אור ברסלב
לב שומע כללים וענינים › מערכת אות ה

לב שומע· רבי חיים הכהן מטריפולי

כללים וענינים · מערכת אות ה

מערכת אות ד

א' היקש וק"ו היכא שאפשר לקיים שניהם להעמיד ההיקש לדבר אחר ולקיים הק"ו מוקמינן ולא אמרינן אין היקש למחצה ולבטל הק"ו עיין להרא"ם בפ' משפטים ד"ה יכול העברי יוצא וכו' ע"ש וכ"כ התו' בהדיא בפ' המקבל דקי"ד א' ד"ה ואידך וחילייהו מהש"ס דהתם ומפ"ק דזבחים עש"ב והתמא מה' ח"י הלכות מ"ק שכתב בפ"ק דקידושין דף ך' א' בתו' ד"ה שאינו יוצא וכו' ע"ד הרא"ם הנז' דלק"מ כיון דאין היקש למחצה מתבטל הק"ו דהיקשא עדיף ע"ש דאשתמיט מיניה דברי התו' הנז' גם איש'ור לה' מרגניתא טבא בשרש ח' שהביא סיוע להח"ה מדברי התו' חולין דקט"ז ד"ה מה להלן וכו' דפלוגתא היא אם אין ג"ש למחצה מבטל הק"ו וגם לפי התי' השני דלכ"ע מבטל הק"ו ע"ש והוא תימא דכבר התוס' הנז"ל הביאו הא דחולין ולשונם תהלך באר'ש נכוחות לחלק ביניהם שלא קרב זה אל זה ע"ש וצ"ע. ומן האמור ניחא מה שהק' השע"ה בה' חמו"מ דס"א ב' על הא דאיתא בפרק העור והרוטב דק"כ א' דלישתוק קרא דחמץ ולילף מחלב וכו' ופריך מה לחלב וכו' ע"ש דאמאי לא קאמר דאי לא כתיב והנפש גבי חמץ הוה טעינן בדרב פפא ע"ש שהניח בקושי ולק"מ דהתם איכא ק"ו למילף חמץ מחלב שהותר מכללו כ"ש חמץ שלא הותר מכללו וכמו כן גבי נבלה שאין בה כרת וכו' וא"כ אי לא כתיב והנפש הוה ילפינן שפיר ואין לומר דאין היקש למחצה כיון שיש להעמיד ההיקש לדבר אחר להא דאמרינן דברים הבאים לידי חימוץ יוצא בהם י"ח מצה אתי ק"ו ומבטל ההיקש ואי לאו דאיכא פירכא לק"ו לא אצטריך קרא דוהנפש ודוק:

ב' היקש ק"ו שכתבנו באות הקודם דהיכא שיש להעמיד ההיקש לדבר אחר ולקיים הק"ו מוקמינן ומבטל ההיקש ע"ש לאו דוקא במין ההיקש דגרע מג"ש כגון היכא דליכא שום הוכחה ככתוב שבא להשוות הנושאים זה לזה כגון היקשא דהפדה לא נפדתה או היקשא דהעברי או העבריה אלא אפי' כמין השני דעדיף מג"ש כגון דמן הכתוב מוכיח בברור שרצה להשוות הנושאים זה לזה כאשמו של מצורע דכתיב ביה ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה דמין זה עדיף מג"ש כמ"ש הי"מ ז"ל אות ר' בשם מהר"א אלפאנדרי ע"ש מ"מ סברא דק"ו מבטל ההיקש ולא אמרינן אין היקש למחצה כיון דנוכל להעמיד ההיקש לדבר אחר כן למדתי מסוגיא דזבחים שהביאו התו' שם בפ' המקבל דקי"ד א' ד"ה ואידך וכו' דאותו ההיקש הוא ממין השני דהכי משמע החטאת כאשר שרצה להשוות הנושאים גם יחד ועכ"ז כתבו התו' שם דק"ו מבטל אותו ההיקש כיון דאיכא לאוקומיה לדבר אחר ע"ש וממילא מוכח דכ"ש כג"ש ודוק:

ג' הניחא למ"ד וכו' אלא למ"ד וכו' מתוך דברי הרא"ש בפ"א דב"ק אות ט' שכתב בשם מהר"ם הלוי דסוגיא דשמעתין מוכחא דה' כר"ל מדלא קאמר הניחא לריו"ח וכו' אלא לר"ל וכו' אלא דסתמא דגמרא מהדר לפרושי מעיקרא אליבא דר"ל משום דהלכה כוותיה וכו' ע"ש משמע' דהיכא דקאמר הגמ' הניחא למ"ד וכו' דהלכה כוותיה אך הרשב"ץ בזוה"ר מע' עק"ב בהא דאמרי' בחגיגה דף ג' מתקיף לה רב פפא הניחא למ"ד שני תשלומין לראשון אלא למ"ד רגל בפ"ע מא"ל וכו' כתב הנה שר"פ שהוא בתרא טורח להעמיד דברי ריו"ח אליבא דמ"ד רגל בפ"ע על כל נראה שכך ההלכה עכ"ל דע"ע מ"ש בס"ד בס"הק מצות המלך עשה ע"ח עיין שם:

ד' הלכה למ"מ כתב ה' יבין שמועה כלל תל"ב מצינו שמקשה כיון דאיכא הלכה קרא למ"ל כ"כ התוס' ריש ביצה סוגית שאור וחמץ וכו' ע"ש נ"ב וכ"כ התו' קידושין ד"ט א' ד"ה הילכתא נינהו תימא למ"ל קרא דויצאה והיתה שהאשה נקנית בשטר ע"ש אלא שאין אנו צריכין לזה דש"ס ערוך הוא בידינו בנדה דל"ב וסוכה דכ"ח ונזיר דכ"ה דפריך הכי והרב יבין שמועה אשתמיט מיניה הני סוגיי מדהוצרך להביא כלל זה משם התו'. והי"מ אות רכ"ז כתב דלא פריך הכי אלא היכא דלא אתא קרא לגופיה בההיא דנדה דוי"ו דואשה מיותר לגמרי אבל כשעיקר קרא למלתיה אתא ולא אסמכוה להלמ"מ אלא לסי' בעלמא לא שייך להק' קרא למ"ל עכת"ד. וההיא דסוכה דרמיזנא מוכחא כוותיה והכי מתבאר מדברי רש"י שם שכתב קרא למ"ל כלומר אמאי אתא ה' דסוכה ע"ש אך לכאורה קשה מהא דפ' השוחט דכ"ז א' דקאמר אמר רב כהנא וכו' גמרא וקרא למ"ל ע"ש והא קרא דושחט אצטריך לגופיה וכן קרא דוזבחת ומאי פריך קרא למ"ל וי"ל דהתם אפי' ע"ד אסמכתא בעלמא לא אתי משום הנך קושיא דואימא דקרע ואזיל וכו' כמבואר שם הא לא"ה לא הוה קשה מידי אע"ג דגמרא היא כיון דאצטריכו לגופייהו ודוק. אלא דלפ"ז צ"ע דמה מקשו התו' דקידושין הנז"ל דלמ"ל קרא דויצאה והיתה והא אצטריך לכמה דרשות כדאיתא התם מה ליציאה בעינן לשמה ומה יציאה בעינן דעת מקנה וכו' וכן בדמ"א מה יציאה משוי שליח וכו' ע"ש שו"ר שכבר קדמני בזה הרב המגיה באהל ישרים אות נ"ז ומה שמקשה שם על הי"מ דמדפריך ואימא סמים כלל וכו' מוכח דדרשא גמורה היא וכו' ע"ש לא ראה מ"ש הי"מ ז"ל גופיה אות י"ט ע"ש:

ה' הלכה למ"מ כתב רבינו בהקדמתו לפיה"מ דהלמ"מ אין בה מחלוקת אלא כשיאמר האחד כך קבלתי אין לדבר עליו וכ"כ בסהי"ד פ"א מה' ממרים ע"ש וצ"ע מחצי נזק צרורות דאמרי' בב"ק די"ז דהלכתא גמירי לה ואפי"ה פליג סומכוס וס"ל דמשלם נזק שלם ומה שיישב הרב צבי הירש בהגהותיו לשם ע"פ דברי רבינו בפיה"מ סוף עדיות דהלמ"מ באה בכלל שאליהו ירבה להיטב בישראל באחרי' הימי' ואולם באיכות ההטבה נפלה המחלוקת בין החכמים ע"ש גם אנו נאמר הלמ"מ היתה שגם הצרורות מכלל הנזקין ואולם אם משלם בצרורות נזק שלם או ח"נ בזה פליגי בין חכמים לסומכוס וכו' ע"ש לאחר המחי"ר דבריו תמוהים דהא התם די"ט בעי רב אשי כח כחו לסומכוס ככחו דמי או לי מי גמיר הלכה ומוקי לה בכח כחו או דילמא לא גמיר כלל ע"ש הרי להדיא דאפ' לומר דסומכוס לא גמיר הלכה כלל לח"נ ואף דחכמים אמרי דגמירי הלכה לח"נ וק"ל. שו"ר לה' חוות יאיר (בא לידי לפי שעה) בסי' קצ"ב שהעמיק ה חיב בכלל זה והרבה להשיב על שיטה זו דרבינו ולבסוף כתב שלא כתב רבינו כן אלא בדרך מחלוקת טמא טהור וכו' עש"ב ועיין להי"מ אות שצ"ה ולה' שרשי הים ח"ג בהשמטות דף ד' עש"ב ועמ"ש רש"י בר"פ במה אשה ד"ה הא נמי אריג וכו' דר' הונא בריה דר"י אהלכה למ"מ לא אתא לאפלוגי ע"ש ומדלא כתב לא מצי לאפלוגי משמע דבידו לחלוק ועיין למהרש"א שם:

ו' הלכה למ"מ דאורייתא היא ודחי ל"ת הרמב"ן בשרש ב' מדאמרינן בנזיר דכ"ט במדיר את בנו בנזיר וכו' וכ"כ ה' מגילת אסתר בל"ת ס"ט דאתי עשה דערבה דהלמ"מ ודחי ל"ת דבע' מום ע"ש. ויש לתמוה על ה' פתח הדביר ז"ל בח"ג סי' רש"מ אות ב' שכתב דלא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת אלא בעשה גמור הנמנה במנין התרי"ג אבל עשה דהלמ"מ כיון שאינו נמנה אע"ג דדינו דין תורה ממש מ"מ לא דחי ל"ת ע"ש דאשתמיטיה דברי הרמב"ן וה' מגילת אסתר ז"ל והנה הוא ז"ל ציין לעיין בספרו ח"ב סי' קפ"ב ואין בידי לראות גם מ"ש דאינו אלא בעשה גמור שהוא נמנה עיין מ"ש התוס' עירובין ד"ק ד"ה מתן ומשם בא'רה דאפילו שאינו אלא חלק מחלקי המצוה ואינו נמנה בפ"ע דחי ל"ת וכעת נר"מ ציון ירושלים עם הירושלמי וראיתי בפרק לולב וערבה שהצ"ע ע"ד ה' מגי"א הנז"ל ממ"ש בנזיר דכ"ה דאי מהילכתא אי אקרביה לא לחייב ולא כלום קמ"ל קרא דאי איקריב קם ליה בעשה אלמא דהלמ"מ לא הוי עשה ע"ש ולא זכר מדברי הרמב"ן ואולם לי ההדיוט לק"מ דהתם שאני דההלכה היא לולד חטאת למיתה ואשם לרעיה אבל לא נאמרה לענין אי מקריב דעובר משא"כ בנדון הרמב"ן והמגי"א דהלכה היא בקו"ע ודוק ועיין לה' מוהרי"ט ז"ל בס' ווי העמודים סי' של"ו:

ז' הן כל היכא דתני הן כגון ד' ראשי שנים הן ארבעה שומרים הן משמע דליכא אחריני אבל היכא דלא תני הן משמע דלאו דוקא אע"ג דלעתים נקט להו בדוקא אף דלא תני הן בד' מחוסרי כפרה הרשב"א ריש ב"ק הובא למרן בכלליו דקט"ו ועיין להי"מ אות ר"ה ולה' אהל ישרים אות מ"ג ויל"ד במ"ש אע"ג דלעתים נקט להו בדוקא בד' מחו"כ דהא התם נמי איכא גר ונזיר וכי תימא דהא אמרינן בגמרא ות"ק מ"ט לא תני גר כי קתני מדעם דמישרי בקדשים וגר לאכשורי בקהל ונזיר למשרי בחולין נמצא דבקדשים ליכא אלא הני ד' דוקא הלא בד' אבות נזיקין דלא תני הן וכתב הרשב"א שם משום דאיכא אחריני ההיא דר"א ור"ח ואמרינן דלשמואל בנזקי ממון קמיירי בנזקי גופו לא קמיירי וא"כ בנ"מ ליכא אלא הני דוקא וכ"ש לרב דתני אדם וכל מילי דאדם אלא עכ"ל כיון דהא מיהא איכא אחריני לא תני הן לאשמעינן דאיכא אחריני ואם כן ה"נ נימא בההיא דמחו"כ דלא תני הן לאשמעינן דאיכא אחריני דהיינו גר ונזיר ואמאי התם אמרינן דבדוקא קתני והכא באבות נזיקין לאו בדוקא וק"ק על מרן ז"ל שלא העיר בזה:

ח' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה אינו אלא היכא דשייך טעם האיסור באשה אבל היכא דלא שייך באשה כמו לאיש כגון איסור טומאת מת שלא יהיו משרתי עליון העוסקים בקרבנות טמאים דטעם זה לא שייך באשה שאינה בתורת עבירה לא אמרינן השוה הכתוב יד מלאכי אות ר"ח בשם ה' צדה לדרך ע"ש ולי ההדיוט צ"ע מהא דאמרינן ביבמות דפ"ה א' והרי טומאת מת וכו' מ"ט לאו משום דרב יהודה אמר רב וכו' ע"ש הרי דס"ד דשפיר יש ללמוד מהא דאמר ר"י אמר רב השוה הכתוב גם לענין טומאת מת וגם למה דמסיק דגמרינן מלא יקחו משמע דאין לחלק בהכי דאל"כ דכי היכי דלא ילפינן מהא דהשוה הכתוב משום דטומאת מת לא שייכא באשה ה"נ דלא ילפינן מלא יקחו וגם לפי האיכא דאמרי דס"ד אמינא דליגמר מטומאה משמע נמי דאין לחלק דלפ"ד היכי ס"ד למילף מטומאה דשאני טומאה דלא שייכא באשה ושו"ר לה' זרעא דיוסף בסי' מ"ט שעמד בזה וכתב שצריך לראות בעיקרן של הדברים ועמ"ש הרמב"ן בחי' ע"ש ודוק:

ט' דשוה הכתוב אשה לאיש וכו' לא אמרינן רק במקום שנוכל ללמוד לכל הנשים אבל לא שנאמר השוה כהנת לכהן דהיא מצוה דלא שייכא רק בכהנים אדרבא י"ל דכשם שיש חילוק בין כהנים לישראלים ה"נ יש חילוק בין איש לאשה הי"מ אות ר"ז בשם ה' גור אריה ע"כ. וצ"ע למקבע כללא כי האי דגם הש"ס לא פסיקא ליה כמבואר ביבמות דפ"ד ופ"ה ע"ש ועמ"ש ה' זרעא דיוסף סי' מ"ט:

י' דשוה הכתוב אשה לאיש היכא דאזהרת הפעולה לא שייכא באשה לא אמרינן הרא"ם בפ' אחרי מות עמ"ש רש"י גבי לא תקרבו לגלות ערוה דבא להזהיר הנקבה בזכר דלא ילפינן מדהשוה הכתוב משום שאזהרת הזכר הוא שלא יבעול ולא שייך באשה אלא שלא תבעל שהוא ענין אחר עש"ב ובהכי ניח"ל הא דאמרינן בכריתות דט"ז א' דבנדה יש בה שתי אזהרות שגם היא מוזהרת וכתב שם רש"י מדכתיב ונכרתו ע"ש ולא נפק"ל מדהשוה הכתוב וצ"ל כמ"ש הרא"ם משום דהאזהרה היא שלא יבעול דלא שייך באשה. אך צ"ע לפק"ד מסוגיא דיבמות דפ"ד דקאמר דלא יקחו תרי זמני ללמד שהאשה מוזהרת ע"י האיש ופריך מדרב יהודה אמר רב נפקא וכו' השוה הכתוב אשה לאיש וכו' ע"ש והא התם פועל הלקיחה לא שייכא באשה דהאזהרה הוא לזכר שלא יקדש ולא שייך באשה אלא שלא תתקדש דהאשה שקדשה אין קידושיה קדושין כדאי' בקידושין דף ד' וה' מדכתיב כי יקח ולא כתיב כי תקח ע"ש ואפי"ה פריך הש"ס מדר"י אמר רב נפקא השוה הכתוב וכו' וכ"ש לדעת רבא בקידושין דע"ח דתלי הלקיחה בבעילה ע"ש וצ"ע:

י"א השוה הכתוב אשה לאיש דוקא היכא דאיכא מעשה כגון אכילת חמץ וחלב וכיוצא בזה דשייך באשה שגם היא עושה מעשה כמו האיש והכי דייק כי יעשו וכו' אבל בעילת העריות שאין האשה עושה מעשה דקרקע עולם היא לא אמרינן השוה הכתוב מגילת ספר לאו צ"ז ע"ש וגם לחילוק זה צ"ע מסוגיא דיבמות הנזכר באות הקודם דלא מיבעיא לדעת רבא דלקיחה תלויה בבעילה ואיכא למימר דאצטרי' לא יקחו לרבות האשה שנבעלה אע"ג דקרקע עולם היא ולא נפקא מדר"י אמר רב אלא אפי' לאביי דקידש לחוד לוקה הרי איכא למימר דאצטריך לא יקחו ג"כ להיכא שאין האשה עושה מעשה כגון שזרק לה קדושיה ברשותה דאפי"ה מוזהרת ומאי פריך מדרב יהודה נפקא. ואחר זה ראיתי להמש"ך ז"ל בחידושיו לקידושין דל"ד בתוס' ד"ה מעקה שהביא דרש"י בריש תמורה גריס דלא אמרינן השוה הכתוב אלא בלאו שיש בו מעשה וכתב ע"ז דלא ממעט אלא תמורה דליכא מעשה בשום גוונא אבל בדבר דשייך בו מעשה כגון מעקה דמשכחת לה בהיה בה מעקה וסתרו וכו' וכיון דבגוונא דאיכא מעשה נשים חייבות א"כ קרא נאמר אף לנשים וחייבות אף היכא דליכא מעשה ע"ש ותשקוט האר'ש:

י"ב הקישא כתבו התו' בסנהדרין דרין דט"ו ב' ד"ה אימא די"ל דהתם בהמה בתריה לאוקושי בהמה לאיש אבל הכא כתיב שור ברישא והדר בעלים לאוקושי בעלים לשור ולא שור לבעלים וכו' ע"ש ומוכח מדבריהם דבהיקש יש לנו להקיש השני לראשון ולא הראשון לשני והי"מ אות תקמ"ט עמד ע"ד מכמה דוכתי עש"ב. ואני בעניי ק"ל עוד מפ' כיצד הרגל דכ"ד א' אמר קרא והזב את זובו לזכר ולנקבה מקיש זכר לנקבה וכו' ופריך וליקש נקבה לזכר מה זכר וכו' הא מיעט רחמנא ומה ראית מסתברא וכו' ע"ש ומדפריך ומה ראית מוכח דשקולים הם דאל"כ הו"ל למיפרך יותר דיש לנו להקיש השני לראשון ולא הראשון לשני. וכן עוד שם דכ"ה ב' שרץ אתקש לש"ז דכתיב או איש אשר תצא וכו' וסמיך ליה או איש אשר יגע וכו' ובתר הכי קאמר מת אתקש לש"ז דכתיב והנוגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו וכו' ע"ש ומוכח דליכא קפידא דהא ילפינן מת מש"ז אע"ג דש"ז כתיב בתריה דמת. ובפ"ק דברכות בפלוגתא דריו"ח וריב"ל קאמר ושניהם מקרא אחד דרשו דכתיב בשכבך ובקומך ריו"ח סבר מקיש שכיבה לקימה מה קימה וכו' וריב"ל סבר מה קימה וכו' ע"ש הרי דלכ"ע ילפי בהיקש משני לראשון ובפ' בן ס"ומ דע"ג א' יליף רוצח מנערה המאורסה ומאורסה מרוצח וכן ההיא דחולין דכ"ח שהזכירו התוספו' שם דיליף צבי ואיל מפסולי המוקדשין ובבכורות דט"ו ילפי בהפך ע"ש ומה שיישב ה' למודי ה' לימוד קכ"ב דלא כתבו התו' כן אלא משום דשני קרא וכתב שור ברישא דכיון שאין השור עיקר נושא הענין כי מי יחמול על מיטב הצאן והבקר ועיקר הדין דמי אבעלי' והול"ל מעיקרא בעליו יומת אם כופר וכו' והשור יסקל דומיא דרובע ונרבע וה"נ כתיב כתיב כסף וכו' יתן לאדוניו והשור יסקל מדמשניה בדיבוריה וכתב בעלים בתריה הייתי טועה דאדרבא כל בתר איפכא אתא לאוקושי וכו' ע"ש לאחר המחי"ר לפק"ד אין כאן שינוי דכי קאי בעניניה דשור תני למלתיה ברישא ובתר קאמר דינא דבעלים דה"נ כתיב ברישא בענין השור סקול יסקל השור ובעל השור נקי ומה שהביא מקרא דכסף שלשים שקלים יתן לאדוניו והשור יסקל י"ל נמי עד דקאי בבעלים סיים למלתייהו ובתר הדר למלתיה דשור וכה"ג בריש ברכות ע"ש וצ"ע:

י"ג היקשא לא אתיא היקש' לאפוקי ממשמעותי' דקרא אלא לאוסופי נמי על משמעותיה תו' בפ' כלל גדול דס"ח ב' ד"ה כ"ש ע"ש. ומ"ש ה' ידי אליהו בחי' דק"ב ג' דעדיפא ג"ש ממשמעותיה דלא תפדה ע"ש צ"ל דהתם לאו משמעות גמור הוא דהא י"ל דלא תפדה לאו דוקא אלא דה"ה מכירה ולא דמי למשמעות שוגג שכתבו התוס'. עוד י"ל דג"ש דהתם עדיפא מהאי היקשא שכתבו התו' ועיין מ"ש בפ' ר"א דמילה דקל"א ב' ד"ה שבעת דלית לן למילף בג"ש מילתא דלשון ג"ש גופה מוכחא דאינו כן דימים משמע ולא לילות ע"ש:

י"ד הא דידיה הא דרביה כתב הרשב"א בחי' שבת לדקכ"ו ב' דלא הוה שתיק גמרא מיניה והוה מקשה לה ומפרק לה הא דידיה הא דרביה א"נ אימוראי נינהו ואליבא וכו' ע"ש מבואר דס"ל ז"ל דלא אמרינן כן מדנפשין כל כמה דלא איתמר הכי בש"ס ובענין אימוראי נינהו וכו' כתב ג"כ בחי' יבמות דף ס' א' ע"ש וע"ע לה' אהל ישרים במע' האל"ף אות ט"ל:

ט"ו השלכה אין השלכה פחות מעשרים אמה תו' מעילה די"א ב' ד"ה דישון ועמ"ש המפרש בספ"ק דתמיד דקי"ל לרבנן דלא מיקרי השלכה פחות מכ' אמה ע"ש ויש להעיר מכמה פסוקים כמו השליכהו ארצה וישליכהו וכיוצא ועיין באהל ישרים אות ס':

ט"ז הסרה לשון הסרה בכל מקום אינו נופל רק על הסרת דבר מכל הדבר הרא"ם בפ' ראה ד"ה הא למדת וכו' ע"ש וצ"ע מהא דאמרינן בהוריות ד' א' בז"מ כתיב לא תסור מן הדבר מן הדבר ולא כל דבר ע"ש ואפ' דמניעה שאני דמסתמא רחמנא אמר שלא תסור מקצת הדבר אך לשון הרא"ם לא משמע כן שו"ר לה' שער יוסף שם שהביא משם הב"ש שנתעורר בקושיא זו והוא ז"ל כתב בזה ג' אופנים זה יצא ראשונה דאיברא דלשון הסרה בקש לעקור את הכל אך הכא שאני דאם כן לישתוק ולימא לא תסור מאשר יגידו לך ואנא ידענא דבהסרת כל הדבר מדכתיב ברישא כי יפלא ממך דבר ודבר כוליה מילתא משמע דכשלא יש הוכחה כלל שפירושו מקצת מגרעינן לפ' כל דבר מדלא כתיב בהדיא מדבר וכו' ומיתורא דקרא שמעינן דמן הדבר פי' ככל מן דהוי מקצת ולא ככל לשון הסרה דהוא מכל. ואת השני דמכח דדרשינן בתוספתא דבין דם לדם ולא כל דם בין דין לדין ולא כל דין בין נגע לנגע ולא כל נגע מסתמא נמי דמ"ד לא תסור מן הדבר לאו ככל לשון הסרה אלא כמשמעות מן דהוא מקצת. . וכל בשל'יש משום דהול"ל ע"פ התורה אשר יורוך ועל המשפט וכו' תעשה אשר יגידו לך ימין ושמאל לא תסור מן הדבר ומדסמיך מן הדבר לאשר יגידו לך דריש מן הדבר אשר יגידו ולא כל הדבר דהיינו מקצת וכו' עכת"ד עש"ב ובהורמנתיה דמ"ר דבריו הראשונים לא זכיתי להולמם דכפי מ"ש דאיברא שלשון הסרה בקש לעקור הכל מהו זה שכתב אח"ז דלישתוק ולימא לא תסור מאשר יגידו לך וכו' ומדכתיב ברישא כי יפלא ממך דבר ודבר משמע כולה מילתא הלא כי לא כתיב נמי ברישא דבר משמע דלא מיחייב אלא בהסרת כל הדבר דלשון הסרה בקש לעקור הכל. תו צ"ע דכפי דבריו אלה מנ"ל למידרש בוסרתם מן הדרך בהסרת כל הדבר הלא התם נמי קרא מיותר דהול"ל וסרתם מאשר אנכי מצוה אתכם גם שינויא בתראה קשה דה"נ הומ"ל אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום וסרתם מן הדרך וכו' ומדסמיך וסרתם מן הדרך לאשר אנכי מצוה אתכם יש לדרוש שפיר מן הדרך אשר אנכי מצוה ולא כל הדרך דעין רואה דשפה אחת ודברים אחדים נינהו וצ"ע ודוק. האמנם תירוץ האמצעי הנה אמת נכון הדבר וראוי אליו וכן חילק הח"ן ע"ש:

י"ז הא מני וכו' בשבת ד"ג א' פריך לר"ש ממתניתין דנזיר והתם לא אדכר ר"ש אלא משום דבגמרא שם אמרינן עלה הא מני ר"ש לפיכך הכניסו כאן ר"ש בלישנא דמתניתין משום דר"ש היא והרבה כיוצא בזה בתלמוד הרשב"א בחי' לשם וכיוצא בזה כתבו התו' ב"ק דף ב' ב' ד"ה הא אם עמד ע"ש ומבואר מדברי הרשב"א דהכי גריס בש"ס רש"א נזיר וכו' וכן מוכח מהתו' ונעלם דבר מהמגיה בגיליון הש"ס שכתב שצריך תיקון על ג' תיבות דר"ש אומר שהעתיקו התו' וכו' ע"ש ולמדנו כלל מחודש דהכי אורחיה דהש"ס וק"ל:

י"ח הוקשה כל התורה לתפילין וכו' כדאיתא קידושין דף ראיתי בכתבי השד"ר זר"ק מהר"ר יוסף שמואל אבולעפיא נר"ו מעי"ק טבריא תוב"ב שהקשה מסוגיא זו דקאמר דלמידין חיובא דנשים למ"ע שלא הז"ג דאל"כ לישתוק מהאי הקישא כמ"ש רש"י והתו' דהא אצטריך לס"ת שתפרו בפשתן דפסול כדאיתא במכות די"ב ב' א"נ למותר בפיך כדאיתא התם והצ"ע. ואני ההדיוט עניתי לו דלפום ריהטא לק"מ דאחד הרואה בסוגיא דמכות משם בא'רה דהן הן הדברים הנקנים באמירה לר"מ וריה"ו דתרוייהו ס"ל תפילין מ"ע שלא הז"ג נינהו ונפק"ל פיטורא דהז"ג משני כתובים או מג' כתובים כדאיתא התם בקדושין וס"ל היקשא דתפילין לענין ס"ת שתפרו בפשתן או למותר בפיך אבל סוגיא דקידושין היא אליבא מ"ד דתפילין מ"ע שהז"ג נינהו ונפק"ל פיטורא דנשים מהאי הקישא ולדידהו אה"נ לא דרשי לה גם לס"ת שתפרו בפשתן או למותר בפיך די"ל דס"ל דכשר א"נ דאית להו מהלמ"מ כדאיתא בריש מ"ס ע"ש ולא צריך קרא להא ושפיר נפק"ל חיובא דשלא הז"ג וסוגיא דשבת דק"ח אזלא אליבא דר"מ וריה"ו ודוק:

י"ט השכמה ראיתי בכתבי השד"ר הנז"ל נר"ו שנסתפק אם הוא קודם אור היום או לאחריו וצידד לומר דמאצטריך קרא לפעמים לומר בבקר משמע דסתם השכמה היא קודם אור היום והאריך בזה ולבסוף לא עלה בידו וכתב שהדבר תלוי ועומד וכתב שה' לב חיים ז"ל עמד על ענין זה ע"ש ע"כ. וס' לב חיים כעת אינו בידי לראות בנועם אמרי קדוש וכשאני לעצמי נ"ל להוכיח מדכתיב בשמואל א' ט' וישכימו ויהי בעלות השחר וכו' משמע דההשכמה היא היתה קודם עלות השחר גם מדכתיב בפרשת וירא והשכמתם והלכתם לדרככם ואמרו בזו"הק בגין דלא ישתמודעו בהון בני נשא ע"ש מוכח דסתם השכמה היא קודם אור היום והיא בזמן שליטת החשך ואין להקשות מדכתיב בשופטים כ"א ויהי ממחרת וישכימו העם ויבנו שם מזבח דמשמע דההשכמה היא לאור היום בזמן הראוי לבנין המזבח די"ל דה"ק וישכימו קודם אור היום ולאשר בחשך הגלו והיום האיר ובא אז ויבנו שם מזבח. וכן אין להקשות מקרא דשוא לכם משכימי קום ומתרגמינן דתקדמון בצפרא דהתם שאני דכתיב קום והו"ל כדכתיב בבקר דהוא זמן קימה. אך צ"ע מדכתיב בשמואל ב' ט"ו והשכים אבשלום וכתבו רש"י ורד"ק והשכים בבקר וכן בירמיה ה' משכים היו וכתבו שם המפ' משכימים בבקר ע"ש משמע דס"ל דסתם השכמה היא בבקר וצ"ע דלפ"ז אמאי אצטריך קרא לפעמים למידק ולומר בבקר ועוד דלפי הנראה סתם השכמה היא קודם אור היום וכדמוכח מאינהו קראי דאייתינא ודוק:

כ' הספד בפ' נגמר הדין דמ"ו מיבעיא לן הספדא יקרא דחיי או דשכבי ופשיט לה מר' נתן אומר סי' יפה למת שלא נספד וכו' ש"מ דהוא יקרא דשכבי ע"ש ואיכא למידק דאמאי לא פשיטא ליה מהא דתניא בסוף מ"ק היה ר"מ אומר והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דיספד יסופדניה דיקבר יקבורניה וכו' משמע דמכלל הן דאם לא עשה כן ככה יעשה לו ואי אמרת יקרא דחיי טובייה חטא וזיגוד מנגד ועכ"ל יקרא דשכבי ובשלמא למאי דאיבעיא לן התם קבורה משום כפרה או משום בזיוני ליכא למפשט מהכא משום כפרה דאי משום בזיוני דין הוא שיזכה לקבורה משום בזיונא דכל חיי די"ל שכבר כתבו התו' שם ד"ה קבורה דהבעיא או מנייהו עיקר והא דאמרינן שלא נקבר וכו' ר"ל כראוי ע"ש ונעלם דבר מה' תורת יוסף שעל המסרות ריש פ' חיי שרה ע"ש וא"כ י"ל דאם לא קבר לא יקבר כראוי אך לבעיא דהספד קשה ולפי מ"ש הרב לב שלמה דקמ"ו ב' שרש"י סובר דבעית הש"ס על ההספד דשעת מיתה אבל דלאחר קבורה פשיט"ל דהוי יקרא דשכבי ע"ש ניחא די"ל דהכא איירי בהספד דלאחר קבורה האמנם לשיטת התו' בד"ה הספדא דס"ל דגם בלאחר קבורה מיבעיא ליה ממה שהקשו מההיא דשאול שלא נספד כהלכה דהוי לאחר קבורה ע"ש קשה וי"ל דלעולם עיקר ההספד הוי משום יקרא דחיי אלא מי שהוא מספיד והיה שכרו דיספודניה יותר מן הראוי ומזה נמשך גם יקרא דשכבי ובעיית הש"ס היא על עיקר ושרש ההספד מאיזה טעם הוא ולא משגחינן במה שנמשך ממנו וכמ"ש הגאון חיד"א בחיים שאל ח"ב בתשו' ל"ד עש"ב. א"נ דמי שהוא מספיד הנה שכרו אתו שיהא נספד ע"י גדולים משא"כ למי שלא הספיד וק"ל:

כ"א הלכה כדברי המכריע כתב הי"מ אות קפ"ג בשם מוהרי"ק בפי"ג דה' תרומות היו"ד דאפ' דלא אמרינן כן אלא כשמכריע בין יחיד ליחיד דבכל פלגא הוו שנים לגבי אחד אך כשנחלק יחיד עם רבים אפ' דאין הלכה בזה כדברי המכריע ע"כ והוא ז"ל דקדק עליו מפ' כיצד מברכין דמ"ג ב' דבפלוגתא דב"ש וב"ה הכריע ר"ג כב"ש ואמרינן עלה אריו"ח ה' כדברי המכריע ובספ"ק דפסחים נמי במחלוקת ב"ש וב"ה היינו פוסקים כדברי המכריע אי לא הוה דעת ג' הא קמן דב"ש במקום ב"ה אינה משנה והו"ל כיחיד לגבי רבים ואפ"ה הוה פסקינן כהמכריע וניח"ל דמידי הוא טעמא אלא להרמב""ם והוא ס"ל פי' אחרינא בהא דאמרינן ב"ש במקום ב"ה אינה משנה עכת"ד. וצ"ע דהא קושטא קאי דב"ש מעטי נינהו לגבי ב"ה דאינהו הוו רובא כמ"ש התו' בפרק הזהב דנ"ט ב' ד"ה לא בשמים ע"ש וא"כ הו"ל ביחיד לגבי רבים ואפ"ה הוה פסקינן כדברי המכריע והדרא הקו' לדוכתה וצ"ע:

כ"ב הלכה כדברי המכריע כתב הרי"ף ז"ל בפ"ק דקידושין דלא אמרינן כל מקום ששנים חולקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע אלא במתניתין אבל בברייתא לא ע"ש. וה' המגיה בס' אהל ישרים אות ל"ג הצ"ע מזה עמ"ש הרא"ש בפ"ו דברכות אות ט"ל גבי ההיא דהביאו לפניו שמן והדס דפליגי ב"ש וב"ה ואמר ר"נ אני אכריע עלה ריו"ח הלכה כדברי המכריע וכו' א"ל לא סבר לה מר הרב כדברי המכריע א"ל הכי אמר רבא ה' כב"ה ולא היא וכו' דהרי"ף כתב דה' כרבא ולא היה כתוב בס' ולא היא וכו' וכן מסתברא דה' כב"ה דהכרעה דר"נ לאו הכרעה היא וכו' ע"ש וקשה כיון דהרי"ף בלא"ה ס"ל דלא אמרו ה' כדברי המכריע אלא במשנה וההיא ברייתא היא וא"כ אפי' הויא ההיא דר"נ הכרעה והוה כתוב בס' ולא היא וכו' אפי"ה לא קי"ל כדברי המכריע ועוד דמבואר מדבריו דאי הוה ההיא דר"נ הכרעה הוה פסקינן כוותיה ואע"פ שההכרעה ההיא אינה אלא בברייתא וצ"ע עכת"ד. ולק"מ שכוונת הרי"ף ז"ל היא על הכלל היכא דלא אתמר ה' כמאן אי אמרינן דהלכה כדברי המכריע אך זמנין טובא דפסיק הש"ס הפך בכלל וכיון דאשכחן הכא דפסיק ריו"ח גופיה הרב כדברי המכריע אף דברייתא היא ודאי דעבדינן כוותיה אי לאו דלא הויא הכרעה וברור. ודע שמדברי רבינו יהודה חסיד בתו' לברכות שם מוכח דס"ל דגם בברייתא אמרינן דה' כדברי המכריע ממה שהכריח דלא הויא הכרעה ממש דאם איתא הא כבר פסק ריו"ח בפרק כירה ה' כדברי המכריע ע"כ. ולכאורה קשה דהא הרי"ף הביא ראיה לדבריו מפרק כירה דאמרינן ואי מכללא מאי דילמא ה"מ במתניתין אבל בברייתא לא ע"ש ועמ"ש התו' בפרק הקומץ דל"א ב' ד"ה מי קאמר דמדאמר חוץ מקולי מטלניות שהיא משנה הוי כאלו פי' במשנתנו ע"ש וי"ל דהוא ז"ל מפ' כדברי התו' בפרק כירה שם דף מ' א' ד"ה דילמא ע"ש ודוק:

כ"ג הלכה כדברי המכריע אף דהוי הפך סתם משנה ה' יבין שמועה כלל רע"א מהתו' פ' כירה דט"ל ב' ע"ש. ולאחר המחי"ר אחד הרואה שלא כתבו התוס' שם כן אלא אי איכא נמי מחלוקת בברייתא ואולם היכא דלא פליגי אלא סתם א"נ דאיכא פלוגתא ואח"כ סתם דה' כסתם אז אין ה' כדברי המכריע אלא כסתם כמו שיע"ש וכ"כ הרשב"א שם משם התוס' להדיא דבמקום מחלוקת בברייתא ובהכרעה לא אמר ריו"ח דה' כסתם ע"ש וא"כ לא הו"ל לה' יבין שמועה לסתום הדברים ולקצר במקום שאמרו להאריך:

כ"ד הלכה כרב באיסורי זמנין דה' כשמואל היכא דפליגי תנאי ואתי שמואל כת"ק די"ל דברייתא לא שמיע ליה לרב דאי הוה שמיע ליה לא הוה פליג את"ק י"מ אות ק"ן בשם מרן כ"מ בפ"ה דמע"הק ה"ז וכתב ע"ז דהרב חזון נחום כתב ע"ד מרן דאין זה כדאי לדחות הכלל דקי"ל כרב באיסורי דשמא אי הוה שמיע ליה אפי"ה הוה פליג דרב תנא הוא ופליג עכת"ד ע"ש. ולי ההדיוט מצאתי עזר לדברי מרן ז"ל והוא דבפ' כירה דף מ' א' פליגי רב ושמואל בחמין שהוחמו מע"ש ואתותב רב מברייתא וקאמר בתר הכי א"ל רב יוסף לאביי רבה מי קא עביד בשמעתתיה דרב א"ל לא ידענא ופריך מאי תיבעי ליה פשיטא דלא עביד דהא איתותב וכו' ע"ש ולדברי החזו"ן מאי פריך דאפי' איתותב רב הא תנא הוא ופליג ושפיר עבדינן כוותיה אלא עכ"ל דקי"ל להש"ס דלא איתמר האי כללא דה' כרב באיסורי אלא היכא דלא איתותב מברייתא אבל היכא דאשכחן דתנייא כוותיה דשמואל עבדינן כוותיה דאיכא למימר דלא שמיע ליה לרב ודכוותה נמי אמרינן הכא דאי הוה שמיע ליה לרב מסתמא לא הוה פליג דכללא הוא יחיד ורבים ה' כרבים ועיין בפ' הגוזל דצ"ו ב' דפריך ורב שביק רבנן ועביד כר"מ וכו' ובערכין דכ"ט ורב שביק רבנן ועביד כריה"ו ג"כ וכו' ע"ש. ' ואולם מדברי הרא"ש בפ"ד דשבת אות א' נראה דלא ס"ל כן דעל מה דפליגי רב ושמואל ואותיב הש"ס כרב ופירקוה אביי ורבינא כתב דה' כרב ואע"ג דאמר שמואל וכו' הא רב פליג עליה ומותבינן עליה דרב ולא קאמרינן תיובתא אלא פריקו לה תלתא בתראי ש"מ הלכתא כוותיה ועוד דקיי"ל ה' כרב באיסורי ע"כ ע"ש והנה הכרח הא' מוכח כדכתיבנא דמדלא איתותב רב עבדינן כוותיה אלא ממ"ש אח"ז ועוד הא קיי"ל כרב באיסורי לכאור' נראה דה"ק ועוד דאפי' איתותב רב ולא פריקו לה הא קיי"ל ה' כרב באיסורי וזה ודאי הפך ההיא דפ' כורה לכך נראה שכוונתו היא דאפי' לא פריקו לה תלתא בתראי א"נ דאיכא למימר דהאי פירוקא סוגיא בעלמא היא ועיין להרשב"א בחי' לשם מ"מ הא קיי"ל דה' כרב באיסורי וכן י"ל דברי התו' שם בסגנון זה באופן דאי איתותב רב לא עבדינן כוותיה כנ"ל ודוק:

כ"ה הלכה כרע"ק מחבירו אם הלכה כוותיה אפי' נגד ר"א רבו עיין להפר"ח בקונט' מים חיים בלשו' הרמב"ם דנ"ט הובא להרב אהל ישרים אות י"ד ועמ"ש בס"ד לעיל במע' האל"ף אות ח' ע"ש ויש להעיר עמ"ש רבינו יונה בפ' כיצד מברכין דל"ו בפלוגת' דר"א ור"ע דה' כר"ע מחבירו ע"ש דהא ר"א רבו הוא ולא חבירו וכה"ג הקשה הי"ש כלל רל"א ע"ד הכריתות ע"ש:

כ"ו הלכה כסתם משנה דע שכתבו התו' בפ' השואל דצ"ח א' דא מוראי נינהו ואליבא דריו"ח כדאמרינן בפ' ואלו טרפות מרן ז"ל בכלליו דצ"א א' והי"ש הקשה דלמה תלה הדבר בשם התו' והלא גמרא ערוכה היא א"ט ויישב דאי לאו מ"ש התו' דפ' השואל הו"א דפי' דשמעתתא בענין אחר וכו' ע"ש. ויש לתמוה דבפרק הזורק דכ"א א' איתמר האי כללא ג"כ דאימוראי נינהו ואליבא דריו"ח והתם א"א לפ' בענין אחר אלא כפשטא דמר אמר הלכה כס"מ אמר ריו"ח ומר ס"ל דלא אמר ריו"ח הכי כאשר יראה המעיין והדרא הקו' לדוכתה דלמה תלה הדבר בשם התי'. ואפ' שכוונת מרן דלמדנו מדברי התו' דגם אנן בדידן מצינן למימר הכי אי קשיא לן מריו"ח לריו"ח דלא כהרשב"א ז"ל שכתב דלעולם בעי לה הש"ס ומפרק לה אימוראי נינהו ואליבא דריו"ח כמ"ש בחי' לשבת דל"ז ב' ויבמות ד"ס א' ע"ש. ולפ"ז יש לדקדק על הא דאיתא בפ' כל הבשר דקט"ז ב' אמר ר"ח כ"א אמר ריו"ח וכו' כמאן כר"א וכו' ע"ש וקשה דהא רחב"א גופיה אמר בשם ריו"ח בההיא דשחיטת נכרי נבלה וכו' די"ג דלא כר"א ע"ש והוא אית ליה ה' כס"מ. ובהיותי בעוב"י תונס יע"א במושב זקנים בשערים המצוייני' בהלכה הע"י שאלתי את פיהם על דנא פתגם ושם נמצא ושם היה החו"ש ר' כלוף הי"ו והשיב לי דשאני ההוא סתמא משאר סתמי דלא קאמר בהדיא מותרת בהנאה ואיכא למימר דבפלוגתא לא קמיירי ואתיא גם כר"א והוא דחוק דהא ריו"ח גופיה הוא דקאמר דלא כר"א ועוד דלשון נבלה ממילא משמע דמותרת בהנאה כשאר נבלות ותשובה זאת נזרקה מפי תלמיד אחד שהיה באותו ועד ודוק:

כ"ז הרבה כ' פלוני אין דרך להעמיד דברי תנא דברייתא במקום שתנאים דמתניתין פליגי ואם איכא דמהפכי להו הול"ל ה' כמ"ד כ"וכ מבלי שיזכיר שם התנא מהר"מ מלובלין שבת דנ"ד א' בתו' ד"ה ה' כריה"ו כ"כ ע"ש וביאור דבריו שאין דרך האמורא לפסוק ה' כדברי תנא דברייתא ולהעמיד דבריו במקום שיש תנאים במתני' דפליגי בפלוגתייהו דאז יש לו לומר דהלכה כתנא שהוזכר בהדיא וכדבריו כ"כ הרשב"א בחי' לב"ק דכ"ד א' על הא דאמרינן התם אמר רב נחמן הלכה כריה"ו במועד שהרי ר' יוסי מודה לו וה' כר"מ וכו' וא"ת כיון דכולה מתניתין כר"י למ"ל למימר ה' כפ' וה' כפ' לימא ה' כר"י וי"ל דניח"ל למנקט תנא דמתניתין ע"כ ושו"ר שבהדיא כ"כ התו' שם:

כ"ח הרבה ואין מורין ה' צבי הירש בהגהותיו לב"ק דף ל' א' כתב דבר"מ שבת י"ב ביצה כ"ח מנחות ל"ו פירש"י דאין מורין כן לרבים משמע אבל ליחיד שבא לשאול לחכם בביתו מורין כן וכו' וא"כ איך כתב רש"י כאן (קמא שם) ואין מורין ואי אתי מרישא לאמלוכי אמרינן ליה איסור והן אמת דפירושו בכאן מוכרח דהרי מקשה מרב הונא דאפקר חושלי ומאי קושיא דילמא ר"ה לא הורה כן ברבי' א"ו דגם ביחיד אסור להורו' היתר אך קשה מדוע ישתנה משאר דוכתי דהפי' הוא דוקא לרבים עכת"ד. ומ"ש דרש"י פי' במנחות שם דאין מורין לרבים אחד הרואה דאדרבא מדבריו משמע אפי' ליחיד דהרי כתב ואין מורין שמא ישכחם וישן בהם מדקאמר ליה לשומרן קא בעינא ע"ש ונראה דהכרחו לפ' כן דהא התם השואל הוא יחיד ועכ"ז לא הורה לו היתר ודוחק לומר דהאי עובדא הוה קמיה דרבים וכיוצא בזה יש לדקדק מסוגיא דביצה גם כן אלא דצ"ע דמאי דוחקיה דרש"י לפ' התם דאין מורין לרבים דהא שפיר יש להוכיח דגם ליחיד אסור וכפשט הסוגיא דהתם שהשואל הוה יחיד וכההיא דמנחות ועיין בפ' אין מעמידין דל"ז ב' שפירש"י דאין מורין ברבים ע"ש ודוק:

כ"ט הלכה כרבא לגבי אביי אמרינן בין דפליגי אליבא דנפשייהו ובין דפליגי אליבא דאחריני כן הוכיח הי"מ אות קנ"ט מכמה אשלי רברבי ע"ש ונראה להוכיח עוד מדברי תו' רבינו פרץ בפ' שנגח דמ"א א' ד"ה לרבא שכתבו תימא דבספ"ב מסקינן דאיכא כופר ברגל ואם כן קשה הילכתא אהילכתא דאביי ורבא הלכה כרבא וכו' ע"ש ונראה שכן כוונת התו' שם ד"ה לרבא וכן מוכח גם מדברי הרשב"א שם דבכל דוכתא קי"ל כרבא אפי' אי הוו פליגי אליבא דאחריני ע"ש דהתם פליגי בפי' הברייתא ודוק:

ל' הלכה אין הלכה כתלמיד במקום הרב דוקא יחיד לגבי יחיד אך אם התלמידים רבים ה' כוותיהו אע"ג דהוו נגד רבם יבין שמועה סוף כלל רע"ג לדעת ראבי"ה והסכים לזה דעת הרא"ש ע"ש וכ"כ הי"מ אות ט"ל דהכי משמע מדברי הרא"ש מפסקיו ומתשובותיו ושכ"כ השכנ"הכ בכללי התלמוד כלל מ"ח ע"ש ואני בעניי ק"ל מדברי הרא"ש בפ' כירה אות כ"ב וז"ל ונראה דה' כרבה ורב יוסף כיון דרבא מהדר לפרושי טעמיהו ע"ש דמשמע דאי לא"ה הו"א דה' כרב יהודה ותיפוק ליה דהוו רבים וה' כוותיהו נגד רבם וצ"ע והוא ברחמיו יאיר עינינו בתורתו תורת

חיים:

תוכן העניינים

לב שומע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה