כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
חולין · דף קכה.
נוגע אין אבל מאהיל לא וכו' בתוס' נדחק דלמא משו"ה לא נקט מאהיל שדווקא כנגדו מטמא ובמהרש"א תמה הלא מבואר לעיל דבקוליו' אפי שלא כנגדו מקרי מאהיל ועיין ברש"י קי"ט ע"ב והניח בצ"ע, וראיתי בקונטרס אאמ"ו זצ"ל שכתב דס"ל לתוס' דמשום שומר דווקא בניקב דומי' דנבילה ודי' לבא מן הדין ועיין ר"פ קי"ח ע"ב, ולכאורה קשה למה מקשה ש"ס משום טומאה בוקע' ועולה הול"ל משו' שומר אלא דש"ס רצה להקשות גם מסתומים דליכא משום שומר רק משום טומאה בוקע' וע"ז שפיר שי' לתוס' משום טומאה דווקא כנגדו מטמא וא"ש, ומיושב בזה קושי' מהרש"א ומהרמ"ל על דמקשה תוס' דהול"ל ר"י היא לפמ"ש תוס' לקמן בקולי' סתומה מודה דהוי כמת בכסותו ולהנ"ל י"ל דבאמת י"ל לר"י קשה דגם ל"ל בוקע' מ"מ משום שומר עכ"פ הוי משום מאהיל אלא דזה דווקא במנוקב ולא בסתום ומקשה תוס' לקמן איך מוקי ר"י כר' יוסי הרי ל"ל בוקע' רק בנקוב משו' שומר משום מאהיל ולר"י דמאהיל בכלל נגיע' קשי' הלא במתני' קתני נקוב וסתום ובסתום ליכא לר"י מאהיל ואיך כולל מאהיל בנגיעה בתרתי, ותירץ דבקולי' מודה, אבל כאן הקשה מקושי' ש"ס דמקשה מבוקע' ועולה הלא לר"י ל"ל בוקע' רק בנקוב משו' שומר והו"ל לש"ס להקשות מנקוב אלו דבריו הקדושי' ויען מבוארים דברי תוס' בסוגי' היטב לכן העתקתי' וש"י: ואי מוח מבפני' וכו' תוס' ס"ל בכוונת רש"י דלא נשתייר מוח כלל בעצם וכן ס"ל לרשב"א ועיין רש"י לקמן, במוח המתקשקש ד"ה נבילה כיון דמתקשקש וכו' כתב וז"ל דהשתא גרע מקולי' שיש בה כעדשה מוח דההוא מעלה ארוכה היא נראה דס"ל דצריך עכ"פ מוח מעט וצ"ע:
דאמר ר"מ א"ר יצחק עצמות ששימשו ניתר וכו' כתב תוס' דממתני' לא מוכח אלא בעוד בשר עליו ור"מ אשמעינן גם אחר שנחלצו, ושוב כתב תוס' ובפסחים דבעי לאתוי' ראי' מפסח היינו:
שהי' בה מוח כבר דאל"ה פשיטא דטעונן שריפה, דברי תוס' אלו מחוסרי' הבנה ועיין במהרמ"ל שרוצה ליישב ודבריו אינם מובנים במח"כ דפשוט דתוס' קאי אמ"ש תחלה סייעתי' לר"מ ממתני' דשם, אבל אין מובן הלא ש"ס מפרש שם אלאו לאו דאית בי' מוח לחלצינהו ולא משום פשיטא, ועיין הגה"מ מל"מ הלכ' ק"פ שבחנם הניח תוס' כאן בצ"ע ועיין ביד דוד פסחים שם, ונ"ל בכוונת תוס' כאן, דהנה רש"י פי' שם לחלצינהו ומה לו לטרוח ולשרוף עצי' יחלצם וישרוף המוח וע"כ כר"מ ולכאורה י"ל באמת יוכל לעשות כן רק דמתני' אשמעינן כ"ז שלא חלצם צריך לשורפם וע"ז כתב תוס' פשיטא שצריכי' שריפה כיון שהמוח בתוכן ושפיר מקשה לחלצינהו וע"כ כר"מ כנ"ל וק"ל:
והנה בצל"ח פסחים שם תמה על הרמב"ם הלכו' א"ה שכתב כלשון מתני' דכאן ולא כתב דין דר"מ אפי' אחר שחכצינהו שמטמאי' עי"ש, ונ"ל ליישב הנה ש"ס דחי שם ראי' ממתני' דס"ל דאסור כשבור עצם וצ"ל מנ"ל לר"מ באמת דינו ונדחק בברייתא דמייתי ש"ס שם ובצל"ח דקדק ג"כ מלשון מתני' כאן נראה דלא כר"מ, ונ"ל דתוס' הקשה שם יניח גומרתא ויוציא המוח ותירץ דשמא יפקע או דטריחא מילתא ותירץ שני דוחק והנכון תירץ ראשון, והנה בפסחים פ"ג ע"ב פליגו אביי ורבא הא דלא יוציא מוח ע"י גומרתא אביי ס"ל משום יפקע ורבא משום מחסר בקדשי' והנה לטעם מחסר בקדשים ליתא בנותר שע"כ ישרוף ולכן לא כתב תוס' רק משום שמא יפקע ולרבא נדחק משום טרחא כנ"ל, ואומר דר"מ ס"ל באמת משום מחסר בקדשים ומייתי ראי' ממתני' דשם לדינו, וש"ס דחי למ"ד שמא יפקע, אבל ר"מ י"ל ס"ל משום מחסר בקדשים, והא"ש דרמב"ם דפסק בהלכ' קרבן פסח פרק יו"ד הלכה ב' לחשש יפקע לפמ"ש הגה' מל"מ שם דיבוא לידי תקלה היינו יפקע ליכא ראי' כר"מ ולא פסק כן כנ"ל עיין:
ובזה נ"ל ליישב הא דכתב הרמב"ם בפסולי המוקדשי' דמוצא עצמות קדשים אינם טעונים שריפה ושל פסח בשריפה ועיי"ש השגת הראב"ד ומל"מ, ותוכן הקושי' דש"ס מוצא אוקומתית ליישב הבריי' ורמב"ם מביא סתם ובמל"מ נתקשה לרמב"ם ליכא חילוק בין קדשים לפסח דאסור לשבור עצמות עיי"ש, ונ"ל הנה צ"ל לפי דדחי ש"ס דמתני' משו' דאסור כשבור קשה פשיטא שצריך לשרוף כיון שאסור לשבור ואי דאשמעינן דאסור לשבור איך זה לשייך שם דהו"ל לאשמעינן במק"א דאסור לשבור אפי' של נותר, ונ"ל לומר דר"מ חידש עצמו' ששימשו נותר הוי כבסיס והנה בסיס הוא דבר שמחובר בו ולא יפרד ממנו וכן פי' רש"י שם כן וכן בשב' אם לא יוכל ליטל משולחן נעשה בסיס ואם יוכל לטלו לא נעשה בסיס ור"מ אמר סתם עצמות קדשים ששימשו נותר נעשה בסיס הגם שאפשר לשבור עצמות וליטול המוח מ"מ ס"ל העצמות דין בשר להם ורצה ש"ס להביא סייע' ודחי משום דאסור לשבור היינו וודאי מתני' בשכבר חלצן וזה הרבותא אבל ליכא למילף די"ל דווקא בפסח שאסור לשבור ולכן נעשו בסיס ממש שצריכי' להיות מחובר תמיד משא"כ בעצמות קדשים ליכא ראי' כנ"ל ועיין, והנה ר"מ ס"ל דאיכא ראי' לדינו כמ"ש דס"ל דיוכל ע"י גומרתא וכי כן מ"ש מקדשים כזה כן זה יוכל להוציא ושפיר איכא ראי' אפי' בקדשים, והא"ש דרמב"ם דס"ל שמא יפקע א"כ במתני' איכא בסיס ממש שא"א להוציא משא"כ בקדשים ופסק הרמב"ם בפסח נעשה בסיס ולא בקדשים והא"ש דפסק עצמות פסח טעוני' שריפה ולא של קדשים כנ"ל ועיין, והא"ש מה דנתקשה בהגהות מל"מ הלכ' ק"פ דכתב טעוני' שריפה שמא יבא לידי תקלה הא חלוצי' ג"כ צריכי' שריפה ולהנ"ל א"ש כיון שאסור לשוברם נעשו בסיס ולכן גם אם במקרה נחלצו צריכי' שריפה והכל מחד טעמא דתקלה כנ"ל והוא נכון מאוד עיין:
סליק חי' פ' העור והרוטב בעזה"י בריך רחמנא דסייען עד כאן: חי' פרק הזרוע והלחיים: