אור ברסלב
כתב סופר על חולין חולין › דף קד.

כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

חולין · דף קד.

דף קג.

הא עוף אסור מדאורייתא וכו' כתב תוס' ה"ה דהי' יוכל לומר וחי' ונדחק לקמן ע"ב, ושוב נתקשה תוס' מאי ס"ד דמקשה דדאורייתא הוא ומה ראה על ככה דלמא דרבנן הוא ולפע"ד ליישב כ"ז, בשאומר דס"ל לש"ס דוודאי בחי' אתי למיחלף בבב"ח דגם בשר חי' מקרי בשר סתם, אבל בשר עוף לאו בכלל בשר הוא ולא אתי למטעי ולא יאמרו מדהא שרי גם בשר בהמה מותר דכ"א יודע שבשר עוף לאו בשר מקרי הגם אם נמלך עלה שליח ולר"ע בכלל נדר הוא, אבל לא יכחיש בלא המלכת שליח בסתמא אינו בכלל, וכ"כ הראשונים לקמן ע"ב בשיטת רמב"ם דבעוף דווקא אמר אגרא דינו ולא בחי' דחי' מיחלף יותר בבהמה מעוף דלא סתם בשר הוא עיי"ש ואומר דמשו"ה ס"ל למקשן בפשיטות דעוף דאורייתא דאי לאו דאורייתא לא הי' חכמי' גוזרי' בעוף אטו דאורייתא דלא מיחלף, וא"ש דלא אמר רק הא עוף אסור דאורייתא דמחי' לא הי' קשה לי' דס"ל דרבנן הוא משום אחלופי ולא הי' קשה רק מעוף ולכן נקט עוף וממילא כיון דע"כ עוף דאורייתא כ"ש חי' כמובן וא"ש:

והנה לקמן קט"ז ע"א אמר מאי איכא בין ר"י לר"ע איכא תרי לישנא חי' א"ב, וא"ד עוף איכא בינייהו לר"ע אסור מדרבנן ולר"י מותר' נ"ל לבאר דל"ק ס"ל כתירץ קמא סיפא ר"ע ורישא רבנן דע"כ מתני' כאן ס"ל עוף דאוריי' דלא הי' גוזרי' בעוף דלא אתי למיחלף בבהמה, והא דאמר ר"ע חיה ועוף אינו מן התורה משמע בעוף ג"כ איכא איסור דרבנן י"כ בעוף גם מדרבנן מותר והא דאמר אינה מן התורה משום חי' נקט כן דבחיה דמקרי בשר מדרבנן אסור ולא בעוף וכן מצינו בדוכתא טובא ועיין לקמן בשמעתין דכחל דמתרץ מתני' כן דנקט אינו עובר דמשמע אבל איסור איכא משום סיפא נקט כן מכ"ש די"ל כן לר"ע דכייל חיה ועוף ולפ"ז לר"ע ג"כ עוף מותר מדרבנן לכן אמר לקמן חי' איכא בינייהו, והנה רב אשי תירץ כולה ר"ע מהן מדברי תורה מהן מד"ס נ"ל דס"ל דוודאי משום עוף לא הי' יכולים לגזור אטו בשר אבל מאחר שכבר תקנו וגזרו בחיה דאתי למיחלף שוב לא פליגו כל שישנו בכלל בשר אפי' ע"י המלכת שליח יהי' אסור ובחדא: מחתא אסרו הכל והיינו דאמר יש מהן מד"ס דתרתי חיה ועוף מד"ס ואמרו כל שיש לו פעם שם בשר אפי' ע"צ רחוק כיון שכבר עשו ותקנו משום חיה וכהנ"ל, והא"ש דל"ב לקמן אמר עוף איכא בינייהו דלר"י מותר מדרבנן וצ"ל במאי פליגי ר"ע ור"י ולהנ"ל א"ש דלר"ע דחי' לאו דאורייתא והוצרכו לתקן ולגזור משום חיה כללו גם עוף בגזירתם, אבל לר"י דחי' דאורייתא ומשום עוף לחודא לא גזרו ולא עשו גדר בשביל עוף דרחוק למיחלף וא"ש ועיין בכ"ז:

רב אשי אמר כולה ר"ע הוא וכו' הנה הרמב"ם פסק דחיה ועוף אסורי' באכילה מדרבנן ולא בבישול והנאה וכתב הה"מ דהא דקתני במתני' אסור לבשל היינו אכילה ונקט לשון בישול הגם דמותר בבישול כיון דאפקי' רחמנא בלשון בישול ע"כ, וצל"ע לרב אשי דמתרץ מתני' דמדרבנן אסור והלא הוא ס"ל לקמן קט"ו דאיסור אכילת בב"ח נפקא מל"ת כל תועבה עיי"ש, וא"כ לדידי' לא נכלל כלל אכילה בלשון בישול וקשה איך קתני במתניתין אסור לבשל ובאמת מותר בבישול רק באכילה אסור וזה נפקא מקרא דלא תאכל כ"ת וצל"ע:

וליישב נ"ל הנה, סברת הרמב"ם דרק באכילה אסרו נראה לפמ"ש שם ריש הפרק דאסרה תורה בישול וכ"ש אכילה והוי כמו בת ובת הבת עיי"ש ובלח"מ שכתב דלולי זה לא הוי מלקינן לכן כתב דכל ביטול לא נאסר רק משום אכילה והנה הנאה ג"כ אסור בכל התורה משום אכילה שהוא מביא לידי אכילה כמבואר ולפ"ז עיקר הוא האכילה ואסרה תורה בישול משום אכילה וכן הנאה וס"ל לרמב"ם דאסרו חכמים רק עיקר האיסור שהוא האכילה והטפל בישול והנאה לא אסרו והי' די להם באכילה לחוד, ואומר לרב אשי דאכילה נפק מל"ת כ"ת א"כ נהפוך הוא העיקר הוא הבישול ומאחר שבישל ונעשה בו תועבה שוב אסור באכילה בכלל ל"ת כ"ת הנאמר באיסורי' וא"כ איך יאסרו האכילה שאסור משום הבישול ולא יאסרו הבישול שהוא עיקר האיסור מכ"ש לפמ"ש המזרחי דלכן מביא הרמב"ם ג"פ ל"ת ולא מל"ת כ"ת דהוי לאו שבכללות ולא הי' מלקי' על אכילה וא"כ לר"א אין לוקין על אכילה ועל בישול לוקין א"כ איך ישבקו גוף האיסור ויאסרו האכילה דקיל מיני' דא וודאי חוכא וכיון שבהכרח מצאו לאסור אכילה אסרו ג"כ הבישול שהוא עיקר האיסור וזה לרב אשי והא"ש דל"ק מה שהקשיתי לר"א איך קתני במתניתין אסור לבשל לרב אשי ניחא דאסור ג"כ לבשל וי"ל בישול קתני וה"ה אכילה כמ"ש רשב"א ור"ן, אבל רמב"ם להלכתא דלא פסק כהא דל"מ כ"ת רק דנפקא מלא תבשל שפיר ס"ל דווקא אכילה אסרו שהוא עיקר ולא אסרו בישול ותנאה שלא אסרה תורה רק משום אכילה וכמ"ש כנ"ל נכון מאוד ועיין:

ואולי י"ל דלא צריך לדוחק הה"מ דרמב"ם מפרש במתני' אסור לבשל היינו בישול ולא אכילה דכמה גדול הדוחק לפרש כן, אבל י"ל ע"פ הנ"ל דלקמן קט"ו אמר רבי דנפקא איסור אכילה מלא תאכלנו דכתיב גבי פסולי מוקדשי' ואם אינו ענין עיי"ש, וי"ל ג"כ כהנ"ל כיון דלא נפקא לאכילה ובישול מחד קרא ובישול קתני מפורש בב"ח ולוקי' ואיסור אכילה רק מאם אינו ענין ואין לוקה אין ראוי לאסור אכילה ולא בישול ולכן סתם רבי מתני' אסור לבשל וה"ה אכילה דתרי איסורי כתיבי, אבל רמב"ם להלכתא דמביא מלא תבשל וכ"ש אכילה שפיר ס"ל דווקא אכילה אסרו ולא בישול שאסור משום אכילה וכהנ"ל כן י"ל וק"ל:

והנה כתב הרמב"ם דאסרו בחי' ועוף משום דאתי למטעי ויאמרו דגדי כתיב דווקא גדי עיי"ש וצ"ל מה רצה רמב"ם בזה ומי הגיד לו דזהו הטעם הפשוט הוא דאתי למיחלף בבשר בהמה וכמו כל גזיר' חכמינו ז"ל הא אטו הא ולא מצאתי מי שהרגיש בדברי רמב"ם אלו והלא דבר הוא ונ"ל להסביר דלכאורה צ"ל למה לא גזרו חלב חיה אטו בהמה כמו בשר חי' בחלב, אלא דבאמת קשה לגזור בכאלו כיון דמפורש איסורו בתורה דלא יאכל חלב, ועיין כעין זה ברא"ש סוכה פ' לולב הגזול שכתב דלא חששו אם יקח בשעת הדחק ג' מיני' שיאמר שא"צ יותר כיון שמפורש ד' מיני' בתורה אבל אם יקח פרוש או רימון יטעה שזהו אתרוג עיי"ש וכן בזה לא יתיר כל החלב כחלב חי' דכתיב מפורש ושם שכל איסור חלב, וכן י"ל באיסור בב"ח לא יאמר כל בב"ח מותר שהרי מפורש איסורו ואלא מאחר דכתיב גדי בחלב אמו, יטעו אם יאכל של חי' ויאמר כמו דחי' אינו בכלל גדי כן בהמה דזה בשר וזה בשר וע"כ מדכתיב גדי ויאמר כן בהמה מותר ובאמת הוי ממעטי' אי לאו ריבוי כמבואר לקמן במקומו כנ"ל כוונת רמב"ם על נכון:

ע"ב סוף סוף כ"ש הוא עיין מנחת יעקב סוף כלל ס"א לשיטת מהרש"ל דדבר גוש:

לעולם דינו ככ"ר א"כ לא מקשה ש"ס מידי ומזה הוכיח דמ"מ אינו מבשל רק לענין מבליע ומפליט דין כ"ר יש לו ולא לבשל לענין בב"ח דאורייתא, ועיין מג"א ססי' שי"ח, וראיתי בחי' אאמ"ו זצ"ל שכתב די"ל לכי שיטת הר"ן דצלי לא הוי בב"ח דאורייתא א"כ כיון דרוטב מתקרר ע"י כ"ש רק הבשר וגבינה גושי' המה א"כ בולע זה מזה בלא רוטב הוא כצלי דגם הבל הקדירה ליכא כאן דכ"ש הוא ועיין ש"ך רס"י צ"ב ולענין בב"ח לאו דאורייתא, אבל לענין שבת דגם צלי' ואפי' אסור דאוריי' גוש בכ"ש הוי כצלי ודאוריי' הוא עכדה"ק וש"י:

ודע די"ל דגם מהרש"ל לא אמרה בגוש דהוי ככ"ר רק בליכא רוטב דהטע' דלפמ"ש תוס' שבת דכ"ש הדופן מקרר משא"כ בגוש ליכא דופן דבפנימיו' שלו מחזק ונשמר החום, אבל כשיש רוטב ג"כ א"כ הרוטב שנתקרר מדופני קדירה מקרר כל החתיכה דנכנס לפני' ומקרר וגם כל החתיכה משוקע' בו כנ"ל, ועיין ש"ך סי' ק"ב סק"ח שכתב מהמרדכי בזבוב דחיישינן שנפלה קודם לרוטב עיי"ש, נראה דאם נפלה עם הרוטב לא הי' אסור משום גוש וע"כ כמ"ש ומפורש כסברתי עיי"ש:

ועיין פלתי סי' פ"ז סס"ק י"ג שהוכיח מכאן דיש בישול אחר בישול בב"ח עיי"ש ואאמ"ו זצ"ל דחה דשאני הכא שמתחילה לא הי' בב"ח ותחלת ביאתם יחד עתה משא"כ בדין דש"ך כבר נעשה בב"ח שייך שפיר אין בישול אחר בישול בב"ח אחר שכבר נעשה בב"ח ונתבשלו יחד גם זה נכון מאוד וש"י: ר"י היינו ת"ק, י"ל דה"א דטעמא דב"ש דמקיל משום דס"ל דאסור בהנאה ג"כ ובדילי יותר מיני' לכן לא גזר אבל ב"ה ס"ל דעוף מותר בהנאה איכא למגזר יותר שלא יהי' בדיל ממנו קמ"ל ר"י זו מקולא ב"ש דטעמא דב"ש דמקיל ולא משום שמחמיר יותר בהנאה וי"ל:

עוף וגבינה אין וכו' נתקשה מהרמ"ל לשיטת תוס' למה לא מקשה מברייתא דלקמן פלוגתא דב"ש וב"ה אי מדיח או מקנח וכתב דלא איירי כלל מנ"י, אבל לשיטות דמפרשים מדיח היינו הדחת ידים קשה ולא תירץ, ולפע"ד ליישב, די"ל מבריי' ל"ק די"ל דאיירי באוכל עוף ואח"כ גבינה והגם דבשר ואח"כ גבינה לא מהני כלום רק שהי' אבל בעוף קיל אבל גבינה ואח"כ בשר לא בעי כלום. אבל מדאמר אגרא נאכלי' באפיקורן א"כ בעוף ל"צ מידי מקשה עליו וה"ה דקשה לפ"ז מברייתא דלקמן וא"ש כנ"ל: אלא דעדיין ל"ק לשיטת הרמב"ם דס"ל ג"כ דבשר ואח"כ גבינה צריך דווקא שהי' וס"ל הדחה היינו הדחת ידים וס"ל דבעוף ואח"כ גבינה ג"כ דווקא שהי' מסברת חוץ כמו בשר ואח"כ גבינה א"כ הדרא הקושיא דיקשה בפשיטות מברייתא הנ"ל ותירוצו לא הועיל כלום לשיטת רמב"ם כמובן להמעיין, ונ"ל דאולי מזה הוכיח הרמב"ם דינו דווקא בעוף ס"ל לאגרא דקיל ולא בחי' ואגרא עוף דווקא אמר, די"ל דהא דר"י ברי' דר"מ דאכל בלא נטילה הי' המעשה שאכל בשר חיה, וא"כ ל"ק מברייתא דס"ל דווקא באוכל גבינה ואח"כ בשר בהמה צריך הדחה אבל לא בחי' שהוא דרבנן ול"ק, אלא מדתנא אגרא עוף וגבינה נאכלי' ושבק חיה ע"כ דס"ל דחיה כמו בהמה משום דדמי לבהמה מקשה שפיר עליו כנ"ל עיין וק"ל:

והנה שיטת הרמב"ם דווקא גבינה ואח"כ עוף אבל עוף וגבינה לא ונדחקו הראשונים דרמב"ם מפרש הא דאגרא עוף וגבינה היינו גבינה תחלה וכל הרואה יראה כמה גדול הדחק לפרש כן וכמעט א"א לסבול וגם מנ"ל לרמב"ם הא, ולפע"ד נראה ליישב הנה כבר הרגיש הת"ח בלשון אגרא נאכלי' הול"ל נאכל דהא השני נאכל באפיקורן ולא הראשון עיין בו, ונ"ל הנה בשר ואח"כ גבינה אי שהה תו לא בעי כלל לא קנוח ולא הדחה להרמב"ם אפילו בשר שבין השיניים מותר אח"כ וגם נטילה חזינן לכל השיטות דל"צ וכן מפורש בתוס' וראשוני' וצ"ל כיון ששהה ששה שעה תו לא חיישי' לדבוק בידים עכ"פ הדין כן אבל אינו פשוט כ"כ, ואומר כי אמר אגרא עוף וגבינה נאכלי' באפקורן ואמר היינו בלא קנוח ונטילה והיינו דעוף וגבינה מילי מילי קתני עוף נאכל באפיקורן היינו כשאכל גבינה ואם רוצה לאכול בשר אינו נאכל באפיקורן שצריך נטילה וקנוח לבשר אבל עוף נאכל באפיקורן שמותר לאכול עוף אחר גבינה בהפקר ובשר נאכל באפקורן בלא נטילה וקנוח היינו אם אכל גבינה ששוהה ע"כ זמן הקבוע שוב נאכל בלא קנוח והדחה ושפיר נקט נאכלי' דקאי על עוף בפ"ע ועל בשר בפ"ע שכ"א יש לו דין הנ"ל וכמ"ש, והא"ש דקאמר ש"ס אבל בשר וגבינה לא היינו כיון דאמר עוף נאכל באפקורן היינו לפמ"ש אם אכל גבינה שוב נאכל העוף באפקורן משמע אבל בשר אחר גבינה לא ומקשה שפיר, והא דאמר בשר וגבינה איידי דנקט בשר נקט גבינה והקושי' מדלא אמר תחת עוף בשר ע"כ בשר לא ומיושב קושי' תוס' כמובן,:

והא"ש דדין הרמב"ם מפורש ומבואר באגרא עצמו דאמר עוף נאכל היינו העוף והוא כשנאכל אחר גבינה אבל קודם גבינה אין הגבינה נאכל באפקורן דא"כ הוי ג"כ גבינה מן הנאכלי' באפיקורן כנ"ל בישוב הרמב"ם שכולם נדחקו בו ומ"ש הוא דבר נכון ויקר לפע"ד:

והנה שיטת תוס' ורי"ף ורמב"ם דבשר ואח"כ גבינה לא מועיל קנוח והדחה ובגבינה ואח"כ בשר צריך קנוח והדחה, נ"ל להביא קצת ראי' מדלקמן דאמר כמה ישהה בולא כלום והקשה עליו מדאמר ר"ח אכל בשר אסור לאכול גבינה גבינה מותר לאכול בשר, הך גבינה מותר לאכול לא הי' צריך להביא בקושי' דדי במה שמביא אכל בשר אסור לאכול גבינה, אבל לשיטת אלו א"ש דהיה מקום לומר דהא דאכל בשר אסור לאכול גבינה היינו בלא קנוח והדחה אבל באלו סגי בלא שהה והוא אמר דבולא כלום בקנוח והדחה ולכן מייתי מהא דאכל גבינה מותר לאכול בשר ואי בלא קנוח והדחה איירי הכא זה גם בגבינה ואח"כ בשר אסור וע"כ דאיירי בקנוח והדחה ומ"מ אסור ע"כ דלא סגי בהכי רק בשהה דווקא ומקשה שפיר מכח תרתי ואיכא ראי' לשיטות אלו כנ"ל וק"ל:

בעזה"י מה שחנני השי"ת בסוגיא דטיפת חלב חולין ק"ה ע"א שלמדנו תחלת זמן החורף תר"ז לפ"ק פ"ב יע"א:

מתני' טפת חלב שנפלה על החתיכה וכו' צ"ל למה נקט טפת חלב, ולא סתם חלב שנפלה על החתיכה ובאמת הרמב"ם שינה לשון המשנה וכתב חלב שנפלה וכו' והטור סי' צ"ב נקט כל לשון המשנה ונ"ל הנה צ"ל לרב לקמן דווקא בבא מיורה גדולה לוקין על אכילת חצי זית בשר וחלב ועיין רש"י ד"ה כרב באם ליכא שיעור מכ"א אפי' איסור ליכא דתחילת. הוית האיסור צריך שיהי' מכ"א שיעור שלם, ואיך קתני במתני' טפת חלב שפשוט לכל שאינו שיעור כזית שהוא רביעי' חלב ולא מקרי טפה, ולרב ליכא איסור בזה הגם שיש בחתיכה שיעור צריך שיהי' גם בחלב שיעור שיתהוו האיסור, וצ"ל דמ"מ רבנן אסרו גם בפחות משיעור משום גזירה כצ"ל, ועכ"פ י"ל דמתני' אגב אשמעינן דגם בט"ח שאין בו שיעור מ"מ אם יש בנ"ט אסור ולרב מדרבנן וללוי מדאוריי' אסור כנ"ל, והא"ש דהרמב"ם דכתב במק"א דלוקין באוכל ומבשל חצי זית חלב וחצי זית בשר, תו לא צריך לאשמעינן כאן ולכן כתב סתם חלב שנפלה בקדירה והטור שלא כתב דין זה במק"א לכן נקט לשון מתני' כנ"ל עיין:

אלא דצ"ע לפי"ז להרמב"ם דס"ל דבאיסור דרבנן אין חתיכה נ"נ דכ"כ דבבשר עוף בחלב שנתערב מוסיף אח"כ ומזה הוכיח הט"ז סי' צ' סק"ד דרמב"ם ל"ל נ"נ בדרבנן, ולפמ"ש מוכח לרב דע"כ ס"ל גם בדרבנן נ"נ דמתני' בהכי איירי, וי"ל דהרמב"ם לא ס"ל דלא נ"נ רק בבשר עוף בחלב דא"א שיבוא לידי דאורייתא כולי האי לא החמירו שיהי' נ"נ, אבל בחצי שיעור לרב דיכול לבא לידי דאורייתא כשיהי' שיעור שלם לכן נ"נ כנ"ל והא"ש ליישב בזה הא דנתקשו ראשונים מה דאמר רב כאן חתיכה נ"נ הלא כבר אמר כן לעיל בהא דרבב"ח ולהנ"ל י"ל דאשמעינן חדשות דאפילו בדרבנן כהאי נ"נ וא"ש:

אם יש בה בנ"ט וכו' הכה שיטת ר"י שבתוס' דבכולה חוץ לרוטב איירי ולכן אין שאר חתיכת מצטרפות ומ"מ משערי' בכולה חתיכה, וכ' הר"ן דהבל הקדירה מוליך הבליעה בכולה, ועיין ש"ך רס"י צ"ב טעמי' אחרי' ויש לעיין לפמ"ש הפר"ח סי' פ"ז והוציא מהר"ן כאן ומתוס' ריש סנהדרין דבצלי לא הוי בב"ח רק דרבנן דדווקא בישול ממש אסרה תורה אבל טיגון וצלי לא מקרי בישול עיי"ש, א"כ כאן דאיירי בכל החתיכה חוץ לרוטב לא הוי רק כצלי דמפעפע בלא רוטב או ע"י הבל או משום דצלול או שמן הוא ולכל הטעמי' צלי מקרי ולא בישול לכן מצאתי ראיתי דפשיטא לחות דעת סי' הנ"ל מוכח דגם בדרבנן נ"נ והר"ן בעצמו כ' דבחצי חתיכה לא נ"נ דאינו דומה לבב"ח דלא אפשר בצלי, והלא ממתניתין עצמו מוכח דגם בצלי נ"ל והוא מפורש ג"כ מתני' בכולה חוץ לרוטב וצ"ע לכאורה, וצ"ל דס"ל דווקא בחצי חתיכה לא נ"נ דאינו דומה לבב"ח דאורייתא דא"א שיהי' באופן זה דאורייתא דע"י בישול לא שייך חצי חתיכה אבל בכה"ג דבולע ע"י הבל בכולה ודומה לבישול הגם דמדאורייתא לאו בישול מקרי שיהי' בב"ח דאורייתא מ"מ גזרו חכמים משום לתא דבישול ממש שיהי' נ"נ כמו שגזרו שיהי' אסור דמחלף בבישול כן צ"ל לר"ן עיין:

אלא דיש לעיין לפי"ז דמתני' בב"ח דרבנן איירי מה הוכיח אביי אי חידוש הוא כי ליכא נ"ט נמי דלמא באמת בב"ח דאורייתא אפי' ליכא נ"ט: רק בב"ח דרבנן לא אסרו יותר רק בנ"ט שנרגש לאוכל שאוכל בב"ח גזרו דאתי למיחלף בב"ח ממש ולא בפחות מנ"ט שאין נרגש לאוכל לא גזרו ועיין כעין סברא זו במלחמות פסחים סוגיא דריחא מילתא וכן צ"ל להסוברי' ומפרשי' הא דלעיל שאני ציר דזיע' בעלמא הוא היינו בדרבנן מב"מ בטל הגם שאסרו ציר אטו דג עצמו ודג עצמו אינו בטל מב"מ מ"מ בציר לא גזרו יותר מכדי נתינת טעם כן הדבר הזה ממש, ומה הוכחתו של אביי ממתני' לב"ב דאורייתא, אלא דא"ש דהוכיח מסיפא דקתני ניער הקדירה בנ"ט איך משערי' בנ"ט הלא הטיפה בעצמה יוצאת לשאר חתיכות ע"י בישול שמתבשל ברוטב לאחר ניעור וטיפה בעצמה תאסר פחות מכדי נ"ט, ואפי' איכא ששים נגד כל החתיכה לא מועיל דטפה אוסרת והוכיח אביי שפיר ממתני' דע"כ גם בב"ח דאורייתא דווקא בכדי נ"ט אוסר, ולשיטת הש"ך סי צ"ד בכך אם כבר נאסר בב"ח אפי' בשר לחוד לא מצטרף לעשות בב"ח מחדש אפי' החלב לא נאסר תחלה עיי"ש ובפר"ח, ולשיטתו גם מסיפא לא מוכח דהא מאחר שכבר נאסר הטפה משום בב"ח בחתיכה ראשונה שוב לא יעשו חתיכות האחרות בב"ח ושפיר קתני רק בנ"ט או משום החלב שחלב נבילה הוא או משום חתיכה דנ"נ ובפחות מנ"ט לא הא ליתא הא בחתיכה ראשונה לא נעשה בב"ח רק מדרבנן כצלי, ושוב כשתכנס לשאר חתיכות ע"י בישול רוטב שוב תעשה בב"ח דאורייתא מחדש יתקבל שפיר שם חדש בב"ח דאורייתא ושפיר הוכיח אביי דע"כ בב"ח דאורייתא צריך נתינת טעם ואתי שפיר:

אלא דעדיין יש להקשות דגם מסיפא אין מוכח, די"ל דקתני אם יש בנותן טעם באותו קדירה ולתוס' קאי על כל חתיכה י"ל באופן דרוטב לחוד שהוא מים הוא ששים נגד הטיפה של חלב ויוכל להתבטל בתוכה רק נגד כל החתיכה אין הרוטב ששים, וקאמר מתני' אם יש בכל הקדירה בנ"ט היינו כל הקדירה כמו שאומרים ברוטב ובקיפה וכו' ואם הם ששים נגד החתיכה מותר ול"ק דליכא נ"ט נמי משום החלב הלא כנגד החלב רוטב בעצמו שאינו בשר מבטל אותה רק שחתיכה נ"נ ואוסרת ושפיר תלוי' בנ"ט באופן שגם מסיפא אין מוכח מידי ועיי', ואולי י"ל דזה תלי' אי אמרינן סליק וי"ל אביי ל"ל סליק ואם החלב אוסרת בכ"ש לא מהני ביטול הרוטב שאוסרת מ"מ החתיכ' בנ"ט ואין זה ברור בעיני שזה תלי' בסליק, וגם בלא"ה קשה לומר דאביי ל"ל סליק הא מוכרח סברא זו לחדש לר"י במנחות וא"א לחלוק, ולעיל ק' ע"א דלא משני כרב כרבא לא מוכח דל"ל סליק אלא דלא מוקי כה"ג אבל דל"ל סליק כלל קשה לומר:

ואולי י"ל דכיון דקאמר ש"ס ריש סנהדרין [ד' ב'] דרך בישול אסרה תורה ופי' רש"י ותוס' דרך בישול וטיגון בחלב לא מקרי בישול רק צלי מדקאמר בלשון זה דרך בישול ר"ל באפשר דלאביי דל"ל דרך בישול אסרה תורה צלי באמת אסור דלדידי' ליכא קפידא דווקא בדרך שמתבשלים תדיר גם בצלי וגם בליכא נ"ט יאסר כן י"ל ולפ"ז השיב רבא דרך בישול אסרה תורה ממילא צלי מותר וכ"ק קו' אביי, ויש לפקפק ע"ז כמובן ועיין:

אלא דבאמת לא מוכח כ"כ דס"ל לתוס' דצלי לאו דאורייתא וכבר כתבו אחרונים דמ"ש תוס' בסנהדרין דיגון לא מקרי בישול היינו וודאי גם צלי נכלל בבישול רק דאי נימא חלב בצירי ולא נאסר רק צלי לא הוי קרי ליה בישול וע"כ דחלב הוא ושייך בישול וגם צלי נכלל בזה עיין באחרונים ובכנפי יונה, וכי כן לתוס' ל"ק קו' דידי דבאמת ס"ל דצלי אסור דאורייתא, ולר"ן דס"ל דצלי מותר דאורייתא מ"מ ל"ק דהא הוא מפרש סיפא ניער הקדירה בתחילה ובנ"ט היינו בטיפה א"כ שפיר מוכח מסיפא דבב"ח דאורייתא דווקא בנ"ט דהא מצרפי' הכל לנ"ט של חלב וע"כ ברוטב ליכא ששים נגד החלב וקשה שפיר יאסר החתיכות במשהו דהא דנ"ט ארוטב קאי דהא קתני בקדיר' ובאמת הרשב"א בסוגיא הי' לו ה"א די"ל כן אבל דוחק הוא כי הלשון מוכח דאכל הקדירה קאי ושפיר הוכיח, ול"ק רק לשיטת תוס' דמפרש דכיער היינו לבסוף ונגד כל החתיכה משערי' וי"ל שפיר דרוטב ששים נגד החלב, אלא דכבר כתבתי די"ל תוס' ס"ל למסקנא דצלי ג"כ דאורייתא וק"ו מעיקרא ליתא ולשיטתו וא"ש עיין בזה:

אלא דיש להקשות לשיטת תוס' ק"ו אמרת והוא, לפמ"ש לעיל ק' ע"א דלכן אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה דווקא טעם דבמשהו לא נ"נ, וכבר האריך בפלתי סי' צ"ב, דבראה מתוס' דהטעם משום דמשהו אינו בעין ונאבד בחתיכה ולא יוכל תו לצאת מן החתיכה ממילא אין הנאסר יוכל לאסור עיין בו, וכי כן גם בב"ח שנאסר במשהו גם אם נימא בב"ח במשהו מ"מ לא נ"נ שיאסר אחרות דמשהו אינו הולך מחתיכה ונאבד בתוכה, וא"כ מה הוכיח אביי כי ליכא נ"ט נמי וי"ל:

דרישא נקט בנ"ט כיון שרוצה לומר אסורה החתיכה ונ"נ ועלה קאי הסיפא שתאסור אחרות ולכן אמר אם יש בה בנ"ט דווקא כדי שתאסור אחרות אבל בעצמותה היתה אסורה גם בפחות מכ"ט, והנה לשיטת רש"י דמפרש סיפא ניער תחילה כ"ק די"ל דדייק מסיפא למאי אמר בסיפא בנ"ט הלא כיון שהי' בחתיכה ראשונה בנ"ט לא נאבדה הטיפה שוב תאסור אחרות במשהו דטיפה עצמה מתפשטת בחתיכות ואוסרת במשהו והוכיח אביי שפיר, אלא לתוס' קשה דמפרש ניעור לבסוף יש בה אחתיכה קאי, גם מסיפא לא מוכח, חדא ד"יל כמ"ש לעיל דטפה מתבטלת ברוטב ושפיר משערין נגד חתיכה עצמה בנ"ט ועוד לשיטת הש"ך סי' צ"ד דמאחר שכבר נעשה בב"ח שוב לא יקבל שם חדש של בב"ח ולא יצטרף אפי' לבשר מחדש שלא נאסר, א"כ מאחר שכבר נאסר החלב בחתיכה ראשונה שוב לא תצרף לאסור החתיכות משום בב"ח ורק כשאר נבילה חשובה ובנ"ט וא"ש הסיפא ג"כ, והלא עתה אזלינן לתוס' יהי' צלי דאורייתא וא"כ נאסרת חתיכה ראשונה דאורייתא, ושפיר לשיטת הש"ך שוב לא תעשה בב"ח מחדש וצ"ע:

ויש להביא ראיה מזה לשיטת הראב"ד דנ"נ תלי' במב"מ בטל ומתני' לעיל דס"ל דבטל ולשיטת תוס' דניער בסיפא היינו לבסוף מוכח דמתני' כאן דס"ל דמב"מ בטל וס"ל לאביי דלא שייך נ"נ ולכן מפרש סיפא ניער בנ"ט היינו נגד הטיפה כולה, אלא עדיין קשה לשיטת ש"ך הנ"ל דשפיר שייך בנ"ט כיון שנאסרת מתחילה שוב לא תאסור רק בנ"ט אלא דא"ש כיון דטעם בשר בטל ממילא גם החלב מותר אי לא נ"נ א"כ שוב מותר החלב ושוב תאסור במ"ש וכן נ"ל ולתוס' צ"ע עיין היטב:

והנה שיטת רש"י דמביא תוס' דאפי' מקצתה בתוך הרוטב אין כל הקדירה מצטרף אין מבואר ברש"י וב"י סי' צ"ב נדחק מאוד, ועיין מהרש"א לעיל שכ' דנפקא לתוס' מדכתב לקמן במכסה שעולה הרתיחה עד פיה, ובמהר"ם שיף כ' מדכתב רש"י דטיפה בגגה של חתיכה וכ"כ הב"ח וכן כתב במרדכי אלא דמרדכי ס"ל דלרש"י לא אסור רק מקצת החתיכה שחוץ לרוטב וס"ל דבמקצת חתיכה נ"נ עיין בפנים, וכבר כ' הב"ח שדוחק לפרש אם יש בה היינו במקצת ובאמת להמעיין בלשון רש"י דמתני' ובסוגיא יראה דבכל החתיכה משערינן, ועכ"פ נראה מדברי רש"י שפי' בגגה של חתיכה שס"ל דמקצתה בתוך הרוטב ובלא ניער לא מתפשט לשאר חתיכות, ולפע"ד נראה דמוכח ביותר מרש"י דס"ל דאפי' מקצתה בתוך הרוטב, אין שאר החתיכות מצטרפות, דהרשב"א בתה"א מביא ראי' לשיטה זו דאל"כ איך חיישינן ללא ניער יפה הלא עכ"פ מקצתה בתוך הרוטב וע"כ דמ"מ אין שאר חתיכות מצטרפים, ובב"ה כ' דר"ל דלא ניער יפה, היינו שלא התחיל לנער תחילה מיד רק אח"כ עיי"ש, והנה רש"י פי' לקמן לא ניער יפה לא ניער תחלה יפה וניער לבסוף משמע דמפרש שניער מתחילה רק שלא ניער מתחילה יפה וניער לבסוף יפה וע"כ דס"ל דאף מקצתה בתוך הרוטב מ"מ לא מצרפים כנ"ל, ולפ"ז מוכח כשיטת ש"ך סי' צ"ב דלר"ש מקצתה בתוך הרוטב אין אוסר דאל"כ מאי כ' וניער לבסוף למאי צריך ניער לבסוף גם אם לא ניער לבסוף מ"מ אוסר השאר כיון שעכ"פ מקצתה בתוך הרוטב וע"כ כש"ך ודלא כט"ז עיין: אלא דבאמת דזה קשה גם לר"ל דפשיטא לי' דס"ל לרש"י דגם בלא ניעור כלל אוסר אפי' אין הטיפה יוצאת מחתיכה מ"מ המוהל אוסר, ובאמת שכן נראה לעין שיטת רש"י מדכתב במתני' ומשאר חתיכות לא איירי תנא דמתני' ובגמ' פליגי אמוראי אי חוזרת ואוסרת או לא, ורישא בלא ניער איירי וכן מדמפרש סיפא ניער תחילה ע"כ דס"ל בלא ניער ג"כ אוסרת, וצ"ע איך כתב בלא ניער יפה אבל ניער בסיף נראה דאם לא ניער כלל ליכא חשש לשארי חתיכות וכ"כ הלח"מ בכוונת רש"י והלא להר"ן הנ"ל גם בלא ניער לבסוף אוסר משום מוהל היוצא מעצמו, ונ"ל כומר מדקאמר ש"ס ניעור תחלה ועד סוף הוצרך לפרש דווקא בניעור לבסוף אוסר והיינו דוודאי דגם בלא ניעור לבסוף הי' אוסר שארי חתיכות שמא לא ניעור מתחילה יפה אלא דאם הי' טועמים חתיכה ראשונה ולא נמצא בו טעם חזינן שניער מיד יפה א"כ כל החתיכות מותרות דלא נ"נ הגם דלרש"י לא מועיל טעימה רק לחומרא י"ל כיון דכל חשש שלא ניער יפה הוא רק חומרא וחשש רחוק בטעימה קפילה סמכי' שניער יפה ויצא אבל בניער לבסוף חיישינן שמא בתחילה לא יצא הטפה ונ"נ והא דלא מרגישי' טעם משום שלבסוף ניער יפה ויצא הטיפה וכבר נ"נ ולא מועיל טעימת קפילא ולכן נקט ש"ס ניער מתחילה ועד סוף דלר"י באופן זה לעולם אסור ומפרש רש"י שפיר כוונת ש"ס כנ"ל עיין וא"ש:

ונ"ל מה שהכריח רש"י בסוגיא לפרש במקצתה בתוך רוטב מה ראה על ככה לפרש כך, כ"ל דס"ל בצלי:

לא הוי בב"ח רק דרבנן וס"ל בדרבנן לא נ"נ או בדרבנן מב"מ בטל, ולכן הי' מוכרח דע"כ מקצתה בתוך הרוטב וס"ל דמתפשט ע"י רוטב בכל החתיכה ושוב נעשה מה שברוטב בב"ח דאורייתא, ומ"מ אין שאר חתיכות מצטרפות להתיר כנ"ל, ולפ"ז צ"ל דס"ל במקצת חתיכה נ"נ דהא מה שבתוך הרוטב הוא רק מקצת חתיכה ואין מוכרח דבאמת גם מקצת שבחוץ נ"נ הגם שהוא דרבנן רק דס"ל בדרבנן מב"מ בטל ולכן צריך שיהי' מקצת יהי' בב"ח דאורייתא, וכל חתיכה נ"נ רק מה שחוץ הוא דרבנן ושבתוך הרוטב הוא דאורייתא אבל בליכא איסור רק במקצת חתיכה י"ל ס"ל שלא נ"נ כנ"ל:

ניער את הקדירה וכו' פירש"י כלומר אין כח בטפה לאסור כל החתיכות מאריכ' לשונו וממ"ש לאסור את כל החתיכות הי' נראה כי דחתיכה ראשונה באיסורי קיימא ונ"ל דרוצה רש"י לפרש דמתני' ככ"ע אתי' אפי' כר"י דחייש ללא ניער יפה רק דמתני' בניער רק בתחילה וכי כן ממ"נ שארי חתיכות מותר' כמ"ש הלח"מ רק חתיכה ראשונה אסורה, ולכן פי' רש"י לאסור כל החתיכות אבל חתיכה ראשונה תליא בפלוגתא דר"י ורבנן ובזה לא איירי והיינו דמתני' רק בניער תחילה כן י"ל, אלא דלפמ"ש לעיל דלרש"י בניער תחלה ג"כ שאר חתיכות אסורה רק הנפקותא לענין טעימת קפילא א"כ ליתא לזה כמובן ועיין:

אמר אביי טעמו ולא ממשו וכו' מבב"ח מ"ט לא גמרינן דחידוש הוא וכו' פירש"י דבב"ח נפקא לן מלא תבשל ג"פ רבים מקשים מה רצה רש"י לומר כאן מבא נפקא לן איסור אכילת בב"ח והלא לקמן מסקנת ר"א מל"ת כ"ת, ונ"ל עפ"י שכ' רש"י לקמן קט"ו ע"א, הא דלא ילפי' בב"ח ממעשה שבת דמותר כמו חרישה דילפינן משבת ותירץ דשם אינו אוכל החרישה עצמה, ותוס' פקפק ע"ז גם בב"ח כן הוא ודומה לשבת וכתב דצ"ל דבב"ח ניכר התועבה, והאמת שכוונת רש"י ג"כ כן הוא רק שקיצר בהסבר הענין יעיי"ש, והנה צ"ל לתוס' דאיך ניכר בב"ח התועבה שנעשה בו מעשה תועבה ואי משום שמונחים יחד הבשר וחלב בשעת בישול גם במבשל בשבת בשעת בישול רואים שמבשלים בשבת, והלא כשמפריד הגדי וחלב אין ניכר בו דבר ואסור אבל פשוט שניכר ע"י הטעם שבו ניכר פעולת הדבר שנעשה ע"י בישול זה שנתבשלו בו"ח יחד משא"כ בשבת אחר המעשה לא יוכר בו פעולת האיסור כצ"ל ונכון הוא, ולפי"ז למ"ד מלא תאכל כ"ת נפקא א"א שיאסר רק בנתינת טעם ואי אביי ס"ל מל"ת כ"ת נפקא איך אמר אפי' ליכא נ"ט נמי וע"כ דס"ל מל"ת נפקא וזה שרצה רש"י דכ' לאביי מג"פ ל"ת נפקא לי' איסור אכילת בב"ח כנ"ל וא"ש:

אי חידוש הוא לרש"י ספיקת אביי אי הוא חידוש משום דהאי לחודא שרי או משום דמצינו כן בכלאים לאו חידוש הוא, ונ"ל שהי' ספיקתו ע"פ מ"ש תוס' לעיל ס"ד ע"א ד"ה שאם רקמה דביצה וחלב חידוש הוא הגם דמצינו תרתי פעמים מ"מ כיון שאינו בענין א' מקרי חידוש ועיין בתשובות חתם סופר הניח בצ"ע, הלא בפסחים אמרי' דבב"ח לאו חידוש כיון שמצינו בכלאים כן שכ"א בפ"ע שרי ובהדדי אסור הגם שהם בשני ענינים, וכן הקשה אתירץ שני שתירץ תוס' שם עיי"ש, ולפ"ז נ"ל דזה ספיקת אביי אם נימא בב"ח חידוש הגם שמצינו כן בכלאים מ"מ כיון שאינם בענין א' מקרי חידוש או נימא כיון שנמצא כן בכלאים לאו חידוש הוא ומסופק בסברת תוס' הנ"ל ועיין בחידושינו לעיל שם מ"ש ליישב סברת התוס' ועכ"פ לאביי י"ל כהנ"ל וא"ש:

והנה הקשה תוס' לאביי דמסיק כאן דלאו חידוש הוא והלא בפסחים שם פלפל דלר"ע נפקא לי' מג"נ ולרבנן ממשר' ולדידי' ל"צ משרת לטע"כ דמבב"ח נפקא שפיר, וכן פירש הקושיא בפסחים והניח בצ"ע, ולפענ"ד ליישב במה שנסביר ספיקת אביי אי חידוש הוא או לא לתוס' דספיקתו אי תרי לי' כולא יומא שרי חידוש הוא מה הי' ספיקתו בוודאי חידוש הוא ולש טת רש"י דהחידוש הוא משום האי לחודא שרי הסברתי היטב ולתוס' קשה, ונ"ל הכה וודאי על גוף הבישול ליכא חידוש דמותר לשרות בהדדי בבי"ח, ולבשל באש אסור דאין זה חידוש דמעשה זה לבשל באור אסור ולא מעשה דתרי ושני מיני מעשים הם וליכא חידוש למה לא אסור מעשה זה כזה וכן בשבת אין כל הבישולים אסורים, רק החידוש על אכילה שאסור שלא לאכול יחד בשר וחלב מעורבים זה בזה ואותו דבר בעצמו אי תרי ליה כולא יומא ואוכלים יחד הוא באותו אופן עצמו כמו שאוכלם יחד כשבישלם ועירב' ע"י אש ואכילה ע"י בישול אסורה וע"י תרי מותר דבר זה חידוש שהתיר מה שכבר אסור ולמעיין בלשון ש"ס פסחים דאי תרו לי' מותר ועיין פי' רש"י שם שכתב אי כבר תרו לי ואי כבר בשל היינו דעל מעשה בישול ומעשה תרי ליכא חידוש רק:

על האכילה אחר שכבר עשה המעשה עיין כנ"ל פשוט ונכון, ואומר מעתה דכמד"א דאכילה נפקא מל"ת כל תועבה והיינו מאחר שכבר נעשה תועבה ע"י בישול שוב אסור לאכול א"כ ליכא חידוש כלל דתרי פי' מותר באכילה דמדין שיהי' מותר כיון שלא נעשה בו תועבה מתחילה וע"י בישול אסור כיון שנעשה בו תועבה ע"י בישול והא דבישול אסור ותרו שרי כבר כתבתי שאין בזה חידוש כלל, אבל אם איסור אכילת בב"ח נפקא מל"ת כ"ת מלא תאכלנו וכדומה. לא תליא אכילה בתועבה שפיר איכא חידוש דלמה יאסר דווקא ע"י בישול ולא ע"י תרי כנ"ל, ולפי"ז י"ל דאמר אביי דע"כ טע"כ דאורייתא ס"ל למתני' הלז דמבב"ח מאי טעמא לא גמרי' אי משום דחידוש הוא והיינו דנפקא מלא תבשל ג"פ א"כ חידוש הוא אפי' ליכא כ"ט נמי וע"כ דס"ל למתני' דלאו חידוש הוא והטעם דס"ל דנפקא מל"ת כל תועבה ונילף מיני' וא"ש ספיקתו של אביי אי חידוש הוא מאיזה קרא נפיק למתני' איסור אכילת בב"ח, והא"ש דלא קשה לרבנן דנפקא כפהו ממשרת לטעכ"ק ולא ילפי' מבב"ח י"ל שפיר דסוברים דנפקא מלא תבשל ג"פ ואיכא שפיר חידוש והא דמקשה ש"ס שם לר"ע טעכ"ק מנ"ל הי' יכול לומר דס"ל דבב"ח לאו חידוש הוא דנפקא מל"ת כ"ת אלא כיון דר"י משמיה דר"ע אמר שם להיתר מצטרף לאיסור ור"י ס"ל לקמן כרבי דלא נפיק מלא תאכל כ"ת ושפיר חידוש הוא ומיושב קו' תוס' על נכון:

ובדברים אלו מצאנו ליישב הא דתוס' ע"ז ונדה ס"א ורא"ש נדה שם דתירצו הא דבב"ח שייך ביטול הגם דתערובות גורם איסורו שאני בב"ח דרך בישול אסרה תורה והרא"ש מסבר דליכא התחלת איסור רק כשנותן טעם ולא שייך לביטול איסור כי אהכי קפיד קרא שאם יש טעם המורגש יהי' אסור ולא בלא"ה ומקשי שפיר לאביי דל"ל דרך בישול אסרה תורה ולא גילה קרא א"כ איך מבין מתני' דקתני בנ"ט גם אם לאו חידוש הוא מ"מ יהי' במשהו, כמו כלאים שאין מתבטלי' בתערובו' וצ"ע, וכבר ישבתיו בקונטרסי לבגד שאבד בו כלאים ע"ד פלפול וע"פ הנ"ל יש ליישב שפיר בדרך מרווח דנ"ל למ"ד מלא תאכל כ"ת נפקא איסור בב"א באכילה ק"ו מעיקרא ליתא דלפמ"ש דליכא תועבה עד דיוכר הטעם דבלא"ה אינו תועבה לפמ"ש תוס' דבב"ח ניכר הוא, ול"ק כלל דלא שייך ביטול בהיתר מ"מ בפחות מנ"ט ליכא תועבה ודומה לשבת וחרישה אלא דהרא"ש ותוס' נתקשו להסוברים דמלא תבשל נפקא או משארי קראי נפקא וכן פסק הרמב"ם ועיין פלתי סי' פ"ז דר"א מלא תאכל כ"ת לאו הלכתא הוא ונתקשו שפיר ומתרצי' דדרך בישול אסרה תורה: ומעתה א"ש דאמר אביי אי חידוש הוא אע"ג דליכא נ"ט, דלכאורה צריך הסבר למה נוסיף על החידוש דיהי' אפי' בכ"ש די שיאסר בנ"ט ורש"י נדחק, ולהנ"ל י"ל לפמ"ש דהספק דחידוש הוא דנפקא לן איסורו מל"ת ג"פ, וא"כ אפי' בליכא נ"ט נמי דהיתר לא יתבטל כקו' התוס' ורא"ש הנ"ל, וע"כ דלאו חידוש הוא והיינו דנפקא לן איסורו מל"ת כ"ת וכי כן ל"ק אע"ג דליכא נ"ט כיון דמל"ת כ"ת נפקא צריך דווקא טעם דבלא"ה לא ניכר התועבה, ורבא השיב לו לעולם חידוש הוא ומל"ת ג"פ נפקא והא דצריך נתינת טעם דרך בישול אסרה וכמ"ש הרא"ש דליכא התחלת איסור רק בנ"ט כך גזרה חכמתו ואסרה דווקא בנ"ט ואין למדין למק"א וא"ש כנ"ל והוא חידוד נכון מאוד:

ודע דלפמ"ש דלאו חידוש הוא היינו דנפק מל"ת כ"ת א"כ מה יענה אביי לרבי בבריי' דלקמן אמר ר"י כעור' זו ששנה רבי דנפקא לי' מלא תאכלנו ומ"מ ס"ל דווקא בנ"ט, אלא דכבר כ' תוס' דע"כ אמוראי לא ידעו בריי' דלקמן ואביי חד מנהון או דלא ידע הך דכעורה זו ששנה רבי ולרבא דאמר דרך בישול א"ש לכ"ע ועיין:

אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה וכו' שיטת רש"י דעל רישא דמתני' קאי בלא ניער דקתני במתני' אסור אמר רב שאוסרת כל החתיכות ולתוס' ורשב"א אסיפא קאי דבניער לבסוף אוסר כולן ונדחק רשב"א דהא מתני' ס"ל מב"מ בטל דאמר אם יש בנ"ט ואיך אמר רב שאוסרת כולן וכ' כי רב מתני' לדוגמא נקט וזה דוחק כמובן וגם לפמ"ש ר"ן בשיטות רש"י דרב מפרש מתני' אסור היינו כל הקדירה ואסור לעולם דס"ל מב"מ לא בטל ג"כ יש לפקפק חדא מתני' לעיל ס"ל מב"מ בטל כמ"ש הרשב"א ור"ן, וגם דאסור לא משמע דאכל הקדירה, וגם רש"י בעצמו כ' דמשאר חתיכו' לא מיירי במתני' ופליגי לקמן ומשמע דגם לרב לא איירי משאר חתיכות, דאם כפירש הר"ן דאסור אכל הקדירה א"כ איירי מתני' בהכי, ובאמת צ"ל לרש"י למה לא הזכיר מתני' משארי חתיכות מה דינם, ולולי דברי ראשונים ז"ל הי' נ"ל דיש לדקדק:

עוד לשיטת תוס' דניער היינו לבסוף. א"כ רישא וסיפא אינם דומים דרישא בנ"ט ע"י קפילא וסיפא בנ"ט דווקא ע"י ששים לבטל החתיכה, ולכן י"ל דמתני' לא איירי כאן רק באיסור בב"ח שאסור בהנאה, ושארי חתיכות שנאסרו מאותה חתיכה אין לו דין בב"ח רק כדבר שנאסר מנבילה ולשיטו' דדבר הבלוע מאיסור הנאה אינו אסור בהנאה שאינו נהנה מן האיסור א"כ חתיכות שנאסרו מטיפה ראשונה אינם אסורים בהנאה כיון שלא קבלו רק טעם מבב"ח ולא נעשו בב"ח רק משום חתיכה של בשר נאסרו וגם יש נפקותא דשאר חתיכות לא נ"נ רק מדרבנן, ואם נפלו לתערובות אחר אין לדין לשער נגדו רק מדרבנן, ולר' אפרים דל"ל נ"נ בשארי איסורים א"כ אלו חתיכות לא נ"נ וכבר ידוע פלוגת' ש"ך וב"י בזה סי' צ"ד דמאי דנפיק מבב"ח לית לי' דין בב"ח להש"ך וכי כן איכא נפקותת אם שארי חתיכות נאסרו מטפה עצמה שנותנת בהם טעם ונעשו בב"ח מחדש ואסורי' בהנאה, משא"כ כשנאסרו רק ע"י חתיכה ראשונה ונגד החלב יש ששים רק נגד החתיכה אין ששים או מב"מ לא בטל אין לאלו חתיכות דין בב"ח, ולכן מתני' לא איירי כאן רק מאיסור בב"ח ממש, ולכן קתני ברישא אם יש בה בנ"ט אסור משום בב"ח ולרש"י משאר חתיכות לא איירי דשאר חתיכות דין אחר להם ולא בב"ח, ומכ"ש לרש"י דמעכ"ק ל"ד אסור רק מדרבנן, ובסיפא אסר ניער אם יש בה בנ"ט לרש"י ניער בתחלה אם יש בחלב בנ"ט נעשו שאר חתיכות בב"ח ממש ולשאר שיטות דאכיעור לבסוף קאי מ"מ י"ל דאטיפה קאי דאם יש בטיפה בנ"ט אז שארי חתיכות נאסרו משום בב"ח ממש ואשמעינן לאפוקי מהש"ך דס"ל מאחר שכבר נעשה חלב בב"ח שוב לא יאסר מחדש הבשר משום בב"ח וכבר השיגו הפר"ח כיון שהבשר לא נעשה בב"ח מחדש, ופשיטא שאין זה ענין לפלוגתת ב"י וש"ך בדבר היוצא מבב"ח אם יש לו דין בב"ח זה ענין אחר בדבר שיוצא מבב"ח למים אם יהי' למים דין בב"ח לענין נ"נ כיון שבא מבב"ח. אבל זה דבר אחר בחלב שאסורה תאסור בשר שלא נאסר מבב"ח אינו ענין לזה כמובן למבין, ואשמעינן מתני' דין זה, אבל כשיש לבטל הטיפה שוב החתיכה אוסרת משום נבילה דין אחר יש לו ואמר רב דאוסרת כל החתיכות משום מינה ולא בב"ח הוא רק כנבילה שאוסרת ומזה לא איירי מתני' ושפיר קאי אמתני' ולא נזכר במתני' סתירה לדבריו ולא סיוע, והא"ש דרישא וסיפא בנותן טעם היינו על ידי קפילא כן נ"ל לבאר על נכון:

והנה נתקשו הראשונים מאחר שכבר אמר רב לעיל ק' ע"א חתיכה נ"נ למאי הדר אמר כאן ועיין חי' ר"ן שכתב שהי' הו"א דבב"ח דחידש הוא גרע אין לך בו אלא חידושו, ועיין רשב"א, ונלפע"ד ליישב עפ"י שיטות המרדכי דבכלי חרס אין לו תקנה דאין יוצא מידי דופיו החרסים נ"נ משא"כ בשארי כלים דיש להם תקנה נראה דס"ל דבאין לו תקנה י"ל שפיר דשם איסור עלה דלא יהי' לו תקנה לעולם משא"כ באית ליה תקנה אין דומה לאיסור דיש להפריד האיסור ממנו ויחזור להתירו ומעיקרא לא נקרא שם האיסור עליו ולקמן אי"ה נאריך בזה, ונ"ל דכן יש לחלק באוכל די"ל באם נבלע חתיכה מאינה מינה דאפשר שתחזור להתירו כשתסחט האיסור ממנו וטעים ליה קפילא כמ"ש הר"ן דעי"ז יתברר שנסחוט בפחות מנ"ט או כולו לכן מעיקרא לא נקרא שם האיסור עלה דאפשר שתחזור להיתר, משא"כ כשבלעה ממינה א"א להתברר אם נפלט הבלוע דא"א למנועמי' וגם למ"ד מב"מ לא בטל גם בפחות מנ"ט אסור שפיר י"ל דשם איסור עלה ואוסרת האחרות בפליטתה דחשובה כגוף האיסור כיון דשם איסור נקרא עליהם ופשיטא משום שתחזור להיתר כשתתבטל בששים לא מקרי דיש לה היתר דגם נבילה וכל האיסורים יותרו בענין זה, ולפי"ז לעיל דבלע החתיכה ממינה הו"א דשם דווקא סובר רב חנ"נ ואוסרת פליטתה אבל כאן דבלע אינו מינה ואפשר להתיר החתיכה הו"א דס"ל אפשר לסוחטו מותר קמ"ל דמ"מ אסור דאפשר לסוחטו אסור כן נ"ל, והא"ש מה שנתקשו הראשונים למה לא פלפל ש"ס לעיל מה קסבר אפשר לסוחטו אסור או מותר דלעיל דבלע מינה לכ"ע אפשר לסוחטו אסור ואוסר פליטתה כנ"ל, ולפי"ז לדינא י"ל הגם לפוסקים דבשארי איסורי לא אמרינן חתיכה נ"נ י"ל בבלוע ממינה גרע דא"א למיקם על החתיכה עד כמה פלטה ואולי יש בו כדי נ"ט כמ"ש הר"ן דמסתמה לא פלטה ולא התפשט בשוה בשאר חתיכות וא"א למיקם עלה ונקרא שם איסור עלה ונ"נ ואוסר פליטתה אחרות כן י"ל:

והנה נדחק תוס' למאי אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה הלא זה הוא כר"י ורבי הול"ל הלכה כר"י ותו לא, ולפענ"ד ליישב הנה י"ל דלא אמר: הלכה כר"י דלא ס"ל כוותי' לענין ניער מתחלה ועד סוף אלא דכי כן הול"ל הלכה כרבי, אבל י"ל דרב מכריע ביניהם, הנה ר"י חייש לשמא לא ניער ורבי לא חייש כלל לזה, וצ"ל לשיטת רש"י ודעמי' דטעכ"ק דרבנן א"כ למה יאסרו לדידי' שאר חתיכות משום שמא לא ניער יפה הלא ספיקא דרבנן הוא, בוודאי חתיכה ראשונה אסורה דספיקא דאורייתא הוא דטעכ"ק בב"ח דאורייתא, אבל הפליטה מהחתיכה דדינו כשאר טעם איסור וא"כ שאר חתיכות רק ספק דרבנן, ולשיטות ר"ן דגם בלא ניער כלל אסורה שאר חתיכות אפשר י"ל דכיון דלפנינו דנפלה טיפה על חתיכה ואם לא עשינו מעשה ניער ממילא יאסרו שאר חתיכות רק ע"י מעשה זה נתיר גם בדרבנן מחמרי' אולי לא נעשה המעשה כהוגן כן י"ל, אבל להסוברים דווקא בניעור נאסרו שאר חתיכות וחייב שמא לא ניער יפה תחילה רק לבסוף קשה שפיר כיון דע"י מעשה יאסרו נאמר מספק שמא מתחילה ניער ג"כ יפה דספק דרבנן להקל, אלא די"ל דר"י ס"ל דננועכ"ד דלפמ"ש רש"י לעיל סוגיא דזרוע בשילה דלכן טעכ"ק ל"ד משום דמשר' להיתר מצטרף לאיסור א"כ י"ל דר"י ורבי ס"ל דמשרת לטע"כ וגע"נ חידוש הוא ושפיר אית לי' טע"כ ממשר' ומכ"ש לפמ"ש עוד דמשר' וגע"נ שני כתובי' ור"י לטעמי' דס"ל דשני כתובי' מלמדי', ואוסר שפיר כל החתיכות ורבי מתיר אפי' חתיכה ראשונה דוודאי דאורייתא דס"ל דליכא חשש כלל שמא לא ניער יפה יפה, אבל רב י"ל סובר כר"י דיש לחוש לשמא לא ניער יפה, אבל ס"ל טע"כ ל"ד וכי כן חתיכה ראשונה אסורה אבל שאר חתיכות ספק דרבנן לקולא ומותרו' מספק, ולכן לא אמר הלכה כר"י דהו"א דאוסר גם שארי חתיכות בניער תחלה ואי הוי אמר הלכה כרבי ה"א דמתיר גם חתיכה ראשונה ולכן לא יוכל לומר בקיצור הלכה כזה דאי אמר הלכה כרבי בלא ניער הו"א אבל בניער תחילה הלכה כר"י, ולכן הוצרך לפרש שיחתו כיון שנתן טעם בחתיכה ומניער תחלה לא איירי כלל וא"ש וק"ל:

ובזה י"ל קו' תוס' למה לא הקשה דר"י אדר"י דנימא סליק הנה הרשב"א נתקשה הכא גם למאן דל"ל סליק כיון שאין בלוע יוצאת בלא רוטב ע"כ נתערב תחלה ברוטב ותירץ דמיחל נתערב ברוטב, והנה נראה מרשב"א דלא קשה רק לשיטתו דצריך שיצא הבלוע ג"כ וזה א"א בלא רוטב אבל לשיטת הר"ן דס"ל דמיחל לחוד אוסר ל"ק, די"נ דנבלע תחילה בחתיכה מקודם שנכנס ברוטב וכ"כ בראש יוסף ואני לא אבין דאם נכנס תחילה לחתיכה איך נימא סליק כיון שכבר הי' בחתיכה ולא מצאנו סליק רק במנחות שם שנתערב הכל ביחד זה לתוך זה ונכנס בשוה בפ"א, אבל בשכבר נכנס למינו מנ"ל למימר סליק ומכ"ש אי אמרינן חנ"נ מיד החתיכה נ"נ קודם שנתבטל באינו מינו ואולי רשב"א קאי בסברא דסופו להתפשט לא נ"נ, ועיין רשב"א לעיל ק' ע"א שמביא תירץ על רבינו אפרים דכיון דבלוע בחתיכה א"א לומר שוב סליק עיי"ש, והנה לתי' הרשב"א ניחא דצריך ש"ס לסליק גם אם נכנס ברוטב כיון שמוהל נכנס ברוטב, אלא דקשה באמת איך נימא סליק אולי נכנס תחילה בחתיכה לר"ן דלא צריך לפליטת הבלוע רק למוהל של עצמו, אלא דלפמ"ש דרב ס"ל ע"כ טעכ"ק ל"ד וספק דרבנן להקל א"כ שפיר מקשה ש"ס נימא סליק ואולי נכנס תחלה ברוטב ונתבטל מטעם סליק, והא"ש דלר"י לא מקשה דס"ל דטעכ"ד א"כ איכא ספק דנכנס לחתיכה ובדאורייתא להחמיר כנ"ל ועיין:

והנה כבר הבאתי קו' תוס' למה לא הקשה רב יודא אדר"י ותירץ כנ"ל דליכא ששים ברוטב והקשה במהרמ"ל גם לרב י"ל כן דליכא ששים ומי הגיד לנו דבאיכא ששים ברוטב איירי, ונ"ל ליישב ע"ד פלפול דלכאורה יש לדקדק למה אמר רב ואוסרת כל החתיכות ולא אמר ואוסרת הקדירה כדקתני באמת במתני' אם יש בנ"ט בקדירה אסור דקאי אכל הקדירה, מזה מוכח דאיירי באיכא ברוטב ששים ורוטב מותר רק החתיכות אסורי' משום מינה, ומקשה שפיר נימא סליק, אלא דצ"ל ואיך מתרץ ברוטב עבה וקשה למה אמר רק אוסרת החתיכות, י"ל דרבותא אשמעי' ע"פ חקיר' רשב"א לעיל בסוגיא דזרוע בשילה אם רוטב ומוהל הוי מב"מ למ"ד אזלינן בתר שמא עיי"ש, וי"ל דרב רבותא אשמעינן לא מבעיא דאוסרת הרוטב משום מב"מ דשוה בשמי' ובטעמי' אפי' החתיכות אוסרת דהו"א דלא הוי מינו קמ"ל או דס"ל בתר טעמא אזלינן או דשוה בשמא הוא כיון שיוצא מבשר כחקירת רשב"א לעיל וא"ש, אלא דבאמת ר"י ג"כ אמר בברייתא כהאי לישנא ואוסרת כל החתיכות וקשה ג"כ יאמר ואוסרת הקדירה, אלא דלר"י י"ל דרבותא אשמעינן גם ברוטב רבה ובליכא ששים ולשיטת רשב"ם דצריך תרי ששים דרוטב אוסר ג"כ: וא"כ לא מבעי' דרוטב אסורא דהוי מב"מ בשמא ובטעמא עם רוטב היתר ואסור, אפי' חתיכות נאסרות דהו"א דפליטה היוצא הוי לא שוה בשמא קמ"ל דאוסרת כל החתיכות ולכן לא מקשה מר"י דנימא סליק די"ל בליכא ברוטב כבד ששים נגד החתיכה ולא חתיכו' ששים נגד רוטב האיסור, אבל מרב הקשה שפיר ע"פ שיטת ר"א דרב ל"ל ע"כ נ"נ בשאר איסורים מדאמר לעיל בנ"ט ע"כ דל"ל נ"נ וכי כן לדידי' אין הרוטב נ"נ וליכא רבותא לדידי' בחתיכות שנאסרו יותר מרוטב אם ברוטב רכה איירי:

וע"כ צ"ל דנקט נאסרו החתיכות משום דרוטב איכא ששים מקשה שפיר נימא סליק והוצרך לחדש ברוטב עבה איירי ואיכא רבותא שפיר גם לרב בחתיכות יותר מברוטב דרוטב שוה בוודאי בשמא עם המוהל משא"כ החתיכו' והוצרך וכהנ"ל כנ"ל:

ומאי קסבר רב וכו' כבר הקשה הר"ן הלא חדא היא אם אפשר לסוחטו מותר לא נ"נ ותירץ די"ל דאפשר לסוחטו מותר ומ"מ כ"ז שלא נפלט לגמרי אסור וצריך ששים נגד כל החתיכה וקו' הש"ס לא הוי רק מדהוי מב"מ ע"כ, והנה דוחק הוא דהול"ל אמאי הוי מב"מ, ולפענ"ד ליישב, בשנבין למה תחלה הקשה נימא פליג אדרבא ולא בירר תחילה מה קסבר רב ולהקשות אח"כ דרב אדרב דחמור יותר להקשות מלהקשות נימא פליג אדרבא וגם יש לדקדק בלשון ומאי קסבר משמע אדלעיל קאי מדמקשה בוי"ו הקישור, ונ"ל ליישב כל סיגנון הש"ס ע"ד נכון, הנה הרשב"א בתה"א מייתי מרמב"ן דווקא בבלוע בגוש נ"ל ולא לח בלח ושוב הקשה עליו מקושי' ש"ס חלב אמאי מותר נראה דגם בלח נ"נ ותירץ דבב"ח דעצמיות האיסור גם בלח נ"נ משא"כ בשארי איסורי' דווקא בגוש דאין כל עצמיות האיסור יוצא, נראה דס"ל לרשב"א דגם פליטה היוצא מגוש ונתערב בלח לא אמרי' נ"נ כיון שנתערב חלק האיסור שבפליטה לגמרי ולא מעורב במה שהי' מעורב תחילה יותר ממה שנתערב מחדש ונחלקו זה מזה לגמרי, וצ"ל הא דאוסר הפליטה כשנכנס לחתיכה אחרת משום דשם כשנתפשט בכל החתיכה פחות מששים נגד האיסור שבו מ"מ לא נפרדו היתר מאיסור שהי' יחד תחלה לגמרי רק מתפשט יחד בכל החתיכה כאן מעט וכאן מעט ומתפשט בשווה עד שבכל מקום איכא ששים נגד האיסור שבו אבל איכא בכ"מ איסור והיתר שהי' בו מתחלה ועדיין שם איסור עליו, משא"כ בלח שנחלקי' זה מזה ומתערב בין הכל והולך שם איסור מהיתר שהי' בו מעורב תחלה לגמרי כצ"ל לולי זאת לא יודע הסבר שיטה זו, וראיתי אח"כ שבפמ"ג סי' צ"ב בשפתי דעת הרגיש בזה ומסביר בקוצר דבריו כדרכו דכיון דאיכא ששים נגד כל החתיכה ביורה גדולה לכן ס"ל לרשב"א דלח כזה מותר עיין בו ודוחק והנ"ל כמ"ש ועכ"פ נראה דרשב"א ס"ל להסובר דלח בלח לא נ"נ הטעם כיון שאינו מתפשט לגמרי וס"ל הוא פלוט היוצא מחתיכה בלח כא דין נ"נ יש לו וסגי בס' נגד האיסור, רק בב"ח אסור משום שהוא עצמיות האיסור וגם כשיפרדו זה מזה לגמרי אסור מעתה אומר אני דידע הש"ס די"ל דהגם דס"ל אפשר לסוחטו מותר היינו כשיהי' נסחט לגמרי אבל כל זמן שלא נסחט לגמרי ופליטה עדיין יוצאת משני' מהיתר ואיסור או חלב ובשר יחד אוסר וצריך ס' נגד הבשר וגם י"ל למד"א מב"מ לא בטל חומרא זו יש לו דהוי מב"מ וגם להרשב"ם דגם בשאר איסורים מב"מ הוי דלא כתוס' דחולק עליו הגם שאינו עצמיות איסור רק איסור כששניהם יחד ובלא נחלק זה מזה, וכפי כן קשה כשיוצאת דרך הרוטב מתערב בתוכו ושוב לא יאסר החתיכות כיון שכבר עבר דרך הרוטב וגם לרשב"א שמיחל של איסור ברוטב מ"מ לח בלח אינו אוסר מטעם נ"נ, והיינו דקאמר הש"ס אחר שמקשה נימא דל"ל סליק והיינו דרב בכל אופן איירי אפי' באיכא ס' ברוטב נגד החתיכה מכ"ש דאיכא ס' נגד החלב ואמר אח"כ ומאי קסבר רב אי קסבר א"ל מ"מ י"ל דאוסר כ"ז שהולכי' יחד והוי מב"מ אמאי נ"נ היינו כיון שהולך דרך הרוטב ורוטב ששים נגדו א"כ שוב נעקר שם איסור מעליו אפי' ברוטב עבה ולא יאסר החתיכה כדין לח בלח, ואולי תלי' זה ג"כ בסליק כיון שיש כאן גוש ולח הלא רב ס"ל סליק, אבל באמת י"ל אפי' למאן דל"ל סליק מותר בכאן דיוצא דרך הרוטב כמ"ש הרשב"א ומשום מיחל הלא באי' יחד בלח. וע"כ דרב סובר אפשר לסוחטו אסור, והיינו דנעשה עצמיות איסור בב"ח ולכן גם בלח בלח נ"ב והא"ש דבירור איך סבר רב שייך אדלעיל ולכן אמר ומאי קסבר רב בוי"ו החיבר, ושוב הקשה ומי קסבר א"ל אסור וכו' דמהא דסבר חנ"נ לא קשה די"ל בלח לא. אבל מאחר דבירר דאפשר לסוחטו אסור ונעשו עצמיות האיסור ואוסר גם הרוטב ולכן שוב מקשה דרב אדרב אמאי מותר חלב נבילה הוא ומיושב סיגנון הש"ס על דרך:

מרווח רווח לפי ענ"ד, וי"ל בזה קו' תוס' דלא מקשה ר"י אדר"י מסליק י"ל דידע דס"ל ברוטב גבה, ולא הקשה מעיקרא על רב רק לפרש ולבאר אח"כ מאי קסבר באפשר לסוחטו ולהקשות שוב עליו דסתר עצמו מהא דחלב אמאי מותר וא"ש:

והאמר רב כזית בשר שנפל לתוך יורה ש"ח וכו' הא דנקט כזית בשר כבר כ' בפמ"ג ריש סי' צ"ב במשבצות זהב דרב לשיטתו דס"ל דדווקא בבא מיורה גדולה אבל בח"ש לא אסור הבישול עיין בו, ולפמ"ש לעיל דע"כ כרב עכ"פ איסור דרבנן איכא דאל"ה מה יענה למתני' קשה למה נקט כזית כיון שלענין איסור איירי, ונ"ל דלמסקנה דאיירי ביורה רותחת דמבלע בלע ולרש"י לא פליט הבלוע, ולרשב"ם אפי' של עצמו וכבר העידו עליו דקשה לשער זה וה"א דווקא בדרבנן סמכי' דמפלט לא פלט ולא בדאוריי' קמ"ל דגם בדאוריי' סמכי' אמפלט פליט כנ"ל וק"ל:

חלב אמאי מותר חלב נבילה היא, מכאן יצא להרשב"ם דצריך תרי ששים ותוס' הקשה עליו דא"כ מה מתרץ ש"ס גדי אסרה תורה וכו' עכ"פ מדרבנן אסור ועכצ"ל דלא הוי מב"מ, ולפענ"ד נ"ל, הנה ראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בשם הגאון המפורסם מו"ה דוד דייטש זצוק"ל לפמ"ש תוס' מנחות דלמאן דאזל בתר בטל במשקי' א"א מב"מ דלכי מסרח נפיק שם משקי' מיני', א"כ מאי מקשה ש"ס דלמא סבר רב בתר בטל אזלינן לכן חלב עם חלב לא הוי מב"מ, ונ"ל ליישב עפ"י קושיות רמב"ן שבר"ן לא יועיל לעולם ששים נגד חתיכות נבילה דיבלע וחוזר ופולט, ותירץ דקמא קמא בטל ועיין פר"ח סי' צ"ב שהקשה הלא חוזר וניער ותירץ כיון דמדאורייתא חד בתרי בטל כולי האי לא החמירו, ובספר כנפי יונה פקפק עליו מנ"ל לומר כן ומסיק כיון דכל נ"נ רק מדרבנן בשאר איסורים י"ל כולי האי לא חששו לומר בולע ופולט כמה פעמים עד שלא יהי' ששים עיי', ואומר דקו' הש"ס לא הי' רק משום מב"מ די"ל דאזיל בתר ביטול, רק דמקשה חלב נבילה הוא וא"כ איך נוכל לשער נגד הבשר הא בולע וחוזר ובולע וחוזר וניער ומתרץ גדי אסרה תורה ומשום דחלב נ"נ מדרבנן י"ל דכולי האי לא החמירו לומר שחוזר וניער כיון שאינו רק מדרבנן ומיושב קו' הגאון הנ"ל, וממילא מיושב שיטת רשב"ם דלאמת דפסק דבמשקה גם כן איכא מב"מ היינו דפוסק להלכתא בתר מבטל אזלינן שפיר מצריך תרי ששים וא"ש, והא דמשני הש"ס ביורה רותחת וקדם וסילקו הי' יכול לומר דגם בלא רותחת איירי רק שסילק מיד קודם שבולע וחוזר ובולע כמה פעמים אלא דלפי"ז הי' מוכרח לומר דרב ס"ל בתר בטל אזלינן לכן משני טפי ביורה רותחת וי"ל רב סובר בתר בטיל או בתר מבטל אזלינן וא"ש עיין:

ועוד י"ל עפ"י מה שכ' הש"ך סי' צ"ט דבלא נודע לא אמרינן חנ"נ א"כ מה מקשה הש"ס דלמא בלא נודע התערובות איירי עיי"ש, וכבר כ' הפלתי דל"ק דבב"ח דנ"נ דאורייתא ליכא לחלק בין נודע ללא נודע רק בשאר איסורים משום לתא י"ל בלא נודע ליכא למיגזר והוא פשוט, ולפי"ז א"ש דמשני גדי אסרה תורה ואיירי בלא נודע התערובות ולא אמרינן נ"נ מדרבנן, ורשב"ם איירי בנודע התערובות שפיר אמר דינו כנ"ל וק"ל, וקצת מזה מצאתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל:

ודע דיש לעיין למה מצריך הרשב"ם ששים בחתיכו של היתר נגד האיסור למה לא נצרף גם חתיכה של איסור לבטל דאיסורים מבטלים זא"ז הגם שהוא איסור א' מ"מ כיון שאין שווים בטעמם, ועיין פלתי סי' צ"ח שכ' בפשיטות באין שווים בטעמם גם ששווים באיסור מבטלי' זא"ז הגם שהם איסור א', וקשה לי כהנ"ל וצ"ע:

והנה הקשה ר"א וכן בתה"ד מביאו איך סמכי' אקפילא בקדירה שבישל בה בשר הלא נכנס בלוע בקדירה ונ"נ ושוב אוסר התבשיל ומה מהני קפילא ומתרצי' דבבלוע בכלי הכל מחובר ומצרפי התבשיל שבקדירה עם הבלוע ועיי' פלתי סי' צ"ב וסי' צ"ד, ולא זכיתי להבין הלא אין אנו יודעי' כמה בלע הקדירה ומשו"ה כתב תוס' לעיל דפשיטא לש"ס בקדירה שבישל בשר בנ"ט היינו קפילא דלא ידעי' הבלוע שבה, והלא אין אנו יודעי' ע"י קפילא אם יצא הקדירה אולי עוד יש בה טעם שלא יצא אלא דלא איכפת לן כיון שע"י קפילא נתברר שמה שיצא לתבשיל אין בכדי ליתן טעם ומותר, ולפי"ז קשה שפיר דהא נכנס מתבשיל לקדירה ושם מקבל טעם וגם אם מצרפים כל מה שבקדירה יחד ומחובר עם הבלוע מ"מ אולי גם בכל התבשיל יש במה שבקדירה ליתן טעם ונ"נ הבלוע בקדירה ושוב הגם מה שיוצא מקדירה אין בו כדי ליתן טעם מ"מ הבלוע כבר נ"נ ויאסור ומאי מועיל קפילא וצע"ג: ושיטת רמב"ן ויתר פוסקים דבלוע בכלי לא נ"נ כלל ולפי"ז ניחא, ועיין בפנים בראב"ן ובתה"ד שמדמים זה לטומאה בלוע עיי"ש:

ולולי דבריהם ז"ל הי' נ"ל ע"פ שכבר חקרו האחרונים הפלתי והפמ"ג הגם דבב"ח לכ"ע טע"כ דאורייתא אבל בבלוע בקדירה י"ל גם בבב"ח כ"ד דלא מצינו איסור רק כשמבשל גדי וגם אם נרמזו דשאר איסורים ילפי' מגע"נ דטעכ"ד, אבל בב"ח י"ל דחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו, במבשל גדי ולא בבלוע בקדירה עיין בהם ונכון הוא, וכי כן י"ל בטח כיון דבכל נ"ר באיסורי' משום לתא דבב"ח כמ"ש הר"ן א"כ בבלוע בקדירה דליכא בב"ח דאורייתא לא גזרו בבלוע בכלי כלל ואפי' אם באיסורי דרבנן נ"נ, מ"מ בבלוע בקדירה לפי שבאופן זה ליכא אופן בעולם שיהי' איסור דאורייתא ואין מקום למיגזר כנ"ל נכון ועיין:

בשקדם וסילקו שיטת הרשב"ם דאין פולט אפי' של עצמו וה"ה מסופק אולי הרמב"ם ג"כ ס"ל כהרשב"ם וכבר תמה הלח"מ איך אפשר שס"ל כן הלא כ' בסילק מ"מ צריך החלב טעימא ולהרשב"ם לא פליט כלל ועיין פמ"ג שמיישב זה די"ל דלרמב"ם שיטה שלישית דכ"ז שלא שבע מלבלוע אינו פולט מה שבלע אבל של עצמו פולט כששובע וכששבע מלבלוע אז פולט מה שבלע וכן קיימתי מעצמי כדבריו, והנה באמת המהרמ"ש הקשה על הרשב"ם דס"ל דלא פלט של עצמו למאי צריך יורה גדולה והניח בק"ו, ולפענ"ד י"ל הנה מצינו בשרה ענבים במים דמים קולטי' טעמא מענבים ולא נחסר מענבים כלום שאינם פולטים כלום ומים קולטים טעמם והוא בטעם הגרוע שבטעמי' כמ"ש הר"ן לעיל בסוגיא דזרוע בשילה ואולי כן הטבע בבשר שנתבשל בחלב או שנשרה בתוכו שבלא פליטה קולט החלב טעם בשר שנרגיש בו ריח וטעם בשר וזה כעין ריח ובמק"א הארכתי, וזה אסור כמו בשרה ענבים במים אי ילפי' ממשרת ואי לא ילפי' עכ"פ מדרבנן אסור, כמו בנזיר דגלי קרא וא"כ י"ל דגם בכ"ז שהוא רותח אינו פולט אפי' של עצמו אבל כיון שמונח בשר בחלב רותח קולט ממנו ריחו שיש ריח וטעם לחלב מבשר וזה אסור ולכן צריך יורה גדולה לבטל זה ולרמב"ם ג"כ י"ל דס"ל כרשב"ם בכל דינו ומ"מ ס"ל דצריך טעימא משום קליטה הנ"ל כנ"ל וצ"ע לדינא:

ודע דמ"ש תוס' כדמשני גדי אסרה תורה וכו' דלכן צריך יורה גדולה דאל"ה יעשה כולו שמנוני' דק דק של בשר, צל"ע למה צריך לזה הלא צריך יורה גדולה דהא החלב נאסר עכ"פ מדרבנן כמ"ש תוס' בעצמו וצריך יורה גדולה לבטל החלב שפולטו ואפשר י"ל דס"ל משום הא ל"צ יורה גדולה רק שיהי' בו ששים:

אבל אם חלב דאוריי' אסור צריך יורה גדולה משום שבולע ופולט כמה פעמים וצריך עכ"פ חד בתרי בכל פעם משא"כ כשהוא דרבנן ס"ל דלא אמרינן חוזר וניער ולא צריך רק פ"א ששים ולכן לא צריך יורה גדולה ודוחק הוא וצל"ע:

והנה הרמב"ם פסק דאם נפל חלב לתוך בשר הבשר אסור והחלב טועמים אם יש בו טעם בשר והקשה בפלתי סי' צ"ב למה החליט הבשר אסור גם הבשר יש לטועמו דהא בסילקו כשהוא רותח ליכא חשש שכבר הי' בו טעם ופלט עיין בו שנדחק ונלפענ"ד דודאי כשיש בחלב טעם בשר גם כשטועמים הבשר ואין בו טעם חלב מ"מ אסור הבשר אולי בלע מפליטת עצמו שפלט בחלב שיש לו טעם בשר ושוב כשחוזר ובולעו נאסר הבשר וא"א למיקם עלה ע"י קפילא ואסור, רק באופן שטועמים החלב ואין בו טעם בשר שנתבטל אז הי' מהני כשטועמי' הבשר שאין בו טעם חלב אין שום חשש כמובן, ולזה י"ל דס"ל להרמב"ם דווקא כשטועם הקפילא החתיכה ואין בו טעם אז סגי ולא צריך לטעימ' חתיכה אחרת סמכי' אקפילא אבל בכה"ג גם כשיטעום הקפילא הבשר לא סגי עד דיטעום החלב ג"כ ולא יהי' בו טעם בשר אז נוכל להתיר הבשר ע"י הטעימה, חיישינן שמא כשיטעום הבשר יסמוך להתירו ולא יברר בחלב עתה או לא יצטרך לחלב לכן גזרו שלא לסמוך אקפילא בכה"ג רק כשסגי בטעימת החתיכה זו לבדה כן נ"ל לחדש ועיין:

בבא מיורה גדולה, בפלתי הקשה מאי מקשה ש"ס למה לוקה על חצי זית אי גדי אסרה תורה ולא חלב, לשיטת ר"ת דביש טעם בתערובות מתהפך היתר לאיסור י"ל משו"ה לקי כיון שבא מיורה גדולה וקיבל טעם משיעור שלם, ונ"ל עפ"י מה שהקשה עוד בפלתי לשיטת ר"ת למאי גילתה תורה גדי אסרה ולא חלב הלא כיון שע"כ קבלה חלב טעם בשר תתהפך לאיסור ולוקה עליו ונדחק ע"ש, ונ"ל דקו' מתורצת בחבירתה, הנה י"ל דר"ת דס"ל דאם מרגישים טעם בתערובות בנוטל כזית מכל התערובות לוקי' הגם שאין במה שאוכל רק ח"ש טעם מ"מ ההיתר מתהפך י"ל דווקא אי ח"ש אסור מן התורה א"כ מרגיש טעם של איסור ואוכלו אמרי' ההיתר שמרגיש בו הטעם מצטרף לאיסור' אבל אי ח"ש:

מותר מה"ת א"כ כזית זה שנוטל מכל התערובות לא נשאר בו רק ח"ש ואינו איסור תורה כלל איך נימא שיצטרף ההיתר ויהפכו הטעם לאיסור ואינו איסור בעצמותו וכהאי סברא כ' הטה"ק בזבחים לענין היתר מצטרף לאיסור דלר"ל אינו כיון שאין כאן איסור כלל ורמוזה סברא זו בפי' פסחים בסוגי' דטעכ"ק עי"ש, וכן אני דורך על במותם בטח לפי שיטת ר"ת, אבל ר"ת לדינא אמר שפיר דח"ש דאורייתא ולכן מפרש ר"י בע"ז טעמו ולא ממשו במינו כי לר"י דח"ש דאורייתא מתהפך הכל באינו מינו, וכי כן י"ל רב ס"ל ח"ש מותר מה"ת ושפיר ממעט גדי ולא חלב, ועיין רשב"א שבועות פ' שבועות שתים בסוגיא דכולל דכ' דלא ברור אי סובר רב כר"י או כר"ל בח"ש, והא"ש דמקשה למה לוקי' בחצי זית בשר דע"כ רב ס"ל ח"ש מותר ואין מקום לדין ר"ת דאל"כ קשה למאי ממעט גדי ולא חלב וע"כ דס"ל כהנ"ל וא"ש עיין וק"ל:

ואפשר לסוחטו עצמו תנאי היא יש לעיין לפמ"ש הר"ן לעיל די"ל א"ל מותר ומ"מ צריך ששים כ"ז שלא נסחט לגמרי רק דמב"מ לא הוי א"כ י"ל דאם יש בה בנ"ט דאמרו חכמים היינו בחתיכה עצמה הגם דס"ל אפשר לסוחטו מותר מ"מ צריך ששים נגד כל החתיכה כהר"ן הנ"ל ואם נסחט הכל מן חתיכה כגון שטועמי' אותה גם החתיכה מותרת, רק דמב"מ לא הוי כיון שאפשר שתחזור להיתר אינו עצמיות איסור ור"י ס"ל דהוא עצמיות איסור דאפשר לסוחטו אסור לכן דין מב"מ יש לו ולא בטל ויש לדבר בזה ולא אאריך:

שמא לא ניער יפה יפה פרש"י שמא לא ניער תחלה יפה אבל ניער לבסוף כבר כתבנו לעיל דלרש"י דס"ל דגם בלא ניער כלל נאסר הכל כמ"ש הר"ן בשיטתו, א"כ אמאי צריך אבל ניער בסוף, כיון דחיישינן דלא ניער יפה תחלה, שוב יאסרו שאר חתיכות מספק גם בלא ניער בסוף וכבר ישבתיו לעיל, ועוד נ"ל לומר דהא דחיישינן שמא לא ניער יפה בוודאי יש לראות אם לבסוף כל החתיכה ברוטב חזינן שניער יפה והשואל נאמן על כך. אלא שאם ניער מתחלה ועד סוף אנו חוששי' שמא מתחלה לא ניער יפה ומה שרואים שכל החתיכה ברוטב היינו משום שניער בסוף ואז נכנס כל החתיכה אבל כשלא ניער רק מתחילה אין חשש כלל לשמא לא ניער יפה דהרי לפנינו דניער יפה ולכן צריך דווקא מתחלה ועד סוף וא"ש פרש"י תחלה לא ניער יפה ולסוף ניער ואז יש לחוש אבל כשניער רק תחילה גם לר"י אין שום חשש וא"ש ועיין, אלא דיש לעיין לפי"ז לרבנן אין מקום לחוש לשמא לא ניער יפה גם כשניער מתחילה ועד סוף מ"מ כיון שאנו רואים לבסוף הכל ברוטב שוב אין חשש דגם אם בתחילה לא ניער יפה מ"מ הי' עכ"פ לבסוף ניער ולדדהו דאפשר לסוחטו מותר לא מזיק מה שלא ניער תחילה יפה, וא"כ איך אמר רבי ודברי חכמים בשניער והיינו כפרש"י דחכמים לא חיישו ללא ניער יפה, מנ"ל הא אולי גם חכמים ס"ל דיש לחוש שלא ניער מיד יפה רק לבסוף רק לדדהו אין בזה איסור. אבל לפי דסובר רבי דאפשר לסוחטו אסור ס"ל ג"כ לחכמים לדידי' יש חשש שתחלה לא ניער יפה ואין ראי' מחכמים דפליגו בחששא הנ"ל על ר"י היינו דיש לחוש ועיין:

דלמא במין במינו פליגו, כבר הרגיש בפלתי דזה דוחק דיפלגו בכאן במב"מ ואין ענינו לכאן שנתן טעם בחתיכה, וכבר פליגו ר"י ורבנן במק"א במב"מ בטל או לא, ולדידי' קשה דהו"ל למקשן להקשות ביותר, אולי לכ"ע אפשר לסוחטו אסור רק פליגו אם נחשב זה למינו משום דנעשה עצמיות האיסור או לא, וכבר כתבו הראשונים ז"ל דרב הוסיף כאן אדלעיל דמלעיל לא הוי ידעינן הגם שנ"נ מ"מ בבב"ח לא הוי מב"מ כיון ששמו בב"ח קמ"ל רב, וי"ל דרבנן פליגו וס"ל דאין זה נחשב למיגו רק כאינו מינו אבל אפשר לסוחטו אסור וצריך ס' נגד כל החתיכה ובטל דא"מ הוא, ור"י ס"ל דחשיב מב"מ כרב כיון דעצמיות האיסור הוא וצ"ע וי"ל:

עד כה דברנו בביאור הסוגיא ועתה נבוא לברר וללבן שיטות הפוסקי' בעה"י:

הנה רוב ככל הראשונים ופוסקים ס"ל דבבב"ח פסקי' כר"י וכרבי דנ"נ ולפוסקי' דמב"מ בטל צריך עכ"פ ששים נגד כל החתיכה וכבר בררנו לעיל שיטת ר"י ורש"י אי צריך שיהי' כל החתיכה חוץ לרוטב או אפי' מקצתה בתוך הרוטב, ולשיטת הר"י צ"ל הא דחיישינן ללא ניער יפה היינו שלא ניער מיד כ"כ בבד"ה, ולרש"י י"ל שלא ניער יפה תחלה, ולשיטת רשב"א דבלא ניער ליכא אוסר צריך דווקא ניער לבסוף לאסור שאר חתיכות דאל"כ רק חתיכה ראשונה אסור אבל שאר חתיכות מותרת ממ"נ, ולשיטת ר"ן ברש"י דבלא ניער אסור:

א"צ לנער לבסוף דבניער תחלה ג"כ אוסר שמא לא ניער יפה רק כתבתי כבר לעיל דאם טועם קפילא וכ"ז לר"י דחייש ללא ניער יפה, אבל לרבי לא חיישינן כלל ללא ניער יפה ואין נפקותא בכ"ז:

אלא מדכתב הרמב"ם דבניער מתחילה ועד סוף הכל מותר נראה להטור דווקא בניער מתחילה ועד סוף מותר אבל בניער מתחילה לחוד אסור, וקא תמה למה לא סגי בניער מתחילה לחוד, והב"י כתב דרמב"ם לישנא דש"ס נקט דאמר ג"כ ש"מ דר"י אפי' בניער מתחילה ועד סוף אוסר ובט"ז תמה מאי הקשה הטור על הרמב"ם לישנא דש"ס נקט, ונלפע"ד הנה הלח"מ כ' דרמב"ם רבותא נקט לא מבעי' בניער רק תחלה דשאר חתיכות מותרות ממ"נ גם בניער בסוף מותר הגם דס"ל די"ל דתחלה לא ניער יפה רק לבסוף מ"מ מותר, ואין נראה לי דבריו דגם אם יאמר בניער תחלה הכל מותר ג"כ נדע שלא חיישינן ללא ניער יפה, דאל"כ איך חתיכה ראשונה מותרת ואם בשאר חתיכות איכא ממ"נ אבל חתיכה ראשונה תאסר, וע"כ דלא חיישינן ונדע ממילא בניער בסוף דכול' מותרת, אבל בלשון הש"ס דקאמר לר"י בניער מתחלה ועד סוף אוסר י"ל שפיר דלכן נקט בסוף דאל"ה א"א שיאסר ר"י כל החתיכות וע"כ צ"ל דבניער מתחלה ועד סוף איירי ושוב נקט גם לרבי לשון זה כיון דעל כל החתיכות קאי והי' ניחא להטור אבל לרמב"ם הי' קשה פי' שפיר כנ"ל עיין:

והנה הב"י ס"ל דבאמת צריך לרמב"ם דווקא ניער בסוף ג"כ אבל ניער תחלה לא מהני, צ"ל טעמי' דאם אינו מנער רק תחלה ופוסק מכנער מיד חיישינן שלא ניער יפה, אבל כשחזינן שמנער מתחלה ועד סוף בוודאי ניער יפה, אלא דקשה אם מתחלה לא ניער יפה מה מועיל שמנער עד לבסוף וכבר נ"נ רק דס"ל כיון שמנער כדרך נעורו הוי כסופו להתפשט ולא נ"נ כצ"ל: והנה במ"ש הרמב"ם בנפל ואינו יודע על איזה חתיכה נפל ניער הקשה הטור ג"כ והסכים הב"י דכוונת הרמב"ם שמנער מיד, אלא דצ"ל מה אשמעינן הרמב"ם בזה שכ', וכן פשיטא שהדין כן מה לי ידע או לא ידע, והב"י הרגיש ונדחק שצריך לנער כולם ולפענ"ד נראה ליישב בשנדקדק מתחלה כתב ניער מתחלה ועד סוף וכשכתב וכן אם ולא נודע וכו' כ' רק ניער היטב ולא כ' מתחלה ועד סוף. ונ"ל עפ"י שיטת הב"י דרמב"ם מצריך באמת דווקא מתחלה ועד סוף דאל"ה חיישינן שמא לא ניער יפה, והיינו דחתיכה ראשונה נשארת באיסורו דשאר חתיכות נשארו ממ"נ, וליכא נפקותא בשניער תחלה חיישינן שמא לא ניער יפה ותשאר חתיכה ראשונה באיסורו וצריך ניער בסוף ואז נאמר ודאי ניער יפה והכל מותר, ואומר לפי"ז בדין דסיפא שלא ידע על איזה חתיכה נפל גם בניער רק תחלה מ"מ הכל מותר דהא על שאר חתיכות אין לנו לדון, דממ"נ מותר רק על חתיכה ראשונה יש לחוש שמא לא ניער יפה אבל באופן זה איכא בכל חתיכה ס"ס שמא ניער יפה ואת"ל לא ניער יפה שמא לא זהו החתיכה שנפל עלי' הטיפה והשאר מותרת וכן יש להפך הס"ס כמובן, והיינו דכ' הרמב"ם וכן ואינו יודע לאיזה נפל ניער היינו בזה ניער תחלה סגי ויתכוון לנער יפה, ושוב לא חיישינן שמא לא ניער יפה דכ"א מותר מס"ס כנ"ל נכון ועיין:

וכשאני לעצמי הי' נ"ל ליישב הא דכ' הרמב"ם ניער מתחלה ועד סוף דווקא. וגם הא דוכן מה רבותא אשמעינן ונ"ל הנה בתשובת מהרי"ל סי' ק"ו חקר אם מועיל חזקת חתיכה אחת על חבירתה אם נפל ספק איסור בקדירה אם נימא דמוקמי' החתיכות על חזקתם וממילא גם חתיכה זו מותרת דמועיל חזקת אחרת עלי' עי"ש, דנראה דלא מועיל דאזלינן בתר דנולד בה הספק ע"ש, ועיין פלתי סי' צ"ח מה שחקר בכל נשפך י"ל אוקי קדירה אחזקה וכ' דאיכא רעותא דנפלה ע"ש, ואומר הנה על חשש לשמא לא ניער יפה הגם דאית לחתיכה חזקת היתר אלא דאיתרע בנפילה שנפל עליה וע"י מעשה אינ' רוצים להתיר חשש, ורבי ס"ל דזה אין חשש כלל ורחוק הוא מאוד ואין לחוש עליו, וי"ל דמ"מ רבי ס"ל בוודאי אם אין לנו לדון רק על חתיכה ראשונה שאיתרע בנפילה ואין לה חזקת היתר יש להחמיר לאסור אותה מספק שמא לא ניער יפה הגם דרחוק הוא מ"מ מחמרי', אבל בניער מתחלה ועד סוף דאנו דנין גם על חתיכות אחרות שלא אתרעו ויש להם חזקת היתר אנו מוקמי' החתיכות אחזקתם שניער תחלה יפה ולא נאסרו וממילא אנו מתירין גם חתיכה ראשונה מחזקת חתיכות אלו, הגם דבשאר דוכתא היכי דיש ספק גמור לא אמרינן דחזקת תערובות מועיל אבל בכאן שחשש רחוק הוא לרבי די שאוסר באם ניער רק תחלה שכל החתיכות לא נכנסו בספק לדון עליהם דממ"נ מותרת ואין:

בכל התערובות לפנינו חזקת היתר, אבל בניער לבסוף ג"כ שצריכי' לדון גם על שארי חתיכות מצרפי' חזקתי' לכל החתיכות להתיר הכל וא"ש דנקט הש"ס דווקא ניער מתחלה ועד סוף וכן פסק הרמב"ם דווקא צריך תחלה ועד סוף וא"ש עיין:

ולפ"ז י"ל ג"כ הא דכ' וכן קאי אניער תחלה ואשמעינן רבותא דה"א דכיון דכל החתיכות נכנסו בספק שמא נפל עליהו דלא ידעינן איזה חתיכה א"כ ליכא כאן חזקת היתר דאיתרע כולהון קמ"ל דמ"מ מועיל הניער כיון דעכ"פ ידעי' דעל שארי לא נפל עלייה' סומכי' על חזקי' אלו להתיר הכל ומיושבי' כל הקו' על הרמב"ם ע"ד נכון מאוד וחידוד עיין:

ושיטות הראב"ד בהשגות דגם בב"ח לא נ"נ ומייתי מסיפא דמתני' דכיער בסוף מועיל ובנ"ט על הטיפה קאי ור"י לטעמי' דמב"מ לא בטל, וכ' הראשונים דכן דעת הרי"ף דלא מייתי כלל הסוגיא והלח"מ הקשה קו' גדולה איך ס"ד דמקשן דרבנן ור"י פליגי במב"מ בטל וס"ל לרבנן ג"כ דאפשר לסוחטו אסור ולהראב"ד ליתא רק למ"ד מב"מ לא בטל ונלפענ"ד ליישב, הנה להראב"ד אין חילוק בין בב"ח לשאר איסורי' דבכולן ליכא סברא דנ"נ רק במב"מ למד"א דלא בטל, ובאמת הרא"ה והרמב"ן והריטב"א כ' די"ל בב"ח ביותר דלא נ"ב כיון דנפרד זה מזה, שוב אין כאן בב"ח, וכן ס"ל להראב"ד אבל נ"ל בודאי אי נפקא לן מג"פ לא תבשל או משארי ילפו' י"ל שפיר כיון שנפרד זה מזה שוב לא שייך לא תאכל גדי בחלב אמו דגדי בלבד הוא, אבל למ"ד איסור אכילת בב"ח מל"ת כ"ת נפקא לן וכבר הארכנו לעיל דהקפידה תורה דנעשה התועבה באופן שיהי' הפעולה ניכר בה אז לא יאכלנו משום תועבה, וכי כן מאחר שכבר נעשה בו תועבה כנ"ל גם כשנפרד זמ"ז אסור דהא עכ"פ נעשה בו התועבה מעשה הבישול כ"כ עד שנתן בו טעם שוב גם אי כשיקח ממנו הטעם אסור משום דתועבה הוא שנעשה בו מעשה תועבה ע"י בישול ואז הי' בו טעם כנ"ל נכון ופשוט, אלא דכבר עמדו על הרמב"ם דלא מביא הא דלא תאכל כ"ת רק מג"פ כ"ת ועיין פלתי שכ' שאין זה דל"ת כ"ת הלכתא ויחידאי היא עיי"ש ומעתה י"ל דהמקשן ס"ד דרבנן ס"ל אפשר לסוחטו אסור וס"ל מב"מ בטל ומ"מ נ"נ דס"ל מלא תאכל כ"ת נפיק וכי כן איכא סברא שפיר דמעשה נבילה כמ"ש גם אי מב"מ בטל' ורבי דס"ל לקמן דלא נפק מל"ת כ"ת ס"ל דנ"נ דהא ס"ל מב"מ לא בטל, והמקשן הקשה די"ל דרבנן מל"ת כ"ת נפקא להו והא"ש להלכתא דנפיק להון מל"ת ג"פ וס"ל מב"מ בטל ואין שום סברא שיהי' נ"נ כ' הראב"ד שפיר שיטתו כנ"ל ליישב עיי':

ועוד י"ל על דרך מרווח ביותר בשנבין מ"ט של הראב"ד דתלי נ"נ במב"מ מה טעם יש בה ומה שייכות יש לנ"נ עם ביטול מב"מ והראשוני' נדחקו בסברתו ונ"ל לומר דבר נכון דהראב"ד ס"ל מסתם מתני' דפליט' היוצאת מחתיכה ראשונה אינה אוסרת בכדי נ"ט החתיכה רק להטיפה אלא באמת נ"ל דהחתיכה נ"נ ואם נפלה בקדירה אחרת ונתערבה צריך ששים נגד כולו אלא פליטתה אינה אוסרת דטעכ"ק לאו דאורייתא ורבנן לא החמירו כ"כ שיאסר שיהי' צריך ששים נגד כולו שנאמר בו שכל הפליטה נ"נ כ"כ לא החמירו והלא הפליטה שיוצאת אחר שכבר נעשית בב"ח ג"כ דרבנן אבל חתיכה עצמה שאסורה דאורייתא ונ"נ, ולפי"ז אמר שפיר מזו דר"י דמב"מ לא בטל עפמ"ש הרשב"א לעיל סוגיא דזרוע בשילה דגם אם טעכ"ק ל"ד מ"מ אם נכנס למינו דאורייתא והסברתיו במק"א ע"ש וכי כן שפיר אמר הראב"ד דלר"י דמב"מ לא בטל הוי הטע"כ דאורייתא לכן אוסר בדין מב"מ דנ"נ משא"כ לדידן דמב"מ בטל א"כ בין במב"מ בין בא"מ טע"כ ל"ד לא אמרינן בפליטה נ"נ ומשיג שפיר על הרמב"ם דס"ל דפליטה נ"נ ג"כ אולי בחתיכה עצמה שנתמעכה מודה דאוסרת נגד כולה ודע דמה דמייתי בסוגי' דטע"כ דהראב"ד ס"ל טעכ"ד לא סתר מ"ש דשני הראב"ד הם ואין להקשותם, והא"ש דלא קשה מדמקשה ש"ס דאימא פליגי במב"מ בטל, י"ל דהמקשן ס"ל כאביי דס"ל דטע"כ נפקא לן מבב"ח וכו' דטעכ"ד אין מחלק בין מב"מ לא"מ ובין מב"מ בטל או אינו בטל לענין נ"נ כמובן אבל להלכתא דטע"כ ל"ד אתי' הראב"ד שפיר כנ"ל והוא דבר נכון ויקר ועיין:

ודע דברש"י מבואר דס"ל דחנ"נ בא"מ דלא כהראב"ד דהרי כ' בפסק היכי דהרוטב ששים נגד החתיכה אמרינן סליק א"מ וכו' ואי ס"ל באינו מינו לא נ"נ ואינו אוסר רק מינו א"כ לא יצטרך ברוטב רק ששים נגד איסור הבלוע בו וחוזר ההיתר להיתרו ראשון ואינו אוסר מינו משום סליק א"מ ושא"מ ששים נגד האיסור וע"כ דס"ל דגם בא"מ צריך עכ"פ ששים נגד כל החתיכה ובמינו במשהו דמב"מ ל"ב חוץ כשהי' תחלה ברוטב ששים נגד:

כל החתיכה אמרינן שוב סליק א"מ כמי שאינו וכו' כנ"ל:

והנה שיטת רש"י דבכל איסורי' אמרינן חנ"נ דכ"כ דט"ח שנפל על בשר או חלב, וכן שיטת תוס' ור"ן ועוד ראשונים, אלא דהר"ן וכן פשיטא לרוב ראשונים דבשאר איסורים רק מדרבנן אסור או משום לתא דבב"ח או משום שהי' לו שם איסור החמירו באיסורו לעולם, והר"ן ס"ל בפשיטות משום לתא ומקו' הראשונים על רשב"ם ופליגו עליו דמב"מ לא הוי רק דבבב"ח נראה דס"ל דאינו משום לתא דבב"ח דאל"כ קשה נגזור עכ"פ משום בב"ח כקושי' הר"ן באמת:

אבל במהרי"ק מביא כמה ראשונים דס"ל גם בשאר איסורי' נ"נ מדאורייתא, וכן ס"ל ע"כ לתוס' דמקשה מדהגעילו כלי מדין כלים גדולים שאין במים ס' ואי נ"נ דרבנן לא מקשה מידי וע"כ דפשיטו לי' דדאורייתא הוא, אלא דסתר עצמו ממ"ש בפשיטות כשהקשה על רשב"ם דבשאר איסורי' רק מדרבנן הוא וכבר עמד הפלתי עכ"ז וטרח ליישב ולא עלתה לו ליישב על נכון, ולפע"ד לבאר וליישב, הנה י"ב דתוס' הוכיח דע"כ נ"נ בשאר איסורי דאורייתא מדאמר רב לעיל חנ"נ ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה ותוס' לשיטתו דמפרש הא דלעיל צ"ט ע"ב שאני ציר דזיע' בעלמא היינו בדרבנן מב"מ בטל א"כ אם נ"נ דרבנן לא יהי' צריך ברוטב ששים נגד החתיכה שקבלה טעם רק נגד הבלוע בתוכה וחתיכה עצמה נ"נ דרבנן הוא תתבטל שפיר בחתיכות דבדרבנן מב"מ בטל, וע"כ דנ"נ דאורייתא, וכן יש להוכיח לאביי דאמר בקדם וסילק לפמ"ש הר"ן דלהכי צריך נ"נ דאל"כ איסור והיתר מעורב זב"ז ואם נ"נ דרבנן ובדרבנן מב"מ בטל עדיין איסור והיתר מעורבים דמדאוריי' זה היתר ולאו מב"מ יחשב הבלוע כיון שמעורב בהיתר רק מדרבנן נ"נ הכל אסור ומב"מ דרבנן הוא ובטל ולר"ן דס"ל נ"נ בשארי איסורים דרבנן צ"ל דס"ל גם בדרבנן מב"מ לא בטל, ומפרש שאני ציר דזיעה בעלמא הוא דווקא ציר עיין ריטב"א שם, ולתוס' מוכח ע"כ דנ"נ בשאר איסורי' ג"כ דאוריי' והקשה על נכון מגע"נ כנ"ל:

וליישב הא דכתב לשיטת הרשב"ם דנ"נ בשאר איסורים דרבנן י"ל דלשיטת הרשב"ם מוכח ע"כ כן. הנה כבר הבאנו לעיל קו' רמב"ן דאיך מועיל ס' נגד חתיכת נבילה הא בולע וחוזר ובולע וכ' הפר"ח דמדאוריי' חד בתרי בטל ומדרבנן ס' וכולי האי לא החמירו, והנה הרשב"ם דכ' דצריך בחתיכות ששים נגד כל הרוטב דרוטב ברוטב מב"מ א"כ תתבטל הרוטב באינו מינו קשה נימא בולע וחוזר ובולע ופולט הלא במ"ב לא בטל רק בא"מ וצריך ס' דאורייתא וע"כ צ"ל דנ"נ בשאר איסורים רק דרבנן ולא החמירו כ"כ לחוש שבולע וחוזר ובולע דאמרינן קמא קמא בטל ולא החמירו לומר דחוזר וניער בכהאי וכבר הבאתי שכ"כ האחרונים בזה ולפי"ז מוכח ע"כ דהרשב"ם ס"ל דנ"נ בשאר איסורים רק דרבנן וס"ל באמת גם בדרבנן מב"מ לא בטל ולא מוכח מלעיל כלום דנ"נ דאורייתא. והא"ש כשפלפל תוס' בשיטתו כ' דנ"נ דרבנן בשאר איסורים אבל תוס' לעצמו ס"ל דוודאי נ"נ דאורייתא כי כן מוכח מלעיל כמ"ש ונ"ל דגם לתוס' דנ"נ דאורייתא וס"ל דאין צריך ס' בחתיכות נגד הרוטב רק ברוטב מתבטל דנחשב כאינו מינו נ"ל דמ"מ ל"ק דבולע וחוזר ובולע די"ל כמ"ש הפר"ח דמדאורייתא סגי חד בתרי הגם דע"כ אנו חושבי' זה לאינו מינו, דאל"כ גזה"כ מב"מ לא בטל, אבל כיון שזה בטל שיש לו דין אינו מינו ואינו צריך ס' כיון שעכ"פ אין מורגש בו טעם והוי כאיסור פחות מס' דאם אינו נרגש טעם שמותר לתוס' כן הדבר הזה לוי יהי' שאינו מינו הוא עכ"פ אינו נותן טעם ומורגש ובטל מדאורייתא חד בתרי ושוב מדרבנן דצריך ס' לא אמרינן חוזר וניער כנ"ל ליישב שיטת התוס' ע"ד נכון מאוד:

והנה לפמ"ש דתוס' הוכיח דרשב"ם ע"כ ס"ל דכ"נ דרבנן דאל"כ ניחוש שחוזר ופולט והיינו אי אי אמרי' חוזר וניער ואין מוכח באמת דרשב"ם ס"ל רק תוס' לעצמו הי' פשיט' להו כן וי"ל דרשב"ם ל"ל חוזר וניער וי"ל ס"ל באמת נ"נ דאוריי' ועיי' בפנים בתשו' מהרי"ק שכ' דוודאי לכ"ע אין מפקי' גם אי נ"נ דאורייתא עיין בו, וי"ל ג"כ גם אי נ"נ דאורייתא היינו דווקא בקיבל טעם מאינו מינו ונרגש בו הטעם י"ל דנתהפך ונ"נ כולי כיון שנרגש בו הטעם של איסור וכמ"ש הפלתי דלר"ת חנ"נ דאורייתא מהאי טעמא, אבל במינו דאינו מורגש בו טעם אנחנו לא נדע להסביר למה יהי' נ"נ דאורייתא מנ"ל, אלא דלפמ"ש לעיל דתוס' הוכיח דדאורייתא הוא מדרב לעיל והלא שם מב"מ הוא ואין נרגש בו טעם ולמה נ"נ דאורייתא וע"כ דגם בזה דאורייתא, ואולי י"ל כיון שקיבלה טעם מאינו מינו חנ"נ דאורייתא, שוב גם במינו גזרו מדרבנן:

ואמרו שלא יתבטל הגם בדרבנן מב"מ בטל היינו אם יהי' לעולם דרבנן גם באינו מינו אז שהחמירו חכמים שיהי' אסור לא אסרו במשהו במינו, אבל אם באינו מינו דאורייתא גם כשקיבל טעם ממינו החמירו בו שיהי' לו דין איסור דאורייתא דנעשה נבילה דאורייתא ולא תתבטל כן יש לומר עיין,: והנה שיטות ר"א ורשב"א וכמה ראשונים דבשאר איסורים לא נ"נ כלל ומביאים כמה ראיות כשיטת' ונדחקו בהא דאמר רב לעיל חתיכה עצמה נ"נ לאו דווקא וגם צריך לדחוק לרבא ועיי' בחידושינו לעיל מ"ש ליישב לרבינו אפרים הא דרב דאמר נ"נ אבל ס"ל עכ"פ חתיכה עצמה עומדת באיסור דאפשר לסוחטו אינו ענין לנ"נ וכבר תמה הפלתי רס"י ק"ו איך קאמר ש"ס דפליגו תנאי באפשר לסוחטו י"ל כ"ע ס"ל אפשר לסוחטו אסור אלא פליגו בנ"נ עיי"ש, ולפענ"ד נראה בבב"ח בוודאי אי לא נ"נ אי אפשר לומר אפשר לסוחטו אסור דטעם דעכ"פ חתיכה אסורה כתבו משום שלא נסחט כולו ונשאר עכ"פ מקצת ונשאר שם איסור עליו כמתחילה וי"ל זה בשאר איסורים דמשהו שנשאר בו הוא איסור בפ"ע רק שאינו נרגש ויתבטל בתערובות אמרינן כיון שהי' בו תחלה טעם האוסרו וכולו לא יצא נשארת באיסור' אבל בבב"ח אם כסחנו ומעט נשאר בו אותו המעט חשב אינגאוסר אוסר לעצמו דהיתר והיתר הוא וכ"ז שאין טעם בבשר ליכא איסור לא בחלב ולא בבשר וכסברת הרא"ש בנדה דגם דהיתר בהיתר אינו בטל שאני בבב"ח דכן גזרה התורה שאין התחלת האיסור כ"ז שלא נתן טעם ולאו משום ביטול איסור אתינן עלה כן הדבר הזה מאחר שנתמעט הטעם אין כאן דבר לחול עליו שם איסור ולמה תשאר החתיכה באיסורה וע"כ דנ"נ ועצמיות איסור יש בה ותאסר ממילא אחרים וע"כ רבנן דלא ס"ל שאוסרת אחרות ס"ל בבב"ח אפשר לסוחטו ג"כ מותר כנ"ל נכון ופשוט:

תוכן העניינים

כתב סופר על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה