כתבי הרמבם· רבנו משה בן מימון [הרמב"ם]
פירוש המלות הזרות · אות היוד
יחידים - שם לחשובים שבבני אדם ביארתיו במלת 'המון':
התיחדות - כשיהיה דבר אחד מקבל מקרים רבים בשוה אינו יותר ראוי באחד מן האחד ונמצא בו האחד ייאמר ש'מייחד' 'ייחדהו' במקרה ההוא והפעולה ההיא מן המייחד קראתיה 'התייחדות'; ומלת 'יחוד' יותר ראויה בה אך היא מלה מפורסמת ליחוד השם לכן שמתי אחריו 'בו'. ואצל המדברים שמאמינים שכל מקרה ראוי לכל עצם ייקרא 'התיחדות' על אי זה מקרה שיהיה באי זה עצם שיהיה - עד שהימצא הכבדות בארץ מבלתי הקלות אי אפשר אצלם מבלתי התייחדות ממייחד כי הארץ אצלם ראויה לקבל שתיהם בשוה:
יסודות התורה - שם למצוות שהם עיקרי התורה והמכוון ממנו הוא ידיעת מציאות השם ושאינו גוף ושהוא אחד וקדמון יודע כל דבר ומשגיח על כל בני אדם גומל ועונש - אלו וכיוצא בהם הם עיקרי התורה והשאר כסעיפים מועילים ליסודות:
יעד - הקל ייעד - הכבד ואם לא נמצא כבד בלשונו; והקל קרוב להיות ענינו ענין נדר "ואם לבנו ייעדנה" - כלומר נדר וגזר אומר לתתה לו. ונמצאה בערבי זאת המלה בעצמה בחילוף היו"ד בוא"ו לבד ודגשו"ת הדל"ת ורוצים בה בעניין הזה נדר לעשות ואולם הוא אצלם על נר עשיית הטוב לבד; אך יש אצלם ממנו בניין אחר כמדומה לי שהוא כבד אצלם שמוהו מיוחד לנודר לעות רע כנמצא אצלנו במלת 'השריש' ו'שרש' הכבד שהאחד הפך חברו עד שקראו מה שנדר השם וגזר מן הגמול הטוב לעושי הטוב ומאמיני האמת והטוב 'ועד' ומה שנדר מהנקם והשילם לעושי הרע ולמאמיני השקר 'ועיד' - נבנו מכל אחד מהם בניינים כפי הראוי לשרשו. ואני לא מצאתי בלשוננו זה היחוד במלת 'יעד' והוצרכתי לחבר מלת 'טוב' אל 'יעד' כשהרצון בו נדר לעשות טוב - אומר 'יעד טוב' וכשארצה בו נדר לעשות רע אחבר אליו מלת 'רע'. גם כשאבנה פעולה מנדר הרע - אבנה מן הכבד ואחבר אליו מלת 'רע' - אומר 'ייעד רע' ו'מייעד רע' על משקל 'מפחד' להבדיל בין הטוב ובין הרע:
הועילהו דעת אמת או זולתה - במקום 'הקנהו דעת' או 'לימדהו' כי שניהם תועלת - ולשון ערבי בו מורה על תועלת:
מוצא - פירשתיו במלת מחצב:
ישות - שם דבר נגזר ממלת 'יש' שעניינו עניין נמצא "להנחיל אוהבי יש" כלומר דברים נמצאים - כנגד "שקר נחלו אבותינו" - והראיה על זה - סוף הפסוק "ואוצרותיהם אמלא" ולא יימלא האוצר רק מדברים הנמצאים ובהעדרם יהיה ריק "את אשר ישנו פה" כלומר שהוא נמצא היום אתנו; וכן 'ישות' הדבר - מציאות הדבר: