אור ברסלב
לב שומע כללים וענינים › מערכת אות כ

לב שומע· רבי חיים הכהן מטריפולי

כללים וענינים · מערכת אות כ

מערכת אות י

א' כי מורי רב לתלמידוי מורי להו כר"מ וכי דריש בפרקא דריש כריה"ו הכי איתא בחולין דט"ו א' וכתב שם הרשב"א דע"כ לא מורי רב כר"מ אלא משום דס"ל ר"מ וריה"ו לית הלכתא כריה"ו דמטין אתמר כדאיתא בעירובין דף אבל אנן כר' יוחנן ס"ל דהלכה אתמר עכת"ד וכ"כ מרן בב"י א"ח סי' שי"ח בשם הר"ן ע"ש. וראיתי לה' באר יעקב דקמ"ג ע"ג שכתב דאשתמיטתיה להר"ן סוגיא דעירובין דמ"ז דמבואר שם דרב לית ליה להני כללי ע"ש ולא זכר ש'ר דגם הרשב"א כ"כ ועיין ביעי' אזן מע' הרי"ש אות ח"י גם מוהר"א מוילנ' תמה כן ע"ד הרשב"א דר' לית ליה להני כללי הובא לה' שלחנו של אברהם שם בסי' שי"ח והוא ז"ל תריץ דסוגיא דהתם דאמרי' לית ליה לרב להני כללי אזלא למ"ד הלכה אתמ' אבל למ"ד מטין אתמר י"ל דגם רב אית ליה להני כללי ע"ש אלא דמ"ש שם דאכתי קשה עמ"ש הרשב"א דכי מורי רב כר"מ משום דס"ל דמטין אתמר והא למ"ד מטין אתמר אורויי מורי כריה"ו והוא אורי כר"מ וכו' ע"ש לאחד המחי"ר לק"מ דאיברא דרב ס"ל הלכה כריה"ו לענין מטין מ"מ בהא ס"ל דמטין כר"מ והיכא דאתמר אתמר וכדאיתא שם בעירובין אליבא דריו"ח ושיעור דברי הרשב"א כן הם דע"כ לא מורי רב כר"מ לענין הלכה אלא משום דס"ל דלית הלכתא כריה"ו אך לענין מט ן ס"ל כריה"ו ולכך הוצרך להורות בכאן לענין מטין כר"מ אבל אנן קיי"ל כריו"ח ומדלא מצינו לריו"ח שפסק בהא כר"מ הפך הכלל ונקטי' כריה"ו עו"כ השש"א שם דיש לדקדק דבגמרא אמרינן אליבא דריו"ח מהו דתימא ה"מ במתניתין אבל בבריית' לא קמ"ל ולפ"ד הרשב"א היינו קמ"ל דאפי' בברייתא שהרי פלוגתא דהמבשל בברייתא היא שנשנית ומנ"ל להגמרא דלקושטא הוא דאפי' בברייתא ואימא דוקא במשנה הוא דהלכה כר"י ולא בברייתא ולכך אצטריך לריו"ח לפסוק בהך פלוגתא דמייתי התם כר"י אלא עכ"ל דהגמרא ר"ל קמ"ל בהך ברייתא לחודה הלכה כר"י וכו' וכן יראה מפירש"י דוק ותשכח עכת"ד ע"ש ולאחר המחי"ר לא זכר שהרי"ף והרא"ש כתבו שם להדיא אע"ג דרב פליג בהני כללי קיי"ל כריו"ח אפי' בברייתא וכ"כ מרן בכלליו דפ"ה ב' דר"י ור"י הלכה כר"י אפי' בברייתא ע"ש ומוכח דבכל הברייתות קאמר וכך מוכח להדיא מדברי התו' בפ' הקומץ דל"א ב' ד"ה מי קאמר ע"ש ולא היה צריך למשמעות דברי הרשב"א ומ"ש וכן יראה מפירש"י לא ידעתי מהיכן נ"ל ועיין בפי' רבינו יהונתן להרי"ף שכתב כדברי רש"י וסיים קמ"ל דאפי' בברייתא סמכינן אר' יוסי ע"ש גם בפ' זה בורר דכ"ז איתא להדיא ותיהוי נמי ר' יוסי ור"מ ור"י הלכה כר' יוסי והיא ברייתא ע"ש. גם בבכורות די"א איתא ריה"ו ור"ש הלכה כריה"ו וכ"כ שם הרא"ש אות י"א ופלוגתייהו בברייתא ע"ש ומוכח להדיא דעל כל הברייתא קאמר הגמרא קמ"ל. ולעיקר קושייתו דמנ"ל להגמרא כן י"ל מדלא קאמר במשנתינו אלא משום שלא אמר כל מקום הוה ס"ד דבברייתא לא וכמ"ש התו' שם בפ' הקומץ ודברי השש"א בפירוש הגמרא צ"ע. ודע דלפי האמור צ"ע עמ"ש הרשב"א בחי' לסוכה לדף ט"ו הובא לעיל במע' הדלת אות י"ז עש"ב ודוק:

ב' כחא דהתירא עדיף היכא דאיכא כחא דהלכתא אין לומר בזה כחא דהתירא עדיף דאדרבא טפי הו"ל לאודועי רבותא אליבא דהלכתא כ"כ מהרשד"ם אה"ע סי' ל"ח משם מהרי"ו והשיגו מריש ביצה דמשני להודיעך כחא דב"ש והדר פריך וליפלוג בתרוייהו וכו' שנראה משם שתירוץ כחא דהתירא עדיף מכחא דהלכתא והדברים נראים מק"ו ומה במחלוקת ב"ש וב"ה דב"ש במקום ב"ה אינה משנה אכפל תנא ושבק כחא דהלכתא בשאר מחלוקת התנאים עאכ"ו ע"ש ולאחר המחי"ר לא היה צריך לק"ו דבברכות דף ס' א' במחלוקת ר"מ וריה"ו דהלכה כריה"ו ועכ"ז משני הש"ס להודיעך כחא דר"מ גם בגיטין דמ"א ב' איתא פלוגתא דרבי ורבנן וקאמר להודיעך כחא דרבי אע"ג דלא כהלכת':

ג' כחא דהתירא עדיף בריש ביצה פריך ולפלוג בתרוייהו וכתבו שם התו' שלא יאריך משום כך ויאמר היא וביצתה אבל בעלמא לא שייך ע"ש. אך בעירובין דע"ב ב' ד"ה כחא דהתירא כתבו דמשום דב"ש במקום ב"ה אינה משנה משו"ה פריך ונפלוג בתרוייהו וכו' ע"ש ואם כוונתם משום דאין הלכה כב"ש א"כ הה"נ ביחיד נגד רבים וקשה מקידושין דף ס' ב' דלא פריך וליפלוג בתרוייהו וכן בגיטין דמ"א ב' וחולין דפ"ח. ואם כוונתם דדוקא גבי ב"ש וב"ה קשה מהא דאמרינן בביצא ו' ב' דקתני נולדה להודיעך כחא דב"ש ולא פריך וליפלוג בתרוייהו ולפי מ"ש בריש ביצה ניחא אך כפי מ"ש בעירובין קשה ואפשר לומר דעדיפא מינה פריך וכ"כ הי"מ אות רצ"ג לקושיא אחרת ע"ש ולפי דבריהם דביצה יש ליישב מה שהקשו המפ' בהא דאמרינן בקידושין דמ"ג א' מיתיבי אמר לשלשה צאו וקדשו לי באשה אחד שליח ושנים עדים דברי ב"ש ובה"א כולן שלוחין וע"כ ל"פ אלא בג' אבל בשנים ד"ה לא וכו' ע"ש ומאי קושיא דאימא דפליגי גם בב' ומה דקאמר בג' להודיעך כחן דב"ה דאפי"ה כולן שלוחין ולא הוו קידושין די"ל דא"כ ליפלוג בתרויהו ולימא אמר לשנים לג' וכו' דאינו מאריך כ"כ:

ד' כחא דהתירא עדיף זמנין אשמעינן כחא דאיסורא משום דסמיך אברייתא דאשמעינן בה כחא דהתירא הרא"ש בפי' לנדרים דב"ח א' ע"ש. ובהכי ניחא מ"ש התו' בשבת דקכ"ג ב' ד"ה הכא נמי דנקט לקצב עליו בשר אע"ג דלצורך גופו ומקומו נמי שרי לאשמועינן דאפי' בהא פליגי ב"ש וכו' ע"ש וקשה אדרבא הו"ל לאשמועינן בצורך גופו ומקומו דב"ה מתירין דכחא דהתירא עדיף וע"פ האמור ניחא דהתם נמי כבר אשמועינן כחא דהתירא בברייתא דשוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו ומוקי לה רבא מחמה לצל הא לצורך גופו ומקומו מותר. אך קשה דכבר כתב הי"ש דף ג' ב' שהתוספתא היא תוספת חידוש או ביאור על המשנה וכו' ע"ש ונמצא דמה דאמרינן ותנא ושוין וכו' אינה ברייתא רק סיום המשנה מה שקיצר רבינו הקדוש וא"כ כל עיקר מחלוקת ב"ש וב"ה לא הוי אלא לענין שמחת יו"ט אבל לענין צורך גופו ומקומו לא ידענו וצריך יישוב:

ה' כחא דהתירא עדיף ה"ט דכשאדם מתיר סומך על שמועתו וצריך להביא ראיה לדבריו משא"כ באיסורא דיכול להחמיר ע"ע בלי טעם תו' ריש ביצה ד"ה וכי תימא ע"ש ודוקא באיסור והתר אבל בחיוב ופיטור להפך דגדול כח המחייב בין לענין מיתה או מלקות בין לענין ממון ה' המגיה באהל ישרים אות י"ז משם רבו ע"ש. וכ"כ ה' באר יעקב דקל"ג ע"ג מדברי התו' בשבועות דט"ל א' ד"ה להודיעך ע"ש וכן נראה מפ' שור שנגח את הפרה דמ"ו ב' דקאמר קמ"ל דאפי' סם המות וכו' דנראה שכח המחייב עדיף וכן מהא בפ' המצניע דצ"ד ב' מהו דתימא רבנן בכלי נמי פטרי והא דקתני זו בזו להודיעך כחו דר"א ע"ש והיינו משום דר"א מחייב. איברא דשם בסמוך ונראה קאמר בהפך מ"ר ר"א לחבירו נמי מחייב והא דקתני צפרניו להודיעך כחן דרבנן ע"ש ונראה ליישב ע"פ מ"ש התו' בריש ביצה דבכל מקום לא פריך וליפלוג בתרוייהו משום דהכא אינו מאריך משום כך ויאמר היא וביצתה ע"ש ובעירובין דע"ב. כתבו משום דב"ש במקום ב"ה אינה משנה ועמ"ש לעיל אות ג' והשתא ניחא דמעיקרא קאמר מ"ד דהא דקתני זו בזו להודיעך כחו דר"א דמחייב ועדיף מכח הפוטר קמ"ל דלא אמרינן כן וה"ט דא"ה הו"ל ליפלוג בתרויהו דה"נ אינו מאריך ויאמר הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו או בכלי א"נ משום דר"א שמותי הוא ובמקום רבנן אינו משנה ולא חשיב פלוגתא וכמ"ש התו' בפ' כל כתבי דקי"ו א' ה"ה דשקיל ליה וכו' ע"ש וכיון שכן יש לפרוך וליפלוג בתרוייהו ברי לאשמועינן כחן דרבנן דאפי' בכלי פטרי ועמ"ש שם התו' ד"ה אבל בכלי וע"ש לה' יד דוד. וכיון דידע האי מילתא דכחא דרבנן עדיף ואפי' דלא הוי אלא כח הפיטור קאמר בתר הכי מ"ד להודיעך כחן דרבנן דלגבייהו לא שייך למפרך וליפלוג בתרוייהו קמ"ל דלא אמרינן כן וטעמא דמלתא נראה דאע"ג דלגבי רבנן לא שייך האי פירכא שאני הכא דקאמר להדיא צפרניו בכינוי ואי פליגי גם בלאחר הול"ל הנוטל צפרנים והוה משמע בין לדידיה בין לאחריני וליכא ייתור אפי' אות אחת ודוק ולכאורה יש להוכיח דגדול כח המחייב מהא דאיתא בבתרא דצ"ט במחלוקת ריה"ו ורבנן דריה"ו מחייב ורבנן פטרי וקאמר הש"ס להודיעך כחא דריה"ו אך מדברי רש"י שם אין נראה כן וי"ל דשם כח המחייב גרע מכח הפוטר דמאן דמחייב במעשר הוא מטעם איסור הטבל אכן הפוטר הוא מקל באיסור וכחו גדול והו"ל כחא דהתירא. אך צ"ע מהא דאיתא בפ' הזורק דצ"ז א' והא דקתני דה"ר עצמה להודיעך כחא דרבנן דפטרי ע"ש דאדרבא הו"ל לאשמועינן בלמעלה מעשרה להודיעך כחא דרע"ק דאפי' בהא מחייב וכן יש לדקדק עמ"ש בפ' ח' שרצים דק"ז ב' ד"ה יש ספרים וכו' שכתבו ופרעוש נקט לרבותא דר' יהושע דאפי' פרעוש פוטר ע"ש וצריך יישוב:

ו' כחא דהתירא עדיף גם בענין הברכות מאן דלא מצריך לברך הוי כחו גדול שמקיל ובדאיתא בפ' הרואה דף ס' א' ועמ"ש שם התו' דנ"ד ב' ד"ה ואימא ובדמ"ט ב' ד"ה ר"מ ובדי"ב א' ד"ה לא ולהרשב"ם בפ' ע"פ דק"ב ד"ה להודיעך וצ"ע עמ"ש שם מהרש"ל דאדרבא מי שמיקל לברך הוי כחא דהתירא ולא חיישינן לברכה לבטלה וע"ש למהרש"א ועיין בהגהות הגאון רע"א בתו' דברכות לדי"ב הנז' שו"ר מ"ש ה' באר יעקב דקל"ג רע"ג ועמ"ש הפר"ח א"ח סי' ס"ז ודוק:

ז' כחא דהתירא עדיף יש לדקדק על הא דאיתא בפ' כל הכלים דקכ"ה א' מתקיף לה רב אשי אדמפלגי בשברי תנור ליפלגו בתנור גופיה וכו' ע"ש ומאי קושיא אימא דאשמעינן כחא דר"מ דאפי' בשברי תנור ניטלין בשבת דהוי כחא דהתירא שו"ר למהרש"א שנרגש מזה ולא ירדתי לסוף תירוצו דהא לר"מ נמי יש שני צדדים לאשמעינן בשברי תנור א"נ שברי כלים בעלמא דהוי רבותא טפי מתנור שלם. ולי ההדיוט אפשר לומר דאי אשמעינן פלוגתייהו בתנור שמענו שפיר דגם לר"מ הה"נ שבריו וכדתנן כל הכלים הניטלים בשבת שבריהם ניטלים עמהם דהיא סברת ר"מ וכדאיתא התם דאזדא ר"מ לטעמיה אכן השתא דאשמעינן בשברי תנור לא ידענו סברת ריה"ו בתנור גופיה אם ניטל או לאו ולהכי פריך לאשמעינן בתנור גופיה דהשתא הוי רבותא לשניהם משא"כ בשבריו דליכא רבותא רק לר"מ כנ"ל ודוק:

ח' כחא דהתירא עדיף ובשל סופרים הוא להפך דספיקא דרבנן לקולא וא"כ כחא דאיסורא עדיף דכח המקיל הוא ללא תועלת אך לא בכל ענין אמרו בשל סופרים הלך אחר המקיל ולכן במקום שספיקו להחמיר אפי' בדרבנן כגון מוקצה וכמ"ש התו' ישנים בריש ביצה דף ג' ד"ה אלא לר"י וכגון הא דמסיק במסקנא רב אשי דיו"ט הוא דשיל"מ וספיקו אסור אז אמרינן כחא דהתירא עדיף דהוי כעין של תורה ולזה אמרו בביצה דף ב' כחא דהתירא עדיף כיון לנפש חיה בחי' לשם וציין לעיין בשה"ג במרדכי פ' החולץ:

ט' כל דין שתחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין פסחים דכ"ז ב' וסוכה ל"ז ועמ"ש התו' כפ"ק דזבחים י"ב ב' ד"ה ובן עזאי וכתב ה' לשם זבח בכוונתם דהתם בדין ביעור חמץ עצמו נמשך ממנו קולא בלא מצא עצים אבל בדין פיסול שלא לשמו לא ימשך ממנו קולא אלא בדין פיגול שהוא דבר אחר ע"ש וכ"כ ה' ידי אליהו בחידושים דצ"ג ע"ג ולאחר המחי"ר אשתמיט מנייהו מלכי מה ששנינו בת"כ דיש פ' תזריע וז"ל מנין ליוצא מת שמטמא אמו טומאת לידה אמר ר"י הריני דן ומה אם ביוצא חי שאינו מטמא וכו' הרי הוא מטמא אמו טומאת לידה היוצא מת וכו' א"ד שיטמא את אמו טומאת לידה א"ל לר"י כל דין שתחילתו להחמיר וסופו להקל א"ד שדמיה לאחר שבעה הם דמי טוהר וע"ש כקא הרי להדיא דאע"ג שחומרת טומאת לידה בדוכתה קיימא עכ"ז סתרינן האי ק"ו מכח דסופו להקל בדמי טוהר שהוא דבר אחר. ועמ"ש ה' כפי אהרן ז"ל בדף כ"ג ע"ד ע"ש לכן נ"ל ההדיוט בכוונת התו' דלא אמרינן האי כללא דסופו להקל אלא בקולא גמורה כגון שלא מצא עצים או ד' מינים שיושב ובטל ממצות ביעור ומצות סוכה וכן נמי בטהרת דמין לאחר ז' אבל בפיסול עולה שלא לשמה הגם שמוציאתה מידי פגול לא משום זה הוי קולא דאיך שיהיה אסורה באכילה ואי משום שזה בלאו וזה בכרת אינו נקרא קולא וכדאמרי' ביבמות דף דמ"ל איסור לאו ומ"ל איסור כרת כנ"ל בכוונת התו' ושו"ר לה' למודי ה' בלימוד ע"ה שכ"כ בכוונת התו' והשיג לה' ידי אליהו מכח ברייתא דת"כ הנז' ע"ש. אלא דאכתי איכא למידק דהרי לפעמים נמי תמשך קולא גמורה כגון אם אכל בשר זה בשוגג דמטעם פיסול אינו חייב חטאת ומטעם פיגול חייב וכשאתה מוציאו מידי פיגול הוי קולא שאינו חייב כי על כן נראה לחלק עוד ולומר דלא אמרינן האי כללא לסתור הק"ו אלא כשהקולא שכיחא כמו במציאת העצים שהדבר מצוי שלא ימצא עצים וכן בד' מינים אכן קולא זו דפיגול לא שכיחא דאיסורא רביע עליה ולקי נמי וכדאמרינן בזבחים דכ"ט המחשב בקדשים לוקה לריה"ו וגם לרבנן קאי בלאו וכל כי האי לא שכיח דלאו ברשיעי עסקינן ואע"ג דהשתא קא עבר כמחשבה דשלא לשמה סברא הוא משום דשני בה לישני וליזיל וכדאמרינן בריש זבחים ע"ש ומה גם דאפי' מתרמי לחשב מחשבת פיגול לא הוי קולא אלא לאחר האכילה שאינו חייב חטאת וקולא זו רחוקה היא דמידי דאיסורא זהירי בה אינשי וכיון דמילתא דאיסורא היא לחשב מחשבת פיגול וגם איסור נלוה באכילתו כל כי האי לא חיישינן להאי קולא לסתור הק"ו וכה"ג כתב ה' ידי אליהו שם גבי רובע ונרבע ונעבד עש"ב. ועם שהתו' לא ביארו זה י"ל דמרוב פשיטותו לא חשו לבארו כנ"ל. שו"ר מ"ש ה' חק נתן בכוונת התו' ע"ש ומה שנ"ל כתבתי וע"ע באות שאחר זה :

יו"ד כל דין שתחילתו וכו'. אפשר דלא אמרינן כן אלא בילפותא דחדא מחדא אבל היכא דילפינן במה הצד דלא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהם וכו' לא אמרינן כן וכההיא דפ' כ"ש דלאחר שלמד ר"י בק"ו והשיבו לו כל דין וכו' אמרו דחזר ר"י ודנו דין אחר במה מצינו ומה שפירש"י דין אחר שאינו ק"ו אלא ג"ש לאו דוקא ג"ש אלא במה מצינו וכמ"ש ה' ידי אליהו דףצ' א' ע"ש וה"נ דכוותה דילפותא דבמה הצד הוי כעין מ"מ ואע"ג דלכאורה נראה דילפותא דחדא מחדא עדיף ממה הצד וכדמשמע מפ' כל הבשר דקט"ז א' דחדא מחדא קולא וחומרא פרכינן כל דהו לא פרכינן ובמה הצד פרכינן כל דהו אין זה עדיפות דהרי הק"ו עדיף מן מ"מ כמ"ש ה' ידי אליהו דף ק"ך ב' ועכ"ז בדין ק"ו אמרינן כל דין וכו' משא"כ מאמה מצינו וה"נ דכוותה ועוד דכל מה הצד מגופו פרכינן מעלמא לא פרכינן ואילו על ילפותא דחדא מחדא פרכינן אפי' מעלמא וכדאיתא התם למ"ל ג"ש לייתי כולה מק"ו ומה ערלה וכו' משום דאיכא למימר חורש וכו' יוכיח ע"ש וא"כ אין להכריח מענין הפרכו' אי מנייהו עדיף והטעם שכבר כתב רש"י שם שהמדות מסורות בידינו מסיני ע"ש ומעתה י"ל דשפיר ילפינן ממה הצד דהוי כעין מ"מ ואפשר שזה כוונת התו' דזבחים שרמזנו באות הקודם דמ"ש דלא דמי לההיא דפסחים וכו' ר"ל דהתם הילפותא חדא מחדא חמץ מנותר אבל ההיא דזבחים מהצד השוה בחטאת ופסח דהוי כעין מ"מ. וראיתי לה' כפי אהרן ז"ל בדף כ"ב ב' שהקשה עמ"ש התו' בפר"א דמילה דקל"ו ב' ד"ה דתניא וכו' ותי' ר"י דאדרבא הוי קולא וכו' ע"ש והרי הך ילפותא ממה מצינו בערכין ונדחק ליישב ע"ש. ולאחר המחי"ר לק"מ דהתם אינו לימוד גמור לומר מה מצינו וכו' כההיא דפסחים דיליף ריה"ו מנותר דדמי לחמץ בכמה דברים דאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת וישנו בבל תותירו כדאיתא בפ' כ"ש דכ"ז ע"ש ומה דמות יערוך למ"ש התו' דילפינן מערכין לחומרא שלא קרב זה אל זה כלל וברור:

י"א כל דין שתחילתו להחמיר וסופו להקל א"ד היינו דוקא כשיהיה סופו להקל בשני אופנים הא' בדבר שהקולא היוצאת ממנו מתוך חומר שבו היא באותו גוף הדבר עצמו וכגון חמץ דאם נאמר דתשביתו היינו שריפה הנה מתוך חומר שבו יצא לנו קולא בגוף החמץ עצמו שה שהחמרנו עליו שלא לקיים מצוה דתשביתו כשלא ימצא עצים וכו'. השני היכא שהקולא הנמשכת היא לחומרא הראשונה שהיתה עליה כגון סוכה שהחומר שבה היא שנוהגת בלילות כימים הנה כשלא ימצא ד' מינים מתבטלת אותה החומרא ובכה"ג הוא דאמרינן א"ד ובכן תו לא קשה מההיא דרובע ונרבע וטריפה שהחומרה הראשונה שהיתה עליהם היא קיימת ונוסף גם הוא שהקולא היוצאת ממנה היא על האדם שאם לא ימצא מין כשר לא יביא חובתו וכל כה"ג ודאי דמודו רבנן לר"י דדינו דין כ"כ ה"ה מהר"ר פראנקו הי"ו בס' שערי רחמים הנד"מ בסי' ח' מחא"ח עש"ב. ולאחר המחי"ר לא ראה מ"ש התו' בפר"א דמילה דקל"ו ד"ה דתני' הזכר וכו' שהקשו דאמאי אצט' קרא למעט טומטום ואנדרוגינוס שאינן קדושים לעולה תיפוק ליה דילפינן מערכין לחומרא וכו' וצריך להביא קרבן אחר ובדוחק אומר ר"י דאדרבא היא קולא שאם לא מצא אלא אנדרוגינוס יהא יושב ובטל כעין שמצינו בסוכה דתניא רי"א אין סוכה נוהגת אלא בד' מינים והדין נותן וכו' אינו דין ע"ש. הא קמן דדין זה דאנדרוגינוס הוא ממש דומה לההיא דרובע ונרבע וטריפה ודחו לה מכח זה דכל דין וכו' אע"ג דהקולא על האדם והחומרא היא קיימת ולעיקר קושייתו י"ל כפי מ"ש שם התו' עוד דהתם שאני שאם לא ימצא ד' מינים כל ימי סוכה המצוה עוברת וא"א לעשותה אבל גבי קרבן אם אינו מוצא עכשיו כ"א אגדרוגינוה ימצא אחד זמן ותחלתו וסופו להחמיר הוא ולא שייך יושב ובטל (ע"ש במהרש"ל ומהרש"א) וה"נ י"ל גבי רובע ונרבע וטריפה. גם לפי מ"ש התו' עוד שם ואומר רבי דההוא קרא דהזכר גבי עולת נדבה הוא דכתיב ולא גבי חובה והוי קולא ביון שאינו חייב בשום קרבן ע"ש ה"נ י"ל גבי רובע ונרבע דעיקר הק"ו הוא לקרבנות נדבה וגם תחלתו להקל הוא ומ"ש הרב הנז' הי"ו דמ"מ גם קרבנות חובה אמעיטו מיניה וכו' ע"ש י"ל דאין זה רק אחר דמיעט הכתוב דמן הבקר ועיקר הק"ו אינו אלא לקרבנות נדבה וכעין זה כתב ה' בנין ציון החדשות סי' קט"ו על מה שהקשה הי"מ מההיא דמנחות ע"ש. גם יש לדקדק על חילוק ה' הנז' היו מהא דתנן בבכורות דנ"ב ב' שהיה בדין ומה אם החדש והישן שאינן כלאים זה בזה אינן מתעשרין זע"ז כבשים ועזים שהם כלאים ז"בז אינו דין שלא יהיו מתעשרים מזע"ז ע"ש והרי התם סופו להקל אם לא ימצא יו"ד מכל מין והקולא היא יוצאת ממנו מתוך חומר שבו באותו דבר בעצמו שלא לקיים בו מצות מעשר ובההיא דתשביתו ממש ולפי מ"ש התו' אתי שפיר שיכול להמתין עד שימצא וכמ"ש ה' בנין ציון הנז' בסי' ק"ל ביישוב קושיא זו מהא דבכורות ע"ש:

י"ב כל היכא דאיכא לשנויי משנינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי ומ"מ להוציא דין מחודש אינו נקרא איכא לשנויי כ"כ ה' למודי ה' דף ג' סע"ד ע"ש. וצ"ע דבפ' כל שעה דכ"ד ע"א משני הכי כדי להוציא דין מחודש לאסור בהנאה לכל איסורין שבתורה וכן בבכורות דף ו' ב' גבי גמל גמל וכו' דהוי דין חדש וע"ע להתו' סוטה ד"נ א' ד"ה לא נשנית ובבא בתרא דקי"ב א' ד"ה וכי תימא ומכות י"ז ד"ה איסורא ע"ש:

י"ג כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן ללאוי יתירי אף דליכא לאו יתר אלא עשה בלבד מ"מ כל היכא דאיכא למדרש הלאו דרשינן ולא מוקמינן ללאו בלחוד אלא ללאו ולדרשא כיון דבלא"ה איכא עשה. רבינו בצלאל בש"מ מציעא לדף פ"ז ב' בשם הרמב"ן וה' שופריה דיעקב כתב שם שזה כוונת הריטב"א שהובא בש"מ שם וכתב מהר"י נגאר ז"ל בהגהותיו לשם דבזה ניחא קושית ה' עץ חיים בפ' בשלח ע"ש ובזה נ"ל ליישב הא דאיתא בריש פ' החובל דפ"ג ב' הרי הוא אומר לא תקחו כופר וכו' אבל אתה לוקח לראשי איברים וכו' והא מיבעי ליה דאמר רחמנא לא תעביד ביה תרתי וכו' מכדי רשעתו נפקא וכו' ע"ש וקשה אי מהתם הו"א ה"מ בעשה כתב לא תקחו ללאו ולפי האמור ניחא דמוקמינן ליה ללהו ולדרשא עדיף ואין לומר דלפ"ז יצא הדיוק דלראשי איברים עבדינן תרתי דבהא ליכא למיטעי דכדי רשעתו כתיב רשעה אחת בלבד. וניחא נמי הא דאיתא בסנהדרין דע"ג והא מהכא נפקא מהתם נפקא והשבותו לו וכו' ע"ש וקשה ג"כ דאי מהתם הוא עשה כתיב לא תעמוד ללאו וע"ש במהרש"א ולה' אהלי יהודה דק"א ב' ולה' מנחת חינוך בהשמטות לסי' רל"ו ע"ש ומן האמור ניחא. אך צ"ע מריש כריתות דף ה' ב' דקאמר אבל מעשר דגן ותירוש ויצהר לוקה ג' וכו' אי מההוא הו"א ה"מ בעשה אבל בלאו לא וכו' ע"ש ומאי קושיא והרי איכא למדרשיה לחלק והלאו בדקאי קאי וכן קשה מסוגיא דחולין דף ק"ן וחגיגה דיו"ד ב' ע"ש וצ"ע ושו"ר להמש"ך בחי' לפסחים לדף ס"ח שהוכיח ג"כ מהא דאמרינן התם ולעבור עליו בעשה ול"ת דכל כה"ג לא אמרינן היכא דאיכא למדרש וכתב שיש לחלק בדרשות ע"ש וע"ע מ"ש שם דף שצ"ג ד' פיסקא א' ועיין בלמודי ה' לימוד ע"א עע"ב:

י"ד כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן ללאו יתירי לאו דוקא יתירי ממש דאיכא שני לאוין בפי' אלא אפי' דליכא רק לאו אחר ומצינן ללמוד אותו איסור לאו ממקום אחר ואפי' מק"ו שפיר ילפינן ליה ולהעמיד הלאו לנפשיה לדבר חדש שלא מצינו עדין לאו תו' מכות די"ז ב' ד"ה איסורא וע"ש במהרש"א. ועמ"ש בס"ד בסה"ק מצות המלך בל"ה שמ"ח דקס"ז סע"ב:

ט"ו כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאו יתירי כתב הר"ן בפ"ק דנדרים ד"ג ג' ד"ה אמר מר דה"מ בדרשא דקראי אכל הכא הקישן הכתוב לכל מה שאפשר ע"ש:

ט"ז כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני לא אמר רבא דלא מהני אלא במעשה שהוא גוף האיסור דהוא הפך מ"ש בתורה בגוף אותו מעשה עצמו כגון לא ימכר דחרמי כהנים לא כן היכא דאין האיסור בגוף המעשה עצמו מהרימ"ט סי' ס"ט עש"ב וה' ידי אליהו דק"ד האריך ג"ב בזה ע"ש ובזה נתיישבו כמה קושיות כגון מה שהקשה ה' מחנה לויה מהא דאמרינן דהקורע על מתו אע"פ שמחלל שבת יצא ידי קריעה ע"ש דאין האיסור בגוף הקריעה עצמה רק שנעשית באיסור ע"ש וכן ההיא דמציעא ד"ט אלא מעתה הגביה ארנקי בשבת ה"נ דלא לקי וכיוצא:

י"ז כל מילתא דא"ר ל"ת וכו' באיסורא דרבנן כ"ע מודו דמהני כן הוכיח ה' ידי אליהו בדף ק"ד והרבה ראיותיו ע"ז עש"ב ובזה ניחא ג"כ ההיא דארנקי המובא באות הקודם ומה שהעיר ע"ז מהר"ץ היר"ש בהגהות מציעא לדף ט' ע"ש לא דאה דברי ה' ידי אליהו הנז' שהביא שם דברי ה' שער אפרים ומר דודו עש"ב:

ח"י כל מילתא דא"ר ל"ת וכו' לא נחלקו אלא במצות קבועות שא"א לבטלן משא"כ בשבועות וחרמים שאפשר לבטלן ע"י התרת חכם דבזה גם רבא מודה דמהני ה' ידי אליהו שם בשם ה' שער אפרים והרא"ש בכלל ז' סי' ד' ע"ש וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' ר"ל בשם הרא"ש ע"ש ולכאורה קשה דא"כ מאי פריך בגמרא מחרמי כהנים דא"ר לא ימכר וכו' ותנן חרמי כהנים אין להם פדיון אלמא לא מהני וכו' ורבא הוא למ"ל וכו' ע"ש ומאי פריך לרבא הוא למ"ל והא רבא מודה דהיכא שאפ' לבטלן דמהני וחרמי כהנים אפ' לבטלם ע"י התרת חכם שכל זמן שהם בבית הבעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם כדאיתא בערכין ד"ט א' ובהקדש יש שאלה כמ"ש הרמב"ם בפ"ד מה' נדרים ה"ו ע"ש ושוב נד"מ ס' משמרות כהונה למוהר"א הכהן זצ"ל וראיתי לו בחי' לתמורה שם שעלה מן היישוב דע"כ לא קאמר הרא"ש אלא בחרם דאפ' לבטלו ע"י חרטה משא"כ בהקדש שצריך פתח וחרטה ושמא לא ימצא פתח והוא בכלל שאי אפשר לבטלו ע"ש:

י"ט כל מילתא דא"ר לא תעביד וכו'. לאו דוקא במזיד אלא אפי' בשוגג ס"ל לרבא דל"מ מחנה לויה סי' ל"ה אות א' וה' לימודי ה' לימוד פ"ג ע"ש:

כ' כל מילתא דא"ר ל"ת וכו'. היכא דאפ' לעשות הדבר בהיתר בחול ועשאו בשבת כגון טבח ומכר בשבת אפי' נעשה המכר באיסור תורה שהוציא מר"הי לר"הר ס"ל לרבא דמהני והוי מכירה כ"כ הש"ך ח"מ סי' ר"ח סק"א לדעת הסמ"ע ע"ש. וה' ידי אליהו דק"ד ג' שדי נרגא בכלל זה ונעלם דבר מה' מחנה לויה סי' ל"ה אות א' וה' נחמד למראה ח"ב דל"ה ב' ע"ש:

כ"א כל מילתא דא"ר ל"ת וכו' הא דאמר רבא דלא מהני דוקא בכל התורה אבל בקדשים דבעינן שנה עליו הכתוב לעכב אפי' רבא מודה דמהני כ"כ השע"ה בפ"א דה' קרבן פסח והכריח מהא דאמרינן בריש פ"ה דמנחות ואימא לא. תאפה חמץ למיקם גברא בלאו ואפסולי לא מיפסל ומזה תמה על מה שנראה מדברי הריטב"א בחי' ליומא דנ"ג דלא אמרינן שנה עליו הכתוב לעכב אלא במידי דליכא לאו אבל היכא דאיכא לאו ממילא משמע עכובא דהוא הפך דעת ריב"א בפ' תמיד נשחט והפך הסוגיא הנז' והצ"ע עש"ב ולאחר המחי"ר לק"מ ע"ד הריטב"א ז"ל ואדרבא דבריו הם שקשים וכבר תמהו עליו כפי הרשום בזכרוני) ה' מתן בסתר בחי' לתמורה וה' לימודי ה' בלמוד פ"ג מדפריך בתמורה מהמקדיש בע"מ למזבח ומהמקדש מים לבדק הבית ומממיר וחרמים ובכור עש"ב. אך ע"פ דברי הריטב"א ניחא וע"כ ל"פ אביי ורבא אלא היכא שאפי'. נעשה מעשה מ"מ אינו פועל מוחש הניכר אחר שנעשה האיסור כגון ההיא דאונס שנידש שאחר מעשה האיסור לא נשאר שום מעשה הניכר וכאלו לא עשה שום מעשה אבל באיסור הנעשה והרי הוא לפנינו בחוש הראות אחר מעשה האיסור כגון שקרע כנף המעיל וכיוצא פשיטא דלא שייך לומר בזה דל"מ וכ"ע מודו דמהני ועיין לה' ידי אליהו דק"א א' עש"ב. והשתא לק"מ מסוגיא דמנחות הנזכר דהתם נמי פועל מוחש והרי הוא לפנינו אחר המעשה ובזה ג"כ לא הוי הפך דעת ריב"א בשוחט על החמץ דהוא פועל מוחש ומשו"ה כתבו שהפסח כשר משום שלא שנה עליו הכתוב דאי שנה אע"פ שהוא פועל מוחש פסול ובלכתך בדרך זה יתיישבו כמה קושיות כגון הא דאיתא במכילתא פ' בא ולא תותירו ממנו עד בקר הא אם הותיר עבר על מצוה שומע אני יהא כשר וכו' ולכאורה קשה לרבא דס"ל דל"מ וע"פ האמור ניחא דמעשה האיסור אכתי נשאר אחר המעשה דהרי הוא נותר לפנינו. וכן הא דאיתא התם עוד גבי לא תוציא מן הבית חוצה הא אם הוציא עבר על מצוה שומע אני יהא כשר והקשה השב"י ז"ל לרבא דס"ל דל"מ היאך יהא כשר וביותר קשה להריטב"א דכי איכא אזהרה הוי עיכובא והצ"ע ע"ש ולפי מ"ש ניחא דהתם נמי הרי הוא חוץ לחבורתו בפנינו וניכר לעין אחר מעשה האיסור וק"ל ואין להאריך אך לכאורה קשה מהא דפריך לאביו דרחמנא אמר לא תכלה וכו' ע"ש ולפי האמור הו"ל למפרך גם לרבא דהרי פועל מוחש הוא לפנינו שקצר כל השדה כלה. וי"ל דשאני התם דכתיב תעזוב אותם וי"ל דתעזוב מעיקרא משמע והו"ל שנה עליו הכתוב וכל כי האי ס"ל לרבא דאפי' בפועל מוחש ל"מ אבל לאביי דס"ל דאפי' בפועל שאינו מוחש מהני סלקינן דרגא דהיכא דהוי פועל מוחש כי שנה נמי דמהני ולהכי משני מתעזוב יתירא ודוק. ואיך שיהיה ק"ל טובא דאמאי לא פריך הש"ס לרבא מהא דתנן בפ' הקומץ די"ח א' לא יצק לא בלל וכו' לא מלח וכו' כשרה ע"ש אלמא מהני ובמליחה כתיב בה לאו דלא תשבית מלח ולכאורה י"ל דהתם שאני דאיכא תנא דס"ל דאם לא מלח לא מהני כדאיתא התם די"ט תניא ברית מלח עולם היא שתהא ברית אמורה במלח דברי ריה"ו ר"ש אומר נאמר כאן ברית וכו' ע"ש אך קשה דמ"מ תק"ל לרבא טעמא דכתיב ברית כדעת ריה"ו או ג"ש כר"ש הא לא"ה הו"א דמהני ותיובתא דרבא וצ"ע. איברא דהתם גופיה קשה דפריך לרב דס"ל שכל מקום שהחזיר לך הכתוב בתורת מנחה אינו אלא לעכב ופריך ממלח דלא תנא ביה קרא ומעכבא מדתניא ברית וכו' ומאי קושיא דשאני התם משום דכתיב ברית או משום ג"ש ואפשר דהתם פריך לרב דכללא כייל כ"מ שהחזיר וכו' ומשמע שאין הדבר תלוי רק בהחזרה ולהכי פריך ליה ממלח וראיה לזה מדמשני אי נמי כיון דכתיב ברית כמאן דתני ביה קרא ולא משני שאני התם דכתיב ברית אלא כמאן דתני ביה קרא דמיא ונראה שר"ל כיון דכתיבא ברית ודרשינן מינה שלא תפסק לעולם כדעת ריה"ו או ג"ש כר"ש כמאן דתני ביה דמיא והו"ל בכלל כל שהחזיר הכתוב. איך שיהיה הרי מבואר מחאי סוגיא דגם בלאוין בעינן קרא לעכב ושו"ר שכבר עמד בזה השע"ה ז"ל בהשמטות דה' ק"פ והניח בצ"ע עש"ב. ואחר החיפוש ראיתי להלח"מ בפ"ה מה' אסורי מזבח הי"ב שכתב דרבינו ס"ל דכשאמרו בגמרא אי בעית אימא כיון דכתיב ברית כמאן דתני ביה קרא דלפי תי' זה מתניתין בלא מלח מפרשינן לה כדפי' אביי דלא מלח כהן אלא זר וכו' עש"ב וכ"כ הח"ן בחי' למנחות ולא זכר ש"ר שכבר קדמו הלח"מ ז"ל והשתא ניחא די"ל דגם רבא מפ' לה למתניתין הכי אך אם לא מלח כלל פסול והיינו משום דלא מהני כיון דהוי לאו ולא ס"ל לתנא דמתניתין כריה"ו ור"ש דנפק"ל מברית ודוק:

כ"ב כל מילתא דא"ר ל"ת וכו'. הה"נ בכל מילתא דא"ר עבור הכי ואיהו לא עבור כדאמר רחמנא אלא בענין אחר דלאביי מהני ולרבא לא מהני כ"כ הי"מ בכללי הדינים אות שמ"ד בשם ה' חזו"ן ותמה עליו ממ"ש מרן בש"ע יו"ד סי' קכ"א ס"ג דאם הטבילן ואח"ך הגעילן מותרין בג"ש ולאחר המחי"ר לק"מ שכבר כתבו התו' בר"פ התכלת ד"ה ואם למימר שאסדר לבד יקפיד הכתוב לעכב כמו גבי חליצה דאם הקדים רקיקה לחליצה מה שעשה עשוי וכו' ע"ש שו"ר שכ"כ ה' ארעא דרבנן אות ז' ע"ש. איברא דלכאורה קשה לזה מהא דאיתא במכילתא פ' בא והגעתם על המשקוף שומע אני אם הקדים זל"ז לא יצא ת"ל ונתנו על שתי המזוזות וכו' הא אם הקדים זל"ז יצא ע"ש וקשה דהא אסדר לבד לא יקפיד הכתוב וי"ל דבלא זה קשה דהא בקדשים בעינן שנה עליו הכתוב לעכב ומהיכא שמיע לן דאם הקדים זה לזה שלא יצא ועכ"ל משום דבתר הכי כתיב ועבר ה' וכו' וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות והוא יתר דכבר ידענו זה מקרא דוהגעתם על המשקוף וכו' ומשו"ה הו"א דליהוי עכובא דאם הקדים זה לזה שלא יצא. אך קשה מתמורה די"ב ב' פלוגתא דר"ש ורבנן אם הקדים עפר למים ע"ש וי"ל דהתם נמי כתיב תורה והוי לעכובא. שבתי ואראה דכל זה ליתא דהא גבי מליצה ורקיקה כתיב ככה ואפ"ה כתבו התו' דאסדר לבד לא יקפיד הכתוב גם המדקדק בדברי התו' משם יראה דאפי' בקדשים ושנה הכתוב לעכב מ"מ אסדר לבד לא יקפיד הכתוב ועמ"ש התו' זבחים דף ה' א' ד"ה עולתה ובמנחות דף ד' ע"ש. ואולי דהא דבעינן שנה הכתוב לעכב היינו דוקא לאחר מת"ת דנפק"ל מדכתיב מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת וכו' ועיין תו' דזבחים דף ד' ב' ד"ה אימא וכו' אבל קודם מת"ת בחד קרא סגי לעכב ומ"מ אף דבעלמא אסדר לבד לא יקפיד ואפי' בקדשים ושנה הכתוב י"ל דזה דוקא לאחר מת"ת דכמו בחולין אף דבחד קרא סגי מ"מ אסדר לא יקפיד כך י"ל בקדשים דאף דשנה מ"מ אסדר לא קפיד ברם ההיא דמכילתא דהדר שנה וראה את הדם על המשקוף וכו' דהוא יתר דלעכב לא צריך דקודם מת"ת לא בעינן שנה ואית לן למימר דלא אתא אלא לענין קדימה דאם הקדים זל"ז לא יצא עוד הקשה הי"מ ז"ל דבקידושין דס"ב מוכח דאי לאו קרא יתירא דואם לא יתחטא היה מקום לומר דאי עבד הזאה בחדא מנייהו סגי ואמאי הא כיון דכתיב הוא יתחטא בו ביום הג' וביום הז' הוי עיכובא ע"ש גם בזה לאחר המחי"ר לק"מ דהתם שאני מדלא כתיב ויתחטא ויטהר בלשון צווי כמו ורחץ וטהר כמ"ש שם התו' לדעת ר"מ ע"ש. ואחר זמן ראיתי שנתכוונתי בחסדו ית' לדעת הגאון ה' חיד"א בס' יעיר אזן במע' הג' אות ט' ביישוב שני קושיות אלו דהי"ם הגדול ע"ש. ולפי מ"ש עוד ה' הנז' שם דגבי חליצה אע"ג דכתיב ככה ולא אמרינן דאסדר יקפיד הכתוב משום דהתם אצטריך לדיוקי אפכא דכל דבר שהוא מעשה דוקא מעכב אך כי כתיב עיכובא דליכא לדיוקי כי האי סבר הראב"ד דאסדר מעכב ע"ש ניחא מה שהקשינו מההיא דתמורה והמכילתא. וראיתי לה' לימוד ה' לימוד פ"ג שהקשה מפ' תמיד נשחט דקאמר במכסת תכוסו שנה הכתוב לעכב וכתב הפר"ח דשאני התם דליכא לאו ואפי' לאו הבא מכ"ע. ולפ"ד החזון קשא לרבא דס"ל דלא מהני אמאי אצטריך לעכב ע"ש וי"ל דקדשים שאני ועמ"ש בס"ד בסמוך באות הקודם ודוק. אך יש לדקדק מהא דאמרינן בפ' הגולין דיו"ד ב' עיר שאין בה זקנים ר' אמי ור' אסי חד אומר קולטת וח"א אינה קולטת בעינן זקני העיר וליכא ולמ"ד קולטת למצוה בעלמ' ופליגי נמי כה"ג גבי בן ס"ומ וגבי עגלה ערופה ע"ש ולפ"ד החזו"ן דוחק לומר דר' אמי ור"א בפלוגתא דאביי ורבא פליגי וכן קשה מהא דאמרינן בפ' ע"ע דמ"ה ב' אל נחל איתן קשה כמשמעו שאינו קשה ופירש"י שלא נאמר אלא למצוה ע"ש והשתא קשה לרבא דס"ל דלא מהני ולזה י"ל דשאני ע"ע דכפרה כתיבא בקדשי' וכמ"ש ה' המגיה באהל ל ישרים במע' השי"ן אות ב' וכבר קדמו הסד"ר ע"ש ובזה י"ל ג"כ הא דפליגי ר"א ור"א בזקני העיר דע"ע וקדשים שאני אך זקני העיר דבן ס"ומ ודערי מקלט קשה ועמ"ש ה' אהלי יהודה דצ"ו ע"א וב' ודוק:

כ"ג כל מילתא דא"ר ל"ת וכו'. עוד לאלוה מילין וכללים בענין זה עיין למהריט"ץ סי' י"ו ולה' קרבן העדה בפ"ה דפסחים ה"ד בתו' ד"ה ממה והשע"ה בה' גירושין ועמ"ש ה' מחנה לויה די"ט ג' ולה' מעין החכמה דקט"ז ב' ולה' ידי אליהו דק"א והנמשך וה' מתן בסתר בחי' לתמורה עיין שם :

כ"ד כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין לא שייך רק בחיוב קרבן אבל לא במה שהטיל הכתוב עליו כגון אכילת מצה וכיוצא שהרי מה שאינו בא אלא מן החולין ילפינן מוזבחת פסח. בנין ציון סי' קל"ז:

כ"ה כל שישנו וכו' לא אמרינן כן אלא היכא דכתיבי חד קרא תו' בפ' התכלת דמ"ג א' ודוקא היכא דשייכי להדדי כמו חמץ ומצה כלאים וציצי' אבל היכא דלא שייכי להדדי י"ל למה נסמכו אי לאו לדרשא. מש"ך בחי' לסנהדרין דרין ד"ס א' ע"ש ועיין בי"מ אות תס"ז וה' אהל ישרים אות א' ע"ש:

כ"ו כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וכו' דאמרינן בכמה דוכתי כתב ה' מראה הפנים בפ"ג דברכות ה"א בההיא מהו שיטמא כהן לנשיאות כפים שצריך שתדע דאע"ג שמ"ע היא מ"מ לענין הדחיה ואפי' ל"ת גרידא לא שייכא שיקיים מ"ע דנשיאות כפים במקום שא"ץ לדחות הל"ת מפניה עכת"ד. וקשה מהא דאמרינן ביבמות דף ה' ב' יכול יהא כבוד או"א דוחה שבת ת"ל וכו' מאי לאו דא"ל שחוט וכו' ודחי לא במחמר ע"ש והרי התם אפ' לקיים מצות כאו"א בחול ובהא י"ל דאביו א"ץ לו כ"א בשבת ובזה ניחא מ"ש התו' ישנים בשבת דכ"ה א' ד"ה הו"ל יו"ט וכו' ע"ש. אך קשה מהא דאמרינן עוד התם תיתי מבנין בהמ"ק וכו' תיתי מהבערה וכו' ע"ש והרי כולהו אפ' לקיים המ"ע למחר ועכ"ל דכלל זה דכל מקום וכו' הכוונה היא בקיום המ"ע באותה שעה. ושו"ר שכ"כ להדיא הרשב"א בחידושיו לשבת דכ"ד בשם הרמב"ן דהיכא דא"א לקיים עשה היום אלא בדחיית הלאו א"א לקיים שניהם מקרי וחזק דבריו מראיות אלו דבנין בהמ"ק והבערה עש"ב והובא להי"מ אות שכ"ב. ואחז"ר לה' בנין ציון סי' ט"ל שהביא דברי הרמב"ן עצמם (שנד"מ) וכללות דבריו שכל שיש זמן מוגבל שא"א לקיים שניהם אם יעבור הזמן כגון מיום ללילה אבל אם באותו זמן עצמו אפ' לקיים שניהם ע"י שימתין שעה או שתים בזה לא מקרי מחוסר זמן ואפ' לקיים שניהם מקרי ודוקא בשיש בו ביום עצמו זמן מוגבל כגון מקודם חצות לאחר חצו' וכו' עש"ב ומעתה שפיר בעי הירו' מהו שיטמא הכהן לנשיאות כפים וכגון דליכא מקום אחר או בזמן הסמוך לבין השמשות וכיוצא ממציאות אלו שא"א לקיים שניהם באותה שעה. ועמ"ש המש"ך בחי' לשבת דכ"ד על דברי התו' שם ועיין לה' מגדנות נתן במציעא לדף ל' בהא דאמרינן התם דלא אתי עשה ודחי לת"וע ועמ"ש ה' קרבן אהרן דקט"ו ב' ה"ז דאם הוא ודאי פשיטא שאינו דוחה לפי שיכול לקיים שניהם לאחר זמן ע"ש אך הסמ"ג בל"ת שס"ג הביא הגי' סתם ע"ש ומשמע אפי' שהוא ודאי הו"א דדחי לפי שא"א לקיימו עכשיו ודוק:

כ"ז כל מילתא דאיהו ל"מ עביד ל"מ משוי שליח היינו היכא דאפי' בדיעבד לא מהני אבל אם בדיעבד מהני מצי עביד קרינן ביה. המש"ך בתי' לנדרים לדף ל"ח ע"ש:

כ"ח כולן הי"מ אות של"ו הרבה להוכיח דשייך לומר גם על שנים עש"ב וכן מוכח מפ' המפקיד דמ"ב דקאמר בשלמא כולהו וכו' וע"ש בנמקי יוסף והן עתה ראיתי לה' יעיר אזן ז"ל אות ה' שהאריך בזה והכלל העולה דמשמעות כולם או כל על שלשה וזמנין דמשכחת על שנים באשגרת לישן עש"ב:

כ"ט כל אגר נטר אסור מציעא דס"ג ב' וכתב בש"מ משם הריטב"א דלא מיבעיא אגר נטר הלואה שהרויח לו הזמן אלא אפי' אוזולי במכר משום הרוחת הזמן אסור והיינו דנקט כל ע"כ ולמדנו כלל מחודש דכל כה"ג י"ל דאיכא חידוש ול"מ קאמר:

ל' כלומר אנו רגילין לומר שר"ל כולו מר והעתק לשון ממדרגה למדרגה באר שבע בתשו' סי' מ"ו ונראה בכוונתו שר"ל כולו מר מענין חילוף ע"ד מ"ש התו' במלת מרקוליס שר"ל מר קילוס חילוף קילוס וה"נ שהלשון כולו חילוף והעתק ולי ההדיוט נ"ל ברור שתיבה זו תיא מורכבת מן שתי מילות מן כאלו אמר והבליעו האלפין ועשו אותם מלה אחת וכדרך שהבליעו הח' בשוחדא ואמרו שודא דדייני וכן איביא להו במקום איבעיא להו עיין בערוך ערך סד שני ע"ש ועיין מ"ש ה' שער יוסף דפ"ו ב':

ל"א כד נאים ושכיב רב אמרה להאי שמעתתא לשון זה הוא לשבח ולא לגנאי מדלא קאמר כד שכיב ונאים כמ"ש התו' בפ' ע"פ שיש תרי גווני דתנומה אחת בתחילת השינה ואחת בסוף השינה ע"ש ובאותה שבתחילת השינה אפ' שיטעה משא"כ כאותה שבסוף השינה שמתעורר והולך מרגיש אח"ך מטעותו מתן בסתר בחי' לנדה דף ס' א' ועיין לרב אחא"י זצ"ל בקונט' זה הכלל דקי"ח ע"ד:

ל"ב כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט היינו בדבר שאינו יוצא ממני שכל או מוסר או סלסו לוכיוצא בזה ועושה על עצמו מצוה ש"מ דקמ"ג ב' בשם ה' המאירי:

ל"ג כל הפטור וכו' ה"מ בדברים שבינו למקום ולא בדברים שבין אדם לחבירו א"נ דוקא במצות ולא בדבר שבממון אהלי יהודה דק"א א' ע"ש:

ל"ד כמאן דלא כפלוני ולא נקט כמאן כפלוני משום דקיי"ל כוותיה וה"ק נימא דלא כהלכתא הרשב"א לקמא דכ"ח ב' ע"ש:

ל"ה כמאן בפלוני היכא דאתיא דמי כסתם מתניתין ולא קאמר דמאן כת"ק משום דמוקמינן לסתם משנה כפלוני ועוד דתנא דמתניתין היינו פלוני ועוד כיון דאשכחן לפלוני דהכין אמר בהדיא ניח"ל טפי למתלי כמאן דמפ' הכי להדיא ולא כת"ק דלא מתפרש מאן ניהו הרשב"א למגילה דף ד' ע"ש:

ל"ו כרת אי איתיה מבן י"ג ומעלה עמ"ש בסה"ק מצות המלך עשה ז' ועתה ראיתי לה' מראה הנוגה דיו"ד והנמשך שהאריך בזה וע"ע שם דל"ד ב':

ל"ז כל מקום שאסרו חכמים משום מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור לא שייך למגזר במקום שאפי' עומד בשוק ליכא מראית העין תו' שבת דס"ב א' ד"ה והתניא ע"ש:

ל"ח כדברי ר' פלוני במנחות דס"א במשנה טעונים תנופה כדברי ר"א בן יעקב ופירש"י דשמעינן ליה בעלמא שאמר וכו' אבל בנזיר דס"ו במשנה כדברי ר' נהוראי פירש"י כך דברי ר' נהוראי ובא לאפוקי שלא כההיא דכדברי ראב"י והא דלא קאמר בפשיטות דברי ר' נהוראי בלא כ"ף נראה שכך דרכו של רבינו הקדוש לפעמים אומר כדברי בכ"ף דאשכחן נמי בר"ה ד"ב א' כדברי ב"ש וכו' וכן בדוכתי טובא באר משה בשיטתו לנזיד דקנ"ב ב':

ט"ל כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי היינו דוקא בדרשא דקראי אבל לא בהקישא דכל דמצינן לאוקושי מקשינן הגם דאיכא לאוי יתירי הר"ן בנדרים ד"ג ב' ד"ה לעבור:

מ' כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו דוקא במשנה ולא בברייתא דמשנתנו מתניתין משמע ולא ברייתא רשב"ם בפ' יש נוחלין דקל"ח א' וקע"ד א' והי"מ אות ש"ז הוכיח כן מכמה דוכתי עש"ב. והגאון ה' חיד"א ביעיר אזן אות א' האריך בכלל זה ודחה כל ראיות הי"מ דאין מופת חותך מהש"ס לומר דמשנתנו מילתא פסיקתא דמשנה דוקא ולא ברייתא בכלל עש"ב. ומעין דוגמת דחייתו יש לדקדק כן מדברי התו' פ' הקומץ דל"א ד"ה מי קאמר שכתבו ובפ' מי שהוציאוהו וכו' אע"ג דלא קאמר במשנתנו וכו' ע"ש מוכח דאי הוו אמרי במשנתנו ניחא דהוה ס"ד לומר דוקא במשנתנו קמ"ל דגם בברייתא כן א"כ מוכח דמשנתנו כולל גם אברייתא ודוק. אך יש להעיר על הגאון הנז' שדחה לההיא דכתובו' דק"ט מעין דוגמת דחייתו דהרי נראה מדברי התו' שם דלא הוו גרסי בש"ס במשנתינו אלא ואפי' בברייתא א"ל אין ע"ש ומשמע דעיקר שאלתו היא מדלא קאמר במשנתנו דמשמע משנה דוקא וכדברי רשב"ם י ולי ההדיוט נ"ל להביא ראיה מפ' במה טומנין דף נ' א' דקאמר תנא רבה בר בר חנה קמיה דרב חריות וכו' הוא תני לה הוא א"ל הלכה כרשב"ג ע"ש ואם איתא דגם בברייתא הלכה כמותו אמאי אצטריך רבה בר בר חנה לפסוק כמותו והא איהו גופיה הוא הכי משמיה דריו"ח כדאיתא בפ' זה בורר דל"א ומסתמא כוותיה ס"ל וכמו שהוכיח הי"מ באות רמ"ה דמסתמא כל האומר דבר בשם אומרו הכי ס"ל אם לא שחולק עליו בפי' ע"ש. אך אם נאמר דוקא במשנה ניחא שהוצרך לפסוק כמותו בהא דלאו משנה היא. גם בפ' המדיר דע"ז א' איתא אתמר ר' אבא בר יעקב אמר ריו"ח הלכה כרשב"ג ופריך ומי אמר ריו"ח הכי והא אמר רבה בב"ח כ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו וכו' ופירש"י ומי אמר ריו"ח הכי דבהא לחודה הלכה כרשב"ג והא בכל מקום ששנה קאמר ע"ש. וא"כ דון מינה דאלו האי כללא אתמר גם בברייתא לא הוה שתיק והוה פריך ומי אמר רבה בב"ח הכי והא אמר רבה בב"ח כל מקום וכו' א"נ הא אמרה חדא זמנא דכה"ג פריך בפ' המפקיד דל"ח ב' ע"ש והתם משני אמוראי נינהו וכאן אי אפשר לשנויי הכי דתרוייהו רבה בב"ח אמרינהו ומדלא פריך מידי מוכח דהאי כללא ליתיה בברייתא. ולכאורה יש לדחות דהא אשכחן במגילה ד"ט ב' אמר ר' אבהו אמר ריו"ח הלכה כרשב"ג ולא פריך מידי וי"ל בהא נמי דכוותה דאולם התירוץ לזה ברור דהתם שאני שי"ל דהש"ס סמיך על מה דפריך בפ' המדיר ובפ' המפקיד ומשני אימוראי נינהו וכמו כן י"ל בההיא דמגילה וכה"ג כתבו התו' בסו"פ תמיד נשחט ד"ה אטו וביומא דס"ז ב' ד"ה אטו ע"ש אמנם בנ"ד א"א דהאי כללא איתיה נמי כברייתא לא הוה שתיק מינה הש"ס. שו"ר לה' צבי הירש בהגהותיו לגיטין די"ט ב' שהוכיח מהא דאיתא התם אמר רבא הלכה כרשב"ג ולמה צריכין למפסק כוותיה אלא עכ"ל דהאי כללא אינו אלא במשנה ע"ש ודידן עדיפא כאשר יראה המעיין ולבבו יבין ואחז"ר ראיתי להרב גבול יהודה שיטה לגיטין דף שהביא ראיה לזה מהא דאמרינן במגילה דף ו' ב' אמר ר"ח בר אבין אריו"ח הלכה כרשב"ג וכו' ע"ש ואם איתא דהאי כללא איתיה גם בברייתא למה הוצרך לפסוק כותיה ודחה לזה דשאני התם דפשטא דמתניתין לא אתיא כוותיה בדאיתא התם בגמרא לחד תירוצא. א"נ שכבר כתב בש"מ ביצה דכ"ד דהאי כללא דכ"מ ששנה רשב"ג וכו' היינו היכא דמסתבר טעמיה וה"נ לא מסתבר טעמיה כדאיתא התם בגמרא בשלמא ראב"י וכו' עכת"ד ע"ש. ויש לדחות נמי שי"ל דהש"ס סמיך על מה דפריך בפ' המפקיד ובפ' המדיר ובמ"ש בסמוך א"נ התם שאני דא"ל משמא דר' יוסי ואין זה בכלל דכ"מ ששנה רשב"ג. ומ"ש הר"ב הנז' משם השיטה דדוקא היכא דמסתבר טעמיה וכו' עיין ביעיר אזן שהוכיח דאפי' היכא דלא מסתבר טעמיה ותמה על השיטה ע"ש ועמ"ש לעיל במע' האל"ף אות פ' ע"ש. ולפי מה שדחה הגב"י דשאני התם דמתניתין לא אתיא כוותיה לכאורה י"ל כן בראיה שהבאתי דהתם אמרינן ור"א אמר יושב וכו' ופריך ר"א דלא כמאן ומסיק הוא דחמר בי האי תנא וכו' ובתר הכי קאמר אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא וכו' ע"ש הרי דההיא מתניתין לא אתיא כרשב"ג וי"ל דמשו"ה הוצרך לפסוק כוותיה. ואולם אחד הרואה בגיטין דפ"א ב' דמסיק הש"ס דרבה בב"ח לא ס"ל דאמר ריו"ח הלכה כס"מ ע"ש וא"כ כי קאמר משמיה דכ"מ ששנה רשב"ג וכו' הוא אפי' נגד הסתם והא דאיתא בפ' אלו טריפות דמ"ג והאמר רבה בב"ח אמר ריו"ח הלכה כס"מ כבר כתב הגאון מהר"י לנדא בהגהותיו דצ"ל והאמר ריו"ח והכריח מפירש"י ע"ש וכ"כ המש"ך בחי' לגיטין שם ושכן נראה מדברי התו' ע"ש ועמ"ש הברכ"י א"ח סי' ש"ז ובשיו"ב שם ועמ"ש לעיל במערכת הה"א אות הלכה כס"מ ע"ש ואחז"ר ראיתי מ"ש ה' מראה הנוגה דס"ג ועיין בכללי ה' יד אהרן אות נ"ט ודוק:

מ"א כל היכא דאיכא לאוקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן יבמות ח' וקידושין ס"ח וכתבו התו' בריש ב"ק ד"ג ד"ה דומיא דמדה היא בתורה ולא משום ספק וכן הוכיח המש"ך בחי' יבמות וקידושין שם והנה יש לדקדק על הא דאיתא בקידושין דף ט' ב' בעי רשב"ל שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה מהו הוייות ליציאות מקשינן או הוייות להדדי מקשינן ע"ש. ומאי בעי דפשיטא דלהוייות מקשינן דהוי לחומרא ואף דהוי קולא אם קבלה קידושין מאחר מ"מ בתר השתא אזלינן וכמבואר בתו' שם דס"ח ד"ה לחומרא. וכן הוכיח ה' אהל ישרים אות כ"ו מהתו' חולין דקכ"ז א' ד"ה ת"ל ע"ש ובן בדין כיון דמדה היא ולא משום ספק ועיין להמש"ך ח"ב בשבת דקל"ו ד"ה דתניא ולכאורה י"ל דלא אמרינן דלחומרא מקשינן אלא היכא דליכא ההקש דלקולא בעלמא אבל הכא כיון דאיכא ההקש דויצאה והיתה לעלמא לכמה מילי כדאיתא התם לקמן בפלוגתא דרבא ורבינא ורב פפא ורב שרביא ובדף מ"ז א' ע"ש י"ל נמי דאהניא ההיקישא גם לקולא וליתא דהא מבואר בההיא דדף ס"ח דאע"ג דהקישא דנדה אתיא לדעלמא כדאיתא ביבמות דנ"ד ב' ואפ"ה אמרינן דלחומרא מקשינן ואולי שיש צד סברא לקולא וכמ"ש התו' בשמעתין דל"ד ב' ד"ה ונילף עיין שם והוא ברחמיו יאיר עינינו בתורתו תורת חיים:

תוכן העניינים

לב שומע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה