כתבי הרמבם· רבנו משה בן מימון [הרמב"ם]
שמנה פרקים להרמב"ם · פרק ד
פרק רביעי ברפואות חולי הנפש
המעשים הטובים הם המעשים השוים הממוצעים בין שני קצוות ששניהם רעים האחד מהם תוספת והשני חסרון מעלות המדות הן תכונות נפשיות וקנינים ממוצעים בין שתי תכונות רעות האחת מהן יתירה והאחת חסרה. מן התכונות האלו תתחיבנה הפעולות ההן והמשל בזה הזהירות שהיא מדה ממוצעת בין רוב התאוה ובין והעדר הרגש ההנאה והזהירות היא מפעולות הטובות ותכונות הנפש אשר תתחיב ממנה הזהירות היא מעלת המדות אבל רוב התאוה הוא הקצה הראשון והעדר הרגש ההנאה לגמרי הוא הקצה האחרון ושניהם רע גמור ושתי תכונות הנפש אשר מהן יתחיב רוב התאוה והיא התכונה היתרה והעדר ההרגשה והיא התכונה החסרה שתיהן יחד פחיתות מפחיתות המדות וכן הנדיבות ממוצעת בין הכילות והפיזור והגבורה ממוצעת בין המסירה לסכנות ובין רך הלבב והסלסול ממוצע בין ההתנשאות ובין הנבלה. ופירוש "סלסול" הוא מי שמתכבד כראוי ואינו מתנבל בדבר וההתנשאות היא שיתכבד האדם יותר מן הראוי לו והנבלה ידועה והיא שיעשה אדם מעשים בלתי הגונים שיש בהם פחיתות הרבה וחרפה והנחת ממוצעת בין הקטרוג והקנטרנות ובין רכות הטבע מה שקורים בלעז "אם ולד" והוא מי שהוא בלא דבור ובלא מעשה לכבדות טבעו וקור מזגו והוא כנגד הקטרוג שיבא מחדוד טבעו וחום מזגו והענוה ממוצעת בין הגאוה ושפלות הרוח וההסתפקות ממוצעת בין אהבת הממון ובין העצלות וטוב לב ממוצע בין הנבלה ויתרון טוב הלבב. ומפני שאין למדות האלו שם ידוע בלשוננו צריך לפרש עניניהם ומה שרוצים בהם הפילוסופים לב טוב קורים מי שכל כונתו להטיב לבני אדם בגופו בעצתו בממונו בכל יכלתו בלתי שישיגהו נזק או בזיון - והוא האמצעי והנבל הוא הפך זה והוא מי שאינו רוצה להועיל לבני אדם בדבר אפילו במה שאין לו בו חסרון ולא טרח ולא נזק - והוא הקצה האחרון. ויתרון טוב הלבב הוא שעושה דברים הנזכרים בלב טוב ואפילו אם ישיגהו בזה נזק גדול או בזיון או טורח רב והפסד מרובה - והוא הקצה הראשון. והסבלנות ממוצעת בין הכעס והעדר הרגשת חרפה ובוז ובשת פנים ממוצעת בין העזות והבישנות. פירוש זה נראה לי מדברי רבנן זכרונם לברכה שבישן הוא אצלם מי שיש רוב בשת ובשת פנים הוא הממוצע ממאמרם (אבות פ"ב) "לא הבישן למד" ולא אמרו "אין בושת פנים למד" ואמרו "בושת פנים לגן עדן" ולא אמרו "הבישן" ולזה סדרתים כך. וכן שאר המדות תצטרכנה על כל פנים לשמות מונחים להן מהסכמה שיהיו הענינים מובנים והרבה פעמים יטעו בני אדם באלו הפעולות ויחשבו אחד מהקצוות טוב ומעלה ממעלות הנפש ופעמים יחשבו הקצה הראשון טוב כמו שיחשבו המסירה לסכנות מעלה ויקראו המוסרים עצמם לסכנה "גבורים" וכשיראו מי שהוא בתכלית זאת המדה רצוני לומר שמוסר עצמו לסכנות ומוסר עצמו למיתה בכונה ופעמים ינצל במקרה יחשבוהו בזה ויאמרו עליו שהוא גבור ופעמים יחשבו הקצה האחרון שהוא טוב ויאמרו על פחות הנפש שהוא סבלן ועל העצל שהוא שמח בחלקו ועל נעדר הרגש ההנאות לעובי טבעו שהוא נזהר כלומר ירא חטא ועל זה המין מן הטעות יחשבו גם כן הפזור ויתרון טוב הלב מן הפעולות הטובות וזה כולו טעות ואמנם ישובח באמת הממוצע ואליו צריך האדם שיכון וישקול פעולותיו כולן תמיד עד שתתמצענה. דע שאלו המעלות והפחותות אשר למדות לא תגיענה ולא תתישבנה בנפש רק בכפל הפעולות הבאות מן המדה ההיא פעמים רבות ובזמן ארוך והרגילו בהן ואם היו הפעולות ההן טובות יהיה המגיע לנו מהן מעלה ואם היו רעות יהיה המגיע לנו מהן פחיתות. ומפני שאין אדם בטבעו בתחלת ענינו בעל מעלה ולא בעל חסרון כמו שנבאר בפרק שמיני והוא ירגיל בלי ספק פעולות מקטנותו כפי מנהג קרוביו ואנשי ארצו אפשר שתהיינה הפעולות ההן ממוצעות ואפשר שתהיינה מיותרות או מחוסרות כמו שספרנו ותהיה נפשו חולה וראוי שילכו ברפואתה בדרך רפואות הגופים בשוה כמו שהגוף כשיצא משויו נראה על איזה צד נטה ויצא ונעמוד כנגדו בהפוכו עד שישוב אל השווי וכשישתוה נסלק ידינו מן ההפוך ונשוב לעשות מה שיעמידהו על שויו כן נעשה במדות בשוה. והמשל בו כשנראה אדם שהיתה לו תכונה בנפשו יחסר בה נפשו מכל טובה לרוב הכילות וזו פחיתות מפחיתות הנפש והפועל אשר יעשהו מפעולות הרע הוא כמו שבארנו בזה הפרק וכשנרצה לרפאות זה החולי לא נצוהו להרגיל בנדיבות שזהו כמו שירפא מי שיגבר עליו החום בדבר הממוצע השוה שלא יבריאהו מחוליו אבל צריך שנביאהו לפזר ויכפול מעשה הפיזור פעם אחר פעם פעמים רבות עד שתסור מנפשו התכונה המחיבת לכילות ויהיה קרוב להגיע אל תכונת הפזור ואז נסלק פעולות הפזור ונצוהו להתמיד על פעולות הנדיבות וישקוד עליהן לא יתיר ולא יחסר. וכן כשנראהו מפזר נצוהו לעשות פעולות הכילות ולשנותה אבל לא יישנה פועל הקילוס פעמים רבות כשנותו פועל הפזור וזה החדוש הטוב הוא סדר הרפואות וסודה והוא שישוב האדם מן הפזור לנדיבות יותר קל ויותר קרוב לשוב משובו מן הכילות לנדיבות וכן שוב נעדר הרגשת ההנאה נזהר וירא חטא יותר קל ויותר קרוב לשוב משוב בעל התאוות לנזהר ולזה נכפל על בעל התאוות פעולות העדר ההנאה יותר משנכפל על נעדר הרגשות ההנאה פעולת התאווה. ונחייב רך הלבב מסירת עצמו לסכנות יותר משנחייב המוסר עצמו לסכנות רכות הלבב. ונרגיל הנבל ביתרון טוב הלבב יותר משנרגיל מי שיש לו יתרון לב טוב בנבלה. זה סדר רפואות המדות וזכרהו ולזה הענין לא היו החסידים מניחים מתכונות נפשותיהם תכונה הממוצעת בשוה אך היו נוטים מעט לצד היתר או החסר על דרך הסייג והשמירה רצוני לומר על דרך משל שהיו נוטים מן הזהירות לצד העדר הרגש ההנאה מעט מן הגבורה - לצד מסירות נפשו בסכנות מעט מטוב הלבב - לצד יתרון טוב הלבב מעט מן הענוה - לצד שפלות הרוח מעט וכן בשאר הענינים. ואל זה הענין רמזו באמרם לפנים משורת הדין. אבל מה שעשו אותם החסידים בקצת הזמנים וקצת אנשים מהם גם כן מנטות אחר הקצה האחר בצום וקימה בלילות והנחת אכילת בשר ושתית יין והרחקת הנשים ולבוש הצמר והשער ושכונה בהרים והתבודד במדבריות לא עשו דבר מזה אלא דרך רפואות כמו שזכרנו ולהפסד אנשי המדינה גם כן כשיראו שהם נפסדים בחברתם ורעות פעולותיהם עד שיפחדו מהפסד מדותיהם בעבורם על כן ברחו להם למדברות ולמקום שאין שם אדם רע כמאמר ירמיה הנביא עליו השלום (ירמיה ט' א') "מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם כי כלם מנאפים עצרת בוגדים". וכאשר ראו הכסילים שהחסידים עשו אלו הפעולות ולא ידעו כונתן חשבו שהן טובות וכונו אליהן בחשבם שיהיו כמותם ויענו את גופתם בכל מיני ענוי ויחשבו שהם הקנו לעצמם מעלה ומדה טובה ושעשו טובה ושבזה יתקרב האדם לשם כאילו השם יתברך שונא הגוף ורוצה לאבדו והם לא ידעו שאלו הפעולות רעות ושבהן תגיע פחיתות מפחיתות הנפש ואין להמשילם אלא לאיש שאינו יודע במלאכת הרפואות כשיראה בקיאים מהרופאים שהשקו חולים נוטים למות סמים הנקראים בערבי "שהס הנטל" ובלעז - "קולקונטרידא ואשקמוניאה" ו"הצבר" ובלעז - "אלואי" וכיוצא בהם ופסקו מהם המזון ונרפאו מחלים ונמלטו מן המות הצלה גמורה ואמר הסכל ההוא אחר שאלו הדברים מרפאים מן החולי כל שכן שיעמידו הבריא על בריאותו או יוסיפו בה והתחיל לקחת אותם תמיד ולהתנהג בהנהגות החולים שהוא יחלה בלי ספק כן אלו הם חולי הנפשות בלא ספק בלקחם הרפואות על הבריאות וזאת התורה התמימה המשלמת אותנו כמו שהעיד עליה יודעה (תהלים י"ט ח') "תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי" לא זכרה דבר מזה ואמנם כונתה להיות האדם טבעי הולך בדרך האמצעית יאכל מה שיש לו לאכול בשווי וישתה מה שיש לו לשתות בשווי ויבעול מה שמותר לו לבעול בשווי וישכון במדינות ביושר ובאמונה ולא שישכון במדברות ובהרים ולא שילבש הצמר והשער ולא שיענה גופו והזהירה מזה לפי מה שבא בקבלה ואמר (במדבר ו' י"א) "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" ואמרו רבנן זכרונם לברכה (תענית י"א. נדרים י'. נזיר י"ט - כ"ב. סוטה ט"ו. בבא קמא צ"א. שבועות ח') "וכי על איזה נפש חטא זה אלא שמנע עצמו מן היין והלא דברים קל וחומר מה זה שציער עצמו מן היין צריך כפרה - המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה" ובדברי נביאינו וחכמי תורתינו ראינו שהיו מכונים על הענוי ושמירת נפשם וגופם על מה שהתחיבה התורה וענה השם יתברך על יד נביאו למי ששאל לצום יום אחד בעולם אם יתמיד אם לאו והוא אומר לזכריה הנביא (זכריה ד' ג') "האבכה בחדש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים" וענה אותם (זכריה ז' ה') "כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה הצום צמתוני אני וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האוכלים ואתם השותים" אחר כן צוה אותם ביושר ובמעלה לבד ולא בצום והוא אמר להם (זכריה ז' ט') "כה אמר ה' צבאות לאמר משפט אמת שפוטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשוקו ורעות איש את אחיו אל תחשבו בלבבכם". ואמר אחר כך (זכריה ח' י"ט) "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו". ודע ש"אמת" הן המעלות השכליות מפני שהן אמתיות לא תשתנינה כמו שזכרנו בפ"ב ו"השלום" הן מעלות המדות אשר בהן יחיה השלום בעולם ואשוב אל כונתי שאם יאמרו אלו המתדמים באומות מאנשי תורתנו שאיני מדבר כי אם בהם שהם אינם עושים מה שעושים אותו מהטריח גופתם ופסוק הנאותיהם אלא על דרך הלמוד לכחות הנפש כדי שיהיו נוטים אל הצד האחד מעט כפי מה שבארנו בזה הפרק שראוי שיהיה האדם כן זו היא טעות מהן כאשר אבאר והוא שהתורה לא אסרה מה שאסרה ולא צותה מה שצותה אלא מפני זאת הסבה רצוני לומר כדי שנתרחק מן הצד האחר יותר על צד ההרגל שאסור המאכלות האסורים כולם ואסור הבעילות האסורות והאזהרה על הקדשה ומה שהצריך בכתובת האשה וקדושיה ועם כל זה אינה מותרת תמיד אבל תאסר בעת הנדות והלידה ועם כל זה גזרו רבנן זכרונם לברכה למעט המשגל ומנעוהו ביום כמו שבארנו בסנהדרין. זה כולו אמנם צונו השם יתברך להתרחק מקצת רוב התאוה רחוק גדול ולצאת מן המיצוע אל צד העדר הרגשת ההנאה מעט עד שתתחיב ותתחזק בנפשותינו תכונת הזהירות. וכן כל מה שבתורה כנתינת המעשרות ולקט והשכחה והפאה והפרט ועוללות ודין שמיטה ויובל והצדקה די מחסורו - זה כולו קרוב ביתרון טוב לבב עד שנתרחק מקצה הנבלה רחוק גדול ונתקרב לקצה יתרון טוב לבב עד שיתחזק בנו לב טוב. ובזאת הבחינה בחון רוב המצוות ותמצאן כולן שהן מלמדות ומרגילות כחות הנפש כמו שאסרה הנקימה והנטירה וגאולת הדם באמרו "לא תקום ולא תטור" (ויקרא יט יח) "עזב תעזב" (שמות כג ה) "הקם תקים" (דברים כב ד) עד שיחלש כח הכעס והרוגז וכן "השב תשיבם" (שם כב א) עד שתסור תכונת הכילות וכן "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (ויקרא יט לב) "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ יב) "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך" (דברים יז יא) עד שתסור תכונת העזות ותגיע תכונת הבושת. ואחר כך הרחק מן הקצה האחרון רצוני לומר מרוב הבושת ואמר "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא י"ט י"ז) "לא תגורו מפני איש" (דברים א' י"ז) עד שיסור רוב הבושת גם כן וישאר בדרך האמצעי וכשיבא האיש הסכל בלא ספק וישתדל להוסיף על אלו הדברים כמו שיאסור המאכל והמשתה מוסיף על מה שנאסר מן המאכלים או יאסור הזווג יותר על מה שנאסר מן הבעילות ויתן כל ממונו לעניים או להקדש מוסיף על מה שבתורה על ההקדשות ועל הצדקות ועל הערכים - יהיה עושה מעשים רעים והוא לא ידע ויגיע אל הקצה האחר ויצא מן המיצוע לגמרי ולחכמים בזה הענין דבר לא שמעתי כלל יותר נפלא ממנו והוא בגמרא דבני מערבא בפרק התשיעי מנדרים דבר בגנות המקבלים על עצמם שבועות ונדרים עד שישארו כעין אסורים אמרו שם בזה הלשון אמר רב אידי בשם רבי יצחק "לא דייך במה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים" וזה הענין שזכרנו בשוה בלא תוספת ובלא חסרון הנה התבאר לך מכל מה שזכרנוהו בזה הפרק שצריך לכוין אל הפעולות הממוצעות ושלא יצא מהם אל קצה מן הקצוות אלא על צד הרפואות ולעמוד כנגדו. ובהפך כמו שהאדם היודע במלאכת הרפואות כשיראה מזגו שישתנה מעט שנוי לא ישבות ולא יניח החולי להתחזק עד שיצטרך אל רפואה חזקה בתכליתו וכשידע שאבר מאבריו חלוש ישמרו תמיד ויתרחק מדברים המזיקים לו ויכוין למה שיועילוהו עד שיבריא האבר ההוא או עד שלא יוסיף חולשה - כן האדם השלם צריך לו שיזכור מדותיו תמיד וישקול פעולותיו ויבחן תכונות נפשו יום יום וכל מה שיראה נפשו נוטה לצד קצה מן הקצוות ימהר ברפואה ולא יניח התכונה הרעה להתחזק בשנותו מעשה הרע כמו שזכרנו. וכן ישים לנגד עיניו המדות הפחותות אשר לו וישתדל לרפאותן תמיד כמו שזכרנו שאי אפשר לאדם מבלתי חסרון שהפילוסופים כבר אמרו כבד הוא ורחוק שימצא מי שהוא בטבע למעלות כולן רצוני לומר למעלות המדות ולמעלות השכליות מזומן ומוכן אבל בספרי הנבואה נמצא זה בהם הרבה אמר (איוב ד' יח) "הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה" (איוב טו יד) "מה אנוש כי יזכה וכי יצדיק ילוד אשה" ושלמה המלך עליו השלום אמר סתם (קהלת ז כ) "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" ואתה יודע שאדון הראשונים והאחרונים משה רבינו עליו השלום כבר אמר אליו השם יהברך (במדבר כ יב) "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל על אשר מריתם את פי במי מריבה על אשר לא הקדשתם אותי וחטאו עליו השלום הוא שנטה לצד אחד מקצוות ממעלות המדות והוא הסבלנות כאשר נטה לצד הרגזנות באמרו (במדבר כ' י') "שמעו נא המורים" דקדק עליו השם יתברך שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס וכיוצא בזה בדין האיש ההוא הוא חלל השם יתברך מפני שמתנועותיו ומדבריו כולם למדים והיו מקוים להגיע בהם אל הצלחת העולם הזה והעולם הבא ואיך יראה בו הכעס והוא מפעולות הרע כמו שבארנו ולא יבא כי אם מתכונות רעות מתכונות הנפש. אבל אמרו בענין "מריתם פי" הוא כמו שאבאר והוא שלא היה מדבר עם סכלים ולא עם מי שאין לו מעלה אבל עם אנשים שהקטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל בן בוזי כמו שזכרוהו חכמים וכל מה שיאמר או יעשה יבחנוהו וכאשר ראוהו שכעס אמרו שהוא עליו השלום ודאי אין עליו פחיתות מדה ולולא שהיה יודע שהשם יתברך כעס עלינו בבקשת המים ושאנחנו הכעסנוהו יתברך לא היה כועס ואנו לא מצינו שהשם יתברך כעס בדברו אליו בזה הענין אבל אמר (במדבר כ' ח') "קח את המטה והקהל את העדה". והנה יצאנו מכונת השער אבל התרנו ספק מספקי התורה שנאמר בו דברים רבים ונשאל פעמים רבות איזה חטא חטא וראה מה שנאמר בו ומה שאמרנו בו אנחנו והאמת תעשה דרכה ואשוב אל כונתי כי כשיהיה האדם שוקל פעולותיו תמיד ומכון אל אמצעותן יהיה במדריגה עליונה ממדרגת בני אדם ובזה יתקרב אל השם יתברך וישיג את טובו וזוהי הדרך השלמה שבדרכי העבודה וכבר זכרו חכמים זכרונם לברכה זה הענין וכתבו עליו ואמרו (מועד קטן ה ע"ב סוטה ה') "כל השם אורחותיו ומשגיח בהם זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא שנאמר (תהלים נ' כ"ג) "ושם דרך אראנו בישע אלקים" אל תקרי "ושם" אלא "ושם" והשימה הוא השעור והסברא זה הענין אשר פירשנו בזה הפרק כולו בשוה וזהו שעור מה שראינוהו שצריך בזה הענין: