדאמרינן בשנים אוחזין משמע דגם ההיא דשנים. אוחזין איירי גם שהוא מרבה באיסור אפי"ה ליכא איסורא דלפ"ע אלא משום מסייע כי על כן נראה דלאחר המחי"ר שכוונת הריטב"א כמ"ש ודוק. ודע שמדברי התו' ע"ז די"ד ב' ד"ה מקום מבואר שרבינו אלחנן סובר דלא כהריטב"א אלא שכל היכא שהוא דרבה באיסור איכא לפ"ע אף על גב דאית ליה ע"ש ודוק:
מ"נ לפ"ע לת"מ הא דשרי' בדלא קאי בתע"ד היינו היכא שהאיסור דלפ"ע לא היה נעשה אם לא היה מושיט זה הכוס אבל היכא דאם לא היה לוה זה היה הלוה האחר עובר אלפ"ע לא נפטר זה מלפ"ע ודכוותה גבי נזיר נמי אם היה מושיט לו אחר כוס של יין בת"ע ובא אחר והושיט לו פשיטא דעובר כ"כ המש"ל בפ"ד דה' מל"ול ה"ב והביא ראיה ממ"ש התו' בחגיג' דמיירי אפי' דאיכא עכו"ם שרוצה ללמדו ומדלא כתבו דאיכא ישראל שרוצה ללמדו ש"מ דאינו נפטר מלפ"ע בשביל שישראל אחר עובר אלפ"ע ודלא כה' פני משה דס"ל דגם בכה"ג ליכא לפ"ע עש"ב. ומעין ראיתו יש להוכיח נמי ממה שנסתפק ריא"ז דע"ז הובא בשלה"ג סביב הרי"ף היכא שהגוי בלא"ה מצי לקנות מגוי אחר אי איכא איסור לישראל למזבן ליה וכו' ע"ש וממה דדייק בלישניה וכתב דמצי לקנות מגוי ולא כתב מיש' אחר ש"מ דבשביל זה לא נפטר מלפ"ע. וכן יש לדקדק ממ"ש המרדכי בריש ע"ז דמותר להלוותן בז"הז וכו' לפי שאין נותנין לגלח כ"כ שלא יוכל למצוא אותו דבר מועט ללוות מגוים אחרים וכו' ע"ש הרי שדקדק ג"כ וכתב מגוים וכו' וכמדובר. ואין לומר דמ"ש התו' וריא"ז והמרדכי גוים משום דשכיחי דלא עברי אלפ"ע משא"כ ישראל דבחזקת כשרות נינהו ומסתמא לא עברי אלפ"ע דמ"מ הי"ל לומר סתם דאיכא מי שרולה ללמדו או ללוות או לקנות ומדנקטו גוים ש"מ לדיוקא ואין להוכיח ממ"ש התו' בקידושין דנ"ו א' דאם לא יקח ממנו יקח מאדם אחד וכו' ע"ש ומדלא כתבו יקח מגוי אחר משמע דאפילו ליקח מישראל דהתם שאני שיכול ליקח מיש' שאינו יודע שהמעות הללו דמעשר שני ונמצא שאותו היש' אינו עובר בלפ"ע ודוק. שו"ר לה' ערוך השלחן חח"מ סי' ל"ד אות י"ב שכתב כן בשם ה' בני חיי דמוהרח"א הביא ראיה להפ"מ מז ברי התו' הנז' ודחאו די"ל שיכול ליקח מאדם אחר שאינו יודע וכו' ע"ש וע"ע מ"ש שם בשם ה' זרע אברהם. עוד הוכיח המש"ל ממ"ש התו' בסו"פ איזהו נשך דזמנין הערב והעדים לא עברי אלפ"ע וכו' ע"ש וא"א גבי לוה נמי זמנין דלא עבר ע"ש ולאחר המחי"ר לא מכרעא וכבר הכנה"ג ביו"ד סי' קנ"ט אות י"ט בהגה"ט פי' דברי הט"ז כפי שיטת הפ"מ וקשייתיה מדברי התו' הנז' ותי' דלהלוות בלא ערב ועדים שכיחא אבל שימצא אחר שילווה לו ברבית לא שכיח ע"ש. ונראה להביא ראיה עוד לשיטת המש"ל מהרמב"ן והרשב"א בחי' ליבמו' דפ"ד דעל מ"ש שם לא יקחו לומר דכל היכא שהוא מוזהר היא מוזהרת הקשו דתיפוק ליה מלפ"ע ע"ש וכפי שיטת הפ"מ לק"מ די"ל דאתא קרא להיכא דאיכא גרושה אחרת שרוצה להתקדש לו אלא עכ"ל דמשום דאותה גרושה עברה אלפ"ע לא נפטרה זאת מלפ"ע. ולכאורה יש להביא ראיה לשיטת הפ"מ מהרדב"ז בחדשות בלשונות הרמב"ם סי' רט"ו שכתב דרב עיליש לא עבר וכו' דאי לא שקיל מרב עיליש הוה שקיל מאחריני ע"ש מיהו י"ל דהתם שאני דהוי אבק רבית מדרבנן. גם הברכ"י חח"מ סי' ט' הוכיח כתמש"ל ממ"ש הריטב"א בחי' לע"ז והובא לעיל אות. מ"א שכל היכא דמצי עביד איסורא שלא על ידינו ולא כתב עי"ז מוכח דס"ל כהמש"ל ע"ש. מעין דקדוקו ז"ל יש לדקדק ג"כ מדברי הריטב"א והובא בש"מ למציעא דף ה' שכתב דאע"ג דאית ליה בהמות מדידיה דבלאו דידן עביד איסורא מ"מ אין לנו לסייע ידי עוברי עבירה והכא נקטיה לקרא לרווחא דמילתא ע"ש ומדכתב בלא דידן עביד איסורא משמע דכל היכא דאיכא יד דידן באמצע אכתי בלפ"ע קאי מיהו י"ל דכלפי דאמרינן התם אנן חיותא לרועה וכו' כתב הוא ז"ל לישנא דכלא דידן דמקביל לשון הש"ס דקאמר אנן וכו' משא"כ בההיא דע"ז שאינו מוכרח לומר על ידינו. ובדברי הריטב"א הללו אין מקום למה שתמה ה' טל אורות ברפ"ק דשבת על הפ"מ מסוגיא זו דמציעא ע"ש. איברא שמדברי הריטב"א במציעא יו"ד יש להוכיח דלא כהמש"ל דעל מ"ש שם איכא בינייהו כהן שאמר ליש' קדש לי אשה גרושה הקשה והא איכא לפ"ע ותי' דמיירי שהכהן עצמו היה יכול לקדשה לעצמו ע"ש ולפי שיטת המש"ל קשה שהרי הגרושה מוזהרת בלאו דלא יקחו ונמצא שהכהן עצמו אם היה מקדשה עובר משום לפ"ע על הגרושה ואיך נפטר היש' מלפ"ע ועכ"ל דס"ל להריטב"א כשיטת הפ"מ. ואם נאמר כסברא שהובאה בהגוב"י אה"ע סי' כ"א אות א' דכל היכי ששניהם מוזהרים בלאו אחד ליכא לאו דלפ"ע ע"ש ניחא אלא דאני הצעיר בסה"ק מצות המלך ל"ת קנ"ח עמדתי בזה ממ"ש התו' בסו"פ איזהו נשך דהערב והעדים והסופר דלא עברי אלא על לא תשימון דזמנין נמי עברי על לפ"ע וכ"כ שם בש"מ בשם הריטב"א ע"ש ופשט דבריהם מורים ובאים דעברי נמי על לפ"ע גם על המלוה מלא תשימון אף דגם הם עוברים בלאו זה דלא תשימון. גם קשה על אברא זו ממ"ש רבינו בסוף ה' כלאים המלביש את חבירו כלאים דעובר משום לפ"ע אך דשניהם נכשלים בחד לאו דלא תלבש כמ"ש שם מרן גם בפ"ג דה' אבל כתב המטמא את הכהן עובר משום לפ"ע וצידד הלח"מ שם משום דעבדינן מטמא כמיטמא וכו' ע"ש ומעתה מה שהוכיח הברכ"י דהריטב"א ס"ל כמש"ל מדנקט שלא על ידינו לאחר המחי"ד צ"ל דלאו דוקא גם ה' נוה שלום בחי' הפוסקים סי' ה' כתב דאין בדקדוק זה הכרח דלא כה' פ"מ ע"ש. ולפ"ז יש להוכיח שפיר מדברי הריטב"א דמציעא שכתב ועוד דלמאן דמסר ליה מעיקרא היכא דלית ליה בהמות אחריני דידיה ודעלמא איכא משום לפ"ע דמשמע דאי אית ליה בהמות דעלמא אע"ג דאינהו קאעברי אלפ"ע מאן דמסר ליה השתא ליכא לפ"ע דהוי כהפ"מ וכמ"ש הברכי שם ומה שדחה הוא ז"ל דמ"ש הריטב"א ודעלמא ר"ל גוים דעלמא לאחר המחי"ר הוא דחוק דכל כי האי היה לו לפרש. אך מה שחילק עוד שם ראוים הדברים למי שאמרן ומ"ש עליו ה' נוה שלום ע"ש אין דבריו נראים דהחילוק ברור בין היכא שהאיסור מזון לפניו והרי הוא ברשותו להיכא דאין בידו ורק הוא ביד חבירו דאע"ג דברירא לן דיהיב ליה מ"מ בלית ליה חשיב דשמא יתעכב הדבר ע"י איזה סיבה ומ"ש הריטב"א דידיה ודעלמא י"ל דעלמא דומיא דידיה מה דידיה ברשותיה גם דעלמא דקאמר שהגיעו כבר לרשותו וחילוק הברכ"י אמת וישר. ומ"מ הגם דמדברי הריטב"א הללו אין להכריח כשיטת הפ"מ מ"מ מדבריו דמציעא הנז"ל מוכח דס"ל כוותיה וכמדובר ולפי מה שנתבאר י"ל דמ"ש הריטב"א בסו"פ איזהו נשך דעדים וערב לא עבר אלפ"ע משום דאפ' זולתם ע"ש ר"ל זולתם איך שהיה בין שהוא מלוה לו גם בלתי עדים וערב ובין שהוא מלוה לו ע"י עדים וערב אחריני דכ"ז הוא בכלל מ"ש דאפ' זולתם וכאלו אמר זולת אלו ואזיל ליה דקדוק ה' נוה שלום ע"ש ומכלל הדברים אתה תחזה דכמה מהראשונים קיימי כשיטת המש"ל התו' והרמב"ן והרשב"א והמרדכי וריא"ז והריטב"א בלבד הוא דקאי כשיטת הפ"מ וכל כי האי ודאי נקטינן כותיה דהמש"ל וכ"כ הברכ"י ז"ל שם דכן עיקר ושגדולי אחרוני זמננו ס"ל כוותיה עש"ב: