כתבי הרמבם· רבנו משה בן מימון [הרמב"ם]
שמנה פרקים להרמב"ם
הקדמת המחבר
אמר שמואל בן יודא אבן תבון אמר הרב המחבר זכרונו לברכה. הנה בארנו בתחלת זה הדבור מה היתה הסבה בשום המחבר זאת המסכתא בזה הסדר וזכרנו גם כן רוב התועלת בזו המסכתא ויעדנו פעמים רבות במה שקדם בזה החבור לדבר בזאת המסכתא בענינים מועילים להאריך בה קצת אריכות מפני שהיא קטנה ואף על פי שתראה מבוארת וקלה להבין ולעשות מה שכוללת אינו קל על כל בני אדם ואין כל עניניה גם כן מובנים מבלי פירוש ארוך עם היותה מביאה לידי שלמות גדולה והצלחה אמתית. ומפני זה ראיתי להרחיב בזה המאמר וכבר אמרו רבנן זכרונם לברכה (בבא קמא ל.) "האי מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דאבות" ואין אצלנו מעלה גדולה מחסידות אלא הנבואה והיא המביאה אליה כמו שאמרו רבנן זכרונם לברכה (עבודה זרה כ.) "חסידות מביאה לידי רוח הקדש". הנה התבאר מדבריהם שבקיום מאמרי זאת המסכתא מביא לידי נבואה והנני עתיד לבאר אמתת הדבר ההוא מפני שהוא כולל חלק גדול מהמדות הטובות וראיתי להקדים קודם שאתחיל בפירוש ההלכה פרקים מועילים ידע מהם האדם הקדמות ויהיו לו גם כן מבוא ומפתח במה שאני עתיד לפרש. ודע שהדברים אשר אומר בפרקים אלו ובמה שיבא מן הפירוש אינם דברים בדותים מעצמי ולא פירושים שחדשתים אמנם הם ענינים לקטתים מדברי חכמים במדרשות ותלמוד וזולתם מחבוריהם ומדברי הפילוסופים גם כן הקדמונים והחדשים מחבורי הרבה בני אדם. ושמע האמת ממי שאמרו ואפשר שאביא לפעמים מאמר אחד כולו מספר המפורסם בלשוננו ואין בכל זה רוע ואיני מתפאר במה שאמרו מי שקדם ממני שאני כבר התודיתי בזה ואף על פי שלא אזכיר "אמר פלוני" שזה אריכות אין תועלת בה ואפשר שאהיה מביא זכרון שם האיש ההוא לחשוב מי שאין לו חיך שהדבר ההוא נפסד בתוכו רע שלא יבינהו ומפני זה ראיתי שלא לזכור האומר שכונתי להועיל לקורא ולבאר לו ענינים הצפונים בזאת המסכתא ואני אתחיל עתה לזכור הפרקים אשר ראיתי להקדימם הנה לפי כונתי והם שמנה פרקים.
פרק א
פרק ראשון בנפש האדם וכחותיה
דע שנפש האדם אחת ויש לה פעולות רבות חלוקות יקראון קצת הפעולות ההן נפשות ויחשוב בעבור זה שיש לאדם נפשות רבות כמו שחשבו הרופאים עד ששם ראש הרופאים פתיחת ספרו שהנפשות שלש טבעית וחיונית ונפשית ופעמים שתקראנה כחות וחלקים עד שיאמר "חלקי הנפש" וזה השם יעשוהו הפילוסופים הרבה פעמים ואינם רוצים באמרם "חלקי" שהיא מתחלקת כהחלק הגופים אבל הם מונים פעולותיה החלוקות שהן לכלל הנפש כחלקים לכל המחובר מהחלקים ההם ואתה יודע שתקון המדות היא רפואת הנפש וכחותיה וכמו שהרופא אשר ירפא הגופים צריך שידע תחלה הגוף אשר ירפאהו כולו וחלקיו מה הם רצוני לומר גוף האדם וצריך שידע איזה דברים יחלוהו וישמור מהם ואיזה דברים יבריאוהו ויכוין אליהם כן רופא הנפש הרוצה לתקן מדות האדם צריך שידע הנפש וכחותיה בכללה וחלקיה ומה יחלה אותה ומה יבריאה. ומפני זה אומר שחלקי הנפש הם חמשה - הזן והוא נקרא צומח המרגיש המדמה המתעורר והשכלי וכבר הקדמנו בזה הפרק שדברינו אינם רק בנפש האדם כי כח המזון שיזון בו האדם אינו ככח המזון שיזון בו הסוס והחמור כי האדם ניזון בחלק הזן מן הנפש האנושית והחמור ניזון בחלק הזן מן הנפש החמורית והנשר ניזון בחלק הזן מן הנפש אשר לו. ואמנם על הכל יאמר "נזון" בשתוף השם לבד לא שהענין כולו אחד בעצמו. וכן יאמר על האדם ושאר בעלי חיים "מרגיש" בשתוף השם לבד לא שההרגש אשר באדם הוא ההרגש אשר בשאר בעלי חיים ולא ההרגש אשר בזה המין הוא ההרגש בעצמו אשר במין אחה אבל כל מין ומין מאשר לו נפש יש לו נפש אחת בלתי נפש האחר ותתחיבנה מנפש זו פעולות ומנפש זו פעולות אחרות ואפשר שתדמה פעולה לפעולה ויחשוב בשתי הפעולות שהן דבר אחד בעצמו ואין הדבר כן. והמשל בזה שלשה מקומות חשוכים האחד מהם זרחה עליו השמש והאיר השני האיר עליו הירח והאיר והשלישי הודלק בו הנר והאיר. הנה כל אחד מהם נמצא בו האור אבל סבת זה האור ופועלו - השמש ופועל אחר - הירח ופועל אחר - האש כן פועל הרגשת האדם הוא נפש האדם ופועל הרגשת החמור הוא נפש החמור ופועל הרגשת הנשר הוא נפש הנשר ואין להם ענין שיקבצם אלא שתוף השם בלבד והבן זה הענין שהוא נפלא מאד וכשלו בו הרבה מהפילוסופים ותחיבנה בזה הרחקות ודעות בלתי אמתיות. ואשוב אל כונתי בחלקי הנפש ואומר החלק הזן ממנו הכח המושך המחזיק המעכל הדוחה למותרות המגדל המוליד בדומה המבדיל הליחות עד שיפריש מה שצריך להזן בו ומה שצריך לדחותו והדברים על אלו שבעה הכחות ומה יעשו ואיך יעשו ובאיזה איברים פעולתם יותר נראית ויותר נגלית ומה מהם נמצא תמיד ומה יכלה מהם לזמן קצוב זה כולו ראוי במלאכת הרפואה ואין צורך לו בזה המקום. והחלק המרגיש ממנו הכחות ההם המפורסמים אצל ההמון הראות השמע הטעם הריח והמשוש. והוא נמצא בכל שטח הגוף ואין לו אבר מיוחד כמו שיש לארבעה כחות. והחלק המדמה הוא הכח אשר יזכור רשומי המוחשים אחר העלמם מקרבת החושים אשר השיגום וירכיב קצתם אל קצתם ויפריד קצתם מקצתם ולזה ירכיב זה הכח מן ענינים אשר השיגם ענינים שלא השיגם כלל ואי אפשר להשיגם כמו שידמה האדם ספינת ברזל רצה באויר ואדם שראשו בשמים ורגליו בארץ ובהמה באלף עינים על דרך משל והרבה באלו הנמנעות ירכיבם הכח המדמה וימציאם בדמיון. ובכאן טעו המדברים הטעות המגונה הגדולה אשר בנו עליה פנת חטאתם בחלוקת המחויב האפשר והנמנע שהם חשבו או הביאו בני אדם לחשוב כי כל מדומה אפשר ולא ידעו שזה הכח ירכיב ענינים שמציאותם נמנעת כמו שזכרנו. והחלק המתעורר הוא הכח אשר בו ישתוקק האדם לדבר אחד או ימאסהו ומזה הכח יבא אל פעולות בקשת הדבר והבריחה ממנו בחירת דבר אחד או התרחק ממנו הכעס והרצון הפחד והגבורה האכזריות ורחמנות אהבה והשנאה והרבה מאלה המקרים הנפשיים וכלי זה הכח - כל אברי הגוף ככח היד על לקיחת דבר ונגיעתו וכח הרגל על ההליכה וכח העין על הראות וכח הלב להתגבר או לירא בעת הפחד וכן שאר איברי הגוף הנראים והנסתרים הם וכחותיהם (כולם) כלים לזה הכח המתעורר והחלק השכלי הוא הכח הנמצא לאדם אשר בו ישכיל בו תהיה ההשתכלות בו יקנה החכמות ובו יבדיל בין המגונה והנאה מן הפעולות ואלו הפעולות מהן מעשיות ומהן עיוניות והמעשיות - מהן מלאכות מחשבות ומהן מחשבי. והעיוניות - אשר בהן ידע האדם הנמצאות שאינן משתנות כפי מה שהן עליו והן אשר תקראנה "חכמה" סתם. והמלאכות מחשבות הוא הכח אשר בו ילמוד המלאכות כנגרות עבודת האדמה הרפואה והמלחות. והמחשבי הוא הכח אשר בו יסתכל בדבר אשר ירצה לעשותו אם אפשר לעשותו אם לאו אם אפשר לעשות - איך צריך שיעשה זה שיעור מה שצריך שנקח מענין הנפש הנה ודע שזאת הנפש האחת אשר קדם ספור כחותיה וחלקיה היא כחומר והשכל לה צורה וכשלא הגיעה לה צורה יהיה כאילו מציאות ההכנה שבה לקבל הצורה ההיא לבטלה וכאילו היא מציאות הבל והוא אומרו (משלי י"ט ב) "גם בלא דעת נפש לא טוב" רצונו לומר שמציאות הנפש שלא הגיעה אליה הצורה אבל תהיה נפש בלא דעת לא טוב. אבל הדברים על הצורה והחומר השכלי והדעות כמה הם ואיך יגיעו - אין זה מקומם ולא יצטרך במה שנרצה לדבר על המדות והוא יותר ראוי בספר הנבואה אשר זכרנו ובכאן אפסוק בזה הפרק ואתחיל באחר:
פרק ב
פרק שני בעניני כחות הנפש ובידיעות החלק אשר בו תמצאנה המדות הטובות והרעות
דע שהעבירות והמצוות התוריות אמנם תמצאנה בשני חלקים מחלקי הנפש והוא החלק המרגיש והחלק המתעורר לבד. ובשני אלו החלקים תהיינה כל העבירות והמצוות. אמנם החלק הזן והחלק המדמה אין מצוה בו ולא עבירה שאין דעת ובחירה האחד משניהם וגם אין בהם מעשה כלל ולא יוכל האדם בדעתו לבטל מעשיהם או למעטם מפעולה אחת. הלא תראה ששני החלקים האלה רצוני לומר הזן והמדמה יעשו בעת השינה הפעולה המיוחדת להם מה שאין כן בשאר כחות הנפש. אך החלק השכלי יש בו מבוכה. אבל אני אומר שיש בזה הכח גם כן מצוה ועבירה לפי אמונת דעת בטלה או אמונת דעת אמתית אבל אין בו מעשה שיאמר עליו שם מצוה או שם עבירה סתם ולזה אמרתי למעלה שבשני החלקים ההם תמצאנה המצוות והעבירות אמנם המעלות הן שני מינים מעלות המדות ומעלות השכליות וכנגדן שני מיני פחיתות. אמנם מעלות השכליות הן תמצאנה בחלק השכלי. מהן החכמה והיא ידיעת הסבות הרחוקות והקרובות אחר ידיעת מציאות הדבר אשר יחקרו סבותיו ומהן השכל אשר ממנו השכל העיוני והוא הנמצא לנו בטבע רצוני לומר המושכלות הראשונות וממנה שכל נקנה ואין זה מקומו ומהן זכות התכונה וטוב ההבנה והיא לעמוד על הדבר ולהבינו מהרה בלא זמן או בזמן קרוב. ופחיתות זה הכח הפך אלו או שכנגדם אבל מעלות המדות תמצאנה בחלק המתעורר לבדו. וחלק המרגיש בזה הענין אינו רק שמש לחלק המתעורר. ומעלות זה החלק רבות מאוד כזהירות כלומר יראת חטא הנדיבות היושר הענוה השפלות ההסתפקות - והוא שקראו חכמים עשירות באמרם (אבות) "איזהו עשיר השמח בחלקו" - הגבורה האמונה וזולתן. ופחיתות זה החלק הוא לחסר מאלו או להוסיף בהן אבל החלק הזן והמדמה לא תאמר בו לא מעלה ולא פחיתות אך יאמר שהוא זן על יושר או על בלתי יושר כמו שיאמר "איש פלוני עכולו טוב" או "בטל עכולו" או "נפסד דמיונו" או "הוא מדמה על יושר" - אין בזה לא מעלה ולא פחיתות וזה מה שרצינו לזכרו בזה הפרק:
פרק ג
פרק שלישי בחולי הנפש
אמרו הקדמונים כי יש לנפש בריאות וחולי כמו שיש לגוף בריאות וחולי. ובריאות הנפש היא שתהיה תכונתה ותכונת חלקיה תכונות שתעשה בה תדיר הטובות והפעולות הנאותות וחליה הוא שתהיה תכונתה ותכונת חלקיה תכונות שתעשה בהן תדיר הרעות והפעילות המגונות. אמנם בריאות הגוף וחליו מלאכת הרפואות תחקור עליהם וכמו שחולי הגוף ידמו להפסד הרגשותיהם במה שהוא מר שהוא מתוק ובמה שהוא מתוק הוא מר ויצירו הנאות בצורות בלתי נאות ותחזק תאותם ותרבה הנאתם בענינים אין הנאה בהם כלל לבריאות ואפשר שיהיה בהם צער כאכילת עפר ופחמים והדברים העפוצים (ס"א העפושים) והחמוצים מאד וכיוצא באלו מן המזונות אשר לא יתאוו להם הבריאים אבל ימאסו אותם כן חולי הנפשות רצוני לומר הרעים ובעלי המדות הרעות ידמו במה שהוא רע שהוא טוב ובמה שהוא טוב שהוא רע והאדם הרע יתאוה לעולם להפלגת (פעולות רעות) אשר הן באמת רעות וידמה בעבור חלי נפשו שהן טובות וכמו שהחולים הגופניים כשידעו חלים ולא ידעו מלאכת הרפואות ישאלו הרופאים ויודיעום מה שצריך לעשותו. ויזהירום מה שידמהו ערב והוא בהפך חלים ויכריחום לקחת דברים הנמאסים והמרים עד שיבריאו גופתם וישובו לבחור בטוב ולמאוס ברע כן חולי הנפשות צריך להם שישאלו החכמים שהם רופאי הנפשות ויזהירום מן הרעות ההן אשר יחשבו בהן שהן טובות וירפאו אותם במלאכה אשר ירפאו בה מדות הנפש אשר אזכרם בפרק שלאחר זה אמנם חולי הנפשות אשר לא ירגישו בחלים וידמו בו שהוא בריאות או ירגישו בו ולא יתרפאו אחריתם למה שיהיה אחרית החולה כשימשוך אחר הנאותיו ולא יתרפא שהוא ימות בלי ספק אבל המרגישים והם נמשכים אחר הנאותיהם אמרה בהן התורה האמתית מספרת דבריהם (דברים כ"ט י"ח) "כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה" רצונה לומר שהוא מכוון לרוות צמאו והוא מוסיף לעצמו צמא אך על שאינם מרגישים בדבר אמר שלמה המלך עליו השלום עליהם (משלי י"ב ט"ו) "דרך אויל ישר בעיניו ושומע לעצה חכם" רצונו לומר שומע לעצת החכם - חכם מפני שיודיעהו הדרך שהיא ישרה באמת ולא אשר יחשבה היא ישרה ואמר (משלי. י"ד י"ב) "יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות" ואמר עוד בחולי הנפשות האלה בהיותם בלתי יודעים מה יזיקם ומה יועילם (משלי ד' י"ט) "דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו" אך מלאכת רפואות הנפשות הוא כמו שאספר בפרק רביעי:
פרק ד
פרק רביעי ברפואות חולי הנפש
המעשים הטובים הם המעשים השוים הממוצעים בין שני קצוות ששניהם רעים האחד מהם תוספת והשני חסרון מעלות המדות הן תכונות נפשיות וקנינים ממוצעים בין שתי תכונות רעות האחת מהן יתירה והאחת חסרה. מן התכונות האלו תתחיבנה הפעולות ההן והמשל בזה הזהירות שהיא מדה ממוצעת בין רוב התאוה ובין והעדר הרגש ההנאה והזהירות היא מפעולות הטובות ותכונות הנפש אשר תתחיב ממנה הזהירות היא מעלת המדות אבל רוב התאוה הוא הקצה הראשון והעדר הרגש ההנאה לגמרי הוא הקצה האחרון ושניהם רע גמור ושתי תכונות הנפש אשר מהן יתחיב רוב התאוה והיא התכונה היתרה והעדר ההרגשה והיא התכונה החסרה שתיהן יחד פחיתות מפחיתות המדות וכן הנדיבות ממוצעת בין הכילות והפיזור והגבורה ממוצעת בין המסירה לסכנות ובין רך הלבב והסלסול ממוצע בין ההתנשאות ובין הנבלה. ופירוש "סלסול" הוא מי שמתכבד כראוי ואינו מתנבל בדבר וההתנשאות היא שיתכבד האדם יותר מן הראוי לו והנבלה ידועה והיא שיעשה אדם מעשים בלתי הגונים שיש בהם פחיתות הרבה וחרפה והנחת ממוצעת בין הקטרוג והקנטרנות ובין רכות הטבע מה שקורים בלעז "אם ולד" והוא מי שהוא בלא דבור ובלא מעשה לכבדות טבעו וקור מזגו והוא כנגד הקטרוג שיבא מחדוד טבעו וחום מזגו והענוה ממוצעת בין הגאוה ושפלות הרוח וההסתפקות ממוצעת בין אהבת הממון ובין העצלות וטוב לב ממוצע בין הנבלה ויתרון טוב הלבב. ומפני שאין למדות האלו שם ידוע בלשוננו צריך לפרש עניניהם ומה שרוצים בהם הפילוסופים לב טוב קורים מי שכל כונתו להטיב לבני אדם בגופו בעצתו בממונו בכל יכלתו בלתי שישיגהו נזק או בזיון - והוא האמצעי והנבל הוא הפך זה והוא מי שאינו רוצה להועיל לבני אדם בדבר אפילו במה שאין לו בו חסרון ולא טרח ולא נזק - והוא הקצה האחרון. ויתרון טוב הלבב הוא שעושה דברים הנזכרים בלב טוב ואפילו אם ישיגהו בזה נזק גדול או בזיון או טורח רב והפסד מרובה - והוא הקצה הראשון. והסבלנות ממוצעת בין הכעס והעדר הרגשת חרפה ובוז ובשת פנים ממוצעת בין העזות והבישנות. פירוש זה נראה לי מדברי רבנן זכרונם לברכה שבישן הוא אצלם מי שיש רוב בשת ובשת פנים הוא הממוצע ממאמרם (אבות פ"ב) "לא הבישן למד" ולא אמרו "אין בושת פנים למד" ואמרו "בושת פנים לגן עדן" ולא אמרו "הבישן" ולזה סדרתים כך. וכן שאר המדות תצטרכנה על כל פנים לשמות מונחים להן מהסכמה שיהיו הענינים מובנים והרבה פעמים יטעו בני אדם באלו הפעולות ויחשבו אחד מהקצוות טוב ומעלה ממעלות הנפש ופעמים יחשבו הקצה הראשון טוב כמו שיחשבו המסירה לסכנות מעלה ויקראו המוסרים עצמם לסכנה "גבורים" וכשיראו מי שהוא בתכלית זאת המדה רצוני לומר שמוסר עצמו לסכנות ומוסר עצמו למיתה בכונה ופעמים ינצל במקרה יחשבוהו בזה ויאמרו עליו שהוא גבור ופעמים יחשבו הקצה האחרון שהוא טוב ויאמרו על פחות הנפש שהוא סבלן ועל העצל שהוא שמח בחלקו ועל נעדר הרגש ההנאות לעובי טבעו שהוא נזהר כלומר ירא חטא ועל זה המין מן הטעות יחשבו גם כן הפזור ויתרון טוב הלב מן הפעולות הטובות וזה כולו טעות ואמנם ישובח באמת הממוצע ואליו צריך האדם שיכון וישקול פעולותיו כולן תמיד עד שתתמצענה. דע שאלו המעלות והפחותות אשר למדות לא תגיענה ולא תתישבנה בנפש רק בכפל הפעולות הבאות מן המדה ההיא פעמים רבות ובזמן ארוך והרגילו בהן ואם היו הפעולות ההן טובות יהיה המגיע לנו מהן מעלה ואם היו רעות יהיה המגיע לנו מהן פחיתות. ומפני שאין אדם בטבעו בתחלת ענינו בעל מעלה ולא בעל חסרון כמו שנבאר בפרק שמיני והוא ירגיל בלי ספק פעולות מקטנותו כפי מנהג קרוביו ואנשי ארצו אפשר שתהיינה הפעולות ההן ממוצעות ואפשר שתהיינה מיותרות או מחוסרות כמו שספרנו ותהיה נפשו חולה וראוי שילכו ברפואתה בדרך רפואות הגופים בשוה כמו שהגוף כשיצא משויו נראה על איזה צד נטה ויצא ונעמוד כנגדו בהפוכו עד שישוב אל השווי וכשישתוה נסלק ידינו מן ההפוך ונשוב לעשות מה שיעמידהו על שויו כן נעשה במדות בשוה. והמשל בו כשנראה אדם שהיתה לו תכונה בנפשו יחסר בה נפשו מכל טובה לרוב הכילות וזו פחיתות מפחיתות הנפש והפועל אשר יעשהו מפעולות הרע הוא כמו שבארנו בזה הפרק וכשנרצה לרפאות זה החולי לא נצוהו להרגיל בנדיבות שזהו כמו שירפא מי שיגבר עליו החום בדבר הממוצע השוה שלא יבריאהו מחוליו אבל צריך שנביאהו לפזר ויכפול מעשה הפיזור פעם אחר פעם פעמים רבות עד שתסור מנפשו התכונה המחיבת לכילות ויהיה קרוב להגיע אל תכונת הפזור ואז נסלק פעולות הפזור ונצוהו להתמיד על פעולות הנדיבות וישקוד עליהן לא יתיר ולא יחסר. וכן כשנראהו מפזר נצוהו לעשות פעולות הכילות ולשנותה אבל לא יישנה פועל הקילוס פעמים רבות כשנותו פועל הפזור וזה החדוש הטוב הוא סדר הרפואות וסודה והוא שישוב האדם מן הפזור לנדיבות יותר קל ויותר קרוב לשוב משובו מן הכילות לנדיבות וכן שוב נעדר הרגשת ההנאה נזהר וירא חטא יותר קל ויותר קרוב לשוב משוב בעל התאוות לנזהר ולזה נכפל על בעל התאוות פעולות העדר ההנאה יותר משנכפל על נעדר הרגשות ההנאה פעולת התאווה. ונחייב רך הלבב מסירת עצמו לסכנות יותר משנחייב המוסר עצמו לסכנות רכות הלבב. ונרגיל הנבל ביתרון טוב הלבב יותר משנרגיל מי שיש לו יתרון לב טוב בנבלה. זה סדר רפואות המדות וזכרהו ולזה הענין לא היו החסידים מניחים מתכונות נפשותיהם תכונה הממוצעת בשוה אך היו נוטים מעט לצד היתר או החסר על דרך הסייג והשמירה רצוני לומר על דרך משל שהיו נוטים מן הזהירות לצד העדר הרגש ההנאה מעט מן הגבורה - לצד מסירות נפשו בסכנות מעט מטוב הלבב - לצד יתרון טוב הלבב מעט מן הענוה - לצד שפלות הרוח מעט וכן בשאר הענינים. ואל זה הענין רמזו באמרם לפנים משורת הדין. אבל מה שעשו אותם החסידים בקצת הזמנים וקצת אנשים מהם גם כן מנטות אחר הקצה האחר בצום וקימה בלילות והנחת אכילת בשר ושתית יין והרחקת הנשים ולבוש הצמר והשער ושכונה בהרים והתבודד במדבריות לא עשו דבר מזה אלא דרך רפואות כמו שזכרנו ולהפסד אנשי המדינה גם כן כשיראו שהם נפסדים בחברתם ורעות פעולותיהם עד שיפחדו מהפסד מדותיהם בעבורם על כן ברחו להם למדברות ולמקום שאין שם אדם רע כמאמר ירמיה הנביא עליו השלום (ירמיה ט' א') "מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם כי כלם מנאפים עצרת בוגדים". וכאשר ראו הכסילים שהחסידים עשו אלו הפעולות ולא ידעו כונתן חשבו שהן טובות וכונו אליהן בחשבם שיהיו כמותם ויענו את גופתם בכל מיני ענוי ויחשבו שהם הקנו לעצמם מעלה ומדה טובה ושעשו טובה ושבזה יתקרב האדם לשם כאילו השם יתברך שונא הגוף ורוצה לאבדו והם לא ידעו שאלו הפעולות רעות ושבהן תגיע פחיתות מפחיתות הנפש ואין להמשילם אלא לאיש שאינו יודע במלאכת הרפואות כשיראה בקיאים מהרופאים שהשקו חולים נוטים למות סמים הנקראים בערבי "שהס הנטל" ובלעז - "קולקונטרידא ואשקמוניאה" ו"הצבר" ובלעז - "אלואי" וכיוצא בהם ופסקו מהם המזון ונרפאו מחלים ונמלטו מן המות הצלה גמורה ואמר הסכל ההוא אחר שאלו הדברים מרפאים מן החולי כל שכן שיעמידו הבריא על בריאותו או יוסיפו בה והתחיל לקחת אותם תמיד ולהתנהג בהנהגות החולים שהוא יחלה בלי ספק כן אלו הם חולי הנפשות בלא ספק בלקחם הרפואות על הבריאות וזאת התורה התמימה המשלמת אותנו כמו שהעיד עליה יודעה (תהלים י"ט ח') "תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי" לא זכרה דבר מזה ואמנם כונתה להיות האדם טבעי הולך בדרך האמצעית יאכל מה שיש לו לאכול בשווי וישתה מה שיש לו לשתות בשווי ויבעול מה שמותר לו לבעול בשווי וישכון במדינות ביושר ובאמונה ולא שישכון במדברות ובהרים ולא שילבש הצמר והשער ולא שיענה גופו והזהירה מזה לפי מה שבא בקבלה ואמר (במדבר ו' י"א) "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" ואמרו רבנן זכרונם לברכה (תענית י"א. נדרים י'. נזיר י"ט - כ"ב. סוטה ט"ו. בבא קמא צ"א. שבועות ח') "וכי על איזה נפש חטא זה אלא שמנע עצמו מן היין והלא דברים קל וחומר מה זה שציער עצמו מן היין צריך כפרה - המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה" ובדברי נביאינו וחכמי תורתינו ראינו שהיו מכונים על הענוי ושמירת נפשם וגופם על מה שהתחיבה התורה וענה השם יתברך על יד נביאו למי ששאל לצום יום אחד בעולם אם יתמיד אם לאו והוא אומר לזכריה הנביא (זכריה ד' ג') "האבכה בחדש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים" וענה אותם (זכריה ז' ה') "כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה הצום צמתוני אני וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האוכלים ואתם השותים" אחר כן צוה אותם ביושר ובמעלה לבד ולא בצום והוא אמר להם (זכריה ז' ט') "כה אמר ה' צבאות לאמר משפט אמת שפוטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשוקו ורעות איש את אחיו אל תחשבו בלבבכם". ואמר אחר כך (זכריה ח' י"ט) "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו". ודע ש"אמת" הן המעלות השכליות מפני שהן אמתיות לא תשתנינה כמו שזכרנו בפ"ב ו"השלום" הן מעלות המדות אשר בהן יחיה השלום בעולם ואשוב אל כונתי שאם יאמרו אלו המתדמים באומות מאנשי תורתנו שאיני מדבר כי אם בהם שהם אינם עושים מה שעושים אותו מהטריח גופתם ופסוק הנאותיהם אלא על דרך הלמוד לכחות הנפש כדי שיהיו נוטים אל הצד האחד מעט כפי מה שבארנו בזה הפרק שראוי שיהיה האדם כן זו היא טעות מהן כאשר אבאר והוא שהתורה לא אסרה מה שאסרה ולא צותה מה שצותה אלא מפני זאת הסבה רצוני לומר כדי שנתרחק מן הצד האחר יותר על צד ההרגל שאסור המאכלות האסורים כולם ואסור הבעילות האסורות והאזהרה על הקדשה ומה שהצריך בכתובת האשה וקדושיה ועם כל זה אינה מותרת תמיד אבל תאסר בעת הנדות והלידה ועם כל זה גזרו רבנן זכרונם לברכה למעט המשגל ומנעוהו ביום כמו שבארנו בסנהדרין. זה כולו אמנם צונו השם יתברך להתרחק מקצת רוב התאוה רחוק גדול ולצאת מן המיצוע אל צד העדר הרגשת ההנאה מעט עד שתתחיב ותתחזק בנפשותינו תכונת הזהירות. וכן כל מה שבתורה כנתינת המעשרות ולקט והשכחה והפאה והפרט ועוללות ודין שמיטה ויובל והצדקה די מחסורו - זה כולו קרוב ביתרון טוב לבב עד שנתרחק מקצה הנבלה רחוק גדול ונתקרב לקצה יתרון טוב לבב עד שיתחזק בנו לב טוב. ובזאת הבחינה בחון רוב המצוות ותמצאן כולן שהן מלמדות ומרגילות כחות הנפש כמו שאסרה הנקימה והנטירה וגאולת הדם באמרו "לא תקום ולא תטור" (ויקרא יט יח) "עזב תעזב" (שמות כג ה) "הקם תקים" (דברים כב ד) עד שיחלש כח הכעס והרוגז וכן "השב תשיבם" (שם כב א) עד שתסור תכונת הכילות וכן "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (ויקרא יט לב) "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ יב) "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך" (דברים יז יא) עד שתסור תכונת העזות ותגיע תכונת הבושת. ואחר כך הרחק מן הקצה האחרון רצוני לומר מרוב הבושת ואמר "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא י"ט י"ז) "לא תגורו מפני איש" (דברים א' י"ז) עד שיסור רוב הבושת גם כן וישאר בדרך האמצעי וכשיבא האיש הסכל בלא ספק וישתדל להוסיף על אלו הדברים כמו שיאסור המאכל והמשתה מוסיף על מה שנאסר מן המאכלים או יאסור הזווג יותר על מה שנאסר מן הבעילות ויתן כל ממונו לעניים או להקדש מוסיף על מה שבתורה על ההקדשות ועל הצדקות ועל הערכים - יהיה עושה מעשים רעים והוא לא ידע ויגיע אל הקצה האחר ויצא מן המיצוע לגמרי ולחכמים בזה הענין דבר לא שמעתי כלל יותר נפלא ממנו והוא בגמרא דבני מערבא בפרק התשיעי מנדרים דבר בגנות המקבלים על עצמם שבועות ונדרים עד שישארו כעין אסורים אמרו שם בזה הלשון אמר רב אידי בשם רבי יצחק "לא דייך במה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים" וזה הענין שזכרנו בשוה בלא תוספת ובלא חסרון הנה התבאר לך מכל מה שזכרנוהו בזה הפרק שצריך לכוין אל הפעולות הממוצעות ושלא יצא מהם אל קצה מן הקצוות אלא על צד הרפואות ולעמוד כנגדו. ובהפך כמו שהאדם היודע במלאכת הרפואות כשיראה מזגו שישתנה מעט שנוי לא ישבות ולא יניח החולי להתחזק עד שיצטרך אל רפואה חזקה בתכליתו וכשידע שאבר מאבריו חלוש ישמרו תמיד ויתרחק מדברים המזיקים לו ויכוין למה שיועילוהו עד שיבריא האבר ההוא או עד שלא יוסיף חולשה - כן האדם השלם צריך לו שיזכור מדותיו תמיד וישקול פעולותיו ויבחן תכונות נפשו יום יום וכל מה שיראה נפשו נוטה לצד קצה מן הקצוות ימהר ברפואה ולא יניח התכונה הרעה להתחזק בשנותו מעשה הרע כמו שזכרנו. וכן ישים לנגד עיניו המדות הפחותות אשר לו וישתדל לרפאותן תמיד כמו שזכרנו שאי אפשר לאדם מבלתי חסרון שהפילוסופים כבר אמרו כבד הוא ורחוק שימצא מי שהוא בטבע למעלות כולן רצוני לומר למעלות המדות ולמעלות השכליות מזומן ומוכן אבל בספרי הנבואה נמצא זה בהם הרבה אמר (איוב ד' יח) "הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה" (איוב טו יד) "מה אנוש כי יזכה וכי יצדיק ילוד אשה" ושלמה המלך עליו השלום אמר סתם (קהלת ז כ) "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" ואתה יודע שאדון הראשונים והאחרונים משה רבינו עליו השלום כבר אמר אליו השם יהברך (במדבר כ יב) "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל על אשר מריתם את פי במי מריבה על אשר לא הקדשתם אותי וחטאו עליו השלום הוא שנטה לצד אחד מקצוות ממעלות המדות והוא הסבלנות כאשר נטה לצד הרגזנות באמרו (במדבר כ' י') "שמעו נא המורים" דקדק עליו השם יתברך שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס וכיוצא בזה בדין האיש ההוא הוא חלל השם יתברך מפני שמתנועותיו ומדבריו כולם למדים והיו מקוים להגיע בהם אל הצלחת העולם הזה והעולם הבא ואיך יראה בו הכעס והוא מפעולות הרע כמו שבארנו ולא יבא כי אם מתכונות רעות מתכונות הנפש. אבל אמרו בענין "מריתם פי" הוא כמו שאבאר והוא שלא היה מדבר עם סכלים ולא עם מי שאין לו מעלה אבל עם אנשים שהקטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל בן בוזי כמו שזכרוהו חכמים וכל מה שיאמר או יעשה יבחנוהו וכאשר ראוהו שכעס אמרו שהוא עליו השלום ודאי אין עליו פחיתות מדה ולולא שהיה יודע שהשם יתברך כעס עלינו בבקשת המים ושאנחנו הכעסנוהו יתברך לא היה כועס ואנו לא מצינו שהשם יתברך כעס בדברו אליו בזה הענין אבל אמר (במדבר כ' ח') "קח את המטה והקהל את העדה". והנה יצאנו מכונת השער אבל התרנו ספק מספקי התורה שנאמר בו דברים רבים ונשאל פעמים רבות איזה חטא חטא וראה מה שנאמר בו ומה שאמרנו בו אנחנו והאמת תעשה דרכה ואשוב אל כונתי כי כשיהיה האדם שוקל פעולותיו תמיד ומכון אל אמצעותן יהיה במדריגה עליונה ממדרגת בני אדם ובזה יתקרב אל השם יתברך וישיג את טובו וזוהי הדרך השלמה שבדרכי העבודה וכבר זכרו חכמים זכרונם לברכה זה הענין וכתבו עליו ואמרו (מועד קטן ה ע"ב סוטה ה') "כל השם אורחותיו ומשגיח בהם זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא שנאמר (תהלים נ' כ"ג) "ושם דרך אראנו בישע אלקים" אל תקרי "ושם" אלא "ושם" והשימה הוא השעור והסברא זה הענין אשר פירשנו בזה הפרק כולו בשוה וזהו שעור מה שראינוהו שצריך בזה הענין:
פרק ה
פרק חמישי
בהשתמש האדם בכחות הנפש לצד תכלית אחת צריך לאדם שישעבד כחות נפשו כולם לפי הדעת כפי מה שהקדמנו בפרק שלפני זה וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת והיא השגת השם יתברך כפי יכולת האדם לדעת אותו וישים פעולותיו כולן תנועותיו מנוחותיו וכל דבריו מביאים לזו התכלית עד שלא יהיה בפעולותיו דבר מפועל ההבל רצוני לומר פועל שלא יביא אל זאת התכלית והמשל בו שישים הכונה באכילתו בשתיתו משגלו שנתו יקיצתו תנועתו ומנוחתו בבריאות גופו לבד והכונה בבריאות גופו שתמצא הנפש כליה בריאים ושלמים לקנות החכמות ולקנות מעלות המדות ומעלות השכליות עד שיגיע לתכלית ההיא ועל זה ההיקש לא תהיה אז כונתו אל ההנאה לבד עד שיבחר מן המזון והמשתה הערב וכן בשאר ההנהגות אבל יכון אל המועיל וכשיזדמן שיהיה ערב יהיה וכשיזדמן - שיהיה בלתי ערב - יהיה או יכון אל הערב על דבר חכמת הרפואה כמי שחלשה תאותו למאכל - יעוררה במזונות המתובלים הערבים שנפש האדם מתאוה להם. וכן מי שהתעוררה עליו מרה שחורה - יסירה בשמיעת הנגונים במיני זמר בטיול הגנות בבנינים הנאים חברת הצורות היפות וכיוצא בהם ממה שירחיב הנפש ויסיר חולי המרה השחורה ממנו. והכונה בכל זה שיבריא גופו ותכלית הכונה בבריאות גופו לקנות חכמה וכן כשיתעסק לקנות ממון תהיה תכלית כונתו בקבוצו שיוציאו במעלות ושימציאהו לחושי גופו ולהמשיך מציאותו עד שישיג וידע מהשם יתברך מה שאפשר לדעתו ועל זה ההיקש יש למלאכת הרפואות מבוא גדול מאוד במעלות השכליות והמדות בידיעת השם יתברך ובהגיע אל ההצלחה האמתית ויהיו למודה ובקשתה עבודה מן העבודות הגדולות. ולא תהיה אז כאריגה וכנגרות כי בה נשער פעולותינו ותשובנה פעולות אנושיות מביאות אל המעלות האמתיות כי האדם שיבא ויאכל מזון ערב אל החיך טוב הריח שנפש אדם מתאוה לו והוא מזיק לו ואפשר שיהיה סבה לחולי קשה או למיתת פתאם - זה והבהמה אצלי שוים ואין זה פועל אדם מאשר הוא אדם בעל שכל אמנם הוא פעל אדם מאשר הוא חי נמשל כבהמה נדמה ואמנם יהיה פועל אנושי כשיאכל המועיל לבד ופעמים יניח הערב ויאכל הנמאס כפי בקשת המועיל וזה פעל לפי הדעת ובזה נבדל האדם מפעולותיו מזולתו. וכן כשיבעול כשיתאוה מבלתי שישמור הנזק והתועלת יש לו זה הפעל מאשר הוא בעל חי לא מאשר הוא אדם. ואפשר שתהיה הנהגתו כולה לפי המועיל כמו שזכרנו אלא שישים תכליתו בריאות גופו ושלמותו מהחליים לבד ואין זה חסיד כי כמו שבחר זה הנאת הבריאות בחר זה האחר הנאת המאכל או הנאת המשגל וכולם אין תכלית אמתות לפעולותיהם. אבל הנכון שישים תכלית כל מה שיתעסק בו בבריאות גופו והמשך מציאותו על השלמות כדי שישארו כלי כחות נפשו אשר הם איברי הגוף שלמים ותתעסק נפשו מבלי מונע במעלות המדות ובמעלות השכליות. וכן כל מה שילמדוהו מן החכמות ומן הדעות שישיג משהו מהן - דרך לתכלית ההיא (נ"א ואע"פ שישתדל במה שאין בו וכו') אין בו דין ודברים. ומה שאין בו תועלת בתכלית ההיא כשאלת החשבון ספר החרוטים ובתחבולות להרבות משאלות אל ההנדסה משיכת המשקלים והרבה כיוצא באלו תהיה כונה בהן לחדד בהן השכל ולהרגיל כח השכלי בדרכי המופת עד שיגיע לו לאדם קנין ידיעת ההקש והמופת מזולתו יהי לו זה הדרך שיגיע בה לידיעת אמתות מציאות השם יתברך. וכן בדרכי האדם כולם אין צריך שידבר (בהם) אלא במה שתבא לנפשו בו תועלת או ירחק היזק מנפשו או מגופו או בחכמה או במעלה או בשבח מעלה או מעולה או לגנות גנות או מגונה כי קללת בעלי החסרונות וזכרם לגנות אם תהיה הכונה בהם לחסרם אצל בני אדם עד שיתרחקו מהם ולא יעשו כמעשיהם אז מחויב והוא מעלה. הלא תראה אמרו יתברך (ויקרא י"ח ג') "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו" וספור הסדומיים וכל מה שבא במקרא מגנות בעלי החסרונות וזכרם לגנאי ושבח הטובים והגדלתם אין הכונה בהם רק מה שזכרתי לך עד שימשכו בני אדם אחרי הדרכים הטובים האלה ויתרחקו מדרכי הרעים ההם וכשישים האדם כונתו אל זה הענין יבטל מפעולותיו ויחסר ממאמרו הרבה מאד כי מי שיכון אל זה הענין לא יתעורר לפתח הכותל בזהב או לעשות רקום זהב בבגדיו הנאים (האלקים) אם לא יכוין בזה להרחיב נפשו כדי שתבריא וירחיק ממנה חליה עד שתהיה בהירה וזכה לקבל החכמות והוא אמרם זכרונם לברכה (שבת כ"ה) "דירה נאה ואשה נאה ומטה מוצעת לתלמידי חכמים" כי הנפש תלאה ותעכור המחשבה בהתמדת עיון הדברים הכעורים כמו שילאה הגוף בעשותו המלאכות הכבדות עד שינוח וינפש ואז ישוב למזגו השוה - כן צריכה הנפש גם כן להתעסק במנוחת החושים בעיון לפתוחים ולענינים הנאים עד שתסור ממנה הליאות כמו שאמרו "כי הוי חלשי רבנן מגרסיהו הוו אמרי מילתא דבדיחותא" ויחשוב שעל זה הצד לא יהיו אלה רעות ולא מעשה הבל רצוני לומר עשית הפתוחים והציורים בבנינים בכלים ובבגדים ודע שזאת המדרגה היא מדרגה עליונה מאד וחמודה לא ישיגוה אלא מעט מזער ואחר הרגל גדול וכשתזדמן מציאות האדם שזה ענינו אני אומר שהוא למטה מן הנביאים רצוני לומר שישמש כחות נפשו כולם וישים תכליתם ידיעת השם יתברך לבד ולא יעשה מעשה קטן או גדול ולא ידבר דבר אלא שהפעל ההוא או הדבר ההוא מביא למעלה או למה שמביא אל מעלה והוא יחשוב ויסתכל בכל פעל ותנועה ויראה אם יביא אל התכלית ההיא או לא יביא ואז יעשהו. וזהו אשר בקש ממנו יתברך שנכוין אליו באמרו (דברים ו' ה') "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" רצונו לומר בכל חלקי נפשך שתעשה תכלית כל חלק ממנה תכלית [אחת] והיא לאהבת השם יתברך. וכבר הזהיר הנביא עליו השלום על זה גם כן ואמר (משלי ג' ו') "בכל דרכיך דעהו" ופירושו חכמינו זכרונם לברכה ואמרו (ברכות ס"ג) "אפילו לדבר עבירה" רצונם לומר שתשים לפעל ההוא תכלית והיא האמת אף על פי שיש בה עבירה מצד אחד וכבר כללו חכמינו זכרונם לברכה זה הענין כולו בקצרה במלות מועטות מורה על זה הענין הוראה שלמה מאד עד כשאתה תבחן קוצר המלות איך ספרו זה הענין הגדול והעצום כולו אשר חברו בו חבורים ולא השלימוהו תדע שנאמר בכח אלקי בלא ספק והוא אמרם בצואתיהם (אבות פרק ד') "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" וזהו הענין אשר בארנוהו בזה הפרק וזהו שיעור מה שראינוהו ראוי לזכרו הנה לפי זאת ההקדמה:
פרק ו
פרק ששי
בהפרש אשר בין החסיד המעולה ובין הכובש את יצרו והמושל בנפשו אמרו הפילוסופים שהמושל בנפשו אף על פי שעושה המעשים הטובים והחשובים הוא עושה אותם והוא מתאוה אל הפעולות הרעות ונכסף אליהן ויכבוש את יצרו ויחלוק עליו בפעולותיו אל מה שיעוררוהו אליו כחותיו ותאותו ותכונת נפשו ויעשה הטובות והוא מצטער בעשיתן ונזוק אבל החסיד הוא נמשך בפעולותו אחר מה שתעוררהו תאותו ותכונתו ויעשה הטובות והוא מתאוה ונכסף אליהן. ובהסכמה מן הפילוסופים שהחסיד יותר חשוב ויותר שלם מן המושל בנפשו אבל אמרו שהמושל בנפשו כחסיד בענינים רבים ומעלתו למטה ממנו בהכרח להיותו מתאוה לפעל הרע ואף על פי שאינו עושה אותו מפני שתשוקתו לרע היא תכונה רעה בנפש. וכבר אמר שלמה המלך עליו השלום כיוצא בזה (משלי כ"א י') "נפש רשע אותה רע" ואמר בשמחת החסיד במעשה הטוב והצטער מי שאינו צדיק בעשיתו זה המאמר (משלי כ"א ט"ו) "שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפועלי און". זהו הנראה מדברי הנביאים נאות למה שזכרוהו הפילוסופים וכאשר חקרנו דברי חכמים בזה הענין נמצא להם שהמתאוה לעבירות ונכסף אליהן הוא יותר חשוב ויותר שלם מאשר לא יתאוה אליהן ולא יצטער בהנחתן עד שאמרו שכל אשר יהיה האדם יותר חשוב ויותר שלם תהיה תשוקתו להעבירות והצטערו בהנחתן יותר גדולות. והביאו בזה הדברים ואמרו (סוכה נ"ב) "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" ולא דים זה עד שאמרו ששכר המושל בנפשו גדול לפי רוב צערו במשלו בנפשו ואמרו (אבות פרק ב') "לפום צערא אגרא". ויותר מזה שהם צוו להיות האדם מתאוה לעבירות עד שהזהירו מלומר שאני בטבעי לא אתאוה לזאת העבירה ואף על פי שלא אסרה התורה והוא אמרם (ספרא קדושים) "רבי שמעון בן גמליאל אומר לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב אי אפשי ללבוש שעטנז אי אפשי לבא על הערוה אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי". ולפי המובן מפשוטי שני המאמרים בתחלת המחשבה הם סותרים זה את זה ואין הענין כן אבל שניהם אמת ואין מחלוקת ביניהם כלל והוא שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות אשר אמרו שמי שלא יתאוה אליהן יותר חשוב מן המתאוה אליהן ויכבוש את יצרו מהן הם הענינים המפורסמים אצל כל בני אדם שהם רעים כשפיכת דמים כגנבה וגזלה ואונאה ולהזיק למי שלא הרע לו ולגמול רע למטיב לו ולבזות אב ואם וכיוצא באלו והן המצוות שאמרו עליהן חכמים זכרונם לברכה (יומא ס"ז) שאילו לא נכתבו ראויות הן ליכתב ויקראו אותן קצת חכמינו האחרונים אשר חלו חלי. המדברים מצוות השכליות. ואין ספק שהנפש אשר תכסף לדבר מהן ותשתוקק אליו שהיא חסרה ושהנפש החשובה לא תתאוה לאחת מאלו הרעות כלל ולא תצטער בהמנעה מהן. אבל הדברים שאמרו עליהם החכמים שהכובש את יצרו מהם הוא יותר חשוב וגמולו יותר גדול הן התורות השמעיות וזה אמת שאלמלא התורה לא היו רעות כלל ומפני זה אמרו שצריך האדם שיניח נפשו אוהבת אותן ולא יהיה מונע מהן אלא התורה ובחון חכמתם עליהם השלום במה שהמשילו שהם לא אמרו "אל יאמר אדם אי אפשי להרוג הנפש אי אפשי לגנוב אי אפשי לכזב אלא אפשי ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי" אבל הביאו דברים שמעיים כולם בשר בחלב לבישת שעטנז עריות ואלו המצוות וכיוצא בהן הן אשר קראן השם יתברך "חקות". ואמרו רבנן זכרונם לברכה (יומא ס"ז ע"ב) "חקים שחקקתי לך אין לך רשות להרהר בהם" ועובדי עבודה זרה משיבים עליהם והשטן מקטרג בהם כגון פרה אדומה ושעיר המשתלח. ואשר קראו אותן האחרונים שכליות תקראנה מצוות כפי מה שבארו החכמים והנה התבאר לך מכל מה שאמרנו איזו מן העבירות יהיה מי שלא ישתוקק אליהן יותר חשוב מן המשתוקק אליהן וכובש יצרו מהן ואיזו מהן יהיה הענין בהפוך. וזה חדוש נפלא בהעמיד שני המאמרים ולשונם מורה על אמתות מה שבארנו. וכבר נשלמו כונות זה הפרק:
פרק ז
פרק שביעי במחיצה ועניניה
הרבה ימצא במדרשות ובאגדות ויש מהן בגמרא שיש מן הנביאים מי שיראה השם יתברך מאחרי המחיצות רבות ומהם מי שיראהו מאחרי מחיצות מועטות לפי קרבתם אל השם יתברך ולפי מעלתם בנבואה עד שאמרו (יבמות מ"ט) שמשה רבינו עליו השלום ראה השם יתברך מאחרי מחיצה אחת בהירה כלומר מזהירה הוא אמרם "הסתכל באספקלריא המאירה" ו"אספקלריא" שם המראה הנעשה מגוף המזהיר כשהם וזכוכית כמו שהתבאר בסוף "כלים". והכונה בזה הענין מה שאומר לך והוא שאנחנו בארנו בפרק שני שהמעלות מהן מעלות שכליות ומהן מעלות המדות וכן הפחיתיות מהן פחיתיות שכליות בסכלות ומעוט ההבנה ודוחק התבונה ומהן פחיתיות המדות כרוב התאוה הגאוה הרוגז הכעס העזות ואהבת הממון והדומה להם והן רבות מאד וכבר זכרנו הסדר בידיעתם בפרק הרביעי ואלו הפחיתיות כולן הן מחיצות המבדילות בין האדם ובין השם יתברך מאמר הנביא מבאר זה (ישעיה נ"ט ב') "כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם" יאמר שעונותינו והם אלו הרעות כמו שזכרנו הן המחיצות המבדילות בינינו ובינו יתברך ודע שכל נביא לא נתנבא אלא אחר שתהיינה לו כל המעלות השכליות ורוב מעלות המדות והחזקות שבהן והוא אמרם (שבת צ"ב. נדרים ל"ח) "אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר" "וחכם" הוא כולל כל המעלות השכליות בלי ספק "ועשיר" הוא במעלות המדות רצוני לומר ההסתפקות מפני שהם קוראים המסתפק - עשיר והוא אמרם בגדר העשיר (אבות פרק ד') "איזהו עשיר השמח בחלקו" רצוני לומר שיספיק לו במה שהמציא לו זמנו ולא ידאג במה שלא המציא לו. וכן "גבור" הוא גם כן במעלות המדות רצוני לומר שינהיג כחותיו כפי הדעת והעצה כמו שבארנו בפרק החמישי והוא אומר (אבות פרק ד') "איזה גבור הכובש את יצרו". ואין מתנאי הנביא שתהיינה אצלו כל מעלות המדות עד שלא תפחיתהו פחיתות שהרי שלמה המלך עליו השלום העיד עליו הכתוב (מלכים א' ג' ה') "בגבעון נראה ה' אל שלמה" ומצינו לו פחיתות מדות והוא רוב התאוה בבאור "בהרבות נשים" וזה מפעולות תכונות רוב התאוה ואמר מבואר (נחמיה י"ג כ"ו) "הלא עם כל אלה חטא שלמה". וכן דוד המלך עה"ש נביא אמר (שמואל ב' כ"ד ג') "לי דבר צור ישראל" ומצאנו אותו בעל אכזריות אף על פי שלא שמש בה כי אם בעבודה זרה ובהריגת הכופרים והיה רחמן לישראל אבל בא בביאור מ"דברי הימים" שהשם יתברך לא הרשהו לבנות בית המקדש ולא היה ראוי בעיניו לזה לרוב מה שהרג אמר (דברי הימים א' כ"ב ח') "אתה לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת". ומצאנו (סנהדרין קי"ג) באליהו זכרונו לברכה מדת הרגזנות ואף על פי ששמש בה בכופרים ועליהם היה כועס אבל אמרו חכמים שהשם יתברך לקחו ואמר לו שאינו ראוי למשול בבני אדם ולהיות להם לכהן מי שיש לו קנאה כמו שיש לו כי ימיתם. וכן מצאנו בשמואל שפחד משאול וביעקב שפחד מפגישת עשו. אלו המדות וכיוצא בהן הן מחיצות בין השם יתברך עם הנביאים עליהם השלום ומי שיש לו שתי מדות או שלש מהן בלתי ממוצעות כמו שבארנו בפרק הרביעי נאמר בו שראה השם יתברך מאחר שתי מחיצות או שלש. לא תרחיק היות חסרון קצת המדות ממעט ממדרגת הנבואה שאנחנו מצינו קצת פחיתות המדות תמנע הנבואה לגמרי. בכעס אמרו (פסחים ס"ו) "כל הכועס אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו" והביא ראיה מאלישע שנסתלקה ממנו הנבואה כשכעס עד שהסיר כעסו והוא אומרו "ועתה קחו לי מנגן" והאנחה והדאגה של יעקב אבינו עליו השלום כל ימי התאבלו על יוסף נסתלקה ממנו רוח הקודש עד שנתבשר בחייו ואמר (בראשית מ"ה כ"ז) "ותחי רוח יעקב אביהם" ואמר המתרגם "ושרת רוח הנבואה על יעקב אבוהון". ולשון החכמים "אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה" (שבת ל ע"ב פסחים קי"ג) וכאשר ידע משה רבינו עליו השלום שלא נשארה לו מחיצה שלא הסיר אותה וכי נשלמו בו מעלות המדות כולן והמעלות השכליות כולן בקש להשיג מהות השם יתברך על אמתות מציאותו אחר שלא נשאר לו מונע ואמר (שמות ל"ג י"ח) "הראני נא את כבודך" והודיעו השם יתברך שאי אפשר לו זה בהיותו שכל נמצא בחומר רצוני לומר מאשר הוא אדם והוא אומרו (שמות ל"ג כ') "כי לא יראני האדם וחי" הנה לא נשאר לו בינו ובין השגת השם יתברך על אמתת מציאותו אלא מחיצה אחת בהירה והוא השכל האנושי שאינו נבדל וגמל אליו יתברך חסד בתת לו מן ההשגה אחר ששאלו יותר ממה שהיתה אצלו קודם שאלתו והודיעו שהתכלית ההיא אי אפשרית לו מפני שהוא בעל גשם יכנה אמתת השגה בראית פנים כי האדם כשיראה פני חבירו תהיה אז בנפשו צורתו עד שלא תתערב לו עם זולתה (אפילו בשעה שאינו רואה אותה) אבל כשיראה אחוריו אף על פי שהוא מכירו בראיה ההיא פעמים יסופוק עליו ויתערבו לו עם זולתם כן השגתו יתברך על האמת היא ידיעת השם יתברך מאמתות מציאותו מה שלא ישתתף במציאות ההיא זולתו מן הנמצאות עד שימצא בנפשו מציאותו חזקה ונבדלה למה שמצא בעצמו ממציאות שאר הנמצאות. ואי אפשר לאדם להשיג זה השעור מן ההשגה אלא שהוא עליו השלום השיג למטה מזה מעט והוא אשר כנה ואמר (שמות ל"ג כ"ג) "וראית את אחורי". ואני עתיד להשלים זה הענין בספר הנבואה וכאשר ידעו חכמינו זכרונם לברכה ששני המינים האלו מן הפחיתיות רצוני לומר השכליות והמדות הם אשר יבדילו בין השם יתברך ובין האדם ובהם הוא יתרון מעלות הנביאים אמרו על קצתם במה שראו מחכמתם ומדותיהם (סוכה כ"ח בבא בתרא קל"ד) "ראויים הם שתשרה שכינה עליהם כמשה רבינו עליו השלום" ולא יעלם ממך ענין הדמיון שהם דמו אותו בו לא שישווהו אליו חלילה. וכן אמרו על אחרים כיהושע בן נון על הצד אשר זכרנו. וזה ענין אשר כווננו לבאר בזה הפרק:
פרק ח
פרק שמיני ביצירה האנושית
אי אפשר שיולד האדם מתחלת ענינו בטבע בעל מעלה ולא בעל חסרון כמו שאי אפשר שיולד האדם בטבע בעל מלאכה מן המלאכות אבל אפשר שיולד בטבע מוכן למעלה או לחסרון בהיות פעולות האחד מהן יותר קלות עליו מפעולות האחר. והמשל בו כשיהיה האדם מזגו נוטה אל היובש ויהיה עצם מוחו זך והליחות בו מעט יוקל עליו לגרוס לזכור ולהבין הענינים יותר מבעל לחה לבנה ורב הליחות במוח. אבל אם יונח האיש ההוא המוכן במזגו אל זאת המעלה מבלתי למוד כלל ולא יעורר כחותיו ישאר סכל בלי ספק וכן כשילמדו ויבינו זה עב הטבע ורב הלחות ידע ויבין אבל בקושי ועל זה המין בעצמו ימצא איש שמזג לבו יותר חם ממה שצריך יהיה גבור רצוני לומר מוכן לגבורה אם ילמדהו הגבורה יהיה גבור במהרה ואחר - מזג לבו יותר קר ממה שצריך. והוא מוכן לצד המורך והפחד וכשילמדוהו וירגילוהו יקבלם מהרה ואם יכון בו הגבורה לא ישוב גבור רק בקושי גדול אבל ישוב כשירגילוהו בלי ספק ואמנם בארתי לך זה שלא תחשוב השגעונות אשר ישקרו בהם חכמי הכוכבים אמתיות כי יחשבו שמולד האדם ישימהו בעל מעלה או בעל חסרון ושהאיש מוכרח על המעשים ההם בהכרח אמנם אני יודע שהדבר המוסכם עליו מתורתנו ומפילוסופי יון כמו שאמתוהו טענות האמת שפעולות האדם כולן מסורות לו אין מכריח אותו בהן ולא מביא אותו זולת עצמו כלל שיטהו לצד מעלה או לצד חסרון אלא אם כן תהיה לו הכנת המזגים לבד כמו שבארנו שיקל בו ענין או יכבד. אבל שתתחיב (פעולה מהפעולות) או יהיה בו נמנע - אין זה כלל. ואילו היה האדם מוכרח על פעולותיו תהיינה בטלות מצוות התורה ואזהרותיה והיה הכל שקר גמור אחר שאין בחירה לאדם במה שיעשה. וכן היה מתחיב בטול הלמוד והתלמדות ולמוד כל מלאכת מחשבת היה כל זה הבל ולבטלה אחר שהאדם אי אפשר לו כלל מפני הגורם המכריח אותו מחוץ זולתו לפי דעת האומרים זה שמוכרח שלא יעשה הפועל הפלוני בלתי שידע החכמה פלונית ושתהיה לו המדה הפלונית. והיה הגמול והעונש גם כן עול גמור הן ממנו לקצתינו והן מהשם יתברך לנו שזה שמעון שהרג לראובן אחר שזה מוכרח שיהרוג וזה מוכרח שיהרג למה נענש שמעון ? ואיך יתכן עליו גם כן יתברך צדיק וישר הוא שיענשהו על פועל שאי אפשר שלא יעשהו ואפילו שישתדל שלא יעשהו לא היה יכול ? והיו בטלות גם כן ההכנות כולן עד סופן מבנות בתים כנוס הממון לברוח בעת הפחד וזולתם מן הדומה להם כי אשר נגזר שיהיה אי אפשר מבלתי היותו. וזה כולו שקר גמור וכנגד המושכל והמורגש וזה הריסות חומת התורה לגזור על השם יתברך בעול חלילה לו ממנו אמנם האמת אשר אין ספק בה שפעולת האדם כולן מסורות לו אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה מבלתי הכרח שיכריחהו עליו מפני זה היה ראוי לצוותו. אמר (דברים ל' ט"ו) "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב" (דברים ל' י"ט) "ובחרת בחיים". ושם הבחירה לנו בהם וחייב העונש למי שימרה והגמול למי שיעבור אם תשמעו ואם לא תשמעו וחיב הלמוד וההתלמדות (דברים י"א י"ט) "ולמדתם אותם את בניכם" (דברים ה' א') "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" וכל מה שבא בלמוד המצוות וחיב גם כן ההכנות כולן כמ"ש בתורה (דברים כ"ב ח') "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך" (דברים כ' ז') "פן ימות במלחמה" (שמות כ"ב כ"ו) במה ישכב (דברים כ"ד ו') "ולא יחבול ריחים ורכב" והרבה בתורה ובנביאים מזה הענין ר"ל ההכנות. אבל מה שנמצא לחכמים עה"ש והוא אמרם (ברכות ל"ג. מגילה כ"ה. נדה טז) "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" הוא גם כן אמת ונוטה לצד מה שזכרנו. אלא שהרבה פעמים יטעו בני אדם ויחשבו קצת פעולות האדם הבאות לבחירתו שהוא מוכרח עליהן כזוג פלוני או היות זה הממון בידו. וזה בלתי אמת כי זאת האשה אשר לקחה בכתובה וקדושין והיא כשרה לו לקחה לו לפריה ורביה והיא מצוה והשם יתברך לא יגזור בעשית המצוה. ואם יהא בנשואין אסור - היא עבירה והשם לא יגזור בעשית העבירה וכן זה אשר גזל ממון פלוני או גנבו ממנו או הכה אותו וכחש בו ונשבע עליו לשקר אם נאמר שהשם יתברך גזר על זה שיגיע זה הממון לידו ושיצא מיד זה האחר כבר גזר בעבירה ואין הענין כן אבל כל פעולות האדם הבאות בבחירתו בהן בלי ספק תמצאנה המצוות והעבירות כי כבר בארנו בפרק השני שמצוות התורה ואזהרותיה הן בפעולות אשר לאדם בהן בחירה שיעשן או שלא יעשן ובזה החלק מן הנפש תמצא יראת שמים ואינה בידי שמים אבל נמסרה לבחירת האדם כמו שבארנו. אם כן מהו אמרם "הכל בידי שמים"? אמנם ירצו בו הענינים הטבעיים אשר אין בחירה לאדם בהם כגון בהיותו ארוך או קצר או רדת המטר או עצירה או הפסד האויר או זכותו וכיוצא בהם מכל מה שבעולם זולת תנועות האדם ומנוחתו. ואמנם זה הענין אשר בארו חכמים שהמצוות והעבירות אינן בידי שמים ולא ברצונו אבל ברצון האדם נמשכו בזה אחרי דברי ירמיהו עליו השלום והוא אמרו (איכה ג' ל"ח) "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" שהרעות הם המעשים הרעים והטוב הם המעשים הטובים ואמר שהשם יתברך אינו גוזר על האדם לעשות רע או טוב ואחר שהענין כן ראוי לאדם להתאונן ולבכות על מה שעשה מן החטאים והעבירות אחר שפשע ברצונו ואמר (איכה ג' ל"ט) "מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו" ואחר כן שב ואמר שרפואות זה החולי - בידינו כי כמו שפשענו בבחירתנו כן לנו לשוב ממעשינו הרעים ואמר אחר כך (איכה ג' מ'-מ"א) "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה' נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים". אבל המאמר המפורסם אצל בני אדם וגם ימצא ממנו בדברי החכמים ובדברי הנביאים גם כן והוא שישיבת האדם וקימתו וכל תנועותיו ברצון השם יתברך וחפצו הוא מאמר אמתי על צד אחד והוא כמו שהשליך אבן אל האויר וירדה למטה שאמרנו בה שברצון השם יתברך ירדה למטה והוא מאמר אמתי שהשם יתברך רצה שתהיה הארץ כולה במרכז ומפני זה בכל עת שישליכו חלק ממנה למעלה יתנועע אל המרכז. וכן כל חלק מחלקי האש מתנועע למעלה ברצון שקדם להיות מתנועע למעלה לא שהשם יתברך רצה בעת שהתנועע זה החלק מן הארץ שיתנועע למטה ובזה חולקים המדברים כי שמעתי אומרים שהרצון בכל דבר עת אחר עת תמיד ולא כן נאמין אנחנו אך הרצון היה בששת ימי בראשית שימשכו הדברים כולם על טבעם תמיד כמו שאמר (קהלת א' ט') "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש". ומפני זה הוצרכו החכמים לומר כי כל המופתים היוצאים חוץ לטבע אשר היו וגם אשר עתידים להיות מאשר יעד בהם הכתוב כולם קדם בהם הרצון בששת ימי בראשית והושם בטבע הדברים אז שיתחדש בהם מה שיתחדש. וכאשר יתחדש הדבר בעת הצורך יחשבו הרואים בו שעתה נתחדש ואין הדבר כן. וכבר הרחיבו בזה הענין הרבה במדרש קהלת וזולתו ומאמרם בזה הענין (עבודה זרה נ"ד) "עולם כמנהגו נוהג" ותמצאם עליהם השלום תמיד בכל דבריהם בורחים מתת הרצון בדבר אחר דבר ובעת אחר עת ועל זה הצד יאמר באדם כשיקום וישב שברצון השם יתברך קם וישב רצוני לומר שהושם בטבעו בתחילת בריאתו שיקום וישב בבחירתו לא שהוא רוצה עתה בעת קומו שיקום או שלא יקום כמו שלא רוצה עתה בנפילת האבן הזאת שתפול או שלא תפול וכלל הדבר שנאמין בו הוא כי כמו שרצה השם יתברך שיהיה האדם נצב הקומה רחב החזה בעל אצבעות כן רצה שיתנועע וינוח מעצמו ויעשה פעולות בבחירתו אין מכריח לו עליהן ולא מונע מהן כמו שהתבאר בתורה האמתית המבארת זה הענין באמרה (בראשית ג' כ"ב) "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" וכבר באר התרגום בפירוש שהרצון בו ממנו לדעת טוב ורע רצוני לומר שהוא היה אחד בעולם רצוני לומר מין שאין כמוהו מין אחד שישתתף עמו בזה הענין אשר נמצא בו והוא שמעצמו ומנפשו ידע הטוב והרע ויעשה איזה מהם שירצה ואין מונע לו מהם ואחר שהוא כן אפשר שישלח ידו ויקח מזה ואכל וחי לעולם ואחר שיתחייב זה במציאות האדם רצוני לומר שיעשה בבחירתו פעולות הטוב והרע 'כאשר ירצה א"כ יתחייב ללמדו דרכי הטוב והרע ושיצוהו יזהירהו יענישהו ויגמלהו יהיה כל זה יושר וכן ראוי לו להרגיל עצמו בפעולות הטובות עד שתהיינה לו המעלות השכליות ויתרחק מן הפעולות הרעות עד שתסורנה והן הפחיתיות אשר הן נמצאות אתו ולא נאמר שהן בענין שאינן יכולות להשתנות כי כל ענין אפשר להשתנות מן הטוב אל הרע ומן הרע אל הטוב והכל בבחירתו ומפני זה הענין זכרנו כל מה שזכרנו מענין המצוות והעבירות והנה נשאר עלינו לבאר דבר אחד מזה הענין והוא שיש מפסוקים יחשבו בהם בני אדם שהשם יתברך יגזור במרי ושהשי"ת יכריח עליו - זה שקר וצריכים אנו לבארם כי הרבה מבני אדם התבלבלו בהם ומזה מה שנאמר לאברהם (בראשית ט"ו י"ג) "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" אמרו הלא תראה שגזר על המצרים שיחמסו זרע אברהם ולמה ענשם ? והלא בהכרח בגזרת השם יתברך השתעבדו בהם כמו שנגזר עליהם ? והתשובה לאלו שזה הענין דומה כאילו אמר השם יתברך שהנולדים לעתיד יהיה מהם מורד ועובד חסיד ורע וזה אמתי ולא מפני זה המאמר התחיב פלוני (זה) הרע להיות רע על כל פנים ולא פלוני (זה) הצדיק להיות צדיק על כל פנים אבל כל מי שיהיה מהם רע יהיה בבחירתו ואילו היה רוצה להיות צדיק היה יכול ואין מונע לו. וכן כל צדיק וצדיק אילו היה רוצה להיות רע לא היה מונע לו מזה כי הדברים שאמר הקדוש ברוך הוא לא אמרם על איש ידוע עד שיאמר כבר נגזר עליו ואמנם באו הדברים בכלל ונשאר כל איש ואיש בבחירתו בעיקר יצירתו. וכן כל איש ואיש מן המצרים אשר חמסו והונו אותם היה בבחירתו שלא יחמסם אילו היה רוצה כי לא נגזר על האיש בפרט שיחמסם וזאת התשובה בעצמה נשוב על אמרו (דברי' ל"א ט"ז) "הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלקי נכר" שאין הפרש בין זה ובין אמרו כל מי שיעבוד כוכבים יעשה בו כך וכך שאם לא ימצא לעולם מי שיעבוד אותה תהיה ההפחדה לבטלה ותהיינה הקללות כולן לבטלה. וכן העונשים אשר בתורה אין לנו לומר כאשר מצאנו דין סקילה בתורה שזה שחלל שבת היה מוכרח לחלל. ולא מפני הקללות שבאו בתורה נאמר שאשר עבדו כוכבים חלו עליהם הקללות ההן שנגזר עליהם לאבדם אבל בבחירותו עבדו כל מי שעבדה וחל עליו העונש כמו שנאמר (ישעיה ס"ו ג' - ד') "גם המה בחרו בדרכיהם ובשקוציהם נפשם חפצה גם אני אבחר בתעלוליהם ומגורתם אביא להם" אבל אמרו (שמות י"ד ד') "וחזקתי את לב פרעה" ואחר כך ענשו והמיתו יש בו מקום לדבר ויעלה ממנו בידינו שורש גדול (על מה שלא חשבו כל המפרשים) והסתכל מאמרי בזה הענין ושים אליו לבך וחבר אותו על דברי זולתי ובחר לך הטוב והוא אצלי שפרעה וסיעתו אילו לא היה להם חטא אלא שלא שלחו ישראל היה הענין בסופק על כל פנים שהרי הקדוש ברוך הוא מנעם מלשלוח אותם כמו שנאמר (שמות י' א') "כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו" ואיך היה מבקש מהם לשלחם והם מוכרחים שלא לשלחם ? ואיך ענשם אחר כן כאשר לא שלחם ? וזה נראה עול בלא ספק וסותר כל מה שהקדמנו הצעתו אלא שאין הענין כן. אבל פרעה וסיעתו מרו בבחירתם בלי הכרח וחמסו הגרים אשר היו בתוכם והעלו עליהם עול גמור כאשר נאמר בבאור (שמות א' ט - י) "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו" זאת הפעולה היתה בהם בבחירתם מבלי הכרח רק ברוע לבבם והיה עונש השם יתברך להם על זה למנעם מהתשובה עד שיחולו עליהם מהעונשים מה שהיה ראוי להם מן הדין ומניעתם מהתשובה הוא שלא ישלחם וכבר באר לו השם יתברך זה הענין והודיעו שאילו היה רוצה להוציאם לבד היה מאבד אותו וסיעתו והיו יוצאים מהרה מאין איחור אמנם רצה עם הוציאו אותם לענשם על מה שקדם מחמת שעבודם כמו שהבטיח ואמר (בראשית ט"ו י"ד) "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" ואי אפשר לענשם אילו היו עושים תשובה ועל כן נמנעו מהתשובה והחזיקו בהם והוא אמרו (שמות ט' טו - טז) "כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי" ואין לדקדק עלינו אם נאמר שהשם יתברך יענש האדם וימנענו מהתשובה ולא יעזבהו לבחור בתשובה כי הוא יתברך ידע החטאים ולפי חכמתו וישרו יהיה שעור העונש פעמים בעולם הבא לבד ופעמים בעולם הזה לבד ופעמים בשניהם וענשו בעולם הזה חלוק פעמים יענש בגוף פעמים בממון ופעמים בשניהם יחד וכאשר יבטל קצת תנועות בני אדם שהן בבחירתו על צד העונש כבטול ידיו מן המלאכה שלא יכול לעשות בה מאומה כמו שעשה לירבעם בן נבט או לסמא עיניו מן הראות כמו שעשה לאנשי סרום הנאספים על פתח לוט כן יבטל ממנו בחירת התשובה עד שלא יתעורר אליה כלל וימות בחטאו. ולא נתחיב לדעת חכמתו עד שנדע למה ענש זה בזה המין מן העונש ולא ענשו במין אחר כמו שלא נדע מה הסבה להיות לזה המין זאת הצורה ולא היתה לו צורה אחרת. אבל הכלל כי כל דרכיו חסד ומשפט ויענוש החוטא כפי חטאו ויגמול המטיב כפי הטבתו. ואם תאמר למה בקש ממנו לשלח את ישראל פעם אחר פעם והוא נמנע מלשלחם? ולמה לא באו עליו המכות והוא עומד במרדו על עקשותו? כמו שאמרנו שענשו מהשם יתברך הוא שיעמוד על עקשותו ולא היה מבקש ממנו לבטל מה שאי אפשר לו לעשותו זה גם כן היה לחכמה מהשם יתברך שיודיעהו שהשם יתברך יבטל בחירתו כשירצה לבטל ואמר לו הנני מבקש ממך שתשלחם ולא שלחת ואם תשלחם תהיה נצול רק ידעתי שאתה לא תשלחם עד שתמות והיה הוא צריך שיודה לשלחם עד שיראה הפך דברי הנביא שאמר שהוא יהיה נמנע להודות ולא היה יכול והיה בזה אות גדול ומפורסם אצל כל בני אדם כמו שנאמר (שמות ט' ט"ו) "ולמען ספר שמי בכל הארץ" שהשם יתברך אפשר שיענוש האדם שימנעהו בחירת פעולה אחת ויודיעהו בזה שלא יוכל למשוך נפשו ולהשיבה אל הבחירה ההיא ועל זה הצד בעצמו היה עונש סיחון מלך חשבון כי למה שקדם ממריו אשר לא הוכרח עליו עונשו יתברך שמנעו מהעביר ישראל בגבולו מהפיק רצון ישראל עד שנלחמו עמו והרגוהו והוא אמרו (דברים ב' ל') "ולא אבה סיחון מלך חשבון העבירנו בו" וגו' ואשר הביא להיות ענין זה הפסוק קשה על המפרשים כולם מפני שחשבו כי לא נענש סיחון אלא מפני שלא הניח את ישראל עבור בגבולו ואמרו איך ענשו והוא מוכרח כי הקשה ה' את רוחו ואמץ את לבבו ? כמו שחשבו רבים שלא נענש פרעה ועמו אלא מפני שלא שלח ישראל מארצם ואין הענין כן אלא כמו שבארנו וכבר באר השם יתברך על ידי ישעיה הנביא שהוא יתברך יעניש קצת המורדים שימנע מהם התשובה ולא יעזוב הבחירה בידו באמרו (ישעיה ו' י') "והשמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע" וזה הדבר פשוט אין צורך לפרש אבל הוא מפתח למנעולים רבים ועל זה העיקר הולכים דברי אליהו זכרונו לברכה באמרו על הכופרים מאנשי דורו (מלכים א' י"ח ל"ז) "ואתה הסבות את לבם אחורנית" רצונו לומר כאשר חטאו ברצונם היה עונשם עליהם מאתך שתסב לבם אחורנית מדרך התשובה לא תניח להם הבחירה ולא רצו להניח החטא ההוא והתמידו מפני זה על כפירתם באמרו (הושע ד' י"ז) "חבור עצבים אפרים הנח לו". רצונו לומר שהוא מתחבר אל העצבים בבחירתו ואוהב אותם - עונשהו שיונח על אהבת ה' וזה ענין "הנח לו". וזהו מן הפרושים הטובים למי שיבין דקות הענינים אמנם מאמר ישעיה הנביא עליו השלום שנאמר (ישעיה ס"ג י"ז) "למה תתענו ה' מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך" אינו מזה הענין כלל ואינו נתלה בדבר ממנו. ואמנם ענין אלו הדברים כפי מה שבא לפניו ולאחריו שהנביא היה מתרעם על גלותינו גזרתנו הפסק ממשלתנו ותגבורת האומות עלינו ואמר על זה דרך תפלה. ה' אלקים כשיראו ישראל תגבורת הכופרים יתעו מדרך האמת ויטה לבם מיראתך וכאילו היית אתה הסבה לסכלים האלה לצאת מדרך האמת כמו שאמר משה רבינו עליו השלום (במדבר י"ד ט"ו) "ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה" וגו' ומפני זה אמר אחר זה (ישעיה ס"ג י"ז) "שוב למען עבדיך שבטי נחלתך" רצונו לומר עד שלא יהיה בענין חלול שמך הגדול. וכמו שבאר בתרי עשר מאמר הנמשכים אחר אמת המנוצחים מן עובדי עבודה זרה בזמן הגלות אשר מספר דבריהם (מלאכי ב' י"ז) "כל עושה רע טוב בעיני ה' ובהם הוא חפץ או איה אלקי המשפט" וספר דבריהם כמו כן מאורך הגלות (מלאכי ג' ט"ו - ט"ז) "אמרתם שוא עבוד אלקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות ועתה אנחנו מאשרים זדים" והבטיחנו שם שהוא יתברך עתיד לבאר האמת ואמר בזה (מלאכי ג' י"ח) "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע" אלו הפסוקים המסופקים בתורה ובמקרא שיראה מהם שהשם יתברך יכריח על העבירות. והנה בארנו ענינם בלא ספק והוא באור אמתי עם טוב התבוננות ונשארנו על שרשינו שברשות האדם הן המצוה והעברה והוא הבוחר בפעולותיהן מה שירצה לעשותו יעשה ומה שלא ירצה לעשותו לא יעשה רק אם יענישהו השם יתברך על חטאו שיבטל רצונו כמו שבארנו ושקנין המעלות והפחיתות בידו ומפני זה צריך לו שישתדל לקנות לנפשו המעלות שאין לו מעיר לזולתו שיעירהו עליהם והוא אמרם במוסרי זאת המסכתא (אבות פרק א) "אם אין אני לי מי לי" ולא נשאר מזה הענין אלא דבר אחד שצריך לדבר בו מעט עד שתשלם כונת זה הפרק ואף על פי שלא היה בדעתי לדבר בו כלל אבל הצורך הביאני אל זה והוא ידיעת השם יתברך העתידות שהיא הטענה אשר יטענו עלינו בה החושבים שהאדם מוכרח על המצוה ועל העבירה ושכל פעולות האדם אין לו בחירה בהן אחר שבחירתו תלויה בבחירת האלקים ואשר גרם לזאת האמונה הוא שישאל השואל זה האיש ידע בו הבורא אם יהיה צדיק או רשע או לא ידע ? ואם תאמר ידע - יתחיב מזה שיהיה מוכרח על הענין ההוא אשר ידעו השם יתברך טרם היותו או תהיה ידיעתו בלתי אמתית. ואם תאמר שלא ידע מקודם תתחיבנה בוה הרחקות עצומות ותהרסנה חומות נשגבות בענין הדת. לכן שמע ממני מה שאומר לך והסתכל בו מאד כי הוא האמת בלא ספק וזה כבר התבאר בחכמות האלקית רצוני לומר מה שאחר הטבע שהשי"ת אינו יודע במדע ולא חי בחיים עד שיהיה הוא והמדע שני דברים כאדם וידיעתו שהאדם בלתי המדע והמדע בלתי האדם וכיון שכן הוא - הם שני דברים ואילו היה השם יתברך יודע במדע היה מתחיב הרבוי והיו הנמצאים הקדמונים רבים השם יתברך המדע אשר בו ידע החיים אשר בו חי היכולת אשר בו יכול וכן כל תאריו יתברך. ואמנם זכרתי לך תחלה טענה קרובה וקלה להבין אותה ולהשכילה להמון כי הטענות והראיות אשר תתירנה זה הספק הן חזקות מאד ומופתיות אמתיות והתבאר שהוא יתברך שמו - תאריו ותאריו - הוא עד שיאמר עליו שהוא המדע הוא היודע והוא החי והוא החיים והוא הממשיך לעצמו החיים וכן שאר התארים ואלו הענינים קשים ולא תקוה להבינם הבנה שלמה משתי שורות או משלש מדברי ואמנם יעלה בידך מהם ספור דברים לבד. ולזה העיקר הגדול לא התירה הלשון העברית לאמר "חי ה' צבאות" כמו שאמר (בראשית מ"ב ט"ו) "חי פרעה" (שמואל ב' י"ד ט"ו) "חי נפשך" רצוני לומר שם מצורף כי המצורף והמצטרף אליו הם שני דברים חלוקים ולא יצטרף הדבר לעצמו ולפי שחיי השם הם עצמו ועצמו הוא חייו ואינו דבר אחר זולתו לא הזכירוהו בצירוף אך אמר "חי ה' צבאות" - חי השם אשר עשה לנו את הנפש הזאת הכונה בזה שהוא וחייו אחד כבר התבאר גם כן בספר הנקרא "מה שאחר הטבע" שאין יכולת בדעתנו להבין מציאותו יתברך על השלמות וזה לשלמות מציאותו וחסרון דעתנו ושאין למציאותו סבות שיודע בהן ושקצרה דעתנו מהשיגו כקוצר אור הראות מהשיג אור השמש שאינו לחולשת אור השמש אבל להיות אור השמש יותר חזק מאור הראות שירצה להשיגו וכבר דברו בזה הענין הרבה והם כולם מאמרים אמתיים. וראוי מפני זה שלא נדע גם כן דעתו ושלא תכילהו גם כן דעתנו כלל אחר שהוא - דעתו ודעתו - הוא. וזה הענין נפלא מאד והוא אשר נבצרה מהם אמתתו ואמרו שהם ידעו שמציאותו יתברך על השלמות אשר הוא עליה לא יושג ובקשו להשיג ידיעתו עד שידעוהו - וזה מה שאי אפשר שאילו תכיל דעתנו מדעו היתה מכילה מציאותו אחר שהכל דבר אחד שהשגתו על השלמות הוא שיושג כמו שהוא במציאותו ומן הידיעה והיכולת והחיים והרצון וזולת זה מתאריו הנכבדים הנה כבר בארנו שהמחשבה בהשגת ידיעתו סכלות גמורה אלא שאנחנו נדע שהוא יתברך יודע כמו שנדע שהוא נמצא. ואם ישאלנו שואל איך הוא מדעו ? נאמר לו אנחנו לא נשיג זה כמו שלא נשיג מציאותו על השלמות וכבר הרחיק על מי שישתדל לדעת אמתת ידיעתו יתברך ונאמר לו (איוב יא ז) "החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא" והבן כל מה שאמרנו שפעולות האדם מסורות אליו וברשותו להיות צדיק או רשע מבלתי הכרחת השם יתברך עליו על אחד משני הענינים ומפני זה היה ראוי הצווי הלמוד ההבנה הגמול והעונש ואין בכל זה ספק. אמנם תאר ידיעתו יתברך והשגתו לכל הדברים דעתנו קצרה להשיגו כמו שבארנו וזהו כלל מה שכוננו אליו בזה הפרק וכבר הגיעה העת לפסוק הדברים הנה ואתחיל בפרוש המסכתא הזאת אשר הקדמנו אלו הפרקים תם ונשלם: