אור ברסלב
כתב סופר על חולין חולין › דף צח.

כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

חולין · דף צח.

דף צז.

אבל טמאה לא וכו' מקשים העולם הלא בלאו הא דר"נ קשה מברייתא דקתני אם יש בנותן טעם והא אמרי אינשי כמיא דביעי וכו' ונ"ל ליישב, הנה נתקשה תוס' דש"ס יוכל לתרץ לר"נ דאיירי בקלופות: ונ"ל לפמ"ש תוס' ד"ה ביצה בששים דביצה איצטרכא ליה כיון דאיכא ביצת טמא דלא אסרה וכו', והנה בה"א דלא ידע דר"נ דווקא בביצת אפרוח איירי ר"כ בכל ביצי' איירי וצ"ל דאשמעינן דלא נמצא דאין ביצים אוסרים דקליש טעמא וכמיא הוא קמ"ל ביצה בששים כצ"ל, והנה י"ל דפשיטא לש"ס בקלופות דאוסר וטעמם ככל טעם דעלמא דאין דבר חוצץ ומפסק וע"כ ר"נ באין קלופות אשמעינן רבותא דאוסר ושפיר מקשה ש"ס הא אמרי אינשי דכמיא בעלמא הוא ואיך יאסר באמת, ומתרץ בביצת אפרוח ואפי' באינו קלוף אוסר ואשמעינן דלא נדמהו לשאר ביצים דאינם אוסרים ומיושב קושי' תוס' וא"ש, אלא דלכאורה עדיין קשה מאי מקשה מברייתא דלמא ברייתא בקלופות איירי ומברייתא ל"ש לתרץ כמ"ש כמובן, אלא דא"ש בפשוט כיון דקתני סיפא ביצת אפרוח וזה אוסר אפי' באינו קלוף איך נימא דרישא דווקא בקלופות דא"כ איך בסיפא אמר עלה ביצת אפרוח משמע דומה לרישא והלא רישא דווקא בקלופות:

ומקשה שפיר מברייתא כנ"ל, ומעתה א"ש דבלא"ה לא קשה מברייתא די"ל רישא בקלופות וכן סיפא צריך דווקא קלופות, אבל אחר דחידש לר"נ דבביצת אפרוח לא צריך קלופות ע"כ בריי' באינם קלופות רישא דומיא דסיפא מקשה שפיר מברייתא ומיושב קושי' העולם כנ"ל וק"ל:

והנה בהך דין דקלופות שיטת הפרישה דאיזה מהם קלוף היתר או איסור אוסר ועיין פלתי שכן נראה מירושלמי והנה מרש"י נראה ג"כ כן דפי' בקושי' ש"ס למימרא דיהבא טעמא כי מבשלי' בהדי אחרינא, צ"ל מה רצה רש"י בזה, מזה נראה בעין כי ס"ל דאם מבשלים בתבשיל יהיב טעמא ולכן כתב דקושי' הש"ס אם מבשל ביצה בהדי ביצה דשניהם, קליפה אית להו ע"ז מתמיה ס"ס למימרא דיהבי טעמא, וצ"ע מאי מקשה ס"ס מר"נ דלמא במבשל ביצה בתבשיל, ואולי י"ל כמ"ש לעיל וי"ל דהא ג"כ פשיטא לש"ס באם מבשל ביצה בתבשיל דיהיב טעמא ומאי רבותא דר"נ ביצה ועכצ"ל דבמבשל ביצה בין הביצי' איירי וצ"ע:

פרושי קמפרש וכו' צל"ע ברישא קתני ביצים טהורו' ששלקן עם טמאות, ובסיפא קתני ונמצא אפרוח בא' מהם איך נאמר פרושי ביצים טהורות ששלקן עם טמאות כיצד שנמצא אפרוח בא' מהם הכא לא סיפא רישא דמתחיל בטומאות הרבה ואיך:

בפרושו אמר אפרוח בא' מהם דהול"ל ונמצא אפרוחים בטמאות ודא צ"ע רבא, ונ"ל לומר דבר נכון, הנה בטוש"ע סי' צ"ח מייתי תשובות רא"ש דאיסורי' מבטלי' זא"ז עיי"ש, ובאחרונים דאם האיסורי' שני טעמים להם הגם שמשם איסור חד הס כמו פת טבל ויין טבל מבטלי' זא"ז עיין בפלתי ואומר דבוודאי הגם דביצים טהורים בטמאים טעמם שווה אבל ביצה שיש בה אפרוח קרוב לגמר טעם בשר יש לו ונרגש בביצים וי"ל דברייתא נקט ביצי' טהורות ששלקן עם טמאות היינו שהם טמאות ממש אלא שטמאות אינם פליטתן אוסרת דאין יוצא לחוץ מהם דבר הגם שמקבלי' פליטה אבל אין פולטין דבר שיש בו ממש עיין טו"ז סי' צ"ה וי"ל באופן דביצים טהורות לחוד אינם כדי לבטל טעם ביצת אפרוח רק בצירוף ביצים טמאות ובכה"ג קמ"ל הברייתא דבטילה ביצת אפרוח בכל הביצים דביצים טמאות האסורים מועילים לבטל ולהתיר ביצים אחרות דמתפשט בשוה וגם הטמאות יקבלו טעם בשר אפרוח ושם יתבטל הטעם ושוב כשיפליט טעם בשר שקבלו כבר הותר וא"ש סגנון וסדר הברייתא ביצים טהורות ששלקן עם טמאות הרבה כיצד שנמצא אפרוח בא' מהם אם יש בנ"ט ואם אין בנ"ט בכולהן מותר כנ"ל נכון, וא"ש דלא צריך לדחוקי כדדחק מעיקרא דלאפרוח קרי לי' טמאות, ולפמ"ש כדמסיק דסיפא מפרש לרישא י"ל טמאות ממש קאמר ויש בו רבותא כהנ"ל, ומובן יותר לשון הברייתא אם נפרש דסיפא מפרש לרישא משנאמר דרישא וסיפא לעצמן דאין מדויק למה נקט ברישא ביצים טמאות ובסיפא רק באחד מהם אבל כשסיפא ורישא חד א"ש כמ"ש ושפיר פסקו הפוסקי' דאין טעם בביצה וכתירץ הש"ס בברייתא, ודלא כבה"ת דס"ל דדוחק לפרש הברייתא כך ותירץ ש"ס לית הלכתא, וכנ"ל עיין היטב וק"ל:

והנה מסקנת ש"ס לקמן דצריך ס"א והיא בביצה ופליגי בטעמא דרמב"ם [הל' מ"א פט"ו הלי"ט] ס"ל דהטעם משום דברי' הוא עשו היכר שצריך א' יותר והרמב"ן ס"ל משום דאיכא גדולים וקטנים. והנה צ"ע איך יפלגו אמוראי אברייתא דקתני בנותן טעם דנראה ככל איסורי' וכבר נתקשה בפלתי כן וכתב דלרמב"ן ל"ק דהא עכ"פ שיעורו בנ"ט רק משום דיש גדולים וקטנים צריך א' יותר כדי שיהי' ששים וזהו שעורא דכל איסורים, אבל לרמב"ם דהכירא עשו והחמירו בו קשה, ונלפע"ד ליישב:

הנה הכ"מ מסביר דברי רמב"ם דהגם דאנו עוסקים לבטל פליטתו מ"מ אמרו שצריך ס"א א' יותר כדי שלא נטעה לבטל הביצה עצמה, ונ"ל לתת תבלין להטעים הענין דבאופן שמבטלין בס' ומוני' החלקי' שיהי' ס' ביצי' ובאופן זה מבטלין יבש ביבש בביצים דאינם ברי' כגון טמאו' או טרפו' בלא אפרוח ולרמב"ם צריך לעולם גם במב"מ ביבש ס' כמ"ש הכ"מ א"כ שפיר יטעו שכן מבטלי' ביצה עצמה בס' ביצים ולא יעלה על הדעת דמבטלי' הפליטה. אבל במקום שיש להטעים לקפילא ולרמב"ם במקום דאיכא קפילא דווקא טועמי' לקפילא ואז אפי' פחות מס' מותר עיין כי כן שיטתו, וא"כ כשטועמים התבשיל ואין מדקדקי' כלל במנין אם יש ס' או פחות הרבה רק בהרגשת הטעם אין כאן מקום לחוש שיבא לבטל הביצה עצמה דהא אין רואי' בגודל הביצה ובמנין השאר ביצים או תבשיל שעמו ואין כאן חשש וגם לא שייך כלל לעשות א' יותר כיון שאין אנו באי' למנין חלקי ההיתר נגד האיסור, והרמב"ם דכתב שצריך ס"א לבר מאיסור משום היכר והיינו בשיש בו אפרוח דהוי ברי' לדידי' הלא איירי בליכא קפילא ובזה צריך ס"א משא"כ באיכא קפילא ובכ"מ לא צריך לדקדק במנין גם ביצה דינו כך, כנ"ל עיין, ומעתה א"ש דאמוראי דאמרי צריך ס"א היינו באופן דליכא קפילא ובברייתא דאמר אם יש בנותן טעם היינו כפרושא דברייתא דלעיל קדירה שבישל בה בשר בכ"ט היינו ע"י קפילא וכיון דברייתא רק בביצת אפרוח כבר כתבנו דנרגש טעם אפרוח בביצה בלא אפרוח שפיר קתני סתם בנ"ט ככל איסורי' דבעינן קפילא ואיכא טעם אסור ואי לאו מותר ומיושב שיטת הרמב"ם על נכון כנ"ל עיין:

ועפ"ז כאמר דלדס"ל דביצה במ"א ע"כ בלא קושי' דמיא ביעי בעלמא צ"ל דסיפא מפרש לרישא דאל"כ הדרא הקושי' איך קתני ברישא בנ"ט לפמ"ש הש"ך דלרמב"ם כל ביצי' ברי' המה רק שאינם אוסרים דמיא ביע' בעלמא רק אפרוח אבל בנקובי' דמפליטי' עם כולם דין ברי' להם עיין, וכי כן אם נאמר דלאו מיא דביע' בעלמא קשה איך קתני בנ"ט דאין לומר דע"י קפילא איירי דבלית אפרוח טעמם שוה וע"כ בנ"ט במנין ס' וקשה כהנ"ל וע"כ צ"ל דסיפא מפרש לרישא, וכיון דבלא"ה צריך לדחוק בברייתא כהנ"ל ממילא לא נצריך לדחות מה דאמרי אינשי ודלא כבעה"ת הנ"ל, וס"ס דס"ל תחלה דרישא בפ"ע וסיפא בפ"ע עד דלא ידע דביצה בס"א כנ"ל עיין בכ"ז:

ובדברי' אלו מצאנו מעט תרופה להגה' ש"ד דמייתי הש"ך בספרו ארוך דנראה דס"ל ביצה בס' ככל איסורי' וש"ך מביא עוד משמעו' פוסקי' דס"ל כן והאריך ליישב אותם דס"ל כספיקו' אמוראי', ולהנ"ל י"ל דס"ל מדמקשה ש"ס תחלה אדאמרי אינשי מברייתא וס"ל דסיפא חלוקה מרישא ולא בא לידי דוחק דסיפא מפרש לרישא רק משום דאמרי אינשי, ואי ס"א הלכתא הוא בלא"ה א"ל דסיפא מפרש לרישא כמ"ש:

וע"כ דסתמא דש"ס ל"ל דבעינן ס"א ופסקו כסתמא דש"ס כן נ"ל וק"ל: ודע דנסתפקתי לשיטת הרמב"ם דהוסיפו משום היכר והיינו דנתנו שיעור להיכר ולא אמרו מעט כ"ש יותר מס' אלא נתנו קוצב שצריך ס"א חלק א' יותר מחלקי היתר נגד איסור שצריך בכ"מ באופן שנתערבו שני ביצים שצריך שני פעמים ס' אם צריך עוד שני' יתירי' על שני פעמים ס' כי לכל ביצה ושיעור בטולו צריך א' יותר או די באחד יותר על חלקי היתר בחלק א' יותר סגי דאיכא די היכר בזה וקצבה יש לו דחלק א' מחלקי היתר איכא ולעולם בין באיכא ביצה א' ובין דאיכא הרבה די בא' יותר מחלקי' המבטלי', ולפמ"ש הש"ך דיש להחמיר גם כשיטת רמב"ם א"כ צ"ע דבר זה לדינא:

והנה היש"ש והפר"ח נתקשו לרמב"ם למה דווקא בביצה עשו היכר יותר מכל ברי' דטעמו בטל בס', ותירץ הפר"ח דכיון דאפרוח יהי' ניתר אח"כ עשו הרחקה טפי עיין בו, וצ"ל תינח באפרוח מעוף טהור אבל מטמא קשה הלא לא יהי' ניתר לעולם וצ"ל ע"כ דכיון דעשו הרחקה לביצת אפרוח עוף טהור שוב עשו ג"כ בשל טמא ולא רצו שיהי' של טמא קיל בדינא משל טהור כצ"ל: ובהאמור נ"ל ליישב הא דפי' רש"י בר"נ ביצה בששים ביצה של עוף טמא, וצ"ע מה ראה רש"י דבעוף טמא איירי הכא מסקינן דע"כ בביצה שיש בה אפרוח ואין חילוק לטהור לטמא וכן כתב רש"י בעצמו בתירץ ש"ס בביצת אפרוח ל"ש טהורה ול"ש טמאה, ועיין בספר ראש יוסף שהאריך ליישב, ולהנ"ל דס"ל לרש"י כרמב"ם דביצה בס"א משום ברי' ולכאורה צ"ב דר"נ דאמר ביצה בס' פליג וס"ל דסגי בס' ועיין פלתי, וס"ל לרש"י דר"נ לא פליג דספיקו' אמוראי והמסקנא דצריך ס"א דווקא בביצת טהור' שיש בה אפרוח בזה עשו היכר משא"כ בביצת אפרוח של עוף טמא דלא שייך למיגזר ביותר מכל ברי' ובזה איירי כנ"ל ולכן לא מצריך רק ס' וא"ש דפי' לר"נ בביצת של עוף טמא והיינו כדמתרץ בשל אפרוח, והא דכתב בתירץ הש"ס בביצת אפרוח ל"ש טהורה ל"ש טמאה היינו בגוף האיסור אין חילוק שני' אוסרי' דנבילה הוא אבל בגזיר' השיעור יש חילוק כמ"ש כנ"ל עיין וק"ל: והנה שיטת רמב"ן דהטעם דס"א משום שיש גדולי' וקטנים ולא ידקדק אחר זה וימנו לעולם ס', ושיטת הב"ח דווקא בקלופות צריך ס"א דבאינן קלופות הקליפה מצטרפת וצ"ל לדידי' דאמוראי דאמרו ס"א איירו בקלופות, וכיון שניתן רשות לומר דאמוראי לאו בכל גווני איירי הי' נ"ל לומר בשיטת רמב"ן דוודאי במבשל ביצים ואינו מבטל גוף הביצה שמכירו רק שעוסקי' בביטול הפליטה כגון בביצת אפרוח או בנקוב בכל ביצים כמבואר, בזה אין צריך ס"א דהא משערי' בכולו דלא ידעי' מאי דנפיק מיני' והלא בוודאי הביצה עצמה הרבה יותר מפליטתו מ"מ מספק אנן משערי' נגד כולו י"ל דגם שיש גדולים וקטנים מ"מ לא יעלה כ"כ שיהי' הס' ביצים פחותים נגד פליטת האיסור גם אם הביצה של איסור גדולה מעט יותר הלא נגד פליטתו אנו חושבי' די בס' של היתר דוודאי ס' נגד הפליטה, רק בשמבטלי' גוף הביצה יבש ביבש או בטרופות בקערה בזה יש חשש גמור שלא יהי' ס' ובזה איירי אמוראי אי צריך ס"א ומסיק דצריך ס"א, ולהמעיין מדויק בלשון ריב"ש וכן בר' חלבו אמר ר"ה ביצה בס' אסורה בס"א מותרת, לא אמר בס' בטל או הול"ל ביצה בס"א והיא, אלא דשיעור זה אם רוצים להתיר גוף הביצה שיתבטל באחרינא אז צריך ס"א והיינו אסורה ומותרת שהיא עצמה נאכלת בשיעור זה, והא"ש ברייתא דקתני בנ"ט וכבר כתבנו לעיל דקשה דמשמע דסגי בשיעור כל איסורי', ולהנ"ל ניחא דהא ברייתא קתני ביצה שנתבשל עם הביצים שיש בו אפרוח והיינו שלימה ושפיר ל"צ רק ס' ככל איסורי', וא"כ ר"נ י"ל לבטל פליטת הביצה איירי ולא צריך רק סמ"ך וא"ש עיין, והא"ש ליישב בזה דנתקשו ראשונים על קושי' הש"ס והא אמרו אנשי וכו' דלמא ר"כ בביצי' טרופות איירי, ולהנ"ל ניחא דאי בטרופות הוי צריך ס"א ולא רצה לומר דפשיטא לר"נ נגד אמוראי דלקמן כנ"ל עיין, ועוד נ"ל כעין זה בשיטת רמב"ן דבביצים שלימות לא חיישינן שלא ידקדק במה שנראה שא' גדול וקטן ויוכל לדקדק אם ירצה, אבל בטרופות יש לחוש שכבר טרפם בקערה ושוב אין יוכל לדקדק כנ"ל עיין בכ"ז וק"ל:

עיין פלתי שרוצה להשוות שיטת רמב"ם עם רמב"ן דרמב"ם ס"ל ג"כ כרמב"ן רק בתבשיל דלא שייך זה הוסיף רמב"ם משום ברי' עיי' בו ודבריו תמוהי' איך שגה ברואה במח"כ במ"ש הרמב"ם בביצת טמאה או טמאה טרופות אין צריך רק ס' הלא לרמב"ן צריך ס"א גם בטמאה וטריפה ונבילה:

סבר ר"א לשעורי במאי דבלעה דקולא עיין רשב"א וריטב"א דלא הי' מקיל כ"כ רק שלא ידע כמה הי' האיסור וכיון דשיעורא דס' דרבנן לכן הי' מקיל, ולדבריהם צ"ל דס"ל טע"כ לאו דאוריי' דאל"ה שיעור סמ"ך דאורייתא דהא יש רוטב בדקולא וא"מ הוא, ונ"ל די"ל דס"ל כהלכתא דנמעכ"ד רק ס"ל כשיטת הרשב"א דאמרינן סליק באופן דנשפך ולא ידעינן כמה היה אמרינן סליק א"מ כמי שאינו ומינו רבה עליו, וי"ל דכיון דאיכא מב"מ חלב בבשר וא"מ של רוטב הי' רוצה לומר סליק א"מ ומינו רבה עליו והם השיבו כיון דגם במ"ב מדרבנן צריך ששים צריך לשער נגד האיסור דוודאי בלע:

דקולא כמו היתר כנ"ל וק"ל:

ועוד ח"ש אסור מן התורה עיין בהג"א דמייתי מאו"ז דבאיסור דרבנן לא צריך שיעור רק בח"ש של איסור דאורייתא ע"ז אמר לא תזלזל ויש להקשות קצת א"כ למאי אמר לי' לא תזלזל בשיעור דרבנן היינו לא"ז בח"ש דרבנן הלא באמת ס"ל ח"ש אסור מה"ת וצ"ל דאמר לא תזלזל בשעורי' לענין שאר איסורי דרבנן, אבל לא"ז דס"ל באמת בכל איסורי דרבנן לא צריך שיעור כזה רק בח"ש והלא ח"ש דאורייתא ס"ל ומאי נפקותא לדינא ממה דהודיעו דבח"ש אם הוא דרבנן לא תזלזל, וצריך לדחוק דאמר לי' זה דנפקותא למי שיסבור כר"ל בח"ש, ולפי מה שחידש הפמ"ג דבאמה"ח ח"ש מותר א"ש כמובן: והנה הר"ש בטבול יום פ"ב מ"ג הקשה על האומרי' דח"ש בתערובות מותר מאי אמר ר"א ועוד ח"ש אסור מה"ת הכא בתערובות מותר מה"ת עיי"ש, ובילדותי אמרתי ליישב קושי' הנ"ל, הכה בטעמא דח"ש בתערובות יהי' מותר, הסביר בפלתי כיון דטעמא דח"ש דחזי לצרופי ובתערובות לא שייך חזי לצרופי שכבר נתבטל חד בתרי ומשום טעמא לא אמרינן חזי לצרופי אלו דבריו ז"ל, ולפמ"ש הפמ"ג דחזי לצרופי דמסתמא לא יאכל ח"ש לבד ויאכל עוד ויצורף לכזית, פשיטא שזה לא שייך בתערובות דאוכל הרבה רק דהאיסור שבו ח"ש, והנה באמת קשה לומר כיון דח"ש נפקא מקרא דכל חלב איך נאמר ונסביר טעם משום חזי לצרופי ושוב יצא לנו קולא עי"ז לא דרשינן להלכתא בכהאי טעמא דקרא להקל, אלא דלפמ"ש הר"ן שבועות פ' שבועות שתים בתרא דלכן הוצרך ר"י להסביר משום חזי לצרופי דאל"ה לא הוי ילפינן מכל חלב לכל איסורי' דהא באמת אכילה נזכר בכ"מ וצריך לדחוק דלענין מלקות אמור כזית, וביותר הוי אמרינן דווקא בחלב דריבוי בצידו ח"ש אסור ולא בשארי איסורי' לכן הסביר ר"י משום חזי לצרופי ומלתא בטעמא הוא וראוי לילף בכל איסורים עיי"ש, וכי כן א"ש כיון דכל עיקר דילפינן ח"ש מחלב רק משום סברא דחזי לצרופי ובתערובות דנפל טעם זה ממילא לא ידענו ואין זה דרש טעמא להקל נהפוך הוא לולי הטעם לא ידענו איסור דח"ש כלל בכל איסורים וא"ש, ומעתה א"ש דכ"ז בשארי איסורי' אבל בחלב דבו מרבה הקרא דח"ש אסור אין בכחינו להקל ע"י הסברתינו דאסור משום חזי לצרופי וכאן דאיירי בכזיתא דתרבא אמר שפיר דח"ש אסור מה"ת כן אמרתי ליישב אז בימי חרפי והוא דבר נאה, וכעת בלמדנו סוגי' דטע"כ כתבתי תירץ יותר נכון ע"פ הסוגיא שם עיין עליו: ולפי"ז מיושב ג"כ מה שהקשתי על שיטות א"ז די"ל דאמר לי' לא תזלזל בשיעורא דרבנן היינו בח"ש דהא ח"ש בתערובות מותר מה"ת והוצרך לומר לו לא תזלזל ושוב אמר לי' דבחלב גם בתערובות דאורייתא וא"ש וק"ל: אבא לא שיער בארבעים ושבע וכו' לפי פי' רש"י איירי בחצי זית, וש"ך סי' פ"ו עשה פירש אחר דקאי על שיעור ביטול ביצים בצירוף הקלופו' עיי"ש, ועיין בביאור יותר בספרו ארוך, ועיין בתשובת אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל הנדפסת בסוף רמב"ן על קידושין שביאר אופן חשבון צירוף הקליפות עיי"ש:

ע"ב לל"ק לדברי הכל וכו' עיין טו"ז יו"ד סי' שכ"ד ס"ק ט"ו שהקשה הלא אין נותן לכהן רק אחר בישול וכן מצותו ואין כאן איסור בשעת בישול ומזה הוכיח כיון שעכ"פ חלק הכהן מעורב בו אוסר וכ"ש בחלה עיי"ש, והנה סברא זו דחלק הכהן מעורב קודם שהפריש הלא כתובה בתוס' סוכה פ' לולב הגזול גבי אתרוג של טבל דכתב דלכן לא יצא דהוי אתרוג של שותפין דשל כהן מעורב בו עיי"ש, אבל שיהי' אוסר קודם הפרשה לא מצינו אבל מוכח לכאורה מסוגיתינו כמ"ש:

הטו"ז, ולכאורה תליא זה בפלוגתא אי אמרינן מתנות שלא הורמו כמי שהורמו או לא דלמ"ד כמי שהורמו י"ל כמ"ש הטו"ז שאוסר גם כשלא הפריש כי חלק הכהן הוא וכמי שהורמו, הגם שאין מוכח מסברא לומר כן שיאסר, מ"מ אינו נגד השכל אבל למ"ד מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמי ובגוזל או מפסיד טבל אינו חייב בדיני ממון כלום לכהנים נ"ל דבוודאי לא שייך לומר שחלק הכהן יאסר למפרע קודם שהפריש, ולא שייך ברירה בזה דלא הי' שייכו' לכהן בטבל עד אחר הפרשה מתחיל חלקו וזכותו, ונ"ל דלזה אתרוג של טבל לא מקרי אתרוג השותפים, ועיין פלוגתא זו חולין ק"ל ע"ב וקידושין כ"ח, אבל באמת נ"ל שאין מכאן ראי' למקום אחר, דזרוע של איל עומדת בפ"ע וניכר שחלק הכהן הגם דמצות נתינה רק אחר הבישול מ"מ שפיר י"ל דחלק הכהן מעיקרא הוא ומופרש ועומד לכהן רק דיקיים מצות נתינה אחר בישול כמו כשמפריש תרומה איסור תרומה יש בו ומצות נתינה לא קיים עד שיבא ליד כהן ובפרט לפי דפסקינן במתנת כהונה האוכל מבשר שלא הורמו מתנותי' אינו אוכל טבלי' ואין החתיכו' מתנות מתיר הבשר ואין שייכי' זה לזה וחלק הכהן בפ"ע הוא לכן אוסר, משא"כ בחלה ותרומה וכדומה דצריך הפרשה דווקא וצריך להתיר העיסה או הכרי ועד שלא הפריש טבל הוא ס"ל כ"ז שלא הפריש ובירר חלק הכהן אינו אוסר ואין שם איסור עליו כנ"ל ועיין:

ומי ילפינן מיני' וכו' עיין מהר"ם לובלין שמביא קושי' העולם הלא זה קשה גם אם לא ילפינן מזרוע בשינה לס' או למאה מ"מ קשה על דקתני זהו היתר משמע בשארי איסורי' לא בטל והרי בכ"מ נזכר ששים וביטול עיין מה שתירץ ועיין בספר ראש יוסף מה שתירץ והנלפע"ד דהי' מקום לפרש כוונת הברייתא זהו היתר דכאן אין איסור כלל דגילתה תורה ע"י שציוה לבשל לכתחלה זרוע עם האיל ואין מבטלין לכתחלה ועכ"פ גנאי הוא לבטל וע"כ דאין כאן איסור קודם שהפרישה ונתנה לכהן אחר בישול ולא אמרינן שהי' חלק הכהן מעיקרא משא"כ בשארי דברים כאלו במבשל קודם שהרים מתנות כהונה או תרומה וכדומה אוסר כמ"ש הטו"ז והיינו זהו היתר הבא מכלל איסור שבכ"מ אופן כזה אוסר משא"כ כאן ע"כ אין איסור בדבר וכמ"ש כן הי' מקום לומר, אבל מדלמדו מאה וס' ע"כ דס"ל דאיכא איסור ולא אמרינן דתורה גילתה שלא מתחיל חלק הכהן רק אח"כ, אלא אמרינן דהתורה התירה וצוותה לבטל לכתחלה א"כ מקשה שפיר מברייתא דקתני זהו דמשמע במק"א לא מהני ביטול כנ"ל וק"ל:

לאו למיעוטי כל איסורין שבתורה הקשה תוס' דלמא היינו דווקא לענין שאין מבטלין איסור לכתחלה ותירץ דלא שייך לשון היתר הבא מכלל איסור דמשמע דדיעבד אסור וכן כתבו כל ראשוני' לשיטת ראב"ד והנה נראה מתוס' דס"ל כשיטת ראב"ד דמבטלין איסור לכתחלה דאורייתא ודלא כמו שהביאו ראשונים מתוס' דס"ל דרבנן, וכן נראה מפשטו' לשון רש"י ממה דפי' בהא דחידש הוא דלכתחלה התיר לבטל האיסור ועיין ריטב"א, דנראה מרש"י דס"ל דאין מבטלין דאורייתא הוא, והנה אין נמצא בראשונים מראה מקום מנא נפקא דין זה ואיך מרומז בקרא לאסור, ואולי נפקא מדאמרה תורה לגר אשר בשעריך תתנה וכו' וכי בטריפה לכלב תשליכון אותו משמע דלעצמו אינו ראוי כלל והלא ע"י ביטול ראוי אליו וע"כ דאסור לבטל לכתחלה כן י"ל ועיין נב"י תנינא חלק יו"ד סימן מ"ה:

והנה שיטות רוב הפוסקים דאין מבטלין רק דרבנן הוא ועיין שעה"מ שהקשה מלקמן פ' כל הבשר לא אמרה תורה שלח לתקלה הא יהי' מותר למי שיתפסנה מהרוב ע"כ צ"ל דאין מבטלין לכתחלה דאורייתא, ומזה הוליד הנב"י הנ"ל דלכ"ע יבש ביבש מדאורייתא אין מבטלין כיון שאם יבא אליו ויאמר שזהו של איסור תהדר לאיסורו עיי"ש. הנה כבר כתבתי לעיל ריש סוגיא דמכריזין דמתוס' נראה דס"ל דבגד שאבד בו כלאים רק דרבנן אסור ומ"ש מהא דשלוח הקן וצפור מצורע ובאמת אין זה דומה ממש למבטל איסור דאטו בוודאי יתפסנה ישראל ויפגע באיסור באופן זה וודאי משום ביטול לאו דאורייתא, וגם כתבתי שם דלא שייך לומר כמו שכתבו הראשונים כאן דחידש שתצוה התורה מצוה לבטל איסור וגנאי הוא דאינו מן המדומה דכאן ע"כ לאכול איסור המבוטל וכן מצותו. משא"כ שם אטו ציותה תורה שיתפסנה אחר רק חששא שיתפסנה ולא הועמדה מצוה בביטול איסור ואין לנו בישוב קושי' דשלח לתקלה אלא כמ"ש שם דזה דאורייתא להביא חבירו לידי תקלה וע"פ הרמב"ם פט"ו מאי' ביאה ועיי"ש לעיל מ"ש באריכות:

והנה סברת הנב"י בעצמותה נכונה ויש להביא:

ראי' לדבריו מלשון ש"ס גיטין פ' הנזקין [נ"ד ב'] דמקשה והא הכא דמדאורייתא חד בתרי בטל ורבנן הוא דגזרו וכו' נראה דאם לא הי' בטל בתרי מדאוריי' הי' ניחא לקנוס שוגג אטו מזיד כמו בכל דאוריי' והלא עיקר החשש שיבטל במזיד וגם זה רק מדרבנן אסור ועיין פר"ח סי' צ"ט ועיין פלתי שנדחק בזה, אבל להנ"ל ניחא דשם ביבש לכ"ע אין מבטלין דאורייתא כנ"ל אלא דמסתמו הפוסקים וכתבו דבשוגג מותר ולא חילקו בין יבש ביבש ללח ע"כ דס"ל דגם ביבש אין מבטלין דרבנן הוא, ורמב"ם דלא מחלק כלל בדיעבד בין שוגג למזיד וכבר הרגיש ב"י בזה ונדחק, י"ל דס"ל ביבש דאורייתא אין מבטלין ובזה אינו מחלק:

אבל נ"ל ראי' נגד זה דהא עיקר מבטל איסור לכתחלה ושורשו נפקא ממתניתין דתרומות פ"ה מ"ט סאה של תרומה שנפלה לצ"ט וכו' ועיין ר"ש שם דמייתי ירושלמי דאמר ר"י כל איסורין שריבה עליה' בשוגג מותר במזיד אסור ומקשה הלא מתניתין היא מתרץ אי מתניתין בתרומה קמ"ל בשארי דברים עיי"ש, והנה פשטו' דמתני' דתרומות ביבש ביבש קאי וכן נראה דתחלה קתני טחנה כשם שהותירו ושוב אמר סתם סאה של תרומה, ועכ"פ לא מוכח דלאו בהכי איירי ואם ביבש מסברא דאורייתא אין מבטלין מנא לן שוב שאין מבטלין לח בלח מדרבנן מנ"ל דרבנן עשו שום דבר כזה והוסיפו על איסור ביטול דאוריי' דהוא דווקא ביבש, אלא דמכיון דאמר ר"י כל איסורין שבתורה שריבה עליה' נראה כל איסורין אפי' לח וכדומה, אלא דקשה מאי מקשה ירושלמי מתני' היא הלא טובא אשמעינן דממתניתין ה"א דווקא יבש ור"י אשמעינן בכל איסורין, הגם דמתני' איירי בשכבר נתערב ומדאורייתא כבר נתבטל בתרי ושוב איסור דרבנן הוא, מ"מ פשיטא כיון שאין לבטל ביבש מדאורייתא שוב כשאמרו חכמי' שצריך שיעור יותר אוקמו על גוף הדין שאין להוסיף, וכן הדין לדידן שאין מבטלי' ואין מוסיפי' בדאורייתא, גם על שיעור דרבנן אין להוסיף הגם אם באיסור דרבנן מותר להוסיף, ועדיין מנ"ל שאין מבטלין בלח שגוף האיסור נאבד מן העולם לולי ר"י אמר כל איסורין מזה נ"ל דלא כנב"י הנ"ל:

ומצאתי ראיתי אחרי רואי בספר אבני מלואים בתשובה שבסוף הספר חידש דין דגם אם אין מבטלין דרבנן מ"מ בתרומה דאסור להפסידה ולהשליכה לאיבוד דכתיב משמרת תרומותי א"כ אסור לבטלה כדי שנעקר ממנה שם תרומה ובזה מיושב קושי' פר"ד בש"ס דיומא דלהאכיל לחולה טבל או תרומה דפליגי הלא יש להפריש תרומה ולערבו אח"כ בהנשאר ובטל חד בתרי ולזה א"ש דכתיב משמרת תרומותי אסור לבטלה וכתב בזה ניחא כאן דחידש הוא בזרוע בשילה דאסור לבטל לכתחלה משום דמתנת כהונה הוא ע"כ, ובהג"ה שם הקשה עליו ממתניתין דתרומ' הנ"ל דילפינן משם ביטול איסור הלא בתרומה לאו משום ביטול איסור אתינן עלה רק משום משמרת תרומה ועוד הקשה עליו א"כ מאי טרחו ראשונים כאן מאי חידושו הול"ל דאיסור גמור הוא עיי"ש, הנה מה שהקשה ממתני' דתרומות י"ל דס"ל למחבר דשאני התם שכבר נתערב ומדינא חד בתרי בטל ונעקר שם תרומה מיני' שוב אין מצווה עליו משום משמרת תרומותי רק חומרא דרבנן הוא שלא לאכלו זר עד שיהי' מאה וחד ואין בזה שוב משום מחלל תרומה ועוקר שמה והי' מותר אי לאו משום מבטל איסור כנ"ל, ומה שהקשה מסוגיא כאן נכון הוא אבל באמת נ"ל אם הכלל נכון בתרומה וכדומה אבל כאן דמצוה בכך לבשל ולבטל לא שייך שמחלל מתנה של כהן דכך מצותו ואין בזה משום שימור רק משום שיש איסור לזר לאכול משל כהן כנ"ל פשוט רק המחבר מדוויל ידי' משתלם שהוא רוצה ליישב הסוגיא בזה והנ"ל נכון ופשוט, ולפמ"ש לעיל דברי הנב"י דביבש לכ"ע דאורייתא א"כ פשוט דל"ק קושי' מל"מ בפר"ד דשם ביבש מדאוריי' לא יבטל ופשוט:

והנה באיסורי דרבנן שיטות רוב הפוסקים דאסור לבטל אבל מותר להוסיף אם כבר נתערב ומקור הדין בריש ביצה דמשני ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלי', וס"ל לרשב"א דסוגיא בשכבר נתערב איירי וכן ס"ל לר"ן ומביא גירסא שכן מורה דבהכי איירי ועיין מג"א [או"ח סי' תק"ז סק"א] דלשון עצי' שנשרו מן הדקל ונפלו בתוך התנור משמע בתנור שכבר יש עצי' דהיתר, עיין ביש"ש ביצה דחולק על הר"ן וכתב דפשטות הלשון משמע דבמבטל לכתחלה קאי, ובאמת להמעיין בלשון רא"ש דלא גרס בדרב מתנא שנפלו לתוך התנור אלא עצי' שנשרו ביו"ט מרבה עליהם עצי' ביו"ט עיי"ש, והנה כתב הרא"ש שם דווקא היכי דמקלי איסורא מותר לבטל אבל היכי דלא מקלי אין מבטלי' לכתחלה אפי' בדבר שאל"מ וכן מביא הטור שיטתו סי' צ"ט, וזה שיטת הרא"ה בבד"ה, והרשב"א דחה אותו בשני ידי': דהא מתחלה תירץ ה"מ בדאורייתא וכו' וכשהקשה מדשיל"מ מחדש דמקלי איסורא אבל משום ביטול לכתחלה לא צריך לזה ובאמת קושי' זו צ"ע גם להרא"ש ולדידי צל"ע עוד דלכאורה צ"ל מאי דמקשה ירושלמי שהבאתי לעיל על ר"י הלא מתני' היא, י"ל מתני' דווקא בדאורייתא קמ"ל ר"י בכל איסורי' אפי' של דרבנן, ומאי צריך לתרץ מתני' בתרומה דנראה משום חומר דתרומה, הול"ל סתם ממתני' בדאוריי' קמ"ל בדרבנן אפי', אלא דלפי הפוסקי' דבדרבנן עכ"פ מותר להוסיף והלא ר"י מרבה עליו איירי ובגווני דאיירי מתני' שם והלא בדרבנן מותר להוסיף עכצ"ל דעל דאורייתא קאי ושפיר מקשה אבל להרא"ש דאפי' בדרבנן אין מוסיפין קשה כהנ"ל: ולכן נ"ל לומר בשיטות הרא"ש דס"ל דש"ס איירי במערב לכתחלה כמ"ש היש"ש דפשטו' משמע כן' ואומר דס"ל לרא"ש דוודאי תחלה מתרץ ש"ס בדרבנן מותר לבטל אפי' בלא קלי, אבל כשמקשה מדשיל"מ סובר הרא"ש דקושי' זו סובבת גם לביטול תחלה בכל איסורי דרבנן כאשר אבאר, הנה בטעמא דדשיל"מ לא בטל כתב רש"י דעד שתאכלנו באיסור וכו' והגם שבהיתר אוכל מ"מ אנו רואין שאין רצון חכמים לאכול בביטול כ"ז שאפשר בלא"ה רק היכי דלא אפשר בלא"ה לא אמרו שיפסיד היתר דידי' רק היכי דאפשר להמתין בלי הפסד אמרו שימתין ולא נוח להם לאכול איסור בביטול, והנה כ"ש שלא יקח איסור בידים ויבטל לכתחלה כדי לאוכלו דפשיטא דזה לא נאמר שיעשה שלא יפסיד האיסור דא"א לאכול האיסור בענין אחר אין אנו אחראי' להתיר איסורי' שלא יפסיד של היתר אם נתערב אבל לא שיקח לכתחלה איסור לערב כדי שירוויח האיסור ודווקא לבטל אבל להוסיף אינו דומה לזה דהא כבר נתערב ומפסיד היתר דידי' מ"מ אסרו להוסיף משום גזירה וכדומה ואומר מעתה דבתחלה ס"ל דבדרבנן מותר לבטל ולערב אפי' לכתחלה ולא קפדו חכמים באיסור דדהו אם יאכלנה בביטול אבל כדמייתי הא דדשיל"מ בדרבנן וטעמו משום עד שתאכלנו באיסור וכו' חזינן שגם על איסור דרבנן הקפידו שיראה שלא לאוכלו כל זמן שאפשר בלא"ה א"כ למה יתירו לבטל איסור לכתחלה ליקח אותו ולערבו ולאכלו ע"י ביטול הלא לא מפסיד היתר דידי' כשלא יעשנה ואפי' בדשאל"מ אסור דכבר אמרנו דהפסד איסור לא שייך לומר דלכן נאסר ולכן ס"ל להרא"ש דכדמייתי מהא דדשיל"מ בדרבנן תעורר קושי' ראשונה מאין מבטלי' לכתחלה ג"כ וצ"ל משום דמקלי קלי קיל בין בדשיל"מ בין בביטול לכתחלה והא"ש דכתב רא"ש למסקנא אין מבטלי' לכתחלה בדרבנן אפי' בדשאל"מ רק במקלי קלי והיינו דס"ל דשם במבטל לכתחלה איירי, ומנה אם כבר נתערב דלא שייך טעם זה י"ל דמודה הרא"ש דגם דבדאו' אסור להוסיף מ"מ בדרבנן לא החמירו כ"כ וא"ש דל"ק מירושלמי שהקשתי וכנ"ל נכון עיין:

אלא דשיטת הר"ן מבוארת ביותר בדבריו דאפי' להוסיף ס"ל דאסור רק במקלי קלי, ודע די"ל לפמ"ש לעיל והארכנו בכלל זה דביבש י"ל דבאוריי' אין מבטלין כיון שעדיין בעולם, ועכ"פ גם אם נאמר דגם זה דרבנן מ"מ מובן יותר הסברא דאין מבטלי' כיון שהאיסור ניכר בעולם וי"ל שוב גזרו בכח אטו יבש דניכר, א"כ י"ל הא דס"ל לרא"ש ור"ן דאסור לבטל ולר"ן אפי' להוסיף בדרבנן דווקא ביבש דאיירי התם דאיסור ניכר, אבל היכי דאינו כיכר אולי מודו, ולפ"ז יובן יותר הא דמקלי קלי וידוע מה שהוכיח המרדכי מזה דהיכי דאינו ניכר בטל דשיל"מ וס"ל שזה דמתרץ מקלי קלי לא שאין כאן איסור רק דנולד בתערובות, ולהנ"ל י"ל דמשני מקלי קלי ואינו ניכר לכן מבטלי' בדרבנן לכתחלה וכן משום דשיל"מ מותר בדרבנן כיון שאינו ניכר ואינו עומד עוד בפ"ע כנ"ל, ובזה יובן מה דמייתי הטור או"ח סי' תרע"ז ממהר"ם מרוט"ב דאסור להוסיף על שמן נ"ח ולכאורה זה שיטת אביו הרא"ש דמייתי ביו"ד סי' צ"ט ולא זכרהו בדין זה, ולהנ"ל א"ש די"ל דהרא"ש דווקא ביבש אמר דבריו, אבל מהר"ם מרוטענבורג אמר כן בשמו וא"ש עיי' בכ"ז:

והנה אם עבר וביטל לכל הפוסקים מותר מדינא אפי' להראב"ד דמדאורייתא אסור לבטל מ"מ בדיעבד מותר ועיין תשובות ריב"ש ומביאו פר"ח ריש הלכת חלב ס"ל דלהראב"ד גם בדיעבד אסור מדאורייתא ועיין פר"ח שם שהאריך בטעמו וצל"ע א"כ מאי יתרץ להא דלא קאמר ש"ס דזהו למיעוטי דבכ"מ אין מבטלין ובדיעבד אסור אפי' ובכאן מותר ושפיר שייך היתר מכלל איסור שבא לפנינו דבמק"א אסור ובזרוע מותר ולא שייך תירץ תוס' וראשונים כמובן וי"ל באפשר וצ"ע:

ולכ"ע בעבר וביטל במזיד דמקנסא אסור עכ"פ לדידי' או מי שנתבטל בשבילו והנה הטו"ר סי' צ"ט פסק דבשוגג מותר דלא קנסי' שוגג אטו מזיד, והב"י הקשה דסתר עצמו ממה שפסק סי':

ק"י בנפל אחד מהם לים דווקא נפל מעצמו אבל הפיל בשוגג אסור דקנסי' שוגג אטו מזיד וכתב דשמא יש לחלק בין ביטול להפיל, ולא ביאר לנו מאי חילוק יש ועיין טו"ז, ועיין פלתי מ"ש והנלפע"ד ליישב בשאומר בסברא דאם מפילה אסור עפ"י סברת הרשב"א דמביא ב"י סי' ק"י דלכן נפל מותר כיון דאין אנו צריכי' לדון עליו שכבר נאבד בים וה"ה אכלו לגמרי שאין לנו לדון עליו אנו אומרי' שאיסורא נפל, משא"כ אם הוא בעולם אפי' שאינו כאן לדון עליו, מ"מ בעולם הוא ויש מקום לדון עליו, ואומר בשלוקח אחד מהתערובות ורוצה להפילו מיד נולד הספק לדון עליו והוא נוטל ע"ד שיפיל האיסור ואז אמרינן איפכא שבוודאי זה שבידו של היתר הוא דאיסורא ברובא איתא וכיון שכבר נולד הספק בעודו בעולם שוב כשמפיל לים לא מהני תו ולכן צריך דווקא נפל מאליו או שהפיל בשוגג בלא כוונה כלל כנ"ל, והא"ש דבשוגג קונסים אטו מזיד דאם יעשה במזיד באמת לא יועיל הביטול ויאכל איסור, וקנסו שפיר שוגג ג"כ, אבל בענין ביטול לכתחלה גם אם יבטל במזיד מ"מ מדין בטל ורק מקנסא אסור לו לא גזר בזה לקנוס שוגג אטו קנס דמזיד וא"ש שיטת הטו"ר הנ"ל כנ"ל נכון עיין היטב:

ועיין טו"ז מ"ש בענין אומר מותר אי הוי כשוגג או מזיד ועיין א"ע סי' י"ג ובחו"מ וב"ש שם בשם תה"ד במי הוי אומר מותר שוגג ובמי הוי מזיד עיי"ש:

והנה הרשב"א הוכיח מהא דפ' א"מ בע"ז דהיכי דליכא אלא משהו מותר לבטל מדמותר לשתות מים של מילוי וכן מותר לבשל בכלי שדרכו להשתמש בשופי והר"ן דחה די"ל כיון דאין כוונתו לבטל מותר ונסתייע מדציותה תורה להגעיל ולהראב"ד דאורייתא אין מבטלין איסור לכתחלה ואיך מותר להגעיל וע"כ דכיון דאין רוצה להנות מן האיסור רק להגעיל מותר וכן במילוי עיי"ש וראי' זו מובא גם בריב"ש סי' הנ"ל ולא זכיתי להבין בעני' מאי מייתי מהגעלה דתורה אנו אסור להשליך האיסור לאשפה וכן מותר לערבו בהיתר ולשופכו לחוץ וזה הגעלה ששופך מי הגעלה על פני חוצות, אבל במי מילוי דמותר לשתות גם שאינו מכווין לבטלו מ"מ כיון ששותה מאן יימר דמותר לבטל לכתחלה כששותה לבסוף וצ"ע:

ועיין שעה"מ הלכות מאכלות אסורות פט"ו הלכה כ"ה שהקשה דברי הר"ן אהדדי דבפסחים סוגיא דקדירות בפסח הקשה איך מקשה ש"ס ולשתמש בהו אחה"פ שלא במינו הלא מבטל איסור לכתחלה ולדבריו דהיכי דאין מכווין לבטל מותר ל"ק מידי עיי"ש, ועיין נוב"י ח"ק חי"ד סי' כ"ו בהגה' שהקשה למה אסור לבשל בכלי של איסור כיון שאין כוונתו לבטל ומזה חידש דכלל זה דווקא בשכבר מעורב מותר להוסיף באין כוונתו משא"כ לערב לכתחלה אסור עיי"ש, ובמח"כ לא זכר ממ"ש הר"ן הנ"ל למלאות בכלי דהוי לכתחלה, ונלפע"ד לבאר ענין הלזה דוודאי באם מבשל בקדירה הגם שאינו מכווין להוציא האיסור מתוך הקדירה מ"מ הוי כא אפשר ולא קמכווין דהא רוצה שיתחמם הקדירה כ"כ עד שיבשל התבשיל וא"א מבלעדו שיפליט הבלוע שבתוכו ואסור והר"ן לא מתיר רק במילוי בכלי מים או שכר שאינו חפץ ברתיחת הכלי ואינו צריך לו, הגם שאם ישהנו בתוכו מעל"ע יוציא ויפלוט מה שבתוכו מ"מ הוא אינו מכווין שירתיח הכלי ע"י כבישה ואינו צריך לפעולה זו כלל וגם אם בתוך הזמן יריק המשקה מכלי לא יפלוט ומ"מ התהנה בכלי שהיו משקי' שמורי' בו, שפיר הוי אינו מכווין כלל כנ"ל כוונת שיטת הר"ן, והא"ש דהקשה מקדירו' בפסח אמבשל הוי לא אפשר ולא קמכווין אלא דעדיין צ"ל מהא דסי' פ"ד דמותר לסנן הדבש מרגלי דבורי' ואין חושש לפליטתן כיון שאינו מכווין ולפמ"ש הלא א"א שלא יפלטו והוי א"א ולא קמכווין. בזה צ"ל כמ"ש הנב"י דכיון דכבר מעורב התירו בזה היינו כיון שמעורב ויפסיד תערובתו לא החמירו חכמים להוסיף היכי דאינו מכווין וחפץ להנות מאיסור כנ"ל לבאר עיי', ומיושב ג"כ מה דצ"ל אם היכי דאין מכווין לבטל מותר וכן כתבו ראשונים גם לשיטת הראב"ד דדאורייתא הוא, איך אמרו דבזרוע בשילה מבטל איסור לכתחלה הלא אין רצונו לבטל רק גזרה התורה ומצותו בכך לכן מבשל זה עם זה ואין כוונתו שיפליט זה מתוך זה, וע"כ כמ"ש דכדרך בישול הוי כמכווין כיון שא"א בלא"ה והוי א"א ולא קמכווין כנ"ל עיין, ועיין מג"א סי' תמ"ב ובסי' של"ה ס"ק ד' ודבריו שם צ"ע להסביר:

אמר אביי לא נצרכה אלא לר"י דאמר מב"מ לא בטל והכא בטל, נתקשה הרשב"א מנ"ל דמב"מ בטעמא לא בטל דלמא דווקא בנתערבו ממשו' דומיא דדם הפר ושעיר, והר"ן כתב באמת דרבא ס"ל לחלק בין טעם לממש בחולין עכ"פ רק בקדשי' ילפינן מכל המתערב בו וכו' ויבואר לפנינו אי"ה,: וצריך לבאר במאי פליגו אביי ורבא דלאביי פשיטא לי' דליכא לחלק בין טעם לממש ורבא מחלק ונ"ל הנה בוודאי אי הא דמב"מ לא בטל חידוש בלי טעם הוא י"ל אין לך בו אלא חידושו והבו דלא לוסיף עלה, אבל כי איכא טעמא להסביר וטעם זה שייך גם בטעמא ופליטתו א"כ אין לחלק כמובן, ואומר הנה הר"ן בנדרים מסביר סברא דמב"מ לא בטל דמחזק זה את זה ולא יבטל אחד חבירו אפי' בכמה וסברא זו שייך גם בנתערב פליטה דלא יתבטל וגם טעמא לא בטל וא"ש אלא דבאמת נ"ל דברי הר"ן אין להם מקום לרבא דס"ל בתר שמא אזלינן ובשוה בטעמא ולא בשמא בטל ולסברת הר"ן הי' לנו למיזל בתר טעמא אטו שמא גורם לחזק זה את זה, ובאמת למעיין שם יראה כי כתב כן להלכתא דפסקינן כרבא וצל"ע כהנ"ל, ומעתה אומר כי אביי ורבא לשיטתיי' אזלו דאביי ס"ל בתר טעמא אזלינן ס"ל דהא דמב"מ לא בטל לאו חידוש הוא כ"כ ולכן גם טעמא במב"מ לא בטל, ולכן ל"ב לחלק כלל בין ממש לטעמא, ורבא לשיטתי' דבתר שמא אזלינן אמר שפיר דלא נצרכה אלא לטע"כ כמ"ש הר"ן כנ"ל לפרש ולבאר הענין עיין:

והנה פירש המובחר הוא מה שפירש הר"ן בשם ר"ת דרבא על אביי קאי לא נצרכה אלא לטע"כ דבקדשים אסור היינו דבקדשים גם טעמא במב"מ לא בטל משא"כ בזרוע בשילה טעמא בטל אבל גוף שנימוח לא בטל, ושוב כתב דלכן נקט קדשים דבחולין באמת טעמא במב"מ בטל עיין בפנים, וצ"ל מנ"ל דבקדשים דלא בטל וצ"ל דילפינן מיקדש להיות כמוה וקשה דלמא שם באופן שנותן טעם ומנ"ל דבמשהו אוסר דלמא בכדי שיתן טעם בא"מ וצריך לדחוק דקרא בכל גווני איירי אפי' במשהו, אלא דקשה לפ"ז למאי צריך כלל לילף מדם הפר נילוף מיקדש להיות כמוהו דמב"מ לא בטל גם בזה יש לדחוק וצ"ע, והנ"ל בביאור הדבר דבוודאי אי טעכ"ד וכממש הוא אין לחלק בין טעם לעיקר לא אמרינן בכזה אין לך בו אלא חידושו כיון דטעם וממש הכל חד, אלא כיון דבאמת טעם ילפינן מקרא דמשרת או מגע"נ ולכמה שיטות אין לוקין עליו דלא הוי רק לאו הבא מכלל עשה או דאין מזהירין מן הדין עכ"פ אין טעם כממש, וטעם איסור בפ"ע יש לו חלוק מממשו שוב אין לילף ולדמות שיש חומר בטעם כממש דטעם איסור בפ"ע הוא וס"ל דדם הפר ושעיר המה לא בטלו משא"כ טעם דחלוש וקל מן ממש אין למילף משם, וכ"ז בחולין דנפרד טעם מן ממש, אבל י"ל בקדשי' דילפינן טע"כ מיקדש להיות כמוהו דכתיב בחטאת עצמו כל הנוגע בו יקדש דרשינן שיקדש כחטאת עצמו ויש לו דין של החתיכה של חטאת דכמוהו הוא דבאיסור עצמו נאמר שיקדש פליטתו וכי כן אין לחלק בקדשים בין טעם לממש וכמו דממש לא בטל מן הפליטה, והא"ש דמשני ס"ס דכתיב יקדש להיות כמוהו היינו דמשם ילפינן למע"כ בקדשים ממילא אין לחלק בין טעם לממש. אבל בחולין שפיר נחלק ובזרוע בשילה גילתה התורה דטעם לאו כממש, אבל מעולם לא נילף מב"מ לא בטל מחטאת כנ"ל נכון ועיין:

והנה צ"ע לכאורה להר"ן דלרבא באמת בחולין טעמא בטל מה יענה להא דר"י לקמן בסוגי' דטיפת חלב דס"ל מב"מ גם בטעמא לא בטל, ולפמ"ש לעיל דהיכי דטעמו כממשו ממש אין לחלק בין טעם לממש וגם טעמא לא בטל י"ל לקמן בבב"ח דילפינן מיני' דטע"כ וטעמו כממשו גם הטעם מב"מ לא בטל וא"ש, אלא דכיון דלקמן איירי בשכבר נעשה בב"ח ושוב פולט טעמו א"כ תליא בשיטת הב"י וש"ך דלש"ך דבאופן שכבר נעשה בב"ח שוב אין לו דין בב"ח רק כשאר איסורין א"כ הדרא הקושיא כמובן, ולכן נ"ל דס"ל להר"ן דכל זה מדאורייתא אבל מדרבנן החמירו בטעם שלא יתבטל ג"כ במב"מ, כמו להסוברי' טעם לאו כעיקר רבנן החמירו בו אטו ממש כן י"ל לר"י דטעמא בטל רבנן החמירו בו להיותו כממש לענין זה כנ"ל:

ובאמת הרשב"א הקשה כשיטת רש"י דטעם לאו כעיקר א"כ איך יפרנס הא דר"י בסוגיא דט"ח דטעמא לא בטל הנה קושי' רשב"א לכאורה לר"י ל"ק דלפמ"ש רש"י דלכן לא ילפינן למטעכ"ד משום שני כתובים הבאים כאחד והלא ר"י ס"ל שני כתובים הבאים כאחד מלמדין אבל באמת למעיין בלשון רשב"א לא הקשה רק מדפסק רש"י כוותי' דר"י לקמן אלא דצ"ל דלמא באמת מדרבנן הוא וכמו שאסרו הטעם מדרבנן אטו ממש לדידן כן לר"י אמרו שלא יתבטל במב"מ כממש, אלא דרשב"א לשיטתי' אזל דמפרש לקמן שאני ציר דזיע' בעלמא דבדרבנן ס"ל לר"י דמב"מ בטל חזינן דלא החמירו רבנן בדרבנן כדאורייתא וכיון דטעם דרבנן לא הי' מחמיר ר"י שלא יתבטל כן י"ל ס"ל לרשב"א דהלא ציר טעם הבא מן הממש דאוריי' הוא ולא החמירו כן בכל טעמים כנ"ל עיין:

והנה הרשב"א חידש דבמב"מ למ"ד דלא בטל אין לחלק בין טעמא לממשא דלא גרע ממשהו אינו סותר למ"ש בתחלת הסוגיא דאולי בטעמא לר"י מב"מ בטל שם אזל אפי' טעכ"ד דיש לחלק בענין ביטול ממש לטעם, אבל עתה כתב משום טעם לאו דאורייתא אין לחלק במב"מ בין טעם לממש והסברת הדבר דלפמ"ש הרשב"א תחלה דמהטמאים ילפינן דטעם בעין אסור רק דה"א בתערובות מותר, והיינו דטעם הוא קלוש שאם יתערב בד"א יפסוק כוחו, ואפשר אפי' חד בחד כל שאינו בעין ואינו מוכרח עכ"פ התערובות יגרום התירו וכיון דבמב"מ תערובות כבעין הוא שלא יבטלו זה את זה ממילא אין חילוק בין טעם לממש דבעין גם פליטה אסורה כנ"ל עיין:

ועיין נב"י חלק שני ביו"ד שמסופק בתרתי אם טעמא במב"מ לא בטל וגם אם טעם לאו כעיקר מ"מ במב"מ אולי הי' אסור והי' במח"כ נעלם ממנו דברי הרשב"א ור"ן כאן בסוגי', ומ"ש דאם במב"מ שאני א"כ ליכא למילף לר"י מגע"נ די"ל שאני מב"מ ואולי יבשל מב"מ, נשאלתי מתלמיד מופלג אחד זה איזה שנים לפמ"ש תוס' בפסחים [מ"ד ב' ד"ה אלא] סוגיא דטע"כ דילפינן גם בנזיר מגע"נ דגם כלי יין הי' מכשירי' וע"כ משום נזיר עיי"ש וא"כ בנזיר לא משכחת מב"מ ושפיר מוכח משם טע"כ, והשבתיו לפמ"ש הרא"ש לעיל (י"ז א') גבי אברי בשר נחירה דמי שנדר בדבר ועדיין יש לו מה שהי' אוכל ממנו קודם שנדר מותר לו אחר שנדר לפי איבעיא הש"ס עי"ש א"כ יש אופן מב"מ בנזיר שהי' לו יין מקודם שנדר בנזיר ומותר בו עתה כנ"ל עיין, אלא דבאמת דברי הנב"י שם סובבי' הולכי' שם לשיטת רש"י ומרש"י לעיל לא נראה דס"ל כהרא"ש בזה:

בסוגיא דטע"כ יחדתי קונטרס בפ"ע כשלמדנו בתחלת הזמן ושם בארנו שיטת רש"י ותוס' ופוסקים בעזה"י שם עינך עליו:

תוכן העניינים

כתב סופר על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה