כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
חולין · דף קיב.
מהו לאנוחי כדא דמלחא וכו' כתב תוס' דכד של בשר ושל חלב שרי וכ"כ הרא"ש, ובריטב"א כתב דמותר להניח איסור והיתר יחד דמזהר כו' ובב"ח החמירו טובא דלא זהיר כ"כ, נראה דס"ל דווקא באיסור אבל בב"ח אפי' כד של בשר וחלב אסור ודלא כתוס', וזה נ"ל דעת הג"א דמביא האוסרי' בכד של בשר וחלב י"ל אבל איסור והיתר מותר דנזהר בי' טובא כנ"ל, והנה הר"ן הקשה מע"ז לא הלכת מצור לצידון מימיך אלמא לא חיישינן ותירץ התם בן יומא הוא, וראיתי בספר ראש יוסף שנתקשה דנראה דלא ס"ל לר"ן לחלק כמ"ש תוס' דא"כ לא הקשה הא שם באיסור מזהר בי' והוא בעצמו מביא הא דכד של בשר וכד של חלב מותר והניח בצ"ע, ולדעתי אין כאן ריח קושי' דווקא בכד של בשר וחלב ושל איסור והיתר דהוא נוטל מזה בידיו אמרינן דיהי' נזהר טובא שלא יפול מזה לזה, אבל הא דנכרי וישראל ששופרי' קדירה זה אצל זה לא יוכל ליזהר שלא יהי' נופלי' ניצוצי' מזה לזה ולפעמים אפי' כשיהי' תמיד עיניו ולבו שם לא יראה מדקות הנצוצי', וגם יש לחוש שיעלי' רגע אחת השגחתו ויהי' ניתז מזה לזה שפיר הקשה הר"ן אלמא דלא חיישינן למקרה ותירץ התם בן יומא לפע' א' לא חיישינן אבל בכד של בשר וכד של חלב דבידו לוקח מזה לא חיישינן שלא ידקדק שלא יפול ממנו לשל אחר לא חיישינן כנ"ל פשוט, אלא דלפ"ז כשמבשלי' קדירה של בשר ושל חלב יחד להר"ן הי' אסור ואין מדקדקי' בכך ומעשה בכל יום:
ועיין יו"ד סי' קי"ח בהגה' רמ"א דלכתחלה לא ישפות נכרי וישראל קדירה זו אצל זו ועיין ש"ך שהטעם משום ניצוצי' ובמכוסה מותר, ובאמת דין זה הוא מהמרדכי וכתב טעם אחר שאסור שמא יתחלפו והביא ראי' מש"ס פסחים סוגיא דר"מ דקאמר משום תערובות גופי' אלמא חיישי':
להכי עיי"ש, וצ"ע ראי' זו לשיטת הש"ך ובתשובה אחת כתבתי ליישב ע"פ ש"ס עירובין דף ג' ע"א דמחלק בין סוכה למבואות דשל רבים חיישינן שיסמוך זה ע"ז משא"כ בשל יחיד ומייתי ע"ז דאמרי אינשי קדרא דבי שותפי לא קרירא ולא חמימא עיי"ש, וי"ל בצולין שני פסחים דכל אחד בעל הפסח צריך לשמור פסחו שלא יתערב בשל חבירו ויסמוך אחד על חבירו ולכן חיישינן מפני התערובות, אבל נכרי וישראל ששופתי' זה אצל זה לא יוכל לסמוך על כפרי שפיר סמכינן שישמור שלא יתערב, וכי כן בשני ישראלים עומדי' אצל קדירה א' חיישי' משום חילוף ושם בארה והארכתי בדין זה עיי"ש:
אין נאכל מחמת מלחו, הנה הא דצריך דווקא אין נאכל מחמת מלחו כל הפוסקים פסקו זה אין פוצה פה רק פליגי מה נקרא אין נאכל מחמת מלחו, והנה זכיתי לתשוב' הר"י מיגא"ש נשלח לי מאחד מתושבי ארץ הקדושה וראיתי שכתב דראה בתשובה המיוחסת להרי"ף שכתב דלא פסקינן הא דצריך דווקא אינו נאכל מחמת מלחו, ולא כתב טעם לדבר, ונ"ל דס"ל דאינו נאכל דווקא לאורחא או להצניע וקשי' לי' מהא דהני גידי ומש"ס מנחות ראיות שהביא תוס' ומזה הוכיח דע"כ אלו אמוראי ל"ל דשמואל דווקא באינו נאכל אמר כנ"ל ועכ"פ הוא שיטה מחודשת שלא ראינו ולא שמענו ואבותינו גדולי הפוסקים זצ"ל לא ספרו לנו מזה:
שמואל שדי לי' לכלבא צ"ל מאי אשמעינן הא אמר ר"נ אמר שמואל שאסור ומה נפקותא למי נתן נ"ל דאשמעינן הגם שראוים למאכל אדם נכרי או לקטן להניח לפניו עכ"פ ולא יהי' ספו בידים ומכ"ש אם הוא משום מראית עין מ"מ מותר להאכיל לכלבים ועיין מג"א סי' תמ"ב ועיין באלי' רבה שם, וצ"ל באמת למה לא האכיל לקטנים דלא אסור רק משום מראית עין וצ"ל דגם בזה אסור לספות בידים ולרמב"ם אפי' בדרבנן מותר בידים קשה: אי אסור לכ"ע אסור, עיין תשובת יד אפי' סי' כ"ה שהוכיח מכאן דאסור להחמיר לעצמו ולהאכיל לבני ביתו דאל"כ מאי מקשה ש"ס דלמא לעצמו רצה להחמיר ולא לבני ביתו וע"כ דלא הגון לעשות כן ועוד האריך שם בראיו' עיין בו, ולפע"ד יש לדחות הראי' מכאן די"ל דוודאי בדבר המותר ורוצה להחמיר לעצמו ולהאכיל לבני ביתו מותר רק כאן שאסור משום מראית עין דדם הוא בזה לא יאכיל לבני ביתו כיון שכל איסורו שנראה כאוכל דם מה לי בני ביתו או עצמו עכ"פ יהי' נראי' כאוכלי' דם ויש לחוש ביותר לבני ביתו שיטעו שמותר, אבל במחמיר לחוש לשיטת פוסק דלית הלכתא כוותי' או לחוש ולעשות הרחקה לעצמו או שלא לאכול מבהמה שהורה בה חכם וכדומה ולהקל לבני ביתו תבא עליו ברכת טוב: