אור ברסלב
כתב סופר על חולין חולין › דף קי.

כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

חולין · דף קי.

דף קד.

ודלמא דיי"נ נינהו וכו' עיי' ט"ז יו"ד סי' קכ"ג סק"ח שהק' לר"ת דצריך דווקא תמדן במים ויב"ח א"כ עדיין מי ידע דתמדן במים ונדחק, וראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בשם הגאון מו"ה זרח אדליץ זצ"ל ומהגאון מו"ה הרש אבדק"ק ה"ב זצ"ל, דנהפוך הוא מסוגי' מוכח כר"ת דאל"כ קשה מאי אמר לי' דלמא מיי"נ הוי הלא הוי ס"ס ספק אחר יב"ח ספק של ישראל, אלא דאיכא ס"ס להחמיר שמא תוך יב"ח ושמא לא תמדן במים, וכי כן שפיר השיב לו אחר יב"ח הוי ושוב לא נשאר רק ספק אחד שמא לא תמדן במים נגד זה איכא ס"ס להקל שמא של ישראל ושמא תמדן במים אלו דבריהם זצ"ל וש"י:

וע"פ דברי הגאונים אלו זצ"ל נ"ל ליישב, הא דשאלו לו אח"כ ודלמא של גוי נינהו הוי לי' לשאול תחלה דחמיר מאיסור סתם יינם, וגם חי' ר"ן נתקשה בזה אטו בכל של נכרי ניחוש דלמא גזלו מישראל וכתב כי רצה להכביד עליו ולנסותו בשאלה יען עשה נגד הוראתו בכחל עיין:

בו, ולהנ"ל י"ל כיון דהא דהתיר לעצמו משו' יי"נ היינו דאיכא ס"ס שמא של ישראל הוא לכן שאל לו כהך ספק דשמא של ישראל הוא איכא למיחש לגזל וא"ש דתחלה לא שאלו על גזל דאולי ידע דשל נכרי המה שהי' מונחי' בכרמו או דרוב נכרי הי' אבל אחר ששאלו לו משום יי"נ הקשה לו שפיר כהנ"ל וק"ל:

ע"ב טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן הציצית, כתב תוס' הטעם משום דמחזי כשלו ודלא כר"ת, ועיין תוס' שבת ר"פ השואל, והנה היש"ש דחה זה דא"כ במזוזה מאי טעמא דשכירו' בוודאי יותר משלשים יום, ולכן כתב דהטעם דיותר מלמ"ד מוחזקי' וקבועי' אצלו תקנו חכמים דכשלו הוא עיין, והנה פלפל תוס' אם יוכל לברך בשאולה תוך למ"ד יום כמו אשה שמברכ' וכמו סומא עיי' תוס' ר"ה פ"ו י"ט שדחה הראי' מסומא לאשה דסומא עכ"פ מדרבנן מחויב במצות משא"כ אשה במ"ע שהז"ג פטור' אפי' מדרבנן עיי"ש היטב באריכ' התוס' ועיין נב"י תנינא תשוב' הגאון בן המחבר זצ"ל מה שפלפל בדברי תוס' אלו עיי"ש:

והנה בטלית שאולה אחר שלשים יום פשיטא לראשונים דמברך עליו כיון שמדרבנן מחויב, ויש לעיין כיון שכל חיובו רק משום מראית עין שיסברו שהוא שלו ודמי' למ"ש הר"ן שבת לעני' נכ"ח ופסקו בשו"ע בהלכ' חנוכה דביש לו שני פתחי' מדליק בשתיה' משו' חשדא ולא מברך בשנ' כיון דמצותו רק משום חשדא, ועיין פר"ח יו"ד סי' י"ג בשם תשוב' הרשב"א דמברך על שחיטת בן פקוע', ופר"ח מביא הר"ן הנ"ל דכיון דאיכא משום מראית עין אינו מברך כן בבן פקוע והשיג על הרשב"א ועיי"ש בפלתי ותב"ש, ועיין מ"ש אכי בעני' לעיל ע"ה ע"ב לחלק בין מברך על שחיטה למדליק שמברך להדליק עי"ש וכאן בטלית שאולה ג"כ מברך להתעטף ופשיטא לכל ראשונים דלאחר למ"ד מברך ומהתימה שלא זכרו גדולי אחרונים הנ"ל להביא ראי' מתוס' וראשונים דבמצוה שתקנו רבנן משום חשדא מברכי' כמו כאן, ולפי מה שהבאתי לעיל מיש"ש טעם דקבוע הוא אחר למ"ד ואמרו רבנן שחייב ולא משום דמחזי לבני אדם דשלו הוא א"כ אינו ענין להך דבן פקוע כמובן אבל תוס' וראשוני' לא כתבו כיש"ש ולכן יש לעיין בכ"ז: והנה כתב הרא"ש כאן ובר"פ התכלת דבשואל טלית מצויצ' מחבירו מברך בוודאי דכיון דשאלו למצוה דעתו שיקיים המצוה כהוגן ואם שאול פטור יהי' לו למתנה ושוב כתב גם בלא דעת בעשי' יוכל ליטלו ולברך ומזה כתב בהתכלת דטועי' בני אשכנז ששואלי' בימי סליחו' דמ"מ מברך, וכבר הרגיש במחצית השקל הלא כיון שאין רוצה לקנו' כדי שיהי' פטור לברך א"כ בוודאי שאול הוא והניח בצ"ע, ועיין באלי' רבה נראה שס"ל דרא"ש ס"ל לאמת דטלית מצויצ' שאול חייב דאורייתא דלכם בעשי' כתיב עיי"ש, וא"כ ל"ק קושי' הנ"ל כמובן:

והנה בטוש"ע או"ח סי' י"ד פסק כהא דהרא"ש, והקשה בט"ז מ"ש מהא דפסק סי' תרמ"ט דמותר ליטול לולב חבירו בלא דעתו בימים אחרוני' משמע ביום א' לא ולא סמכינן בדאוריי' על סברא זו דניחא לי' דליעבד מצוה בממונ' ולענין ברכה סמכי' עיי"ש, ובמג"א כתב כי באמת באופן זה סמך הרא"ש דניחא לי' דיהי' שאול אצלו ושאול יוכל לברך אבל שלו אינו ועיין במחצית השקל דכיון דאינו נוטל ממנו איך יהי' קני לו, ובאמת למעיין בסידור דברי הרא"ש דאחר שכתב הא דשואל דמסתמא דעתו שיהי' קנוי לו כתב דין שני דמותר ליטלו ולברך בלא רצונו משמע ג"כ דמברך כעל שלו ולא משום דעל שאול יוכל לברך, ונ"ל לומר כיון דבטלי' שאולה לאחר למ"ד מברכי' הגם דאינו שלו כיון דמחזי כשלו וגם הבאתי מ"ש יש"ש כיון דקבוע כ"כ אצלו וי"ל גם בתוך למ"ד כיון שאמדינן דעת בעלי' שהי' מקנה לו אם הי' מבקש ממנו הגם שעתה שאינו לפנינו ונוטל שלא מדעתו אינו קונה כמ"ש, מ"מ לא יגרע מטלית אחר למ"ד שמברך גם שאינו שלו לכן באופן שרצון הבעלי' להקנות גם דלא מועיל מ"מ מברך עליו כנ"ל ועיין: עוד הקשה הט"ז שם מהא דפסק בש"ע דביט"ר אינו יוצא בשואל מחבירו נימא ג"כ דמסתמא שואל לו באופן המועיל ואם צריך מתנה יהי' לו במתנה כמ"ש לענין טלית, ועיין מג"א סי' תרנ"ח ודבריו מפוקפקי' במח"כ וכבר טרחו מפרשי' לפרשו ולא עלתה בידם על נכון, ואומר הנלפע"ד ליישב פסקי הש"ע די"ל דלא סמכי' כ"כ אסברא דמסתמא ניחא לי' ג"כ שיהי' שלו במתנה דמנ"ל דלמא קפדנא הוא ואינו רוצה לתת שלו במתנה רק בשאלה, רק אנו אומרי' כיון ששואלו וסבור הוא דיוצא בשאול וכן השואל סבור כך ויברך עליו א"כ יכשל בברכה לבטלה דבאמת אינו יוצא בשאול:

א"כ יבא על ידו לידי מכשול וטוב הי' שלא שאל לו ולא הי' רק שוא"ת ולא הי' מקיי' המצוה אם לא הי' מי שישאל לו ועכ"פ לא נעשה בממון שלו, ועתה ששאלו לו לולבו יכשל במברך לבטלה אמרי' שוב בוודאי דעתו שיהי' שלו במתנה לא כדי שיקיי' המצוה בממון שלו מהדר ונותן בכל אופן המועיל על זה אין אנן סהדי כ"כ שנותן במתנה כדי שיהי' המצוה נעשי' על ידו, אבל אנן סהדי שאינו חפץ שיבא לחבירו מכשול על ידו כנ"ל, והנה כבר כתב הט"ז או"ח סי' ח' ס"ק ז' לחלק בין ברכת על דלא קאי אמעשה זה רק אמצוה משא"כ להתעטף דקאי על מעשה זה לכן כתב בד"מ דעל טלית קטן נוהגי' לברך על מצות כיון שאין בו כשיעור ועל לא הוי ברכה לבטלה דלא קאי על מעשה זה ע"ש ועיין ט"ז יו"ד סי' א' ס"ק י"ז, ומעתה א"ש דבטלית דמברכי' להתעטף דקאי על מעשה זה וא"כ שאול פטור ומברך עליו א"כ מברך לבטלה אמרינן שפיר דחזקה שרוצה שיהי' במתנה משיבא למכשול על ידו, אבל בלולב שמברכי' על נטילת לולב א"כ גם כשלא יוצא מ"מ לא ברך לבטלה הגם שלכתחלה וודאי לא יברך מ"מ חומר איסור ברכה לבטלה ליכא לכן לא סמכי' לומר דהקנה לו כדי שיקיי' המצוה בממונו, וכן י"ל אם הטלית כלאים אנו אומרים בוודאי אם שאלו דניחא לי' במתנה דאל"כ יוכשל ע"י באיסור כלאים דאוריי' כנ"ל נכון וישר ועיין: והנה שיטות תוס' ורא"ש דכלאים בציצית מותר אפי' לאשה ובלילה, וכן בטלית שאול, והנה הרמב"ם כתב בטלית שאול כל למ"ד יום פטור מציצית ולאחר למ"ד חייב, ולא כתב אי חייב מדאוריי' או דרבנן והנה פשיטא מדרבנן כמ"ש תוס' דשאול מדאוריי' פטור והי' לרמב"ם לבאר אם דאוריי' או דרבנן דאיכא נפקותא לענין כלאים דלפי שיטת רמב"ם ע"פ מה שהוכיח הכ"מ מדכתב דסדין פטור משום שמא יכסה בלילה נראה דס"ל דבגד של יום של כלאים אסור בלילה ול"ל כתוס' עיי"ש, א"כ בטלית שאול ג"כ אסור כלאים דפשיטא דמצוה דרבנן לא ידחה כלאים א"כ הוי לרמב"ם לפרש דלאחר למ"ד אם רק מדרבנן חייב וממילא אסור בכלאים והנה באשה ועבד כתב הרמב"ם שמותר לעשות ציצית ואינן מברכ' ובראב"ד כתב דווקא בליכא כלאים והכ"מ כתב כי גם הרמב"ם ע"כ דעתו כן רק שלא ביאר לפשיטות דהא ס"ל כסות יום בלילה אסור משום כלאים עיי"ש, ולבי אומר לי מכל הנ"ל מכח השגת הראב"ד ומכח מה שנתקשתי דלא ביאר אי שאול אחר למ"ד דאוריי' או דרבנן, דס"ל לרמב"ם דווקא בלילה דליכא זמן ציצית כלל לכן חייב משום כלאים כיון דאז ליכא מצוה בשום אדם ובשום בגד משא"כ ביום דאיכא מצות ציצית ס"ל ג"כ דשאול וכן באשה ועבד פטורי' מכלאים כיון דעכ"פ איכא מצוה לגברא ובטלית שלו, ועיין סברא זו בתוס' פ' התכלת מ"א בתוך ד"ה תכלת שכתב דצ"ע אם ציצית בלילה דומה לבגדי כהונה במקדש או למדינה עיי"ש, וזה נ"ל סברת הרמב"ם באמת לחלק ביום יום ולילה והא"ש הכל ובכלאים ס"ל דכהן הלובש שלא בשע' עבודה חייב כמבואר סוף הלכ' כלאים וס"ל כלאי' גרע מציצית, ועיין ש"א הלכות ציצית מ"ש בעניני' אלי והנלפע"ד כתבתי:

כל מצות עשה שמתן שכרה בצידה וכו' הנה רש"י כתובות צ"א ע"ב כתב בדרבנן אין כופין ותוס' פ"ו דהפריע' ב"ח מצוה הקשה עליו מגיטין מ' דכופין היורשי' משום מצוה לקיים דה"מ עיי"ש ובש"מ שם, ובחידושי לכתובות כתבתי דלכאורה צ"ל הלא כיבוד אב דאוריי' ואיך כתב רש"י על מצוה דרבנן אין כופין אלא דכיבוד משל אב והלא מיד כשמת יורשי' היורשי' בדליכא אחריות רק מצוה לפרוע חוב' אביהן ומשלהן הוא ועיין בהג"א שם שכתב אם לא יורשו מאביהם ליכא מצוה דכיבוד משל אב, וצ"ל אם ירשו מאב דומה כשל אב ומדרבנן מצות כיבוד כמו בשל אב וזה כוונת רש"י דמצוה דרבנן הוא והוא פשוט, והנה הר"ן פסחים ר"פ מקום שנהגו כתב דבדרבנן דהוא גדר לדאורייתא לא החמירו כ"כ לשמתי' כיון אם יעקר הדרבנן מ"מ המצוה קיימ' בדאוריי' ולא תהי' עקורה לגמרי משא"כ אם הדרבנן אינו גדר וסיג רק לעצמן תקנו החמירו בו יותר עיי"ש, ומעתה י"ל דווקא במצות כיבוד דרבנן שעיקר כיבוד דאוריי' בשל אב וחכמים אמרו גם בירשו מאביהם וזה הוספה על דאורייתא אבל לא החמירו לכוף עליה' וכן בדומה למצות דרבנן על בה"ג אין כופים אבל בגיטין שם מצוה לקיים דברי המת רבנן מחדש תקנו ואמרו ואינו הוספה לדאורייתא הוצרכו להחמיר דכופי' עליו כנ"ל נכון ועיין:

כבדא מה אתין בי' וכו' פי' רש"י אע"פ שכופה דם אפ"ה לאחר שפירש ויצא אסור, הכה לא ביאר רש"י במה נסתפק אם יהי' הדם אסור כשיטת ר"ת או דהספק אם מליחה מועלת והרא"ש:

פשיטא לי' דרש"י ס"ל כשיטת ועי"ל שבתוס' וכבר הרגיש הפר"ח דיותר נראה דס"ל כר"ת ובאמת לקמן בד"ה ומשום שמנונית דאסורא מפורש ומבואר דס"ל דהספק אם יהי' הדם שפורש אסור או לא וצ"ע על הרא"ש, וכבר האריך בזה בספר ראש יוסף, ולפע"ד לומר דלרש"י הספק לאחר מליחה דווקא ומ"מ גוף הספק אם יהי' איסור בדם זה, ואומר די"ל דיש דם בכבד כמו בכל אברים שאינם גוף דם יש בו דם ההולך תמיד מאבר לאבר מתנענע הולך סובב תמיד וכבד כאחת מהאברי' שדם זה כנוס בו, אלא דכבד עצמה הוא דם קרוש מתחלת בריותה, ובוודאי דם זה שבתוכה ככל אברים זה אסור ומועיל מליחה דאין בה יותר מכל אברי' ויוצא ע"י מליחה, אבל דם של עצמה שמתמעך ויוצא ע"י מליחה וצלי' לזה אין מועיל מליחה כי תמיד תפלוט ע"י מליחה אבל נסתפק אם דם שמעצמה בא יהי' בו איסור כיון שכולה דם והוא קרוש וכיון שמותר לאכילה גם אחר שפירש מותר או לא ומעתה ספיק' אביי הי' רק אחר מליחה היינו אי מליחה מועיל בכבד בוודאי קודם מליחה אסור לבשלה כיון שפורש דם הכנוס בה ככל אברי', אבל הספק אם מועיל מליחה כיון שאח"כ יצא עודם דם והוא של עצמה אם זה יהי' אסור או לא וא"ש דפי' רש"י דהספק אם דם זה אסור אחר שיפרוש ומ"מ כתב הרא"ש שפיר דהספק אם מליחה מהני כיון שיש בו הרבה דם היינו כיון שאנו רואי' שיצא דם הרבה אבל באמת אינו הכנוס בה דזה כבר יצא ע"י מליחה רק דם עצמו הוא ואנו רואי' שיוצא ואין אנו מסופקי' אם יוצא לאחר מליחה דבר הנראה הוא רק הספק אם מועיל מליחה דדם זה אינו אסור כנ"ל, ואם אולי הרא"ש לא כיוון לזה מ"מ נ"ל דנכון לפרש כן שיטת רש"י לולי שלא מצאתי לאחד מראשונים ואחרונים שיאמר לחלק בין דמים אלו ומ"מ י"ל הנכון אתי בזה, ולפ"ז ל"ק מה דקשה לר"ת דס"ל דהספק בדם וכן לרש"י דמפרש דכוותי' מהא דקני' בקופא וגם מלקמן דאמר דם דאוריי' הא ליכא דם כבד דאורייתא, ולמ"ש א"ש דלרש"י הספק דווקא אחר מליחה אי אסור וא"ש דקני' בקופ' דמייתי ש"ס ראי' דלאחר מליחה דם היוצא ממנו איסור יש בו וגם א"ש דם דאוריי' כיון דעכ"פ דם היוצא תחלה שיוצא ע"י מליחה הוא דאוריי' רק דם שהוציא בשפע אחר מליחה זה אינו דאורייתא שהוא דם דילי' עכ"פ גזרו שפיר בעלוי בשרא יותר מבכחל דאין בכחל חלב דאוריי' כלל משא"כ בכבדא וא"ש עיין:

והנה צ"ל למה בתחלת הסוגי' לא ביאר רש"י כל הצורך במאי הספק אם הספק בדם עצמו אם יש בו איסור או הספק אם מליחה מועלת כשיטת י"מ, רק כדמתרץ ומשום שמנוניתא אז מפרש רש"י מפורש שהספק אם יש איסור בדם בתחלת הסוגי' הי' ראוי לבאר ולפרש, ונ"ל הנה לענ"ד י"ל שבתוס' דהספק אם מליחה מועלת אם אחר מליחה ג"כ דם יוצא וכתב תוס' דפשט ממתני' דמסתמא אחר מליחה איירי כי כן צ"ל איך דחה בכבדא דאסורא עכ"פ קשה איך קתני ואינה נאסר' משום דטרידה למפלט א"כ מוכח דאחר מליחה ג"כ טרודה למפלט וע"כ דמליחה לא מהני וראיתי שכבר הרגיש במהר"ם שיף בזה וכתב כי צ"ל דפלט ציר ולהכי לא בלע ולא מוכח דפולט דם, אלא דבאמת לפמ"ש רשב"א הא דלא בלע שמנוני' דווקא בכבדא כשפולט הרבה דם ולפ"ז לפמ"ש תוס' פסחים דגם אם מליחה לא מהני מ"מ אינו פולט יותר משארי אברים עיי"ש ע"ד ע"א ובש"ך ע"ב ע"ג, ולפ"ז קשה לפי' רש"י דאינה נאסר' ג"כ מאיסור ושמנוני' לא בלע אם מתני' דווקא אחר מליחה איירי כמ"ש תוס' להך שיטה איך לא יבלע שמנונית דבין דפולט דם בין דפולט ציר אין בו שפע שלא יבלע שמנונית, וצ"ל לי"ל שבתוס' דס"ל כהרא"ה בפירש משום שמנוניתא דלא כרש"י אבל לרש"י אי אפשר לפרש כעוד י"ל דהספק אי מליחה מועלת, ומעתה א"ש דבתחלת הסוגיא לא ביאר רש"י אי הספק באיסור הדם קודם מליחה או הספק אי מליחה מהני די"ל איזה פן שנרצה, אבל כדמשני בשמנוניתא מוכח ע"כ דמסופק קודם מליחה אי הדם אסור או לא ולכן שם מפרש מבואר דהספק אם הדם אסור כנ"ל ליישב וזה דלא כמ"ש תחלה בשיטת רש"י אלא כמו שסובר הפר"ח ואחרונים בשיטת רש"י כר"ת כנ"ל וק"ל:

והנה הקשה תוס' לועוד י"ל דהספק אי מליחה מהני א"כ איך פשט ממתני' דלמא מתני' קודם מליחה ותירץ דמסתמא איירי בדרך שמבשלי' ועיין יש"ש שנתקשה איך מוקי בשמנוני' דאסורא הלא אין זה דרך בישול לבשל של איסור, ופשוט לי דל"ק דבשלמא בלא מליחה הוא שכחה מהעוסקי' בה זה לא שכיח ורגילה למלוח ולהדיח ועיין ט"ז סי' ס"ט. אבל כבדא דאסורא יוכל להיות שנתוודע אחר בישול שיש בו טריפות שלא נודע תחלה ומעשים בכל יום יוכיחו וא"ש, והנה הרשב"א תירץ דאי קודם מליחה פשיטה שאוסר' וע"כ דאח"מ איירי ואשמעינן דיש בו דם, גם על זה הקשה היש"ש דאיך יוכל להקשות עליו למיסר נפשה לא קמבעי' לך דתנן אינה נאסר' למיסר חברתה נמי וכו' דלמא למתיר נפשה לא קמבעי' לי' דמפורש במתני' ואין חילוק בין קודם מליחה ממ"נ מותר אבל למיסר חברתה לא מפורש די"ל קודם מליחה ואי הוי פשט לי' ממתני' משום דאיזו מליחה פשיטא לא הי' נוכל להקשות דלמא קודם מליחה י"ל פשיטא אבל קושי' לא נוכל להקשות עליו תפשוט כי אין זה דיוק כ"כ דפשיטא עיין בו, ונלפע"ד ליישב דרב ספרא הוכיח דע"כ אביי בנה דייק וס"ל דמתני' ע"כ לאחר מליחה או משום דאל"ה פשיטא דאינה אוסר' או כמ"ש תוס' דדרך בישול כך, דהנה המהרש"א כתב דלאסור עצמה אין חילוק בין קודם מליחה לאח"מ דלעולם אינה נאסר' אי פולטה אינה בולע' או לא פולטת כלל, ולפע"ד אינו מוכח לפמ"ש הרשב"א לחלק בבליע' שמנוני' דווקא באיכא שפע דם אינו בולע שמנונו' אבל דם אינו בולע אף שאינו פולט כ"כ, והנה באמת סברא דאיידי דטרידא למפלט דם לא בלע דם אינה פשוטה כ"כ דהא אמר ר"מ מנ"ל ממתני' נראה דאי לאו ממתני' לא הי' פשוט כ"כ ולפי מה שכבר הבאתי לעיל דברי תוס' בפסחים פ' כיצד צולין דלאח"מ לכ"ע אין בו שפע דם כ"כ וא"כ י"ל ממתני' אין מוכח דאיידי דטרידא למפלט דם אינו בולע דם רק קודם מליחה דיש בו שפע דם ומנ"ל דלאח"מ דאין בו דם כ"כ דאינה נאסרת דלמא כמו שמחלקי' בשמנונו' בין שפע דם למעט כן בולע' דם כשפולטת רק מעט ולא בשפע ואיך אביי דמסופק לאח"מ אמר בפשיטות לאסור נפשה לא אבעי' לי' וע"כ צ"ל דס"ל דמתני' בוודאי לאח"מ איירי או משום דרך בישול או דפשיטא דאינה אוסר' כמ"ש הרשב"א ואמר ר"ס שפיר למיסר נפשה לא קמבעי' לך מדקתני אינה נאסר' וסבירא לך דע"כ במליחה איירי למיסר נפשה נמי לא מבעי' לך מהאי טעמא וא"ש כנ"ל ליישב עיין:

ובזה א"ש ליישב קושי' תוס' למה לא הקשה לו מתחלה דסבור דהספק בכבדא עצמה הו"ל לומר תפשוט ממתני' ולהנ"ל ניחא דלא הי' יוכל לפשוט לו ממתני' דאינה נאסר' י"ל מתני' קודם מליחה יש בו הרבה דם וספיקתו אחר מליחה ומסופק אם גם בזה נאמר כיון שפולטת אינה בולע' אבל אחר דאמר לו למיסר נפשה לא קמבעי' לי ע"כ דס"ל לאביי בפשיטו' דמתני' אחר מליחה הקשה לו שפיר כנ"ל וק"ל:

ויש להקשות על תירץ רשב"א הנ"ל דאי קודם מליחה פשיטא דאוסר' ולמה לא, ולפמ"ש היש"ש דלשיטת הרא"ה דאיידי דטרידא למפלט דם בולע' שמנונות ג"כ וכל דבר חוץ מדם א"כ כשמבשל הכבד בבשר שוב נאסרה הכבד מפליטת מם שנתבשל עמו ושוב הדר בי' דהרי אין הנאסר יוכל לאסור והפלתי סי' ע"ג נתקשה להר"ן דל"ל אין הנאסר וס"ל כהרא"ה דשמנונות בולע א"כ איך קתני ואינה נאסר' הרי נאסר' מהרוטב, אלא דזה אינה קושי' די"ל שבשלה בקדירה בלא רוטב כלל אבל קשה לי על הרשב"א הנ"ל דלמא מתני' אשמעינן רבותא אוסר' ואינה נאסר' הכל קודם מליחה ובאמת אוסר' ליכא רבותא אבל אשמעינן הגם שאוסר מ"מ אינה נאסר' שוב מפליטת מה שאסרה דאין הנאסר יוכל לאסור או דגם שמנונות אינה בולע' וזה לא הוי ידענו אי הוי אמר רק אינה נאסר' ה"א היינו כשמבשל לעצמה בלא רוטב אבל כשמבשלה עם דבר אחר דאוסר שוב נאסרת קמ"ל והרי רשב"א ס"ל אין הנאסר יוכל לאסור וצע"ק:

והנה תוס' נדחק לר"ת מהא דקריבי קניא בקופי' כמה מלח אלו ולא מלח הכבד, וכתב להורו' הלכה למעשה ועיין פר"ח דלפי שמתרץ פי קנה חוץ לקדירה צ"ל דבא להורות דלא אמרי' דפולט מצדדים כקושי' רשב"א עיין בו, ולפי המבואר בפוסקי' דטעמא דאין נוהגי' למלוח כבד כי נרקבת ע"י מליחה כמו שמולחי' לקדירה בשהה שיעור הראוי א"כ ל"ק על ר"ת דלכן לא מלח הכבד עמהם שאז נרקבת משא"כ לב וריאה, ופשוט:

ויש לעיין לר"ת דהספק אם אסרו דוודאי בעין אסור אבל הספק בבישול כיון שאינו ניכר תינח בבשר וכבד עצמה אבל כשמבשל עם ירקו' וד"א בוודאי ניכר ונראה לעין כל שיש בו מראה דם ויהי' אסור משום מראית עין וא"כ איך פשט ממתני' דשם קאי במבשל עם ירקות ולכן אוסר' שפיר משא"כ אביי מסופק במבשל לאסור חברתה או בשר דאין ניכר כ"כ אם אוסר' וצל"ע:

תוכן העניינים

כתב סופר על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה