כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
חולין · דף קלג:
כותי מפעא פעי שיטת רש"י דווקא כשיושב אמסחתא צועק אל תתנם בכך אבל הרמב"ם ס"ל גם כשאינו יושב שם מ"מ שייך מפע' פעי שמספר כי יש לו חלק בבהמה זו. וכבר תמה בטור וב"י האריך א"כ איך יפרנס מתני' דקתני והמשתתף עמהם צריך שירשום ונדחק שצ"ל דעמהן אכהני' דעלמא, וזה צ"ע דהא מעיקרא לא מקשה ש"ס ממתני' רק ממשמעות הלשון עמהן משמע דקאי גם אנכרי, ועיין כנה"ג אריכת בישוב הרמב"ם, ובישוב הרי"ף דלא מייתי כלל הך חילוק ועיי' פר"ח, ולפע"ד יש לפרש מתני' ע"פ שיטת הרמב"ם, הנה יש להסתפק באופן שיש לנכרי חלק בראש לבד ובזרוע וקיבה יש לכהן חלק אם צריך שירשום אם נאמר דנכרי פעי שיש לו חלק זה בבהמה וכי כן יוודע שאין לו חלק בכל המתני' וצריך שירשו' חלק הכהן או נימא פעי סתם שיש לו חלק בבהמה ולא יפרט במה שוב יהי' דני' את הישראל בעל הבהמה לזכו' שיש לנכרי חלק בכולה ולא יבוא למחשדי' כיון שנודע שיש שותפת לנכרי יאמרו שיש לו שותפ' במתני', או נימא בוודאי ביש לו חלק בכל המתני' גם דלא יגיד ויפרט במה יש לו חלק מ"מ לא יחשדוהו אולי יש לו חלק בבהמה ולא במתני' ידונו לזכות וגם אם ישאל לגוי במה יש לו חלק יאמר האמת אבל כשבאמת אין לו חלק בכל המתני' כשישאלו אותו יגיד האמת יש לחוש שפיר לחשדא על הנשאר מן המתני' שאין לו בו חלק שלא ידעו שיש לכהן בו, וכן י"ל באמת שבאופן זה צריך שירשום חלק הכהן דאולי יתברר על ידי פיעתו:
ואחר החקיר' והשאלה כי אינו שותף בכל המתני' וי"ל שעלה קאי מתני' והמשתתף עמהן היינו שמשתתף עם כהן ונכרי שלזה יש חלק בראש ולזה בזרוע צריך שירשו' לא סמכי' על דפע' הנכרי וכהנ"ל, אבל כשיש לנכרי חלק בכל המתני' ל"צ לרשום כלל דמפעא פעי ומיושב שיטת הרמב"ם אלא דרמב"ם אינו מיושב דעדיין הי' לו להביא דין דמתני' במשתתף עם שניהם דצריך שירשום אבל שיטתו מיושבת שפיר כנ"ל ועיין:
אלמא בתר חיובא אזלינן וכו' כ' המרדכי ישראל ששחט אצל גוי שאם ימצא טריפה יהי' של גוי, ונמצאת כשיר' פטור מן המתנות כיון דבשע' זביחה לא ברירא שתהי' כשירה, הגם דרוב בהמות כשירות מ"מ אין הולכי' בממון אחר הרוב ועוד דטריפות הריאה שכיח, עיין בפנים, ומובא בש"ע סי' ס"א, ובפר"ח מייתי מספרי מאת זובחי הזבח שצריך שיהי' מבורר בשעת זביחה מי הוא הזובח שאם הוא בר חיוב מתני' ואז בא חיובו עיי"ש, וצל"ע דין הנ"ל דתרי טעמי חדא הא אתמול אכלנו מחלבה וגם אחר הזביחה אנו מחזיקי' אותה לכשירה משום הרוב ואיך נאמר במה שנוגע לענין ממון שאין הולכי' אחר הרוב וכבר כתובה סברא זו בתוס' בכור' רפ"ג כ' ע"א ד"ה ור' יהושע וכו' וכ"כ בהפלאה ספ"ק דכתובות, ועוד אין אנו דני' כאן כלל לענין ממון רק אם מבורר בשעת זביחה של מי הוא והלא מבורר לנו וללוקח ישראל כי שלו היא משום הרוב ויודע בנפשו ששלו תהי' וממילא חייב במתנות, והלא לענין נתינה לכהן עצמו אין לנו לדון בי' אי הולכי' בממון אחר הרוב דכיון דראוי' לכהן ואוכל ממנה מדינא חייב במתנות דאל"כ איך נותני' כלל מתנות אולי טריפה היא וע"כ כיון שעכ"פ מותר' באכילה מצד הרוב ולא חוששי' שמא במקום נקב קשחט ושפיר ונתן לכהן קרינן בי' שראוי' לכהן עיין רש"י לקמן קל"ו ע"ב דטריפה פטור ממתנות נפקא מונתן לכהן, ובב"י סי' ס"א מדכתיב זובחי הזבח וטריפה לא זביחה מקרי והיינו זביחה שאינה מתרת לאכילה אבל כל שמתרת לאכילה הגם אם קמי' שמיא גלי' דטריפה היא כיון שלדידן לא גלי' ואוכלי' על הרוב זביחה מקרי שמתר' וצריך ליתן מתנות ולא נאמר אולי טריפה היא, וכוונת המרדכי רק מצד ספק של נכרי אתי' עלה דלמא טריפה ושייכה לנכרי ולא הי' מבורר בשעת זביחה, קשה הלא ע"פ הרוב הי' מבורר ללוקח ולנו, חוץ משיאמר ע"פ הרוב לא הוי בירור גמור כיון דאיכא מיעוט, אלא כי כן ל"צ לומר דאין הולכי' בממון אחר הרוב רק דרוב לא מקרי בירור אבל הא דאין הולכי' בממון בתר רוב אין לו שייכות לכאן, ואולי יש לדחוק כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב חזינן שרוב אינו בירור גמור ולכן אין כאן בירור ודוחק, וגם לפ"ז לא צריך המרדכי למ"ש כיון דאין עושה טבלי' דל"ל כר"י עיין בו, ולהנ"ל גם לענין איסור הי' מותר כיון שאין כאן בירור ממילא פטור לכן לא זכיתי להבין דברי המרדכי וצלע"ג: