אור ברסלב
כתב סופר על חולין חולין › דף ק.

כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

חולין · דף ק.

דף צט:

ברי' שאני שיטת הר"ש ורשב"א בתה"ב דברי' בטילה בתתק"ס והר"ש עצמו הרגיש דלא משמע כן ממתני' דמדמה ברי' לחתיכה הראוי' להתכבד וכמו דזה לא בטל כן זה אפי' באלף לא בטל וכן ס"ל לתוס' ויתר ראשונים, והנה כן נראה מלשון מתניתין דאמר וכן חתיכה של נבילה וכו' נראה דחד דינא אית להו ועיקר הקושיא מדעשה ש"ס צריכותא נראה דחד דינא אית להו, ועיין פלתי שכתב דש"ס אזיל למ"ד כל שדרכו למנות עיי"ש, נראה מדבריו דס"ל דגיד ג"כ מכל שדרכו למנות ולא נראה כן מדלא הקשה ש"ס כדמקשה על גיד הניחא למ"ד כל שדרכו כמ"ש כשהקשה מחתיכה וע"כ דמגיד קשה לכ"ע, וכן הוא הדין דלפי שפי' רש"י דחתיכה כל שדרכו דלפעמים מונה החתיכות לפני האורחים וזה לא שייך בגיד אפי' אי יש בגידין בנ"ט כמובן:

והנלפע"ד ליישב הנה בטעם ברי' שהחמירו חכמים הרמב"ם ס"ל משום דבריה חשוב והוא כמו חתיכה הראוי' להתכבד וחשוב וכמו דבר שבמנין, אבל הריטב"א כתב כאן דכיון דברי' חמורה מדאורייתא דאכלו ואין בו כזית אסור עשו היכר שלא יתבטל ג"כ והוא בכ"ש, וכ"כ הטו"ז מדעת עצמו ריש סי' ק', ונ"ל דלטעם דברי' בעצמותה חשוב כי כן בוודאי קשה לומר דבטל בתתק"ס דכיון דחזינן דשאר דבר חשוב לעולם לא בטל כמו דבר שבמנין וחתיכה הראוי' להתכבד ולא חלקו בין דבר חשוב לחשוב על הכלל יצאו דבר חשוב לא בטל וזהו חשוב דבר שבמנין ברי' וכדומה, אבל אי נאמר דלא חשבו ברי' לדבר חשוב רק משום חומרא לעשות היכר החמירו בו אולי סגי בשיעור גדול ויש בו די חומרא ולא החמירו שלא יתבטל לעולם ונ"ל דהסוברי' דבטל בתתק"ס ס"ל בריה לאו משום חשיבות רק משום היכר הוא כנ"ל עיין:

ואומר לפמ"ש הר"ן דהא דחתיכה הראוי להתכבד לא בטל היינו לר"מ דדבר שבמנין לא בטל הגם דצריך את שדרכו למנות אבל הראוי להתכבד יש לו חשיבות כמו דבר שבמנין, אבל מדאמרו רבנן אינו מקדש אלא ששה דברים נראה דווקא אלו ששה ולא ד"א ועיין כ"מ שטרח ברמב"ם דלא ס"ל כן ועיין לח"מ, ונ"ל דלהטעם דבבריה ג"כ משום חשיבות אתינן עלה ג"כ תליא בר"מ ורבנן:

דרבנן אמרו דווקא ששה דברים חשובי' ולא ד"א ובריה בכלל והר"ן לא כן כתב רק בחתיכה הראוי להתכבד נ"ל דס"ל בבריה הטעם לאו משום חשיבות רק משום היכר, אבל אי הטעם משום חשיבות נ"ל תליא ג"כ בר"מ ורבנן עיין, ומעתה י"ל לפמ"ש דלטעמא דהיכר י"ל דלא החמיר דלעולם לא יתבטל אבל לטעמא דחשיבות ח"א לחלק בין דבר שבמנין וראוי' להתכבד לברי', וי"ל דבאמת בבריה תרי טעמא איתנייהו דיש לגזור אטו גופו וגם חשוב בעצמותו, ומעתה א"ש דמתניתין דהכא דאמר וכן חתיכה של נבילה נראה דבריה וחתיכה הכל חד דינא אית להו אתי' כר"מ דע"כ אתי' כוותי' משום חתיכה להר"ן, גם בגיד דבריה הוא לא בטל לעולם, ועלה סובב שפיר הצריכותא, אבל מתני' דדג טהור שכבשו שמשם הוציא הר"ש דינו וס"ל דבדג עצמו איירי י"ל מתני' זאת אתי' כרבנן דר"מ וכל דבר חשוב בטל חוץ מששה דברים ומ"מ ברי' לא בטל מטעם אחר משום חומר דאיסורו אבל סגי בתתק"ס ושיערו חכמים בחכמתם כי סגי בהרחקה שיעור גדול כזה ומיושב הכל ולדינא תליא אי פסקינן כר"מ או כרבנן כנ"ל נכון עיין:

ועיין מ"ש לעיל צ"ו ע"א מ"ש הפלתי לענין עילוין דלא נאסר מתחלת בריתו עיין חו"ד שחולק עליו וכן מבואר בלשון ר"ן כאן דמתחיל בתחלת ברייתו ומסייע בדבר אחר גרם נראה כי הכל חד וקפידא דתחלת ברייתו היינו שלא יהי' דבר אחר גרם וכחו"ד ופשוט:

וצריכא עיי' ת"ח שנדחק בצריכותא דחתיכה של נבילה וחתיכת דג, והנ"ל דאי הוי קתני חתיכ' דג ה"א דכיון דפליטתו דרבנן לכן לא החמירו שתאסר הפליטה בכ"ש כמו ממשו, אבל בחתיכת נבילה ה"א שפליטתו דאוריי' ה"א שהחמירו בו כמו בחתיכה עצמו שבאלף לא בטל ועיין פלתי שיש רבותא בזה, ואי הוי נקט חתיכ' נבילה ה"א דבחתיכ' דג לא צריך בפליטתו שיעור גמור כמו שס"ד דרב אשי לזלזל באיסורי דרבנן לכן קמ"ל כנ"ל, אלא דצ"ל הלא מדקתני גיד ג"כ נדע דגם בדאורייתא לא החמירו בפליטה וכיון דקתני חתיכ' דג לא צריך תו חתיכת נבילה ומשום דה"א דבדאו' החמירו גם בפליטתו הלא מגיד ידענו זה, וי"ל דה"א דבריה קיל מחתיכה הראוי להתכבד וכמו שבאמת דעת יש מראשונים, ועכ"פ לא הוי ידענו חתיכה מגיד כנ"ל עיין וק"ל, ועיין פמ"ג סי' ק"ט בשפתי דעת:

והנה כתבו תוס' וראשונים דלענין ראוי להתכבד אזלינן בתר שיתבטל הגם שעתה אינו ראוי להתכבד משא"כ חתיכה של חטאת טמאה גם כשיתבטל לא יהי' ראוי, ועיין טו"ז או"ח סי' [תרע"ג סק"ו] דמייתי תה"ד דמייתי ראי' ממתני' הנ"ל לענין כר חנוכה שנתערב הגם שבכל השנה ולאחרי' לא הוי דבר שבמנין מ"מ כיון שעתה לדידי' דבר שבמנין הוא לא בטל, והטו"ז הקשה עליו הלא מדברי תוס' נראה שהכל הולך בתר שבטל ובנ"ח אחר שבטל אינו דבר שבמנין עיי"ש, וכבר כתב בתשובות שבות יעקב חלק ב' דכוונת התה"ד פשוטה דמביא ראי דחטאת טמאה בטילה הגם שכנגדה ראוי להתכבד אם לקולא אמרינן כן מכ"ש להחמיר שנ"ח הגם שכנגדה אינו דבר שבמנין מ"מ בתר השתא אזלינן, אבל מהא דאמרינן דאזלינן להחמיר דכשיתבטל יהי' דבר ראוי לא נילף דלהקל נימא כן עיי"ש, ועיין פלתי דמביא ראי' לתה"ד ויש לפקפק על דבריו במח"כ, ונ"ל דנראה בתה"ד ממ"ש תוס' ב"מ דע"ב ד"ה קפץ שכתב דליכא למימר משום דהוי דבר שבמנין דרק מדרבנן הוא, וצ"ל הלא בש"ס זבחים קאמר דבע"ח הוא מכל שדרכו למנות דנמכרי' לפעמי' כל העדר עיי"ש ברש"י וא"כ קשה עדיין למ"ד כל שדרכו למנות ומדפשטא לתוס' דאי דבר שבמנין דאורייתא הוי ניחא משמע לכ"ע ע"כ דס"ל כיון שעתה למעשר הוא דבר שבמנין לכ"ע הוא דבר שבמנין הגם שכנגדו אינו דבר שבמנין וכתה"ד עיין, אלא דיש לפקפק דבשלמא התם הראוי לעבור תחת השבט מעצמותם עומדי' למנות ולא משום שהוא החשיבו ועשהו לדבר שבמנין, משא"כ בנר חנוכה שהוא קבע הנרות למצוה ומנהו ליכא ראי' דמועיל פעולתו להחשיבו לדבר שבמנין, ולפי פקפוקו של טו"ז אין ראי' דאם לאחר שיתבטל לא יהי' דבר שבמנין דלא יתבטל דבמעשר לאחר שיתבטל יהי' דבר שבמנין דיתחייב להפריש ממנו, אבל מצאתי כל דינו של תה"ד בתוס' זבחים ע"ב ע"א שכתב בתוך הדברים הא דע"ז אלו אסורים ואוסרים בכ"ש יי"נ וע"ז י"ל בחביות פתוחות וע"ז שאינו כלום רק משום דחשב לעובדי' עיי"ש, והלא חביות פתוחה אינה חשובה לאחרים רק לעובדי' מוכח כיון שזה אחשבי' מקרי חשובה ואינה בטילה אפי' לאחרים כיון שנחשבה לבעלי', וכן בנ"ח שהחשיבה המדליק בה, וכן מוכח אפי' אם לאחר שיתבטל נאבד החשיבות דהא מאחר שנתערב החבי' שוב לא חשוב לעובדה שמעורב: ואינו מכיר ובטל וע"כ דאזלינן בתר השתא בשעת נפילה להחמיר כנ"ל ראי' ברורה ועיין:

דרש רבב"ח חתיכ' נבילה ושל דג טמא וכו' פי' רש"י ומכיר החתיכה כוונתו דאם אינו מכיר אינו בטל משום חתיכה הר"ל, וצ"ל מה ראה כי איירי בחתיכה הר"ל, וראיתי שכבר עמד בראש יוסף בזה עיין בו, והנלפע"ד דלכאורה פליגי רבב"ח ורב בפלוגתא דר"י ורבנן אי מב"מ בטל, וקשה דיפלגו אמוראי במאי דכבר פליגי תנאי והול"ל הלכה כרבנן דר"י, והגם דפליגו ג"כ בחתיכה נ"נ הלא לא נזכר דבר זה ברבב"ח דתחלה כנתן טעם בחתיכה ואי עיקר דבריו ע"ז הו"ל לומר חתיכ' נבילה גם אם נתן טעם מ"מ סגי בנ"ט של חתיכה אחת, וע"כ דעיקר פלוגתיי' במב"מ וקשה כהנ"ל, ונ"ל ע"פ מ"ש ר"ן בסוגיא דזרוע בשילה דרבא ואביי פליגו אם גם בטעם אמרינן מב"מ לא בטל עיי"ש, וי"ל דרבב"ח ג"כ ס"ל דמב"מ לא בטל רק ס"ל דבטעם בטל וזה דאמר דסגי בטעם בס' ורב פליג עליו דבטעם ג"כ מב"מ לא בטל או מדרבנן או מדאורייתא, ומעתה א"ש דכתב רש"י דניכר החתיכה לטעמי' אזיל דס"ל ביבמות פ"ב ע"א דג ביבש ביבש מכ"מ לא בטל לר"י, ולפמ"ש רבב"ח ג"כ ס"ל מב"מ לא בטל רק הטעם בטל שאינו כממש מכ"ש אי טע"כ דרבנן, ואי החתיכה אין ניכר לא בטל החתיכה עצמה לכן פי' דניכר החתיכה כנ"ל וק"ל:

ושל דג טמא צ"ל למה נקט תרתי חתיכה של נבילה ושל דג גם בזה האריך בראש יוסף ליישב ודבריו אינם מובנים לי, ונלפענ"ד, הנה מדאסר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נ"נ נראה דרבב"ח גם על זה קאי ופליג ול"ל כ"כ ובתרתי פליגו במב"מ ובנ"נ, והנה יש סברא יותר לומר נ"נ בדבר שקיבל טעם מאינו מינו כיון שנרגש בו הטעם ולר"ת דבר שיש לו טעם איסור נתהפך כולו לאיסור ועיי' פלתי סי' צ"ב שכתב די"ל משו"ה דנ"נ דאורייתא ככל איסורי' ופשיטא דשיטת ר"ת דווקא באינו מינו שניכר בו טעם ולא במינו גם למ"ד מב"מ לא בטל היינו שהאיסור שבתוכו לא יתבטל ולא נתהפך להיתר, אבל גם ההיתר לא יתהפך לאיסור כיון שאין הטעם נרגש ע"י מה יתהפך היתר לאיסור והיתר בפ"ע עומד במעמדו ואיסור עומד במעמדו ולא יהפכו זא"ז כנ"ל פשוט, וכי כן איכא סברא ביותר לומר חנ"נ בדבר שקיבל טעם מאינו מינו בטעמא ממה שנאסר מחמת מינו, והנה הש"ך סי' ק"ז כתב דרחוק שיהי' דג טמא וטהור שווי' בטעמא עיי"ש, וכי כן א"ש דבבב"ח אמר לא מבעי' בחתיכ' נבילה שלא נ"נ כיון שאין הטעם נרגש בו אפי' בחתיכת דג טמא דהו"ל אינו מינו בטעמא ה"א דנ"נ קמ"ל דמ"מ א"צ רק ס' נגד הראשונה וא"ש עיין:

אלא דצל"ע לשיטת ש"ך הנ"ל דדג טמא וטהור אינם שווים בטעמם א"כ מאי מקשה לרב כי לא נתן טעם נמי הלא דג טמא וטהור א"מ דאינם שווים בטעמם ולכן צריך שיתן טעם בחתיכה ונ"נ וחתיכה טהורה מינו עם שאר חתיכות טהורות, ובוודאי לתוס' דחולק על הרשב"ם וס"ל דכה"ג לא הוי מינו כיון שבלע מאינו מינו ע"כ דרב לא פליג על רבב"ח בחתיכות דג טמא דהוי אינו מינו בטעמא וגם חתיכות דג טהור שקבלה טעם הוי א"מ ומקשה שפיר אבל לשיטת הרשב"ם קשה כהנ"ל ובוודאי לרבא דאזל בתר שמא קשה שפיר כמובן אבל אביי לא מקשה ולא צריך לתרץ וצ"ע:

וי"ל עוד הא דנקט חתיכת נבילה ושל דג טמא היינו שתרתי חתיכות נתערבו וקמ"ל דאיסורי' מבטלין זא"ז וכל אחת מצטרפת לבטל כיון שאין שווים בטעמם ובאופן דאין שווים בטעמם לכ"ע מבטלין זא"ז עיין באחרונים סי' צ"ט, ואמר רבב"ח אם נתערב חתיכה של נבילה ודג טמא אם יש בה בנ"ט היינו אם יש בחתיכה אחת בנ"ט אוסר אבל כשאין באחת בנ"ט רק בצירוף שני' בטל דאמרי' מבטלין זא"ז כנ"ל לומר ועיין:

כיון שנתן טעם בחתיכה כתב תוס' הא דצריך בנ"ט דווקא דאל"ה לא נ"נ דווקא בכדי נ"ט, ואיכא שני טעמים בדבר או כיון שאין בו בנ"ט אינו דומיא דבב"ח דלית בי' משהו וכיון שכל עיקר נ"נ בשאר איסורי' משום לתא דבב"ח בכה"ג לא גזרו, או י"ל דאין הנאסר יוכל לאסור במקום שאין האיסור עצמו הולך לשם וכיון דליכא רק משהו המשהו כבר נאבד בחתיכה ושוב לא יוצא כלל ממנה ושוב אין הנאסר יוכל לאסור, ולהר"ן דל"ל אין הנאסר יוכל לאסור וכו' לקמן בסוגיא דט"ח וס"ל דאם הולך פליטת החתיכה לחוד אוסר עכצ"ל דהטעם כאן משום דהוא לתא דבב"ח כולי האי לא גזרו ועיין פלתי סי' צ"ב, והנה כתב הר"ן הא דצריך לנ"נ כיון שיש בו טעם יאסר הטעם שיוצא מחתיכה וכתב דאל"כ הוי איסור והיתר מעורבי' זה בזה ואינו דומה לדם הפר, ותוס' לא הזכיר מזה כלום והנה הר"ן לעיל בשכתב: הרי"ף דינו ריחא מלתא וכתב דרב שייך בהא דאמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה וכו' מפרש הר"ן הא דרב דצריך שכ"נ דאל"ה הוי איסור והיתר מעורב וכתב הא דאמר בנ"ט לאו דווקא דמב"מ לא צריך נתינת טעם עיי"ש וסתר עצמו דכאן כשהביא לעצמו הך דרב מפרש דנתינת טעם דווקא ולעיל כתב שלאו דווקא וצל"ע:

וליישב נ"ל דלעיל דהביא הרי"ף הא דרב הוצרך לפרש לאו דווקא בנותן טעם, הנה כבר כתבנו דלר"ן הא דבליכא טעם לא נ"נ כיון דמשום לתא דבב"ח הוא לא גזרו במשהו כיון דלא אפשר בב"ח עצמו שיאסור במשהו ודווקא באופן דאיכא בב"ח גזרו, וכן כתב כמה פעמים בסוגיא דנו"ח דכיון דמשום לתא דבב"ח הוא גזרו דווקא באופן דשייך בב"ח, והנה לפי שיטת הרי"ף שם דרב ג"כ ל"ל באינו מינו ריחא מלתא דריח משהו הוא רק במב"מ ולטעמי' אזיל, והנה רב דאיירי בהיתר שמן ואיסור כחוש ואמרינן דאזל היתר ומפטם לאיסור והיינו דשוב חוזר ריח של היתר לחתיכ' היתר ואוסר ועיין רס"י ק"ח בטו"ז וש"ך מאו"ה דלשיטה אין הנאסר יוכל לאסור צ"ל דשוב מוליך עמו גם ריח מאיסור עיי"ש, והנה אם לא נאמר נ"נ על הריח של היתר קשה לכ"ע איך יאסר הריח של היתר דגם אם נאמר דאזל של איסור עמו כמ"ש או"ה מ"מ לשיטת הרי"ף צריך לדון משום מב"מ והלא מעורב היתר באיסור ריח של היתר ושל איסור, וע"כ צ"ל דריח של היתר נ"נ והוי כולו איסור כמ"ש הר"ן כאן, אלא דאם נימא דלא גזרו נ"נ רק דווקא בדבר השייך בב"ח ולא במשהו וכדומה א"כ אם ריחא מלתא דווקא במינו ולא בא"מ א"כ לא שייך ריח כלל בבב"ח כמובן דחלב לא אוסר בריחו לבשר וכן בשר בחלב ואיך נגזור בשאר איסורי במ"ב בריח משום בב"ח, וע"כ צ"ל לרי"ף דס"ל כיון דגזרו משום בב"ח גזרו בכל איסורים לאו דווקא באופן דשייך בבב"ח וכן בריח הגם דלא שייך בבב"ח, ובאמת שכן נראה שיטות רוב ראשונים בסוגיא דט"ח דמקשו מלח בלח שתירץ הר"ן כל שאינו בדרך בישול לא דומה לבב"ח וכן בחצי חתיכה ונראה כי שאר ראשונים ס"ל דגזרו סתם בכל איסורי' משום לתא דבב"ח, וכן ס"ל לרי"ף ז"ל, ולפי"ז צ"ל הא דאמר בנותן טעם לאו דווקא להסוברי' דל"א אין הנאסר יכול לאסור והיא שיטת הר"ן והא"ש דכתב הר"ן לעיל כשמביא הרי"ף דברי רב ואמר דמישך שייך להא דריחא מלתא ע"כ בנותן טעם לאו דווקא, וכאן דמביא הר"ן לעצמו הא דרב להלכתא מפרש לעצמו דנותן טעם דצריך דומיא דבב"ח כנ"ל נכון ועיין:

ועיין טו"ז וש"ך יו"ד סי' צ"ב סק"ט בענין תרי משהו, ודיוקו של טו"ז מדכתב הטו"ר אפי' ס"ל לפי שיטת טור ור"ת דלמעלה מששים טעם קלוש ורק דרבנן אסור א"כ צ"ל בזה לא נ"נ כיון דמשהו הוא וגם בב"ח אינו דאורייתא דאינו דרך בישול בטעם קלוש וא"כ לא נ"נ כנ"ל וא"כ י"ל זהו האפי' דלא מבעי' בא"מ כשאין בו רק משהו היינו טעם קלוש דל"א נ"נ דהוי רק דרבנן אפי' במינו דמשהו דאורייתא מ"מ לא נ"נ, אבל לעולם משהו הולך ואוסר ועיין היטב כי קצרתי ויש להאריך:

והנה שיטת ר"א דל"א בשאר איסורים נ"נ והוכיח מדאמר בנ"ט ולא ניחא לי' לומר דבמשהו ל"א נ"נ דלא נ"ל לומר דצריך דווקא דומיא דבב"ח, וגם לא נ"ל לומר כיון דמשהו איכא אינו יוצא דנאבד בחתיכה דמאי הוי עכ"פ חתיכה עצמה נאסר דל"ל אין הנאסר יוכל לאסור אם נ"נ וע"כ דבשאר איסורים לא נ"נ כלל, אבל קשה לדידי' איך אמר רב חנ"נ. הא באמת אין כ"כ וצ"ע, וגם תוס' נדחק לרבינו אפרים מאי רבותא אשמעינן רב כיון שנתן טעם בחתיכה, ולפע"ד לולי דברי ראשונים בר"א הי' נ"ל ליישב הכל, ואומר הנה הרשב"א ס"ל אין הנאסר יוכל לאסור דווקא כשאיסור הולך עמו, וקשה להסביר לרשב"א כיון שיש ששים נגד האיסור בתערובות א"כ שוב ההיתר נשאר לבדו בלא איסור, וצ"ל כיון שעכ"פ בא לתערובות איסור והיתר יחד גם להיתר דין איסור ואוסר עד ששים נגד ההיתר, ונ"ל דהרבינו אפרים לא ניחא לי' בהא וס"ל אם נ"נ ע"כ גם כשאיסור אינו ההיתר עומד באיסור וגם כשלא ילך איסור עמו כלל הנאסר אוסר כשיטת הר"ן, ואי כ"כ גם במשהו גם שאין יוצא יאסר וע"כ דלא נ"נ ולא צריך ששים ג"כ נגד כולו, אבל ס"ל לר"א דזה י"ל שפיר כ"ז שהיתר ואיסור יחד ועדיין איסור לא נתבטל גם להיתר שם איסור ואסור כיון שיש בו טעם של איסור, וכסברא זו כתב הר"ן לקמן בסוגי' דט"ח דגם דאפשר לסוחטו מותר מ"מ י"ל כ"ז שהם ביחד אסור ונ"נ, אבל הר"ן מצריך שם ששים נגד ההיתר, אבל ר"א ס"ל מאחר דאיכא ששים נגד האיסור שוב אין כאן איסור וחוזר הנאסר ממילא להתירו, ולא צריך ששים רק נגד האיסור והנאסר ממילא מותר, אבל מ"מ איכא נפקותא:

דנ"נ כ"ז שהם ביחד דלענין מב"מ דאם לא אמרי' נ"נ הוי היתר ואיסור מעורב יחד ולא הוי מב"מ אבל כשאמרינן נ"נ כ"ז שאיסור בתוקפו גם ההיתר אסור אז הוי שפיר מב"מ כשיצא פליטה ממנו מעורב ולא הוי היתר ואיסור מעורבי' יחד, והא"ש דאמר רב דכיון שנתן טעם חתיכה נעשה נבילה ואוסרת כולן ובלא"ה לא הוי אוסר כמ"ש הר"ן שמעורב איסור והיתר יחד. אבל במשהו לא נ"נ כלל כיון שאין יוצא מן האיסור ונפרדים זה מזה והנאסר מותר וכן כשנכנסו לאינו מינו ויש ששים נגד האיסור שוב חוזר הנאסר להיתר ואין נפקותא בהא דנ"נ רק במב"מ שלא יתבטל, ומיושב קושי' תוס' ג"כ דהא אשמעינן רב דנ"נ והוי מב"מ וא"ש כנ"ל והוא נכון לולי דראשונים לא ס"ל כן בר"א ועיין:

אפי' ליכא נ"ט נמי, בפלתי סי' צ"ח הקשה דלמא ס"ל כרב בתר מבטל אזלינן וכי כן נבילה בשחוטה אינו מינו אבל כשקיבל חתיכה זו טעם מנבילה הוי מינו עם שארי חתיכות דהא גם שארי חתיכות יכולי' להיות כמוהו כשיקבלו טעם וכתב מזה ראי' לשיטת ר"י דחולק על רשב"ם שבתוס' וס"ל דכיון דהאוסר אינו מינו בחתיכות גם הנאסר יש לו דין א"מ עיין בו, ולפע"ד י"ל בשאומר דהא דס"ל לרשב"ם דיש לנאסר דין מב"מ באופן זה דווקא בקיבל טעם מאינו מינו כמו רוטב שקיבל טעם מחתיכה ונרגש בו הטעם וס"ל דנ"נ מדאורי' כמ"ש לעיל דס"ל דנהפך לאיסור ונ"נ דאורייתא וס"ל דיש לו חומרא דמינו אבל בקיבל טעם ממינו דאינו נרגש כבר כתבתי לעיל די"ל דבזה לכ"ע לאו דאורייתא גם אם מב"מ לא בטל כיון שעכ"פ לא נרגש הטעם ואיך יתהפך ההיתר ונ"נ רק דרבנן י"ל מודה רשב"ם כולי האי לא החמירו לומר דיהי' לו חומר של מינו כיון שקיבל טעם מא"מ כנ"ל, והא"ש דכאן דאיירי שקיבל טעם ממינו ואינו נרגש מודה רשב"ם דאם נבילה בשחוטה אינו מינו שוב אין מחמירי' בחתיכה שנ"נ שיהי' לו דין מינו והיינו דלא כש"ך סי' ק"ז דדג טמא אינו מינו בטעם או דרב לא קאי אדג וא"ש עיין, אלא להר"ן דס"ל ג"כ בסוגיא דט"ח כרשב"ם ס"ל נ"נ לעולם דרבנן בשארי איסורי' הדרא הקושי' ועיין בכ"ז:

ע"ב סליק את מינו וכו' צ"ל למה נדחק אביי ולא אמר כרבא נראה דל"ל סליק ובאמת איך אפשר לחלוק הלא רבא מוכיח כן דר"י אית לי' סליק מהא דמנחות ועיין לקמן בתוס' בסוגיא דט"ח, וכבר עמד ע"ז אאמ"ו זצ"ל בתשובות חתם סופר, ולפע"ד ליישב הנה כפי תירץ רבא ע"כ צ"ל דנ"נ ובאמת נדחקו הרבה בשיטת ר"א הלא לרבא עכצ"ל דנ"נ, ונ"ל דלכן לא ס"ל אביי כרבא דס"ל דבשארי איסורי' לא נ"נ ולכן הוצרך לדחוק, אלא דצ"ל במאי פליגו ונ"ל כשיטתיי' אזלו, הנה הרשב"א בסוגיא דזרוע בשילה חקר אם מוהל היוצא עם החתיכה הוא מב"מ למ"ד בתר שמא אזלינן עיי"ש שפלפל בסוגיא דט"ח דנראה דהוי מב"מ, ועיין בראש יוסף שם, דכתב דלפמ"ש הרשב"א שם דמוהל האיסור והיתר באי' יחד ברוטב, א"כ י"ל שפיר דלא הוי מינו דבתר שמא אזלינן אלא המוהל של היתר ואיסור באי' יחד ברוטב והם מינו וברוטב עבה הוי הכל אינו מינו ושם נאסר מוהל של חתיכות היתר ושוב נאסרו כל החתיכות כיון שאין בכל החתיכות ששים נגד כל המוהל עיי"ש והוא נכון. ואומר לפ"ז מוכח דגם בשאר איסורין אמרינן נ"נ דהא נאמר דמוהל של היתר נאסר ממוהל של חתיכ' בב"ח וצריך ששים נגד כל המוהל והלא מוהל זה של היתר אינו בב"ח רק נאסר מחתיכ' בב"ח ואין לו דין בב"ח כשיטת הש"ך דמים שנתבשלו בקדיר' בב"ח בשאר איסורי' לא נ"נ מים אלו לא נ"נ מאחר שכבר נעשה בב"ח ומוכח לפי"ז מדצריך ס' נגד כל המוהל דגם בכל איסורי' נ"נ ומוהל זה נ"נ ואין ס' כנגדו, אבל לאביי דסובר דבתר טעמא אזלינן לא מוכח כלום כמובן, והא"ש דאביי לשיטתו לא מוכח דנ"נ בשאר איסורי' ס"ל בשאר איסורי' לא נ"נ לכן נדחק בתרוצו, אבל רבא דלדידי' מוכח בלא"ה דנ"נ כיון דס"ל בתר שמא אזלינן תירץ שפיר לרב תירוצו דצריך ס' נגד שני חתיכות וא"ש כנ"ל ועיין: ועפ"ז י"ל מה דהקשה תוס' מראשונים מש"ס ע"ז דאפי' נפל מים בסוף חזינן דל"א בשארי איסורי' נ"נ י"ל דאמוראי אלו סוברי' דלר"י בתר טעמא אזלינן ס"ל שפיר בשארי איסורי' לא נ"נ, אבל להלכתא דפסקינן כרבא דבתר שמא אזלינן שפיר מוכח דנ"נ בשאר איסורי' כנ"ל וק"ל: ושאין מינו רבה עליו ומבטלו, עיין טוש"ע סי' צ"ח שיטת רשב"א בתה"א דאם נתערב איסור בא"מ ומינו אמרינן סליק א"מ ומינו רבה עליו ומבטלו, ויש"ש וש"ך השיגו עליו דעכ"פ טעם נרגש בתוכו ועיין טו"ז שכתב כיון שכבר התבטל שוב הטעם שנותן בו לא אוסר דטעמו היתר הוא, ועיין: בסי' ק"ט שנתקשה דא"כ בא"מ שנתערב יבש ביבש תחלה ושוב נתבשל לא יהי' אסור שכבר הותר' בתערובות ועכצ"ל כשיתן טעם הוי כניכר האיסור כן בדין רשב"א הנ"ל נימא כיון שנרגש הטעם אסור וכתב דלא נרגש הטעם כיון שגם מינו של היתר נותן טעם עיי"ש היטב, הנה בוודאי בזה לחוד מ"ש סי' ק"ט דנרגש טעם מין היתר ג"כ לא סגי דא"כ ל"צ הרשב"א כלל לסליק יאמר דחד בתרי בטל דאורייתא רק דנרגש הטעם וכיון שכאן לא נרגש הטעם די דאם דגם של היתר נרגש בתוכו מותר דאורייתא חד בתרי גם באינו מינו כמו טעימ' קפילא בפחות מששים דמועיל כיון שאין בו טעם, וע"כ צ"ל דהא לא סגי כיון שעכ"פ נותן בו טעם ואם הוא פחות מששים ואיסור בעצמו יוכל לתת בו טעם בלא היתר של מינו אוסר עד ס' ואולי הטעם כיון שעכ"פ ע"י איסור עוקר הטעם ומרגיש טעם חזק על ידו וזה איסור יוכל לתת בו טעם מלבד היתר, ובאמת הר"ן בע"ז כתב בפשיטות דאם נבילה ושחוטה יחד נותנים טעם באינו מינו וזה לחוד אין בו בנ"ט מותר הגם שמשניה' יחד נרגש הטעם כיון שמאיסור לחוד אין יוכל להרגיש מותר אבל בוודאי כשאיסור לחוד יוכל הגם שגם היתר מעורב ואינו מובדל ואין נרגש זה מזה מ"מ אסור שחוזק טעם יש ע"י איסור ויוכל להטעים לעצמו כצ"ל, ולכן הוצרך רשב"א לסליק, אלא דלזה מועיל דברי טו"ז סי' ק"ט מאחר שהותר הטעם ע"י סליק לא נימא דהוי כניכר האיסור כיון שא"א לומר שניכר כיון שגם מינו היתר נרגש בתוכו ואין ניכר האיסור שנאמר בו חוזר וניער ע"י שחיך אוכל יטעים דאין ניכר לעצמו כנ"ל בירור הדברים ועיין, ומ"ש הט"ז באם נתערב תחלה בא"מ שוב לא מהני סליק דנ"נ צ"ל הלא נ"נ רק דרבנן וא"כ ספק דרבנן להקל וראיתי שכבר הרגיש בפמ"ג ונדחק ואולי י"ל כיון שכבר היינו דני' ע"י על התערובות כשהי' בא"מ אם יש ס' או לא והחלטנו לאיסור מספיקא דאורייתא שוב כשיעשה אח"כ ספיקא דרבנן צריכין להחמיר דוגמא מ"ש ב"י או"ח סי' תל"ט באם בא ספק בדיקה קודם ביטול גם אחר ביטול שספק דאוריי' צריך להחמיר עיי"ש, כן י"ל כאן בזה כנ"ל ועיין, ועיין טהרת הקודש זבחים צ"ו ע"א שהוכיח דתוס' שם ע"כ ס"ל כהרשב"א הנ"ל דלא כש"ך עיי"ש:

מתני' אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו ובברייתא לקמן מפרש כדי להודיע טעמו, וצ"ל מאי רצה בגילוי טעם ואטו בכל מצות נאמר הטעם ועיין ראש יוסף בריש פרקין, ועיין מ"ש לעיל די"ל דרצה לומר דומיא דיעקב דווקא שבשרו מותר לכמה שיטות דבשר אדם מותר מדאורייתא, והא"ש דאמר לקמן כל שבשרו מותר מנ"ל הא ולהנ"ל א"ש דלכן נאמר שם כדי להודיע זה דצריך דווקא דומיא דיעקב וכבר כתב הרשב"א בתשובה ומביאו במל"מ דגם גיד אדם אסור דאיך נאסר עיי"ש, ולהרמב"ם דס"ל בשר אדם אסור לכאורה קשה, ועיין שעה"מ שכתב לרמב"ם באמת גיד אדם מותר ועיין מ"ש לעיל ולא אכפיל הדברים שנית פה עיי"ש:

יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל וכו' עיין מהרש"ל שהקשה מהא דריסק ט' נמלים וא' חיו וגם מפלוגתא דרב ולוי, ועיין מהרש"א שכתב כבר הרגיש תוס' בזה ותירץ דלוי ס"ל דכיון דגילה תורה ואמרה יבא איסור נבילה ויחול על איסור חלב חל נבילה על כל איסורי' לרב ל"ל כן דווקא בחלב גילתה תורה וכן הא דט' נמלים ס"ל כלוי והנה לא מלט המהרש"א עכ"פ דצ"ע על לוי איך חולק על ברייתא דר"י ס"ל דנבילה אין חל על טמאה וע"כ דס"ל לר"י דשאני נבילה דגלי קרא וע"כ צ"ל כמ"ש מהרש"ל ותירץ מהרש"ל העיד המהרש"א שהוא דוחק ולפע"ד נראה ליישב הא דלוי וגם לבאר במאי פליגו רב ולוי אי ילפינן מחלב או לא, ונ"ל הנה לקמן קאמר ש"ס דחלב הותר מכללו ולכן אין לילף מהא דנבילה חל על חלב פי' רש"י הותר מכללו שמותר בחי' ועיין ש"ס פסחים סוגיא דחזקי' ור"א דפליגי תנאי אי זה הוי הותר מכללו כיון שבבהמה לא הותר, ונ"ל לר"י דס"ל חלב שליל מותר ולמ"ד תלש חלב מב"ני חי אסור עיין לעיל פ' בהמה המקשה פלוגתא דר"י ור"ל ועיין ראשונים וחי' ר"ן שם דפליגו לר"י אי דווקא שחיטה מתיר ולר"ל גם בלא שחיטה מותר דלאו חלב מקרי עיי"ש היטב, ולמ"ד דתלש חלב אסור ושחיטה מתיר א"כ חלב הותר מכללו דהא חלב אסור דחדשיו גרמו ומ"מ ע"י שחיטה מותר ושאר חלב אסור ואין היתר בשחיטה א"כ איכא לאיסור חלב היתר ולכן נבילה חל עליו ואין למדין ממנו שיהי' חל על טמאה ושרץ אבל לר"מ דחלב שליל אסור א"כ אין חלב הותר מכללו ולמדין ממנו לכל איסורי', ומעתה י"ל דלוי ס"ל דר"י בברייתא לשיטתו אזיל דחלב שליל מותר ולכן ס"ל דווקא על חלב חל נבילה ולא על טמא:

וכדומה, אבל לעצמו ס"ל כר"מ דחלב שליל אסור שפיר יש למילף מדחל על נבילה ה"ה לכל איסורי', ורב י"ל דס"ל כר"י דחלב שליל מותר, או דס"ל כמ"ד לר"י דתלש חלב מותר וליכא הותר מכללו ומ"מ ס"ל לר"י דנבילה לא חל וע"כ דס"ל שאני חלב דגלי קרא ופסק כוותי' ומיושב קושי' מהרש"ל כנ"ל ועיין, עיין נוב"י קמא חאו"ח סי' ל"ו ובנב"י תניינא חיו"ד סי' י"ג אי נבילה חל על טריפה עיי"ש ובהג"ה מ"ש במהרש"ל ומהרש"א כאן ועיין מ"ש בעני' לעיל כ"ב ע"ב וקיימתי מעצמי היפך הנוב"י דנבילה על טריפה וודאי לא דטריפה יש לו חומר של נבילה שחל על טריפה כמוהו ואז גם נבילה או טריפה על כל חל אבל זה ע"ז לא:

דיקא נמי דקתני אמר ר"י וכו' בת"ח הקשה לפמ"ש תוס' דע"כ בה"א דסבר טעמא דר"י דאחע"א בכ"מ עכצ"ל הא דאמר והלא מבני יעקב נאסר היינו דטעמא דת"ק משום כל שבשרו מותר ור"י אמר. דלא הותר מה שכבר נאסר וא"כ כן נאמר באמת ואיך אמר דיקא נמי עיין בו שנדחק ונלפע"ד ליישב, הנה י"ל דסברת תוס' דאמר ר"י והלא מבני יעקב נאסר ושוב אחר מתן תורה לא יותר מה שכבר נאסר ולבני יעקב נאסר גיד של טמאה סברא זו כעין מי איכא מידי, דמתחלה קודם מתן הי' אסור ועתה יצא קולא בסיני להתיר, וכי כן לפמ"ש תוס' לעיל ל"ב ע"א דבטמאה דאמה"ח לישראל שרי ולנכרי אסור לא שייך מי איכא מידי דעכ"פ איכא איסור טמאה וכי כן גם כאן לר"י דס"ל דיש בגידין בנ"ט ואיכא איסור טומאה בגיד א"כ לא אמר מידי מבני יעקב נאסר גם עתה איכא איסור טומאה על גיד, אלא די"ל דלרבנן השיב זה הגם דגם ת"ק רבנן דידי' ס"ל ג"כ דיש בגידין בנ"ט כי כן סתם לעיל במתני' דירך וכמו דהוכיח ש"ס רפג"ה, אבל י"ל לרבנן דס"ל אכלו כולו ואין בו כזית חייב משום בריה, א"כ איכא היתר לאחר מתן תורה דתחלה הי' גיד פחות מכזית ג"כ אסור ועכשיו פחות מכזית אי אין בו רק איסור טומאה באין בו רק פחות מכזית מותר לאוכלו כולו ואמר ר"י שפיר לרבנן דידי', הגם דלשיטתי' אין זה דחי' דהא הוא ס"ל אוכלו ואין בו כזית פטור, י"ל הוא לדנפשי' בלא"ה ל"ל סברת כל שבשרו מותר, ולחכמים דאית לי' השיב איך אפשר שתאמרו כן לשיטתייכו הלא מבני יעקב נאסר ויצא קולא לאחר מתן תורה כמ"ש, אלא לפמ"ש תוס' שם ל"ג דלר"י דח"ש אסור הגם דלנכרי במשהו בשר גידין ועצמות חייב ולישראל רק איסורא דח"ש מ"מ לא שייך מי איכא מידי עיי"ש, וא"כ גם לרבנן אין משיב ר"י כלום דגם עתה איכא איסור טומאה ואפי' באין בו כזית עכ"פ ח"ש אסור, אלא די"ל דש"ס לכן לא הקשה בס"ד דר"י ס"ל אחע"א ממתניתין עצמו והביא ממרחק דל"ל אחע"א, דממתניתין דכאן מדאמר והלא מבני יעקב נאסר לא הי' קשה לר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת הי' אפשר לומר דר"י אמר כן דלא שייך מי שבשרו מותר דיהי' לרבנן עתה קולא דבאוכלו פחות מכזית מותר, ולר"י לא ניחא, אבל ס"ס רצה להקשות גם לר"ל לכן מקשה מדר"י ל"ל אחע"א ולכן כדמתרץ דמשום דנוהג בב"נ חל משום חומר אמר דיקא נמי היינו לפי דפסקינן כר"י דח"ש אסור מוכח ממתניתין דע"כ ר"י ס"ל דחומר הוא מדאמר מבני יעקב דא"א לפרשו לר"י בענין אחר וכמ"ש עיין וק"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה