כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
חולין · דף קכ.
תנן התם הקפה את הדם ואכלו וכו' חייב, הנה בירושלמי שבועות שתים בתרא רצה תחלה לומר דילפינן שתי' בכלל אכילה מדקתני אכילה בדם ואי בשקרש הא תנן דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה ושוב מייתי הכא תני' הקפה את הדם חייב ע"כ לומר לענין טומאה אינו לא אוכל וכו' ולענין איסור חייב א"כ לא מוכח מיני' דשתי' בכלל אכילה ולכן הדר מייתי מואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך ע"ש, והנה בתוס' פ' שבוע' כ"ג כתב לר"י יליף מדם דשתי' בכלל אכילה ואי כשקרש הרי תני' דם שקרש אינו לא אוכל, וצ"ע כהנ"ל הרי לענין איסור תני' דם שהקפה חייב והמפרש בירושלמי עמד על זה ונדחק דר"י פליג ול"ל הא דהקפה חייב לענין איסור, ולפע"ד י"ל דר"י ס"ל דוודאי אי דם שקרש הוא כמו צלול י"ל דקרא קאי על דם קרוש ועליו אמר אכילה ולא מוכח שתי' בכלל אכילה די"ל רק על אכילה קאי אלא כיון שלענין טומאה דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה כי כן בוודאי א"א לומר דקרא על דם קרוש קאי הרי סתמו אינו עומד בהקפו דמגרע גרע טובא דהרי לענין טומאה לא חשוב אוכל ומשקה הגם לענין איסור עומד באיסורו ולא פקע מיני' מ"מ א"א לומר דקרא שבק עיקר דרך הכאתו ונקט אכילה וע"כ דשתי' בכלל אכילה ועל שתי' ואכילה הזהיר תורה ומוכח עכ"פ דנכלל שתי' בכלל אכילה כן ס"ל לר"י כנ"ל וק"ל: לחם עוני אמר רחמנא והאי לאו לחם הוא עיין בתור' חיים שמיישב קושי' תוס' למה לא קאמר ש"ס אכילה כתיב דווקא לענין איסור מקשה דס"ל לש"ס דהוא שלא כדרך אכילתו והנאתו אבל לענין מצוה יצא שלא כדרך הנאתו דהא בלע מצה יצא, והנה ילפי' תרתי מדברי ת"ח אלו דפשיטא לי' דיוצאי' שלכדה"נ וגם דס"ל דבליעה מקרי שלכדה"נ, ובמל"מ הלכ' יסודי תורה מסופק אם יוצא במצוה שלכדה"נ ונרא' דעת מל"מ נוטה שלא:
יצא, ונ"ל ראי' מתוס' נזיר דף כ"ג ע"א שהקשה הלא אוכל אכילה גסה לא מקרי אכילה לענין איסור ואיך קאמר ש"ס פושעי' יכשלו קרי' לי' עיי"ש נראה דתוס' מדמה מצוה שלא כדרכו לאיסור ועי' ומה דפשיטא לת"ח דבולע מקרי שלכדה"נ וכי כן לענין איסור מותר לבלוע עיין בנב"י קמא חי"ד סי' דדחה דין זה ופשט לי' דמקרי דרך הנאתו מש"ס לעיל ס"פ ג"ה בבלע גרומתא זעירתא עי"ש:
ולפע"ד נראה בישוב קושי' תוס' הנ"ל הכה בשאגת ארי' מספקא לי' אי לר"ש כיון דכ"ש למלקות אי יוצא בו ג"כ ידי מצוה או לא כיון דאין מביאין קרבן לענין מצוה לא יצא, ונ"ל דלהך צד דיצא לר"ש בכ"ש לפמ"ש תוס' שבועות דלר"ש גם שלכדהנ"א אסור כמו כ"ש א"כ יוצא ג"כ שלא כדרך הנא' ומ"ש, אבל מ"מ נ"ל כרת ליכא בשלא כדהנ"א לפי שיטת רש"י במכות דלא אמרו אי' אלא לענין קרבן דהלכה כך היא גם כרת ליכא משא"כ לריטב"א משום אחשבי' וקרבן בשוגג לא אחשבי' י"ל גם כרת איכא משא"כ לרש"י הנ"ל, ולפ"ז י"ל דש"ס אמר בשלמא מצה לחם עוני כתיב רצה לומר גם לרש"י לא יצא הגם דלדידי' יוצא שלכדה"נ מ"מ לחם לא הוי ולא יצא אבל חייב כרת למה הכא אכילה כתיב' ואינו חייב כרת אפילו לר"ש כן י"ל וק"ל:
אלא אם חמץ הוא ענוש כרת וכו' כתב תוס' הגם דהנא' אסור' מ"מ כרת ליכא, הקשה בהגה' מל"מ על תוס' ריש סוגי' דחזקי' ור"א דהקשה לר"א יהי' נהנה בחמץ בכרת איך אפשר שיהי' בכרת א"כ נפש ל"ל, ונ"ל ליישב דהנה לפמ"ש הת"ח דהוי שלכדהנ"א ל"ק כלל דנהנה דהא שלא כדרך הנא' הוא וי"ל דגם תוס' ס"ל כן רק דבפסחי' שם איכא תרי לישני דלל"ק אמר ר"י כל איסורי' שאכלן שלכדהנ"א אין לוקה, וללישנא בתרא שנהנה שלכדה"נ אינו לוקה וכבר כתב במל"מ ובאחרוני' דלל"ק שלכדה"נ לוקה דווקא אכילה אינו לוקה ולל"ב גם בהנאה אינו לוקה עיי"ש, והא"ש דהוצרך תוס' לפרש כאן דבהנא' ליכא כרת דאל"כ קשה לל"ק נפש ל"ל תיפוק לי' שנהנה ובהנא' שלכדה"נ חייב אבל בפסחים שם הקשה תוס' שפיר לל"ב וכן הלכתא ותני' כוותי' דגם שלכדה"נ אין לוקי' י"ל שפיר בהנא' איכא כרת ונפש צריך דשלכדה"נ הוא לולי הקרא כנ"ל ליישב וק"ל:
ונ"ל להמציא נפקותא בין אי אסור משום הנאה או משום אכילה הגם שיש כרת בהנא' איכא נפקותא לדינא, הנה בש"ס ביצה פ"ב אין מביאי' תודה בע"פ דממעט באכילתה, ונ"ל אם המחה לחמי תודה אחר שהביאו בוודאי בשעת הבא' צריך שלם דנמחה לאו לחם מקרי אבל אחר שישפל בהבאתו ומצוה באכילתו יוכל לאכול כשנמחה דהא בהקדש ילפינן לקמן לשיטת רש"י דאפי' משקי' היוצי' כמותי מבכורי' ותרומה ויוכל לאכול כך, וכי כן ביש לו שיור לחם תודה בפסח יוכל לקיים מצות עשה דאכילתו בנימוח ומשום אכילת חמץ ליכא אי לא כתיב נפש ומשום הנאת חמץ לאו להנות ניתנו ולשיטת רשב"א בנדרים אפי' נהנה בו איידי המצוה מ"מ לאו להנות ניתנו והא דנודר מן המעיין דאינו טובל בימות החמה כבר כתב הרב המאירי מובא בשעה"מ משום שנהנה אחר שעשה המצוה עיין לעיל בחידושינו ס"פ כיסוי הדם וכי כן הי מותר לאכול אבל כשאסור באכילה משום חמץ אסור לאכול ואין עשה דוחה ל"ת דכרת של חמץ, ועפ"ז א"ש דצריך נפש בחמץ גם דחמץ הנאתו בכרת מ"מ צריך להנ"ל עיין וק"ל:
חלב הותר מכללו וכו' קושי' תוס' מבוארת לריה"ג פסחים כ"ג דלא חשוב חלב הותר מכללו כיון שאצל חי' לא הותר' א"כ נפש גבי חלב מיותר, וכן קשה למסקנא נילף חדא מתרתי ועיין מהרמ"ל, ונ"ל ליישב, הנה צ"ע לכאורה כדקאמר ש"ס לקמן נבילה נמי אישתרי למ"ד שחיטת עוף לאו דאוריי' א"כ לא אשתרי נבילה במליקה וכ"כ תוס' לעיל פ' ע"א ד"ה לא אמרן עיי"ש והרי ר"ל ס"ל בנזיר כ"ט ע"א האב מחנך בנו דאין שחיטה לעוף מה"ת עי"ש, ומצאתי שכבר הקשה קושי' זו אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל, אלא די"ל דסוגי' פלפל דיהי' א"ש לכ"ע דהא נפש מיותר וצריך ליישב לכ"ע כצ"ל, אלא לפמ"ש תוס' דלריה"ג ע"כ הך נפש לדרשא אחריתא כן י"ל למ"ד יש שחיטה לעוף מה"ת, ואומר לפ"ז די"ל דריה"ג באמת ס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת וכי כן לא הותר נבילה מכללו בקדשי', וי"ל דס"ל דחלב מקרי הותר מכללו נגד נבילה וחמץ דהרי לגבוה הותר חלב והא דס"ל בפסחים דחלב לא מקרי הותר מכללו נגד נבילה י"ל ס"ל כרבי ר"פ ג"ה דג"ה מחוברי' יעלו וג"ה הותר לגבוה א"כ נגד גה"נ אין קולא לחלב שהותר מכללו לגבוה גם גה"נ כן רק משום דחלב הותר יותר בחולין להדיוט אצל חיה וע"ז קאמר ש"ס דס"ל אצל בהמה מיהא לא אשתרי, אבל כאן נגד חמץ ונבילה שפיר הותר מכללו מקרי וכהנ"ל כנ"ל ליישב עיין וק"ל: מה להנך שכן לא היתה להן שעת הכושר מתוס' ד"ה מה להנך נראה דס"ל דגם בעוף איכא עשה דוזבחת, ועיין פמ"ג בפתיחה להלכ' שחיטה דמסופק בזה, והנה כתב תוס' דצריך להיות כמו שהוא עתה לא הי' לו שעת הכושר, וצ"ע לעיל ס"פ כל הבשר קרי לבב"ח שהי' לו שעת הכושר והלא נשתנה הרבה שתחלה הי' כל חד לחודי והשתא בהדדי, ואולי י"ל כיון דאי תרי לי שרי ונתערבו בהדדי ע"י תרי' ושרי ושוב כשמבשל התערובות נאסר והי' לו שעת הכושר לאכול בהדדי ואח"כ נאסר כן י"ל ועדיין צ"ע:
מה התם עד דאיכא כזית וכו' נתקשו התלמידי' לר"ש דכ"ש למלקות הדרא קושי' ש"ס, ולרבי יקיר ניחא דבתערוב' לא ידענא אבל לחולקי' עליו קשה, והוספתי דבאמת כבר נתקשה בפ"י בקונטרס אחרון די"ל דצריך נפש בכל משום אין מזהירי' ונדחק ובספר באר יעקב כ' כן דרך הש"ס לעשות צריכותא כדי שיהי' צריך קרא גם לאיסור, וכי כן י"ל לר"ש באמת צריך למלקות, אלא דליתא דר"ש ס"ל מזהירין מן הדין א"כ קשה וצ"ע: ע"ב היכי דלאו איסור הבא מאליו מנ"ל, הנה שיטת תוס' דגם היכי דלא נאמר אכילה מ"מ לולי ריבוי לא ידענא לאסור במשקה היוצא וכן בהמחהו והא דקאמר ש"ס אכילה כתיב בי' לאו דווקא דכיון שנמחה נשתנה ואינו דבר שהי' ושיטת הר"ר שמואל דבנמחה לא נשתנה ועדיין הדבר שהי' בכאן ול"ק רק משום דכתיב אכילה, אבל משקי' היוצאי' מהן אינו דבר שהי' ולכן גם דלא כתיב אכילה מקשה ש"ס מנ"ל, ואיכא נפקותא בין הנך תרי שיטות לדינא דלשיטות הר"ר שמואל בנמחה כשבא שוב לאוכל אחר או נקפה שוב הדר לאיסורו כיון דאכילה קרינן בי' ועיין סברא זו בתוס' בכור' ו' ע"ב, משא"כ לשיטת תוס' שאני מה שהי' ופנים חדשו' בא לכאן לא מועיל אם הדר נקפה או בא לאוכל וכן ראיתי נפקותא זו בקונטרס אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל, ועיין שיטת רבינו אליעזר ממיץ ברא"ש פ' כיצד מברכי' דס"ל גם משקי' היוצאי' הוא כגוף שבא ממנו וגם פרי מקרי ולכן מברכי' בפה"ג רק בערלה דכתיב אכילה ממעטי' משקי' היוצאי' והוי ילפי' תרומה ובכורי' מערלה לולי שגילתה תורה בבכורי' ושוב ילפינן ערלה מינייהו עיי"ש, והיא מנגדת לדס"ל לתוס' לעיל דשאני תירוש ויצהר שמקרי אכילה כיון שדרכו בכך ועיי' ברשב"א ובחי' ר"ן דס"ל דפרי גם יין ושמן לא מקרי וזה שלא כשיטת הרא"מ הנ"ל ועיי', ובתוס' בכורו' נתקשה הלא טעכ"ד וכן הקשה בפסחים ועיין ח"צ שתירץ הואיל ואכילה כתיב', ונ"ל ע"פ סברת תוס' דיין ושמן דרכם בכך ובכלל אכילה הוא. ונ"ל וודאי דרך המתבשל שיצא טעם ממנו והוא בכלל אכילה דכן דרך לאכול לבשל ויצא הטעם וילפי' דטעם דאוריי' ממשר' או נזיר, וליכא למילף מזה משקי' היוצאי' כמותם שאין דרך בכך לסחוט הפירות ולשתות ולכן אינו בכלל אכילה כנ"ל ועיין בכ"ז:
והנה נתקשה המהרש"א לשיטת מהר"ש מנ"ל בחמץ ונבילה וחלב דמשקי' היוצאי' מהן כמותן ותירץ כיון דכתיב נפש ג"כ מרבינן כל שיש בו הנאת הנפש, ונראה לי ליתן תבלין דלר"א דבתרומה וביכורים וערלה דילפינן דמשקה היוצא מהם כמותם בכל פירות רק דא"א למילף מינייהו די"ל דחמירי דאית בהו מיתה כדקאמר ש"ס אבל עכ"פ מצינו באלו שמשקי' כמותם ולא חדית הוא מרבינן בנפש גם משקי' היוצאי' כיון שכבר מצינו שאסרה תורה כן באלו, ולמה נאמר דשארי איסורי' קילי וכ"ש חמץ וחלב דאית בהו כרת ומרבי' נפש וכי כן ה"ה נבילה כמו משמעו' נפש באלו כן בנבילה אבל לר"א דס"ל בבכורי' ותרומה וערלה דווקא בזיתים וענבים משקי' היוצאי' כמותם ולא באחרינא, נהפוך הוא מנ"ל להעמיד במשמעות נפש גם משקי' היוצאי' ולהחמיר בהו מתרומה וביכורי' דחמירו לא נעמיד בנפש רק בהמחה ולא במשקי' היוצאי' כנ"ל ועיין:
ועפ"ז יתיישב לנו פסקא של הרמב"ם אשר הלכו בו כמושו' ליישב ולא העלו דבר ברור שפסק בכל איסורי' משקה כמותם ואין לוקי' וכתב כ"מ מדרבנן אסור וזה נגד הברייתא דבטבל וחדש וכו' משקי' היוצאי' מהן כמותם, ועיין לח"מ, ועיין פ"י בק"א בקידושין בפסק חדש שהאריך והעלה דברייתא ע"כ ר"א היא דלר"י בכלאי' לתוס' ובהקדש לרש"י דווקא בזיתים וענבים ובברייתא קתני בכל משקי' ע"כ ר"א היא ושוב הרגיש בעצמו עכ"פ בחדש ושביעית דקאמר ש"ס דילפינן מחמץ וחלב ונבילה למה פסק הרמב"ם גם באלו שאין משקה כמותן והאריך ליישב ג"ש ועושה פרכו' חדשי עי"ש ולהנ"ל א"ש די"ל הא דקאמר דילפי' מהנך היינו לר"א מרבי' מנפש גם משקה כמותן ובריי' כר"א אתי' בלא"ה, אבל לר"י לא מרבי' כלל מנפש למשקה היוצא ובחמץ וחלב ונבילה ג"כ אין משקה כמותן:
ושפיר פסק הרמב"ם דאין לוקין על כל משקי' היוצאי' כנ"ל והוא נכון לפע"ד:
והנה הקשה תוס' מנ"ל בשביעי' דמשקה כמותו דאינו אלא עשה, ונ"ל ליישב דלכאורה קשה מאי מקשה מש"ס מנ"ל דלמא משום טע"כ וכקושי' תוס' פסחים ובכורו', אלא י"ל לשיטות הסוברי' דעל טעם אין לוקין דאין מזהירי' מה"ד ומשמע לש"ס דכמותן היינו גם לענין מלקות ויותר י"ל יון דבאמת יש ללמוד מהנך דחמץ וכי כן בחדש וטבל כמותן היינו למלקות מקשה שפיר' מנ"ל בכלאי' ואקדש לענין מלקות וא"ש והא"ש דל"ק שביעי' מנ"ל דס"ל באמת משום טע"כ דאסורא עשה איכא בשביעי' בטעמו ג"כ ועכ"פ איסור איכא וטע"כ בשביעי' ילפי' שפיר מנזיר דקל ג"כ ובגע"נ ג"כ הי' איסור נזיר כמ"ש תוס' פסחים סוגי' טע"כ עיי"ש, ומיושב קושי' תוס' וק"ל: