אור ברסלב
כתב סופר על חולין חולין › דף קג.

כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

חולין · דף קג.

דף קב.

אמר אביי כגון שנטרפה עם יציאת רובו מר סבר לאברי' עומדת הקשה תוס' איך סובר ר"ל אם כרבנן או כר"י ועיין מהרש"א הקשה גם לר"י קשה, והי' נ"ל די"ל הא דאמרו רבנן כל שבשרו מותר היינו אם כבר הוא אסור משום איסור אחר כגון בטמאה שכבר הוא אסור משום טמאה קודם שבא איסור אמה"ח משא"כ כאן טריפה ואמה"ח באי' בב"א לא מקרי שבשרו אסור דהא כשבשרו אסור משום טריפה אז בא גם איסור אמה"ח כן י"ל לר"י דס"ל כרבנן רק לר"ל מקשה תוס' שפיר מאי צריך רבא לומר דר"ל ס"ל לאו לאברים עומדת יאמר דר"ל ס"ל ג"כ לאברים עומדת וס"ל כרבנן ול"ל כיון שבב"א בא לא מקרי כל שבשרו אסור וס"ל לרבנן גם בב"א מקרי בשרו אסור, שוב מצאתי כן בהגהת מהרש"א מבעל ברכת הזבח זצ"ל וכן מצאתי ראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל:

והנה הקשה המהרש"א לתירץ תוס' דכל מין שבשרו אסור. למאי צריך לרבנן כלל דרשא למעט טמאה מאמה"ח הרי ר"ל ס"ל דגם בטריפה שאינו ממועט שאינו חל ונדחק מאוד, ונלפע"ד ליישב,:

הנה תוס' ביבמות ל"א ע"ב כתב הא דלחד אוקימתא טריפה חל על אמה"ח הגם שאין בו לא כולל ומוסיף ואמה"ח אסור לב"נ מ"מ חל משו' דאמה"ח יש לו קולא דיש היתר לאיסורו עיי"ש, וצ"ע לפ"ז איך מקשה ש"ס לעיל בפשיטות לר"י למה צריך קרא לרבות אמה"ח בטמאה הרי איסורו נוהג בב"נ והרי ס"ל בגה"נ דחל משום זה דלמא שאני אמה"ח דיש היתר לאיסורו משא"כ גיד, ועיין פלתי סוף סי' ס"ב שהקשה מתוס' אחר דיבמות שם על קושי' תוס' מר"א הלא ב"א הוא עיין בו, ולא הקשה על דהקשה ש"ס מר"י, וגם הי' בהעלמת עין ממנו במח"כ תוס' שהבאתי דכ"כ על אמה"ח וצ"ע כהנ"ל, אבל נ"ל דא"ש דלכאורה צ"ל מאי יש היתר לאיסורו שייך באמה"ח, לפי מ"ש תוס' בפסחים כ"ז ע"ב דנזיר מקרי היתר לאיסורו כיון שיוכל להתיר האיסור תוך למ"ד יום לנזירתו וניתר האיסור תוך משך זמן איסורו וכן חדש לר"י דיום הנף כולו אסור והעומר מתיר האיסור עיי"ש, וכי כן באמה"ח דמותר במיתת הבהמה מאי היתר לאיסורו איכא הכא אז איכו אבר מן החי שאסרה התורה כי אינו נחתך מן החי רק מן המת, והא דכתב תוס' ביבמות דאחות אשתו הוי התירה לאיסור ולא אשת אח צ"ל ג"כ כיון דגם אחר מיתה היא אחות אשתו ואשת אח אסור לאח"מ דאשת אח מקרי כן אחות אשתו היא רק מיתה התירה מקרי היתר לאיסורו, אבל אמה"ח אין כאן היתר לאיסורו דאין זה כלל אמה"ח רק אבר מן המת אלא דא"ש כיון דמפרכסת מותר ולב"נ אסור מפרכסת דעדיין חי הוא לולי מי איכא מידי ולישראל שרי כיון דשחיטה מתיר מנבילה כי מתיר מאמה"ח וחשבינן למיתה ושפיר מקרי היתר לאיסורו שמותר אמה"ח ע"י שחיטה כנ"ל ועיין, ומעתה א"ש דכ"ז באמה"ח של טריפה דשחיטה של טריפה מתיר אמה"ח במפרכסת כיון שמטהר מידי נבילה כמבואר ושפיר קיל אמה"ח דיש היתר לאיסורו וכתב תוס' שפיר ביבמו' דלכן חל טריפה עליו, אבל לעיל בטמאה דאין שחיטה מתיר אמה"ח במפרכסת כמ"ש ת"ח לעיל כיון דאין בו דין שחיטה כי כן אמה"ח של טמאה אין היתר לאיסורו ושפיר מקשה ש"ס לר"י ל"ל קרא לרבות הרי דומה לגיד כנ"ל נכון ועיין, ומיושב ממילא קושי' מהרש"א הגם דס"ל לר"ל דעל טריפה אינו חל הגם שאסור לב"נ וי"ל טעמו משו' דקיל דיש היתר לאיסורו, משא"כ בטמאה הצריכו חכמים שפיר קרא למעט דה"א דחל דאמה"ח של טמאה אין היתר לאיסורו כנ"ל וא"ש עיין:

ובזה י"ל קושי' תוס' דהקשה הלא ר"י אית לי' כולל בשבועות מכ"ש ונדחק, והנה קושי' תוס' ל"ק כ"כ די"ל דס"ל דאין זה מוסיף מב"נ לישראל וכבר כתב כן בפלתי סברא זו אלא דקשה מ"מ קושי' תוס' דמ"מ כולל הוא אמה"ח דחל על משהו בשר גידי' וכו' דאינו בטריפה, ולהנ"ל א"ש די"ל דס"ל דאמה"ח קל שיש היתר לאיסורו, ובשבועות שם דאיתא בשאלה כבר כתב תוס' בפסחים ל"ז ע"ב הנ"ל דאיתא בשאלה כא מקרי היתר לאיסורו כ"כ כיון דחכם עוקר כדר מעיקרו עיי"ש וא"ש:

עוד נ"ל ליישב קושי' מהרש"א הנ"ל דס"ל הא דס"ל לר"ל דלא חל אמה"ח על טריפה משו' דאמה"ח הותר מכללו דלפי דממעטי' אמה"ח מטמאה ממועט ג"כ אפי' אבר שיש בו משהו בשר גידי' ואין בו רק ח"ש לר"ל מותר ולר"י ג"כ אין בו רק איסור קל בעלמא של טמאה ואין בו אמה"ח והותר מכללו לכן אינו חל על טריפה, וצ"ל הא דלקמן לחד אוקימתא מסיק דפליגי אי טריפה חל על אמה"ח ומסיק דווקא על חלב דהותר מכללו ולא אבר ולפמ"ש גם אבר הותר מכללו צ"ל דלהך לישנא ס"ל לר"י כר"י דאמה"ח נוהג בטמאה או דס"ל דכיון דח"ש אסור מה"ת עכ"פ ויש בו טמאה לא מקרי הותר מכללו, ועכ"פ ניחא מ"ס דאם ממעטי' מטמאה הותר אמה"ח מכללו וכל זה אחר שיש לנו מיעוט על טמאה שוב הותר מכללו וקיל מטריפה ול"ק לרבנן ל"ל מיעוט אם לא הי' מיעוט לטמאה לא הי' אמה"ח הותר מכללו הי' חל על טמאה שפיר ומיושב קושי' מהרש"א הנ"ל על נכון עיין, וצריך אני לבאר הגם דבשרצים הותר מכללו וכן בדגים וחגבי' אבל כבר נתקשה בראש יוסף מנ"ל לחכמים דבשרצים וחגבים ודגים דמותר דכל שדמו מותר ילפינן בסנהדרין לב"נ וה"ה לישראל אבל הלא ל"ל היקש לדם כל שדמו אסור וה"ה איפכא והנה שרצים י"ל ממועט כמו בהמה טמאה כ"ש שבשרו מותר ודגים וחגבים כתב דצ"ל דלאו נפש מקרי ואין חיותם חיות דזוטורא חיותם, ולפ"ז א"ס דלא הותר מכללו לולי מיעוט דטמאה דהי' בשרצי' ג"כ אמה"ח, ודגים וחגבים לא שייך הותר שאין זה בכלל לא תאכל הנפש דלאו נפש מקרי ואמה"ח דבדם לרשב"א וכמה פוסקי' בשרו אסור ממועט ג"כ אחר שיש מיעוט בבהמה טמאה כל שבשרו מותר וא"ש עיין בכל זה כי קצרתי:

עוד י"ל דאיכא נפקותא אי משום דאין חל על טמאה מ"מ איסור יש בו מדאורייתא כמבואר:

בש"ס יבמות דלקוברו בין רשעים גמורים אבל כשמיעט הכתוב טמאה מכל שבשרו מותר אין בו איסור כלל דבשרו אסור ואיכא נפקותא לענין מאכילי' קל קל דלית בו איסור של אמה"ח כלל משא"כ טריפה וא"ש ובזה י"ל מה שהקשו על הטור שכתב דאין בטמאה אמה"ח דהנפקותא לענין מאכילי' קל קל כנ"ל ועיין:

ובמיתי איסור אבר וחייל אאיסור טריפה קמפלגי הנה פי' רש"י לאו לאברים עומדת דכיון דנטרפה בשעת לידתה וכו' נתקשה המהרש"א למאי צריך עתה שנטרפה בשעת לידתה גם בנטרפה אח"כ א"ש, ונלפענ"ד ליישב, הנה קשה לי לשיטת רש"י דלבשר עומד גם אי לאו לאברים עומדת וכבר ישבתי לעיל קושי' תוס' דווקא לר"י ס"ל כוי אבל קשה לי עדיין לר"י איך חל איסור אבר על בשמה"ח באבר שיש בו כזית כמו דאיירי כאן ועל איסור טריפה חל כמו שפי' רש"י כיון שאסור לב"נ אבל איך חל על בשר מה"ח הלא גם בשמה"ח אסור לב"נ ואין לו חומר' נגדו, ונ"ל הנה הפלתי נתקשה ברש"י למאי צריך לפרש טעמא דר"י משום שנוהג בב"נ הול"ל כיון שחל על משהו בשר גידי' כן חל על כל אברים, ונ"ל ליישב דס"ל כיון שאמה"ח יש היתר לאיסורו כמ"ש לעיל א"כ הוי נגד טריפה קל על חמור דלא אמרינן כולל כמבואר ולכן הוצרך לומר שאיסורו בב"נ והוי חמור על קל או עכ"פ שוה וכולל וא"ש כנ"ל עיין, ולפ"ז א"ש דעל בשמה"ח חל שפיר משום מיגו דמשהו בשר וגידי' וקל אינו משום היתר לאיסורו דגם בשמה"ח יש היתר לאיסורו ושווי' ושוב חל משום כולל ול"ק קושיתי עיין, ומעתה מיושב גם קושי' מהרש"ח דאם לא נטרפה מיד שוב טריפה אינו חל על בשר מה"ח דהא אסור לב"נ וטריפה אינו בב"נ והלא משו"ה חל אבר על טריפה משום דנוהג בב"נ ואיך יחול טריפה על בשמה"ח וע"כ דנטרף מיד ומיושב קושי' מהרש"א עיין וק"ל:

רבא אמר כגון שתלש אבר וטרפה בו וכו' מכאן בוודאי קשה לרש"י דכבשר עומד איך בא טריפה וחל על בשר דקדם וגם אבר איך חל הלא לא חל על טריפה מכ"ש על בשר וצ"ע:

אמר ר"י אכל חלב מן החי וכו' חייב ג', עיי' תוס' שבועות פ' שבועות שתים בתרא הקשה לשיטת רש"י דאיכא עשה דוזבחת א"כ איך חיילי' כולם טריפה ואבר וחלב על עשה וזבחת, ותו הקשה איך אפשר לאמה"ח שיחול לעולם על וזבחת עיי"ש ובמהרש"א שם שכתב דבלא"ה ל"ק מטריפה וחלב י"ל לאח"מ חיילי', ועיין טה"ק זבחים ע' שנתקשה בדברי מהרש"א אלו עיי"ש, והנה קשה ג"כ מנבילה איך חל על עשה וזבחת דהיא לאח"מ כמבואר, והנה דברי תוס' שבועות שם צריכי' ביאור בלא"ה דלא הקשה רק על אמה"ח ולא מבשמה"ח, ונ"ל דלכאורה ל"ק כלל איך חל הלא כבר כתב תוס' לעיל ר"פ ג"ה כיון דא"א בענין אחר ואין זה בכלל אין איסור חל דכך ציותה תורה ולעולם שני איסורי' יחד המה, ועיין בראש יוסף כאן ונ"ל דלכן לא קשה לי' מבשמה"ח וכן מנבילה דכך ציותה תורה, אלא דהוקשה מאמה"ח י"ל דציותה דווקא על כך במשהו בשר גידי' דליכא עשה וזבחת רק ח"ש וע"ז חל אמה"ח ולא בשאר אברים ומקשה מכאן דס"ל לר"י דגם בחלב וטריפה שיש בו כזית שלם איכא אמה"ח, ובאמת למ"ד כולל א"ש דמיגו דחייל אמשהו בשר וגידי' חל נמי אכל אברי' אבל הקשה לאוקימתא דאבר וחלב וטריפה באים יחד לולי זה לא חל ול"ל כולל מקשה שפיר מנ"ל כלל אמה"ח על עשה וזבחת וכן מנ"ל חלב וטריפה דלמא דווקא אח"מ, וראיתי רבים נבוכי' בדברי תוס' הנ"ל וזהו הנלפע"ד בביאורו, ולהנ"ל י"ל קושי' תוס' מאמה"ח דגם דלא ס"ל כולל היינו דיחול אמה"ח על חלב וטריפה י"ל מ"מ על עשה וזבחת דקיל טובא חל וא"ש ועיין:

ואידך אחלב הוא דחייל דהותר מכללו יש לעיין הכא להך אוקימתא דלאברים עומדת א"כ כל חלב יש בו אמה"ח וכיון שגילתה תורה דטריפה חל על חלב ממילא ידענו דחל ג"כ על אבר דהא חלב א"א בלא איסור אבר אלא די"ל באמת דווקא לאח"מ חל טריפה עליו דאזיל איסור אבר ממנו, אלא דלהמעיין בזבחים ע' ע"א אמר רבא דצריך קרא לרבות תרתי טריפה ונבילה דחל על חלב דמנבילה ה"א הא דמטמא מטריפה ה"א דמחיי' וכי כן אם טריפה אינו חל על אבר ודווקא לאח"מ חל על חלב א"כ מטריפה נדע נבילה דגם טריפה על חלב רק לאח"מ ותרתי ל"ל וצ"ע לכאורה וי"ל כיון דעכ"פ שם טריפה במק"א חל מחיים אלא גם נבילה יש מחיים יש כמה נבילות מחיים, וי"ל דעכ"פ איסור טריפה יש בו מחיים גם דאינו חל על אבר מ"מ היינו למלקות אבל איסורא אית בי' כמ"ש לעיל ועדיין צע"ק:

דהותר מכללו, עיין ש"ס פסחים סוגיא דחזקי' ור"א עושה ש"ס פלוגתא דתנאי ר"ש ור"י הגלילי אי מקרי זה הותר מכללו דעכ"פ בבהמה לא הותר: מכללו, וי"ל דאידך ס"ל דזה לא הותר מכללו כיון שאינו בבהמה כנ"ל, ועיין נב"י ח"ק, חאו"ח סי' ל"ו ובתנינא חלק יו"ד סי' י"ג, ומ"ש אני בעני' בחידושי לעיל ל"ב ע"ב, ולעיל ק' ע"ב:

והנה הרמב"ם פסק בתלש אבר וטרפה בו חייב שתים ושוב כתב תלש חלב חייב שתים ובתלש אבר חלב מטריפה חייב ג', ועיין בלח"מ שהקשה מאחר דע"כ פסק לאו לאברים עומדת דכתב בו בתלש אבר וטרפה בו שחייב שתים הואיל ובאים בב"א וס"ל ע"כ דאין אמה"ח חל על טריפה דאל"כ גם בנטרפה מתחלה חייב שתים א"כ איך כתב בבבות שאחריו דחייב שתים ושלש והאריך ליישב ולא עלתה בידו ועיין פר"ח גם הוא נדחק מאוד ועיין פלתי דבר שכלי', ואומר הנלע"ד ליישב, ע"פ קושי' תוס' לרבא דאמר בתלש אבר דמנורפה בו א"כ איך משכחת ג' ונ"ל די"ל הטעם דאין אבר חל הגם שאסור לב"נ כבר כתבנו לעיל דאית לי' קולא דיש היתר לאיסורו וכתבתי פירושו דניתר בשחיטה ומפרכסת מותר בעודו חי, והנה נ"ל לומר דמפרכסת מותר דווקא באברים דשחיטה מתיר באכילה או בשל טריפה דשחיטה פועל לטהר אבל בחלב דאין שחיטה מתיר באכילה וגם אין מטהר מידי נבילה דגם של נבילה אין מטמא כמבואר א"כ לא מועיל ג"כ להוציא מידי אמה"ח ויש לדמות לטמאה שאין שחיטה מועיל להוציא מידי אמה"ח הגם שיש לחלק הרבה ביניה', מ"מ י"ל גם בחלב הדין כן. ומכ"ש לפי מה שראיתי בחי' אאמ"ו זצ"ל שכתב די"ל בחלב ליכא עשה דוזבחת כיון שלא ניתר בו לא נאמר עליו וזבחת א"ש, בוודאי דאמה"ח דניתר בשחיטה טרח הפמ"ג להמציא מנ"ל וכתבתי במקומו מדכתיב וזבחת ואכלת משמע מיד וכי כן בחלב ליכא כל זה באמת אסור משום אמה"ח כל זמן שמפרכסת כנ"ל ועיין בכ"ז, ומעתה י"ל שפיר הגם לרבא ס"ל לר"י דאין אמה"ח חל על טריפה היינו משום דיש היתר לאיסורו, אבל בתלש חלב של טריפה חל שפיר כיון דאיסור אבר מה"ח שיש בחתיכה של חלב אין לו היתר לאיסורו ע"י שחיטה רק לאח"מ וכבר כתבתי לעיל דאין זה היתר לאיסורו מה שיותר אח"מ וחל שפיר על חלב וטריפה ומיושב קושי' תוס', והא"ש הרמב"ם דתחלה בתלש אבר הוצרך לומר בב"א, אבר בתלש חלב וכן חלב של טריפה ס"ל דשפיר חל וא"ש כנ"ל עיין: באופן אחר ב"ל ליישב ואומר דס"ל להרמב"ם דאבר מה"ח חל על טריפה וחלב כאידך אקומתות והא דכתב תחלה תלש אבר דמטרף בו לרבותא נקט, הנה יש לעיין על אוקימתא דרבא בתלש אבר דמטרף בו שבאי' בב"א לפי דאמר רבא לעיל אי מחשבת אוכלי' שמה מחשבה חשבה ע"מ לאכלה חייב, א"כ מיד כשמחשב לחתוך האבר קודם שעשה מעשה וחתך בא עליו איסור אמה"ח ע"י מחשבתו ושוב כשחותך האבר ונטרף בו כבר הי' עליו איסור אמה"ח ושוב איך חל טריפה עליו וצ"ע לכאורה, ועיין שאגת ארי' ס"ס נ"ו סברא כזו ממש עיי"ש אלא דא"ש הלא מחשבה אינה אוסר' רק למחשב ולכ"ע שרי כי כן לכ"ע אין בא איסור אמה"ח רק כשחתך ובא לכ"ע טריפה ואמה"ח בב"א אמרינן מיגו דחל טריפה לכ"ע שבא עם אמה"ח בב"א חל ג"כ עליו והוא מוסף ממש מוסיף גברא וא"ש, ולפ"ז י"ל דהא אשמעינן הרמב"ם בוודאי אם הי' טריפה קודם בא איסור אבר וחל עליו דחל על טריפה וחלב כמ"ש בהלכות שאח"כ, אלא דאשמעינן בתלש אבר דמטורף בו ה"א שאינו חייב רק א' משום דאבר בא מיד כשמחשב ושוב אין טריפה חל עליו אשמעינן דחייב שתים שבאים בב"א היינו לכ"ע חוץ ממנו הוא איסור ב"א שוב גם עליו תסוב איסור טריפה וכהנ"ל כנ"ל והוא ישוב נכון וישר עיי':

והנה שיטת רמב"ם דחלב וטחול וכדומה מקרי אבר ומוכח מסוגיא ועיין הה"מ ונראה כי שיטת הרמב"ם דבאברים אלו ליכא משום בשר רק משום אבר ואפי' חתך ממנו חייב משום אמה"ח חוץ באבר שיש בו גידי' ועצמות אז כשחותך ממנו בשר כ"ד שדבוק בבהמה יש בו משום בשמה"ח וכן נראה מפורש בהה"מ, ולחנם נתלבט הפר"ח ונתקשה למה לא כתב הרמב"ם בתלש חלב דחייב ג' משום בשמה"ח ג"כ ובשעה"מ האריך ג"כ ליישב ולהנ"ל ל"ק דל"ל לרמב"ם בחלב איסור בשמה"ח, ושיטת הראב"ד שברשב"א סוגיא דזרוע בשילה דחלב בשמה"ח הוא וצ"ע איך יחייב לר"י שלש הלא בשמה"ח וטריפה אין חייב אלא אחת וכ"כ הרשב"א כאן בשם רמב"ן דלכן א"א לומר דר"י משו' בשמה"ח אמר. וראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל דבר נכון שכתב הגם דבכל בשמה"ח וטריפה אינו חייב רק א' כיון שנפסק לר"י מקרא דבשר בשדה טריפה וכו' אבל בחלב דאיכא קרא אחרינא דחלב נבילה וחלב טריפה חייב שתים בחלב דלאו מחד קרא נפקא לן עם בשמה"ח ומיושב הראב"ד אלו דבריו הקדושים וש"י:

והנה פסק הרמב"ם בהלכות מלכים דבב"נ איכא:

בשמה"ח ואמה"ח. ועיין לח"מ שם, ובתשוב' חתם סופר הביא אאמ"ו זצ"ל קושי' משמי' דשאגת ארי' זצ"ל למאי צריך תרתי בנכרי כיון שלא נאמרו שיעורי' בב"נ ליכא נפקותא כמו בישראל דאיכא נפקותא במשהו בשר גידי' ועצמות עיי"ש שתירץ דנפקותא לענין מאכילי' קל קל דאם אכל אמה"ח ואית לי' בשר מה"ח דנהרג שהי' לו לאכול בשר ולא אמה"ח דחייב תרתי עיי"ש, ואולי י"ל דגילתה תורה להקל עליו ע"פ ש"ס סנהדרין [נ"ט א'] דגוי עוסק בתורה חייב מיתה אבל במצות דשייך בי' לא עיי"ש וא"כ איכא נפקותא בעוסק בדין אמה"ח דאין הורגי' אותו, ואם אמרינן לאברים עומדת ולאו לבשר איכא נפקותא באוכל ציפור חי כדלעיל אלא דרמב"ם ס"ל לאו לאברים עומדת וגם ס"ל בב"נ ליכא בעוף איסור אמה"ח עיין וק"ל: ע"ב חלקו מבחוץ מהו וכו' פי' רש"י לכזית אבר קודם שיתננו לפיו ועל בפנים כתב לאחר שבא סמוך לבית בליעתו בלעו לחצאי', ותוס' הקשה עליו מקושי' ש"ס איך משכחת לה, וגם כמו לר"י חייב כשהוא בב"א בבית בליעתו כן לר"ל מונחי' יחד במעיו, ועיין ת"ח שכתב דגם כוונת רש"י כתוס' דהרי כתב בקושי' ש"ס שא"א ללעוס אכילה כולה יחד, אלא שנדחק במ"ש תחלה שחלקו לאבר קודם שיתננו בפיו, וגם לא הרגיש במ"ש בפנ"י שבלעו לחצאין משמע שבזה תלוי אם בלעו לחצאי' ולא אם חלק האבר עצמו, אבל קשה באמת איך מפרש בקושי' ש"ס א"א ללעוס יחד לא תלי' לדידי' בלעיסה רק בבליע' אבל נ"ל ליישב דרש"י ס"ל דהא דרב דימי דלא עשה פלוגתא בין ר"י לר"ל ורבין עשה פלוגתא משום דרב דימי אמר חלקו מבחוץ היינו שאכלו בשתי פעמי' שאכל זה לבדו וזה לבדו ולכן לכ"ע פטור ובפנים היינו שבלעו כחצאי' לכ"ע חייב דגם לר"ל עכ"פ במעיו מונחי' שניהם יחד כקושי' תוס' לרש"י אבל לרבין דאמר בחלקו בפנים פליגו היינו דהוא מפרש חלקו כתוס' שחלק לאבר ובטל מתורת אבר, ולכן בפני' פליגי לר"י חייב דבהנאת גרונו תלי' ולר"ל פטור דבמעיו לא בא אבר שלם וע"ז מקשה ש"ס איך משכחת ופי' רש"י א"א ללעוס בפ"א דהיינו לרבינא תלי' שיהי' אבר שלם וא"א ללעוס בב"א כשיטו' תוס' באופן דלרב דימי פי' רש"י שיטתו ולרבינא ס"ל לרש"י כתוס' כנ"ל נכון, ולפי שהבין תוס' בשיט' רש"י א"כ צ"ע מלעיל דאכל אמה"ח מן הטריפה איך אפשר דיהי' לר"ל חייב משום אמה"ח הא לא מצרפו רק בגרומתא ולעיל ע"כ בכזית בשר איירי כמובן וצלע"ג:

והנה פי' רש"י טעמא דלא מצרפי' משום דחידוש הוא דמצרפי' גידי' ועצמות נימא אין לך בו אלא חידושו דווקא בב"א, וראיתי בחידושי אאמ"ו זצ"ל שנתקשה א"כ בב"ח וגה"נ ושרצים דכולהו חידוש נינהו נימא שלא נצרף בכדי א"פ וזה לא שמענו וגם ציין על ש"ס זבחים ע' ע"א דאמר איפכא דצריך אכילה בנבילת עוף טהור דא"א כיון דחידוש הוא אפי' יותר מאכילת פרס מצרפי' ונדחק בהא דזבחים מהא דעה"נ ובב"ח ושרצים הניח בצ"ע, ועיין פמ"ג סי' ס"ב שדעתו באמת בגה"נ שלא מהני צירוף דחידוש הוא דאין בגידין בנ"ט, ובאמת לא נמצא בראשונים ובפוסקים שיאמר כן ומה יאמר בב"ח דחידוש הוא ובשרצים דקאמר ש"ס ע"ז פ' השוכר דחידוש דמאיסי וכדומה הכי בכולן נאמר כך והנלפע"ד בכלל זה, דהא דקאמר ש"ס כאן דלא מצרפי' באמה"ח לאו שיעשה קולא בשביל דחידוש לא נוציא מכלל כל איסורי' שבתורה שהלכה צירוף בכדי אכילת פרס וכן בב"ח ובכל חידושיו אלא י"ל עפ"י ש"ס פסחים ל"ח ע"א דמסיק דבכל איסורי' מצרפי' אפי' בזה אח"ז ובאיסור והיתר היכי דמצרפי' כגון בנזיר דווקא בב"א כראה כיון דהיתר יהי' משליל לחצי זית איסור דווקא כשאוכלו עם האיסור אז משלים ונחשב היתר ג"כ איסור ולא כשאוכל איסור לעצמו והיתר לעצמו עיי"ש, ובסוגיא שם נסתפקתי אם באוכל מקצת איסור במקצת היתר ושניהם רק חצי זית, ושוב בכדי א"פ אוכל עוד מקצת איסור והיתר והוא ג"כ חצי זית באופן ששתי אכילות אלו הם זית שלם אם מצרפי' אם נימא כיון שבכל פעם אכל מקצת איסור עמו הצטרף מקצת היתר היתר ונעשה איסור דווקא באוכל היתר היתר בפ"ע ואיסור בפ"ע לא מצרפי' אבל באופן זה מצרפי', או נימא דווקא כשאוכל כל השיעור יחד ובהצטרפות ההיתר לאיסור איכא איסור גמור שיעור שלם באכילה זו אמרי' יצטרף היתר להשלים לשיעור שלם ויהי' חייב באוכל מאיסור שיעור שלם, אבל באופן זה דליכא שיעור בכל אכילה ואכילה הגם לר"י דאיכא עכ"פ איסור דאורייתא בכ"ש איסור מ"מ לא מצטרף היתר זה עמו דבעת שאוכלו היתר לא מעלה ולא מוריד שמ"מ ח"ש אוכל ולא גילתה תורה דבאופן זה יתהפך היתר לאיסור ע"י מ"ש ושם הארכתי עיי"ש, ואומר דהיינו דש"ס הכא דבאמה"ח דמצרפת גידי': ועצמות אמרינן מנ"ל דתורה חשבי' כאן לגידי' ועצמות לאוכל דלמא העיקר משהו בשר שיש כאן רק על זה לחוד לא חייב רק בצירוף גידין ועצמות שישלימו לשיעור הנאמר בכ"מ ודווקא כשאוכל כל השיעור בב"א ויתחייב על אכילה מצרפי', אבל באוכל מעט מעט שבכל פעם לא יתחייב על אכילה לא אמרינן שיצטרף ויתהפך משהו גידין ועצמות לא יסור ח"ש רק כשאוכל בב"א וכמו שהארכתי כנ"ל והא"ש דל"ק מבב"ח וגה"נ ושרצים דלא שייך כ"ז לומר הואיל וחידוש לא יהי' צירופ' בא"פ דאין סברא לחלק רק באמה"ח כמ"ש, וא"ש נמי מש"ס זבחים דרוצה לומר איפכא הואיל וחידוש הוא נחמיר יותר וכאן אמר איפכא היינו דכאן איכא סברא לומר איפכא דווקא כשאוכל בב"א ולא יטעו קולא וחומרא דחידש אתינן עלה ומיושב הכל והבן זה כי הוא נכון לפע"ד, עיין תשוב' פנים מאירות ח"ב סי' כ"ו אם בברכת הנהנין מצרפין ועיין מג"א סי' ר"י ובאחרונים שם ובספר מגן גבורים שם ועיין או"ח סי' תע"ה סעי' ו' ובמחצית השקל ויתר אחרונים:

מחוסר קריבה לאו מחוסר מעשה דמי, לשיטת רש"י דתלי' אם אוכל בב"א או לחצאין מובן שפיר דר"א ס"ל כיון דמחוסר רק קריבה דבידו לאכול ביחד לאו כמחוסר מעשה דמי, אבל לתוס' דתלי' אם נחתך האבר בטל מתורת אבר קשה להסביר כיון שכבר נחתך שוב א"א אפי' במעשה דהרי כבר נחתך ואם יניחם יחד בפיו מ"מ כבר בטל תורת אבר ואין בידו, ונראה מדברי תוס' כי הרגיש קצת בזה ולכן מסיים בסוף דבריו דר"א מ"מ פליג, אבל לא זכיתי להבין איך פליג ואיך נתן טעם לדבריו דמחוסר קריבה וצל"ע, וי"ל בזה שיטת הרמב"ם דס"ל דיש שני מיני' חלקו שמחלק אבר מעצמות או שאוכלו מעט ואין להאריך:

הרי נהנה גרונו בכזית, והנה דין זה הלכתא הוא בכל איסורין שבתורה דבהנאת גרונו מחויב ואאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בתשובה הנדפסת בסוף רמב"ן על קידושין האריך בדין זה ומייתי תשו' פנים מאירות ח"ב סי' כ"ו דלענין ברכת המזון וכל ברכת הנהנין תלי במעיו כיון שעיקר ברכת המזון תלי' בשביעה והוציא זה ממ"ש הרא"ש ברכות גבי מטעמ' א"צ ברכה ועיין טוש"ע או"ח סי' ר"י ובמג"א שם והנה פשיטא לי' לאאמ"ו זצ"ל שם דביה"כ בוודאי ג"כ לכ"ע תלי' במעיו דביתובא דעתי' תליא מילתא הגם שמירושלמי פ"ח דתרומה אמר לר"א דאפי' ביה"כ ס"ל הנאת גרונו מ"מ מש"ס דידן גבי מטעמת נראה דגם בתעני' תלי' במעיו, שוב מצאתי לו בקונטרסו לסוגיא דח"ש דכתב דבשתי' לכ"ע גם לר"ל בגרונו תליא וחילי דילי' מש"ס סוכה מ"ט ע"ב כי שבע אינש חמרא מגרונו שבע ועיין רש"י שם שאין דומה לאכילה דבמילוי כרס תליא משא"כ בשתי' כי שתה מעט מעט ונתמלא כריסו מ"מ לא שבע עד דשתה שתי' מרובה עיי"ש, ראה זה דבר חדש ולא מצאתיו: ואני בנו תלמידו עשיתי לו סמוכי' מרמב"ם פ"י מהלכ' תרומות שכתב באוכל תרומה ביוה"כ חייב בקרן וחומש ובהלכות שלאחריו כתב דנזיר ששתה יין תרומה פטור מחומש ועיין כ"מ שם כיון שבלא"ה אסור לו לאו שתי' מקרי וצ"ע א"כ למה בשתה ביוה"כ יהי' חייב, ויש לחלק בנזיר הוא עצמו בוטלו מתורת אוכל ע"י נזרו משא"כ יוה"כ הקב"ה גזר עליו, וכה"ג מפרש ר"ן בשבועות פרק שתים בתרא בהא דקאמר ש"ס שאני נבילות וטריפות דארי רביע עלה עיי"ש, אבל היותר א"ש ע"פ כלל הנ"ל דביוה"כ בהנאת מעיו תליא להלכתא א"כ בשתה ביוה"כ קודם שיתחייב משום יוה"כ חייב לשלם משום תרומה בהנאת גרונו ושפיר שתי' חשובה אצלו בגרונו ועדיין אין בו איסור דאוריי' דיוה"כ, אבל בנזיר מיד בגרונו אסור משום נזירתו אין שתי' כלל אצלו ולא יתחייב עלה משום תרומה וא"ש, וגם יש ראי' למ"ש אאמ"ו זצ"ל דשתי' שאני גם לר"ל תליא בגרונו וא"כ כן לדידן ביוה"כ והא"ש דכתב רמב"ן אוכל תרומה ביוה"כ ולא נקט שותה כמ"ש שם מיד אחרי כן ולהנ"ל ניחא דבשותה גם משום יוה"כ חייב בגרונו והי' פטור לשלם קרן וחומש כמו בנזיר וא"ש עיין:

ועיין לח"מ הלכות מאכלות אסורות פרק הלכה שתמה על הרמב"ם שס"ל דשיעור צירוף שתי' הוא בכדי שתי' רביעית א"כ איך שייך צירוף מיד כשפוסק הוא יותר מכדי שתי' רביעית ונדחק ששותה מהר, ואני אמרתי באופן ששותה בגרונו ומגמע וחוזר ונוטל לתוך פיו ובשתי' כזו לא ישהה כמו ששותה ויורד לתוך מעיו ושיעור צירוף שתי' כמו ששותה רביעית לתוך מעיו וכשותה עד מקו' בליעה ופולט וחוזר ושותה עד רביעית מרוויח זמן מה, וזה שיעור צירוף וזה יותר נכון ממ"ש לח"מ כנ"ל, וביוה"כ אם תליא במעיו הי' קשה לכאורה אלא להנ"ל דבשתי' לעולם תליא בגרונו א"ש ועיין:

ויש לעיין אם ביוה"כ במעיו תליא הא דמתניתין:

יש אוכל אכילה אחת וחייב עליו ד' חטאות וכו' ור"מ אומר אם הי' שבת והוציאו בפיו חייב וכתב תוס' בשבת ק"ב דעל הוצאה חייב ג"כ בגרונו דאל"כ איך אמר אם הי' שבת הלא על אכילה חייב בגרונו וכבר עבר קודם שהוציא עיי"ש, ואם ביוה"כ תליא במעיו א"כ איך חשבו יוה"כ בהדי אחרינא, וי"ל באפשר בזה פליגי ר"מ וחכמי' דר"מ חשיב בהדי אכילו' דס"ל ביוה"כ במעיו תליא א"כ גם על אכילות לא נתחייב כלום עד שבא למעיו, ורבנן אמרו לא מן השם הוא זה דס"ל כר"א בירושלמי דתרומות דס"ל גם ביוה"כ תליא בגרונו אחרי כי אין לחשוב בהדי אכילות היוצא שכבר עבר על כל לאוי דאכילות קודם שבא למעיו כן י"ל ועיין: ויש לעיין במנחות ק' ע"ב במתניתין אלכסכדרי' הי' אוכלי' שעירי יוה"כ בליל שבת חי עיי"ש והלא יכול לאכול ביוה"כ דתליא במעיו והי' יכולי' לאכול ביוה"כ בגרונו דמקיימי מצות אכילה כמו שנכתב לקמן אלא בלא"ה צריך לעיין דהא יכולי' לאכול ח"ש מכ"ש לר"ל ובמק"א הארכתי בזה דח"ש ואין כאן מקומו להאריך:

והנה כתב אאמ"ו זצ"ל בתשובה הנדפסת הנ"ל דפשיטא דלענין מצוה יוצא בגרונו ג"כ ומייתי ראי' קצת לזה, ולפע"ד נראה ראי' מהא דרבא דפסחים קט"ו ב'] בלע מצה יצא כרכו בסיב לא יצא ועיין מל"מ הלכות מאכלות אסורות פי"ד הלכה י"ב שמסופק באיסורי' מאי דינו ומסיק דלעיל בפלוגתא דר"י ור"ל ספג"ה נראה דזה תליא לר"ל דבמעיו תליא במילוי כרס כרכו בד"א חייב דמפסיק בגרונו אבל מ"מ נתמלא כרסו, משא"כ לדידן לא חייב דלא נהנה גרונו שד"א הפסיק כנ"ל כוונתו פשוטה ומדברי תוס' כאן נראה ג"כ דפשיטא לי' דלר"ל רק מעיו בעינן דהא הקשה לרש"י גם לר"ל יתחייב כיון שבמעי' בא יחד ואינו מוכרח וכי כן רבא דס"ל כרכם בסיב לא יצא עכצ"ל דבגרונו תליא וחזי' שגם מצה בגרון תליא, וגם סגי בהכי: ויש לעיין לכל הנ"ל א"כ מאי טרחו בירושלמי דמביא תוס' ר"ה י"ב איך אכלו מצה כשנכנסו לארץ לפמ"ש הה"מ בהלכות חמץ ומצה דכוונת רמב"ם כרכו מצה במרור ידי מצה יצא כיון שטפילה היינו לכן אינו מפסיק כיון שצורך מצוה הוא עי"ש היטב ובלח"מ, וכי כן הי' להם לאכול מצה כשנכנסו לכורכו במרור ומשו' מצה יצאו דלא הוי הפסק ומשום חדש לא עברו דאיכא הפסק כמ"ש מל"מ דלענין איסור ע"י חציצה לא עבר וצ"ע בהנ"ל, ואולי כל הני אמוראי דירושלמי ס"ל הנאת מעיו בכ"מ ועיין היטב בזה וצ"ע: ועיין פרק שבועות שתים בתרא [כ"ח א'] דמקשה ש"ס על הא דאמר רבא נשבע שלא אוכלנה ואכל אם נשתייר כזית נשאל עליו למה צריך כזית ומתרץ בחד תירץ בנשבע שלא אוכל וצריך כזית עיי"ש, וצ"ל הגם דח"ש אסור מ"מ כיון שאין בו רק איסור ולא מלקות לא מועיל שאלה עליו או אפשר כיון דאין עוד חזי לצרופי כיון שכבר אכל כל הכי זיתי' מותר הך ח"ש מדאורייתא, אבל צ"ע הרי יש בו צירוף שיאכל ויקיאו כמו דאמר כאן לר"י חזר והקיאו חייב כן יש בזה, אלא לכאורה י"ל דלפי תירץ זה צ"ל דרבא ס"ל כר"ל במעיו תליא אלא דקשה הרי אמר רבא כרכו בסיב לא יצא ע"כ ס"ל בהנאת גרונו תליא וצל"ע:

והנה ראיתי בתשובות שבות יעקב ח"ב סי' י"ח שמסופק באם אין לו אלא חצי זית מצה בליל ראשון אם חייב לאכול אותו ח"ז אם יש בו מצוה עכ"פ כמו ח"ש דאסור מה"ת עיי"ש ומ"ש שם לפשוט לא אוכל להבין ועיין במג"א החדשות סי' תע"ה בשערי תשובה שהביאו ג"כ ועיין בהנ"ל סי' תפ"ב שוב הראוני שכן מסופק בזה בספר הרי"ט אלגאזי דף נ"ה ע"ה, ולפע"ד הרי יוכל לאכול בתרתי ולהקיאו ושוב ליטלו לתוך פיו עד שיצורף להיות כזית כמו כאן לענין איסור כן בזה, ואם בוודאי אם יש לו יותר לא יעשה זה ובכלל הקריבהו נא לפחתיך אבל כשאין לו יוכל לצאת מצוה ממש באופן הנ"ל כנ"ל, וא"כ אין מקום ג"כ לאריכ' מ"ש בשערי תשובה סי' פ"ב באם אין לשני אנשי' רק זית מה יעשו להנ"ל יכולי' לחלקו וכ"א יוכל לצאת ידי מצוה גמורה ע"י אופן הנ"ל כנ"ל לדינא ועיין בכ"ז היטב, ועיין יומא פ"א ע"א זר שאכל שופין ובס' תוספ' יה"כ שהקשה מכאן ונעלמו ממנו דברי תוספת ישנים שם שהקשה כן ותירץ דכאן שלא בפניו עיי"ש וצל"ע א"כ י"ל הא דאמר חצי זית אחר היינו אפי' בפניו, ובלא"ה צ"ל דל"ק דביומא באכל אחר מאיס לאחר לאכול מה שהקיא זה משא"כ כאן המקיא אוכל ולא מאיס, ועוד נ"ל דשם כבר בלע למעיו והקיא אז נמאס משא"כ כאן י"ל שלא בלע רק עד בית הבליע', ומיושב ג"כ מהא דלעיל ע"א ע"א דמחלק בין בפניו דווקא:

כשבלע למעיו אז נמאס ונתעכל כנ"ל נכון, ועיין תוס' מנחות ס"ט ע"א ד"ה דבלע ועיין בכ"ז היטב:

סליק פרק גיד הנשה בעזה"י בריך רחמנא דסייען עד כאן:

חי' פרק כל הבשר:

כל הבשר אסור לבשל בחלב כתב רש"י אע"ג דאמר רחמנא גדי ה"ה לחי' ועוף ומפלגי לקמן למ"ד דאורייתא למ"ד דרבנן, צל"ע כוונת רש"י מה דכתב תחלה דאע"ג דאמר גדי לא ממועט חי' ועוף הלא למ"ד דרבנן חי' ועוף ממועט, והול"ל לקמן פליגי אי דאורייתא או דרבנן, ונ"ל ע"פ שכייל הט"ז בג' דוכתא דהיכי דמפורש בתורה להתיר לא יש כח ביד חכמים לאסור וא"כ אם גדי ממעט חי' ועוף איך אסרו חכמים מאי דמפורש להתיר אלא דבאור' בגדי יש לומר ה"ה חי' ועוף רק ממעוטי' מדכתיב ג"פ לא תבשל גדי ע"כ במכווין כתב למעט חי' ועוף אבל בלשון גדי לעצמו לא ממועט רק מדכתיב ג"פ ובכל פעם כתיב גדי זה אין מפורש כ"כ מקרי ויש כח לאסור וזהו דכתב רש"י אע"ג דכתיב גדי מ"מ אין ממועט חי' ועוף מגדי עצמו ולקמן פליגי אי דאורייתא או דרבנן ולמ"ד דרבנן שפיר אסרו כיון דגם לדידי' אין מפורש להתיר כנ"ל וק"ל:

והנה כתב הר"ן דאסור לבשל היינו בישול ולא כרשב"א דס"ל דנכלל בו ג"כ אכילה ועיין ריטב"א, וכתב דלכן קתני כל לרבות בשר קדשים דה"א דכיון דאין חל איסור בב"ח באכילה ה"ה דאין אסור לבשל כמו דאיכא באמת לחד לישנא לקמן כשם שאין לוקה על אכילתו קמ"ל דבישול מ"מ אסור, ולא זכיתי להבין דלכ"ע איסור איכא גם באכילה כדמסיק ביבמות אלא לקוברו בין רשעי' גמורים רק שאין חיוב מלקות וכי כן פשיטא שאסור לבשל לכ"ע דהרי ג"כ איכא איסור אכילה משום בב"ח בקדשים וא"כ מאי רבותא אשמעינן אסור לבשל ומלקות לא נזכר במתני' כלל:

ונ"ל דמכ"ז הוכיח רמב"ם דבישול דמתני' היינו אכילה כמ"ש ה"ה להרמב"ם ולכן לא מזכיר קדשים דבאמת אינו חל איסור בב"ח עליו ומדין בישול לא איירי במתניתין ולפי"ז למ"ד לקמן דכשם שאין לוקין על אכילתו אין לוקין על בישולו לא מוכח די"ל דמתני' אסור לבשל בישול ממש והא דלא קתני אחד קדשים דבאמת אין לוקין על בשולו ולענין איסור ולא מלקות ליכא חידש כמ"ש לעיל ועיין, ומה שי"ל בישוב רמב"ם בפי' המשנה יבואר לקמן אי"ה:

תוכן העניינים

כתב סופר על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה