כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
חולין · דף קא.
האוכל ג"ה של נבילה וכו' ומודי' חכמים לר"מ, יש לעיין אולי גם ר"מ לא סובר דנבילה חל על גיד רק משום דגילתה תורה יבא איסור נבילה ויחול על איסור חלב כן חל על גיד ועיין לקמן ק"ב ע"א, ולפמ"ש לעיל דר"י לשיטתו אזיל לדידי' חלב שליל מותר א"כ חלב הותר מכללו בבהמה לכן לא יליף מדחלה נבילה על חלב דחל על שארי איסורים וא"כ י"ל ר"מ לשיטתו דחלב שליל אסור יליף שפיר דחל נבילה על חלב ה"ה על כל איסורי' וסובר דחל על גיד, אבל עולה ושור הנסקל אולי י"ל ג"כ דלא חל על גיד, ולא שייך ומודי' כי מדברי ר"מ דאמר דנבילה חל לא נשמע דכ"ש דס"ל דעולה ושה"נ חלי' כמ"ש וצ"ע:
ומודי' חכמים בעולה ושה"נ וכו' הנה שיטת רש"י דהנאה הוא מוסיף ותוס' ס"ל דהנאה רק חמור הוא ונראה דס"ל דגם בהקדש דמלקין על הנאה לכו"ע דאפי' לרמב"ם דאין מלקין על הנאה אבל בהקדש מודה דלא כתיב אכילה מ"מ ס"ל לתוס' דלא הוי מוסיף רק חמור דהא כתב מהא דאמרו בפ' אמרו לו אקדשי וכו' דלאו מוסיף קאמר נראה דגם בהקדש ס"ל דאינו מוסיף ודלא כראש יוסף שכתב דתוס' דווקא משום שור הנסקל כתב דהנאה לאו מוסיף דס"ל דאין מלקין על הנאה ולכן אינו מוסיף דלא שייך מיגו דחייל הנאה כיון דאין בו מלקות וכסברת הלח"מ אבל בהקדש מודה דהוי מוסיף ובמח"כ העלי' עין מזה ועיין:
והנה נראה בכל הסוגיא דרש"י ס"ל דגם חמור בעונש מקרי מוסיף דכן כתב לקמן דשבת הוי מוסיף נגד יוה"כ דעונשו חמור וכן מוכח מדכתב דלא יוכל לומר ר"ש הוא דס"ל גם דיה"כ חמור הוא מ"מ אינו חל ואי ס"ל הנא' דווקא מוסיף א"כ י"ל במוסיף מודה ר"ש וע"כ דס"ל דמוסיף דהנאה וחומר עונש הכל מוסיף מקרי אלא דהנאה הוא מוסיף וחייל על אכילה משום מגו וחומר עונש הוא מוסיף חומרא וענין א' הם לרש"י כצ"ל ורמב"ם בפי' המשניות בכריתות בנקודה נפלאה ס"ל ג"כ דהנאה מוסיף הוא בהקדש וכדומה אבל בב"ח לא, דס"ל דבב"ח הנאה תליא באכילה ואי לאו אכילה ליכא הנאה וא"א להתחיל ולומר מיגו דחייל הנאה דע"ז אנו דנים אם ליכא אכילה ליכא הנאה ואין התחלת איסור הנאה רק ע"י איסור אכילה משא"כ בהקדש גם כשנאמר דלא חל לענין אכילה מ"מ יהי' אסור בהנאה משום הקדש אמרינן כיון ששם הקדש חל לענין הנאה שוב מיגו דהנאה חל נמי שם הקדש על אכילה עיין בו וזה הסברתי ובשאר איסורים חוץ מהקדש דנכלל הנאה בכלל לא יאכל לא ברור לי אם ס"ל הרמב"ם דכבב"ח יחשב דתליא הנאה באכילה או ס"ל דווקא בב"ח כן ויותר נראה דכל איסורי' כבב"ח ודווקא הקדש כיון שלא כזכר אכילה ואכילה והנאה כ"א דבר בפ"ע ולא נכלל ונתלה איסור הנאה באכילה, ובשור הנסקל אי ילפינן איסור הנאתו מבעל השור נקי א"כ הנאה בפ"ע היא לא תליא באכילה הוי שפיר מוסיף ועיין:
ועיין צל"ח פסחים ריש סוגיא דהואיל דפשיטא לי' דגם לתוס' דהנאה לאו מוסיף הוא רק חמור והיינו דהיכא דאיכא כולל ומאן דל"ל כולל בקל מחשיב הנאה שיהי' חמור והנאה בלא כולל לא מעלה הנאה לאכילה שיחול מ"מ פשיטא לצל"ח דעכ"פ הנאה חל לעצמה ואסור בהנאה ובאופן טבל שנתחמץ שלא חל עליו חמץ באכילה מ"מ אסור עכ"פ בהנאה עיי"ש היטב, ולפע"ד יש לעיין בסוגיא דכאן דלפי שחקר המל"מ הלכות יסודי התורה דבמקום דאיכא מלקות בהנאה אם אוכל יתחייב שתים משום הנאה ואכילה וכתב דלא חייב רק א' כיון דהוי כמו שאמרה תורה לא תהני לא ע"י אכילה ולא ע"י ד"א עיי"ש, וי"ל דכ"ז באיסור א' לא יתחייב תרתי כשאוכלו משום הנאתו ואכילתו, אבל באופן דאוכל ג"ה של עולה גם אם עולה לא חל על גיד מ"מ יתחייב תרתי משום אכילת הגיד ומשום הנאת עולה דעכ"פ בהנאה אסור משום עולה ויתחייב תרתי, וגם בשור הנסקל אם נפקא הנאתו מבעל השור נקי י"ל דגם בהנאתו מלקין כמו בקדשים וכ"כ בראש יוסף והוא פשוט, וא"כ יתחייב בשור הנסקל תרתי גם אם לא חל על גיד וכי כן לא שייך ומודי' חכמי' לר"מ דאין זה ענין לפלוגתי' בגה"נ של נבילה אם איסור חע"א כמובן וגם קשה מאי דקאמר מאן האי תנא דבאיסור חמור אחע"א אית לי' הלא לא מוכח כאן דס"ל דאית לי' בחמור אחע"א דלא צריך לי' כלל רק חייב משום הנאה וכהנ"ל, וגם אם נאמר באפשר דגם בזה אמרינן דלא יתחייב על אכילה שתים משום הנאה ואכילה כמ"ש המל"מ באיסור אחד כן בשני איסורי' משני שמות, מ"מ יש להקשות לר"ל דס"ל הנאת מעיו בעינן ופשיטא לי' דמ"מ באיסור הנאה מודה דחייב על גרונו דהא עכ"פ הי' לו הנאה ממנו ולא גרע מאם הריח בה או הנאה אחרת כדומה וגם לר"ל חייב וכי כן חייב שפיר שתים מיד כשמביאו לפיו בגרונו חייב משום נהנה של קדשים או שור הנסקל וכשיורד למעיו יתחייב משום גיד ולא שייך לר"ל ומודים חכמים שאין זה ענין לפלוגתא דגה"נ של נבילה כמ"ש ועיין בכ"ז:
ואולי י"ל לפמ"ש האחרונים לרמב"ם דגם דאין בגידין בנ"ט מ"מ חייב משום נבילה משום אחשבי' ובטמאה ליכא איסור טומאה כיון דאיסור גיד ליכא גם טמאה ליכא ובפלתי מסביר דהוי סתירה אם לענין גיד יהי' מחשב אוכל ולא לענין נבילה, וי"ל באפשר דכ"ז שאינו מתחייב משום גיד גם משום הקדש ושוה"נ ליכא וי"ל ס"ל לרבנן דר"מ אין בגידין בנ"ט ומ"מ ס"ל דחייב משום עולה משום אחשבי' ודווקא כשאוכל הגיד ויתחייב משום גיד וכי כן לא קשה לחייב בתרתי לר"ל משום הנאה דכיון דבגרון ליכא איסור דגיד גם קדשים ליכא דאין בו בנ"ט. ולפ"ז הי' מכ"ז ראי' לסברת דאחשבי', ויש לפקפק שאין דומה לטמאה דאמרינן כיון שאין בו איסור גיד גם טמאה ליכא דלא אחשבי' כיון שאין בטמאה שם מאכל כלל אבל בגיד של עולה דאיכא עליו שם איסור גיד גם כ"ז שלא אוכלו מ"מ חייב משום עולה כיון דאחשבי' לגיד לאוכל ויתחייב כשיאכל ויש לעיין:
והנה צ"ל מי הכריח רש"י לפרש דהנאה הוי מוסיף וצ"ל דגם חומר עונש הוי מוסיף דהא מדמי הא דטמא שאכל קודש להך וכקושי' תוס' ולרש"י: ע"כ צ"ל דחמור גם כן מוסיף הוא וכמ"ש לעיל דס"ל לרש"י בפי' כן לקמן ובאמת לשון ש"ס דאמר בחמור אית לי' משמע ג"כ כתוס', ונ"ל דרש"י הוכיח שיטתו דלקמן קאמר דלמא טומאת בשר חמור דל"ל טהרה במקוה, וצ"ע א"כ עולה דאיתא בשאלה ג"כ יש היתר לאיסורו מקרי וחל הוא על גיד ולא יחול עליו איסור עולה והלא אמרינן איסור מיתה קל משום דיש לו טהרה וכן עולה, ולרש"י אתי שפיר דס"ל דהנאה מוסיף הוא מיגו דחייל הנאה וכן חומר איסור מוסיף הוא שמוסיף עונש, וכי כן לקמן דיהי' המוסיף משום חומר איסורו דטמא אמר שפיר דלמא טומאת בשר חמורה וכיון שחמורה שוב אין כאן מוסיף כיון שכל המוסיף רק משום חומר העונש ונהפוך הוא זה חמור מזה, אבל של עולה דהמוסיף לאו משום חומר עונש רק דמוסיף הנאה ואמרינן מיגו דחייל הנאה לא מגרע לנו דאיתא בשאלה וקל הוא עכ"פ מוסיף הוא הנאה וחייל משום מיגו שפיר כנ"ל, אבל לתוס' דהכל רק משום חומר שיש בו חומרא שאסור בהנאה קשה שפיר נימא איפכא הקדש קל דאיתא בשאלה ויש היתר לאיסורו ומזה הוכיח רש"י שיטתו כנ"ל עיין, ולתוס' י"ל או דס"ל הקדש שאני דחל לעולם וכמו שמביא לקמן ע"ב ד"ה ר"ע אומר וכו' או י"ל דאזיל לשיטתו בפסחים סוגיא דטע"כ במסקנא דאיתא בשאלה לא מקרי היתר לאיסורו כיון שחכם עוקר נדר מעיקרו עיי"ש וא"כ י"ל דעולה לא מקרי קל כמו טהרה במקוה דמה דאיתא בשאלה אינו קולא שיעקר הנדר מעיקרא, אבל ש"ס לשיטתו בפסחים שם דס"ל נזיר הוי היתר לאיסורו משום איתא בשאלה הוכיח שפיר שיטתו כאן עיין וק"ל:
אמר רבא ר"י הגלילי הוא וכו' עיין רשב"א שנתקשה מש"ס פסחים דאיכא תרי לישני לר"י הגלילי אי סובר גיה"נ מותר בהנאה או לא ולהך לישנא דס"ל אסור בהנאה א"כ ע"כ חכמים לאו ר"י הגלילי וצ"ל דסוגיא דהכא כלישנא בתרא, וצ"ע לל"ק קשה מאן האי תנא, ונלפע"ד ליישב ע"פ שראיתי בספר ראש יוסף שהקשה על דחקר הש"ס מאן האי תנא בכ"מ סתם בעל פלוגתא דר"מ הוא ר"י ומאי ראה כאן שאינו ר"י עיין בו שהאריך בזה ליישב בדרכי' שונים, ולפע"ד נראה דש"ס הוכיח דע"כ לאו ר"י הוא, דהנה כבר כתבתי לעיל דלר"י דחלב שליל מותר ולר"י דתלש חלב אסור ושחיטה מתיר א"כ מצינו חלב שהותר מכללו בבהמה עצמה וכבר הארכתי לעיל, והנה כן בגיד הותר מכללו בשליל והיינו לפי דס"ל לתוס' בחד תירץ דלר"י דס"ל תלש חלב חייב כן בגיד וא"כ גיד אסור במעי אם רק שחיטה מתירו והוי הותר מכללו עיין תוס' לעיל ק' ע"ב ד"ה אבל בטמאה נוהג, ולפ"ז הוי נבילה על גיד חמור על קל דגיד הותר מכללו ונבילה לא הותר מכללו וכולל ג"כ הוא א"כ אם ס"ל לר"י כולל בחמור ולכן מודה בעולה למה פליג ברישא דגיה"נ של נבילה וע"כ לאו ר"י היא ולכן מקשה ש"ס מאן האי תנא ומיושב קושי' ראש יוסף וא"ש עיין, ומעתה מיושב קושי' רשב"א דס"ל דהך לישנא דס"ל דריה"ג ס"ל גה"נ אסור בהנאה י"ל ס"ל כר"ל דתלש חלב מותר לר"י וכן תלש גיד ואין גיד הותר מכללו דלא הי' אסור מעולם כיון דל"ל שם גיד עד שיולד, וכי כן שפיר י"ל ר"י הוא בעל פלוגתא דר"מ בכל מקום, וש"ס כאן אזיל להלכתא כר"י בתלש חלב והלכתא הוא ולכן הקשה שפיר מאן האי תנא ומתרץ ריה"ג הוא כלישנא בתרא פסחים שם דעיקר דס"ל גה"נ מותר בהנאה כנ"ל ליישב עיין וק"ל:
והנה כתב רש"י דהי' יוכל לומר ר"ש הוא דל"ל כולל בנבילה ביוה"כ, והריטב"א תמה עליו הלא ר"ש ס"ל אין בגידין בנ"ט וכתב כאן מרן לא דק, ונראה מזה דרש"י ס"ל כמ"ש האחרונים לרמב"ם דאמרינן אחשבי' וממילא גם נבילה חל ועפי"ז כתב רש"י שפיר כמובן וא"ש, אבל אי קשי' הא קשי' הא ר"ש ס"ל גה"נ אסור בהכאה עיין פסחים סוגיא דחזקי' ור"א וא"כ איך אפשר דאתי כר"ש לא יחול עולה ושה"ב הלא גם גיד אסור בהנאה ואינו חמור על גיד וצע"ג:
וליישב נלפע"ד ע"פ שנ"ל וכבר כתבתיו לעיל צ"ו דלפמ"ש תוס' דבבריה היכי דלא כתב אכילה צריך שיאכל כל הבריה דבגיד ג"כ אי לאו דכתיב אכילה לחכמים ה"א דצריך לאכול דווקא כולו רק מדכתיב אכילה מגלה לנו דאיכא אופן שיהי' בכזית וע"כ כשאין אוכל כולו דבאוכל כולו ל"צ כזית, א"כ לר"ש דאכילה בכ"ש ולפי דס"ל ברש"י במכות במקומו שם דלר"ש פירוש אכילה בכ"ש בין בשוגג ובין במזיד ולא ס"ל משום אחשבי' כהריטב"א והא דלא חייב בקרבן הלמ"מ כן הוא עיי"ש, וכי כן לר"ש בכל ברי' וכן גיד בכלל גם היכי דכתיב אכילה דווקא שיאכל כולו דהא הא דכתיב לשון אכילה לא מעלה ולא מוריד כלום לא לרבות ולא למעט בשיעורא בא וכאלו לא כתיב בי' כלל אכילה:
דהוי צריך לאכול כולו כן לר"ש גם דכתיב אכילה כנ"ל ועיין לעיל ביתר ביאור, ונ"ל מעתה דרש"י ס"ל לר"ש כן, וכי כן הוי גה"נ קל לר"ש נגד עולה דבאם גה"נ כמה זיתים צריך שיאכל כולו שיתחייב משום גיד ומשום עולה ושור הנסקל חייב בכ"ש לר"ש דכ"ש למלקות, וא"כ הוי עולה ושור הנסקל חמור על גיד לר"ש הגם שגם גיד אסור בהנאה וא"ש דכתב רש"י דהי' יוכל לומר ר"ש הוא רק משום דביוה"כ ס"ל גם חמור על קל אינו חל ונבילה אין חל על גיד דנבילה קל בצד שמותר בהנאה וחמור בצד ולא חל משא"כ עולה ושור הנסקל הגם דלפמ"ש י"ל יוה"כ קל לי' לר"ש נגד נבילה דיוה"כ בכותבת גם לדידי' ונבילה בכ"ש, י"ל זה לא הוי קל דביוה"כ לאו באכילה תלי' רק ביתובי דעתי' שיהי' מעונה והשיעור בכותב' כדאמרו בפחות לא מיתבא אפי' פורתא אבל נבילה וכל איסורים אכילה דדהו אסור וגם כ"ש אכילה היא ואין הענינים דומי' שנאמר שזה קל בשיעור וזה חמור בשיעור, אבל בנבילה וגיד א"ש מה שכתבתי דלר"ש הוי גיד קל בשיעור נגד עולה ושוה"נ וא"ש עיין, ועיין ריטב"א קידושין אריכת דברים בעניני דאחע"א ובענין שיעורא דיוה"כ ונבילה עיי"ש ותמצא נחת כי המה קלורי' לעיני':
ע"ב ת"ר אמה"ח נוהג בבהמה וכו' ונוהג בטמאה וכו' הנה בשר מה"ח לא נזכר בפלוגתא זו והנה לר"י לקמן דאית לי' קרא מיוחד לבשר מה"ח א"כ לר"י דלא צריך דרשא דיהי' אמה"ח נוהג בטמאה כן בשמה"ח נוהג לדידי' בטמאה, ולר"א דצריך כל שדמו אסור, א"כ בשמה"ח מנ"ל דיהי' נוהג בטמאה, ולרבנן דצריכי' מיעוט דאמה"ח אין נוהג בטמאה א"כ בשמה"ח דליכא מיעוט י"ל דנוהג, והיינו לפי שיטת רמב"ם דגם לר' יוחנן בשמה"ח גם לב"נ אסור וא"כ דומה לאמה"ח שחל על טמאה, ולר"ל דאמה"ח ובשמה"ח מחד קרא נפקא א"כ ממעט בשמה"ח ג"כ לרבנן ולר"א מרבי' וצל"ע למה לא פליגו ג"כ לענין בשמה"ח לר"ל, וגם לר"י הי' להם לר"א ור' יודא ורבנן לאפלוגי דלר"א לא חל ולר"י ולרבנן חל על טמאה, וגם לדינא צריך עיון כיון דפסקינן כרבנן דאמה"ח אינו נוהג בטמאה בשמה"ח מה דינו ובאמת ליכא נפקותא לכאורה לדידן וכבר הקשו על הטור למאי כתב באמה"ח שאינו נוהג בטמאה ועיין אחרונים, ורמב"ם וטור סי' ס"ב לא כתבו כלום מבשמה"ח אם נוהג בטמאה ולפמ"ש לדידן נוהג בטמאה ולפי הנפקותות שכתבו האחרונים גם בזה יש נפקותא וצ"ע שלא העיר אדם בזה ולא חלי ולא הרגיש, ואפשר כיון דנפיק מבשר בשדה טריפה לא תאכלו ורמב"ם מסביר דגם זה טריפה דמה לי נטרפה כל הבהמה ומה לי מקצתה א"כ י"ל כיון שטרפה אינו בטמאה גם בשמה"ח שהוא משום טריפה לדידן ג"כ אינו בטמאה לכ"ע בין לר"י ור"א ורבנן אבל בב"נ בוודאי איתא דנפיק מקרא אחרינא ולדידי' לאו משום טריפה אתינן עלה כנ"ל ועדיין צ"ע לדינא:
וחכמים אומרים אין נוהג אלא בטהורים, וכן פסקי' להלכה, ועיין פלתי סי' כ"ז וכן בסי' ס"ב שהקשה מש"ס פסחים סוגיא דחזקי' ור"א דמקשה והרי אמה"ח ותנן לא יושיט אמה"ח לב"נ וכו' והקשה דלמא ר"נ דברייתא ס"ל כרבנן דלישראל אין אמה"ח בטמאה ולב"נ לכ"ע איכא כדלקמן ושפיר משום הנא' ישראל ליכא איסור רק משום לפני עוור עיי"ש סי' כ"ז תירץ נכון וישר, ובילדותי אמרתי בישובו דהנה להנראה בפסחים שם היקש זה מיותר דמקשה שם ולחזקי' למאי צריך היקש לדם עיי"ש, וצ"ל רבנן דכאן דלא דרשו כל שדמו אסור למאי צריכי' היקש לדם צ"ל או להיתר אמה"ח בהנאה ולחזקי' מקישי' דם לאמה"ח, ולפ"ז א"ש כדמקשה שם מברייתא דלא יושיט הי' יוכל לתרץ רבנן הוא דס"ל דאין נוהג בטמאה, אלא לפי"ז למאי מצריכי' היקש אמה"ח לדם צ"ל להיתר הנאה וא"כ מתרץ מיד דלכן מותר בהנאה דמקיש אמה"ח לדם ול"צ לומר רבנן היא ואיירי בטמאה וא"ש והוא נכון ופשוט, ואאמ"ו מאוה"ג זצ"ל מביא דבר זה בשמי בחידושיו לחולין וקלסהו:
ואולי י"ל עוד דלרבנן דדרשו כל שבשרו מותר ממשמעות לא תאכל הנפש עם הבשר כל שבשרו מותר וי"ל אם יש איסור הנאה באמה"ח דאכילה מתפרש ג"כ להנאה א"כ לא ממעטי' רק דאין בו איסור אכילת אמה"ח כיון שיש בו איסור אכילה משום טמאה אבל במה שמותר משום טמאה והיינו הנאה יש בו משום אמה"ח וא"כ ל"ק קושי' הנ"ל כמובן ויש לפקפק, ועוד י"ל לפמ"ש תוס' לעיל ל"ב דלכן לא שייך מי איכא מידי כיון דעכ"פ לישראל אסור משום טמאה, והנה אם אסור בהנאה שפיר איכא מי איכא מידי בהנאה דלישראל שרי להשליך לכלבו ודוחק כיון שעכ"פ אסור באכילה לא שייך מי איכא מידי, וזה בוודאי אין לומר דיהי' שרי בהנאה לנכרי ואסור באכילה:
דכיון דאיסור אמה"ח הוא בהנאה א"א לחלקו ולומר בטמאה שהוא לנכרי רק באכילה ולא בהנאה, ואם נאמר כן גם למה נתקשה תוס' לעיל לר"ל דח"ש מותר איכא מי איכא מידי דמשום אמה"ח גם משהו בשר גידי' ועצמות אסור, והלא י"ל דבאמת גם לנכרי רק אבר כזית אסור והיינו דקתני במתני' דלוקין משום אמה"ח בעוף טמא כדלקמן ובמשהו בשר באמת אינו חייב משום מי איכא מידי וכו' וע"כ דא"א כומר שיהי' בטמאה נשתנה דינו לנכרי מבכל מקום וכן לענין הנאה כמ"ש וע"כ כשאסור בהנאה בטמאה גם לנכרי ליכא כלל איסור אמה"ח ונתרה בסיני לב"נ ג"כ כשמיעט אמה"ח לישראל בטמאה ניתר גם לנכרי משום מי איכא מידי, והא"ש דמקשה אי אמה"ח אסור בהנאה קשה מברייתא דבטמאה גם לנכרי שרי כנ"ל, אלא דלפ"ז הי' יוכל להקשות טפי ממתני' דטהרות דמוכח דאמה"ח נוהג לב"נ בטמאה וע"כ דאמה"ח מותר בהנאה לפמ"ש אלא דבמתני' אין מפורש כ"כ וכמו שנכתב לקמן אי"ה ועיין, שוב הראוני מ"ש בספר כנפי יונה בישוב קושי' זו ועיין עוד שם מ"ש על דינו של בעל אמונת שמואל לענין לפ"ע עיי"ש: