לב שומע· רבי חיים הכהן מטריפולי
כללים וענינים · מערכת אות י
א' יתיב פלוני קמיה דפלוני לישנא משמע דההוא דיתיב קמיה היה תלמידו תו' ב"ב דל"ד א' ד"ה יתיב וה' י"מ אות רצ"ז הוכיח. דלאו כללא הוא ע"ש. ולכאורה יש להוכיח מהא דאמרינן בב"ב די"ב ב' בת רב חסדא הוה יתבה בכנפיה דאבוה הוו יתבי קמיה רבא ורמי בר חמא וכו' וכפי דברי התו' צ"ל דתרוייהו תלמידי ר"ח נינהו והנה רבא פשוט שהוא תלמידו כדמוכח מיומא דע"ה ב' דקאמר רבא על ר"ח דבדיל רבה אכיל תלמידא ע"ש. אך לרמי ב"ח מפ' כיצד הרגל דף ב' א' מוכח דלאו תלמיד ר"ח הוה מדא"ל ר"ח לרמי ב"ח לא הוית גבן באורת' וכו' א"ל מתני' היא אי מתני' א"ל לכי תשמש לי שקל סודדיה וכו' ע"ש וא"א דרמי ב"ח תלמיד ר"ח לא זה הדרך לומר לרבו לכי תשמש לי וגם הוא עביד עובדא דשקל סודריה וכו' ועכ"ז קאמר הוו יתבי דמשמע ששניהם שוים וצ"ל דלאו כללא הוא ואפי' מ"ש הי"מ בכוונת התו' לומר דכתלמיד ולא תלמיד גמור וי"ל קטן ממנו מ"מ לא יכון שהקטן יאמר לגדול ממנו לכי תשמש לי ואולי י"ל דמשום דלגבי רבא שייך לומר לישנא דיתבי קאמר הכי לרמי ב"ח בדרך אגב והוא דוחק. איברא דבפסחים דכ"ז ב' ועירובין ד"ח ב' איתא בעי מיניה רמי ב"ח מר"ח ומוכח דר"ח גדול ממנו וכיוצא בזה כתבו התו' בחולין די"ג א' ד"ה בעא מיניה ע"ש ולפ"ז שפיר קאמר לישנא דיתבי אלא דקשה לזה סוגיא דפ' כיצד הרגל הנז"ל שו"ר להמחב"ר ז"ל א"ח סי' קכ"ח אות י"ג שכתב בשם המו"ק דבדיחותא הוה ע"ש:
ב' יתיב פלוני קמיה דפ' ויתיב וקאמר וכו' כל היכא דאיתיה האי לישנא בגמרא פירושו הוא דההוא דיתיב (פ' פלוני קמא) קמיה איהו דקאמר אותו הדין או החידוש יד מלאכי אות רצ"ז מהי"ש בשם הרשב"א ע"ש. ולדידי צ"ע מפ"ק דע"ז דף ו' ב' דקאמר יתיב רב יוסף אחוריה דר' אבא ויתיב ר' אבא קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר וכו' ע"ש. ולפי דעה זו צ"ל דר' אבא הוא דקאמר אותו הדין ומסוגיא שם מוכח דרב הונא הוא דקאמר הכי מדפריך בתר הכי ורב הונא וכו' והכי איתא להדיא בפ' הגוזל דק"ב בזה הדין עצמו יתיב רב יוסף אחורי דר' אבא קמיה דרב הונא ויתיב ר"ה וקאמר וכו' ע"ש וראיתי בעיקר הדברים בס' הליכות עולם ולא מצאתי כדברי הי"מ וז"ל שם הא דאמרינן בכוליה גמרא יתיב פ' קמיה דפ' ויתיב וקאמר לא אמרינן הכי אלא במקום שחולק עליו או שהוא האומר אבל אם לא אמר כלום ולא נחלק עליו לא אמרינן הכי כ"כ הרשב"א בחי' יבמות עכ"ל. ופשט דבריו מוכח דהיכא שחולק עליו שפיר י"ל דיתיב וקאמר הוא על אמורא הב' דהכי כתב אלא במקום שחולק עליו או שהוא האומר משמע דבמקום שחולק עליו אין אנו צריכים לומר שהוא היה האומר וגם הי"ש הולך בשיטה זו שעל מה שתמה מרן דאין צורך לדברי הרשב"א שאם אומר ויתיב וקאמר הרי הוא האומר ע"ש כתב הוא ז"ל דשמא היינו סבורים לפרש דה"ק יתיב פ' קמיה דפ' ויתיב פ' בתרא וקאמר אמנם הרשב"א חידש דיתיב וקאמר קאי אפלוני קמא לפי שאם אותו פ' לא דבר כלל למה מזכירו דיתיב קמיה דפ' וכו' ע"ש וכל זה הוא במקום דאותו פ' אינו חולק עליו דזהו המכריחנו לפרש דיתיב וקאמר ר"ל אותו אפלוני קמא אמנם במקום שחולק עליו שפיר י"ל דיתיב וקאמר אפלוני בתרא והכי אזיל לשון הרשב"א ז"ל שהביא שם. ומעתה יש לתמוה על הי"מ דמהיכן משמע ליה מדברי הרשב"א דבכל מקום דאיתיה לשון זה בגמרא הכי הוא פירושו וצ"ע. ולפ"ז סוגיא דמנחות שהביא הי"מ שם להוכיח דיש יתיב שאינו תלמידו ממה דקאמר בתר הכי א"ל רבי וכו' ע"ש יש לדחות ולומר דיתיב וקאמר קאי אר' זירא ושפיר א"ל רבי דהא התם ר' ירמיה חלק עליו ושפיר השמיענו הש"ס במה שאמר יתיב ר' ירמיה קמיה דר' זירא וז"ל הרשב"א בחי' לנדה ד"ך ב' אימיה דשבור מלכא שדרא רמא לקמיה דרבא הוה יתיב רב עובדיה קמיה ארחיה וכו' נ"ל דרב עובדיה הוא דארחיה וכו' תדע מדקאמר הוה יתיב רב עובדיה קמיה ואי לא עביד רב' עובדיה מידי למ"ל למימר דהוה יתיב קמיה שאין דרך הש"ס לומר הוה יתיב ר' פ' קמיה אלא בענין שאותו שהיה שם עשה או אמר שום דבר אבל בכדי לא ע"כ. הרי להדיא דלא ממעטינן אלא בכדי אבל היכא שחולק עליו י"ל שפיר דקאי על השני ודוק :
ג' יהודה ועוד לקרא לא פריך הכי רק היכא דקאמר בלשון ועוד אבל כשאינו אומר ועוד לא פריך וכעין זה מצינו בכ"מ דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים ושנוי במשנה תו' ר"פ המוכר את הבית ובזה ניחא הא דאמרינן בכמה דוכתי קרא ומתניתא מסייע לר' פ' ומייתי קרא והדר מתניתא ולא פריך יהודה וכו' ולא קשה מה שהקשה ה' תורת חיים בחי' לקמא דכ"ב ב' על הא דאמרינן התם קרא ומתניתא מסייע לריו"ח ע"ש. ונראה דל"ד בלשון ועוד אלא כל היכא דמשמע נמי שבא להוסיף הוי בלשון ועוד כגון היכא דקאמר אתמר נמי והכי מוכח ממ"ש התו' רפ"ק דשבת ד"ג א' ד"ה איתמר נמי ע"ש ודוק:
ד' יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשוא"ת כתב ה' מעין החכמה דקנ"ט דבמצות ל"ת לא מצינו ע"ש. ולא ידעתי מנ"ל חילוק זה דהעיקר הוא כשיהיה בשוא"ת מ"ל מ"ע או ל"ת ומדברי התו' בסנהדרין דס"ט ב' ד"ה קטן מבואר להדיא דגם בל"ת יש להם כח לעקור בשוא"ת שהקשו שם מגר קטן שמטבילין אותו ולכל מילי חשוב גר להתירו בבת ישראל וכו' ע"ש ואיסור בת ישראל הוא מלאו דלא תתחתן והכי מתבאר עוד מפ' השולח דל"ו ב' דפריך ומי איכא מידי דמדאוריתא לא משמטא שביעי' ותקנו רבנן דתשמיט ומשני אביי שוא"ת הוא וע"ש בפירש"י ולדע' הרמב"ם פריע' ב"ח היא בכלל לא תעשוק כמ"ש בפ"א דה' גזילה ע"ש ודוק כן כתבתי בס"ד בהשמטות שבסה"ק מצות המלך דקנ"ח ב' ועתה ראיתי לה' שושנת העמקים בכלל ז' דכ"ז א' שכ"כ דאין סברא לחלק ואף בל"ת יש כח לעקור בשוא"ת והוכיח מדברי הרמב"ם בפ"ג דחו"מ ה"ח במוצא חמץ ביו"ט דאף אם לא ביטלו אינו מבערו משום מוקצה והעמידו דבריהם לדחות ל"ת בשוא"ת אלא דלרש"י שפי' דמיירי בבטלו אם נאמר דוקא במ"ע ולא בל"ת א"ש וצידד לומר דרש"י סובר כהרמב"ם דכל מילי דרבנן יש בהם עשה ול"ת ודחי לעשה ד"ת ג"כ בשוא"ת דלא שייך מאי אולמיה וכ"ש לל"ת לחוד לשוא"ת וכו' עש"ב גם אישור לה' מוהרי"ט בס' חוקת הפסח סי' תל"א אות ב' שכתב ג"כ דאיכא מחלוקת בזה דלפי שיטה רש"י והר"ן ושאר פוסקים שכתבו במוצא חמץ ביו"ט אם לא בטלו שמותר לטלטלו נראה דס"ל דאין ב"ד עקרי ד"ת בשוא"ת אלא במניעת עשה אבל לעבור בבל יראה אע"ג דלאו שאב"מ הוא מ"מ לא עקרו משום טלטול דרבנן וכדעת ה' חות יאיר סי' צ"ו הובא להי"מ אבל לדעת הרמב"ם דאפי' לא בטלו ועבר בבל יראה אין לטלטלו וע"ש במ"מ ושכ"כ התו' כתובות ד"ז ד"ה מתוך וכו' וכתב מהר"ם לובלין בתשו' סי' כ' דטעמא שהעמידו דבריהם בשוא"ת ע"ש מוכח דס"ל דלאו שאב"מ מקרי שוא"ת והעמידו דבריהם והביא ראיה מפ' כיצד צולין דתנן על העצמות והגידים ישרפו וכו' ע"ש וע"ע מ"ש בסי' תמ"ו אות ב' ע"ש:
ה' יש כח ביד חכמים וכו'. אע"ג דבמידי דממונא ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה ואפי' במקום עשה היינו דוקא בחד איסור אך לא בתרי איסורי ש"מ מציעא לדצ"א סע"ב משם הריטב"א:
ו' יוצא אדם וכו'. יש חילוק בין לשון זה לבין אומרם אדם יוצא בו וכו' דיוצא אדם משמע דיעבד אבל אדם יוצא בו משמע טפי אפי' לכתחילה בנין ציון סי' כ"ט ע"ש:
ז' יוצאין לכתחילה משמע ודלא כמי שכתב דיוצאין בדיעבד משמע חיים שאל ח"א סי' ע"א:
ח' יגדיל תורה ויאדיר אין דרך התנא לומר איזה דבר משום יגדיל תורה כשאפשר שנטעה באיזה דין מהרש"ך בחי' לקמא ד"ב א' בתו' ד"ה ולא זה:
ט' יחידאה הוא ופליגי רבנן עליה אע"ג דלא אשכחן בהדיא דפליגי עליה מצי אמורא למימר הכי הרשב"א בחי' קמא לדכ"ח וז"ל כלומר אני אומר יחידאה הוא ופליגי רבנן עליה. ואי אפ' לומר דפליגי בהדיא דא"כ היכי פריש רבינא מאי שבור שניו בדין דא"כ מאי פליגי רבנן עליה ע"כ ונעלם דבר ממהר"ץ היר"ש בהגהותיו לשם מדלא הכריח דלא פליגי אלא משום שלא נמצא בתוס' שיחלקו עליו חכמים בזה ע"ש דאי מהא לא איריא דאיכא למימר שנשמטה בט"ס ועיין בכיוצא בזה בתו' ספ"ק דזבחים ד"ה כל מקום אך הכרח הרשב"א ז"ל הוא הכרח גמור מגוף הענין עצמו:
יוד ייעוד אמה העבריה נשאל מרן החביב בתשו' בעי חיי חיו"ד סי' רכ"ז אי איתיה גם בבן הבן וכן מה דקיי"ל ע"ע עובד את הבן אם עובד ג"כ לבן הבן יפשיט להו מסברא דדוקא לבן ולא לבן הבן דאם איתא לא הוה שתיק הרמב"ם לומר חידוש זה וכו' ע"ש. ולאחר המחי"ר אי מהא לא מיכרעא שאין דרכו של רבינו רק להעתיק הדברים המבוארים כידוע ואכתי יש להסתפק. אך אשתמיטתיה דהכי איתא להדיא בירושלמי בפיו"ד דיבמות ה"ז וקידושין פ"ק ה"ב וז"ל אם לבנו ייעדנה לבנו הוא מייעדה ואינו מייעדה לבן בנו ע"ש וכן נראה להביא ראיה גם מש"ס דידן מהא דאמרינן בקדושין דף ך' א' ומוכרה לאביו ואינו מוכרה לבנו דרבנן מודו היכא דאיכא צד ייעוד וכן פסק רבינו בפ"ד דה' עבדים היא שאינו יכול למכור בתו לבנו מפני שאינה ראויה לאדון שהרי היא אחותו ולא לבנו מפני שהיא אחות אביו ע"ש. והשתא אם איתא דמייעדה לבן בנו הרי איכא צד ייעוד דאחות אבי אביו מותרת לו ואף מאן דאסר אינו אלא מדרבנן ועיין בב"י אה"ע סי' ט"ו ע"ש ואפי' לחייבי לאוין יכול למוכרה אלא עכ"ל דאין ייעוד רק לבנו ולא לבן בנו שו"ר להמש"ך ז"ל בחי' לשם שקדמני בראיה זו משם א' מבני הישיבה ע"ש אך לא זכר ש'ר מדברי הכנה"ג. והשתא ניחא למה שלא כתב רבינו ז"ל דין זה בפי' וכמ"ש בירושלמי די"ל שסמך עמ"ש שאינו יכול למכור בתו לבנו ומעתה נפשט גם הספק הב' אם ע"ע עובד לכן הבן דכיון שאינו קם לייעוד ממילא אינו עובדו דהא בהא תליא כדאיתא בקידושין די"ז ב' דמרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעידה ולהוציא את האח שאינו בתורת ייעוד ע"ש דהשתא הו"ל כאח שאינו מייעד וצ"ע על מרן החביב דאיך אשתמיטיה כל זה וממוצא דבר י"ל דה"נ בענין שדה אחוזה דדוקא לבן ולא לבן הבן כיון דעיקר רבויא דבן הוא מכח ייעוד כדאיתא בערכין דכ"ה ב' ע"ש כי ממנו תוצאות
חיים: