אור ברסלב
כתב סופר על חולין חולין › דף קיא.

כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

חולין · דף קיא.

דף קי.

כתנאי ר"א אומר הכבד אוסרי' וכו' הנה צ"ל הא דלא פשט מברייתא הנ"ל דאוסר' די"ל ג"כ בכבדא דאסורא כמו במתני', ויש להקשות לפ"ז איך אמר כתנאי הלא י"ל גם ריב"ב ס"ל דגם שליקה פולטת: עדיין דם ואינה בולע' דם רק דס"ל דאינה פולטת עוד בשפע דם ולכן נאסרת מפליטת איסור שנתבשל עמה דשלא יבלע שמנונות כבר כתב רשב"א דצריך דווקא שפע דם אבל דם אינו בולע וכי כן ליכא מאן דסובר כרב ב"ש, וגם ר"נ יוכל לומר אנא ככ"ע ס"ל ומודי' דאין בולע דם וצל"ע: והנה שיטת רי"ף ורמב"ם דכבד אינה ישלקה ונתבשלה רק אחר צלי' והר"ן האריך ליישב דס"ל דנאסרו נגד כל הני אמוראי דס"ל בפשיטו' אינה נאסר' כמתני' דתרומ' ודחוק בעיני הר"ן, ובתור' חטאת מביא מספק והוא העיקר דס"ל דשליקה נאסרת כריב"ב ושוב גזרינן אינה שליקה אטו שליקה, אלא דקשה איך פסק כריב"ב הרי חזינן ר"נ התיר שליקה וגם ר"ז אמר אנא שלקי לר"א והכ"מ וב"י ונדחק מאוד ליישב דל"ק מאמוראי' אלו, והנלפע"ד בזה, הנה ריב"ב אמר שליקה נאסר' פי' רש"י שכבר גמר פליטתו ואינו טרוד עוד וצ"ל טעמא דר"א דלא יחלוק בנראה דאינה פולט ונ"ל כפי שיטת ר"ת דכל דם כבד רק דרבנן משום מראית עין, והנה קאמר ש"ס בכבדא עלוי בשרא דם דאורייתא וכתב תוס' הגם שדם שבשלו דרבנן מ"מ תחלה כשיוצא קודם שנתבשל הוא דאורייתא ונראה דס"ל דפולט דם קודם שנתבשל ע"י חום מעט פולט ואז דאוריי' הוא והגם אח"כ שיתבשל יהי' דרבנן מ"מ כיון שבשעת פליטתו ובליעתו בבשר הוא דאורייתא גזרו רבנן שפיר. ונ"ל דגזרו בדם הכבד אטו שאר דם הגם שדם שבשלה דרבנן מ"מ כיון כשיצא בתחלת בישול ונכנס בבשר אם הי' מסלקו אז ולא גמר בישולו הי' דם דאוריי' כבשר גזרו ג"כ בדם הכבד שיוצא בבישול לבשר אחר הגם שעיקרו דרבנן כיון שאם הי' מבשל שני חתיכות בשר וא' לא נמלחה הי' בתחילת פליטתו דאורייתא גזרו גם בכבד משום מיחלף, וכבד עצמה אינה נאסר' מפני שאינה בולע והנה י"ל לפי"ז גם בשליקה דכבר גמר פליטתה ובולע' מ"מ אז כבר נתבשל הדם ודם שבישלו דרבנן ותחילת ביאתו לכבד הוא דם שבישלו לא גזרו בזה ולא אסרו הכבד כן ס"ל לר"א דאמר גם בשליקה אינה נאסרת הגם שבולעת כיון שבתחלה אינה נאסרת דפולטת ואינה בולעת שוב גם כשגמר שליקתה מ"מ אינה נאסרת והיינו דאמר מפני שפולטת היינו תחילה ממילא לעולם לא נאסרת וריב"ב ס"ל כיון דכבר הי' הדם לחוץ תחילה והי' אסור בתחילת פליטתו שלא הי' מבושל אז שוב כשנכנס אח"כ לתוכו נאסר' הכבד ור"ל ס"ל דווקא בעין אסור ולא בחתיכה שבא לתוכו שלוק וכמ"ש ר"ת בספיקו' הש"ס לחלק בין בעין לנכנס בחתיכה כנ"ל ביאור פלוגתא דר"א וריב"ב על נכון ועיין:

ולפ"ז לפוסקי' דם שבישלו דאוריי' מדין דשלוק יהי' אסור דכיון דבולע' אח"כ ומה לי תחלה או לבסוף כיון לעולם דם זה ככל דם ובישולו ושלוקו לא מעלה ולא מוריד, והנה כבר כתבנו לעיל במתני' דלב קורעו דהפוסקי' דם שבישלו דאורייתא ס"ל דר"ז ורבא במנחות פליגו אי דם שבשלו דאורייתא או דרבנן וכן ס"ל לרש"י במנחות בפירוש שם וכבר כתבו אחרונים מזה, ומעתה אומר אני דר"נ ור"ז דס"ל שלוק מותר ס"ל כר"ז דם שבישלו דרבנן ושפיר גם שאינו טרוד למפלט ס"ל דמותר כמ"ש אבל רמב"ם דס"ל להלכתא כרבא במנחות דם שבשלו דאורייתא וכן מסתמא ס"ל להרי"ף א"כ שפיר ס"ל דשלוק אסור וס"ל לרמב"ם דכיון דשלוק אסור שוב גזרינן בישול אטו שלוק ואולי ריב"ב ור"א בברייתא ג"כ בהא פליגו אי דם שבשלו דאורייתא ועכ"פ מיושב דאינם נגד כל אמוראי דס"ל דשלוק מותר וכהנ"ל כנ"ל ישוב נכון בזה ועיין:

דם דאורייתא נתקשה תוס' לר"ת דס"ל דם כבד בוודאי דרבנן ומ"ש מכחל דג"כ איכא דאוריי' בעלמא, ונ"ל ע"פ שיטת הר"ן דבב"ח בצלי רק דרבנן, וא"כ א"ש דבכחל איכא תרתי דרבנן משא"כ בכבדא דליכא אלא חד דרבנן ומשום דם שבישלו כבר כתב תוס' דבתחלת פליטתו דאורייתא הוא עכ"פ ובזה י"ל קושי' הפלתי סי' פ"ז על הר"ן הנ"ל דצלי בבב"ח דרבנן למה לא אמר ש"ס טפי צלי דרבנן ולהנ"ל א"ש דכל כבדא דרבנן והוצרך לומר חלב שחוטה ג"כ משא"כ בכבדא איכא חד דרבנן וק"ל:

ע"ב סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח הנה הרי"ף פסק הא דשמואל ולעיל פסק דבין בסכין של נכרי בין בסכין של טריפה סגי בהדחה וכבר תמה הרשב"א לעיל, וצ"ל להרי"ף דס"ל דלכן אינו בולע דאיידי דטרידא למיפלט לא בלע, וצ"ע לפמ"ש הר"ן לעיל בסוגי' דכבדא דרי"ף ורמב"ם ס"ל דכבדא בולע גם דפולטת ע"כ דס"ל דל"א איידי דטרידא למפלט לא בלע וכבדא פולטת הרבה כמו בה"ש וצ"ע ולזה עוררני תלמיד וותיק:

והנ"ל בישוב הרי"ף, הנה רשב"א הקשה לעיל דלמה צריך בקליפה הלא בולע בכולו ובששים סגי:

ובפחות מס' יהי' אסור ותירץ ג' תירוצי' או דשמנוני' הסכין הוא כחלב כחוש או דבה"ש אינו רותח כמו צלי או דגם דאיכא ס' מ"מ צריך קליפה במקום בליעתו עי"ש, והנה יש להקשות דכדקאמר הש"ס דרב ס"ל בה"ש רותח ואידך ס"ל צונן הי' יוכל לומר כ"ע בה"ש רותח רק ס"ל דאינו רותח כ"כ שיהי' בולע בכולו לכן צריך קליפה ולא מועיל צירוף כל הבהמה, ואידך ס"ל בה"ש רותח כמו צלי ולכן בולע בכולו ומסתמא כל הבהמה ס' נגד הסכין של שחיטה ואפי' קליפה לא צריך רק הדחה ס"ל מ"מ בעי' דעל גב הבשר שנתקנח פליטת הסכין גם שנבלע בפנים מ"מ נשאר על פניו קצת וצריך הדחה וזה כעין סברת רשב"א דצריך קליפה, וי"ל דקליפה לא צריך דכשבולע בפנים מתפשט בשוה אבל צריך הדחה מה שעל פניו של בשר כן י"ל וצ"ע לכאורה, אלא דש"ס בה"א פשיטא לי' דבה"ש לא רותח כ"כ כמו צלי והרי רצה לומר כ"ע בה"ש צונן ס"ל ופשיטא פי' דעכ"פ לא רותח כ"כ שיבליע בכולו כצ"ל, והנה לפי דמייתי אח"כ בסכין של טריפה דסכין בולע וגם לשמואל דאמר סכין ששחט בה אסור לחתוך רותח חזינן דעכ"פ סכין בולע וקשה מלבלוע ע"כ צ"ל דבה"ש רותח כ"כ דאפי' לסכין מבליע כי כן י"ל שפיר דה"ה דמתפשט בכל הבהמה שרך לבלוע ושפיר י"ל בפלוגתא דרב דפליגי אי רותח כ"כ שמבליע בכולו או לא, והא"ש דרי"ף ורמב"ם ס"ל באמת כן וס"ל דמ"ד מדיח דס"ל בה"ש רותח כ"כ שבולע בכולו וכיון שפסק הרי"ף להא דשמואל דבה"ש רותח כ"כ עד שמבליע בסכין הקשה לבלוע פסק ג"כ כמ"ד מדיח דמתפשט בכל הבהמה והא דסכין ששחט בה טריפה דסגי בצונן כמ"ש הרשב"א דגם דבולע אבל אינו פולט דקשה לפלוט מלבלוע וא"ש כנ"ל ליישב ע"ד נכון וק"ל:

אמר אביי הא דרבין ליתא וכו' עיין פלתי סי' ק"ה ובנב"י קמא חיו"ד סי' שנתקשו מנ"ל עדיין דהא דכבוש אינו כמבושל ליתא הלא אין מוכח רק דמליח כרותח עיין בהם, ונלפע"ד ליישב הנה כבר כתב הרשב"א ויתר הראשונים הא דתברי' לפינכא ולא שמשו בו צונן לשיטות דמותר להשתמש בצונן בכלי של איסור משום שמא יבא לאשתמש בחמין ע"כ, ובאמת צ"ל א"כ נימא בכל כלי מליחה שיבא להשתמש בחמין וכבר הרגיש הריטב"א וכתב מאחר שהורגלו להשתמש בפנכא בכל דבר חיישי' שישתמשו בו כמו שהורגלו, אבל נ"ל לומר דוודאי לא חיישינן שאם ישתמש בצונן שישתמש בחמין רחוק הוא כי זכור הוא רק אנו חוששים כשישתמש בו בצונן לפעמים ישתמש בכח וישכח ויעבור זמן מעל"ע שהוא זמן כבישה או כדי שיתן ע"ג האור וירתיח בציר וחומץ וזה חשש קרוב שיעבור זמן כי עד רגע אחרונה ליכא שיעור כבישה וזמן מועט כזה קרוב שישכח וחיישינן שפיר כנ"ל נכון, וכ"ז אי כבוש כרותח והא"ש דאמר הא דרבין ליתא והוכיח ממעשה דפינכא דר"א דע"כ מליח כרותח וממילא מוכח מדלא שמשו בצונן ע"כ דכבוש כרותח וכיון דמוכח דכרותח הוא לא נימא דלמא כרותח דצלי דמנ"ל לעשות פלוגתא בהא דכבוש אי כמבושל או כצלי כיון דעכ"פ כרותח הוא, וגם נ"ל כיון דרותח הוא ומונח בלח הוא כמבושל ברוטב וליכא חילוק בין צלי רק משום הרוטב וזה דלא כנב"י שם דרצה לחלק בכבוש אם הוא כצלי או מבושל וזהו הנלפע"ד עיין וק"ל:

דההוא פינכא דהוי בי' ר"א ותברי' וכו' עיין ר"ן דהא דלא שהה אותה מעל"ע ותהי' אב"י דעכ"פ לכתחלה אסור, ועיין ר"ן פסחי' ל"א שהוכיח מכאן דזה ליכא דיעבד מאי דצריך לשבור הכלי עיי"ש, וברש"י פסחים שם דמפרש דרב ס"ל נטלפ"ג אסור ומהתימה שלא פירש כאן כמו שפי' בפסחי' דס"ל לרב נטלפ"ג אסור, ועיין ריטב"א שהקשה דהא יוכל למכור הפינכא לנכרי ואי משום שמא ימכרנה לישראל הלא ישנה הי' ולא יקנה ישראל ממנו, נראה מדבריו דס"ל דאי לאו ישנה היתה חיישינן שפיר הגם דהי' יוכל להשהותה ולמכרה אח"כ ויהי' חשש שימכרנה לישראל רק באיסור דלכתחלה מ"מ חיישינן ואסור למיעבד בידים ועי' נב"י ח"ב סי' שמסופק אי גם בדרבנן חיישי' לשמא ימכרנה לישראל ובתשובה הארכתי בדבריו שם, ועיין בכ"ז:

כי קאמינא דליכא קפילא עיין ר"ן שהסביר דאשמעי' דווקא על קפילא סמכינן ולא בנכרי אחר משא"כ בהיתר ע"י ישראל ל"צ קפילא, והנה צל"ע לשיטת רש"י דלעולם צריך קפילא דטעם שאינו נרגש לכל ג"כ אסור וכבר כתבו הראשוני' הא דקאמר לעיל בשלמא תרומה טעם לה כהן היינו קפילא כהן א"כ צריך גם בצונן קפילא א"כ מ"ש הא מהא דשני' צריך קפילא וצ"ע, ונ"ל לומר דהרשב"א פליג על רש"י וס"ל דטעם שאינו נרגש לכל אינו טעם, וס"ל דגם רש"י לא ס"ל דאסור רק באיסור אבל בהיתר כגון כאן בצונן אם אין:

בו טעם רק שנרגש ע"י קפילא מודה רש"י דלא נעשה טעם כזה בב"ח דקלוש הוא ולא יקבל שם חדש כעין חילוק בנ"ט בר נ"ט דיש חילוק בין היתר לאיסור כן י"ל בשיטת רש"י הנ"ל כנ"ל נכון, והא"ש דאמר אביי האי התירא בלע והאי איסורא בלע ועיין ריטב"א שהקשה איך לא ידע אביי הברייתא קדירה שבישל בה בשר וגם סתר עצמו לקמן כקושי' תוס', ולהנ"ל י"ל דגם כוונת אביי האי התירא בלע ול"צ קפילא והאי איסורא בלע צריך קפילא כמ"ש ורבא לא הבין כוונת אביי כי קיצר בדבריו והקשה עליו, אבל באמת כוונת אביי ג"כ כהנ"ל וק"ל:

אתמר דגים שעלו בקערה וכו' נ"ט בר נ"ט הוא כתב רש"י דמודה שמואל שאסור לאכול חלב רותח בקערה, וכן אם היו מבושלי' עם בשר' צ"ל למה לא כתב רש"י אם עלו עם בשר בקערה דהוא גווני דאיירי בי' דגים שעלו בקערה אבל לא עלו עם בשר, וצ"ל דרצה בזה להודיענו מ"ש הפוסקי' דנ"ט בר נ"ט דווקא כשנכנס לקדירה אבל ממאכל למאכל אפי' כמה פעמי' נכנס ויוצא ממאכל למאכל אסור דלא נחלש הטעם רק כשעכ"פ הי' פעם א' בקדירה ועיין פמ"ג ובספרו ראש יוסף, ונ"ל דהא אשמעינן רש"י אבל בישל עם בשר היינו הגם בבישול איכא ג' נותני טעם מבשר למים וממים לדגים מ"מ אסור דבמאכל לא נחלש הטעם, ולכן לא כתב עלו עם בשר דאין חידוש כ"כ דליכא רק טעם אחד כנ"ל, ומ"ש עוד באוכל חלב רותח בקערה של בשר אשמעינן לאפוקי הנך שיטות דמביא ר"ן ורשב"א דס"ל דכל טעם שני מותר והא דקדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב דווקא בישל וכבר דחאו שיטה זו, והיינו דכתב רש"י דמודה שמואל באוכל חלב בקערה הגם דטעם שני הוא בקערה ושלא ע"י בישול כנ"ל וק"ל:

נ"ט בר נ"ט הוא עיין פר"ח דפשיטא לי' דווקא כשנרגש הטעם אבל באינו נרגש פשיטא דמותר ועיין ספר ראש יוסף שהאריך בזה ומצאתי ראיתי בכנפי יונה מהגאון מעיל צדקה דס"ל דאפי' בליכא נ"ט היינו שאינו נרגש מ"מ אסור באיסורי', ולא אבין למה יהי' גרע מאיסור שאין נרגש הטעם דפחות מס' שרי, ולא נ"ל לחקור בזה רק לשיטו' רש"י דס"ל גם בליכא טעם מ"מ צריך ששים יש לחקור אם בנ"ט בר נ"ט ג"כ איכא חומרא זו או לא ועיין: והא דרב לאו בפירוש איתמר וכו' צ"ע הלא מפורש איתמר במה דאמר חס לי' לזרע' דאבא וכו' וכתבו תוס' וראשונים דמזה מוכח דס"ל נ"ט בר נ"ט אסור א"כ בפירוש איתמר, וכבר נדחקו ראשונים בהא דדחי ש"ס שאני התם דנפש מררא טפי ונ"ל ליישב בשנדקדק ג"כ מאי דמפרש ש"ס טעמא דרב דאסור דנ"ט הוא וצ"ע הא טעמא דרב אין צריך לפרש רק טעמא דשמואל דמתיר צריך ביאור למה דנ"ט בר נ"ט הוא, ליישב כל זה נ"ל, הנה כתב הריטב"א דשמואל ס"ל דנ"ט בר נ"ט גרע מריח אפי' נראה כי הרגיש אם כי שמואל ס"ל טעם קלוש כזה אינו טעם עכ"פ גם ריח אסור והלא נרגש בו טעם בשר רק קלוש הוא וכתב דצ"ל דשמואל ס"ל דנ"ט בר נ"ט גרע אפי' מריח, והנה רב דס"ל דאסור י"ל או דס"ל דטעם כזה טעם הוא ואסור או דמודה דלאו טעם הוא רק ס"ל לא גרע מריח בשר שמן שצלאו עם נבילה דלא יצא פליטה כלל מ"מ קולט ריח ממנו ס"ל דאסור לכן ס"ל נ"ט בר נ"ט לא גרע ממנו כן י"ל ואיכא נפקותא אם אסור משום טעם א"כ דאורייתא הוא עכ"פ בב"ח וקדשים אבל אם משום ריח כבר חקר הפלתי סי' ק"ח דריח רק דרבנן, ואומר דס"ל לסתמא דש"ס דס"ל כרב דטעם הוא והיינו דאמר רב אמר אסור דטעם הוא לאפוקי דלא נימא דריח הוא כנ"ל, ועל זה אמר והא דרב לאו בפירוש איתמר היינו מאי דאמרינן דס"ל דטעם הוא לאו בפירוש אתמר רק מכללא מהא דשייפא בצע' דאמר יהיב טעמא כולי האי חזינן דס"ל דטעם גמור הוא ולא כמו ריח, ודחה זה שאני דנפיש מררא טפי ולכן אמר יהיב טעמא, ובוודאי דס"ל נ"ט בר נ"ט אסור דאמר חס לזרע' דאבא אבל לא מוכח דס"ל דטעם גמור הוא י"ל רק מצד שלא יגרע מריח אוסר וא"ש הכל כנ"ל עיין: ועיין קונטרסי לריחא מלתא משנכתרי"א בסופו דבר נחמד:

ובזה מצאנו מקום ליישב מה דצ"ע על תוס' לקמן דכתב דמוכח מפלוגתא דרבנן ור"ט דאפי' בבישול נ"ט בר נ"ט מותר, וצ"ל א"כ איך אמר רב נ"ט בר נ"ט אסור הא מוכח דמותר וראיתי שהקשה כן בספר ראש יוסף ונדחק, ולהנ"ל א"ש די"ל דרב לא אסר דס"ל דטעם הוא רק משום ריח, והנה כתב הרמב"ן במלחמות בפסחים וכ"כ הר"ן לעיל בפג"ה בסוגיא דריחא מלתא דגם דפסקינן ריחא לאו מלתא מ"מ אסור לאכול פת שנאפה עם הבשר ובנייתא דאטוי' בהדי בשרא:

משום דמרגישי' טעם וניכר שהוא של בב"ח החמירו טפי משא"כ בשאר איסורי' דלא ניכר בטעמו דשל איסור הוא ע"ש ולפי"ז י"ל הגם דרב ס"ל ריחא מלתא אפי' בבשר בהדי בשר מ"מ ס"ל בדגים שעלו בקערה ובכל נ"ט בר נ"ט דגרע מריח אפי' כמ"ש הריטב"א לשמואל רק בדגים שעלו מחמיר טובא כיון דנרגש טעם בשר בדגים אוסר ביותר כמו לדידן דריחא לאו מלתא מ"מ בבב"ח מחמירי' כן י"ל לרב כהנ"ל והא"ש בקדשים שם דאין נרגש הטעם מודה רב דנ"ט בר נ"ט מותר כנ"ל וק"ל:

חס פי' לזרע' דאבא וכו' כבר האריך הריטב"א איך אמר שמואל ח"ו שקר ועיין בספר באר שבע אריכת דברים בזה ועיין חי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל איזה ישובי' על דבר זה, ואומר גם אני בעני' הנלפע"ד, דהי' המעשה דהאכיל שמואל לרב דגים שעלו בקערה והי' הקערה נטלפ"ג ואכל רב בידע שהקערה אינו ב"י, והנה בפסחים למ"ד ע"א אמר רב קדיר' בפסח ישברו פי' רש"י דס"ל נטלפ"ג אסור ותוס' כתב דמהא לא מוכח דס"ל דלכתחלה אסור ושבירת כלים לא מחשב דיעבד עיי"ש, והנה לפי הפשט נראה דס"ל לרב נטלפ"ג אסור כפי' רש"י רק תוס' חידש די"ל דמותר ושבירת כלים לא מקרי דיעבד, ואומר הנה שמואל הי' ס"ל בפשיטות מהך דרב דאמר קדירות בפסח ישברו והוא חולק עליו שם הוכיח מזה דס"ל נטלפ"ג אסור וראה שאכל הדגים שפט כי ס"ל כרב נ"ט בר נ"ט מותר והיינו דאמר לר"א לרבך יהבי לי' ואכל, ור"א אמר לרב הדר בי' מר משמעתי' והשיב חס לי' לזרע' דאבא כי ס"ל נטלפ"ג מותר ונ"ט בר נ"ט אסור, ומ"מ ליכא להוכיח מכאן דס"ל לרב נטלפ"ג מותר וש"ס בע"ז מספקא לי' די"ל דווקא בב"ח ס"ל מותר דהוי כסרוח מעיקרא כיון שעדיין אין שם איסור עליו ובאיסור י"ל ס"ל דאסור ושמואל לא ס"ל לחלק והוכיח מדרב בקדירות בפסח דס"ל נטלפ"ג אסור וה"ה בבב"ח, או י"כ דס"ל גם קדירות בפסח הוא סרוח מעיקרא דקודם פסח נפגם ולא ס"ל דחמץ מקרי שם איסור עליו ויש להאריך עוד עיין וק"ל, עיין קונטרסי סוגיא דריחא מלתא משכתרי"א בסופו:

עוד נ"ל לומר דרב אפשר לא ס"ל נ"ט בר נ"ט דיעבד אסור היינו כשכבר נתערב דיהי' אסור רק ס"ל אם כבר עלו על קערה של בשר אסור לאכלם לכתחלה בכותח, אבל אם כבר נתערב' בכותח אינו אוסר הכותח ועיין בזה סי' צ"ה בהכרע' הרמ"א בין בישול לעלו דע"י בישול אסור אם כבר נתבשל לאכול בכותח אבל אם כבר נתערב מותר ובעכו מותר לכתחלה לאכול ואסור להעלות ע"מ לאכול עיי"ש ובש"ך, וי"ל דרב לא פליג אשמואל רק דשמואל מתיר לאכול בכותח והוא מחמיר ואוסר אבל בשכבר נתערב מודה שמותר וי"ל דבאופן זה האכיל שמואל לרב כשכבר נתערב וכן האכיל לר"א אחר שאכל הוא וכבר הי' כדגים מטוובלי' בכותח ולא אכל אמר לי' לרבך יהבי כלי באופן זה ואכל, ור"א סבר דרב אסר נ"ט בר נ"ט אפי' כשכבר נתערב ואמר לי' הדר בי' רב משמעתי והשיב לו חס לי' וכו' שמעולם לא ס"ל דיעבד אסור כנ"ל, אלא דיש לעיין קצת אם לבעל המאכל הוא דיעבד אם האורח מותר לאכול כי לדידי' ליכא פסידא או כיון שמותר לבעל המאכל מותר לכל אדם מכ"ש לאורח שנתארח אצלו ויש לעיין לדינא:

הלכתא דגים שעלו בקערה וכו' מביא תוס' משם חתנו של רש"י שאמר בשם רש"י דווקא עלו אבל נתבשלו לא ותוס' הוכיח ממשמעו' לשון רש"י מדכתב רש"י אם הי' מבושלי' עם בשר משמע אבל מבושלי' בקערה מותר ע"כ, ולפע"ד אין כאן סתירה דבאמת דבר זה תלי' בשני פירושי רש"י לקמן גבי צונן כמ"ש תוס' ולכן לא ברירא לרש"י ולכן פי' אבר נתבשלו עם בשר אבל בקערה תלי' בשני פירושי', וכהלכתא הי' כראה לרש"י פי' זה דצונן אסור משום דחריף הרי"ף ס"ל להלכתא דנתבשלו לא כנ"ל פשוט:

והנה כתב תוס' ויש לדקדק דאפי' נתבשלו שרי מהא דזבחים דכל יום נעשה גיעול לחבירו, ואין לומר דאיכא התם ג' נותני טעם, עיין מהר"ם שיף שכתב הא דלא כתב תוס' דאיכא ד' נותני טעם מן שלמי' למים וממנו לקדירה ובפעם שני' מקדירה למים וממנו לבשר משום הרוטב דתהי' אסור ולכן כתב רק ג' נותני טעם והיינו ע"י מים הראשונים עיין בו, הנה מוכח לפ"ז דגם אם נכנס תחלה לאוכל מ"מ חשוב נ"ט בר נ"ט כשנכנס אח"כ לכלי ומכלי לאוכל ודלא כמ"ש הפמ"ג רסי' צ"ה במשבצות זהב דווקא בשנכנס תחלה לכלי חשוב נ"ט בר נ"ט וכ"כ בספרו ראש יוסף כאן ונעלמו ממנו במח"כ דברי מהר"ם שיף הנ"ל ומוכרחי הם בשיטות תוס', ועיין בספר חות דעת סי' צ"ה שכתב מדעתו כדעת מהר"ם שיף הנ"ל דגם באופן זה מקרי נ"ט בר נ"ט ולא צריך נכנס לכלי תחלה ועיין:

ונ"ל דמוכח דכמה פוסקי' ע"כ ס"ל דבאופן שנכנס למאכל תחלה ואח"כ לכלי לא מקרי נ"ט בר נ"ט, דנ"ל להביא ראי' דשני נותני טעם אסור בבישול כמו דמחלק הרא"ש בשם סה"ת בין בישול לצלי דבישול איכא ג' נותני טעם משא"כ בצלי, דהא איכא ברייתא מפורשת קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב, והלא סתם בישול היא במים וא"כ בישל בה בשר תחילה נכנס למים ומן המים לקדירה ושוב כשבישל בה חלב נכנס מן הקדירה לחלב ואיכא נ"ט בר נ"ט ומוכח דב' נותני טעם בבישול בוודאי אסור ואיכא ראי' לספר התרומת, ולפוסקי' דס"ל גם צלי מותר וגם בישול בב' נותני טעם צ"ל ע"כ דס"ל כיון שנכנס תחלה למאכל ואח"כ לכלי לא מקרי נ"ט בר נ"ט כמ"ש הפמ"ג הנ"ל ודלא כתוס' כנ"ל, אבל לתוס' דע"כ ס"ל דבאופן שנכנס למאכל תחלה מקרי נ"ט בר כ"ט וס"ל דאין חילוק בין בישול לצלי צל"ע מבריי' הנ"ל דמוכח דעכ"פ ב' נותני טעם בבישול אסור וצ"ע:

והנה דחה תוס' ורא"ש הראי' מזבחי' דע"כ צ"ל התם הטעם דאוקמי אדאורייתא דמב"מ בטל ברוב, עיין פלתי סי' צ"ח שהקשה מכאן על הש"ך סי' צ"ח דס"ל דהיכי דנתערב מינו ואינן מינו ומינו דלא אמרינן סליק את אינו מינו כמי שאינו ומינו רבה עליו ונדחק בשיטות הרשב"א שם, א"כ מאי יענה למ"ש תוס'. ורא"ש דבקדשים אוקמוה אדאורייתא הא איכא רוטב דא"מ וע"כ צ"ל סליק אינו מינו, וכן הקשה בספר טהרת הקודש בזבחים שם, והנלפע"ד ליישב, הנה הט"ז סי' ק"ט כתב בטעמא דרשב"א הגם דאיסור נותן טעם בא"מ מ"מ כיון שגם היתר נותן בו טעם אינו נרגש טעם איסור שבו דהא גם ההיתר ניתן בו טעם ולא יורגש של איסור משל היתר עיי"ש, וצ"ל דש"ך לא ניחא לי' בזה כיון דעכ"פ איסור ג"כ נותן בו טעם מי יגיד לנו שאנו מרגישי' של היתר דלמא של איסור הוא וכעין זה יוכל וזה יוכל דאסור דמאן יימר דהא גרם דלמא האיסור גרם וכבר הארכתי בזה לעיל ק' ע"ב, ואומר לפ"ז דווקא בששני טעמים של היתר ואיסור שווים בחזקם ולא קלוש בעצמותו זה מזה אבל כשאיסור נ"ט בר נ"ט וקלוש מאוד רק באיסור גם טעם קלוש אסור ולא שרינן רק בבב"ח דלא יקבל שם חדש אבל עכ"פ הטעם קלוש בעצמותו וכבר האריכו האחרונים אם יורגש טעם כזה וכבר כתבנו מ"ש הפר"ח דבלא יורגש בוודאי מותר ועכ"פ בקוש להרגיש טעם כזה קלוש הוא מ"מ בא"מ נרגש, אבל כשנתערב נ"ט בר נ"ט איסור בא"מ וגם היתר של מינו שאינו נ"ט בר נ"ט מודה הש"ך די"ל כסברת הט"ז כיון דמינו נותן בו טעם לא מנכר טעם איסור בפני עצמו דאמרינן כיון דשל איסור קלוש מאוד וטעם מינו של היתר בתקפו וחזקו חיך אוכל יטעם ביותר טעם ההיתר ולא של איסור ומותר כנ"ל והוא נכון מאוד:

תוכן העניינים

כתב סופר על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה