כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
חולין · דף קב.
ור"י ל"ל קרא וכו יש לעיין י"ל דווקא בגה"נ דכאמר' ולא נשנית לר"י א"כ עתה לישראל אסור באיסור שכבר נצטווה שפיר איסור זה חומרא יש לו שהוא מקדמת דנא מקודם שנצטוו על הטמאים, אבל אמה"ח כאמר ונשנית ובסיני הי' ציווי מחדש ופני' חדשו' באו לכאן שלב"ב הי' ציווי בפ"ע ולעם ה' מצוה מאוחר' על אמה"ח מי הגיד לנו דר"י סובר בזה שנאמר שחמור איסורו מכח שגם ב"כ נצטוה בה ועיין פי' המשני' במשנה נוהג בטהורים שס"ל דגם לרבנן הי' אסור לבני יעקב אבל פליגי וס"ל שציווי זה שבתורה בסיני נאמר ואין אנו שומרי' המצוה בשביל שנאסר לבני יעקב וכמו מילה עיין בו בפנים נראה דס"ל כהאי דלר"י דמה שנאמר על כן לא יאכלו נצטוה אז ומכח זה אנו שומרי' עתה דבר זה הוי חומר שמכבר נאסר ולרבנן אין אנו שומרי' מצוה של בני יעקב ומחדש נצטווינו עליו אין לצרף זה החומר של בני יעקב וכן י"ל החילוק לר"י בין גה"נ לאמה"ח וכמ"ש וצ"ע:
וע"פ סברא זו י"כ הא דנתקשה בראש יוסף לר"א דמצריך היקש לדם א"כ מנ"ל דאמה"ח נאמר' ונשנית דלב"נ ג"כ נאסר דלמא נשנית משום דבר שנחדש בה להקיש דיהי' נוהג בטמאה ג"כ עיין בו שהניח בצ"ע, ולהנ"ל י"ל דס"ל לר"א אם לא הי' נשנית שנית בסיני והי' הציווי רק לישראל ככל נאמר' ולא נשנית א"כ הי' חומר כמו גה"נ לר"י שאנו שומרי' עתה מה שכבר נצטווינו עליה מעצמינו בלי דרש היינו אומרי' דחל אמה"ח על טמאה, אבל מאחר שנשנית בסיני ופנים חדשות בא לכאן ואנו שומרי' המצוה משום שבסיני נאמר שוב אין בו חומר משום שכבר נאסר לב"נ כמובן לכן צריך היקש לדם שיהי' נוהג בטמאה כנ"ל וק"ל,:
ר' מאיר אומר אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד הנה בשמה"ח לא נזכר בר"מ ותלי' לכאורה ג"כ בפלוגתא דר"י ור"ל דלר"י דנפקא לבשמה"ח מבשר בשדה טריפה אין ממועט בשמה"ח רק אמה"ח אבל לר"ל דמחד קרא נפקא שניהם ממועטי' והוא פשוט וכן מצאתי שכתב אאמ"ו זצ"ל בפשיטות בחידושיו, אלא דבאמת לא כראה כן מתוס' לעיל כ"ג שנתקשה לר"מ הוי מי איכא מידי דאין נוהג בעוף ובחי' ובב"נ נוהג, ואי ס"ל בשמה"ח נוהג א"כ ליכא מי איכא מידי חוץ ממשהו בשר גידי' לר"ל דח"ש מותר וזה קשה גם לתירץ תוס' דתירץ משום וזבחת וקשה גם מטמאה לרבנן ולר"ל הניח בקושי', ולר"י הא ל"ק דמשום בשמה"ח איכא לר"מ נראה מזה דס"ל דגם בשמה"ח ליכא לר"מ עיין, ובאמת צ"ע לר"י דבשמה"ח מבשר בשדה טריפה מנ"ל למעט עוף וחי' אדרבא כמו שטריפה אית בהו כן בשמה"ח דהכל חד וצל"ע:
ודע די"ל לר"מ דדרש וזבחת מבקרך וצאנך לדווקא בקר וצאן ודריש לאחריו למעט אמה"ח מעוף וחי' א"כ לדידי' בעוף ליכא בוודאי עשה וזבחת ועיין פמ"ג בפתיחה להלכות שחיטה שמסופק אי בעוף ג"כ איכא עשה וזבחת כיון דרק בקר וצאן כתיב, ולר"מ נ"ל דפשוט דאינו:
רמי רישא אסיפא ומשני נדחק רש"י איך הבין להסיפא עצמו, ועיין ת"ח, דבר נכון, ולפע"ד כראה דלכאורה צ"ל איך פשיטא לש"ס מדקתני ואין שחיטה מטהרתה, ע"כ לענין אמה"ח לב"נ וכתב רש"י דאי לטהר מידי נבילה הלא אין נבילה חל על טמאה כדלעיל, מי הגיד לנו דמתני' כר"י בזה דל"ל אחע"א דלמא אחע"א ס"ל למתני' וליישב נ"ל דס"ל לרב שיזבי ור"מ בפ' דרבנן דס"ל דאינו נוהג בטמאה ממשמעות דלא תאכל הנפש כל שבשרו ולא דרשו ביותר היקש לדם שע"כ צריך לדורשו דמיותר, ולמה ממעטי' ממשמעות בעלמא ע"כ דס"ל אין אחע"א בכ"מ ולכן דחוק להוא:
לומר כאן גזה"כ מהיקש לכן דרשו משמעו' כל שבשרו מותר דתורה מיעטי' מהיקש לדם דכל שבשרו אסור אמה"ח מותר, וכי כן מתניתין דטהרות דקתני אין סופג מ' כרבנן דר"י ע"כ ס"ל אין אחע"א וכי כן אין לומר דאין שחיטה מטהרת מידי נבילה פשיטא אין נבילה חל עליו וע"כ לענין אמה"ח לב"נ קאי והא"ש דסיפא לחוד לא הי' קשי' דס"ל בישראל ולטהרה מידי נבילה רק מכח רישא קשי' לי' סיפא דמרישא מוכח דע"כ סיפא לענין ב"כ קאי כנ"ל וא"ש וק"ל:
רישא בישראל וסיפא בב"נ הנה הרמב"ם בהלכות מלכים [פ"ט הי"א] כתב ויראה לי דבעוף בב"נ אין ממיתי' אותו ועיין כ"מ שנדחק מאוד מנ"ל לרמב"ם הא וגם מה דכתב יראה לי כמסתפק ועיי"ש ועיין פלתי סי' ס"ב שהקשה קושי' חמורה מש"ס דפסחי' [ע"ג אדמתרץ תיקון להוציא מידי אמה"ח והיינו לב"נ והלא לעיל סוגיא דרבוצה מתרץ הא דשוחטי' בחוץ לע"ז בחטאת העוף ולרמב"ם ליכא בזה תיקון לב"נ דאין מצוה על עוף, עוד הקשה מסוגיתינו מאי מקשה לר"י ל"ל קרא הא צריך ריבוי מהיקש משום עוף דל"ל חומרא דאינו בב"נ ומ"מ חל עיין בו, ונלפע"ד ליישב הכל בשניישב ג"כ קושי' רשב"א דמקשה הלא גם לר"א קשה ל"ל קרא דהא רבנן לא פליגו עלי' ר"י בגוף הסברא דחמור הוא הואיל דאסור לב"נ רק שאמרו בסיני נאמר ונדחק כי לר"י אמרו כן עיין בו, ואומר הנה קושי' ש"ס מר"י ל"ל קרא היינו דמוכח ע"כ דר"י ס"ל דב"נ מצוה גם בעוף על אמה"ח דאל"כ מוכח מהיקש דאמה"ח חל על עוף טמא וליכא חמור ולא מוסיף כלל וקשה ילמוד מכאן דאיסור חע"א כמ"ש תוס' לעיל ק"א ע"ב ד"ה תלמוד לומר והא ר"י ל"ל אחע"א כקושי' ש"ס לעיל צ"ב וקשה לילף מכאן דחל, ואין לומר משום כולל חל דמשהו בשר גידי' ועצמות לכן חל גם אכל עוף אין זה מוכרח כ"כ דלר"י דח"ש אסור אם חל על ח"ש ופלוגתא דראשוני' הוא ורשב"א שבועות ל"ל כשיטת תוס', וגם הא יש אופן דליכא כולל כגון בעוף קטן שאין בכורו רק כזית ובאבר ממנו אין כזית אפי' בגידי' ועצמות וחל אמה"ח עליו בכולו אי לאברים עומדת כדלקמן וע"כ דר"י ס"ל דאמה"ח נוהג בעוף לב"נ, ושפיר מקשה ומיושב קושי' הפלתי, והנה לר"א דצריך היקש קשה ג"כ הא לא פליג דאסור לב"נ חמור כקושי' רשב"א מוכח דר"א ס"ל באמת דאין אמה"ח בעוף לב"נ וצריך קרא לעוף ובאמת לדידי' מוכח מהכא דאחע"א ומיושב קושי' הרשב"א דלר"א מתרץ ש"ס שפיר והא"ש דכתב רמב"ם יראה לי כמסתפק כיון דמר"י מוכח דע"כ ס"ל דאיכא אמה"ח בעוף לב"נ דהא ס"ל אמה"ח נוהג גם בעוף טמא לישראל כדאמר ובטמאה דקאי אעוף ובהמה דאיירי וע"כ צ"ל דס"ל דנוהג בב"נ וכמ"ש, ומר"א מוכח איפכא מדצריך קרא ולכן כתב יראה שמסופק כמי פסקינן וא"ש עיין, והא"ש ג"כ דל"ק מש"ס פסחי' דמתרץ תיקון לב"נ מאמה"ח דהא שם הקשה לר"י דמקלקל בחבורה פטור ושפיר מתרץ לדידי' תיקון מאמה"ח והיינו לב"נ דלר"י גם בעוף איכא אמה"ח לב"נ כמ"ש ומיושבי' כל הקושי' עיין וק"ל, ועיין לקמן ק"ב ע"ב בחידושי ד"ה וכשאני לעצמי כתבתי ראי' לשיטת רמב"ם הנ"ל:
אמר רב אמה"ח צריך כזית מ"ט אכילה כתיבא בי' מפי' רש"י דכתב דה"א דא"צ כזית משום דתרי קראי כתיבא קמ"ל דאכילה כתיבא והא דמצרפי' משהו בשר גידי' ועצמו' משום הך דתרי קראי כתיבא ול"צ לאסור אמה"ח רק משום גידי' ועצמות שיצורפו לכזית, אבל מתוס' לעיל צ"ו ע"ב ד"ה אכילה כתיב' דהקשה נימא אכילה כתיבא כדי שאם אכל מאבר כזית ג"כ חייב כמו דצריך בגיד, נראה דס"ל דסברת חוץ דאבר דין בריה יש לו ולא מהכרח דתרי קראי אמה"ח ובשמה"ח ל"ל רק כמו כל בריה יחשב אמה"ח ולולי דכתיב אכילה הי' הסברא שיהי' בכ"ש ולכן הקשה נימא אכילה מרבה אפי' כזית ממנו ונדחק דלא הנפש עם הבשר משמע כולו, אבל לרש"י ל"צ לזה דכיון די"ל דלהכי צריך קרא דאמה"ח משום גידי' ועצמות תו מנ"ל לומר דמשהו אסור ואכילה שלא צריך לאכול כולו, ומהיכי תיתי ה"א שצריך לאכול כולו אין לו דין ברי' לאמה"ח, וכן צ"ל לרמב"ם באמת דס"ל דאכל ממנו כזית אפי' יש בו הרבה זיתי' חייב וקשה קושי' תוס' הנ"ל דלמא אכילה לרבות כזית וע"כ צ"ל דס"ל דאין אבר בריה כמו גיד והא דמצרפי' גידי' ועצמות הוא מהכרח דקרא כצ"ל ועיין, וכן מצאתי ראיתי בחידושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שביאר שיטת רש"י ותוס' ורמב"ם כמ"ש:
אלא דצריך לתת תבלין במאי פליגו תוס' ורמב"ם וגם למה לא יחשב ברי' באמת, ונ"ל דלשיטת רמב"ם דגם נבילה חשוב ברי' הגם שלא נאסר עד אחר מיתה, י"ל סברת הרמב"ם דזה מקרי מתחלת בריותו כיון שמיד שנולדה הבהמה עומדת למיתה להתנבל אם לא יעשה בה מעשה שחיטה וסוף:
בהמה למיתה ותאסר לאכול רק כשיחודש בה מעשה המתיר ס"ל לרמב"ם דלכן מקרי איסור נבילה ברי' דבא עמה מיד כשתלד עומדת לאיסור זה ולא במקרה בא לה כי בוודאי שיבא, אדרבא שלא יבא האיסור צריך מקרה מעשה דשחיטה כנ"ל ואומר לענין אמה"ח אי לאברים עומדת מיד כשנולדה א"כ מיד משעת יצירה בא איסור אמה"ח ומקרי אבר ברי', אבל אם לאו לאברים עומדת רק כשיותלש או ע"י מעשה ב"א שיתלש או ע"י מקרה מן המקרי' מבלעדי זאת לא יבואו האברי' לאיסור כי מעצמותה לא יחול בה איסור זה רק ע"י מעשה או מחשבה אם מחשבת אוכלי' שמה מחשבה כדלקמן לכן לא מקרי ברי' ומאחר דרמב"ם פסק דלאו לאברים עומדת ס"ל שפיר דלאו ברי' הוא ואפי' בחותך כזית ממנה חייב וגם צריך צירוף גידי' ועצמות אבל למ"ד לאברים עומדת י"ל באמת דברי' הוא וי"ל באמת דאכילה לא ממעט משהו רק ריבוי דאפי' בכזית ממנו חייב דה"א כיון דברי' הוא צריך שיהי' כולו כקושי' תוס', ולתוס' י"ל ס"ל לאברים עומדת להלכתא נתקשה שפיר נימא באמת דאכילה אינו ממעט רק מרבה אכל כזית ממנו כנ"ל עיי', ונ"ל בזה הא דפסק רמב"ם דלאו לאברים עומדת ואיכא כמה אוקימתות לקמן בר"י ור"ל אי לאברי' עומדת ולהנ"ל י"ל דהוכיח דע"כ רב דאחד דצריך כזית דאכילה ממעט וע"כ דס"ל דלאו ברי' הוא וצ"ל דס"ל לאו לאברים עומדת ופסק כוותי' כנ"ל ועיין בזה כי נכון הוא:
ויש להקשות קצת לפ"ז כדהוכיח הש"ס דפלוגתא דרבי ורשב"א בלאברים עומדת ולא אי אמה"ח במשהו דא"כ יפלגו באבר דעלמא אי במשהו וע"כ מדפליגו בציפור חי ע"כ דכ"ע מודי' דאבר במשהו רק פליגו אי לאברים עומדת, ולהנ"ל י"ל באמת לרשב"א במשהו דס"ל לאברים עומדת והוי בריה ולרבי לאו לאברים עומדת לכן אינו במשהו דלאו בריה הוא ופליגו בציפור דבפלוגתא זו דלאברים עומדת תליא ממילא אי במשהו או לא ורב ס"ל כרבי דלאו לאברים עומדת ס"ל בכזית כן יש להקשות וי"ל בקל:
מתיב ר"ע אכל אמה"ח ממנו וכו' צ"ל דלמא באמת משום טמאה חייב רק מתניתין איירי לענין אמה"ח דפטור ומשום טמאה חייב ואינו חייב שתים קאמר מתניתין, אבל א"ש אי הוי קתני אכל אמה"ח ממנו פטור הי' מקום לומר פטור משום אמה"ח וחייב משום טמאה אבל כיון דאמר אין סופג ארבעים נראה דאין סופג כלל לא משום אבר ולא משום טמאה דאל"ה הו"ל לומר אין סופג שמונים כדאמר דכוותי' בשאר דוכתא אין סופג שמונים עיין לעיל פ' או"ב וא"ש וק"ל:
ע"ב נטל ציפור שאין בו כזית וכו' שיטת רש"י דביש בו כזית חייב משום בשמה"ח ותוס' הקשה עליו מלקמן דס"ל לר"ל דאין חייב אלא אחת ועכ"פ משום בשמה"ח יתחייב, ונלפע"ד ליישב הנה המהרש"א הקשה למה לרש"י לחדש דבשמה"ח איכא בחיים יאמר כא דאי בכזית הי' חייב משום נבילה לשיטת רש"י מכות דבריסק ט' נמלים וא' חי היינו חי ממש וכשבולע מת וחייב וכתב ולתוס' דמפרש לעיל חי שלם י"ל דס"ל דאינו חייב משום נבילה כשמת בבליעה ע"כ, והכה מ"ש דאפשר לתוס' לא חייב כן מפורש בתוס' מכות שהקשה איך יצרף חי לכזית וע"ז תירץ שם דחי שלם ועכ"פ קושי' מהרש"א קשה לרש"י וליישב נ"ל בשנבאר פלוגתת רש"י ותוס' בדין זה דרש"י ס"ל דכשמת בבליעה חייב ותוס' נתקשה בו, י"ל דדבר זה תליא בפלוגתא דר"י ור"ל לקמן ס"פ אי הנאת גרונו או הנאת מעיו בעינן, וי"ל דלר"ל דעל הנאת מעיו חייב א"כ לא צריך להנאת גרונו כלל ועיין מל"מ פ' י"ד מהלכות מאכלות אסורות בסוף דבריו מהלכה י"ב וי"ל דגם כשהי' בגרונו עדיין חי חי' מ"מ כשבולע ונכנס בבית הבליעה מקום צר שמה מת וכשיורד למעיים כבר מת וחייב משום נבילה וכי כן לר"י דצריך הנאת גרונו וכיון שעדיין חי הי' אין מקום לחייב משום נבילה כנ"ל, ולפ"ז י"ל דרש"י דלא הי' ניחא לי' לפרש חי שלם אלא חי הוא חי ממש הגם דלא יפלוג על תוס' בזה דגם כשמת ברי' הוא דמפורש יוצא בסוגיתינו דעוף טמא גם כשמת ברי' הוא אבל לא ניחא לי' להעמיד בלשון חי שלם וכתב דכשבולע מת וצ"ל הך אמוראי דאמר ריסק ט' נמלים וכו' ס"ל כר"ל דבהנאת מעיו תליא האיסור, והגם דמייתי ש"ס מכות שם משמי' דר"י אפי' שנים מצרפי' היינו לדין צירוף אבל לא נזכר בר"י לשון חי י"ל באופן שמת ונבילה הוא מקודם, ורש"י לא הי' צריך כן רק להך דאמר וא' חי, ולפ"ז י"ל תוס' ג"כ ס"ל כרש"י לר"ל דתליא במעיו דהדין כך רק תוס' דניחא לי' בפשיטות דחי שלם וכן כתב לעיל צ"ו ולא ניחא לומר דהך דאמר דט' נמלים דס"ל כר"ל שלא כהלכתא לכן מפרש חי שלם וכבר מת כנ"ל ולדינא אין פלוגתא בין רש"י לתוס' עיין כי נכון הוא לפע"ד:
ומעתה א"ש דל"ק קושי' מהרש"א דהי' לרש"י לומר דטעם דברייתא דנקט פחות מכזית דאל"ה נבילה הוא תינח לר"ל דמחייב משום נבילה אבל איך יפרש ר"י הך ברייתא לכן הוצרך לומר משום בשמה"ח חייב דלבשר מ"מ עומדת ומיושב קושי' מהרש"א ומיושב ממילא קושי' תוס' דהא כל עצמינו לא צריכי' לחדש דלבשר עומד רק לר"י דס"ל דבהנאת גרונו תליא, ורש"י מפרש כן בפשיטות כיון דהלכתא כר"י, אבל לר"ל י"ל דס"ל דלאו לבשר עומדת ג"כ והך דפחות מכזית משום נבילה כקושי' מהרש"א הנ"ל וא"ש עיין היטב:
ולבאר יותר באיזה דבר הפלוגתא דלר"י ע"כ לבשר עומדת מהכרח דפחות מכזית דנקט ולר"ל לא צריך אבל כיון דע"כ איכא סברא לר"י דלבשר עומד' לכ"ע, למה לר"ל לא נימא כך בלא הכרח, נ"ל הנה אין שום סברא לכאורה למה נימא לבשר עומדת ולא לאברים, ונ"ל הנה בטעמא דלאו לאברים עומדת כבר כתב בפלתי סי' א' והוא הפשוט דמהיכי תיתי יחתוך בר ישראל אבר מבהמתו שאסור לו מאחר שאסרה התורה ולכן לאו עומד' לכך עד שיחשב עלי' או יחתוך ממנה, ואומר בוודאי אי הי' ראוי עכ"פ למכור לנכרי הי' כ"ע מודי' דלאברים עומדת דהא יוכל לחתוך כדי למכור לנכרי כמה מוכרי' בשר לנכרי כמו לישראל וגם אם לעצמו אסור מ"מ למכור לנכרי יחתוך וכמה בהמות עומדת למוכרם לנכרי או ישראל, אלא באמת אמה"ח אסור גם לנכרי, והנה בשמה"ח שיטת רמב"ם דג"כ אסור לנכרי וכבר הקשה עליו הכ"מ הלכות מלכים בוודאי לר"ל מחד קרא נפיק עם אמה"ח כן בב"נ אבל לר"י דבשנה"ח נפקא מבשר בשדה טריפה א"כ בב"נ מנ"ל עיי"ש ובלח"מ, ולפ"ז י"ל דס"ל לרש"י באמת דלר"י בשונה"ח מותר לב"נ ולר"ל אסור ולכן לר"י לבשר עומדת דהי' יוכל לחתוך למכור לנכרי וזה החילוק שבין אבר לבשר דאמה"ח אין ראוי לב"נ ג"כ לכן לאו לאברים עומדת משא"כ בשמה"ח עומד למכור לב"נ אבל לר"ל דגם בשמה"ח לב"נ אסור א"כ אין לחלק בין אבר לבשר למ"ד לאו לאברים עומדת ה"ה לאו לבשר ולר"ל ל"צ לומר לבשר עומדת כמ"ש די"ל דפחות מכזית משום נבילה נקט, ולר"י דל"ל משום בשמה"ח לדידי' א"ש לחלק בין אבר לבשר כנ"ל והוא דבר ישר וטוב ומבואר הכל בעזה"י: והנה תוס' תירץ דלכן נקט פחות מכזית לרבותא ראבר"ש דאפי' בכ"ש מחייב, ועיין בת"ח שהקשה מאי שייכות הא דפחות מכשיעור לפלוגתיי' אטו בשיעורא פליגו אי לאברים ולאו לאברים עומדת פליגו, וגם נתקשה על הסיפא חנקה דברי הכל בכזית איך שייך ע"ז דברי הכל בכזית הלא לא פליגו בשיעורי', ועיין בראש יוסף מבאר דברי הת"ח דעל רש"י כ"ק כיון דגם ברישא איכא איסור לכ"ע בכזית ולרבי צריך כזית שיתחייב עכ"פ משום בשמה"ח ולראבר"ש גם בפחות מכזית חייב שייך שפיר ע"ז חנקתה דברי הכל בכזית דווקא חייב אבל לתוס' בגווני דרישא לא תליא כלל בשיעור דגם בכזית לרבי פטור מכלום ואיך שייך עלה סיפא דברי הכל בכזית, ולפע"ד ליישב קושי' ת"ח הנ"ל, הנה יש להקשות לשיטו' תוס' למ"ד לאברים עומדת מ"מ לאו לבשר עומד והוכיח כן מלקמן מדנקט בגווני דטריפה לר"י בלא"ה חייב ג' משום בשמה"ח ואמה"ח ע"כ לאו לבשר עומד, ונראה דס"ל לתוס' אם לאו לבשר עומד גם כשחותך אבר שיש בו כזית בשר כמו דאיירי לקמן ע"כ באבר כזה דבחלב איירי, מ"מ אי לאו לבשר עומד אינו חייב משום בשר דלאו לבשר עומד הגם שלאבר עומד ובאבר זה יש כזית בשר עיין, א"כ מנ"ל לרב דעכ"פ משהו גידי' ועצמות מצרפי' והיינו מדצריך תרתי קראי בשמה"ח ואמה"ח, י"ל דלכן אסור אמה"ח דאיסור זה מתחיל מחיים בלא מחשב כלל משא"כ בשמה"ח לאח"מ ואיכא נפקותא כדלקמן דלאבר עומד ובא בב"א עם חלב משא"כ בשמה"ח לא חל וגם לענין טריפה וכדומה, או בנוטל ציפור חי שיש בו כזית שאין חייב משום בשמה"ח דלאו לבשר עומד ועומד לאבר ומנ"ל לראבר"ש דס"ל לאברים עומדת דבמשהו בשר גידי' אסור אלא דל"ק דהרי תוס' דס"ל כן כבר כתבנו דס"ל דלא מהכרח דתרי קראי ס"ל לרב דמשהו בשר וגידי' אסור אלא מסברת חונק דברי' הוא ואי לאו אכילה ה"א משו"ה בכ"ש ומיעט קרא אכילה ועכ"פ במשהו גידי' מצרפי' וא"ש, ומעתה י"ל היינו דרבותא דראבר"ש דבמשהו חייב דה"א דווקא אי לאו לאברים עומדת אז חייב במשהו דמוכרח מתרתי קראי אמה"ח ובשמה"ח כמה צריך ע"כ למשהו בשר וגידי' אבל לראבר"ש דס"ל לאברים עומדת ולאו לבשר עומדת א"כ לא מוכח מקראי מידי כמ"ש ה"א דצריך כזית לכן נקט פחות מכזית לרבותא דראבר"ש דמ"מ לדידי' במשהו וטעמא משום דבריה הוא ומסברת חוץ ס"ל כן ומיושב קושי' ת"ח דשפיר שייך רבותא לפלוגתא דלאברי' עומדת וא"ש עיין, ומיושב ג"כ קושי' אחריתא איך:
שייך לכאן חנקתה ומת כ"ע בכזית, ולהנ"ל א"ש דה"א כיון דע"כ ס"ל לראבר"ש דבאמה"ח חייב במשהו משום ברי' ה"א דגם במת במשהו משום נבילה דבריה הוא וכמו דס"ל לרמב"ם באמת קמ"ל חנקתה כ"ע בכזית דנבילה לאו בריה הוא כשיטו' רש"י ורוב פוסקים כנ"ל עיין וק"ל, ומיושב דרש"י לא יוכל לומר כתוס' דלרבותא דראבר"ש נקט. דלשיטת רש"י קשה שפיר קושי' ת"ח כמובן להמעיין ומבואר הכל עיין:
ועיין בשעה"מ הלכות איסורי ביאה פי"ז שנתקשה במ"ש תוס' דע"כ לאו לבשר עומדת אפילו למ"ד לאברים עומדת דלא הי' צריך לומר בטריפה דגם בכשיר' חייב ג', והקשה עדיין מי ניחא להך אוקימתא דס"ל לר"י לאו לאברים עומדת ואתי איסור אבר וחייל אאיסור טריפה וחלב קשה למאי צריך טריפה גם בכשירה חייב ג' דהרי לאברים ג"כ אינה עומדת וחל עיין בו שהאריך ולבסוף נדחק, ולפע"ד י"ל דלהכי נקט טריפה לרבותא דבכשירה ה"א דלכן חל על חלב משום כולל דחל על שאר אברים די"ל גם דס"ל להך אוקימתא לאו לאברים עומדת היינו כל זמן שלא גילה דעתו דרוצה באברים אמרינן סתמא לאו לאברים עומד' אבל כשחותך אבר א' חזינן לדעתו דחותך אבר ואינו חש לבהמה ולאיסור אבר כן עומדי' כל האברים שיחתכם לעת הצורך ולא גרע ממחשב כנ"ל לומר עיין, וא"כ ה"א כשחותך חלב דחל אבר מיגו דחל עתה על שאר אברים חל נמי על זה, אבל בטריפה דבלא"ה אסור כל הבהמה ליכא כולל ה"א דלא חל קמ"ל בטריפה ג"כ חל, הגם דס"ל לתוס' דעל ח"ש יוכל איסור לחול וא"כ גם בטריפה איכא כולל מיגו דחל על אבר דמשהו בשר גידי' דמשום טריפה אין בו רק ח"ש, י"ל הא גופא רבותא דס"ל דעל ח"ש חל וגם דאמרינן מיגו דחל על דבר שאסור בלא"ה ועיין סברא זו בראש יוסף, וכל זה לא הוי ידענו בלא"ה כנ"ל וק"ל:
חישב לאוכלה אבר אבר וכו' ראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל קושי' שהקשה לו רב א' בימי חורפו מאי מקשה ס"ס פסחים בסוגיא דחזקי' ור"א מהא דלא יושיט אמה"ח לב"נ דלמא ס"ל לר"נ דבריי' בהמה בחיי' לאברים עומדת והוכיח ע"כ דאמה"ח מותר בהנאה דאל"כ איך משכחת בתורה למען ינוח שורך לא תחרוש בשור וחמור הא אמה"ח אסור בהנאה וע"כ דמותר בהנאה, ותירץ לו דמנ"ל להוכיח לקולא דמותר בהנאה יוכיח מזה דמהני מחשבה ובאופן שחישב לאוכלה אז מותר לחרוש בו אלו דבריו זצ"ל וש"י:
ולדידי י"ל דמ"ד דלאברים עומדת הגם שא"א לו לאוכלו צ"ל דס"ל דמ"מ יוכל להנות בו ועומד לחתוך להנאתו ואידך ס"ל אינה עומדת לחתוך משום הנאה לא יקלקל בהמתו ועכ"פ הך דס"ל לאברים עומדת היינו להנאה, ואי אמה"ח אסור בהנאה א"כ בוודאי לאו לאברים עומדת ולא מוכח מהא דלא תחרוש בשור כלום דוודאי לאו לאברים עומדת וא"ש, וק"ל:
וכשאני לעצמי הי' נ"ל להקשות מש"ס שם דלמא הך תנא דברייתא ס"ל לאו לאברים עומדת ולפמ"ש אי אסור בהנאה לכ"ע לאו לאברי' עומד' רק הנכרי חישב עליה לאוכלה חי' ולפי דמבואר בש"ס ע"ז ז' ע"ב דהך דלא יושיט של נכרי עצמו הוא והוא חישב לאכלה חי' וישראל לא חישב ואיירי בציפור חי ולישראל מותר ואסור להושיט לנכרי היינו ליתן לתוך פיו או באופן שיודע בוודאי שלא ימות תחלה שרצונו עכשיו לאכול דווקא חי ולכן לא יושיט אבל מותר לכלבו וצ"ע, ויש ראי' מזה לשיטת רמב"ם שהארכנו כבר לעיל דס"ל בעוף ליכא אמה"ח לב"נ ושפיר מקשה כמובן ולאינך שיטות חולקי' על רמב"ם בהא צל"ע: