אור ברסלב
לב שומע כללים וענינים › מערכת אות ד

לב שומע· רבי חיים הכהן מטריפולי

כללים וענינים · מערכת אות ד

מערכת אות ג

א' דבר הבא מן הכלל אין דנין אותו בג"ש הכי איתא בפ' הנשרפין דכ"ד א' ובש"מ לקמא די"א א' ד"ה אתיא תחת וכו' הקשה רבינו אשר על מה שפי' בקונט' דבשת נפיק מתחת אשר עינה מכלל דאיכא בשת ופגם דהא דבר הבא מן הכלל לא ילפינן בג"ש וצ"ע ע"ש ונראה ליישב דהג"ש היא באה למילף תחת דכתיב גבי עינוי דהוי מיטב וממילא הא דדייקינן מכלל דאיכא בשת ופגם דגם הם ממיטב וכעין זה כתבו החו' שם בפ' הנשרפין ד"ה וכל דבר ע"ש:

ב' דברי קבלה עמ"ש הי"מ אות קמ"א ורש"י ברפ"ב דתענית כתב בשם התו' מאן דהו דכל מקום שהנביא מצוה ומודיע ומזהיר את יש' קרי ליה קבלה ובכל דוכתא דלא אתפקד נביא כי האי וירא האלהים וכו' שהוא כמספר והולך ויליף מיניה אגב אורחיה לא קרי ליה קבלה ע"כ וה' יבין שמועה כלל ל"ז הקשה מהא דאיתא בפ"ק דקמא נגיחה בקרן שנ' ויעש לו צדקיהו וכו' וכי תימא דברי תורה מדברי קבלה וכו' הא קמן דקרי ליה ד"ק דכלפי שהזכיר דברי תורה קאמר דברי קבלה אבל בעלמא לא קרי ד"ק. ולי ההדיוט ק"ל מהא דאמרינן בנדה דכ"ה א' ועליו מפורש בקבלה הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני וכו' ומכאן קשה גם כן למ"ש ה' שושנים לדוד שם בתענית שיצא לידון בדבר חדש דקבלה לא נקרא אלא מה שהוא צווי אבל ד"ק נקראים אפילו אינן אלא סיפור בעלמא וכו' ע"ש דלאחר המחי"ר מלבד דלא משמע הכי מדברי רש"י שכתב דמ"ש בהאי קרא דכתיב ביונה לא קרי ליה ד"ק ובהאי קרא דוקרעו לבבכם קרי ליה קבלה ומוכח דכי הדדי נינהו וכן מוכח נמי מהא דאיתא בפ' ראשית הגז דקל"ו דקאמר ודברי בריבי קבלה ושוב קאמר שדבריהם ד"ק ע"ש עוד בה ההיא דנדה דאייתינא הויא תיובתיה גם בילקוט תהלים קכ"ב איתא משם המכילתא ומפו' בקבלה גן נעול וכו' ע"ש וצ"ע ומ"ש ה' המגיה בס' אהל ישרים אות ח' ע"ש לאחר המחי"ר דבריו דחוקים ורחוקים מפשט דברי רש"י כאשר יראה המעיין. והנה מהא דאיתא בנדה דכ"ג א' אלא מעתה המפלת רוח וכו' דכתיב ובורא רוח וכו' אין דנין דברי תורה מד"ק ע"ש י"ל דשם נמי ענין הודעה ואזהרה לישראל לומר כי ה' ברוך הוא יוצר הרים וכו' ובידו הכל ועושה ביצוריו כרצונו ואם תרעו ירע לכם ואם תטיבו ייטב לכם וכמ"ש הרד"ק. ושו"ר למהר"ר צבי הירש בהגהותיו למס' תענית שכתב ע"ד רש"י בשם ה' חוות יאיר סי' ג' שתלמיד טועה כתב זאת דהרי בנדה דכ"ג וחגיגה יו"ד קורא הש"ס דברי קבלה אף שאינו ענין תוכחה ומוסר ע"ש וההיא דנדה כבר כתבתי דבכלל דברי תוכחה היא ויתכן לומר ד"ק וא"כ כ"ש ההיא אע"ג דהוי ד"ק למילף וכו' ולכאורה י"ל דהתם שאני דחגיגה דמבואר יותר לענין תוכחה ודוק. וכפי מ"ש בסמוך בההיא דקמא דכלפי שאמר דברי תורה קאמר ד"ק ניחא נמי הקושיא שהובאה ביעיר אזן אות ט"ו מר"ה דף ז' דבר זה מתורת משה לא למדנו מדברי קבלה למדנו ע"ש:

ג' דיו כתב הנח"י בריש פ' אמור דבק"ו הוא דאמרינן הכי אבל בלמוד של מה הצד אפשר דכ"ע מודו דלא אמרינן דיו והיכא דאפשר לאחמורי מחמרינן ע"ש ואשתמיטתיה סוגיא דפרק העור והרוטב דק"ך א' דמשם בא'רה דגם בלימוד דמה הצד אמרינן דיו דהא התם אע"ג דאפ' לאחמורי בשרצים מצד שטומאתן ואיסורן במשהו מ"מ אמרינן דיו אי הוה ילפינן להו במה הצד דחמץ וחלב ונבלה והוה אמרינן עד דאיכא כזית ונעלם דבר גם מה' תוע"ר אזמיר שם בפ' אמור שהוצרך לומר שמדברי ה' שמע שלמה מוכח די"ל דיו גם בלמוד דמה הצד עיין שם:

ד' דולג וקופץ כתב ה' יד מלאכי אות קמ"ו בשם הרמב"ם והרא"ש בפ"ח דאהלות מ"ה שהדילוג רגלו בארץ ודולג באחרת והקופץ עוקר ב' רגליו וקופץ אבל הר"ש שם כתב דבחיה שייך דילוג ובאדם שייך קפיצה והוא תימא דמצינו שניהם גבי אדם מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות וכו' וגם מצינו לשון קפיצה בחיה לנתר בהן על הארץ מתרגמינן לקפצה בהון וכו' עכת"ד. ולאחר המחי"ר האי קרא בעופות מיירי ולא בחיה שו"ר שכבר נרגש בזה ה' יעיר אזן אות י"ג ע"ש. ולי ההדיוט ק"ל דבבבא קמא דכ"א ב' תנן הכלב והגדי שקפצו ובאותו דף עצמו קתני בברייתא הכלב והגדי שדלגו וכן אדם ותרנגול שדלגו ומוכח דתרוייהו בין באדם בין בחיה:

ה' דון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרא דאמרינן בכוליה דגמרא אי אמרינן אפי' במילתא דאתיא מהיקישא או דוקא דאתיא בג"ש מדברי רש"י בפרק כיצד הרגל דכ"ה ב' ד"ה הניחא מוכח דאין לחלק ובכל דוכתא אמרינן הכי ע"ש אך מהרש"ל שם כתב דט"ס נפל בדבריו ושתלמיד טועה הגיה כי עיקר קושיא דדון מינה וכו' אג"ש סמיך אבל ההיקש כמאן דכתיב בהדיא דמי ע"ש וכ"כ תו' רבינו פרץ להדיא ע"ד רש"י דלא אשכחן בש"ס דון מינה וכו' גבי הקישא אלא גבי ג"ש ע"ש וכ"כ ה' יבין שמועה דמ"ג ב' שכדברי מהרש"ל כן הוא בתוספי הרא"ש בשם הר"מ דבהיקש לא אמרי' דון מינה ומינה וכן בכמה דוכתי בגמרא אבל בג"ש איכא פלוגתא וטעמא דבהקש כיון דאקיש רחמנא הלמד למלמד כ"ש דהקיש הלמד ללמד עצמו ונימא אוקי באתרה אבל בג"ש כיון דאתי למילף משום מלה שוה דכתיבא בתרוייהו א"כ הו"ל כאלו הלמד נעקר ממקומו עכ"ל ע"ש שהעלה מזה דכללא הוא דבהיקש כ"ע מודו דאמרינן דון מינה ואוקי באתרה ולי ההדיוט צ"ע דהא אשכחנא בפ' כל התדיר דצ"א ב' דפליגי רבי ורבנן בדון מינה ומינה בדבר היוצא לנו בהיקש וכ"כ שם רש"י להדיא כל דבר שאתה למד מחבירו בג"ש או בהיקש וכו' ע"ש וכן בפ' העור והרוטב דק"ך ב' פליגי בהיקשא דתרומה לבכורים ר' יהושע ור"א אי דון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרא וגם שם כתב רש"י בדון מינה ומינה בכל ג"ש ובנין אב וכו' ע"ש. גם מפ' יוצא דופן דמ"ג ב' מוכח דלאו דוקא בג"ש הוא דפליגי אלא גם ברבוי ובהיקש דהא התם נפק"ל מאו איש לרבות נוגע בש"ז והו"ל כאלו כתיב בהדיא נגיעה דש"ז ושוב אנו למדין בהקש דשרץ דכתיבא גביה ע"ש. ואפשר לומר דעד כאן לא כתבו תו' רבינו פרץ ותו' הרא"ש דבהקש לא אמרינן דון מינה ומינה אלא בהיקש גמור דהיינו שני ענינים דכתיבי גבי הדדי בהדיא כההיא דמת וש"ז ששני כתובים דשני ענינים אתקשו להדדי אבל ההיא דפ' התדיר אינו היקש גמור דלא נפק"ל אלא מדכתיב קרבן מנחה ומקרבן יתירה דרשינן שמתנדבין שמן ואפי' כתיב שמן להדיא כיון שכללו בהדי קרבן מנחה יש לנו לומר דון מינה ומינה וטעמא דמילתא כמ"ש הרא"ש דבהקש כיון דאקיש רחמנא הלמד למלמד כ"ש דהיקיש הלמד ללמד גופיה ונימא אוקי באתרה וזה כשיהיה הענין הלמד כתוב בפ"ע דאז הדר הוא ולמד מגופיה אבל כי כתיב בכלל דבר אחר אז חזר דינו כדבר הלמד מג"ש וכאלו הלמד נעקר ממקומו כנ"ל נכון בס"ד. אחר כתבי בא לידי ס' ברכת הזבח לפי שעה ומידי עוברי ראיתי לו במנחות דק"ז שעמד בזה והניח בצ"ע ע"ש והנלע"ד כתבתי ובזה ניחא ההיא דפ' יוצא דופן דאינו היקש גמור גם כן דלא נפק"ל אלא מריבוייא וכללו בפ' שרץ וכן ההיא דפ' העור והרוטב דמשום דקרי לבכורים תרומה אנו למדין תרומה בבכורים ולאו היקש גמור הוא וכל כה"ג שייך לאפלוגי בגוויהו דהוי כדבר הנלמד בג"ש דכאלו הלמד נעקר ממקומו אך מדברי רש"י דזבחים וחולין שרמזנו לא משמע כן אלא דבכל היקש ובנין אב וג"ש שייך האי פלוגתא ועיין תוס' זבחים דס"ה ע"ב ד"ה הבדיל ע"ש ודוק:

ז' דון מינה ומינה או אוקי באתרה כמאן הלכה עיין להגר"ש בס' כריתות לשון למודים סי' קע"ה שכתב דהלכה כמ"ד דון מינה ואוקי באתרה ע"ש וכבר הביא כלל זה משמו ה' יבין שמועה כלל ק"ו ועיין לה' חק נתן במנחות דק"ז שהעלה דבג"ש והיקש הלכה כמ"ד דון מינה ואוקי באתרה אבל ברבוי כמ"ד דון מינה ומינה ויישב בזה פסקי הרמב"ם דלכאורה סתראי נינהו עש"ב ועיין לה"המ בפ"ב דה' איסורי ביאה ה"ו ולה' דינא דחיי לאוין ק"ג דקי"ד ב' ולה' כפות תמרים דכ"ה א' ע"ש:

ז' דיו היכא דמפריך ק"ו פלוגתא דרבנן ור"ט בפ' כיצד הרגל אי אמרינן דיו והרב יבין שמועה כלל תי"ו הביא בשם הרא"ש בסוטה פ' כשם וז"ל ככר שני שפסול בחולין וכו' פירש"י וליכא למימר דיו וכו' וק' דהתינח למאן דאית לה הך סברא אלא למ"ד אמרינן דיו אע"ג דמפריך ק"ו מא"ל וי"ל דלא אמרינן הכי אלא היכא דאיכא קצת חידוש בק"ו כמו קרן ברשות הניזק דבעי ר"ט למילף דאיכא קצת חידוש בק"ו דקרן דכתיב בקרא מסתמא בר"הר איירי שדרך שוורים להלך מדלא כתיב בשדה אחר כדכתיב גבי שן ורגל ואהני ק"ו לחיוביה אף ברשות הניזק אבל הכא אם נאמר דיו לא אהני ק"ו מידי דקרא דכל אשר בתוכו יטמא איירי בתרומה כמו בחולין עכ"ל ע"ש וצ"ע דבפ' כיצד הרגל דב"ה מסיק דלדעת רבנן ס"ל שבעה דשכינה כתיבי ע"ש אלמא דאמרינן דיו אע"ג דלא אהני ק"ו מידי דהא כבר ידענו מקרא דאיכא לגבי שכינה שבעה ימים ואי אמרינן דיו ליכא שום חידוש ואפי"ה ס"ל לרבנן דאמרינן דיו וצ"ע. ואולם אחד הרואה בתוספי הרא"ש בחי' לשם משם בא'רה דהוא ענין אחר וז"ל שם וא"ת התינח למאן דאית ליה האי סברא אלא למ"ד דאמרינן דיו אפי' היכא דמפריך ק"ו מא"ל וכו' עוד י"ל דהיכא דאמרינן דיו במקום דמפריך ק"ו היינו דוקא דאשמעי' הק"ו חידוש אבל האי ק"ו לא אתא אלא לגלויי דרשא דקרא ולאשמעינן מידי שידענו כקרא לא אמרינן דיו עכ"ל ולפום ריהטא נראה שהרב יבין שמועה צדיק עת'ק דברי הרא"ש אלו בתוספת ביאור משלו ואני בעניי אומר אם הדבר כן לאחר המחי"ר לא כן לבבי יחשוב וכוונתו ז"ל הוא כמ"ש התו' קידושין דיו"ד ב' ד"ה זו שבאתה וכו' והובא לה' ה"ע דף ל"ה ב' מס' יבין שמועה וז"ל ויש לדקדק בכמה דוכתי שדורש ק"ו ואינו אומר דיו בפ"ק דקידושין דבעי למילף ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה מק"ו מש"כ ע"ש וקשה ולימא דיו אסוף דינא דמהיכא ילפת מביאה ע"י חופה אף כסף ע"י חופה הניחא לר"ט אלא לרבנן קשיא לכך נראה להתוס' דלא שייך לומר דיו אלא היכא שהק"ו אתא לרבות דבר חדש שאינו כתוב כלל כגון ההיא דפרק כיצד הרגל דבעי למילף נזק שלם בקרן אחצר הניזק והיינו דבר חדש דהא בר"הר חצי נזק הוא דמשלם אבל היכא שעיקר הק"ו לא אתא אלא לפרושי ולגלויי מילתא בעלמא לא שייך לומר דיו ובהא ניחא הא דקידושין דהא התם אין הק"ו עיקר אלא פירושא וגלוייא בעלמא הוא דבן בתירא קאמר התם דאשה אוכלת בתרומה מכל טהור בביתך יאכל אותו ואתא הק"ו לגילויי דארוסה בכלל ביתך הילכך לא אמרינן דיו אפי' לרבנן וכו' עכ"ל ע"ש. ולפק"ד נראה שזאת היא כוונת הרא"ש ז"ל ממש דהא התם קאמר דר"ע דורש כל אשר בתוכו יטמא טמא אינו אומר אלא יטמא לטמא אחרים למד על ככר שני שעושה שלישי וקאמר דרי"וח בן זכאי היה אומר שעתיד דור אחר לטהר ככר שלישי שאין לו עיקר מן התורה שהוא טמא ופריך ומאחר דאין לו אמאי טמא ומסיק דמדין ק"ו יש לו וכו' ע"ש הסוגיא ומפרש הרא"ש דעיקר הק"ו שם הוא לגלויי דרשא דקרא דטמא אינו אומר אלא יטמא למד שככר שני עושה שלישי דאלו לא כתיב אלא טמא אז הק"ו אתא לדבר חדש אבל השתא דכתיב יטמא אתא הק"ו וגילה האי דרשא דבלא הק"ו הו"א שכן דרך הכתוב לומר כן בכמה דוכתי כדעת אותו הדור שמטהר ככר שלישי וז"ש הרא"ש אבל האי ק"ו לא אתא וכו' ולאשמועינן מידי שידענו בקרא לא אמרינן דיו והוא כמ"ש התו' והשתא ניחא ההיא דרשה דאביה ירוק ירק בפניה דהק"ו אתא ללמד דבר חדש שאינו כתוב כלל דלא כתיב אלא תסגר שבעת ימים דמוקמינן ליה לשכינה וכל כי האי אמרינן דיו אע"ג דמפריך כנ"ל פשוט בכוונת הרא"ש ומהתימא מה' יבין שמועה ז"ל שהשיאו לדעת אחרת אם לא שנאמר שכן מצא להרא"ש שכ"כ במקום אחר אך דבריו שבתוספותיו המה מבוארים כמ"ש ודוק. ודע דלפי מ"ש ה' הליכות עולם שם בסו"ד ליישב ההיא דפ"ק דפסחים די"ח ב' ע"ש ניחא נמי קושית הרא"ש שהקשה כאן דסגנון אחד עולה לשניהם ודוק:

ח' דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו בפ"ק דביצה דף ו' א' ע"ש והרב צבי הירש בהגהותיו לשבת דפ"ז א' הקשה עמ"ש שם שיום א' הוסיף משה מדעתו דאיך אמרו עשה מדעתו דהא אילולי שנ' שובו לכם לאהליכם היו אסורים בתשמיש דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו ואם כן היה אסור משום צוויו ית' והצ"ע גדול ע"ש. ולי ההדיוט לק"מ דהא התם בביצה לאחר שלמדו מקרא דשובו לכם קאמר וכ"ת למצות עונה הוא דאתא ופירש"י דלא למשרי תשמיש הוא דאתא דהא ממילא אשתרו אלא לצוותן לשוב במצות המלך על כרחן שלא לגרוע עונת נשותיהן ע"ש א"כ י"ל דר' יוסי מוקים ליה לקרא דשובו לכם למצות עונה דוקא ומה שרצה בש"ס ללמוד זה מקרא דשובו לכם היינו לדעת רבנן דלא ס"ל שהוסיף יום א' מדעתו ושוב דחו זה בוכי תימא למצות עונה ור"ל כרבי יוסי ת"ש במשוך וכו' ודוק:

ט' דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו מסוגיא דביצה דף ה' גבי כרם רבעי משם בא'רה דאף אם בטל הטעם עדין לא בטלה הגזרה ע"ש ומזה ק"ל על מ"ש הרב המופלא שושליתא דבי נשיאה כמוהר"ר משה פארדו הי"ו בספר הבהיר שמו משה בסי' ג' מחלק א"ח בענין הדלקת נרות בשבת בגאץ היוצא חדש ממש והוא מין אחד צלול כמים שהאריך להתיר ובסו"ד כתב דאין לאומר שיאמר שכיון שנאסר אף אם בטל הטעם לא בטלה הגזרה דהא רבינו הטור כתב דהאידנא נהגו להקל שאין הנחשים מצויים עתה ואין בזה משום דבר שנאסר במנין וכו' ודומה לזה כתבו התו' דהשתא בזה"ז דליכא חברי מותר כיון שהטעם משום חששא ועברה החששא עבר הטעם וכו' ודלא כמ"ש הרדב"ז בתשו' בענין השעוה וכו' עכת"ד קדשו נר"ו. ולי ההדיוט לאחר המחי"ר אחד הרואה שדברי הרדב"ז ז"ל מוכרחים מסוגיא דביצה הנז' ואדרבא משם יש להקשות לדברי רבינו הטור והתו' ז"ל וכבר הפר"ח ז"ל ביו"ד סימן קי"ז סק"ב הקשה מסוגיא זו למה דאמרינן בפ"ק דע"ז לפני אידיהן של עכו"ם ג' ימים אסור לשאת וכו' ואפי"ה אמרינן דרב יהודה שדר קורבנא לאבידרנא ביום אידו אמר קי"ל דלא פלח לע"ז וכן רבא שדר קורבנא לבר ששך מהאי טעמא וכן בפ' א"מ קתני דמוריס של גוים אסור ומבואר שם דבמקום שהיין דמיו יקרים מן המוריס מותר והו"ל למימר דאף אם בטל הטעם הגזרה קיימת וכו' והעלה דלא אמרינן דבר שבמנין דאף אם בטל הטעם לא בטלה הגזרה אלא בגזרה כוללת אבל מו"מ לפני אידהן מעיקרא לא גזור אלא במי שעובד ע"ז וכן לא אסרו המוריס אלא במקום שהיין בזול וכן לענין מים אחרונים ושיבתא וגלוי וכיוצא דאף בזמן הגזרה לא היתה בכל המקומו' כל כי האי אמרינן דאם בטל הטעם בטלה הגזרה שאין זה נקרא ביטול דמעיקרא נמי כי תיקון אינו אלא לפי המקומות ויש מקומות שלא היתה בהם הגזרה אפי' בזמנן עש"ב והן הן דברי הגאון הרא"ם בתו' להסמ"ג ריש ה' חמץ ע"ש ועיין להרב מקראי קדש דף קע"ד ולה' מועדי ה' ד"ב ב' ע"ש. ונמצא לפ"ז שדברי הרדב"ז מיוסדים על אדני פז כפי כלל זה כיון שבזמן חכמי התלמוד והגאונים לא היו מתקנים השעוה כלל נמצא שהגזרה היתה כוללת לכל המקומות בזמן הגזרה וכל כי האי אף אם בטל הטעם הגזרה במקומה עומדת ומה שקשה לכאורה דגבי כרם רבעי נמי לא היתה הגזרה כוללת לכל המקומות אלא למהלך יום אחד מכל צד ואפילו הכי אמרינן דאף אם בטל הטעם לא בטלה הגזרה לק"מ דמה שלא גזרו בשאר המקומות לאו משום דלא שייך בהו טעם התקנה דעיטור שוקי ירושלים אלא מצד ריחוקן ולא דמי לגזירת גילוי ומלח וכיוצא שהטעם שנתנו בהם אינן כשאר המקומות גם בזמן הגזרה ולהכי גבי כרם רבעי אף שלא גזרו בשאר המקומות הרחוקים אכתי גזרה כוללת מקריא דלולי ריחוקן היו ג"כ בכלל התקנה להביא הפירות מהטעם שנתנו בהם כדי לעטר שוקי ירושלים ודוק. ומעתה לפ"ז גם גבי נפט הלבן והוא הגאץ הנז"ל מהראוי היה לאסור כיון שהגזרה היתה כוללת לכל המקומות ולא נמצא בשום מקום שהיה היתר בזמן הגזרה ואף דבטל הטעם הגזרה קיימת ויש לתמוה על הרב הנז"ל הי"ו שלא זכר מזה כלל וצ"ע. ומ"מ נראה שיש צד היתר ולומר דגם גזרה זה דומיא לגילוי וכיוצא כיון שבזמן הגזרה היו מדליקין בנפט שאינו לבן וכדתנן וחכמים מתירין בכל השמנים וכו' ובנפט והי"ט משום שאינו עף וכמ"ש ה' המאירי ז"ל דאיכא שני מינים וכו' ועיין לה' דבר שמואל סי' רפ"א וכיון שבזמננו זה המציאו תחבולה מחדש שאינו עף כלל אין לומר בזה דגם אם בטל הטעם לא בטלה הגזרה כיון שבזמן הגזרה נמי היו מדליקין בנפט שאינו עף והאי נמי אינו עף ואי הוה האי תחבולה בזמנן לא היו גוזרין עליו דדמי לנפט שאינו לבן שאינו עף והיו מדליקין בו ואף דשני מינים נינהו מ"מ כיון שעיקר הגזרה לא היתה אלא מפני שהוא עף ובמה שאינו עף היה מותר גם בזמנן השתא נמי האי נפט אינו עף ומה לי מין אחד או שני מינים. ובזה ניחא מה שהקשה ה' לשון למודים דף ב' ע"ד הרא"ם והפר"ח ממ"ש התו' בע"ז דף ט"ז דלפי המסקנא דשרי למזבן איידא דספסירא וכו' ניחא דגם בהמות שלנו אינן מכירות בקולנו וליכא למיחש לנסיוני וכו' דהא איסור בהמה גסה היתה הגזרה כוללת לכל המקומות ואיך עלה ע"ד התו' משום דלא שייך טעמא דשאלה ושכירות ונסיוני שרי אע"פ שבטל הטעם וכו' ע"ש. די"ל כיון שבזמן הגזרה היה מותר על ידא דספסירא דליכא למיחש לנסיוני ושאלה ושכירות וכמ"ש הוא ז"ל דספסירא לא נאסר מעולם ודבריו מוכרחים דאל"כ איך שרא רב אדא לזבוני איידא דספסירא כיון שבזמן חכמי המשנה היתה הגזרה שלא למכור בהמה גסה ואף דלא שייך הטעם בספסירא מ"מ צריך מנין אחר להתירו אלא עכ"ל דגם בזמן הגזרה לא היה אסור ע"י דספסירא וכ"כ ה' מועדי ה' ד"ג א' ע"ש ודלא כהרב עושה שלום ז"ל דף כ"ז ב' ע"ש שאין דבריו מוכרחים ושפיר כתבו התוס' דהשתא נמי דבהמות שלנו אינן מכירות בקולנו שרי ואין בזה משום דבר שבמנין דדמי לספסירא דבזמן הגזרה היה מותר ואף דהתם ספסירא והבא בעל הבהמה מ"מ כיון שעיקר הגזרה היא משום שאלה ושכירות ונסיוני והיכא דליכא למיחש כגון ספסירא שרי השתא נמי שבהמות שלנו אינן מכירות בקולנו הוי כמו ספסירא שבזמן הגזרה היה מותר. אך עדין לבי מהסס בהיתר הגאץ הנז"ל כיון שמין הנאסר לא היה בו שום היתר בזמן הגזרה ולא דמי לאיסור הבהמה שלא היתה כוללת שעל ידי ספסירא שרי ודוק:

יו"ד דבר שנכתב ונשנה לא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בו הוי בכל התורה כולה ול"ד במשנה תורה הרא"ם בפ' משפטים ד"ה או אינו אלא:

י"א דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא כ' הרא"ם ז"ל בריש בהר סיני דלא שנא שיצ' לצורך עצמו או יצא שלא לצורך עצמו עש"ב ועמ"ש בס"ד בס"הק מצות המלך ל"ת שי"ג דקמ"ב א' ע"ש:

י"ב דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפי' ולכ"ע איהו לא גמר מכלליה כדאיתא באיזהו מקומן דמ"ט ולמ"ד לא הוא גמר מכלליה ולא כלליה גמר מיניה כתב ה' דינא דחיי לאוין ק"ס דוקא ללמוד במ"מ או בג"ש אבל בק"ו איהו לא גמר מכלליה אבל כלליה גמר מיניה וכ"כ בכנ"הג בלשון רש"י והרא"ם בפ' משפטים וחזר ושנאו בכללי המדות אות י"ג ע"ש. ולכאורה כן נראה ממ"ש בספרי פ' נשא על חזה התנופה וכו' למה נאמר וכו' הרי הכתוב מוציאם מכללם וכו' ודין הוא ומה אם שלמי יחיד שאין טעונין הפרשת זרוע טעונין חזה ושוק שלמי נזיר שטעונין הפרשת זרוע אינו דין שיהא טעון חזה ושוק אם זכיתי מן הדין מת"ל וכו' אלא כל דבר שהיה בכלל וכו' ע"ש ' הרי להדיא דאע"ג דאיכא ק"ו לא גמר איהו מכלליה ואצטריך קרא לחזה ושוק אלא דהסד"ר כתב דכוונת הספרי דאה"נ שלא היה צריך קרא וילפינן שפיר מק"ו שטעונין חזה ושוק וקרא יתירא אתא למילף מיניה לדעלמא שכל שיצא לידון בדבר חדש וכו' עש"ב ומה שהק' הרב אהלי יהודה ע"ד הסד"ר ע"ש לא זכיתי להבין דהא מוכח מדבריו להדיא דשפיר ילפינן לחזה ושוק מק"ו וקרא לא צריך דשפיר יליף איהו מכלליה וכמ"ש התו' בהדיא ביומא ד"מ ב' ד"ה ומה דבק"ו שפיר גמיר איהו ומכלליה ע"ש ומעתה צ"ע על הכנ"הג שדבריו הפך דברי התו' גם מ"ש דבמ"מ או בג"ש לאו כלליה גמיר מיניה גם זה הפך התו' שם שכתבו להדיא דבמ"מ שפיר יליף ע"ש וכ"ש בג"ש דעדיפא ממ"מ ושו"ר שכבר עמד בזה ה' לימודי ה' לימוד מ"א עש"ב:

י"ג דקדוק דרך התלמוד לדקדק בתחלה בלשון תורה ולבסוף תני לישנא דרבנן ש"מ קמא ד"ג א':

י"ד דקדוק דרך הש"ס מה שיכול לדקדק מרישא מדקדק תו' פ' כירה דט"ל ב' ד"ה אלא פניו ע"ש ועיין באות שאחר זה:

ט"ו דיוקא ניחא ליה להש"ס לאקשויי מסיפא אע"ג דלא הוי אלא דיוקא אע"ג דברישא תני לה להדיא וכה"ג אשכחן בכמה דוכתי ה' חק נתן להוריות ד"ט א' הא גופא קשיא וכו' ע"ש וכ"כ התו' בפ' כירה דמ"ו ב' ד"ה כבתה וכתב שם מהר"ם דדוקא כשהקושיא מהרישא והסיפא אחת היא כגון התם דהדיוק דסיפא מבואר ברישא אמנם היכא דרישא צריכה פי' כמו הסיפא ואפ' דהרישא לא תהא מתפרשת כפי' שיפרש בסיפא אז כל מה שיכול להקשות מרישא עדיף עש"ב. וצ"ע דבפרק נערה שנתפתתה דנ"א א' ד"ה אתאן לריה"ו כתבו דאסיפא בלא רישא ה"מ לדקדק אלא דרך הש"ס דמדקדק מרישא כל כמה דמצי למידק וכעין זה בפרק כירה דט"ל ובעירובין דט"ז עכ"ל ע"ש והרי התם שהדיוק דמצי לדקדק מסיפא הוי כמו הדקדוק דמדקדק מרישא ממש ואפ"ה כתבו דכל כמה דמצי לדקדק מרישא מדקדק וכ"כ בכתובות דפ"ט א' ד"ה ש"מ וכו' ומדסיפא דקתני וכו' א"נ כל כמה דמצי למידק מרישא מדקדק ע"ש והתם נמי הדיוק דסיפא כמו הרישא ועכ"ז כתבו דכל כמה דמצי לדקדק מרישא עדיף וכן בפרק כיצד מברכין דמ"ב ב' ד"ה היסבו כתבו דאמאי מקשה מדיוקא תקשה ליה מרישא בהדיא וכו' וי"ל דאי מרישא וכו' ע"ש והנה לפי מ"ש בההיא דפ' כירה שדרך הש"ס לדייק מסיפא לק"מ דההיא דומיא ממש לההיא דהסבו ולא שייך חילוק מהר"ם כלל מיהו לזה י"ל דבלא"ה משני שפיר אך אינהו דוכתי דאייתינא צ"ע. גם בפ' לא יחפור דכ"ז א' ד"ה הא ג' כתבו הוה מצי למפרך מסיפא דקתני בהדיא וכו' אלא דאורחיה דגמרא בכמה מקומות שמדקדק מרישא מה שיכול ע"ש ומבואר מזה דאע"ג שהקושיא שמקשה מרישא וסיפא אחת היא עכ"ז כתבו דאורחיה למידק מרישא וזה הפך ממ"ש בההיא דפרק כירה והנה מדקדוק דבריהם דפ' לא יחפור שכתבו דאורחא דגמרא בכמה מקומות שמדקדק. מרישא וכו' יראה להדיא דס"ל שאין זה כלל גמור ואה"נ דלפעמים מדייק מסיפא וכ"כ הרשב"א בחי' שבת דנ"ט ב' דאורחיה דתלמודא בהרבה מקומו' דכי קאי ברישא דייק ברישא ושביק סיפא דמפרשא להדיא וא"נ מסיפא אף על גב דמפרשא ברישא בהדיא וכ"כ בחי' ליבמות דף ך' ע"ש ועיין יעיר אזן אות י"ח:

ט"ז דרשה אורחיה דתנא למנקט ברישא מה דאתי מדרשה והדר מייתי מאי דכתיב בקרא דמילתא דאתיא מדרשא חביבא ליה טפי ומקדימו ה' הליכות עולם שער ג' פ"ב וכתב מרן ז"ל היינו כשבתחילה כלל הכל בין כתובים בתורה בין שאינן כתובים ואחר כך חוזר לפרש אותם דאזי מפרש מה דאתי מדרשא אבל בפתיחה פתח בדאורית' ברישא וכתב הי"ש דיש לדקדק קצת מהא דגרסינן בר"פ כיצד הרגל א"ה ליתני תולדות ברישא ומאי קושיא בשלמא גבי שן בפ"א כלל שן דחיה ושן דבהמה דהכי קתני השן מועדת וכו' סתם ולהכי כי אתא לפרושי מפ' שן דחיה ברישא דאתיא מדרשא כיון שבתחלה כללם יחד אך באבות ותולדות לא כללם יחד דלא קתני אלא הרגל מועדת דהיינו אבות וא"כ היכי מצי למפתח בכיצד הבהמה וכו' דהיכא קאי דקתני כיצד עכת"ד וצ"ע דבלא דברי מרן תק"ל הכי דמאי פריך דליתני ברישא תולדות דהיכא קאי דקתני כיצד ועוד יש לדקדק דבלא קושית תנא היכא קאי דקתני כיצד תקשה לדברי מרן דאיך מקשה ליתני תולדות ברישא אחר שלא דבר בהם כלל. ואולם נ"ל ליישב שכוונת המקשה היא דלא לימא כיצד אלא לימא הבהמה מועדת להלך וכו' דהיינו תולדה ולא אסיק אדעתיה לחלק בזה כלל אלא דכל מידי דאתי מדרשא חביבא ליה ולזה מקשה שפיר א"ה רישא נמי ליתני ומשני הכי השתא התם איידי אידי אבות נינהו ור"ל וכיון שכן שניהם כלולים במה דקאמר בפ"א השן מועדת וכו' ולזה הקדים מאי דאתי מדרשא אבל הכא שביק אב ותני תולדה דכיון דברישא לא דבר בענין התולדה בהדי אב ולא קתני אלא הרגל מועדת דהיינו אבות ולא כלל עמה ענין תולדות וא"כ היכי שביק דכתיב באורייתא להדיא ותני תולדה דלא אתא אלא מדרשא כנ"ל. ומן האמור יש לתמוה עמ"ש הפנ"י בחי' לשבת דע"ג א' במשנה דארבעים מלאכות חסר אחת דתני להמוציא מרשות לרשו' לבסוף כיון דכתיבא בהדיא כדאמרינן בכמה דוכתי דהנך דאתו מדרשא חביבא ליה וכו' ע"ש ולאחר המחי"ר לא דמי דהכא פתיחה היא ודאורייתא פתח ברישא וכמדובר:

י"ז דן רב כר"מ ופסק הלכה כר"ש קמא דנ"ט וכתב שם רב"א בש"מ בשם שיטה משום דקי"ל בעירובין ר"מ ור"י הלכה כר"י ור"ש ור"י הלכה כר"י משמע ליה לרב בהנך מילי לפסוק כר"מ וכר"ש נגד הכלל הילכך נקטינהו ביחד לומר לך דבאלו פסק רב כר"מ וכר"ש ואע"פ שאין כן בשאר מקומות ע"כ וה' אהל ישרים במערכת הה"א אות י"ז נתפלא ע"ז דהא מסקינן התם דרב לית ליה הני כללי והצ"ע ובאמת קושיא זו מרפסא איגרי וכזאת יש להתפלא עמ"ש הרשב"א בחי' לסוכה לדט"ו א' על הא דפריך ולרב יהודה אמר רב סיככה בחצים וכו' שהקשה דדילמא רב שלא גזר משום דס"ל כריה"ו דר"מ וריה"ו ה' כריה"ו וכו' ע"ש וקשה דהא מסקינן דרב לית להני כללי כי על כן נראה שהם ז"ל מפרשים דמה דאמרינן בש"ס דרב לית ליה להני כללי אינו אלא ליישב אליבא דרב משרשיא דמנא ליה למימר דליתנהו להני כללי והכי דייק לשון הש"ס דקאמר אלא ה"ק הני כללי וכו' דקאי ארב משרשיא וכמו שפירש"י ל ואי פשיטא ליה להש"ס כן הול"ל סתמא אלא הני כללי לאו ד"ה נינהו דהא רב לית ליה להני כללי ומדלא קאמר הכי משמע להו דלהסתמא דהש"ס אכתי י"ל דגם רב לא פליג אריו"ח וכן מוכח מהגמ' דקאמר דמנ"ל לרב משרשיא הא משמע דוקא רב משרשיא הוא דאמר הכי וכן מהא דאמר בתר הכי ומאי קושיא דילמא רב לית ליה להני כללי וכו' ומדקאמר דילמא משמע דליכא הוכחה גמורה די"ל דהוה ס"ד דלא מסתבר כוותיה משו"ה הוצרך רב לפסוק כוותיה להדיא וכיוצא בזה כתבו התוספות בבכורות דכ"ג ב' ד"ה משנת ע"ש א"נ י"ל דאיכא דמהפכי להו ועיין בכללי הכנ"הג אות א' ואפילו במשנה איכא דמהפכי עיין בפ' כל הנשבעין דמ"ז א' א"ל רבא לר"ג היכי תנן וכו' ע"ש ועיין תוס' שבת דנ"ד א' ד"ה רב ע"ש אלא כדי למצוא יישוב לר' משרשיא מסיק הש"ס כן לשיטתו. ואולי שמטעם זה כתב ה' ה"ע בריש ש"ה ר"מ ור"י הלכה כר"י מבלי שום חולק וע"ש בי"ש. וראיתי לה' באר יעקב דקמ"ג ג' שהצ"ע עמ"ש מהרש"א בסוכה שם דט"ו על הא דפריך ולרב יהודה אמר רב וכו' דליכא למימר דאליבא דריה"ו קאמר הכי דאי הוו פליגי בהכי לא אצטריך לאשמעינן האי דינא דר"מ וריה"ו ה' כריה"ו ע"כ והוא תימא דרב יהודה אמר רב לית ליה האי כללא עכת"ד ע"ש ואחד הרואה דבעירובין לא הוזכר רב יהודה כלל וגם אשתמיט מיניה דברי הרשב"א הנז"ל בחי' לשם ולפי מ"ש בדעתו ודעת השיטה הנה אמת נכון ויהיו חיים:

תוכן העניינים

לב שומע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה