כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
חולין
כתב סופר:
בעזה"י חדושי מסכת חולין שהתחלנו בלמוד הישיבה תחלת זמן הקיץ שנתר"ג לפ"ק פה פ"ב יע"א:
הכל שוחטין ושחיטתן כשירה, הא דלא קתני א' אנשים וא' נשים כתב תוס' דליכא רבותא יותר באשה מבאיש משא"כ בתמורה, ובאמת יש לפקפק כיון דבאמת כהלכת א"י נשים לא ישחטו דדעתן קלות ואם כי תוס' פליג עליו אבל עכ"פ רבותא יש בו שישחטו, אשר נלפע"ד דבאמת מזה הוכיח הלכ' א"י דלא ישחטו לכתחלה ובדיעבד דשחיטתן כשירה ליכא רבותא בי"ל, וי"ל לפ"ז דתלי' בתרי לישנא לקמן אי חיישי' לאחלופי או לא, לפי מה שמבואר בהגהת מיימוני (הל' שחיטה פרק ד' הלכה ד' אות ב') טעמא דנשים לא שחטו שיתעלפו בקל, וא"כ למ"ד דחיישי' באנשי' ג"כ לאעלופי וצריך מוחזקי' ומתני' בהכי איירי א"כ ליכא רבותא יותר בנשי' מבאנשים ובאמת שוחטות במוחזקות, ולא צריך לפרש במתני' שאינו חידוש, משא"כ אם מתני' באין מוחזקי' ואם נשי' ג"כ שוחטות לכתחלה הוא רבותא טובא וע"כ דבאמת אין שוחטות לכתחלה ודל בזה קושי' תוס' על הלכת א"י מדלא אמר בזבחי' דיעבד איידי נשים די"ל דשם אזיל ללישנא דלעלופי חיישי' ולא מוכח דנשים לכתחלה לא ישחטו משא"כ להלכתא כתב הלכ' א"י שפיר שוב ראיתי קרוב לזה בפלתי וק"ל:
והנה נדחק תוס' על הא דקתני בזבחי' שהשחיטה כשירה בזרי' ובנשי', ונלפע"ד ליישב בשביישב קושי' מהרש"א מהדורא בתרא ללישנא דהתם איידי איך משני בזבחי' איידי דתני טמא דיעבד וכו' הא כל עיקר דתני טמא איידי הוא ואיך משו' זה משני ונקט בכוש דיעבד וכתב דע"כ צ"ל דש"ס בזבחי' אזיל להך לישנא דהתם עיקר וללישנא דהתם איידי צ"ל באמת כהלכת א"י ונקיט דיעבד שם משו' כשי' אלו דבריו ז"ל, ולפע"ד ליישב די"ל לפמ"ש לקמן דלהכי צריך דווקא שיאמר ברי לי שלא נגעתי דכמעט אי אפשר שלא ליגע, והענין דצריך זריזות והשגחה ביותר שמוליך ומביא הסכין שכא יגע בבשר, וי"ל מסברא דה"א דאשה שדעתה קלה לא תאומן על זה שלא נגעה כמו דמצינו (א"י איפה עי' או"ח ת"ל ס"ח ותל"ז ס"ד ובמחה"ש שם וצ"ע. ועיין יו"ד פ"ד סי"א ובש"ך סקל"ה) שאינן נאמנות לענין מדידת התחום וכדומה שצריך התבוננות ודיוק היטב לא סמכינן עלה כן בזה לא סמכינן והיא סברה שלא נגעה ומעידה כן קמ"ל דמ"מ נאמנות ושחיטת אשה טמאה נאמנת, וי"ל לפ"ז הגם דמהכא שמעי' דשחיטת טמא במוקדשי' כשר מ"מ לא הוי ידעי דשחיטת נשי' טמאות כשירה כסברתי הנ"ל והכא לא מפורש אשה, ולכן מה שחסר כאן מפרש ומבאר המתני' יותר בזבחים דקתני שהשחיטה כשירה בזרי' ובנשי' ובטמאי' והך ובטמאי' אכולם קאי וגם נשי' טמאות בכלל, וא"כ להך לישנא דהכא עיקר לא צריך לומר דהתם איידי די"ל דהכא עיקר הדין דשחיטה ומ"מ לא מבואר הכל כאן ומבואר יותר בזבחי' וכן הדרך ד"ת עניות במקו' א' ועשירות במק"א (כדאי' בירושלמי ר"ה פ"ג ה"ה) ונ"ל כי זהו באמת כוונת הש"ס והתם איידי דתני שאר פסולי' תניא נמי טמא היינו יען כתיבא שם שאר פסולי' לענין עיקר דין שחיטת קדשי' תני נמי טמאים הגם לענין זרים ליכא רבותא בטמא שכבר משמע מכאן דאנשים טמאים שוחטי' מ"מ תני סתם ובטמאי' דכולל גם זרים משו' שאר פסולי' היינו נשים ועבדי', וא"ש תירץ שני גם בזבחים איידי דתני דיעבד בנומאי' וטמאי' איצטרך לאשמעינן משום נשים ותירץ ש"ס הכא והתם מישך שייכי להדדי ומיושב קושי' מהרש"א וממילא מיושב דפרט שם נשים גם בעיקר שחיטת קדשי' ליכא רבותא כ"כ בנשי' יותר מ"מ פרט בשביל ובטמאי' דסובב גם על נשים ובזה איכא שפיר רבותא כמ"ש וא"ש וק"ל:
והן הרבה תירוצי' אמורי' עם ספרן של צדיקי' ז"ל בישוב קושי' תוס' על הלכת א"י, ואומר גם אני הנלפע"ד בשאומר דדעת הלכ' א"י דאפי' בדיעבד אין נשי' נאמנות על השחיטה וכ"כ בספר ראש יוסף, ואומר ע"פ הב"י בהלכ' ר"ה סי' תקפ"ו דמביא דלא חיישי' שיאמר לנכרי להביא לו שופר חוץ לתחום כיון שרוצה לעשות המצוה לא יעשינה בעבירה עי"ש, וי"ל כעין זה היכא דמביא' קרבנה ושוחטת בעצמה לא חיישי' שלא דייקת בשחיטה ואינה נזהר' בה, או שתדע שטריפה:
שחטה ולא תגיד כיון שאנו רואי' שרוצי' בקרבן ומוציאה ממון על זה איך תקלקל תו בשחיטה ותפסיד הקרבן בשלמא בשחיטה דעלמא הגם שאנו רואי' שעושי' מעשה שחיטה מ"מ אנו חושדים אותה שהיא רוצי' בשחיטה מ"מ אינה מדייק' כ"כ בהכשרו ואם תקלקל לא תטריף השחוט ומתחלה עמדה לשחוט כי היא דבר שלא תפסיד בה, משא"כ לענין קרבן בוודאי רוצי' לגמור המצוה כתקנה, ואם כי ראיי' מהב"י אין ראי' מוכרחת לסברתי ואינו רק זכר לדבר מ"מ סברתי בעצמותה נכונה וישרה ומצינו דמיון לה במק"א, ומעתה י"ל דש"ס לא יוכל לומר שם דתני איידי משום נשים דמ"מ אם בשחטה קרבן דאחרים א"כ גם בדיעבד פסול, וע"כ בשוחטת קרבן דידה וגם לכתחלה כשר כנ"ל עי"ש וק"ל:
ועיין ר"ן שכתב לחלק בין שחיטה לבדיקת חמץ דב"ח הוי טירחא לספק שיש בו איסור משא"כ שחיטה דוודאי איסור לפנינו ולדבריו באמת על בדיק' סכין אין אשה נאמנת וכ"כ בפ"י, אלא שרשב"א כתב בפירוש דגם לבדיקת סכין נאמנת ולדידי' צ"ע מ"ש מבדיקת חמץ וצריך למדחק דהוא סובר דטעמא דבדיקת חמץ אין נאמנת משום דאית בי' טירחא יתירא וכ"כ תוס' פסחי' (ד' ב' ד"ה והימנוהו) עי"ש וברא"ש, וסובר הרשב"א דבדיקת סכין ליכא טירחא כ"כ כמו ב"ח בחורין ובסדקין כצ"ל:
והב"י סי' א' מביא הכל בו שכתב בשם ר"י דנשים שוחטות לעצמן ומפרש היינו דווקא לעצמן שהן אוכלות נאמנות משא"כ לאחרים אין שוחטות והב"י תמה מ"ש לעצמן מלאחרים ולכן מפרש הא דשוחטין לעצמן היינו לבין עצמן באין רואה אותם עיי' בו, והנה פירושו דוחק קצת דהול"ל בפני עצמן ומשו"ה לא רצה בזה הכ"ב, ומה שהקשה למה לעצמן נאמנות יותר מלאחרים כבר אמורה סברה זו בתוס' עירובין (ל"א ב' ד"ה כאן) לענין תחומין דלעצמן נאמנות ולאחרים אין נאמני' ולפע"ד יש להעמיס בכוונת הר"י הנ"ל, דהרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פ"ח ה"ז) פסק דשוחט לעצמו ומוכר לאחרים צריך שיהי' מוחזק בכשרות ואל"ה אינו נאמן ועיי' ש"ע יו"ד סי' ס"ה סי"ד שכן פסק, ועיין ש"ך סי' קי"ט סק"א שנדחק דווקא בשחיטה אינו נאמן אלא המובהק דיש הרבה דיני' בשחיטה, וי"ל דהר"י ל"ס כן אלא דגם שוחט לעצמו אינו צריך מוחזק, וי"ל כי רבותא אמר דאפי' נשים שדעתן קלות מ"מ נאמנות לשחוט לעצמן דהיינו שיש להם נגיעה בו או שהבהמה שלהם ומוכרות לאחר או שנוטלת שכר מכשירות ועי' בסי' י"ח ובאחרונים, ולא מבעי' כשאין להם תועלת בשחיטה אם כשירה או טריפה תהי' וכל הנאה לאחרים פשיטא שנאמנות אין אדם חוטא ולא לו אלא אפי' לעצמן שיש לעצמן תועלת מ"מ שוחטין כנ"ל עיי"ע:
והנה בהג"א (בפרקין סי' י"ד) חתר למה ע"א נאמן בשחיטה כיון דאתחזק איסורא שאינו זבוח, ומפרש בשלמא כשרוא' בית השחיטה ניחא, אבל כשאינו רואה וכגון שזימן אצלו והוא לא אוכל ממנו למה נאמין לע"א ומזה הוליד ר"א ממיץ דבאמת דווקא מוחזק בכשרו' צריך ובאמת אנן לא פסקי' כוותי' ואין כן דעת רוב ראשוני' ועיי' תוס' ריש מס' גיטין (ב' ב' ד"ה עד) אלא בשוחט ומוכר לעצמו בזה סובר הרמב"ם דצריך שיהי' מוחזק בכשרו' וכן פסק בש"ע סי' ס"ה, וכבר הבאתי לעיל מה דנתקשה הש"ך ריש סי' קי"ט ונדחק, ולפע"ד י"ל דאנו מחמירי' בשחיטה דווקא כשאין אנו רואי' בית השחיטה וטבח זה שוחט ומוכר ואין הקונה רואה בה"ש אז צריך מוחזק בכשרו' דאיכא חזק' שאינו זבוח דלמא בקופץ הרג, אבל כששחט ומראה בה"ש י"ל דנאמן ובמק"א הארכתי בזה לדינא, ועיי' פמ"ג סי' א':
ועיי' פ"י שהאריך למענותו בדין זה והעלה סברה נכונה עיי' בו היטב, והפליא להקשו' על ר"א ממי"ץ דצריך מוחזק בכשרו' דווקא, א"כ מה יענה להא דהכל שוחטין אפי' מומר למה יאומן על השחיטה והניח בצ"ע, וצריך לפרש שיטתו דגם דר"א ממיץ מודה דברואה בה"ש נאמן שפיר, מ"מ הו"ל לרבא לומר ולפרש דצריך שיראה אח"כ בה"ש, וגם כבר כתב הרא"ש דלא שייך לומר הכל שוחטי' אם צריך לעשות דבר אח"כ ובלא"ה שחיטתו פסול מצידו שאינו נאמן, אבל נלפע"ד ליישב דבאמת כתב תוס' בגיטין לקושי' זו דכיון שהי' בידו לשחוט נאמן, וכן כתב בהג"א דלשיטה זו כ"ק וי"ל כי גם הרא"ם ס"ל כן. אבל הי' קשה לי' מנא לן שהי' בידו דלמא מתה הבהמה קודם שבא לשוחטה ובוודאי לבקופץ הרג לא חיישי' כיון שהי' בידו אבל מי הגיד שהיתה ראוי לכך דלמא מתה קודם וחזק' חי לא שייך בזה כיון שמתה לפנינו וכ"כ בט"ז הלכו' אבילות (סי' שצ"ז סק"ב) כידוע או שהי' קשה לו בפשוט דלמא קנה בשר זה במקולין של טריפות ולא הי' מוכן לפניו בשרא וחתיכה זו של בשר בחזק' איסור הי' ולכן הוכרח לתירוצו: והא"ש במומר דישראל בודק סכין ונותן לו בהמתו לשחוט אנו רואי' שחיתה עתה בשעת שחיטה בהמה זו בידו עתה לשחוט ונאמן ששחטה שפיר בהמה זו מה שהיתה בידו כנ"ל עיי' שם:
שמא יקלקלו וכו' בתוס' מקשה על פי' רש"י לקמן י"ב דשמא קלקלו לא קתני זאת אומר' היינו אפי' אחרי' אותן הכא זה מוכח מסיפא דקתני וכולן ששחטו דיעבד, ועיי' פלתי הקשה דלמא סיפא דיעבד נקט משו' חרש דלא ישחוט לכתחלה בשביל הברכה כשיטת הרמב"ם עיי' בו, ובתחלה הי' נ"ל ליישב, דלכאורה צ"ב באמת איך רבא ואביי ור"א דייקו וכולן ומאי יענו בי', ונ"ל דסברו דאיכא רבותא דבוכולן דלא נטעה דואם שחטו דווקא אשוטה וקטן אזיל ולא אחרש דברכה מעכבת בדיעבד, ועיי' במרדכי בשם אלדד הדני דבאמת רוצה לפסול השחיטה בלא ברכה, ומצינו ערום לא יתרום ומפרש דלא נימא דברכה מעכבת בדיעבד ואם תרם תרומתו תרומה חזינן דרבותא אית בי והי' מקו' לטעו' דחרש שחיטתו פסולה קמל"ן וכולן לכלול גם חרש, אלא דבאמת גם זה דוחק קצת לומר שהיינו מפרשים ואם שחטו דלא קאי אכל האמור היינו חש"ו רק אשוטה וקטן לכן נאיד הש"ס מזה ומקשה וכולן למה לי, אבל רבא ודעימי' סוברי' כמ"ש וניחא להו בזה כן י"ל, (ובאמת הראב"ן מפרש וכולן רק אקטן ולא אחרש ושוטה דיש להו מעשה עיי' בו והוא צ"ע), וכפ"ז שפיר הקשה תוס' דמוכח מסיפא דווקא דיעבד, דקאי משום חרש נקט א"כ קשה למה קתני וכולן כדי לכלול גם חרש הלא כדג דקאי על חרש מדקתני דיעבד דאי על שוטה וקטן לחוד הוי נקט לכתחלה, וע"כ מוכח דבאמת גם באלו מדינא דווקא דיעבד והקשה תוס' שפיר, אלא דיש לדחות דלמא באמת באלו אפי' לכתחלה אלא דמ"מ לא הוי ידעי' דגם חרש בכלל מדקתני דיעבד די"ל דמתני' רצה לפרט ולאשמעי' דחרש בכלל שלא נטעו לומר דחרש לא ודיעבד משום דבאלו דשוטה וקטן דווקא דיעבד וכל זה היינו טועים קמ"ל ובאמת י"ל אפי' לכתחלה מהני אחרי' רואי', ועדיין י"ל ולא אאריך בזה עיי':
והנה כתב תוס' אי גרסי' לקמן רבה ניחא, ועיי' תורת חיים תמה על דברי תוס' הלא רש"י מפרש לקמן כן על רבא ולאביי ור"א ג"כ והדרא הקושי', וראיתי בחדושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שמיסב זה דבאמת תירצו ראשונים על קושי' תוס' לרש"י דדרך התנא לכתוב כן שמא יקלקלו דאפי' לכתחלה לא והדר קתני ג"כ דיעבד עיי' ברשב"א ובחי' ר"ן, אלא דקושי' תוס' הוי איך אמר רבא זאת אומרת משמע מזה מוכח הלא מפורש יותר בסיפא ואיך אמר מזה מוכח ושפיר כתב תוס' דאם גרסינן לקמן רבה א"ש דאמר זאת אומרת, ורש"י מפרש שפיר לרבא ואביי דנקט שמא יקלקלו כדלקמן לאורוי' דווקא דיעבד וע"ז ל"ק די"ל כתירץ ראשונים דרך התנא כן עכ"ד וש"י: ועל גוף קושי' תוס' נלע"ד ליישב עפמ"ש הראש יוסף וביאר יותר בפמ"ג דבמתני' דקתני ואחרי' רואי' אותם היינו שכיון הקטני' רוב מעשיה' מקולקלי' וצריך עדות שנים דאחד כיון שאין בידו ורוב מעשיה' מקולקלי' אינו נאמן ובראש יוסף הקשה מהא דלקמן ראה א' ששחט ובפמ"ג כתב בקטני' הטעם שרוב מעשיה' מקולקלי' ול"ק מלקמן עיי' ובלא"ה יש לחלק מהא דלקמן דגם השוחט בעצמו מעיד הגם דלא למד ולאו אדעתי' ואפי' אומר ברי לי לא סמכי' עליו מ"מ י"ל בצירוף עוד א' סמכי' בצירוף שניהם, וי"ל לפ"ז דאי הוי קתני שמא קלקלו מסיפא לא הוי ידעי' דבאחרי' רואי' דווקא דיעבד כשר דהא דקתני דיעבד לאורוי' לנו דאפי' דיעבד דווקא בשני' רואי' כשר אבל בא' אפי' דיעבד פסול דצריך עדות גמור ואי הוי קתני באחרי' רואי' ישחטו לכתחלה ה"א דווקא לכתחלה צריך שנים ובדיעבד אפי' בא' כשר קמ"ל דאפי' דיעבד דווקא בשנים כשר, ואלו מהא דשמא קלקלו לא הוי שמעי' רק דבלא רואי' אותם שחיטה פסולה, ולכן הוצרך שמא יקלקלו לאורוי' דלכתחלה לעולם פסול דשמא יקלקלו כמ"ש ראשוני' או דלא הוי אדעתי' או משום דמועדי' לקלקל והוי בל תשחית כנ"ל עיי' וק"ל: וסופג את הארבעים פי' רש"י משום לאו דלא ימיר עיי' מהרש"א מהדורא בתרא הא דלא כתב משום לא יחליפנו דכתיב ברישא, דסובר דהא דלוקה היינו דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי וסובר דעכ"פ חד לאו מנותק והיינו לאו הראשון דלא יחליפנו עיי' בו והביאו ג"כ אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל ומפרשו, ושם הקשה זצ"ל סתירת רש"י בב"מ דף צ"א ע"א מפרש רש"י וסופג משום לא יחליפנו וצ"ע לכאורה, ונלפע"ד ליישב כשניישב ג"כ קושי' מהרש"א על תוס' שהקשה לילקי שמונים, והקשה הלא אמר אביי בתמורה דלא אתי עשה ומנתק:
תרי לאוי וא"כ בחד לאו לא הוי לקי כלל ובתרי עכ"פ לא לקי אלא חד, ועיי' ראש יוסף מפרש כוונת המהרש"א, ולפמ"ש במהד"ב שהבאתי נראה שלא כיוון יפה בכוונת המהרש"א עיי' ולפע"ד ליישב קושי' המהרש"א עפמ"ש תוס' לקמן פ"א ע"א ד"ה הנח בחד תירץ הא דלא עקר תרי לאוי היינו כי ההוא דתמור' דלא הוי ניתק גמור דלא הוי מעשה לתקן הלאו דוהיה קודש לאו מעשה הוא דמאליו קדוש עיי"ש היטב, ואומר הא דהקשה אביי והא הוי לאו הניתק לעשה ופשיטא אלא דעשה כזו דגריע' טובא דיעקר עכ"פ חד לאו היינו דסובר דלאו דמימר לאו שאין בו מעשה כמבואר בתמור' שם ומ"מ חייב דגם בכ"מ אין לוקין מ"מ במימר לוקין משום דלא שייך בי' מעשה כלל וכן פסק הרמב"ם (הל' תמורה פ"א ה"א) דמימר אין בו מעשה ולוקין דלא שייך בי' מעשה עיי"ש, ונ"ל הגם דלוקין במימר מ"מ עכ"פ לאו זה שאינו עושה מעשה קל בעצמותו ובאמת בכ"מ אין לוקין עליו כיון שלא עשה מעשה בפועל והגם דבמימר לוקין עליו מ"מ מסברא הי' לנו לומר דעשה קל כזה ידחה לאו כזה שאין בו מעשה ובכ"מ אין לוקין על לאו כזה ועכ"פ כאן ידחהו עשה כזו ומתרץ דמ"מ תרי לאוי' שאין בו מעשה לא יוכל לנתק, וכל זה למ"ד מימר אין בו מעשה אבל למ"ד עקימת שפתיו הוי מעשה ובכ"מ חייבי' על מעשה כזה דעקימת שפתיו דמעשה ממש הוא א"כ י"ל דל"ק בלא"ה קושי' אביי דיהי' עשה בזו דוחה הלאו דלא ציותה התורה על העשה כמ"ש תוס' הנ"ל, והא"ש דתוס' כאן הקשה די"ל דסובר להלכתא דעקימת שפתיו הוי מעשה, ושפיר הקשה בפשיטות לילקי פ' וא"ש ומיושב קו' מהרש"א, ומעתה בנקל ליישב סתירת רש"י הנ"ל, דרש"י כאן מפרש בפשיטו' וסופג משו' מימר די"ל דסובר הלכתא כהרמב"ם דבמימר חייב רק משום דלא שייך בי' מעשה ועקימת שפתיו לא הוי מעשה וא"כ ממילא מנותק חד לאו והיינו לא יחליפנו כמ"ש מהדורא בתרא, אבל בב"מ שם מייתי ר' יוחנן מתני' דתמורה לסיוע דעקימת שפתיו הוי מעשה מדלקי מ' ושפיר פירש שם כשהביא ר"י המתני' דלקי משום לא יחליפנו דמוקדם בקרא דלר"י אין מנותק שום לאו כמ"ש וא"ש הכל עיי' וק"ל:
ע"ב. אבל אמר הרי עלי לא בתוס' נתקשה איך אכלו ישראל שלמים במדבר לר"מ, ולפע"ד י"ל מסברא כיון דכל החשש שיעבור נדרו ולא יביא, י"ל כיון שלא היו מותרי' לאכול בשר חוץ משיקריבו שלמים ולא הי' החשש זה שלא יקריבו כי וודאי יקדימו וישלמו נדרם בשביל תאות אכילתם כנ"ל וק"ל:
ובמוקדשי' לא ישחוט שמא יגע בבשר וכו' כתב תוס' אע"ג דלקמן אמרי' דמפרכסת הרי היא כחיה חיישי' שמא יגע אחר פרכס א"נ דווקא לענין העמדה והערכה הוי כחי ולא לענין טומאה כדאמר לקמן בשוחט בהמה טמאה לנכרי וכו' הנה דברי תוס' אלו צע"ג דמאי ס"ד לכתחלה להקשות והלא מפורש ושום שכל לקמן שם דלענין טומאה לא הוי כחי וע"כ לחלק בין טומאה להעמדה והערכה, ותירץ הראשון צ"ע איך מקשה לקמן האי טמא דאיטמא במאי הלא בשעת שחיטה אינו מטמא רק אחר פרכוס והייתי נבוך בדברי תוס' אלו עד שמצאתי ראיתי שאהבה נפשי בחדושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל והוא לא העיר על קושי' אלו, וכתב בקיצור כדרכו בקודש דס"ד דתוס' מדחזי' דלענין העמדה והערכה חשבי' כחי ע"כ צ"ל שאני קדשי' כיון דלאחר שחיטה מחוסר זריקה לא מחשבי' שחיטה כאוכל לקבל טומאה ותירץ תחילה דשמא יגע אחר פרכוס:
א"כ אפי' בהכי מטמא טומאת אוכלין כמו בהמה טמאה לב"נ דאע"ג דאסור באכילה לדדהו מ"מ מטמא טומא' אוכלין, ועפ"ז י"ל קושי' ת"ח למה לא הקשה ברפ"ב דזבחי' האי טמא דאיטמא במאי דבקדשי' לא מטמא דמחוסר זריקה, רק לאחר פרכס מטמא וע"ז ל"ק קושי' ש"ס כמובן, אבל כאן מקשה על טמא בחולין דמטמא בשעת שחיטה מקשה שפיר עכ"ד וש"י, וצריך אני להוסיף דעדיין מפוקפק איך ס"ד דתוס' לומר בקדשים יען מחוסר זריקה אין השחיטה משווה אוכל הלא מפורש בבהמה טמאה לנכרי כדתירץ, ונ"ל דסובר בהס"ד דשאני קדשי' דמחוסר מעשה דזריקה, משא"כ בשוחט בהמה טמאה לנכרי דהוא דבר דאתי' ממילא שלאחר פרכס תהי' מותרת לנכרי ודברי אאמ"ו זצ"ל המה דברי' נכוני' וקלורי' לעינים בדברי תוס' אלו ועיי': שמא ישהו שמא ידרסו שמא יחלידו, צ"ע מה רצה בזה לפרש למאי חיישי' הלא קתני במתני' דחיישי' שמא יקלקלו את שחיטתן והכל בכלל כל קלקול שחיטה דאיתא ואי שרצה להשמיענו דלא חיישי' להגרמא ועיקר דניכר כמ"ש תוס' זה לא צריך להשמיענו פשיטא שניכר ונראה וזה ידוע לכל, וכל אמוראי' באקימתא דדהו מפרשי':
בדבריה' שמא ידרסו וכו' וצ"ע מה רצו בזה ונ"ל ליישב בשניישב תחלה סתירת רש"י דכאן ברבה בר עולא כ' רש"י דשמא יקלקלו לקמן מפרש אפי' באחרים רואי' אותן לא דמועדים הם לקלקל תמיד, ולקמן י"ב דאמר זאת אומרת כתב רש"י דאפי' באחרי' עומדי' ע"ג לא ישחטו וצ"ע לכאורה, ונ"ל עפמ"ש אחרוני' לישב קושי' תוס' לרש"י איך דייק משמא יקלקלו הלא מפורש במתני' וכולן ששחטו, ותירצו דה"א דווקא באחרי' רואי' אותן לכתחלה לא דאינם מדייקי' כ"כ ברואי' אותן מרחוק ויש לחוש לכתחלה דיקלקלו ולאו אדעתי', אבל בעע"ג ה"א דדייקו ורואי' טובא דאפי' לכתחלה שוחטי' קמ"ל סמא יקלקלו דלעולם לכתחלה לא ישחטו עכ"ד, וי"ל מעתה דווקא לקמן במ"ד זאת אומרת הוצרך רש"י לחדש דאפי' עע"ג לכתחלה לא דגרס לקמן כהגירסא בפנינו אמר רבא זאת אומר' וכי כן קשה קושי' תוס' הא כבר מוכח מסיפא וע"כ לומר דאשמועי' אפי' בעע"ג לא: אבל כאן לרבה בר עולא לא מוכח מסיפא די"ל דנקט דיעבד משום טמא במוקדשי' וי"ל באמת דשמא יקלקלו לאשמעי' דאפי' באחרים רואי' אותן לכתחלה לא, אבל בעע"ג אפשר אפי' לכתחלה ולכן כתב כאן רק אחרים רואי' אותן כנ"ל ליישב עיי':
והגה כתבו ראשונים הטעם דלכתחלה לא או משום בל תשחית שמא יקלקלו ועבר בל בל תשחית או דלמא לאו אדעתי' דרואי', ונ"ל נפקותא להנך תרי טעמא לטעם דבל תשחית בוודאי גם עע"ג אסור גם אם הם עומדי' ע"ג ומדייקו טובא מ"מ עדיין גם אם לא חיישי' לחשש שנכשל באכילת איסור אבל לא יצאנו ידי עבירת בל תשחית, ולטעם דלאו אדעתי' דרואי' י"ל שפיר בעע"ג לא חיישי דדייקו טפי, ונחזה לטעם דלאו אדעתי' דרואי' ליכא למיחש אלא לשמא ידרסו ויחלידו דאינו ניכר אח"כ אבל להגרמא ועיקר ליכא למיחש דיהי' ניכר ולא יכשיל בו, אבל לטעם דבל תשחית א"כ גם אם באמת יהי' ניכר אח"כ מ"מ איך ימסור להם לכתחלה והם מועדים לעשו' הגרמא ועיקר ונפסיד ללא צורך ומעתה אומר דהא דמפרש רבה וכולהו אמוראי שמא ידרסו ושמא ישהו ושמא יחלידו היינו לאורוי לנו דלא חיישי' אלא שנכשל באיסור באמת דאלו הרואים לאו אדעתי' אבל להגרמא ועיקר לא חיישי' כיון שניכר והיינו דלבל חשחית לא חיישי' וכי כן באמת אם אחרי' עע"ג אפי' לכתחלה שוחטי' כיון דלבל תשחית לא חיישי' כ"כ לאסור לשחוט דלכן לא חיישי' להגרמא ועיקר וממילא בעע"ג דדייקו טפי שוחטי' לכתחלה כנ"ל עיי', ולפ"ז רבא דג"כ אמר לקמן כזה שמא ישהה וכו' ולפמ"ש היינו לאורוי דלבל תשחית לא חיישי' ועע"ג מותר באמת לכתחלה, וא"כ הדרא הקושי' איך אמר לקמן זאת אומרת וכו' והיינו דשמא יקלקלו אשמעי' אפי' עע"ג לא כמו שפי' רש"י באמת לקמן ואיך אמר כאן שמא ישהה, וצ"ל דלקמן גרסי' רבה, אלא דלפ"ז קשה מאי הבריח רס"י לפרש לקמן דאפי' בעע"ג לא כיון דלרבה ל"ק קושי' תוס' כמובן וצ"ל דרצה לפרש אפי' אם ידייק וכולן ולאו ארישא קאי מ"מ מרבה שמא יקלקלו בעע"ג והיינו משום בל תשחית ובאמת גם להגרמא ולעיקר חיישי' לדידי', ואם בישוב רש"י דחקי' קצת עפ"ז, מ"מ דברי בישוב אריכת דברי אמוראי' נכון ע"ב וק"ל:
שמא יגע בבשר וכו' מ"ש תוס' דחיבת סודם מכשיר גם אם זה רק דרבנן מ"מ א"ש דלא ישחוט לכתחלה ולא קשה מ"ש מטמא בחולין דמותר לשחוט הואיל ורק דרבנן, ל"ק כלל דבטמא בחולין גם אם יגע יהי' רק דרבנן לאכול על טהר' הקודש ולא חיישי' בשביל זה ומותר אף לכתחלה לשחוט בסכין ארוכה. אבל בטמא במוקדשי' לא ישחוט שמא יגע וגם אם אז רק מדרבנן יהי' הקרבן פסול עכ"פ עשה איסור דאוריי' שהביא קדשים לבית הפסול ולא יצטרכו עוד וצ"ע על הנב"י ח"ק בי"ד סי' ד' שהאריך ופלפל אם חיבת קודש דאוריי' או דרבנן ולא כיוון לכל זה והוא פשוט:
דליתיה קמן דלשיילי כתב תוס' גם דעזרה רה"ר היא וספק טהור לא דמי לשאר ספק דרוב פעמים לא יוכל להזהר מליגע, ועיי' תוס' נדה ה' ע"ב ד"ה ואם אי אפשר דהקשה למה לא צריך שיאמר ברי לי תיפוק לי' דספק טומאה ברה"ר טהור ונדחק דלאו דווקא ברי לי וצ"ע מה יענה עכ"פ לקושי' תוס' כאן למה צריך אחרי' רואי' אותן בליתא קמן וע"כ שנאמר כמו שמתרץ כאן ולמאי צריך לדוחק דשם, ונ"ל ליישב דתוס' נדה סובר דוודאי על הא דליתא קמן י"ל דלא הוי ספק דרוב פעמים לא יוכלו להזהר מליגע וחיישי' דוודאי יגע אבל סובר כ"ז בליתא קמן ולא שיילינן לי' וחיישינן אולי באמת נגע ויודע והלך לו, אבל כשהוא לפנינו ואינו יודע אם נגע או לא ואומר שאינו ברי לי שנגע או לא סובר דבזה:
לא נחליט שוודאי נגע דנאמר איפכא אלו נגע הוי יודע הגם דאומר דלא כיוון שלא ליגע ולאו אדעתי' ולא נוכל להחליט דוודאי לא נגע דמילתא דלא רמי' לאו אדעתי', אבל מ"מ לוודאי לא נחליט שוודאי נגע ואינו יודע מנגיעתו כי יש אומדנא וסברא עכ"פ דהוי יודע ולא נוכל לומר דעל הרוב נגע ולא ידע וספיקא איכא והקשה שפיר הכא ספק טהור והוצרך לדחוק דברי לאו דווקא כנ"ל נכון עיי':
והנה כבר נתקשה בגליון הש"ס על תוס' דהכא שלא העמיד הקושי' על הא דברי לי שלא נגעתי למאי צריך ברי כמו שהקשה באמת בנדה וצ"ע, ועיי' נב"י שם שכתב דקושי' תוס' ל"ק די"ל היכי דאיכא לברור מבררינן ותלי' זה אי צריך לברר ברוב או לא עיי' בו, ובמח"כ שגה דבאמת אנן צריכי' לברר אולי יאמר דנגע אבל עדיין מה צריך שיאמר הוא ברי לי שלא נגעתי גם אם יאמר לא ידעתי אם נגעתי כי לא הי' בכוונתי להזהר שלא ליגע מ"מ טהור מספיקא ולמה אמר רבה שאומר ברי לי ע"ב ונלפע"ד ליישב: ואציע תחלה הצל"ע דמשני בחד תירץ הכא עיקר פי' רש"י דכולהו פירקין בתורת שחיטה איירי, אין דבר זה שייך כלל לדין שחיטה דגם אם נגע באמת מ"מ השחיטה כשירה ואין בו נדנוד איסור אך ורק הקרבן נטמא ופסול ואיך שייך זה לדין שחיטה כלל עד שנאמר הכא עיקר, ובשלמא ללישנא דהכא איידי, י"ל טמא בחולין גופי' הכא שייך דאיירי משחיטה לכתחלה דמותר לעמוד ולעשות מעשה שחיטה ולא חיישי' לנגיע' אבל שנאמר הכא עיקר משום טמא במוקדשי' והיינו על דיעבד דשחיטה כשירה אין לו מובן כלל, וגם צ"ע באמת לשון מתני' עצמה ואם שחט שחיטתו כשירה פשיטא גם אם נגע השחיטה כשירה אלא הקרבן פסול משום טומאה וזה לא שייך לכשרותו דשחיטה, והנ"ל בכ"ז ע"פ שמצינו (ברכות כ"ג ב') שלא יעמוד ויתפלל וס"ת בידו דאין באפשרו' אדם לכווין על שני דברים כאחד ואם יתן דעתו על דבר זה לא תהי' דעתו על דבר אחר וכן בדוכתא טובא ואין צריך להרבות בראי' בדבר המוחש ומובן מאליו, ואומר כיון דצריך זריזות וזהירות ביותר שלא יגע בעת שמוליך ומביא וכמ"ש תוס' באמת דעל הרוב נגע, וזה ידע תוס' גם בה"א, אלא דחידש דזה לא מקרי עוד ספק וזה לא ידע בה"א וסבר דגם זה בגדר ספק טומאה, אבל פשיטא שקשה להזהר בזה, וא"כ ה"א באופן שאומר ברי שלא נגעתי דהיינו שהי' זהיר וכיוון מאוד שלא יגע ה"א דניחוש שמתוך שכיוון מחשבתו על זה לא כיוון על השחיטה ושהה או דרס ולאו אדעתי', וכבר כתב הר"ן הא דלא חיישי' אפי' במומחה דלמא אקרה ושהה או דרס לא חיישי' כל מומחה מכווין בשחיטתו ושוחט שפיר, אבל באופן זה ה"א דאקר' ולאו אדעתי' ולא יוכל לכווין על שני עניני' כאחד קמ"ל דמ"מ שחיטתו כשירה ולא חיישי' לקלקול בשחיטה ואינו דומה להא דס"ת ותפילה דשני מעשי' וענינים נפרדים הם משא"כ כאן דהכל במעשה א' כצ"ל, ועכ"פ רבותא טובא הוא וא"ש ושחיטתן כשירה ושפיר כחד לישנא הכא עיקר דתני דיני שחיטה אשמעי' גם זה וא"ש, וכל זה אם אמר ברי לי שלא נגעתי וכיוון מחשבתו שלא יגע, אבל אם שאלינן לי' כדי לברר והוא אמר שלא כיוון ולא עשה כחיוב עליו להזהר מליגע ואין יודע אם נגע או לא ומ"מ לענין טומאה ספק טהור אבל אין רבותא שוב לענין שחיטה שכשירה פשיטא כיון שלא נתן דעתו שלא ליגע ולכן הוצרך רבה לומר באמר ברי לי שלא נגעתי כי עשה כחיוב עליו להזהר מליגע ול"ק קושי' תוס' דבאמת לענין טומאה ל"צ ברי לי רק דמוכח דמתני' באומר ברי לי וכהנ"ל, אבל מאחרי' רואי' דליתא קמן הקשה תוס' שפיר דלענין הכשר שחיטה פשיטא אפי' איתא קמן ואמר שדייק בנגיע' שחיטה כשירה מכ"ש אם לא ידענו אם כיוון דעתו בנגיעה או לא ואולי לא כיוון וממילא לא נגע ואחרי' ראו זה, וע"כ דאחרי' רואי' אותם צריך דווקא משום טומאה והקשה שפיר כנ"ל ליישב ודבר נכון הוא וק"ל:
ובזה י"ל ע"ד פלפול קושי' הת"ח למה לא מקשה הש"ס בזבחי' כקושי' הש"ס כאן האי טמא דאיטמא במאי ושם עיקר מקומו, ועפ"ז י"ל דהנה אם נאמר דמפרכסת אינו מטמא ל"ק דאיטמא במאי כמובן וכבר כתבנו מזה לעיל וקושי' הש"ס אינה אלא אם מפרכסת לענין טומאה אינה כחי כמ"ש תוס' בתירץ שני, ולפמ"ש דללישנא דהכא עיקר צ"ע איך שייך כאן כלל דיעבד דמוקדשי' הלא אין זה שייך לדין שחיטה רק לפסול קרבן בשלמא הכא איירי טמא בחולין שייך כאן להיתר לעשו' מעשה שחיטה אבל דיעבד דמוקדשי' שיהי' הכא עיקר קשה וע"כ כמ"ש דרבותא גם דכיוון בנגיעה מרא לא חיישי' לקלקול דשחיטה וכל זה:
אם מפרכסת מקבל טומאה א"כ צריך להזהר בנגיעה בשעת שחיטה ואיכא רבותא דשחיטה, אבל אם אין מקבל טומאה רק אח"כ א"כ ליתא לכל זה והדרא הקושי' ואי אפסר לומר הכא עיקר רק איידי עי"ב והא"ש דש"ס דהקשה הכא דאיטמא במאי היינו ללישנא דהכא עיקר וע"כ צ"ל דרבותא בשחיטה עצמה איכא והיינו ע"כ דמפרכסת מקבל טומאה וא"כ קשה דאיטמא במאי, והא"ש דבזבחי' דע"כ אזיל ללישנא דהתם עיקר והכא איידי וכבר כתבתי [לעיל ב' א' ד"ה והכה] ממהדורא בתרא ול"ק כלל דאיטמא במאי די"ל דבשעת שחיטה אינו מקבלת טומאה כלל ועיי' ת"ח שכתב ג"כ די"ל דש"ס דהכא ודזבחים פליגי אי מפרכסת מקבל טומאה או לא והוא הלך ע"פ דרכו עיי' בכ"ז וק"ל:
מהכא נפקא מהתם נפקא כל הפסולים ששחטו וכו' ובלבד שלא יהי' טמאי' נוגעי' וכו' צ"ע למאי מביא סיפא דמתני' די ברישא שהשחיטה כשירה בזרי' ובטמאים, ונ"ל דהי' מקום לומר דמתני' בשלא העבירוה במים ואינה מקבלת טומאה כקושי' תוס' והא דחיב' קודש אין מבורר, והא דלכתחלה לא שלא ימשך בפני' כקושי' תוס' והרבותא דבדיעבד כשירה היינו לאפוקי מרשב"א שם דמצריך שוחט שיהי' בפני' עיי"ש בש"ס זבחי', וא"כ לא מוכח משם היכי דבהמה הוכשרה כגון שהעבירה במים דסמכי' על ברי דידי' שלא נגע קמ"ל כאן, אלא דזה ליתא דהא קתני ובלבד שלא יהי' טמאי' נוגעי' בבשר ואי בשלא הוכשרה הבהמה יגעו ויגעו וע"כ כשהוכשרה והקשה ש"ס שפיר מהתם נפקא ולכן הוצרך לסיפא וסיים דמתני' כנ"ל וק"ל:
הכא עיקר והתם איידי כבר כתבתי לעיל [ב' א ד"ה והנה] מה שנ"ל בישוב קושי' מהדורא בתרא ע' ועיי' נב"י שם מ"ש:
דף ג.
אבל בא ומצאו שסחט חותך כזית בשר וכו' צ"ע לשון בא ומצאו אפי' בא אח"כ שכבר שחט נמי תועיל חותך כזית בשר, והי' נ"ל לכאורה עפמ"ש בריטב"א דבאמת צריך בכותי בדיק' סכין ולא סגי בנותן לו כזית בשר לחוד דאבדיקת סכין לא אחזיקו ודלא כשיטת תוס' ועיי' פ"י מ"ש, והנה הרשב"א כתב במומר לתיאבון דבודק סכין ונותן לו אם נמצא אצלו סכין בדק ואמר שבזה שחט סמכי' עליו כיון שיש לו סכין בדק מהיכי תיתי ישחוט בסכין שאינו בדוק עיי' בו, ונ"ל בכותי שצריך לבדוק הסכין בכה"ג אם בא אחר השחיטה לא מועיל מה שנמצא סכין בדוק אצלו דחיישי' שפיר בסכין אחר שחט כיון דלא אחזיקו בי', ולכן אמר אביי בא ומצאו ששחט שבא בשע' ששחט ואם רואה הסכין שבדוק הוא אז מועיל כזית בשר כנ"ל וכן י"ל בברייתא דלקמן בא ומצאו ששחט, אלא דקשה ליישב לפ"ז מצא בידו דקורי' של צפרים מאי יעשה לבדיק' סכין וצ"ע:
ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין וכו' קושי' תוס' מבואר' למה לא נסמך אמומר איוצא ונכנס כמו בכותי, ולפע"ד ליישב כשאומר דלענין בדיק' סכין גם בכותי לא תועיל מירתת אולי יבדוק ישראל הסכין וימצא סכינו פגום. דדבר התלוי בהרגש ומוחש לא יוחזק כגנב שרצה להכשיל דיוכל לומר דבדק ולא מצא, והא דסמכי' אכותי לשיטת תוס' מדלא קתני מבדיקת סכין ש"מ דל"צ ולפמ"ש על מה נסמך נ"ל דסמכינן דמירתת שנותן לו כזית בשר וכסברא זו כתב פ"י על תוס' ד"ה אבל בא ומצאו דמרתת משום זה, ונ"ל דלולי יוצא ונכנס לא מרתת הכותי שיתנו לו כזית בשר דלא סלקא אדעתי' שלא יאומן לישראל ויתן לו כזית בשר, אבל מאחר שרואה שישראל אינו מאמינו רק ביוצא ונכנס שוב מירתת אולי יעלה על דעת ישראל עוד ולא יסמוך על היוצא ונכנס ויעשה יותר לנסותו בכזית בשר ומרתת משום כך ובודק גם הסכין היטב הדק כנ"ל וכ"ז בכותי דמרתת מנתינת כזית בשר משא"כ במומר דלא איכפת לי' כזית בשר ביוצא ונכנס לחוד לא סגי לענין בדיקת סכין כמ"ש דיוכל לומר דלא הרגיש חוץ באומן לרבא אפשר י"ל דמרתת שיופסל מאומנתו עיי' וק"ל:
ע"ב ואם שחט בודקי' אותו כתב תוס' הגם בברייתא דלקמן סבר רוב מצוין וכו' לפע"ד י"ל דרבינא סובר דרוב מצוי' מ"מ מיעוט איכא וא"כ י"ל סמוך מיעוט לחזקה כמו שהקשה באמת תוס' בבכורות ובבדק הבית, והרשב"א במשמרת תירץ דרבנן ל"ס סמוך מיעוט לחזקה כלל דמיעוט כמאן דליתא דמי ורבא ביבמות רק אליבא דר"מ תירץ כן. לפ"ז י"כ דסתם מתני' ר"מ סובר שפיר סמוך מיעוט לכן צריך בדיקה, משא"כ ברייתא דלקמן אתי דלא חוששין למיעוט כלל שפיר סובר דסומכי' על רוב מצוי', ואינך אמוראי דפליגי על רבינא סוברי' דלא שייך גם לר"מ סמוך מיעוטא כמ"ש הרשב"א במשמרת עוד טעמא:
דמעוטא דמעוטא הוא דגם לר"מ לא חיישי' עיי' בו כנ"ל וק"ל:
דליתי' קמן דלבדקי נתקשה תוס' דלקמן י"ב ע"א פריך אי דידע דלא גמיר פשיטא והיינו דמהני רואה אותו וכאן סובר ש"ס דלא מהני בדלא גמיר, וכבר תירצו בספרן של אחרונים דלקמן עדיף דידע דלא גמיר דייק שפיר הרואה ומדקדק היטב משא"כ דלא ידע וסבר שגמר לא מתבונן ומדייק שפיר עכ"ד ונכון הוא, ולפע"ד יש לעיי' לפי שפסק בשו"ע בסי' א' בשוחט שלא נטל קבלה אם לא ידע אנו חוששי' לו למפרע שכבר שכח עיי"ש, ונ"ל באופן שאחרים ראו שחיטות ששחט למפרע ולפי עדות הרואה שחט שפיר ועתה מתברר כי שכח לא נאמר שגם למפרע לא שחט שפיר ואלו הרואי' לא דייקו יפה יען לא ידע הרואה ששכח, כיון דבאמת לא ברור לנו שכבר שכח אלא דלא נוכל להחליט שידע כיון שלפנינו ששכח חיישי' ששכח כבר, אבל כשאחר ראה שחיטתו ומעיד עליו נאמין לו ומקודם שנאמר שלא דייק יפה נאמר איפכא שזה לא שכח אז וידע לשחוט שפיר כסהדותו של זה כנ"ל נכון עיי', וכי כן הי' ש"ס יוכל לומר דמתני' באופן כזה דמצינו דלא ידע עתה ואחרי' ראו אותו ששחט אמרי' שעתה שכח ואז כשאחרים ראו עדיין ידע ושפיר שחט וצ"ע עי"ב:
רוב מצוין אצל שחיטה מומחי' הם ושיטת תוס' דאפי' לכתחלה א"צ לשואלו וא"כ דעת רוב פוסקי' אלא כל היכי דאפשר לברר מבררי' הגם דאיכא רוב מצוי', וחקרו לתת טעם גם אם בכ"מ ברוב א"צ לברר שאני כאן דאיכא חזקת איסור ולשיטת תוס' בכורות (כ' ב' ד"ה חלב) דרוב זה כסתם ספרי דדייני לכן סובר כאן דא"צ לברר כלל כנ"ל, ולפע"ד לתת טעם לשבח למה בכאן צריך לברר ואקדים:
הנה הד"מ נתקשה על שיטת הרשב"א בשוחט שלא כטל קבלה ונמצא אינו יודע כל מה ששחט מתחלה טריפה ובבהמה שנמצא טריפה פסק דגבינות שנעשו ממנו כשירה אם נוכל לומר השתא הוא דנטרפה, ועיי' בש"ך סי' א' ס"ק ח', והן הרבה תירוצי' נאמרו בזה, וזה איזה שנים אמרתי גם אני ליישב ואומר דסברא דרוב מצוים אצל שחיטה מומחי' היינו דרוב ישראל בחזקת כשרות הם ואיך יעלה על הדעת שיעמוד לשחוט אם לא למד הלכו' שחיטה ויודע בנפשו שאם לא למד לא יוכל לכווין שחיטתו לשחוט שפיר ואנו מכריחי' שוודאי למד ושוב שחט ולכן סובר הרמב"ם וכן מסקנת התורת הבית דבמומר לא אמרי' רוב מצוי' דלית לי' חזק' כשרות שנבנה עליו שלמד, אבל נ"ל כי גם אם למד פעם מ"מ אם ישכח הדיני' השייכים לשחיטה מ"מ שוחט כי אינו יודע בעצמו ששכח וסובר שעדיין בקי בדינים בהם ובשמותיהם אבל באמת אין דבר ברור בדעתו והנסיון ילמדינו בזה ובכיוצא בה כשלמד אדם דבר זכרונו כוזב לו והוא סובר שאז יודע הדבר ואינו יודע באמת א"כ איך נבנה על שוחט שרוב מצוי' אצל שחיטה דוודאי לא התחיל לשחוט עד שלמד, עדיין לא יצאנו החשש שלמד וידע וגמיר ושכח ועל זה ליכא רוב כמ"ש, אלא דנ"ל כיון דאנו מכריחי' שלמד פעם וגמר וידע דלולי זה לא עלה בדעתו לשחוט ושוב אנו מוקמי' אותו אחזקה שעדיין הוא כמאז שידע ואין עולה בדעתינו לספק שמשתנה ממה שהי' ושכח כנ"ל עיי', ומעתה י"ל כיון דכל עיקר הדבר שאנו בונים עליו היינו שמסתמא יודע משום דרוב מצויים וכו' ומסתמא הי' אז מן הרוב וכי כן אין עתה לפנינו לא רוב שנסמך עליו כמ"ש דאין זה רוב ששמא ידע ושכח אלא חזקה שהוא עתה כמו שהי' כשהתחיל לעמוד לשחוט ואז מסתמא הי' מן הרוב וחזק' כמו נטל קבלה ליכא דלא ראינו בעניני בבירור שידע אלא על מסתמא דרוב, לכן כשאנו רואי' ששכח לפנינו איתרע חזקה זו אבל בנטל קבלה דבברור ידענו שפעם למד וידע מחזיקי' אותו כל כונה דאפשר, והא"ש בנטרפה הבהמה דבכל עת ורגע איכא לדון דבהמה זו מן הרוב בהמות כשרות ואם נאמר שהיא טריפה אנו צריכים להוציא אותה מרוב גמור, לכן כל מה דנוכל להחזיק אותה שהיא מן הרוב כשרו' מחזיקי' אותה כנ"ל עיי' בזה והוא דבר נכון:
ומעתה י"ל בנקל הא דצריך לברר לכתחלה, הגם ברוב א"צ לברר מ"מ לפמ"ש אין לנו לדון עתה על הרוב די"ל באמת כבר למד ואינו יודע עתה אלא דמחזיקי' אותו שלא שכח, ובכזה צריך שפיר לברר, דכל שאנו רואי' ששוחט ואין ניכר לנו אמרי' שמא כבר שחט ואין התחלת מלאכתו עתה כנ"ל עיי' וק"ל:
דה ד' ע"א רבא דייק מסיפא טעמא דבא ומצאו ששחט וכו' יש להקשו' לשיטת תוס' דלעיל דכזית בשר מהני אפי' לענין בדיקת סכין, והנה נ"ל גם לאביי דיוצא ונכנס לא מהני וטעמא כדמפרש בגמרא דהתם לא נגע: הכא נגע והיינו דבקל יעשה פסול ולא ירגיש בו הישראל כדפי' רש"י לעיל, אבל לענין סכין מהני גם לאביי יוצא ונכנס דמרתת דיבדוק סכינו אחרי' כנ"ל, וכי כן י"ל לעולם אפי' יוצא ונכנס צריך כזית בשר כאביי והא דקתני סיפא בא ומצאו לרבותא דאי הוי קתני יוצא ונכנס נותן לו כזית בשר ה"א דווקא בזה מהני כזית בשר היינו משו' חשש פסול בשחיטה שהי' דרסה וכו' יצאנו בכזי' בשר, אבל לענין בדיק' סכין ה"א לא יצאנו בזה דלא מדייק בבדיק' סכין ולא נזהר בו, אלא משו' הסכין אנו סומכי' על יוצא ונכנס דמרתת שיבדק הסכין אחריו:
וכי כן בבא ומצאו ששחט ליכא תקנה בכזית בשר וצריך דווקא בדיקת סכין אחריו קמ"ל בא ומצאו חותך כזית בשר דגם בזה סגי בכזית בשר דמוחזקי' אצלינו גם בזה וצל"ע לשיטת תוס', ונ"ל ראי' מזה לשיטת הריטב"א וכן פסקי' בש"ע לענין צדוקי' בזה"ז דצריך בדיקת סכין באמת ולא סמכי' עליהם כלל והא דכא קתני בברייתא ובאקימתא דאמוראי בדיק' סכין כבר כתב הריטב"א דלא חשו לפרש דפשיטא דצריך עיי' בו וכו' ל"ק כלל כמובן עיי', ולתוס' צ"ע:
והרווחנו בזה ליישב קוש' הריטב"א למה לא הקשה הש"ס בפשיטות בלא אביי ורבא רישא וסיפא דבריי' אהדדי ולהנ"ל י"ל דהיינו נוכל לומר דרישא דווקא וסיפא נקט בא ומצאו לרבותא דאף בבא ומצאו די בחותך כזית בשר בלא בדיק' סכין כמ"ש, אלא אביי ורבא דייקו רישא וסיפא ומקשו ע"כ דסוברי' דליכא רבותא בבא ומצאו דבאמת צריך בדיקת סכין לעולם בכותי כמ"ש עיי' וק"ל:
פשיטא מהו דתימא וכו' יש להקשות דלמא אשמעי' דלא נימא דכותי' סוברי' מצה בזה"ז אינו דאורייתא קמ"ל דאחזיקו בה, ולכאורה י"ל פשיטא דמאן דס"ל מצה בזה"ז דאוריי' היינו דיליף מדרשא דעל מצות ומרורים בזמן דאיכא פסח וזהו דרשא, ובאמת מפורש בקרא בערב תאכלו מצות דמצות מצה בכ"מ ובכל זמן, אבל עדיין יש להקשו' דלמא לא ילפו דורו' ממצרי' ובערב תאכלו מצות במצרי' נאמר וא"כ מצה בזה"ז ליתא וצע"ק:
מהו דתימא לא בקיאי בשימור וכו' עיי' תוס' גיטין י' א' ד"ה ואדם) כתב דזו אף זו הוא ודוחק דהא בכלל יוצא בה ממילא נשמע דמותר לאכול ממנה ובכלל מאתים מנה הוא ואין זה כא זו אף זו כבכ"מ, ונ"ל ליישב ע"פ קושי' פ"י בגיטין דלמא שיאור הוא דמדרבנן אסור ואיך נסמך עלייהו עיי' בו שהאריך מאוד, ולכאורה בפשוט י"ל דבדרבנן כ"ע מודי דמהני אחזוק לחוד או י"ל עפמ"ש הריטב"א דכל דכתיבא עיקר המצוה והאיסור בתורה ומקיימי' אותה שוב מקיימים כל דקדוקי' עי' בו כן י"ל כיון דנשמרי' מחמץ דמפורש בתורה שוב מקיימי' חמץ דרבנן ומשמרי' איסור זה בשלימות וא"ש. ולפ"ז י"ל דאי הוי קתני רק אדם יוצא בה בפסח ה"א דווקא יוצא בה בלילה הראשון וגם הוא לא אכל מצה אחר' כמ"ש תוס' וסמכי' שפיר עליו כיון דכתיבא וליכא למיחש לשיאור דהא גם אם זה אינו חמץ מ"מ גם מצה אינו כמבואר ועיי' לקמן דשיאור ברי' בפני עצמו הוא וא"כ לא יצא ידי מצה דאוריי' וסמכי' שפיר עליו, אבל לאכול ממנו בשאר ימים ה"א גם אם הוא אוכל ממנו חיישי' דחמץ דרבנן הוא ואינו מדקדק בו קמ"ל רישא מותרת כנ"ל עיי' וק"ל:
ד' ע"ב מותר מיד מפני שהן מחליפין כתב תוס' בשם ר"ת דבבצק איירי, ועיי' מהרש"א ומהר"ם שנתלבטנו בפשט שיטת ר"ת, זה בכה וזה בכה, וגרם להם כן שלא הי' לפניהם ספר הישר לר"ת ועכשיו שזכינו לאורו מצוה לשום עין בפנים היטב ויובן כוונתו ועיי' חדושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שמפרש דבריו ומבארם באר היטב:
מפני שהן מחליפי' יש לעיי' בוודאי אם הם אוכלים מזה אמרי' שוודאי החליף דלא שביק התירא, אבל איך מותר לקנות מהן דלמא מה שמוכרי' לנו של איסור הוא שלא החליפו ובאמת לא היו אוכלי' רק מוכרי' לנו לאכול, וצ"ל דלא חשידו אלפני עור היכי דאפשר להו ולכן אמרי' שוודאי החליפו קודם שמכרו לנו כדי שנאכל אנן של היתר כצ"ל ופשוט, אלא דיש להקשות לפ"ז איך קאמר הש"ס ומה בדרבנן לא שביק התירא באופן שאנו לוקחי' מהם או נותני' לנו במתנה אם יהי' איסור עוברי' אלפני עור ונ"ל מסברא מי שמכשיל חברו בדבר איסור דרבנן עובר אלפני עור דאוריי' כיון שחברו אינו רוצה בזה ולא יגרע מנותן לו עצה שאינה לטובתו והוא מטעהו בו וכל עיקרו דבר רשות הוא אי עושה ואי אינו עושה והוא יועץ לו לעשות עובר אלפני עור מכ"ש בדבר איסור דרבנן כשמכשילו שעובר אלפני עור ועיי' תוס' ע"ז ספ"ק (פ"ב א' ד"ה תיפוק) דמייתי ראיי' לר"ת דגם בדרבנן איכא משום לפני עור ולפע"ד דמדאוריי' עובר כנ"ל נכון ופשוט מאוד וא"כ אין ראי' דלא חשדינן:
עוברי עביר' שלא יעברו דרבנן דלמא דווקא בלפני עור לא נחשדו שיכשלו אפי' בדרבנן וכמ"ש, וצ"ע לכאורה, וצ"ל דש"ס סובר דברייתא דחמצן של עוברי עבירה היינו אפי' אין נותני' או מוכרי' לנו ושלא מדעתם אנו מותרים בחמץ שלהם בסתמא והיינו על סמך שאנו רואי' שהם אוכלי' ממנו והוכיח שפיר אפי' בדרבנן כצ"ל ועדיין צ"ע:
והנה שיטות רש"י ורוב הפוסקי' דחליפי' לדידי' אסור, ובע"ז נ"ד ע"ב גילה רש"י לנו דעתו דגם חליפי חליפין אסורי' למחליף וכן הוא שיטות תוס' בכאן עיין תוס' נדרים (מ"ז ב') שנדחק בסוגי' דנדרים שם, דבאמת צ"ע משם כמו שנתקשה במל"מ הלכת אישות וכבר קרא תמה ברשב"א נדרים על שיטה הלז, מדמשני שם דלמא לכתחלה לא הא דיעבד עביד הא בכ"מ גם בדיעבד אסור דחליפי חליפי' אסורי' ורק קדושי אשה שאני, וא"כ לימא מיד קדושי אשה שאני עיי"ש, ולפע"ד ליישב:
המעיי' בפרושי רש"י בכ"מ בעניני חליפי אסורי הנאה לא הראה לנו בשום מקום כי סובר דגם חליפי חליפי' אסורי' ושאני אשה חוץ מע"ז כ"ד ע"ב והלא דבר הוא, ולכן לולי דמסתפינא הייתי אומר בישוב הדבר ע"פ מה שהקשה רשב"א עוד בנדרים שם על שיטה זו איך יהיו כל האסורי' חמורי' מע"ז ושביעי' דפסקי' דחליפי חליפי' מותרים ואיך יחמירו חכמים בדבר ושוב נדחק עיי"ש, ונ"ל לפרש דחכמים קנסו למחליף בכל איסורי' שיהי' לעצמו אסור כמו שביעי' וע"ז מן התורה לכ"ע, אבל לא יחמירו ויחדשו איסור בכל איסורי הנאה יותר ממה שהחמירה תורה בע"ז ושביעי', ונ"ל כי רש"י באמת סובר כן אבל סובר למ"ד בע"ז גם חליפי חליפי' אסורי' הסברה נוטה שכן החמירו חכמים בכל איסורי' למחליף עצמו, והא"ש מעתה דבע"ז שם כדמייתי על האי תנא דחליפי חליפי' בע"ז אסור וקאמר ואידך למעוטי ערלה דתנן מכרן וקידש מפרש רש"י שפיר להך תנא הא דמכרן וקידש דווקא קידש אשה שאני אבל בכ"מ גם חליפי חליפי' אסורי' לדידי' כבע"ז מד"ת לכ"ע, אבל להלכתא דפסקי' חליפי חליפי' גם בע"ז מותרי' גם רבנן לא החמירו בשאר איסורי' והא"ש ש"ס נדרים להלכתא משני בפשיטות לכתחלה הוא דלא הא דיעבד עביד אפי' לכל דבר ולא צריך לחלק בין אשה לשאר דברי' כנ"ל ליישב שיטת רש"י על נכון, אבל שיטת תוס' אין מיושב בזה דתוס' סובר כן להלכתא עיי':
ומ"ש תוס' לחלק בין אשה לפירו' וכלים שהוא דבר הניכר והנראה לפי הפשוט קשה להסביר למה אלו ניכר טפי מאשה, ונ"ל להסביר כיון דבאשה עושה מעשה שהי' יוכל לקדש אותה בו לקדש בביאה אם היו עדים, הגם שלא עשה כן ולא קידש אותה שנית מ"מ עכ"פ לא ניכר שנקני' לו בשביל איסור הנאה, משא"כ בקנית כלים ופירו' שלא עשה מעשה אחרת שיוקנו לו רק במה שנתן איסור הנאה עבורם, עוד י"ל עפמ"ש תוס' דתהי' מקודשת באפרן ותירץ דלא ידעה מזה ולא סמכה דעתה וא"כ אם הי' אומר לה שאסורי הנאה הן היתה מתקדשת באפרן א"כ משום זה לא ניכר שקנה אותה בא"ה דאין ניכר שלא אמר לה ולא נתכוונה כנ"ל עיי' וק"ל:
מאי לאו מומר לאותו דבר צל"ע לפי מה שמביא הב"י סי' קי"ט בשם הרמב"ן דמחמיר על קל דחשוד דווקא בענין א' דשניה' באכילה אבל חמור במעשה לא חשוד על קל שיאכל דבר איסור עי"ש סוף הסימן וכן מובא בש"ך וט"ז שם ומביא ראי' מהא דמומר לערלו' לא חשיד אשחיטה גם דמילה חמור מ"מ לא נחשד על השחיטה דקיל ממנו, וא"כ י"ל ואפי' מומר דקתני היינו שהוא מומר לאכול דבר איסור כמוהו מ"מ מותר לשחוט ואינו נשמע מערלו' דה"א דלאו אכילה הוא קמ"ל ואפי' מומר לאכילה, או בקל ממנו היינו מן איסור נבילה או כמוהו, אבל כשמומר בשחיטה דשחיטתו פסולה דלאו בר זביחה הוא כלל קמ"ל רבא דינו וצ"ע:
על פי הדיבור שאני הקשה תוס' בלא"ה הי' יוכל להקשות הא מספיקא אסור דבשר שנתעלם מן העין הוא, והי' נ"ל לומר דבלא"ה הי' מקום לומר דאכל פחות פחות מכשיעור וליכא אלא ספק דרבנן דסובר ח"ש מותר מן התורה וגם לפמ"ש פמ"ג בפתיחה להלכת שחיטה דמשום עשה דשאינו זבוח לכ"ע ח"ש אסור עיי"ש מ"מ י"ל דאכל בשר עוף וסובר דאין שחיטה לעוף מן התורה רק צריך נחיר' סמנים ובזה ח"ש מותר למ"ד מותר ובמק"א הארכתי בכל זה, ולכן מקשה כיון שאמר רבא מבי טבחי דאחאב הי' א"כ וודאי איסור הוא וא"כ גם אם אכל ח"ש עכ"פ וודאי דרבנן הוא ואיך אכל, חוץ משנאמר דאז ח"ש לא נאסר, וק"ל:
מכם ולא כולכם להוציא את המומר פי' רש"י דגבי נדר ונדבה כתיב, ונ"ל דרצה רש"י בזה דלא יקשה נמעט מכם מקבלים ולא מאומות אלא דאי אפשר דהא בנדרים ונדבות כתיב ולנדרי' ונדבו':
מרבי' אומת העולם מאיש איש שנודרי' נדרי' ונדבות כישראל וע"כ מכם לומר בכם חלקתי כנ"ל ועי' לקמן י"ג ע"ב דמקשה ומתרץ ש"ס כן וק"ל: ע"ב אדם ובהמה תושיע ה' אלו בני אדם שערומי' בדעת כאדם ומסימי' עצמן כבהמה פי' רש"י שערומי' בדעת כאדם הראשון ומשימי' עצמן כבהמה דמאי רוחו וצ"ע למה לא אמר ומשים עצמו כמרע"ה דקרא מעיד עליו ומשה הי' עניו מכל האדם וכו', ונ"ל לפרש ע"פ דברי הרמב"ן (ויקרא א' ט') והסכימו עונו הראשוני' דענין הקרבת קרבן לכפר הוא שישים אדם אל לבו כי נתחייב להקריב עצמו לה' עבור חטאו ויחשוב בשחיטת קרבן כאלו שחט עצמו לפניו ית"ש ובזריק' דם כאלו נזרק דמו וכן בכולן וזה בעצמו מכפר, והנה מצינו קרבן שמכפר אפי' אין בידו עוד מצוה והוא ריק מכל באשר ידוע דאדה"ר שחטא והקריב שור פר וכיפר עליו' וכתיב וידעו כי ערומי' הם פי' רש"י מצוה אחת היתה להם ונתערטלו הימנה ומ"מ נתקבל קרבנם כמבואר במדרשים, והיינו אדם ובהמה אלו שערומי' בדעת כאדם הראשון היינו שהם ערומים ערטלאים בדעת ומזימה אין יודעי' ה' ואת תורתו כאדם הראשון שהי' ערום וערטלאי מכל ומשימי' עצמם כבהמה דהיינו שמקריבי' קרבן וחושבי' בלבם כאלו מקריבי' עצמם והיינו שמשימים עצמן נקרבי' לפני ה' כבהמה אז תושיע ה' ויכפר לו עליו כנ"ל וק"ל: עוד נ"ל לפרש ע"פ האמור עם ספרי המחקרי' כי צריך אדם לחקור אחר טעמי המצות ולעמוד על בורין וכל אחד לפי שכלו אשר חננו ה' ישכיל ויבין אבל לא יעלה על דעתו כי כיוון האמת ועל דעתו יעשה המצוה כפי התבוננתו בה, כי אם ככה יהי' כל אחד יבנה במה לעצמו ויעשה המצוה באופן אחר ותקוים התורה בהרבה פנים אלא אחר שעמד על המחקר והשכיל בה כשיעשה המצוה לא יעשנה יען שמבין ענינה כי ראוי' לעשו' כן אלא יעשינה כי כן ציוה ה' אותו לעשות ומונח אקרקפתא, ואומר מעתה כי זהו המכוון אדם אלו שערומי' בדעת כאדם הראשון שהבין הכל וידע דעת עליון ומשים עצמו כבהמה דהיינו שבעשותו אחת ממצות ה' אינו עושה על דעתו ורצונו אלא עושה אותה כבהמה שעובדת עבודתה מבלי התבוננת אם נכון לעשות או לא לאלו תושיע ה' כנ"ל והוא נכון וק"ל:
דלמא לא שמע רבי אלא בשאין ישראל עע"ג וכו' עיי' רשב"א וריטב"א שהאריכו במאי דפליגי ר"ז ור"י בר אידי דהוא השיב לו דמי האי מרבנן וכו' מאי למימרא, ונ"ל לולי דברי ראשוני' י"ל פשוט דר"ז סובר דלעולם הי' נאמנים ביוצא ונכנס והי' די בזה משקלקלו ביותר וחששו להם ביותר תקנו שצריך דווקא עע"ג, אבל ר"י ב"א סובר דלעולם הי' צריך עע"ג א"כ מאי למימרא דבלא עע"ג לא כן נ"ל, וי"ל הא דלא רצו ראשוני' בזה דלא ניחא להו למימר דמתחלה הי' מאמיני' להם ביוצא ונכנס ולבסוף כשקלקלו לא ממ"נ למאן דסובר דיוצא ונכנס הועיל בתחלה לחלק בין התם נגע והכא נגע כדלעיל ואיך כשקלקלו ביותר הצריכו עע"ג הלא לא יהי' גרועי' עכ"פ מנכרי דמהני עע"ג וכיון דגם הכא נגע א"כ לעולם מהני יוצא ונכנס וזה י"ב שמיאנו הראשוני' מלומר כמ"ש, ומ"מ י"ל דברי כמובן, אבל לרש"י בוודאי קשה דמפרש למימרא בעי וכי לא פשיטא לן דעל לפני עור וכו' והלא הרבה קמ"ל דצריך עע"ג לאפוקי יוצא ונכנס וצ"ע:
ותהי בה ר"ז ר"י לא שמיע לי' וכו' ראיתי בחדושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שנתקשה איך נסתפק דר"י סבירא לי' הא לקמן אמר דר"מ לטעמא דחייש למעוטא, ואנן לא פסקי' ואיך מסתפק בר"י ונ"ל ליישב. הנה הפ"י כתב דלא צריך כלל להא דחייש למעוטא די"ל כפשוטו דגזר ר"מ שאר מקומו' אטו אותו מקום דאם יתירו בשאר מקומו' יתירו גם באותו מקו' הידוע עיי' בו ואם כי דבריו נכוני' אבל דחוקי' בש"ס דלמה קאמר כלל ר"מ לטעמי', ונ"ל דלש"ס הי' קשה כיון שסתם יינם רק דרבנן אסור א"כ במקום הידוע בעצמו שתית יינם רק דרבנן אסור ואיך נגזור כל עלמא אטו אותו מקום, אלא לפמ"ש הר"ן בע"ז (כ"ט ב' ד"ה כפרה) הא דגזרו על סתם יינם משום בנותיה' הלא מדינא אסור ספק שנתנסך לע"ז וכתב כי הוא מעוטא ולא חיישי', וי"ל לר"מ דחייש למעוטא באמת סתם יינם מדינא אסור מחשש דהוא יין שנתנסך לע"ז, וכי שפיר יש לגזור כולי עלמא משו' אותו מקו' שמצאו להם דמות יונה דלר"מ במקומו אסור מדינא דחייש למיעוטא והיינו לשיטת המרדכי בפ' הזרוע דר"מ חייש למיעוטא מדאורייתא וא"ש דקאמר הש"ס ור"מ לטעמא דחייש למיעוטא וכי כן סתם יינם מדינא אסור וגזר שפיר כולי עלמא אטו אותו מקום ושוב אמר ר"ג כר"מ ס"ל לאו לענין חיישי' למיעוטא זה לא צריך דלענין שחיטתם שפיר גם אם לא חיישי' למיעוטי א"ש דגזר כ"ע אטו אותו:
מקו' כמ"ש הפ"י והא דכר"מ ס"ל היינו כענין שגזר שאר מקומו' אטו אותו מקו', וש"ס בע"ז ר"פ כל הצלמי' דג"כ אמר ר"מ לטעמי' דחייש למיעוטא י"ל איידי דהכא קאמר גם שם כן, והא"ש די"ל דר"י סבירא לי' גם דלא חייש למעוטי דלענין גזירת שחיטה דאוריי' ל"צ לזה וכמ"ש עיי' וק"ל:
דף ו.
ור"מ לטעמי' דחייש למיעוטא עיי' ר"פ כל הצלמים ומ"ש ר"ן שיטת רמב"ן ושיטתו והי' נעלם כל זה לפי שעה מפ"י ז"ל וכתב מ"ש וצ"ע לפמ"ש תוס' בכורו' (כ' ב' ד"ה חלב) דלכן לא אמרי' לענין רוב מצוין אצל שחיטה סמוך מיעוט לחזקה דהוי כסתם ספרי דדייני והרא"ה בבד"ה כתב דהוי כל מצוים וכו' א"כ כאן במיעוט שמצאו להם דמות יונה ושחיטתן פסולה למה לא נאסר הכל מצד סמוך מיעוט לחזקה, ולפמ"ש הר"ן בע"ז שם דאין לחוש למיעוט זה כלל כיון שידוע ונקבע במקומו רק גזיר' בעלמא הוא כר"מ כיון דלדידי' מיעוט כמאן דליתא א"כ א"ש גם זה דלא שייך בכולן כלל סמוך מיעוט לחזקה כמובן וק"ל:
מפני שחשודה מחלפת המתקלקל, צ"ע לשון זה הכא אין אנו חושדי' אותה שמכוונת לרע אלא לטובה מתכוונת כדאמר ר"י שרוצה בתקנת בתה ובושה מחתנה, ואיך נתן טעם שחשודה מחלפת משמע מפני שחשודה אנו חושדי' אותה שתעשה רעה, וזה נ"ל באמת הביא המקשן להקשו' דחיישי' לאחלופי ולא סלקא אדעתי' התם לטובה מכוונת כדאמר ר"י מפני שקשה לשון מפני שחשודה אלא דצ"ע לפי המתרץ מאי יענה להאי לשנא מפני שחשודה, וליישב נלפע"ד בשנדייק ג"כ בלשון ר"י דאמר שני דברי' מפני שרוצה בתקנת בתה ובושה מחתנה והרמב"ם הוציא מזה גם בעודו ארוס ואין בו תקנת בתה מ"מ בושה מחתנה, ולפע"ד נראה להוכיח מכל זה סברת הרשב"א דאם חשוד מביא לאחד דורן בשם אחר לא חיישי' לי' דלמאי ניחוש אי הביא מאינו מומחה ואומר שממומחה הוא א"כ צ"ל שרוצה להכשילו בידי' וזה כא חיישי' ואם שמשלו הוא נותן לו בוודאי הי' אומר לו דמי שנותן לחבירו רוצה שידע בו חבירו עיי' בו, ולכאורה צ"ע איך חיישי' לחמותה שמחלפת המתקלקל ומהנה לבתה וחתנה בוודאי היתה אומרת להם שעשתה עמהם טובה והחליפה ונתנה להם הטובה מה שלא היתה מחויבת דכן נראה דאיירי שלא היתה מחויבת לשלם ולהחליף רק שמעצמה עושית כן כמובן להמעיי' ואיך לא הודיעה להם כן והגם כי הרשב"א קאי בנותן לחבירו מתנה גמורה ולא הי' לחבירו אצלו כלום משא"כ שחתנה נתן לה עיסתו וקלקלה אותו מ"מ לא ידעתי למה לא שייך סברת הרשב"א גם בזה כיון שעושי' לפני' משורת הדין ומטיבה עמו למה לא תודיע הדבר, אלא די"ל כיון דחשודה היא ויראה אם תודיע שזה משלה לא יאכלו ממנו לכן אי אפסר לה להודיע, והא"ש שמפרש מפני שחשוד' מחלפת היינו דלולי שחשודה ליכא למימר שחילפה דבוודאי היתה מודיע מתנתה, אבל מאחר שחשודה היא שפיר חיישי' שחילפה ויראה להודיע כהנ"ל, אלא דע"כ צ"ל לדברי הרשב"א הגם שהחשוד ירא אם יודיע שממנו הוא לא יקבל המתנה מ"מ איכא סברא דמי שנותן לחבירו מתנה רוצה שידע חבירו ואם אינו יוכל להודיע כגון חשוד זה שירא שלא יקבל ממנו א"כ אינו נותן כלל דמה לו להנות חבירו מבלתי להודיע לו טובתו, וא"כ הדרא הקושי' גם בחמותו ולכן אמר ר"י שרוצה בתקנת בתה ובושה מחתנה דהיינו שלכן לא הודיעה טובתה שחשודה היא וירא שלא יקבל מאתה ויבא לידי הפסד ובושה היא מחתנה שקלקלה את שלו והביאתו לידי פסידא ולכן נותנת משלה גם שלא יתוודע לו כי יש בזה טובתה שלא תתבייש כנ"ל עיי', ולפ"ז י"ל לקמן דמתרץ הש"ס מורי' ואמרה בר בי' רב ליכול חמימי' וכו' ופי' רש"י אבל בנותן לשכינתו לא איכפת לה דלא רגיל אצלה, וצ"ל עדיין מידי ספיקא לא נפקא דלמא הטיבה עמו וחילפה את שלו, ולהנ"ל א"ש דבשלמא בפונדקית קתני מפני שחשודה מחלפת היינו כהנ"ל דחיישי' שהחליפה ונתנה לו הטוב והא דלא אמרה לו כן שיראה שלא יאכל כיון שחשודה והיא רוצי' שיאכל כיון שרגיל אצלה, ואם יבא להפסד שלו ולא יקבל שכה לא יתארח אצלה שנית, משא"כ בשכנתו דלא איכפת לה בו, ואם מרצונה הטוב רצתה להטיב עמו אמרי' בוודאי היתה מודיע לו וכהנ"ל עיי' וק"ל:
ע"ב התם נמי מורי' ואמר תורא מרישא קאכיל והנה מסקנת הסוגי' דלחילוף לא חיישי' חוץ בחמותה ובפונדקית, ובפונדקי' פלוגתא רש"י ותוס' אם לטובה מתכוונת או לא, ועיי' בכ"מ בפי"א מהלכות מעשר הי"ב דמביא מירושלמי דפליגי תנאי אי לטובה מתכוונת או לא ועיי' ש"ך סי: קי"ט הנפקותא לדינא בין תוס' לרש"י עיי"ש:
והנה הרשב"א כתב דאם ציוה לחשוד לקנות לו דבר חיישי' שקנה לו מהאסור כי לא אזדמן לו דשרי לי' וראיי' מעשר לי משלכי מי לא איירי דאמר לה שיהי' מתוקן, וכתב עוד אבל כשאמר לו קנה לי מפלוני מומחה והביא לי נאמן בכך דמרתת שמא יתפס בזה כגנב עיי' בו, ונראה להמעיין בדבריו כאן כי גם בדאוריי' נאמן בכך כי קאי על איסורי דאוריי' ודרבנן דאיירי לעיל, וצ"ע על הב"י בסי' קי"ט דדייק מהרשב"א בתה"ב שכתב דין על שציוה ליקח לו גבינה ממומחה ובא ואמר מפלוני מומחה דנאמן דמרתת ודייק בי' דווקא בגבינה שהוא דרבנן ולא בדאוריי' סמכינן על זה וצ"ע ממ"ש בחידושיו כאן דנרא' גם אדאוריי' קאי, ועיי' ט"ז וש"ך סי' קי"ט שצווחו על דין זה דב"י דסותר מסי' ב' דמצא בשר ביד מומר והו אמר שמפלוני קנה דנאמן דמרתת חזי' גם בדאוריי' סמכי' על סברא זו, וכן קשה מנכרי שהביא בצי' דנאמן לומר מעוף פלוני דג"כ דאוריי' הוא והש"ך נדחק עיי"ש ולפע"ד נראה ליישב כ"ז, הנה הבדק הבית הקשה על הרשב"א דכתב דינו כשציוה שיקנה לו ממומחה והוא בא ואמר מפלוני מומחה דנאמן ומסתייע ממתני' דדמאי ושם נאמר דציוה עליו קנה לי מפלוני מומחה והקשה עליו דווקא כי כשציוה עליו קנה לי מפלוני מומחה מרתת שישאל למומחה זה אבל כשהוא לא פירש לו מאיזה מומחה, אלא הוא מדעתו בא ואמר מפלוני קניתי י"ל דלא מרתת על מה שאמר מפלוני דיוכל לומר אח"כ דלא בדיוק אמר כן כיון שלא ציוה לו מפלוני עיי"ש, וע"כ הרשב"א לית ליה הך סברא דבד"ה, אבל נ"ל כי י"ל סברא אחרת בין אמר לו קחה לי מפלוני או לא דבאמר לו בדיוק קנה לי מפלוני רואה השליח כי אין לבו בטוח בו ואינו נאמן אצלו מאחר שמפרט לו קנה לי מפלוני מומחה לכן מרתת שפיר לשקר לו, משא"כ כשאמר לו סתם קנה לי מן המומחה ולא פירט פלוני מדלא פרט לו חושב השליח שמאמין לו ועכ"פ אין מרתת כי אין לו הוכחה שאינו מאמינו, והא"ש לעיל סי' א' דמצא מומר ובידו בשר ושואלו עליו ואמר מפלוני קנה מרתת שפיר כי לא ראה שמאמינו אדרבא רואה ששואל אותו ממי קנה ומעיין לו, וכן בנכרי שמעיד שמעוף פלוני נכרי בוודאי מרתת משא"כ בדין הרשב"א שאמר לו קנה לי מן המומחה ולא אמר פלוני יש הוכחה לשליח כי מאמינו ואינו מרתת כ"כ ומ"מ לענין איסור קל דרבנן סומכי' על סברא קצת דחושש שמא ישאל ויותפס כגנב אבל בדאוריי' לא סמכי' ומיושבי' קושי' ט"ז וש"ך כנ"ל עיי', והא"ש דכאן בחידושיו כתב סתם הדין דנראה דגם על דאוריי' קאי להמעיי' ומדייק בחידושיו כאן כתב אם ציוה קנה לי מפלוני מומחה א"כ שפיר גם בדאוריי' מהני וא"ש הכל עיי' וק"ל, ועיי' בבכורות ל"ו ע"ב התם כיון דאית לי' תובע מרתת פי' רש"י כיון דחזי דקפיד המשלח להזכיר לו שם האיש עיי' וק"ל:
דף ז.
אלא מקום הניחו לי להתגדר עיי' בהקדמת חתם סופר מ"ש אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שם ומצוה לשום עין עליו:
וקסבר קדושה ראשונה וכו' רש"י וכן רוב ראשוני' מפרשי' קדושה ראשונה היינו בה"מ ראשון ושני של עזרא, ועיי' רמב"ם פ"א מהלכות תרומ' הלכה ה' דכתב הכ"מ דרמב"ם מפרש ראשונה ושני' באופן אחר עיי"ש הטיב, ועיי' רמב"ם ספ"ו מהלכות בית הבחירה שנתן טעם למה קדשה שני' קדשה לעתיד לבא ולא ראשונה, וסובר דמקו' המקדש עדיין מקודש, ועיי' השגת הראב"ד ובכ"מ שם, והכ"מ נתקשה על שכתב הרמב"ם לחלק בין כבוש יהושע שהי' בחרב וחנית ובין קדושת עזרא שהי' ברשו', ואטו גרע כיבוש בחזקה בחרב וחני' ועיי' חדושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכתב ליישב בטוב טעם ודעת דיב"נ כיבוש וחזר נ"נ וכיבש מידינו וגוי קונה בכיבוש מלחמה כדילפי' בפ' השולח מעמון ומואב טהרו בסיחון ה"נ קנה ונתבטלה קדושת יב"נ, משא"כ עזרא כשעלה לא עלה אלא ברשות כורש החזיק והי' עבדי' למלכות ושוב כשנטלו היונים מפרסי' ישבו ברשות יונים, ואף כשהחריבו עירינו וגלו אותנו מארצינו לא בטלו המלכו' הרשות שישבו ישראל בא"י ועדיין אותו הכח שהי' לנו בימי עזרא כשקדש דהיינו רשות מלכיות אותו הכח עדיין קיי' ולא נשתנה רגע א' אעפ"י דאחר החורבן ראשון הי' חורבן שלא עבר בה איש מאדם עד בהמה, אבל מימי עזרא ואילך לא נתרוקן א"י מישראל רגע א' ורשות מלכות קיים לכן לא נתבטלה קדושתה עכ"ד הקדושי' והם נחמדים מפז לכן העתקתים ושפתים יושק, ועיי' מג"א סוף הלכות נ"ב בישוב קושי' הראב"ד על הרמב"ם, ועיי' בס' לחם שמים:
ודלמא הכא נמי חדא זמני רש"י נדחק, ועיי' בתורת חיים דבר נאה ומתקבל, ועיי' במהרש"א ח"א:
ע"ב אמר לו כמדומה אתה שמודר הנאה מישראל אני, ראיתי בספר א' שכתב בשם גאון אחד שהוכיח מכאן דין המבואר דמותר לזמן לחבירו פ"א הגם דיודע שלא יאכל ויהנה אצלו דאל"כ איך אמר רפב"י כמדומה אתה וכו' איך חשד לרבי שאם כן איך זימן אותו ויודע שלא יאכל אצלו ע"כ פ"א שרי והוא נכון:
ישראל קדושים הם וכו' יש שיש לו ואינו רוצה נתקשה בתוס' איך תיאר אלו קדושי' שיש להם ואינם רוצי', ועיי' במהרש"א ח"א מ"ש, ולי נראה דאנו רואי' כמה פעמים יראים ושלמים מדקדקי' במצוה קלה, ומחסרים מאוד במצות צדקה, ואלו שאינו מדקדקים במצות וכמה פעמי' עוברי' עבירות, אבל מצות צדקה מקיימים בשלימות מפזרי' ומהנים אחרים משלהם, וכל הרואה ישתומם על דבר הלזה, אבל טעמם ונימוקם של הרחוקי' מן הצדקה וקרובי' אל ה', כי מצינו צדיקי' שחסים על ממונם יותר מגופם כי מי שאינו רוצה לרמאות אחרים והן שלו יהי' הן וגם שלא לעסוק במסחר בשבתות ויו"ט העושה כן צריך לחוס על ממונו, וממילא אין ביכלתו לפזר ולחלק, אבל אלו שאין דבר מעכב במסחרם כא רמאות וכא חילול שבת ויו"ט אלו יכולי' לפזר ולעשות כרצונם כי בקל הכנסתם, והנה רפב"י בלא"ה לא אכל אלא למי שנודע שמדקדק במצות וכשר בישראל, ואמר כי מקדושי' שבישראל ג"כ לא יוכל לאכול כי יש שיש לו ואינו רוצה דהיינו מחמת קדושתו וצדקתו יש לו טענה ומענה שאינו רוצה ליתן כהנ"ל וא"ש, ובדרוש הארכתי כי באמת אין זה טענה כי לא יתחסר בצדקה והיא א' ממצות הגדולות והבטחנו ה' כי בגלל הדבר הזה יברכך וכו' ופרשתי בזה שמרו משפט ועשו צדקה ומדקדקי' דהול"ל שמרו משפט וצדקה ועוד דצדקה בכלל משפט שנכללו כל המצות שבתורה, ולהנ"ל א"ש דאמר שמרו משפט שיהי' במשפט ובצדקה כל מעשיכם, ומ"מ עשו צדקה שלא יסית אתכם היצר שלא תוכלו לעשות צדקה בשביל שמיר' המשפט וכהנ"ל, ואמר כי קרובה ישועתי לבא, דעל כל המצות אין שכר בעוה"ז וצריך להמתין לעוה"ב אבל בצדקה שכר בעוה"ז בחנוני נא בזאת וכו' והיינו קרובה ישועתי לבא בשכר הצדקה, וצדקתי להגלות כי שכר עוה"ב צפון מעיני כל חי עין לא ראתה אלקי' זולתך, אבל שכר הצדקה נרא' לעיני כל בשר והיינו וצדקתי להגלות שהוא גלוי וידוע לעיני אדם ועוד הארכתי ואכ"מ וק"ל:
דף ח.
אמר ר' זירא ליבן סכין ושחט בה, ונ"ל מדלא אמר שחט בסכין מלובנת, ונקיט ליבן סכין גילה לנו ר"ז דווקא כשידע שהסכין מלובן ונזהר שלא להטות הסכין לצדדין אז שחיטה כשירה אבל כשלא ידע לא ואי הוי נקט שחט בסכין מלובן ה"א אפי' לא ידע שהוא מלובן וכדי לשלול זה נקט ליבן סכין וידע שהוא מלובן אז אם שחט כשירה והוא כסברת רבינו יונה שברא"ש בחד תירץ כנ"ל נכון וק"ל:
ועיי' רא"ש שהביא לחלק בין לכתחלה לדיעבד דליבן סכין רק דיעבד מותר, ולפיכך צריך בדיקה אתלת רוחתי' ואין סומכי' על זהירתו אפי' אומר אני אשחוט ולא אטה כדרך שאמרו לעיל ובמוקדשי' לא ישחוט שמא יגע בבשר ע"כ, ולדידי צ"ע ראי' זו דלמא באמת אם אמר שישחוט ויהי' זהיר לא חיישי' שמא יגע ויטה ולא ידע דאמרי' כיון שמכווין להזהר גם אם יארע מקרה שמ"מ נגע ידע שהטה ונגע, אבל לעיל במוקדשי' לא ישחוט גם דיכווין דעתו חיישי' שמא בתוך הולכה והבאה יהי' נוגע וגם אם ידע ממנו מ"מ עבר אאיסור שהביא קדשים לבית הפסול וטמא אותם, אבל מנא לן מלעיל דחיישי' דיטה ויגע ולא ידע ולצ"ע:
והנה הרי"ף לא מביא הא דר"ז וכתבו הראשוני' דנפיק לי' מדפסקי' דצריך בדיקה אתלת רוחתא ע"כ ס"ל דר"ז דבה"ש מירווח רווח, ולולי דברי הראשוני' ז"ל הייתי מישב באופן אחר, הכה תוס' כתב מדמקשה ש"ס והאיכא צדדין משמע מכאן שאם בשעת שחיטה ניקב הושט במה ששחט טריפה, כראה מתוס' דגם דפסקי' לקמן ל"ג ע"ב יש טריפות לחצי חיות מ"מ לא פשיטא שאם במה שכבר שחט נעשה הנקב שיהי' טריפה אלא מכאן מוכח כן דהי' מקום לומר גם דיש טריפות לחצי חיות ואם נשחט הושט וניקב הבני מעי' טריפה מ"מ בושט עצמו במה שכבר נשחט אם ניקב י"ל כשר לולי שמוכח מסוגי' דכאן כן ועיי' ש"ע י"ד ס' כ"ו ובט"ז ובש"ך שם, וי"ל כי הרי"ף סובר הא דפשיטא לש"ס כאן דטריפה אם ניקב מה ששחט היינו דסובר כמו דיש טריפות לחצי חיות כן דימה ש"ס שיהי' זה טריפה ומקשה בפשיטו' על ר"ז, והנה לקמן ל"ב ע"ב סובר ר"ז אין טריפות לחצי חיות. וקאמר הש"ס והדר בי' ר"ז ורב אחא דחי דלמא לא הדר בי' וכו' וי"ל דש"ס הקשה כאן בפשיטו' לר"ז דאזיל לפי דפשיטא לש"ס לקמן:
דהדר בי' ר"ז וסובר דיש טריפות לחצי חיות וסובר ש"ס ה"ה במה שכבר נשחט וניקב ומקשה שפיר וצריך לחדש בה"ש מירווח רווח, וכן לקמן י"ז ע"ב רב יימר הוכיח מר"ז דסובר בה"ש מרווח רווח היינו דסובר ג"כ דר"ז הדר בי', אבל באמת לפי דהקשה רב אחא ודחי דלמא לא הדר בי' וכו' א"כ לא מוכח מר"ז מידי, והא"ש כיון דחזי' דרב יימר לא פשיטא לי' דבה"ש מרווח רווח אלא מר"ז מכח הקושי' והאיכא צדדים. וכיון דלרב אחא דלא הדר ר"ז כא מוכח מידי לכן לא הביא הרי"ף הא דר"ז די"ל טעמא דר"ז דס"ל אין טריפות לחצי חיות ולכן סובר ג"כ דמה שכבר נשחט אין מטריף בניקב הגם די"ל מ"מ דמטריף הגם דאין טריפות לחצי חיות מ"מ לא מוכח דסובר דמטריף בכך, אבל אנן דס"ל יש טריפות לחצי חיות א"כ גם אם ניקב מה שכבר שחט טריפה בהכרח כסברת ש"ס כאן ולכן לא הביא הרי"ף הא דר"ז כלל דלא מוכח כלל דר"ז סובר בה"ש מרווח רווח כנ"ל עיי' וק"ל: ועיי' תבואת שור שחידש דטעמא דרי"ף דל"ל כלל חדודו קודם ללבונו אלא בב"א ומביא סיעתא מש"ס יבמות עיי' בו, וראיתי בחדושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל דבר נכון דיש גורסי' ברמב"ם כי שחט בסכין מלובן פסול ויש גורסין טריפה עיי' רא"ש ר"ן וטור ולהנ"ל ניחא דלטעם ראשוני' דלא פסק רי"ף ורמב"ם להא דר"ז דל"ל בה"ש מרווח רווח אבל חדודו קודם ללבונו ס"ל א"כ דעל השחיטה פסול דלא הוי פסול בשחיטה אלא שניקב במה שכבר שחט, אבל לדברי התב"ש א"כ הוי פסול בשחיטה ששורף ושוחט בב"א עכ"ד וש"י:
חבטא קדים או הבלא קדים צ"ע למה לא מסופק אם בב"א באו חבטה והבלא כדס"ד בר"ז דשחיטה ושריפ' בב"א באי' וצ"ע:
סכין של ע"ז מותר לשחוט בה מקלקל הוא, פי' דברי תוס' עיי' פלתי סי' יו"ד, וצ"ע להסביר כיון שעכ"פ נהנה ורוצה בשחיטה, ואין זה בכלל בטלה דעתו כיון שבכל יום ויום בהמות נשחטות וסדר העולם כן הוא, ועל מה ולמה יהי' מותר שמקלקל גוף הבהמה הלא הקלקול הנאתו ועכ"פ נהנה מן הסכין של ע"ז, ולא זכיתי להבין, ומשו' זה נ"ל סובר הרמב"ם דלכתחלה לעולם אסור בין לשחוט ובין לחתוך, רק במסוכנת אסור אפי' בדיעבד היינו דוודאי אסור לשחוט אפי' בריאה כיון שנהנה עכ"פ כקושיתי, אלא דלענין שתאסר הבהמה שבלא"ה פליג הרא"ש דאין הבהמה מתהווה מן האיסור ואין הנאתה מרובה כ"כ והרמב"ם פליג דאפי' בדיעבד, י"ל דווקא בשוחט מסוכנת וחותך חתיכה דאינה ראוי' להקרבה דאין בה קלקל כלל והנאתה מרובה, משא"כ כשמקלקל בדיעבד מותר כיון שעיקר הדבר קלקול הוא, אבל מדין הנאה לכתחילה מסכין לעולם אסור, ולרוב הפוסקי' צל"ע עד יבא מורה ויורינו:
הדבר נזרקה מפי חבורה ה' יחיי"ז דצ"ע מכיון שהתחיל לשחוט וכבר עשה אותה טריפה או נבילה אם יפסוק מלשחוט תמות ולא תהי' ראוי' לאכילה כלל, וכי כן כשגומר השחיטה מתקן הוא ואיך מותר לו לגמור השחיטה דמתקן הוא, וצ"ל כיון מאחר שנגמר השחיטה עכ"פ הסכין קלקל הבהמה ממה שהי' ראוי' לנו קודם שעשה בה הסכין מעשה מקלקל מקרי, ועיי' דמיון לזה בע"ז מ"ח ע"ב מה שמשביח בנבי' פוגם בצל, ומותר לכתחלה לנטוע תחת האילן הגם שמשביח בתחלה בימות הגשמים ואם לא השביח בנבי' היתה הפרי מופסדת מפגימת הצל והנבי' משבחת פגימת הצל מ"מ מאחר שנגמר הפרי ליכא פסידא ולא שבח סוף כל סוף אין לבעל הפרי הנאה מאילן אם הי' נטוע שם או לא, כן בזה מאחר שנשחט ונגמר מעשה הסכין אין לבעלי' הנא' בו אדרבא קלקל הרבה והפסיד, ואפשר גם ר"י דע"ז דפליג על רבי יודה כאן כצ"ל ועדיין יש לעיין, ועיי' פי' המשניות לקמן סוגי' דשוחט בשבת מ"ש בענין תחילה וסוף שחיטה, אלו דבריהם, ואפשר י"כ עפמ"ש הפלתי די"ל מצוה לאו להנות ניתנו ואין שחיטה הנאה ובאמת לתנייהו לדבריו כיון דאין חיוב לשחוט הבהמה רק הרוצה לאכול הבהמה ישחטנה ואין זה מצוה המוטלת על קרקפתא דגברא, אבל אם כבר התחיל לשחוט נ"ל דמצוה היא משום בל תשחית עכ"פ אם יפסוק לשחוט ותמות ותתנבל ושוב לא הוי בכלל הנאה אלא בכלל מצות לאו להנות ניתנו עיי' בכ"ז, ועיי' באבני מלואי' א"ע סי' כ"ח ס"ק כ"ב שהעיר בהך דשחיטה ועיי' רשב"א יבמות ק"ד ע"ב מה שמסביר בלאו להנו' ועכ"פ א"ש דברי הפלתי עוי':
ותיפוק לי' משום שמנונית דאסורא וכו' פי' רש"י אע"ג דהוי מקלקל אסור לחתוך משום שמנוני' דאסורא דנבלות שנבלעו בסכין עיי' מהרש"א שנתקשה למה פי' רש"י דקושי' הש"ס דווקא על חיתוך ולא על שחיטה ונ"ל עפ"י שהקשה:
רשב"א לעיל אי בה"ש מרווח רווח א"כ לקמן בשוחט בסכין של נכרים איך פליגי אי קולף אי מדיח הלא בה"ש מרווח רווח ותירץ כגון דידע שנגע, אבל צ"ע מאי מקשה הש"ס תיפוק לי' משו' שמנונית י"ל באופן דשמר הטיב שלא יגע, ונ"ל משו' הא פי' רש"י דקושי' הש"ס לא קאי רק אחתך, אלא דצ"ל מאי מקשה הש"ס דלמא בחותך חתיכה צוננת ואם כי עכ"פ צריך הדחה הוי לש"ס לשנוי' דהדיח הסכין תחלה ולא צריך לשנוי' בסכין חדשה, ונ"ל דלכן פי' רש"י דהקושי' על בליע' הסכין, וע"כ צ"ל דרש"י סובר דדוחקא דסכינא גם בצונן כצ"ל וא"ש:
ועל פי דברים אלו נ"ל ליישב דברי הרא"ש התמוהים שנתקשה בהם המהרש"א, די"ל דש"ס הוכיח מדקתני מותר והלא משום שמנונית אסור לכתחלה על דעת לקלוף כשיטת הרא"ש בעצמו ועיי' יש"ש שהקשה ביותר דגם אם נאמר דהרא"ש סובר דאיך נוכל להקשו' דלמא אם מותר ע"מ לקלוף א"כ קשה ביותר על הרא"ש עיי' בו ועיי' פלתי שדחה קושי' היש"ש אלא הקושי' מאחר דבאמת אין לחתוך ע"מ להדיח, ולפמ"ש לעיל י"ל דהרא"ש סובר דקושי' הש"ס הגם דבית השחיטה מרווח רווח מ"מ הא לכתחלה אסור כשיטת הראב"ד שמביא הרא"ש דר"ח רק בדיעבד מתיר וא"כ איך מותר לכתחלה לשחוט. וכי כן י"ל סובר הרא"ש כיון דכל עיקר איסורו רק לכתחלה, ובדיעבד מותר שפיר יהי' מותר לו לשחוט לכתחלה על סמך שיקלוף אח"כ ולא חיישי' דלמא אשתלי' כי בדיעבד מותר כמ"ש הגאוני' סברא זו ברא"ש ריש מכילתין, ואם משום חיתוך בשר י"ל סובר הרא"ש דכיון דצונן הוא הוי סגי בהדחת הסכין דהא סובר דבצונן ליכא משו' דוחקא ולא צריך ש"ס לחדש בסכין חדשה וא"ש כנ"ל עיי' וק"ל:
ע"ב השוחט בסכין של נכרים רב אמר קולף וכו' תוס' כתב דאיירי דידעי' דסכין ב"י דאל"ה סתם כלים אינם ב"י ובעכברא בשיכרא מסופק רבא אי רב סובר נטלפ"ג מותר ומהכא הוי לי' להוכיח דאסור והנה בפסחי' למ"ד ע"א בסוג' דקדירות בפסח כתב תוס' לחלק דבעכברא בשכרא פגם בעין לכן מספקא לי' ולא מוכח מקדירו' בפסח דאוסר דשם אינו פגם בעין, ולכאורה צ"ע למה לא נחית בכאן ליישב ולחלק בזה, ובעיקר סברא דבין פוגם בעין לפוגם בקדיר' מחלק כאן ולא תירץ כן לקושי' זו, ונלפע"ד דווקא שם בקדירו' בפסח סובר תוס' לחלק בין פגם דעכברא בשכרא דפוגם יותר דאפי' בעין פוגם, משא"כ פגם בקדיר' אין פגמו כ"כ, ולשיטת הר"ן בע"ז בקדיר' עצמו אינו פגום הטעם רק בתבשיל וצריך חד בתרי תחלה, ועכ"פ אין פגום כ"כ ויש לחלק, אבל פגמא דסכין י"ל סובר תוס' דפגם רבא הוא דברזל פוגם הרבה כמ"ש משמר' הבית סברא זו ועיי' בט"ז סי' יו"ד סמביא' וסובר תוס' דאין פגם דעכברא בשיכרא פוגם יותר מברזל נרגש לכל שינוי טעמו במאכל כנ"ל נכון ופשוט, הקשני הגאון מו"ה אברהם אולמן נ"י אבדק"ק לק"ב למ"ד בה"ש רותח למה לא קתני במתני' דזבחי' שפוד ואסכלא גם סכין של שחיטה ותלה זה בפלוגתא סוף ע"ז אי הגעלה בצונן עי"ש, ואני השבתיו דלפמ"ש הרשב"א הא דשוחט בסכין של ע"ז אסור היינו שלא דקדק שלא לנטו' הסכין דבנשמר אמרי' בה"ש רווח וי"ל באמת בשוחט קדשי' צריך ליזהר בלא"ה כדי שלא יבלע סכין ויביא בלוע לידי פגם וצריך לעשות האפשר שלא למעט קדשי' וא"ש ויש לעיי' א"כ הי' יוכל ש"ס בזבחי' לומר לכן קתני וכולן ששחטו שחיטתן כשירה תחלה כא דצריכי' ליזהר ואין נשי' ואפשר אפי' זרי' חוץ כהני' זריזי' ובתשובה [יו"ד סי' ח'] הארכתי עיי' עליו:
וחד אמר בצונן פי' רש"י דקסבר בה"ש צונן, צ"ע מנא לי' דלמא סובר בה"ש רותח רק משו' דאיידי דטרידי סימני' לא בלעו וכ"כ מהרש"א באמת בכוונת תוס' ד"ה סכין טריפה עי' בו, ולכאורה צ"ע על רש"י אבל דברי מהרש"א תמוהים בעיני דאם בה"ש רותח א"כ מפליט עכ"פ בה"ש מהסכין ושוב נדבק הפליטה על הבהמה בחוץ הגם שטרוד לפלוט ולא בלע אבל נדבק עליו וצריך לפ"ז הדחה אח"כ ואיך ישחוט לכתחלה ע"מ להדיח שזה אסור וממילא צריך הסכין הגעלה בחמין. והוכיח רש"י דע"כ הך דאמר בצונן סובר בה"ש צונן ואינו מפליט כלל כנ"ל עיי', ולפ"ז י"ל דמאן דסובר בחמין ג"כ סובר איידי דטרידי סימנים כרבה בר בר חנא, רק סובר כיון דבה"ש חמין כ"כ שפליט שוב נדבק בבהמה וצריך הדחה ואסור לשחוט בו כדי להדיח, וא"ש דפלוגתא דרב ורבב"ח ופלוגתא דרב אחא ורבינא שני ענינים הם ופלוגתא שניה דווקא לשחוט בסכין לכתחלה ולא פליגי בשחט בסכין כרב ורבב"ח ולהנ"ל א"ש דמ"ד בחמין דווקא לענין לשחוט לכתחלה ואם שחט מודה דסגי בהדחה כמ"ש, ובזה י"ל טעמא דרי"ף דפסק:
כמ"ד איידי דטרידי סימני' ועיי' רשב"א ועיי' ר"ן וי"ל דבסברא זו דאיידי דטרידי מתיישב על נכון יותר ענין תרי פלוגתא דאמוראי' עיי' וק"ל:
והנה הרשב"א נתקשה בפסקו של הרי"ף ז"ל דפסק כמ"ד מדיח הא פסקי' לקמן כשמואל דסכין ששחט בה אסור לשחוט בה וע"כ דבה"ש רותח, ונלפע"ד ליישב, הנה הרשב"א כתב בחד תירץ דהא דרב מצריך קליפה ולא אמרי' דמפעפע בכולו דע"כ במקום דיש ששים דבליכא ששים א"כ תאסר כולו וע"כ דאיכא ששים ולמה צריך קליפה, ותירץ בחד תירץ דבה"ש אינו רותח כ"כ שיבליע יותר מכדי קליפה עיי' בו, ויש להקשות הא יוכל הש"ס לומר דפליגו רב ורבב"ח דרבב"ח סובר מדיח דסובר בה"ש רותח מאוד עד שמבליע בכולו בשוה ומ"מ צריך הדחה במקום שנגע ונדחק בו שנשתייר שם דבר מעט בעין ורב סובר אין בה"ש רותח כ"כ עד שיתפשט בשוה לכן צריך קליפה וצ"ע לכאורה, וצ"ל דש"ס מהדר להשוות פלוגתייהו או דכולם סוברי' בה"ש צונן או כולם סוברי' בה"ש רותח ולא רצה ג"כ לעשות פלוגתא אי רותח יותר או לא, ובאמת כדמביא אח"כ פלוגתא דמ"ד בחמין וצונן דע"כ צ"ל דפליגו אי בה"ש יש בו רתיחה לפלוט מסכין או לא וע"כ מאן דאמר חמין סובר דבה"ש רותח אפי' להפליט מסכין קשה ומאן דאמר צונן ע"כ דאין כח בה"ש להפליט כמ"ש לעיל דלא כמ"ש מהרש"א, וע"כ לחדש פלוגתא בענין רתיחת בה"ש כן נאמר אנחנו בפלוגתא דרב ורבב"ח דפליגו ברתיחת בה"ש כמה גדול כוחו. ומסתבר יותר מלעשות פלוגתא אי טרידי סמני' ולא בלעו או אי איכא דוחקא דסכינא דבזה לא מצינו פלוגתא כלל לפמ"ש עיי', וא"כ י"ל דהרי"ף סובר כרבב"ח דאמר קולף דסובר בה"ש רותח מאוד כשמואל להלכתא דאסור לחתוך בה וחזינן דבה"ש רותח כ"כ עד שהסכין קשה בולע, והגם שאינו מפליט כדפסקי' כאן כמאן דאמר צונן מ"מ מדחזי' דבולע הסכין כ"כ דבליע שהולכת בבשר מפליט בכולו וכי כן ממילא אין צריך קליפה רק הדחה בעלמא משום הנדבק במקום שנוגע כנ"ל עיי' בכ"ז וק"ל, עיי' לקמן קי"א ע"ב מ"ש:
דף ט.
בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עיי' ביצה כ"ה דרש"י מפרש שם מטעם דבחי' נאסרה משום אמה"ח ותוס' פליג עליו דהא איסור אמה"ח כבר פסק ומפרש משום חזק' שאינו זבוח והרשב"א כאן מפרש דברי רש"י דמחזיקי' מאיסור לאיסור, והענין כי תוס' סובר דמחזיקי' הבהמה וא"כ א"א לומר כמו שהיתה אמה"ח כן עתה דכבר נפסק איסור אמה"ח ולכן פירש דמחזיקי' בהמה שהיתה אינה זבוחה כן היא עדיין, אבל רש"י סובר דאנו מחזיקי' אותנו שהיינו אסורי' בבהמה זו כן עדיין אנו אסורי' בה ויהי' מאיזה איסור שיהי' אנו מוחזקי' באיסור אכילת בהמה זו כנ"ל לפרש ועיי' רשב"א יבמות ל' ע"ב דבר נכון מאוד דווקא בבהמה שאם לא היינו עושי' בה מעשה המתיר' היתה נאסר' לעולם עלינו בחיי' משו' אמה"ח וכן כשחיתה והולכ' ולבסוף מתה היתה נאסר' לנו משום אמה"ח א"כ מעולם מוחזק' לנו לאיסור מעצמה מבלי שיחודש דבר, ועלינו להביא ראי' שעשינו מעשה המתירה, משא"כ בענין דיבמות שם דאדרבא האשה היתה מוחזק' בחי' בעלה שלאחר מיתת בעלה בלי שום מעשה אשר יעשה תהי' מותר' לשוק ועלינו להביא ראי' כי נאסר' בגרושי צרתה עיי' בו בפני' ודברי רשב"א אלו קלורין לעינים בענין זה שים עיניך עליה':
נשחטה בחזקת היתר עומדת וכו' הרשב"א מביא שיטת ר"י הלוי דסובר בלא בדק הריאה אסרי' דסירכו' מצויות ורש"י הקשה לרבותיו אתמול אכלנו מחלבה ועכשיו נחזיק אותה לטריפה, והשיבו התירה תורה חלב אף שיש בו איסור אמה"ח, והרשב"א תמה הלא מפורש במתני' כשירה שינקה חלבה אסורה חזינן דחלב טריפה אסורה, וראיתי בחדושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל דבר נכון, דלפמ"ש הש"ך (יו"ד סי' כ"ו סק"ח) דבדיקת הריאה לכ"ע רק דרבנן דהצריכו לאסור בדיעבד דאי לא כ"א ישליך הריאה, וצ"ל דקושי' רש"י אתמול אכלנו מחלבה הגם די"ל דלא תיקנו ואסרו רק היכי דאפשר משא"כ בחלב אלא דקושיתו דמחזי כחוכא דבשר הבהמה אסרו והחזיקו לטריפה וחלב יתירו, וע"ז שפיר השיבו דאין זה חוכא דכבר כן התירה התורה החלב משו' אמה"ח והבשר אסור ושוב אינו כחוכא אם רבנן כן יתקנו ויעשו אלו דבריו הקדושי' וש"י: