לב שומע· רבי חיים הכהן מטריפולי
כללים וענינים · מערבת אות מ
א' מאי קראה לא תמצא שהבעל המימרא עצמו אומר כן אלא חכם אחר מסמיך אחריו הדבר באמרו מאי קראה. הרמב"ן בס"המ שורש א' ע"ש ועיין להי"מ אות תל"א ומצאתי מחודש שאף שאותו חכם קשיש מבעל המימרא עכ"ז מסמיך אחריו במאי קראה והוא בברכות ד"ח א' ריו"ח אמר לעת מצוא זו קבורה א"ר חנינא מאי קראה השמחים אלי גיל וכו' הרי דאע"ג שר"ח קשיש מריו"ח ועדיף מיניה וכמ"ש מרן בפ"ז מה' תמו"מ הביא דבריו הי"מ אות תקנ"ז עכ"ז מסמיך לדבריו דריו"ח:
ב' מאי קראה לשון זה נאמר על כלל האסמכתות שהם מד"ס ועל העיקרים אומרים שנא' או מנ"ל או מנה"מ הרמב"ן שם והי"מ באות הנז"ל הביא מן החדש דקאמר מאי קראה והיא דרשא גמורה דאיתא בחולין דקכ"ח אבר מן החי דמטמא מאי קראה אמר רב יהודה אמר רב וכי ימות מן הבהמה והאי מבע"ל לכאידך וכו' א"כ לכתוב רחמנא וכו' ע"ש. ומדפריך והאי מבע"ל וכו' מוכח דדרשא גמורה היא ונדדייקי התו' בסוכה ט' א' ד"ה מנין וכו' עש"ב. וצ"ע דהן אמת שכ"כ התו' בכמה דוכתי מ"מ הרי התו' גופיהו בפ' מי שמת דקמ"ז א' ד"ה מנין הוכיחו שגם במידי דאסמכתא אשכחן להש"ס דשקיל וטרי בגווה ע"ש ואיהו גופיה הביא דבריהם באות י"ט וכתב שהדבר צריך יישוב. ועמ"ש מרן בסוף ה' סוטה בפלוגתא דר"יש ור"עק בוקנא את אשתו סובר רבינו דאינה אלא אסמכתא הגם דהש"ס שק"וט בגווה. כי ע"כ נראה שאין כוונתו אלא משום יגדיל תורה ועיקר ראייתו אינה אלא ממ"ש אח"ז אלא שאין אנו צריכין לזה וכו' ע"ש. וניחא בזה מה שלא הביא ראיה מפ' כל היד דט"ז ב' שהביא הוא ז"ל באות י"ט דקאמר מאי קראה ושק"וט הש"ס בגווה ע"ש. ובזה אין מקום למה שהוכיח ה' אהל ישרים באות כ"ג מכריתות דף ו' דקאמר מאי קראה קח לך סמים וכו' והיא דרשא גמורה מדפריך עלה ואימא סמים וכו' וכ"כ במע' הוי"ו אות נ"ז להשיג על הי"מ אות זכ"ר ע"ש. ואשתמיטיה דברי התו' דפרק מי שמת הנז' והיתה העלמ'ה גם מ"ש הי"מ אות י"ט. עוד הביא הי"מ הנז' מפ' אלו הן הגולין די"ב ב' דקאמר מאי קראה כי בעיר מקלטו ישב שקלטתו כבר ופירש"י קרא יתירא הוא וידוע ג דכל קרא יתירא דרשא גמורה היא וכו' ע"ש. ולאחר המחי"ר לא שמה מתייא דהרי עיקר קרא לא איירי אלא ברוצח שהרג בעיר מקלטו ואיכא למימר דלגביה היא דרשא גמורה אבל לגבי בן לוי אינו אלא אסמכתא תדע שהתו' בזבחים דקי"ז א' ד"ה עיר שקלטתו וכו' תקשו מדאמרינן גולה מעיר לעיר ואמרו דההיא לכתחילה וא"א דרשא גמורה היא א"כ אפי' לכתחילה נמי אינו צריך. ואפי' לפי מה שתי' דלכתחילה נמי מ"מ י"ל דלגבי בן לוי הויא אסמכתא כיון שעיקר קרא לא איירי אלא ברוצח ואפי' לפי סוגית מכות דהדר לרוצח ולכן לוי וכמו שפירש"י שם מ"מ י"ל משום בן לוי נקט מאי קראה וכ"ש לפי סוגית זבחים דלא הוזכר שם דין רוצח אלא בן לוי ודו"ק:
ואני כעניי מצאתי ג"כ במנחות דכ"א ב' ת"ר מלח שע"ג האבר מועלין בו וכו' ואמר רב מתנא מאי קראה וכו' ע"ש והיא דרשא גמורה דמועלין בו כדין הנהגה מן העולה גופה ופסקה רבינו בפ"ח מה' מעילה ה"ז ע"ש. גם ביבמות דס"ח ב' איתא אמר רבינא בר שילה מאי קראה דכתיב ובת כהן וכו' בתרומת הקדשים וכו' ע"ש והיא דרשא גמורה מדאורייתא ומילקא נמי לקיא אי אכלה חזה ושוק אפילו לאחר מיתת בעלה ומנאה רבינו להדיא באלו הן הלוקין בפי"ט מה' סנהדרין ע"ש. אלא דאי מהא י"ל דשאני הכא דקאמר דכתיב ובת כהן וכו' ושניא היא משאר דוכתי דלא לימא דכתיב אלא מאי קראה תורה צוה לנו משה מאי קראה כולו הפך לבן וכו' וכיוצא אבל הכא דדייק בלישניה וקאמר דכתיב אע"ג דקאמר מאי קראה דרשה גמורה היא ואיך שיהיה נ"ל ההדיוט דגם הרמב"ן לא כ"כ אלא על הרוב ולא לכל המקומות והכי דייק לשון הזהב שכתב וענין כזה בכמה מקומות בתלמוד דמשמע דבכמה מקומות נאמר זה על האסמכתות ואה"נ דיש ויש דאינן אסמכתות ובזה ניח"ל ג"כ הא דאיתא בסנהדרין דל"ו ב' ובקידושין דע"ו דתני רב יוסף כשם שב"ד מנוקין וכו' אמר מרימור מאי קראה כולך וכו' ומשמע דהוי לעיכובא וכמו שפסק רבינו בפ"ב מה"ס ע"ש ודוק ואחז"ר ראיתי להגאון ה' חיד"א בס' יעיר אזן במע' הה"א אות כ"ב שכ"כ דהרמב"ן על הרוב ידבר ולשונו באר'ש נכוח'ות שהרמב"ן דייק לומר דלשונם השגור ברמזים הוא מאי קראה ומוכח שכוונתו על הרוב וכו' עש"ב. כי על כן שמח לבי ויגל שנתכוונתי בחסדו ית' לדעת גדול ביש' אלא דהוא ז"ל דייק לה ממ"ש הרמב"ן דלשונם השגור וכו' ואנן בדידן ממ"ש וענין כזה בכמה מקומות וכו' ומ"מ בעיקר כוונת הרמב"ן דברים אחד'ים הם ת"ל:
ג' מאי קראה מאי משמע שמעתי מכמה לומדים שקורים מאי קראה מאי משמע המ"ם בקמ"ץ והאל"ף נחה ואין בקריאה זו שחר ועיקר קריאתם המ"ם חיר"ק והאל"ף ציר"י מאי קראה מאי משמע והם כמו אי הבל אחיך וכיוצא שהוא כמו איה הבל אחיך כמ"ש הרד"ק בשרשיו וכן תרגם אונקלוס אן הבל אחוך ור"ל היכן הוא הבל אחיך וכאן נמי מאי קראה מהיכן לומדים דבר זה מקרא וכן מאי משמע מהיכן משמע וק"ל:
ד' מי איכא מידי דרבנן מחייבי חטאת ור"א שרי לכתחילה לא ק"ל אלא היכא דיחיד מחייב חטאת ויחיד אחר מתיר לכתחילה וכ"ש כשרבים מחייבי חטאת ויחיד מתיר לכתחילה אבל היכא שהיחיד מחייב חטאת ורבים שרו לכתחילה לא ק"ל. הרשב"א בחי' לשבת לדף קל"ח א' והובא לה' י"מ אות תכ"ז. ולכאורה קשה מהא דאמרינן בפרק במה אשה דס"ב ר' אליעזר פוטר בכובלת דאפי' לכתחילה שרי אלא איידי. דתני ר"מ מחייב תני ר"א פוטר ע"ש. ושו"ר להמש"ך בח"ב בחי' לשבת שם שנרגש בזה ותי' דהיכא דאיכא תנא ג' דס"ל פטור אבל אסור אין לחוש וכו' ע"ש ועמ"א לקמן במערכת הפ"א אות פיטורי שבת וכו ע"ש:
ה' מרי לא זה הדרך שהרב אומר לתלמידו מרי או אדוני. הי"מ אות רצ"ז ודוקא בלשון זה מרי או אדוני בכינוי אבל בשם מר אשכחן דקרי כן הרב לתלמיד כן הוכיח ה' המגיה בס' אהל ישרים במע' היו"ד אות ג' מכתובות דפ"ה א' דהכי קרא רבא לרב פפא תלמידו ע"ש. גם בפ' ח' שרצים דק"ח ב' איתא שלח ליה ר' ינאי למר עוקבא לישדר לן מר מהנך קילורין דמר שמואל וכו' ע"ש. הרי דר' ינאי קרי לשמואל בשם מר אע"פ שהוא גדול ממנו שרבו של רב הוה ולא זה בלבד אלא דקרי גם למר עוקבא תלמיד שמואל בשם מר ואף דיש לדחות דשאני הכא דכ"ע קרו ליה בשם מר עוקבא מ"מ תא ואשמעינך מן הדא דאמרינן בפ"ק דברכות דף ח' א"ל רבא לרפרם בר פפא לימא לן מר מהני מילי וכו' ע"ש אע"ג דרבא רביה דרב פפא קורא לבנו דר"פ בשם מר. ולפ"ז לכאורה קשה על הא דאמרינן התם דכ"ז דבעי למיפשט דרבי ירמיה ב"ח תלמיד חבר לרב מדלא א"ל מי בדיל מר ע"ש וקשה דאי א"ל הכי מאי חזי ונראה דבודאי אי א"ל כן ליכא למיפשט שתלמיד רב הוה אבל מדא"ל מי בדלת יש להוכיח שפיר שתלמיד חבר הוא ושמעתי דוחים לזה דאיכא למימר דהאי ר"פ לא איהו תלמיד רבא אלא הוא ר"פ אחר ושו"ר שכ"כ שם הרב פנ"י דמדקאמר לימא לן מר משמע דהיה גדול מרבא ע"ש ולאחר המחי"ר אין הוכחה מזה שהיה גדול ממנו וכדאשכחן דקרי הרב לתלמידו בשם מר אע"ג שהוא קטן ממנו. ומן האמור צ"ע עמ"ש התו' ערכין דף ה' א' ד"ה והא מר וכו' שלא אמר אביי מר לרבא חבירו ע"ש ואין לומר דדוקא אביי דא"כ מאי ק"ל מרב יוסף והן עתה נד"מ ס' שערי רחמים להרב מהר"י פראנקו נר"ו ובחא"ח סי' ו' הביא דהרב קורא לתלמידיו רבותינו וכ"ש דקרי ליה מר וכו' ולכל הפירושים כל אפייא שוים דבאינו תלמידו אף בקטן ממנו קרי ליה מר ע"ש. ושו"ר מ"ש הרב יעיר אזן ז"ל באות מ"ט ושם הביא דברי הפנ"י הנז"ל וע"ש מ"ש בזה:
ו' מאי הוי עלה לא קא בעינן אלא באמוראים שקולים אבל גבי רב ושמואל במידי דאיסורא דסוגין דעלמא הלכה כרב באיסורי לא שייך למיבעי ע"ז מאי הוי עלה. הרא"ש בפ' משילין סי' ז' הובא להי"מ אות תמ"ב. ונראה דה"ה בעלמא היכא דקיי"ל כחד מינייהו ל"ש למיבעי הכי ויש לדקדק מהא דאמרינן בתענית די"ג ב' שלחו להו בני נינוה לרבי וכו' ר' תנא ופליג מאי הוי עלה וכו' ע"ש. וקשה דהא קיי"ל ה' כר' מחבירו ועוד קשה מהא דאמרינן עוד התם רב נחמן אמר בברכת השנים דהוא הפך דעת רבי והרי איהו גופיה סבר דה' כרבי מחבירו ואפי' מחביריו כדאיתא בפ' יש נוחלין דקכ"ד ועוד קשה דהו"ל לרב נחמן למימר ה' כרבי יהודה ור"ש הול"ל ה' כרבי. כי ע"כ נ"ל ליישב כל זה דקי"ל להש"ס דאיכא מאן דמפיך סברת ר"י לרבי ולזה בעי מאי הוי עלה ור"נ אית ליה דהעיקר הוא כמ"ד דר' סבר הכל לפי הזמן ומשו"ה אמר בברכת השנים ולא מצי למימר ה' כר' כיון דאיכא מאן דמפיך וסבר דר' סבר כיחידים דמו וכה"ג איתא בפ' הקומץ דף ל' ב' וע"ע להתו' שבת דנ"ד א' ד"ה רב אמר ע"ש. ור"ש סבר דהעיקר הוא כמ"ד דר' סבר כיחידים דמו ולזה אמר בשומע תפלה כוותיה דר' ונמצא דבין ר"נ ובין ר"ש תרוייהו ס"ל דה' כרבי אלא דפליגי בהיפוך הסברות. ולפ"ז נ"ל ליישב מה שהקשה ה' הליכות אלי כלל שכ"ז ע"מ דאמרינן התם והלכתא בשומע תפלה דכלא"ה הא קיי"ל דה' כר"ש באיסורי נגד ר"נ והובא להי"מ אוה קס"ב ובס' אהל ישרים במע' ההא אות יו"ד ע"ש די"ל דכלל זה דה' כר"ל בדיני וכר"ש באיסורי אינו אלא היכא דפליגי בעיקר הדין לא בענין היפוך הגירסאות הי מינייהו עיקר וניחא נמי דלא קאמר והלכתא כר"ש אלא והלכתא בשומע תפלה ור"ל דהש"ס מסכים והולך לסברת ר"ש דרבי סבר בשומע תפלה והלכתא כוותיה מחברו כנ"ל ודוק. ואחז"ר ראיתי מ"ש ה' יעיר אזן במע' הה"א אות ז' ע"ש ושו"ר ג"כ לה' אהל ישרים אות ל"ה שעמד בזה מסוגיא דתענית הנז' ומה שנ"ל כתבתי ודוק':
ז' מיעוט אין מא"מ אלא לרבות היינו היכא דכתיב רק או זאת וכיוצא דלא ידעינן רק שיש למעט אבל היכא שהמיעוט ידוע מלשון הפסוק גופיה מה בא למעט לא אמרינן לרבות כיון שהמיעוט מבואר להדיא ממשמעותיה דקרא. כ"כ הגאון הרב חיד"א ז"ל בכסא רחמים דפ"ד ב' ע"ש ולי ההדיוט ק"ט דבפ"ק דסנהדרין דט"ו א' איתא עשרה כהנים כתיבי בפרשה חד לגופיה הנך הוי מא"מ לרבות דאפי' תשעה ישראל וחד כהן ע"ש הרי דאף על גב שהמיעוט מבואר להדיא ממשמעותיה דקרא דכהנים כתיבי וממילא משמע דבא למעט ישראל ואפי"ה אמרינן אמא"מ אלא לרבות ישראל. גם במכות דף ט' בלא ראות למעט בבלי דעת למעט הוי מא"מ לרבות סומא ע"ש ובפ' ד' מיתות דס"ו איש איש לרבות בת וכו' וכתבו התו' דאין מא"מ אלא לרבות ובפרק נגמר הדין דמ"ו א' איש ולא בן חטא וכו' הוי מא"מ וכו' ובפ' אלו הן הנחנקין דפ"ו א' בנ"י למעוטי מבנ"י למעוטי וכו' ובפ' כל המנחות ד"ט ב' ואימא אין מא"מ וכו' ובפ' ר"יש דס"ז דגנך וכו' הוי מא"מ ובחולין דקל"ב א' כהן ואפי' כהנת הוי מא"מ ע"ש דמכל הני דוכתי מוכח דאפי' שהמיעוט ידוע ומבואר ממשמעותיה דקרא עם כל זה דרשינן להו במדה זו דאין מא"מ אלא לרבות וצ"ע:
ח' מיעוט אמא"מ אלא לרבות אפי' לא כתיבי בחדא פרשתא כיון שהם בחד ענינא. כ"כ הי"ש כלל תקכ"ב וה' אהל ישרים במע' האלף אות ב' עשה סמוכות לזה ממנחות דל"ד גם ה' המגיה בנו הביא סוגיא דמכות ד"ט ב' דקאמר בלא ראות למעט בבלי דעת למעט הוי מא"מ אע"ג דחד בפ' מסעי וחד בפ' שופטים ומקשה עמ"ש התו' יומא ד"ס א' ד"ה תרי מיעוטי וכו' דתרי מינייהו כתיבי בחד דוכתא הו"ל מא"מ וכו' ע"ש דמשמע שס"ל שכל היכא דאמרינן הכי היינו דוקא דכתיבי בחד דוכתא וזה הפך סוגיא דמנחות וכו' עש"ב. ואגב חורפיה לא דק מסוגיא דמנחות לסוגיא דמכות דההיא דמנחות לא דרשינן באין מא"מ אלא באין רבוי אחר רבוי למעט והו"ל להקשות מההיא דמכות. ואיך שיהיה לי ההדיוט לק"מ דמ"ש התו' בחד דוכתא כוונתם לחד ענינא וכן נראה מדברי הי"ש דס"ח ב' ע"ש ועיין התו' נזיר דס"ב א' ד"ה מאי כי יפליא וכו' ע"ש ודוק ועמ"ש בס"ד בס"הק מצות המלך דק"א ב':
ט' מקרא ומסורת לא מקרו רק בחסרון אות כגון כפות כפת וכיוצא אבל בשהאותיות שלמים ואין שינוי ביניהם אלא לענין הנקודות כגון לא תשכב לא תשכב לא מקרי מקרא ומסורת. דינא דחיי לאוין ל"ד וכ"כ בסוף לאוין ק"ל ע"ש וצ"ע דבפ' כיצד צולין דפ"ו פליגי ר"ש וריה"ו בקרא דבבית אחד יאכל אי יש אם למקרא או למסורת. וכפ' אלו הן הלוקין דף ז' ב' פליגי רבי וחכמים בקרא דונשל הברזל ע"ש ובסנהדרין דף ד' ב' מסיק הש"ס להדיא דאפי' כי הדדי נינהו כגון חלב חלב יראה יראה פליגי ולריו"ח בן דהבאי דריש תרויהו מקרא ומסורת רק בחלב לא דריש מסורת משום דדרך בישול אסרה תורה ע"ש הרי להדיא דאפי' כי הדדי נינהו בענין האותיות שפיר מקרי מקרא ומסורת ושו"ר לה' אהלי יצחק בחי' לסנהדרין דנ"ד ב' שהשיגו בזה ע"ש ומה שיישב ה' פני מבין בחי' לשם הם דברים רחוקים מדברי הד"ד כאשר יראה המעיין מ"ש בלאוין ק"נ ומ"ש עוד שם דהיכא דליכא שנוי ביניהם כי אם נקודות מורה ר"עק דדרשינן תרויהו אפי' דמכחשי וכו' ע"ש הוא תמוה דאיך אפשר לדרוש דבר והפכו ואם כוונתו דדרשינן המקרא לענין אחד והמסורת לענין אחר אין זה נקרא דמכחשי הדדי ושוב בא לידי ס' די השב לו ראיתי שם בלימוד ז' שדחו למה שיישב ה' פני מבין שהם דברים דחוקים ורחוקים ע"ש והאמת יורה דרכו כמבואר לחי רואי מ"ש בלאוין ק"ג דמשם בא'רה היא הבאר שכוונתו דלא דרשינן מקרא ומסורת אלא היכא דשינה הכתוב ע"ש ומה שהקשו שם דמה יענה להא דדריש ר"עק לקמן לא תתן שכבתך שכיבתך והרי כדי לקרות שכיבתך צריך להטיל יו"ד והדרא הקושיא לדוכתא דאמאי לא הביאו התו' ראיה מזה והניח בצ"ע ע"ש לאחר המחי"ר לק"מ דכוונת הרב ז"ל דהיכא דאין שינוי בתיבה לא מקרי מקרא ומסורת רק היכא דאיכא שנוי כגון כפות כפת קרנות קרנת דיש שינוי דין הקריאה למסורת אבל שכבתך ליכא שינוי כין הקריאה למסורת ומה דקרינן שכיבתך אין זה מצד המסורת דהא חסר כתיב והכי מתבאר מדבריו דלאוין ק"ג בענין לא תנאף לא תנאיף ע"ש ומשם בא'רה ודוק. ושו"ר למהרי"ט ז"ל בס' ווי העמודים סי' רל"א שהצ"ע ע"ד הד"ד הנז"ל והרמב"ן שהביא שם ועיין להמש"ך בנימוקי המכילתא פ' משפטים פ' ה' ע"ש. ומכלל הדברים אתה תחזה דאין מקום למה שיישב ה' בירך משה לקושייתו בפסחים ד"ו הובא לה' מהר"א פאלאג"י נר"ו בס' ויקרא אברהם הנד"מ ביאור על הת"כ בפ' ויקרא פרשה ח"י פיסקא י"ח וגם למה שיישב הוא נר"ו מההיא דיראה יראה ע"ש לאחר המחי"ר כאשר יראה הרואה ודוק:
י' מאי בינייהו וכו'. אשכחן דבעי הש"ס הכי אע"ג דלקושטא דמילתא לא נ"מ מינה מידי ואותו הדין היוצא מביניא כ"ע שוים בו וזה ממ"ש הרא"ש בפ' כיצד הרגל אות וי"ו עמ"ש שם אמר רב סחורה אמר ר"ה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר משום שנ' ושאיה יוכת שער כתב הוא ז"ל מייתי מהך קרא אסמכתא וסעד לדבריו לא מיבעיא שהוא פטור משום שאינו חסר אלא אפי' טובה נמי עושה עמו שמנע ביתו מלהסתר ע"ש. והתם אמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו דקא משתמש בו ציבי ותבנא דלדעת ר"ה דאמר טעמא משום ושאיה הא ליכא שאיה וצריך להעלות לו שכר ולדעת רב יוסף משום דביתא מייתבא יתיב אינו צריך וכפי מ"ש הרא"ש דכוונת ר"ה הוא לסעד וסמך בעלמא ובלא"ה פטור משום דאינו חסר א"כ אפי' משתמש בציבי ותבנא וליכא שאיה אינו צריך להעלות לו שכר ולפ"ז צ"ל דמה דקאמר הש"ס מאי בינייהו הוא לשקלא וטריא בעלמא אך לענין דינא שוים דבין לר"ה ובין לר"י א"ץ להעלות לו שבר ועיין ביעיר אזן אות ע"ו:
י"א מקשה הרבה מקומות בתלמוד שהמקשה יודע תחלת הברייתא או סופה ואינו יודע כולה ומקשה ממנה הרשב"א בחי' לשבת דמ"ח א' והובא להי"מ אות דצ"ט ע"ש וי"ל מסוגיא דפ"ק דנדה דף ו' דפריך לרבא דאי לא שמיע מתניתא ק"ו מנ"ל ע"ש ומאי קושיא אימא דרבא ידע סיפא דברייתא דמטמאה כלי חרס ולא ידע רישא דמשכנות ומושבות ומשו"ה מייתי לה מק"ו ויש ליישב ודו"ק:
י"ב מקשה מצינו שמקשה קושיא והיא גופה קשיא נמי לדידיה ויש לו תי' עליה ועכ"ז מקשה אותה לאחריני לראות אם יש תי' עדיף טפי מהתי' שיודע עיין בקמא דמ"ב ב' ועמ"ש שם התו' ד"ה אלא ובפ' כל הכלים דקכ"ג ב' ד"ה איתיביה ע"ש:
י"ג מימרא זימנין מייתי הגמרא דבריו של רבי בלשון אמורא בע"ז דע"ה איתמר רבי ור' חייא ולא אמר בלשון תניא או ת"ר. קיצור כללי הגמרא שבסוף ברכות דצ"ח ב' וכן הוכיח הי"מ כלל ה' מפ' הוציאו לו דנ"ז ר' יאשיה ור' יונתן ומ"ש שם הטעם משום דלא מסיימי איזהו סברת ר' יונתן וכן בפלוגתא דרבי ור"ח דחד אמר וח"א וכו' עש"ב קש"ה מיבמות דל"ב ב' דקאמר ובפלוגתא דאתמר זר ששימש בשבת ר"ח אומר חייב שתים ובר קפרא אומר א"ח אלא אחת ע"ש והרי התם מסיימי ואפי"ה מייתו להו בלשון מימרא. ולפי מ"ש הי"מ שם מחי' הריטב"א משום שלא נשנית מחלוקתם לא במשנה ולא בברייתא אלא שהאמוראים קבלו שחלקו בזה ואיתמר כן בבי מדרשא מפי האימוראים ע"ש ניחא. וניחא נמי לפי' התו' ישנים שהביא שם לפי שהיו תנאים אחרונים ע"ש ומה שהקשה הוא ז"ל ע"ד דא"כ הו"ל למינקט לשון זה בכל דוכתא דפליג לאחר המחי"ר לק"מ כיון שהם תנאים אחרונים וקרובים לאמוראים לא קפיד הש"ס בהכי ושו"ר שכ"כ ה' יעיר אזן במע' האלף' אות ל"א ע"ש. ודע ק"ל לפי' הריטב"א מהא דאיתא בקדושים דף כ' וסופה דף מ' דתניא ר' יוסי בר"ח אומר ואלו בערכין דף ל' מייתי לה בלשון מימרא דאמר ריב"ח וכו' ולא קאמר דתניא ריב"ח וכו' והיא תוספתא בסוף ערכין ע"ש הרי דאע"ג שהוזכרה בברייתא זמנין דמייתי לה בלשון מימרא ולפי מ"ש בכוונת התוספות ישנים ניחא:
י"ד מימרא הא דזמנין מייתי הגמרא דברי תנא בלשון מימרא כמ"ש בכללי הגמרא דסוף ברכות כמבואר באות הקודם ומייתי ראיה מפ"ד דע"ז ופסחים די"ג ע"ש נראה דהתם שאני שאין לטעות ולומר שהם אימוראים אבל אי איכא תרי וחד מינייהו אימורא לא הוא מייתי לה בלשון מימרא וניחא מה שהוכחתי לעיל כמע' האלף אות א' דמדלא קאמר דתניא ריב"ח אומר אלא אמר ריב"ח דהוא האימורא ועמ"ש שם בהשמטות. וניחא נמי מה שהוכחתי לעיל במע' הוי"ו אות ט"ז בההיא דנדרים דל"ב דאמר ר' אליעזר גדולה תורה וכו' והוגה בגליון הש"ס דצ"ל ר' אלעזר משום דמייתי. לה בלשון מימרא ולא קאמר דתניא ע"ש. ואין לדחות מהא דאיתא בברכות דף ז' ופליגא דר"מ דאמר ר"מ אע"ג שהוא תנא וכמו שדחיתי באות הנז' דר"מ שאני שאין לטעות בו לומר שהוא אמורא וכן מהא דאיתא כפ' כל היד דט"ז ב' אמר רשב"י ארבעה דברים הקב"ה שונאן וכו' ועוד שם די"ז אמר רשב"י חמשה דברים הן וכו' ולא קאמר תניא אמר רשב"י וכו' כיון דליכא אמורא ששמו רשב"י אין לטעות ובודאי שהוא התנא משא"כ בר' אלעזר דכיון דאיכא ר"א בלתי יו"ד דהוא אמורא אי הוה התם ר' אליעזר ביו"ד הול"ל להדיא דתניא כי היכי דלא נטעי ולומר שצ"ל ר' אלעזר בלתי יו"ד כיין דמייתי לה בלשון מימרא ודו"ק:
ט"ו מה לי חד סתמא מ"ל תרי סתמי הכי אמרינן בקדושין דנ"ד וכתוב שם בשיטה שלא נודע שמה דאע"ג דבדוכתי טובא אשכחן דעדיפא תרי סתמי מחד סתמא. שאני הכא דהך משנה גופה היא שנשנית וכחדא סתמא הוי וכ"כ שם המש"ך ודלא כמ"ש הי"ש כלל ס"ז בכוונת התו' בספ"ב דמגילה משום דסתמא בדוכתה עדיפא דא"כ מאי מייתי התו' מריש ברכות וכו' ע"כ. אך צ"ע דאחד הרואה בדברי הי"ש ומשם בא'רה דאיהו גופיה נרגש מההיא דברכות שהביאו התו' ותי' יתיב ע"ש. ודע דכלל זה אינו אלא כשהתרי סתמי סתרי לחד סתם אז הוא דאמרינן מה לי וכו' אבל היכא דהסתמי לאו סתרא נינהו אמרינן שפיר מה לי חד סתמא מ"ל תרי סתמי ואפי' תלת ואע"ג דאינהו תרי סתמי או תלת לאו אינון גופיהו וכההיא דיבמות דק"א. ואין מקום למה שהצ"ע ה' אהל ישרים ז"ל באות ך' מסוגיא זו על כלל זה דהשיטה שלא נ"ש דלאחר המחי"ר לא ירד לחילוק זה ועמ"ש המש"ך בחי' לקדושין שם דנ"ד ע"ש והוא ברורי ודע שמדברי הר"ן בפי' לנדרים דס"ו א' ד"ה ולענין משם באר"ה דלא כהשיטה הנז' אלא אפי' שהתרי סתמי לאו אינהו גופייהו אכתי י"ל מה לי חד סתמא מ"ל תרי סתמי ע"ש:
ס"ז מאי שייר דהאי שייר דהאי שייר הכי איתא בכ"ד וחד מינייהו בקמא דיו"ד א' אלא אי אמרת ריה"ו היא מאי שייר וכו' וכתב שם רב"א בש"מ משם תו' צאנץ דמכאן משמע שאין לו לעולם לתנא לשייר דבר אחד ולא כמו שפי' רשב"ם בכל דוכתא דדייק הכי מנא לך ששייר התנא שום דבר שאתה עושהו שיירן ומפ' שכך דרבו לשייר דבר אחד כמו שנים וכאן אי אפשר לומר הכי דממ"נ תנא זה שיירן ששייר שור פסול המוקדשין ואפי"ה אין מתיישב אם לא שייר עוד אחר ע"כ:
י"ז מילתא דאתיא בהיקשא טרח וכתב לה קרא. הרשב"א בחי' שבת דס"ד א' ומשמע מדבריו דאפי' לא כתב לה בהדיא אלא בג"ש בסוגיא דהתם ע"ש ולכאורה קשה דמאי אולמיה דג"ש מהיקשא וכה"ג כתב רבינו בצלאל בש"מ בשם הרא"ה הבאתי דבריו לקמן אות ב' ועמ"ש מהר"ם מלובלין בחי' סנהדרין דל"ה בגמרא ת"ל לא תבערו וכו' ע"ש וי"ל שכבר נודע שיש מין היקש שהג"ש עדיפא מיניה ועמ"ש הי"מ אות ר' ומשם בא'רה שהיקש זה שכתב הרשב"א הוא מהמין זה שהג"ש עדיפא מיניה וכל כי האי י"ל שפיר דטרח וכל"ק. איברא דכלל זה דהרא"ה לא כ"ע מודו ליה כמ"ש לקמן אות ב' ע"ש. ודע דמ"ש בדברי הרשב"א הנז"ל מילתא דאתיא מג"ש טרח וכו' הוא ט"ס וצ"ל דאתיא מהיקשא :
י"ח מילתא דאתיא מג"ש מדברי התו' ר"פ איזהו נשך דס"א א' ד"ה ג"ש מוכח קצת דלא אמרינן טרח וכתב לה קרא ושו"ר להי"מ אות ת ך שכתב שמדבריהם אלו נראה דלא אמרינן כן ושכ"כ המש"ל בשם התו' ע"ש. אלא שי"ל דבלא"ה משנו שפיר וכ"כ ה' מגדנות נתן בחי' לשם דלא כהי"מ ע"ש ואולם מדברי הריטב"א שהביא ה' מגדנות נתן שם מוכח דס"ל דלא אמרינן בג"ש טרח וכתב לה קרא מדיהיב טעמא שאין שום אריכות בפסוק והכי מתבאר מדבריו דיומא שהביא שם וז"ל מילתא דאתיא מק"ו פורח וכל"ק פי' כשאין צריך לעקם הרבה וכדכתיבנא בפ' איזהו נשך עכ"ד ולפ"ז יש חילוק בין דברי התו' לדברי הריטב"א ודלא כה' מוהר"י נלאר ז"ל לאחר המחי"ר שפי' כוונת התו' ע"פ דברי הריטב"א ודוק. ועוד דאחד הרואה בדברי הריטב"א שהביא בש"מ שם משם בא"רה דלא מיירי בג"ש ממש אלא דלמה מצינו קרי ליה ג"ש והוי כעין ילמוד סתום מן המפור' ע"ש ודוק היטב ועי' ה' יעיר אזן בכללי ה' יד אהרן אות ה' ולה' חשק שלמה אות ל"ב שכתבו בשם הר"ן דמילת' דאתיא מג"ש או בהיקש אמרינן טרח וכתב לה קרא וכ"כ בשמו הי"מ באות הנז"ל ושכן מצא להרשב"א וכו' ע"ש:
י"ט מילתא דאתיא במה מצינו מדברי הריטב"א שהביא בש"מ מציעא דצ"ז סע"נ מוכח דלא אמרינן טרח וכל"ק ע"ש ועיין מ"ש באות הקודם ודוק. ומילתא דאתיא מביניא אי אמרינן טרח וכל"ק עיין י"מ אות ת"ך יעיר אזן אות ה' חק"ל ח"ג מאיו"ד דעק"ב שעה"מ פ"ב מה' שחיטה ה"א ופי"ט מה' פסו"המ ה"ה מראה הנוגה דנ"ז ב' לימודי ה' לימוד צ"ח ע"ש :
כ' מילתא דאתיא מק"ו טרח וכל"ק ה"מ כי כתב לה להדיא אכל בג"ש לא אמרי' הכי דמאי אולמיה דג"ש מק"ו. כ"כ בש"מ כתובות בשם הרא"ה ולמד מזה דגם במאי דלא אתי אלא מריבויא לא אמרינן הכי דמאי אולמיה וכו' הובא להי"מ אות תי"ט ע"ש. ומדברי התו' בשבת דקל"א ב' ד"ה אי מעומר לא משמע כן שכתבו א"נ מילתא דאתיא במה הצד טרח וכל"ק והתם אג"ש קאי ע"ש גם רבינו בצלאל גופיה בש"מ קמא דכ"ט ג' מדפוס אשכנז משנת כח"ר כתב בשם גיליון דמילתא דאתיא מק"ו טרח וכל"ק ע"ש וק"ק שלא העיר ע"ז. גם צ"ע למה שלמד מדברי הרא"ה הנז' דגם במאי דלא אתי אלא מרבויא לא אמרינן הכי דמאי אולמיה וכו' דבפ' השואל דצ"ד ב' איתא להדיא מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא אם גנוב יגנב מ"מ הגם דלא הוי אלא מיתורא וצ"ע ועיין לה' המגיה בס' אהל ישרים אות ט' ע"ש:
כ"א מסירת ד"ת לגוי דאסור כדאית' בחגיגה לסתור אע"פ שאינו סותר ממש ולסתור לאו דוקא די"ג היינו בתורה שבע"פ ולא תורה שבכתב כ"כ מוהר"ץ הירש בהגהותיו לסוטה דל"ה ב' בשם הפוסקים ובהגהותיו לחגיגה שם רמ"ז לש"מ כתובו' ספ"ב דמחלק בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ ע"ש. ודבריו תמוהים שדברי הש"מ הוא לס"ד אבל לפי האמת גם לתורה שבכתב אסור דכי קתני יוצא מבית הספר סתמא היינו תורה שבכתב וקאמר מסייע ליה לריב"ל שאסור ללמד לעבדו תורה ופריך מההיא שקרא ג' פסוקים ע"ש ומוכח שגם בתורה שבכתב אסור וכמבואר שם וצ"ע:
כ"ב מעשה לאו אורחיה דתנא לאחוז מעשה אלא דומיא דדינא דתני מעיקרא וכי תני מעשה דלאו כה"ג מקשה הש"ס מעשה ש"מ מציעא לדף ק"ב ב' וכ"כ שם הר"ן בחי' וכה"ג בנדרים בפ' השותפים מעשה בבית חורון וכו' ע"ש:
כ"ג מה תלמוד לומר על הרוב ביאורו שאין מ"ל כלל אך לפעמי' ר"ל מת"ל בלשון זה והיל"ל בחסרון אות או חליף או יתיר. שמן המר בשו"ת יו"ד סי' כ"ז ע"ש :
כ"ד מ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות היכא דאיכא נמי לאו גם הנשים חייבות החינוך סי' רפ"ג ועמ"ש התו' קדושין דל"ד ד"ה מעקה וכו' ומשם בא'רה דבמחלוקת היא שנויה ועיין בס"הק מצות המלך עשה רמ"ב ורמ"ג ושם כתבתי דגם לדעת החינוך ודעמיה דהיכא דאיכא חייבות גם בעשה היינו היכא שמוכרח לעבור גם על הלאו ע"ש ועתה ראיתי שכ"כ הגאון ה' מנחת חינוך ס' רצ"ח ע"ש:
כ"ה מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעש' דוקא היכא שהמחשבה אינה עבירה אבל היכא שהיא גוף עבירה נענש עליה. דברי יוסף סי'. ע"ש וי"ל לפ"ז דאדפריך בסוף פ"ק דקידושין ודילמא מהרהר בע"ז הואי אמאי לא פריך מהרהור דזנות או דמינות דנפק"ל מקרא דולא תתורו ועו"ק דאמאי אצטריך לאתויי קרא דלמען תפוס ישראל בלבם תיפו"ל דהרהור ע"ז היא גופה עבירה דגם היא נפקא מלא תתורו ואפ' דכל עיקר חלוק זה דבין הרהור להרהור לא נפק"ל אלא מקרא דלמען תפוס וגלי לן דהיכא דהרהור הוא עצמו עבירה כגון הרהור דע"ז נענש עליה ולהכי לא פריך אלא מע"ז. וכפי הרשום בזכרוני שה' לב מבין דכ"א האריך בזה ודחה לדברי ה' דברי יוסף הנז' שמדברי הרמב"ם והסמ"ג והחינוך מוכח שכל מחשבה שהיא לעבור ע"ד תורה היא בכלל לאו דולא תתורו ע"ש וכעת אינו בידי:
כ"ו מצוה לא מצינו מצות דרבנן יקראו' חכמי הגמרא מצוה או צווי רק תקנה או גזרה כ"כ ה' מגילת אסתר דף ו' אות א' ע"ש וכוונתו פשוטה שלא יקראוה מצוה פרטית רק היא כללית ור"ל מצוה לשמוע דברי חכמים והכי מתבאר ממ"ש שם דלפי שלשון מצוה לא יאמר אלא במצות דאוריתא משו"ה הקשו בפ' כל הבשר עמ"ש שם נט"י מצוה ואמרו מאי מצוה והשיבו לשמוע דברי חכמים כלומר וכו' ע"ש. ובזה ניחא הא דאמרינן בנזיר ד"ג ב' לאסור יין מצוה ביין הרשו' ופריך קדושא ואבדלתא וכי מושבע ועומד מהר סיני הוא כפי גירסת ר"ת ע"ש וע"כ שגם רבינו גריס הכי דאיהו ס"ל דקידוש על היין הוא מדרבנן כמ"ש בפ' כ"ט מה"ש ואפי"ה אמרו יין מצוה ועמ"ש מוה"ר כמוהר"ר אברהם הכהן זצ"ל כספרו הבהיר שיר חדש ד"ג ב' (שבאו לידי איזה דפים ממנו בדפוס) ע"ש:
כ"ז מאן דתני הכי לא משתבש וכו' בפ' הכונס ד"ס א' ארנב"י מאן דתני ליכה לא משתבש וכו' הקשה רבינו בצלאל בשיטתו לשם בשם שיטה שאין דרך התלמוד לומר הכי אלא כשאומר בתחילה איכא מאן דתני הכי ואיכא מאן דתני הכי וכו' כמו חד תני אידיהן וחד תני עידיהן וכו' ודכוותה הרבה בתלמוד וכן הקשה הרשב"א ביבמות פ' כיצד על כיוצא בזה ושם מתרץ לה עכ"ל ודברי הרשב"א הם על מה דאמרינן התם מאן דתני ראשונה לא משתבש וכו' דאין זה שיטת הגמרא דקודם היל"ל אית דתני וכו' ומיישב דהכי קאמר מאן דתני כמתניתין דידן ראשונה לא משתבש ומאן דתני בפ' ד' אחין שניה לא משתבש עכ"ל. ותי' זה לא יגהה מזור לקושית השיטה בההיא דפ' הכונס דהתם לא איירי בשתי מקומות ואפשר שזה כוונת השיטה הנז' במ"ש וכן הקשה הרשב"א ושם מתרץ לה ור"ל דשם שייך תירוצו אבל לא כאן. ובקושית השיטה הנז' יש להקשות ג"כ על הא דאיתא בפ' הגוזל ומאכיל דקט"ז. ב' מאן דתני מסיקין לא משתבש וכו' וכן מהא דאיתא בפ' משילין דל"ה מאן דתני משחירין וכו' ולא קאמר מקמי הכי אית דתני וכו' ותי' הרשב"א לא שייך ג"כ בהני וצ"ע ושו" ר שכבר עמד בזה הי"ש בכלל רצ"ד והניח בצ"ע ע"ש וראיתי למהר"ר צבי הירש בהגהותיו לפ' הכונס שם שתי' לקושית השיטה הנז' במה שהחליט הרי"ף בסוף עירובין דתלמוד בבלי נסדר זמן רב אחר הירושלמי ע"ש וכאן מצינו בירושלמי דהאמר אית דתני ליכה וכו' וא"כ ש"ס דידן סמך על הענין הנז' בירושלמי עכת"ד ע"ש. ולאחר המחי"ר מלבד שתירוצו דחוק דא"כ גם בההיא דע"ז דקאמר מאן דתני אידיהן וכו' לא הול"ל מקמי הכי חד תני אידיהן וכו' כיון דגם זה נזכר בירושלמי ולמה בחר הש"ס לסמוך בזה על הירושלמי יותר מזה עוד בה צ"ע דמה יענה הרב הנז' בהנהו דהגוזל ומאכיל ודפ' משילין דשם לא נזכרו מזה כלום בהירושלמי ועל מה סמך הש"ס וצ"ע:
כ"ה מה לי איסור לאו מ"ל איסור כרת לא אמרינן אלא באיסור לאוין שחייבים עליהם מלקוח כ"כ ה' המגיה כמש"ל בפ"א מה' יו"ט הי"ז ע"ש וצ"ע על מ"ש איהו גופיה בפ"ג דתרומות הי"ז דמסוגיא דעירובין דל"ב דקאמר ניח"ל לחבר דליעביד איהו איסורא קלילא ולא ליעביד ע"ה איסורא רבה משמע דדין מוקף הוא מדרבנן דבאיסורי תורה לא שייך לומר הכי כדאמרינן בעלמא מ"ל איסור לאו מ"ל איסור כרת וכו' ע"ש וכפי מ"ש בה' יו"ט דדוקא בלאוין שיש בהם מלקות הוא שאמרו כן מה הוכיח יוכיח מהסוגיא דעירובין דדין מוקף הוא מדרבנן דלעולם הוי מדאוריתא ושפיר קרי ליה איסורא קלילא כיון שאינו אלא לאו הבא מכלל עשה דמדכתיב ממנו הוא דילפינן ליה כמ"ש התוס' בפ' כל הגט ד"ל ב' ד"ה וכי נחשדו ע"ש וכיון דאין בו מלקות אינו נכנס בסוג מ"ל וכו' וצ"ע. ומן האמור אין מקום למה שהוכיח ג"כ ה' ארעא דרבנן באות האל"ף סי' ז' מסוגיא זו דעירובין דדין מוקף הוי מדרבנן מדקרי ליה איסורא קלילא דאי דאוריתא הא אמרינן מ"ל איסור וכו' ע"ש די"ל דוקא היכא דאיכא מלקות וכמדובר ועמ"ש שם ה' עפרא דארעא ושו"ר לה' יעיר אזן במע' האל"ף אות נ"ז שדחה לדברי ה' ארעא דרבנן הנז' מטעם אחר דהא דאמרי' מ"ל איסור לאו מ"ל איסור כרת היינו לחוש או להרחיק וכיוצא דליכא לפלוגי באיסור לאו לכרת שהכל יצא מפי עליון נורא למשה רעיא מהימנא ומה איכפת לן אם בחלק מצותיו ענש כרת ובקצת מלקות האמנם אין ספק דאיסור לאו ענשו קל מלאו שיש בו כרת וזה נראה לעין וכו' ע"ש בארש'ות החיים: