כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
חולין · דף קיג.
אימא המעלה העוף אינו עובר בל"ת, פי' רש"י כלומר אין לחוש שמא יאכלנו דאי נמי אכל לא עבר בל"ת, וצל"ע דהא הלכה כב"ה דמתני' דלעיל דעוף אינם עולי' ואינם נאכלי' ולמאי קתני במתני' אינו בא לידי ל"ת הא עכ"פ אסור להעלות הגם שדרבנן הוא ומכ"ש דצ"ע לרש"י דכתב דאין לחוש שמא יאכלנו ואפשר הנפקותא דלא נגזר בי' משו' מראי' עין כ"כ כיון שמצד עצמו אין לחוש לאכילה רק גזירה משום בשר בהמה ועיין סי' פ"ז ביו"ד ובש"ך שם ויש לעיין:
ר"ע אומר חיה ועוף אינם מן התורה, הנה הרי"ף מביא דר"ע ולא דר"י הגלילי כתב הרא"ש דס"ל הלכה כר"ע ורבנן לא פליגו רק ר"ע מפרש טעמא דחכמים משום מיעוט ודו"ק, וצ"ל מה ראה הרי"ף לפרש כך דר"ע לפרש בא ואינו משמעות הלשון, וגם א"כ למה לר"ע להזכיר מכלל חיה ועוף רק הי' לו לומר דטמאה ממועט מגדי ואולי בחיה ועוף לא ממעטי' וס"ל גדי גדי לרבות כדשמואל וס"ל אין אאחע"א, ונלפע"ד ליישב, הנה הב"י נתקשה במשמעות הטור דמלשונו וסדורו נראה דס"ל דבשר טמא בחלב אסור מדרבנן באכילה משום בב"ח למאי נפקא מיני' אסרוהו וכתב הב"ח לענין נ"נ וחתיכה ראוי' להתכבד ומה שהשיב הט"ז מסברא כיון שבלא"ה אסור משום טמא תו לא שייך האי פחודי שרי כיון שעכ"פ משום טמא אסור, לא זכיתי להבין הלא עיקר הסברא לרבינו אפרים דבב"ח נ"נ יותר מכל איסורי' כיון שהבשר גורם האיסור וכן החלב דהאי לחודי שרי והתערובות גורם איסור זה דבב"ח ונעשה עצמיות איסור זה שמתהוה משניה' יחד דאין לומר דמשום החלב אסור דבלא בשר אין בו איסור וכן להיפוך, וכי כן הגם שבשר טמא הוא, מ"מ עכ"פ שייך לומר לענין איסור דבב"ח דנ"נ דהאי כחודי לא הי' בו איסור בב"ח רק טמא וע"י תערובות דבב"ח מתהוה איסור דבב"ח שהבשר גורם איסור זה כמו החלב ונ"נ והדבר פשוט וברור וכוונת ט"ז נעלם ממני, אבל הקשה הש"ך איך יאסרו חכמים כיון שבלא"ה:
אסור מאי להם לאסור עוד משום בב"ח, והיינו הגם שיש נפקותא לדינא במה שאסרו משום בב"ח, מ"מ הלא הא דאסרו בשר עוף וחי' משו' דמיחלף בבשר בהמה אבל בזה שבלא"ה אסור באכילה משום נ"נ וחתיכה ראוי להתכבד שיש בין בב"ח לטמאה רחוק למיגזר דאתי לאחלופי ולהקל בנ"נ וחר"ל בבב"ח כולי האי לא גזרו, אבל י"ל בוודאי משום הא לא גזרו מחדש אבל כיון שכבר נמנו וגזרו משום אחלופי בחיה ועוף שיש למיגזר והחמירו בו לענין נ"נ וחר"ל בבשר בהמה שוב גם בשר טמא לא יצא מן הכלל ואמרו סתם כל בשר יהי' לו דין בב"ח וגם טמאה נכלל בו ואיכא נפקותא לענין דינא בנ"ב וחר"ל כנ"ל:
והנה לפי דהעלה הב"ח דאיכא נפקותא לדינא יש להביא ראי' דבאמת אסרו בטמאה באכילה ממתני' דקתני בהמה טמאה בחלב טהורה מותר לבשל ומותר בהנאה וכתב רש"י ובאכילה בלא"ה אסור משום טמאה, והיינו ולכן לא קתני מותר באכילה משום בב"ח. וקשה עדיין יאמר דמותר באכילה משום בב"ח דבי' איירי לענין בישול והנאה דמותר באכילה ג"כ ונפקותא שלא אמרי' בי' נ"נ וחר"ל משום בב"ח, וע"כ דבאמת אסור מדרבנן באכילה משום בב"ח ונ"נ וחר"ל וכהטור כנ"ל:
ומעתה א"ש דהוכיח הרי"ף דע"כ ס"ל לת"ק דגם חיה ועוף מדרבנן דאי דאורייתא א"כ לא הי' צריכי' כלל לתקן בחי' ועוף וקשה איך ראוי לגזור בבהמה טמאה לחוד משום נ"נ וחר"ל דדחוק דאתי לאחלופי' משום נ"נ כמ"ש, ומשו' חלב שחוטה פשוט דלא שייך דהי' טמא בכלל דזה חלב וזה בשר, ומשום כבוש וצלי ומליחה אלו משום דיש אופן בב"ח דאורייתא ע"י בישול ואין בשר טמא בסוג זה, רק כשגזרו על חי' ועוף שפיר יש לומר דכללו בו בשר טמא דכל מה שנקרא בשר אמרו שיהי' לו דין בב"ח ולא הוציאו מן הכלל וכן גזיר' חכמי' בכ"מ ומזה שפט הרי"ף דת"ק ס"ל חיה ועוף דרבנן ור"ע לפרושי אתי והא"ש דצריך ר"ע להביא גם חיה ועוף ולא סגי כשיאמר שהוציא טמא ממיעוט גדי דקשה ואיך אסרוהו מדרבנן ולכן הוצרך לומר גדי למיעוטי חיה ועוף וכיון שגזרו בחיה ועוף גם בהמה טמאה לא הוציאו מן הכלל ויש בו נפקותא כמ"ש הב"ח וא"ש עיי' וק"ל:
בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה וכו' לקמן ממעטי' מחלב אמו והאי לאו חלב אמו דטמא ממועט ועיין רש"י וראיתי בספר הגדול תפארת למשה שכתב דה"ה בשר בהמה בחלב חיה מותר כיון שמעטינן חי' ממילא גם חלב ממועט מחלב אמו שלאו אמו נקרא כמו חלב טמא, והנה דמיונו עולה יפה ונכון הוא, אבל למעיין בלשון רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פ"ט הלכה ג' דכתב שס חיה ועוף בין בחלב חיה בין בחלב בהמה אינו אסור וכו' נראה דווקא בשר חי' בחלב חי' ושל בהמה, אבל בשר בהמה אסור בחלב חיה, ובאמת צ"ל למה וצ"ע לדינא:
ע"ב תרי מיעוטא כתיב עיזים העיזים קושי' תוס' מבוארת ותירץ תוס' יומא צריך הסבר ועיין בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל תירץ נכון על זה ועוד ישוב איזה דקדוקי' בסגנון ש"ס בדרשא דעינים:
וסבר שמואל אחע"א וכו' נתקשה מהרש"א נימא איפכא דיליף אאחע"א מגדי למעט טמאה ותירץ דמטמאה ליכא למילף דהא ממעטי' ג"כ בישול, ועדיין יש להקשות דלמא ס"ל כמ"ד כשם שאין לוקה על אכילתו ועכ"פ לכן מיעטה התורה בישול ויליף מטמאה דאין איסור חע"א, ונ"ל לפמ"ש תוס' לעיל ק"א ע"ב ד"ה תלמוד לומר דלכן לאיבעי' אימא לא יליף מבב"ח דלחומרא מקשי' דחידוש הוא עיי"ש, וכי כן כיון שמגדי לרבות מתה נוכל לילף דאחע"א, ומגדי למעט טמאה נוכל לילף קולא בוודאי לחומרא מקשינן דבה"א דמקשה דנילף מבב"ח בוודאי לחומרא ילפי' מגדי לרבות מדנילף לקולא מגדי למעט כנ"ל וק"ל:
והנה הקשה מהר"ם שיף מנא לש"ס דס"ל לשמואל דמרבי' חלב ומתה לאכילה דלמא לבישול דאשמעינן קרא דלא נימא כשם שאין לוקה על אכילה קמ"ל דעל בישול לקי דל"א כשם שאין לוקה על אכילה ע"כ ולא תירץ, וצריך להסביר דהא דצריך מיעוט לטמאה אם ס"ל אאחע"א ידעי' טמאה ואפי' על בישול לא לקי כשם שאין לוקה על אכילה, זה ליתא דוודאי סברת חוץ אי לא כתיב לרבות מתה וחלב ה"א כשם שאין לוקה על אכילתו כך אין לוקה על בישולו קמ"ל ומאחר דמרבה בישול ה"א כן בטמאה לוקה על בישול צריך גדי למעט טמאה והקשיתי כן לעצמי והוא קושי' חמורה ולא מצאתי תי' עליה באחרונים ובראש יוסף נדחק, וצ"ע:
וליישב נ"ל, יש לדקדק דלקמן דפליגו במבשל חלב בחלב למה לא נקטו ג"כ מתה כמו שמואל, ונ"ל הנה כבר נתקשה הפלתי סי' פ"ז בחלב ומתה כשמבשל חצי שיעור נבילה או חלב בח"ש חלב:
יהי' חייב דהא על ח"ש ס"ל לתוס' שבועות דחייל שבועה ואיסור, כן בב"ח יחול על ח"ש ובזה מתרץ קושי' מהרש"א למאי צריך טמאה לדס"ל אאחע"א ומתרץ לבישול וקשה לדס"ל כשם שאין לוקה על אכילתו ל"צ למעט בישול דטמאה וכתב די"ל לח"ש עי"ש, והנה אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בחתם סופר הקשה ג"כ כהנ"ל וכתב דאם על ח"ש חייב ממילא גם אשיעור שלם חייל מכח מיגו וכן מבואר בשבועו' בדוכתא טובא עיי"ש שהעלה כיון שעכ"פ צריך צירוף לחלב לבשר לא שייך סברת תוס' דחל אח"ש עיי"ש, והכה שיטות תוס' שבועות דעל ח"ש חל כיון שאין מפורש איסורו אינה מוסכמת הרשב"א ויתר שיטות חולקי' בזה כיון דמרבינן מכל חלב לא חל עליו, וכשאני לעצמי נ"ל לומר ע"פ ר"ן שבועות ומובא במל"מ הלכ' חמץ דלכן צריך לסברת חזי לצרופי דאל"ה לא הוי ילפינן מחלב, רק ע"י סברת חזי לצרופי ילפינן כיון דאיכא ריבוי בחלב והסברא נוטה לכך ילפינן מיני' עיי"ש, ונ"ל משו"ה ח"ש לא מפורש הגם דבחלב כתיב ריבוי מ"מ בשארי איסורי' מנ"ל רק מסברא אנו אומרי' בוודאי כן בכל איסורי' זה אינו מפורש רק מסברתינו אבל בחלב י"ל מקרי מפורש יוצא ולא חל שבועה ושום איסור על ח"ש דחלב כנ"ל ועיין:
ומעתה י"ל דלכן לא נקטו הנהו אמוראי המבשל מתה בחלב די"ל דכיון דח"ש נבילה אינו מפורש שפיר חל בב"ח על ח"ש בשר וח"ש חלב ממילא גם על שיעור חל משום מיגו ולכ"ע לוקי' בין אכילה בין אבישול, ולכן נקטו רק חלב דלא חל בב"ח על ח"ש חלב כנ"ל, אלא דקשה מאי מקשה ש"ס מברייתא דפיגול ונותר וטמא י"ל לכ"ע חייב משום ח"ש וכהנ"ל, אבל א"ש די"ל הא דצריך לסברת חזי לצרופי ולא ילפינן מחלב במה מצינו כבכל התורה דילפי' וי"ל וודאי כל איסורי' דיש בהן כרת שפיר ילפינן מחלב במה מצינו, אבל שארי איסורי לאוי לא ילפינן, ועיין מל"מ הלכות חמץ דכתב דחמץ קיל דיש לו שעת הכושר לא ילפינן מחלב וכן י"ל לכאורה כל איסורי' ועיין פמ"ג סי' ס"א וס"ב שנתקשה להנ"ל מנ"ל באיסורי דליכא כרת אבל א"ש ע"פ ר"ן הנ"ל כיון דאיכא סברא דחזי לצרופי ילפי' כל איסורי', וכי כן שפיר י"ל בוודאי לאיסורי כרת ל"צ חזי לצרופי רק לשארי איסורי' וכל איסורי כרת מפורש מקרי ולא חל על ח"ש דדהו משא"כ נבילה וכדומה, והא"ש דמקשה ש"ס מפיגול נותר וטמא דאיכא כרת בכולהון ודומה לחלב אבל במתה י"ל כולם מודים כנ"ל ועיין:
אלא דקשה עדיין משמואל דאמר לרבות חלב ומתה דמשמע דמתה צריך ריבוי, אבל א"ש כעין שכתב תוס' דל"צ גדי רק לרבות א' ואידך מסברת חוץ דלולי כן לא הוי מרבי תרתי ועיין מהרש"א ומהרמ"ל והא דאמר שמואל לרבות חלב ומתה הגם ד"א ידע בלא"ה אגב נקט זה שידעי' ממק"א כיון דעכ"פ בשניהם חל וכיון דכתיב גדי הכל מורבה, כן י"ל בזה דוודאי למתה ל"צ קרא רק נקט אגב חלב כיון דכתיב גדי מרבינן אפי' חלב כ"ש מתה דחל מכח מגו דח"ש וא"ש ופשוט, והא"ש דל"ק קושי' מהר"ם שיף דלמא לא כיוון שמואל לאכילה רק לבישול דלא נימא כשם שאין לוקה על אכילתו, קשה שפיר למה אמר מתה הלא מתה גם על אכילתו לוקה ומכ"ש בישול ואיך כייל מתה עם חלב דבחלב על אכילה לא לקי ועל בישולו מרבה ועל מתה על אכילתו לוקה כ"ש על בישול וא"ש עיין בכ"ז:
וכל מ"ש לא יועיל לנו לדינא דפסקינן גם לענין מתה דאין לוקה על אכילתו וקשי' כקושי' הפלתי ואאמ"ו זצ"ל בחתם סופר ואין לנו רק מ"ש אאמ"ו זצ"ל כיון שמ"מ צריך צירוף לחלב שוב אינו חל על ח"ש, ואולי י"ל כיון דבב"ח הותר מכללו בטמאה וחיה ועוף וכמ"ש תוס' לקמן קט"ו ע"ב ד"ה כלאי הכרם וכו' וכן קי"ל בב"ח דבתרו לי' מותר משא"כ בכל התורה כבוש כמבושל לכן אפי' על ח"ש איסור אחר אינו חל ודוחק: