כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
חולין · דף קטו.
היא קודש ואין מעשיה קודש הקשה תוס' לר"י הסנדלר למה לי למימר מקודש דאסור תיפק לי' מכל שתעבתי וכו' ובכתובות תירץ תוס' דצריך קרא כדי למעט שוגג ממחלליה מות יומת עיי"ש, וי"ל דכמדייק בלשון תוס' יראה כי לפי שהקשה תוס' כאן לא יוכל לתרץ כמו התם דהתם הקשה ל"ל קרא כלל נילף מל"ת כ"ת ותירץ שפיר דצריך כל הקרא כדי להסמיך ולמעט שוגג, אבל כאן הקשה למה לי למימר מקודש דאסור היינו דלא צריך ש"ס לומר דמזה נפקא לר"י הסנדלר דאסור רק מל"ת כ"ת, וע"ז לא שייך תירץ תוס' הנ"ל, דאם כי אמת דצריך קרא לשוגג, אבל עכ"פ ש"ס ל"צ לומר דר"י הסנדלר נפקא לי' איסורו מקודש כנ"ל:
לא אמרה תורה שלח לתקלה הקשה תוס' מדצריך קרא בציפורי מצורע להתיר אחת ושוב אמרי' דמשולחת מותרת משום שלח לתקלה ובלאו קרא לא ידענו דחדא מותרת והכא מסברא לחוד אמרי' דמותר דל"א תורה שלח לתקלה, ונלפע"ד ליישב, דוודאי א"א לבנות על סברא לפ"א תורה שלח לתקלה להתיר חדא מציפורי מצורע דהא באמת לא ברור שיכשל א' בה רק שכיון שיש אופן שיבא א' לידי מכשול לא אמרה תורה שישלח לתת מכשול משום זה לא נוכל להתיר בלי קרא כיון שיש מצוה וא"א בלא"ה למצורע שיטהר עצמו ומצוה שיטהר עצמו וחיובא הוא וכדי לעשות שלום בינו לאשתו כדלקמן קמ"א ע"א, ולכן הגם שמדינא הוא ששניהם אסורי' וכך מצותו וגלוי וידוע לפניו ית"ש כי כן הדין וכן ראוי' בשביל ספק שאולי יכשול א' בו לא תעכב התורה מלצות מצוה זו שא"א בלעדה שיקח שתי ציפרי' ששניה' נאסרו' ולשלח אחת ע"פ השדה, ולכן לולי קרא אנחנו לא נדע שאחת מותרת רק אחר שכבר גילה לנו שאחת מותרת מסתבר שמשולחת מותרת מטעם לא אמרה תורה שלח ודרכי דרכי נועם מסתבר שזו היא המותרת, אבל בשלוח הקן לפי' שני של רש"י כאן והוא העיקר דהקושי' שלוח הקן תאסר היינו בכל שלוח ושלוח תאסר, והנה לקמן קל"ט ע"ב קאמר יכול יקדר בהרים כדי שימצא קן ת"ל כי יקרא עיי"ש ובתשובות חו"י מסופק אם מצא קן אם מחייב לקחנה כי לא ציותה תורה רק אם ירצה לקחתה צריך לשלח האם וליקח הבנים, וכי כן כיון שהכל ברצונו תלוי' ואם ירצה לא יקח כלל, למה התירה תורה שברצונו יקח הבנים וישלח האם ע"פ הוצה שאפשר שיכשל בה אדם מהיות טוב לא יקח לא האם ולא הבנים ולא יתן מקו' שאפשר שיכשל בה אדם ומאי יחסר לו אם לא יקח כלל וע"כ מדהתירה תורה ע"כ שלית בה שום תקלה ושפיר מסברא זו לחוד אמרי' דע"כ לית בי' איסור ומיושב קוש' תוס' כנ"ל נכון מאוד:
והנה בשעה"מ פט"ו ממאכלות אסורות הקשה לשיטות דאין מבטלי' איסור לכתחלה רק דרבנן א"כ איך קאמר ש"ס לקמן ק"מ ע"א דא"צ מיעוט דאין מביאי' ציפורי מצורע מעיר הנדחת דל"א תורה שלח לתקלה הלא מדאוריי' ליכא איסור דבטל ומותר לשלח ולבטל, ועיין נב"י תנינא חי"ד סי' מ"ה שחידש דביבש לכ"ע אין מבטלי' דאוריי' עיי"ש, ועיי' מ"ש בזה לעיל פג"ה סוגיא דמכריזי' ובסוגיא דזרוע בשילה והנה לכאורה יש לתמוה על שעה"מ שהקשה מלקמן ולא הקשה ממוקדם מכאן דקאמר פ"א תורה שלח לתקלה וכן מש"ס קדושין דמייתי תוס' ובאמת בספר ראש יוסף הקשה מכאן ומקידושין, אבל נ"ל דיפה עשה השעה"מ די"ל לכאורה כעין שכתבו הראשונים בסוגי' דזרוע בשילה גם דמבטלי' איסור דרבנן מ"מ חידוש הוא שיצוה ה' מצוה שא"א לקיימה בלי ביטול איסור:
עיי"ש, וכעין זה י"ל כאן לא אמרה תורה שכח לתקלה וע"כ צריך ביטול וא"א קיום המצוה רק בביטול ולא תצוה התורה מצוה כזו שא"א בלי ביטול והגם שיש לחלק דלעיל ציותה תורה לבשל זרוע עם האיל ולאכול האיל, משא"כ כאן אטו ציותה תורה שיצוד א' האם השלוחה או ציפור המשולחת, מ"מ י"ל כן כיון שבלאו ביטול לא הי' מותר לשלח ולא תצוה תורה לבטל, אבל מלקמן מקשה שפיר כיון שבאמת משולחת מותרת ומקיים המצוה בלי ביטול רק מרצונו לוקח ציפור עיר הנדחת ע"ז שפיר מקשה לא שייך לא אמרה תורה שיבטל אטו מצות התורה שא"א בלי ביטול שיקח ציפור עיר הנדחת וכיון שכן ברשותו ורצונו תלי' ולא שייך הנ"ל וכיון שמבטל איסור דרבנן שפיר מקשה כנ"ל ועיין:
והנה מלקמן ש"ס הנ"ל ג"כ קשה קושי' תוס' דחזינן דבלאו קרא מסברת חוץ אמרינן ל"א תורה שלח ובקידושין צריך קרא להתיר אחת אבל לפמ"ש לעיל בישוב הקושי' מכאן גם זה מיושב מאחר דבכ"מ משולחת מותרת ואין מצותו בכך שתהי' אסורה שוב פשיטא שלא תתיר התורה מרצונו הטוב ליקח משולחת מעיר הנדחת לתת מכשול על צד הרחוק וכהנ"ל וק"ל:
אמר ר"ל מנין לבב"ח שאסור ת"ל אל תאכלו ממנו וכו' אמר לי' ר"ד כעורא זו ששנה רבי וכו' בחידושי ר"ן נתקשה גם על ר"א דאמר לעיל מלא תאכל כ"ת יש להקשות כעורא זו ששנה רבי, ונדחק עיין בו, ונ"ל ליישב הנה יש לעיין לפמ"ש במל"מ הלכ' חמץ בשם מהרלנ"ח דלכן צריך רמב"ם קרא לח"ש בחמץ דמחלב י"כ שאני חמץ דהי' לו שעת הכושר עיי"ש, א"כ צ"ל בבב"ח מנ"ל דאסור דבב"ח הי' לו שעת הכושר מקרי כדקאמר ש"ס לקמן דלכן לא יליף מערלה לבד, והראוני שכבר העיר בזה בעל פמ"ג בספרו גינת וורדי', והנה דחה שם דבב"ח לא מקרי הי' לו שעת הכושר דחמץ לא נשתנה ונאסר כמות שהוא משא"כ בב"ח שבאופן זה לא הי' לו שעת הכושר, ובמח"כ נעלם ממנו לפי שעה סוגיא דכאן דקרי לי' לבב"ח שעת הכושר, ועכ"פ צ"ע כהנ"ל, והנה לתנא דבי ר"י דנפקא לן מל"ת ג"פ ל"ק מנ"ל דח"ש אסור דהא לא כתיב בי' אכילה כלל ובאמת איפכא צ"ע מנ"ל כלל דאין לוקין על ח"ש בב"ח כיון דלא כתיב אכילה וכבר העיר זה בראש יוסף ובפמ"ג בפתיחה לבב"ח וכתב וצ"ב הלכה יתיר' בכ"מ אין לוקי' על ח"ש, ועכ"פ ל"ק מנ"ל דאסור דלא צריך ליליף מחלב וא"ש, אלא דיש לעיין לר"א ור"ל ורבי דנפקו להו ממקום דכתיב אכילה מנ"ל ח"ש דאסור בבב"ח, ונ"ל דלרב אשי דמל"ת כ"ת נפקא והא ל"ת כ"ת הוא לאו שבכללות דעל כל איסורי תורה קאי וכ"כ רמב"ן בחומש וכן ס"ל לכנה"ג בישוב הרמב"ם ומובא בפלתי, וכיון שבכל התורה ילפינן מחלב דח"ש אסור ול"ת כל תועבה פרשו ח"ש באיסור ושיעור במלקו' וגם בב"ח בכלל איסור תורה וגם ח"ש איסור אית בי' ככל איסורי' שנכלל בזה דל"ת כ"ת אבל לדרש דרבי מלא תאכלנו יתירא דקאי רק על בב"ח אנחנו לא נדע כי ח"ש אסור כיון דכתיב אכילה זו מיותר לבב"ח ואכילה בכזית ומנ"ל לפרשו איסורו בכ"ש ובאמת לדרשא דרבי ח"ש מותר בבב"ח, והא"ש דלכן נאיד רב אסי מדרשתו ואמר מל"ת כ"ת אבל לר"ל מקשה ר"י שפיר הגם די"ל גם לדרשא דר"ל דיליף אל תאכל ממנו נא ובשל מבושל דלהכי מייתי דרש זה דמזה ידענו גם ח"ש דהא אם תאכלו סובב הולך אפסח וגם אדבתרי מבושל דקאי על בב"ח ושפיר כמו בפסח א"כ תאכלו היינו אפי' ח"ש כמו בחלב כן בבב"ח משא"כ לרבי מ"מ מקשה ר"י לר"ל דפליג עימי' וס"ל בכ"מ ח"ש מותר קשה שפיר כעורא זו ששנה רבי, ובאמת לר"י צריך לדרשא דמבושל או לדרב אשי ולר"ל לשיטתי' הקשה ומיושב קושי' חי' ר"ן עיין וק"ל:
ע"ב דבי ר"י תנא ל"ת גדי בחלב אמו ג"פ וכו' הנה הרמב"ם בספר המצות מביא איסורו דבב"ח מג"פ ל"ת וכן כתב ביד החזקה מל"ת רק הוסיף דאכילה קו"ח דבישול ועיין לח"מ, ועיין אריכת הכנה"ג מה דצריך רמב"ם לקו"ח זה, והנה הקשה כעורא לרמב"ם מלא תאכל כ"ת ועיין פלתי סי' פ"ז שמסקנת דבריו דס"ל לרמב"ם דרב אשי יחידאי ולא פסקינן כוותי' בדרשא דל"ת פ"ת, דאל"כ למה טרח ש"ס בע"ז מנ"ל דיי"נ ותקרובת ע"ז אסור ולא נ"ל מל"ת כ"ת וע"כ דלא ס"ל דרש זה, ויש לפקפק דביי"נ ותקרובת ע"ז אין ניכר התערובות משא"כ בבב"ח וכמ"ש תוס' לחלק בין שבת לבב"ח, והנלפע"ד ליישב ע"פ שכבר כתבתי לעיל סוגיא דנ"ח דספיקת אביי אי בב"ח חידוש הוא או לא תלי' ממאי נפקא לן איסורו דבב"ח, דוודאי זה אינו חידוש דאסור לבשל ומותר לשרותו דכך גזרה התורה ע"י אש אסור לבשל וע"י ד"א מותר ולא מקרי בישול רק ע"י אש וזולת הבישול לא אסרה התורה ולא אסר מה שהתיר ולא התיר:
מה שאסר וכן בשבת ע"י אש אסור ובחמה וכדומה מותר רק החידוש באכילה עצמה שאם באו יחד בשר בחלב ע"י בישול אסור לאכול ואם באו יחד ע"י תרו כי' מותר ואכילה זו כאכילה זו ואסור זה והתיר זה, זה חידושו וכן נראה לעין מרש"י פסחים סוגיא דטע"כ דכתב דמותר אם תרו לו לאכול ואסור בבישול ולא עשה חידוש מבישול ותרי' עצמו וכי מורי' דבר ש"ס אם בישול אסור ואי תרו מותר ולא אמר אסור לבשל ומותר בתרי' ע"כ כהנ"ל, וכי כן אם איסור אכילה מל"ת כ"ת ליכא חידוש באכילה ג"כ דכיון דטעם איסורו משום שנעשה תועבה בבישול וע"י תרי' ליכא תועבה ולא תועב זה ה' ממילא מותר גם באכילה ורק אם איסורו מלא תאכלנו או ג"פ ל"ת נפקא ולא תלי' אכילה בתועבה כלל ומ"מ מותר ע"י תרי' שפיר איכא חידוש, וזה ספיקת אביי במתני' אי ס"ל דחידוש הוא דס"ל למתני' דנפקא מג"פ ל"ת, או דס"ל דלאו חידוש הוא דנפקא מל"ת כ"ת עכ"ד שם עיין עליו, ולפ"ז למסקנא דפסקינן דבב"ח חידוש הוא וכן מסקנת רבא וכן סתמא דש"ס דפסחים דחידוש הוא ולכן פסק הרמב"ם טע"כ ל"ד דמבב"ח לא ילפינן דחידוש הוא ע"כ משום דלא נפקא לן איסור בב"ח מל"ת כ"ת רק מג"פ כ"ת, והא"ש דהוכיח הרמב"ם דרבא וסתמא דש"ס דפסחי' ל"ל דרב אשי רק כתנא דבי ר"י ופסק כוותי' מג"פ ל"ת כנ"ל ישוב נכון ועיין בכ"ז, ועיין מ"ש לעיל קי"ד ע"ב עוד בישוב הרמב"ם הנ"ל:
והנה הפמ"ג בפתיחה להלכות בב"ח מסופק במבשל ח"ש בב"ח אם יש בו איסור ח"ש או לא כיון דלא שייך בבישול סברת חזי לצרופי, ונ"ל דלרב אשי דאמר מל"ת כ"ת נפקא והיינו דבר זה שלא יתערב בב"ח ע"י בישול מתועב לפני ה' ואפי' ע"י נכרי וקטן כמ"ש רש"י לעיל ולישראל אסור הכתוב לעשות מעשה המתועב לה', ואם נאמר דח"ש מותר לבשל ע"כ אין מתועב לפני ה' מעשה זה דח"ש וכי כן יהי' מותר לאכול כשבשל ח"ש דהא גם באכילה זו לא שייך צירוף דאם יצרפה לח"ש אחר זה לא יצטרף עמו כיון שאינו מתועב לית בו איסור כלל ודוחק דלרב אשי יהי' קולא זו ומסתמא ס"ל בכ"מ ח"ש אסור מה"ת, עיין חולין דף צ"ח ע"א ושבועות דף כ"ב ע"ב וע"כ דגם איסור בישול יש בח"ש ולמאן דמפיק מג"פ ל"ת בוודאי יש לעיין אם בבישול ח"ש מותר ואכילה שלא נזכר רק בל"ת אולי כמו בישול הוא וגם ח"ש מותר או י"ל גם בישול ח"ש אסור כמ"ש הרמב"ם דאוסר בישול כ"ש אכילה ואוסר בישול להתרחק מאכילה י"ל גם ח"ש אסור לבשל כדי להתרחק מאכילת ח"ש ואולי משו"ה כתב הרמב"ם קו"ח זה דאיכא נפקותא לדינא וצ"ע לדינא:
כלאי הכרם יוכיחו, הנה כתב תוס' דליכא פירכא מה לבב"ח שהותר מכללו דזה לא מקרי הותר מכללו כיון דלא כתיב כל כמו בחלב וראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שהביא בשם הגאון המפורסם מו"ה דוד דייטש זצ"ל דצ"ע על כלל זה מש"ס מנחות ה' ע"א דאמר דטריפה הותר מכללו גבי מליקה והלא לא כתיב כלל, ואאמ"ו זצ"ל תירץ על נכון דוודאי בטריפה דלא כתיב כל אי הוי מותר טריפה בכל עוף לא מקרי הותר כיון שלא הי' בכלל מעיקרא דלא כתיב כל אבל מאחר דבכלל בשר בשדה טריפה גם עוף דבאמת גם בעוף טריפה אוסר רק אישתרי במליקה בקדשי' זה שפיר הותר מכללו כיון שבכלל ובשר בשדה גם עוף חולין וקדשים בכלל הי' ומליקת עוף יצא מן הכלל אלו דבריו זצ"ל ושפתי' יושק, אבל נאמר לי שכן הקשה מש"ס שם דקאמר ג"כ בכלאים שהותר מכללו בציצית וקשה כהנ"ל וצ"ע, ואולי י"ל דתוס' לא כתב כן רק בשני מיני' אחרי' מין זה לא הי' בכלל חוץ בחלב דנאמר כל והכל בכלל ומ"מ ס"ל לחד תנא בפסחים סוגיא דחזקי' ור"א דאצל שור לא הותרה וחי' מין אחר הוא, אבל בב"ח חי' ועוף מין אחר הוא אבל במין אחד טריפה הותר למליקה וכלאי' בציצית שפיר הותר מכללו גם דלא כתיב כל כנ"ל ועיין: