אור ברסלב
כתב סופר על חולין חולין › דף צז.

כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

חולין · דף צז.

דף צו.

שאני חלב דמפעפע על מה שתי' תוס' דחלב גיד לא יהי' חמור מגיד עצמו צ"ע מ"מ יפטם לגיד כדין אזל היתר ומפטם לאיסור ויבלע הגיד בכולו, שוב הראוני שכן תמה בפלתי סי' ק"ה, וחידש מזה דגיד יען בטבעו א"א להיות שמן לא מהני פיטום של היתר משא"כ בשר כיון שבטבעו פעם שמן ופעם כחוש מקבל פיטום מד"א, אלו דבריו ז"ל:

והנה הרמב"ם [הל' מ"א פט"ו הל"ב] פסק בצלאו ירך עם גה"נ בתוכו או גדי שכלם עם קרומי' וחוטי' קלפו ואוכלו ועיין הה"מ ולח"מ שכוונתו דס"ל דשומן גיד מפעפע ובטל ואין בגיד בנ"ט והלח"מ תמה למה נקט צלי גם בבישול מותר וגם למה צריך לאין בגידין בנ"ט עיי"ש, ונ"ל דרמב"ם ס"ל דשומן מפעפע אבל גיד אינו מפעפע ולכן כתב אין בגידין בנ"ט דאלולי כן הי' אסור אבל שומן מפעפע אבל יש נגדו ס' ורבותא אמר לא מבעיא בישול דמותר דמועיל ס' אפי' בצלי ה"א דלא מועיל ס' כשיטת הרא"ה באמת קמ"ל אפי' בצלי מותר כנ"ל וק"ל:

ובחלב אסור והאמר רבב"ח אמר ר"י עיי' ת"ח שהקשה איך קושי' זו שייכא לדשמואל דבלא"ה יוכל להקשות הא דר"י מהא דרבב"ח אמר ר"י, ועיין פלתי שהאריך למעניתו, ונ"ל ליישב ג"כ, בשנאמר עוד הפעם ליישב קושי' תוס' דלמה צריך שמואל לומר אבל נצלה זה ידענו בהכרח ממתני' דכבר נאסר במליחה ונ"ל הנה שיטת הרא"ה דבצלי ומליחה לא מועיל ששים, והנה אם נמלח דבר ונתפשט ונאסר דס' אין מועיל ושוב מבשלי' אותו ואז מתפשט בשוה ע"י רוטב למ"ד אפשר לסוחטו אסור שוב לא יותר אבל לשמואל דאפשר לסוחטו מותר גם זה מותר כשמבשל, ומעתה י"ל דה"א דכל מליחה וצלי מתפשט בכולו ונאסר אבל בששים אינו מותר דלא מתפשט בשוה ולכן לא קתני במתני' נמלח דאז לא יועיל אין בנ"ט להתיר ולכן נקט ירך שנתבשל אחר שנמלח נתבשל אם אין בה בנ"ט מותר דאפשר לסוחטו מותר כן ה"א קמ"ל שמואל דנצלה בה קולף משום שאין מתפשט כלל ע"י צלי' ומליחה ומיושב קושי' תוס', והנה כשמחדש שאני חלב דמפעפע ושמואל בגיד דכחוש א"כ לפמ"ש דשמואל ס"ל כהרא"ה לא מועיל ס' בצלי שמן, ואומר מעתה דבתירץ גדי כחוש הוי יש שני פירושים חדא דהוי ששים וחדא דטבע כחוש אינו מפעפע, הנה באופן דששים הוי דוחק איך ס"ד להקשות פשיטא שס"ל דששים הוי מי יקשה אדם אם יראה שמורה מתיר למה אולי ששים הוא וגם לשון ש"ס דחוק כחוש הוי, הוי לי' לומר ס' הוי, אבל א"ש דמחדש דטבע כחוש שאינו מפעפע וזה לא ידענו מעצמינו וזה דבר חידש בטבע, ואומר דבלא"ה לא הי' קשי' לי' הא דר"ה אר"י די"ל הא דר"י ששים הי' ור"ה לאו ששים הוי וזה פשוט אבל משמואל מוכח לפמ"ש דס"ל דבצלי אין מועיל ששים רק דס"ל דכחש בגיד אינו מפעפע וחלב מפעפע א"כ מקשה שפיר מר"י דהתיר דלא מועיל ששים, והוצרך לחדש כחוש:

הוי וטבע כחוש שאינו מפעפע כנ"ל ליישב וק"ל:

לטעמי' קפילא וכו' שיטת רש"י לפי הבנות כל ראשונים דס"ל דתרתי בעי קפילא ומסל"ת יצ"ל דס"ל דצריך קפילא הגם שמסל"ת מ"מ חיישי' לטעם קלוש שלא ירגיש אדם אחר בלתי אומן והרשב"א חולק דטעם שאין נרגש לכל אינו טעם, וצל"ע לפמ"ש הרשב"א לעיל צ"ב ע"ב דפלוגתא דיש בגידין ואין בגידין בנ"ט לא קשה דיטעמנו לקפילא דטעם קלוש הוא וה"א לסמוך על קפילא עיי"ש, ילפי דס"ל דטעם שאין נרגש לכל אינו טועם א"כ הך דס"ל דיש בגיד בנ"ט עדיין חידש חידשה תורה לאסור טעם כזה דאינו נועם לדינא בכל איסורי' אלא די"ל דרשב"א לא אמרה רק בתערובות כיון שגוף האיסור בטל בתרי רק ע"י טעם הנרגש אסור דהוי כניכר האיסור כמבואר, וס"ל דע"י היכר כזה שאין ניכר רק לאומן זה לא מקרי טעם אבל גיד שעומד לעצמו וטעמו קלוש שפיר אסור ולא מקרי עץ כיון שיש לו טעם קלוש וחלוש, אבל קשה ממתני' איך יאסר גיד בתערובות עד ששים כיון שטעמו קלוש ולא יאסר כלל וצ"ע:

והנה הרשב"א ויתר ראשונים הקשו על רש"י מדאמר רבא תרומה טעים לה כהן ולא אמר כהן קפילא והיא קושי' חמורה לרש"י, ונ"ל ליישב בשאומר דהא דמצריך רש"י קפילא דס"ל הא דקתני קפילא דווקא הוא, וס"ל דטעם כזה אסור נ"ל דווקא במקום שטע"כ דאורייתא וס"ל כל שאפשר להרגישו דאורייתא הוא, אבל נ"ל היכי דטע"כ דרבנן והטעם שאסרו הטעם שלא יטעה לאכול גם העיקר ויסבור מדשרי הא כן עיקרו ועיין כעין זה ברמב"ן במלחמו' סוגיא דריחא מילתא דאסרו ריח הנרגש משום שיבא לאכול האיסור בעצמו עיי"ש, וכי כן היכי דלא נרגש הטעם לכל רק למומחה ובקי ביותר על זה לא גזרו דהא לא ירגיש האוכל הטעם רק על צד היותר רחוק כשיהי' קפילא ולא אסרו בכה"ג כנ"ל נכון, ואומר מעתה לפי שביארו לשיטת רש"י דס"ל טע"כ לאו דאורייתא מ"מ כשגוף האיסור בתערובות ואינו ניכר וטעמו ניכר אסור דאוריי' דטעם מממש בא ועיין ר"ן לקמן בסוגיא ובב"ח לכ"ע טע"כ דאורייתא, ואומר דרש"י דמפרש לר"י קפילא ומסל"ת וע"כ דצריך דווקא קפילא היינו דמעשה דכילכי באילפס הא שגוף הכלכי נמוח או שלא נמוח ועוד חתיכות דקות בעין וטעמו ניכר ולכן צריך דווקא קפילא דטעם כזה דאוריי' באינו ניכר ג"כ אסור וכן בב"ח דטעכ"ד ולכן אמר רבא סמכינן אקפילא, אבל בתרומה אמר שפיר דטעים לה כהן אפי' לאו קפילא דלא איירי רק בטעם בעלמא הבלוע בקדירה ובתרומה דאין לו דין קדשים וכן פשיטא לי' לפלתי טע"כ לרש"י לאו דאורייתא ואין צריך קפילא כנ"ל ישוב נכון:

ומיושב ג"כ הא דפי' רש"י לקמן בהא דאמר רבא דאיסורא בקפילא פי' כגון בב"ח למה נקט בב"ח דווקא יותר מכל איסורי', ולהנ"ל א"ש דס"ל דלא צריך קפילא בטעם בעלמא רק בב"ח דטעכ"ד ומשמע לי' דרבא בטעם בעלמא איירי דאין בו ממשות דומיא דתרומה, וגם מלתא דפסקא נקט רש"י בב"ח דלעולם בעי קפילא דכל טעמו דאוריי' כנ"ל ועיין רש"י לקמן צ"ח כל איסורין שבתורה בס' דכתב היכי דבדקנו ואין בו טעם לא כתב דבדקנו ע"י קפילא ולפמ"ש א"ש הכל כנ"ל וק"ל:

והנה שיטת רא"ש כרש"י דצריך תרתי, ועיין ש"ך סי' צ"ח שנתקשה מה מועיל מסל"ת לאיסור דאורייתא ומסקנתו דמרתת דעבידא לאגלוי' דיטעים לקפילא אחר עיי"ש, והנה בוודאי על הש"ע דג"כ ס"ל דסמכינן על עכו"ם לא צריך סברת ש"ך שמרתת שיטעים לקפילא דהא הש"ע ס"ל דלכל עכו"ם יוכל להטעים וס"ל ע"כ טעם שאין ניכר לכל אינו טעם וא"כ י"ל בפשוט דמרתת דירגיש ישראל הטעם כשיאכל אותו, רק כיון דש"ך מתרץ גם לרא"ש דס"ל דצריך קפילא דווקא משום טעם קלוש צ"ל דמרתת דיטעים לקפילא אחר, אלא דבאמת דוחק שירתת בשביל זה עד שיהי' בכלל מלתא דעבידא לאגלוי וזה גרע יותר מעבידא לאגלוי באשה דיתגלה מעצמו באפשר אבל בכאן לא יעלה על דעת קפילא שיטעים עוד לקפילא מאחר שכבר שאל אותו באופן שדברי ש"ך על הרא"ש דחוקים במח"כ:

ולפע"ד נראה דרש"י ורא"ש לא פליגי בטעם שאינו נרגש דמותר ומ"מ מפרשין שפיר בר"י ורבא קפילא דווקא כמו שאבאר, הנה הריב"ש בתשובה סי' רפ"ח כתב דלכאורה יש מכאן ראי' דטעימה אסורה דאל"כ יטעום ישראל ומאי צריך לנכרי, ושוב כתב דס"ל דטעימה היינו שיאכל ממש מתבשיל דבלא"ה לא סגי דיש דברים שאינם נרגשי' בטעימה בחיך רק כשיאכל וירדו לבטן, ושוב כתב א"כ למה צריך קפילא משום שנאמן או שבקי בטעמא אלו דבריו כסדרן. והנה מסידור דבריו נראה כי בתחלה כשסבור דסגי בטעימה בעלמא מגמע ופולט ל"ק לי' דלמה צריך קפילא דווקא משום דבדיקה קלה כזו מגמע ופולט צריך דווקא אומן:

שבקי ורגיל לטעום תבשיל ולאו כל אדם ירגיש, אבל כשחידש דגם על קפילא אין סומכי' כשמגמע ופולט וצריך דווקא אכילה ולכן צריך שיהי' הטועם נכרי שוב הקשה א"כ למה צריך אומן גם נכרי אחר יוכל לאכול וירגיש דבאכילה כל אדם ירגיש טעם גמור, ולכן תירץ או משום נאמנות דקפילא מרתת או שצריך בקי בטעמא היינו טעם קלוש לא נרגש לכל אדם אפי' ע"י אכילה ממש דווקא אומן כנ"ל מסידורי דבריו, ואומר כי בוודאי טעם שאינו נרגש ע"י מגמע ופולט לכל אדם רק ע"י קפילא מ"מ כיון שנרגש באכילה גמורה לכל אדם לית דפליג דאסור טעם כזה כיון שאם יאכלנה ירגיש הטעם, רק טעם דאינו נרגש אפי' באכילה גמורה רק לקפילא ע"ז כתב רשב"א דלא אסר טעם קלוש כזה ואומר מעתה דרשב"א מפרש טעימת קפילא היינו שאוכל לגמרי ואולי ס"ל דמגמע ופולט מותר לגמרי והי' מותרת ע"י ישראל אי לאו דצריך אכילה גמורה ושפיר פשיטא לי' אם גם באכילה לא ירגיש רק קפילא טעם כזה מותר ולכן גם נכרי אחר סגי, וי"ל מעתה גם רש"י לא פליג רק ס"ל דלכן אמר ר"י קפילא דווקא וכן רבא דנקטו טעימה בעלמא היינו מגמע ופולט ובטעימה כזו לא ירגיש רק קפילא, אבל שאר אדם ירגיש באכילה טעם כזה ובאמת טעם שלא יורגש לכל אדם באכילה אינו טעם, רק משום שאמרו לטעמי' לכן נקטו קפילא ובאכילה ה"ה גוי אחר במסל"ת כנ"ל, ומעתה א"ש דנאמן במסל"ת דעבידא לאגלויי הוא דהא כשישראל יאכלנה ויבלע יטעם בו הטעם מה שהרגיש הוא ע"י פליטה, ואי הרגיש טעם קלוש שלא ירגיש ישראל בבליעה זה באמת מותר גם לרש"י ורא"ש וליכא חשש רק שירגיש טעם, שירגיש כל אדם בבליעה לזה מרתת דעבידא לאגלוי' כנ"ל נכון וישר עיי':

והנה כל המחברי' ס"ל דכוונת רש"י ורא"ש דצריך מסל"ת וכן קפילא, אבל ראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל דבר נכון ויקר שדייק אריכות לשון רש"י ורא"ש דמותר לסמוך לפי תומו ולא יודיעהו שצריך וכן הרגיש הטו"ז ריש סי' צ"ח בלשון הרא"ש הנ"ל, וי"ל דס"ל דוודאי על מסל"ת לא סמכינן רק שצריך לאמור לו שצריך לידע משום איזה טעם אי יש בו טעם ואומן לא מרע' אומנתו, אבל לא יודיע לו שצריך לאו"ה דאז יאמר שבמכווין הטעה ישראל והכשיל אותו ולא יהי' מרע' אומנתו בזה ועיין תוס' ע"ז דף כ"ז ע"ב ד"ה כל מכה שכתב כעין סברא זו עיי"ש והן הן דברי רש"י מסל"ת היינו שלא יודיעהו שצריך לאו"ה לענין זה יהי' כפי תומו. וא"כ ל"ק קושי' ש"ך וט"ז וגם לא מוכח דרש"י ס"ל דטעם קלוש אסור אלו דבריו זצ"ל וש"י וכעת מצאתי כדברי' אלו בקרוב בספר כנפי יונה עיין עליו: קדירה שבישל בה בשר וכו' עיין ריטב"א בשם רבו הרא"ה שהקשה כיון דבריי' ע"כ בקדירה ב"י איירי דאל"ה איך קתני ואם בישל בה אב"י בדיעבד מותר, וא"כ קשה פשיטא דלכתחלה לא יבשל בו ומזה הוליד חדשות ועיין ריטב"א והרא"ה בבה"ב, ולפע"ד ליישב. הנה מבואר דאסור לבשל בקדירה של איסור הגם שיש בתבשיל ששים בוודאי משום מבטל איסור לכתחלה עיין שעי"ד סי' צ"ט סעי' י"ד ועיי' נב"י ח"ק חי"ד סי' כ"ו בהג"ה שחקר כמה יהי' אסור שאינו מכווין לבטל עיי"ש, ואומר כי זהו הרבותא דבריי' קדירה שבישל בה וכו' לא יבשל בה היינו הגם שיש בו ששים לעולם אסור לבשל באין חילוק כנ"ל נכון:

אלא דצ"ל א"כ איך קתני ואם בישל בנ"ט הלא קאי על שיש בה ששים כמ"ש, וצ"ל דאשמעי' דאם יש בנ"ט אחר שיש בו ששים מ"מ אסור כמ"ש הראשונים דגם לאחר ששים אם יש בו טעם אסור ולהר"ן סוגיא דזרוע בשילה ס"ל דדאוריי' הוא וליתר ראשונים נראה דרבנן הוא, ולהנ"ל איכא ראי' מבריי' דכאן דאסור דלפמ"ש דברייתא באיכא ששים קאי וקתני אם יש בה בנ"ט ע"כ דלאחר ששים אסור או שי"ל דאשמעינן דאם בישל בנ"ט שצריך למטעמי' ע"י קפילא אם יש בו בנ"ט ומיושב קושי' תוס' שהקשה למה לא הי' קשה לרבא מכמה מקומות, ועיין ספר ראש יוסף דלשיטת רש"י דקפילא רק להחמיר קשה קושי' תוס' דמה ראה מברייתא דצריך קפילא דע"כ באיכא ששים איירי עיין בו ולהנ"ל י"ל דדיוק מסיפא דאם בישל לאו הכוונה על ששים רק מקפילא שצריך למטעמי' וכהנ"ל עיין וק"ל:

סמכינן אקפילא ה"נ סמכינן אקפילא, שיטת רש"י לקמן דגם בששים צריך קפילא היכי דאפשר ובפחות מס' גם אם לא יהיב טעמא אסור וא"כ אין נפקותא דקפילא רק להחמיר, והקשו ראשונים מלשון סמכינן אקפילא משמע דלהקל סמכינן דלחומרא לא שייך לשון סמכינן עיין, ובספר ראש יוסף הקשה על דכתב רש"י בהא דכלכי באלפס הוי דאשמעינן דסמכינן אקפילא במסל"ת, פשיטא:

כיון דלחומרא הוא ואי ליכא קפילא מותר בלא"ה א"כ למה לא נסמוך עליו להחמיר ומאי רבותא דנאמן מסל"ת להחמיר עיין בו, ונלפע"ד ליישב, הנה לקמן בדר"י כל איסורין שבתורה כבצל בקפליט פי' רש"י במב"מ או היכי דליכא קפילא, וצל"ע כיון דלשיטת רש"י גם באיכא שיעור אשר קצבו חכמינו ז"ל מ"מ צריך קפילא ובאיכא קפילא מ"מ דווקא שיעור הקצוב בעי, א"כ איך כתב דר"י אזל בליכא קפילא הא גם בדאיכא קפילא צריך שיעור זה ששים או מאה או כבצל בקפלוט שכל חד כדאית לי' וצ"ע, לכן נ"ל דלא כתב רש"י לקמן דגם בליכא טעמא וליכא מאה או ס' אסור מ"מ ומייתי ראי' מש"ס לקמן היינו לאחר שתקנו בתראי שעורא דמנין למנות ס' או מאה ואסמכוהו אזרוע בשילה אמרו שלעולם צריך מנין זה אף דליכא טעמא דהא בזרוע בשילה מב"מ הי' וליכא טעמא ולא פליגי תו אם טועמו או לא לעולם יהי' שיעור אחד וכל זה אחר שנפסק הלכתא בששים או מאה, אבל לפי דאמר ר"י כבצל בקפליט ופי' רש"י ועדיין לא נפסק הלכתא בששים ועיין ת"ח שכתב דבמתני' הי' השיעור כבשר בלפת, ושוב ר"י החמיר כבצל בקפליט, ובתראי אסמכו אקרא ואמרו יען שאין כ"א בקי לשער שיעור זה צריך דווקא ששים גם שע"פ הרוב לא יתן טעם כ"כ וזה נגד תוס' ד"ה כל איסורין וכו' וי"ל לפ"ז דכ"ז שלא הי' שיעור מנין קצוב ולא אסמכו אקרא רק אמרו ששיעור כבצל בקפליט או כבשר בלפת אם נגד זה יתן טעם בוודאי אם יהי' קפילא ויאמר דליכא טעם אפי' אם הי' בצל בקפליט הי' נותן טעם סמכינן אקפילא דהא כל עיקר שיעור זה ליכא סמך רק אומדנא שבכזה יתן טעם וכיון שידענו שאין בו טעם בפחות מותר ורש"י לא כתב כן רק לפסק והלכתא דגבול גבלו במנין שיעור ששים ומאה מקרא אז יתד הוא שלא תמוט שצריך לעולם שיעור זה כנ"ל, והא"ש דכתב רש"י לר"י דאמר כבצל בקפליט במב"מ או דליכא קפילא וכו' כנ"ל עיין, והא"ש דלר"י כתב רש"י שפיר דרבותא דטועם לקפילא להקל במסל"ת, וכן אמר רבא שפיר השתא דאמר ר"י סמכינן אקפילא דהי' המעשה שלא הי' כבצל בקפליט וסמך להקל כן בברייתא י"ל סמכינן אקפילא וכ"ז בזמן ברייתא שלא הי' עדיין נפסק שיעור ששים והי' כבשר בלפת במתני' ולכל היותר כבצל בקפלינו אבל לרבא לדינא דאמר בס' קפילא רק לחומרא כנ"ל ליישב על נכון וק"ל:

ע"ב אי נמי במין בשא"מ דליכא קפילא בששים דע דיש לעיין באיסור אמה"ח שנפל לקדירה אי מותר לטעמו לקפילא נכרי דאי איכא טעמא גם לדידי' אסור, הגם דאולי לנכרי לכ"ע טעם לאו כעיקר דלית בדדהו דרשא דידן לטע"כ אבל לפי שחקר הפמ"ג סי' ס"ב וס"ג וכן אאמ"ו מאוה"ג בחתם סופר עיין בח"ס שו"ת יו"ד סי' י"ט] אי בנכרי מועיל ביטול חד בתרי דלדידן נפקא מאחרי רבים להטות ולדדהו מנ"ל, ונ"ל באם איכא ששים ואמרינן דנהפך הדבר שבטבעו כן הוא י"ל גם לדדהו מותר דאיסור נהפך ואינו: אבל איכא טעמא אינו נהפך, רק אם טע"כ לאו דאורייתא אמרינן דגוף וממש האיסור בטל ברובו וטעם לאו כעיקר, ובנכרי בוודאי טעם לאו כעיקר, אבל כיון שעכ"פ לא נהפך ולא נתבטל מן העולם, וביטול של הגוף בו חד בתרי אי לא מהני בנכרי א"כ עומד בכה"ג באיסורו כמובן א"כ אסור למטעמו לקפילא נכרי עיי' ואולי לפי דפוסקי' דמי איכא מידי י"ל דבכה"ג דמשרי לישראל גם לנכרי שרי ואי טע"כ לאו דאורייתא ולישראל רק מדרבנן באיכא טעם אסור דגוף וממש נתבטל בתערובות חד בתרי א"כ גם לנכרי שרי משום מי איכא מידי, ולשיטות טעכ"ד לישראל ועכ"פ בנתערב גוף וממש ונותן טעם יש מקום ספק הנ"ל כמובן ולרמב"ם [הל' מלכים פ"ט הי"ב] דלית לי' מי איכא מידי בכה"ג א"כ לעולם יש לספק בכהאי עיין:

אלא דתליא באיזה אופן צריך. טעימה אי סגי במגמע ופולט או צריך דווקא אכילה, ואי לא בעי רק מגמע ופולט וזה רק מדרבנן אסור כמ"ש לעיל מתשובת ריב"ש סי' רפ"ח, וזה לנכרי מותר, אבל אי צריך דווקא אכילה כמו שמסופק הריב"ש שם א"כ לנכרי יש לספק כמ"ש, ועיי' פמ"ג סי' צ"ח שכתב דיש לשדו' בי' נרגא בהא דס"ל לריב"ש דטעימה רק מדרבנן אסור דלפי דפסקינן הנאת גרונו אסור א"כ מגמע ופולט דאורייתא אסור עיין בו, ולפע"ד ס"ל לריב"ש דהנאת גרונו לחוד דהנאת גרונו היינו כשיורד ונכנס למקום בית הבליעה וזה אסור לר"י משא"כ מגמע ופולט נוטל לפיו ופולט אותו וזה רק דרבנן כנ"ל דעת הריב"ש, אבל באמת מלשון רש"י לקמן ספג"ה שכתב שלכן אין מצרפין של בין השיניי' דאין אדם טועם רק בחיך דכתיב חיך אוכל יטעם עיי"ש נראה שאין טעימא והרגשת טעם עד שיהי' סמוך לבית הבליעה וזה הנאת גרונו וא"כ באופן שיטעום תבשיל וע"כ יטעום במקום הנאת גרונו והוא איסור דאו' לר"י וצ"ע:

ועיין ט"ז [סי' צ"ח סק"ב] שמחלק בין טעימה ולחיכה בלשון דאין בו איסור כ"כ ועיין פמ"ג פרושו וביאורו דמ"מ יש בו קצת איסור רק בספק מותר ונ"ל פשוט דלחיכת הלשון לא מועיל רק לטעום דבר מר ומתוק וכדומה אבל לא לבדוק תבשיל אם יש בו טעם דאין נרגש בלשון והחוש מעיד על כך, והנה הש"ך [בסי' מ"ב סק"ד] כתב טעם דטועמין הכבד ולא חיישי' לאיסור טעימה היינו כיון דע"פ הרוב המרה נבלעת בתוך הכבד ומותרת ועיין פלתי ולפע"ד צ"ע דהא לשיטות רש"י טעימה מועיל רק להחמיר בשיש ששים, וכן לשיטת רמב"ם גם בששים צריך קפילא ודווקא נכרי הגם דלשניהם אי ליכא קפילא לא צריך כלל ואינו אלא חומרא בעלמא להטעים לקפילא מ"מ אסור לישראל לטעמו, היכי דאיכא קפילא, וא"כ במרה דצריך דווקא טעימה איך יטעום ישראל על סמך שמסתמא נבלע המרה בתוכו, ולא עדיף בוודאי מתערובות באיכא ששים ומ"מ לא יטעום ישראל וצ"ע:

ודע דיש לעיין קצת אם צריך דווקא שיאכל התבשיל כספיקת הריב"ש איך מותר להאכיל לקפילא מן התבשיל הרי אסור כבר בהנאה אם יש בו טעם ואסור לישראל להאכילו לנכרי והגם שאינו מחזיק לו טובה עי"ז נהפוך הוא הקפילא עושה טובה לישראל שמטריח לטעמו, לפי שיטת ירושלמי דאפי' לכלבי הפקר אסור ליתן איסור הנאה עיין מג"א סי' תמ"ה א"כ גם באופן זה לנכרי אסור ועיין:

הנהו אטמתא דאמלחו וכו' מכאן הוציא רשב"א דבמליחה ג"כ מפעפע כצלי דבה"א ס"ל דעדיף מצלי ולמסקנא לא יגרע והנה ס"ל לרשב"א דכן מועיל ששים בין בצלי בין במליחה, רק ס"ל חומרא באלו יותר מבישול דצריך כדי נטילת מקום שנפל שם דאולי שם נשאר יותר ממה שנתפשט במק"א:

והנה נ"ל פשוט דלהרא"ה לא מועיל בצלי טעימת קפילא כיון דאין מתפשט בשוה אם יטעום במקום זה אולי במק"א יש בו טעם, ולהרשב"א דס"ל כדי נטילה אסור נ"ל דאפשר בקפילא שיטול הצריך ליטול ע"פ שטח שנפל שמה ויטעום קצת מנטילה לקפילא ואם יאמר דלית בי' טעם יוכל לאכול הנשאר מנטילה כנ"ל ומסופקני להרא"ה דס"ל דאין מתפשט בשוה אם יטעים לקפילא מקום שנפל האיסור שם ואין בו טעם אם נאמר אם התפשט כ"כ עד שבמקום שנפל שם האיסור שהי' ראוי' שיהי' טעם יותר מבכ"מ כדס"ל לרשב"א, וחזינן שהתפשט כ"כ עד שאין טעם אפי' במקום הזה מכ"ש במקום אחר אין טעם, או נימא דהרא"ה ס"ל שהאור אינו מוליך בשוה אולי הוליך הבלועה מכאן והוליכו למק"א עד כדי טעם ויש לעיין לדינא:

והא מדקאמר כבוש כמבושל מכלל כרותח דצלי קאמר וכו' הקשני תלמיד א' לשיטת הרא"ה הנ"ל דצלי אפי' שמן שמפעפע אבל כיון שאין בו רוטב אינו מפעפע בשוה דא"א לאור שיפעפע בשוה, א"כ י"ל האי דאמר מליח כרותח היינו דמבושל והיינו רתיחתו חזק כ"כ כמו חום הבישול ומפעפע יותר מכדי קליפה, אבל זה פעולה אחרת של הרוטב שמוליך בשוה זה אין באפשר למליחה, רק כבוש שיש בו לחות מים או חומץ ורתיחתו בבישול וממילא הרוטב שבו מפעפע בשוה ולכן אמר כבוש כמבושל ממש כמו שבבישול מפעפע בשוה כן בכבוש, וצ"ע לכאורה, ואולי י"כ עפמ"ש הרשב"א תה"א דסברא דמליחה עדיף בה"א וכן למסקנא עכ"פ כצלי דיש בו מוהל כמו רוטב בתבשיל עיין בו, ונ"ל דרא"ה ס"ל דס"ל דמליחה גרע מצלי למסקנא ס"ל דפשוט דאינו כרתיחת האור שיש בו כח חזק, רק מכיון שיש בו לחות קצת שמועיל שהוליך הפליטה ולפעפע ובה"א ס"ל דעדיף מצלי ודחי ומסיק דכצלי הוא וס"ל דלאמת גרע מצלי והיינו. שאור חזק יותר ומוהל אינו רוטב ממש, וי"ל דדחי לי' מדאמר שמואל מליח כרותח וכבוש כמבושל ואין לומר דכרותח היינו רתיחתו בבישול זה וודאי ליתא דאור חזק ביותר רק צ"ל דעדיפותא משום לחלוחות שבו והיינו כרוטב ומ"ש כבוש ומליח לענין מפעפע בשוה דלזה יש רוטב כזה ועכצ"ל דמליח רק כרותח דצלי קאמר ורוטב שבו אינו מעלה כמו כבוש דרתח טפי כן י"ל ועדיין לא נחה דעתי בזה: משערי' ברוטב וכו' עיין שיטת הרא"ה שבר"ן ובבד"ה, והרשב"א במשמרת צחק עליו. ועיי' תשוב' בית אפרים חאו"ח וחי"ד מ"ש בביאורו ועיין תשובת אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל הנדפסת בסוף ספר רמב"ן על קידושין בענין שיעורי' שבתוך הדברים ביאר ג"כ פלוגתת הרא"ה וראשונים הנ"ל שם עינך על כל זה:

במאי דבלעה קדירה עיין רשב"א אי במ"ש רש"י דבדאורייתא אזלינן להחמיר, ועיין תוס' ע"ז ז' ע"א ד"ה בשל תורה דמביא מרש"י דבדאוריי' הולכי' להחמיר בדרבנן אחר האחרון עיי"ש, ועיי' ברבינו יונה ברכות פ' אלו דברים גבי נוטל אדם:

דיו שחרית וכו' שכתב דהיכי דתרי לישני הוי איכא דאמרי לא אמרינן לישנא בתרא עיקר עיי"ש וא"כ פ"ק על רש"י דכאן איכא שני איכא דאמרי ועיין וצל"ע א"כ מאי צריך רש"י לדחו' לק' בקדירה עצמו משום דאורייתא הוא והיינו כיון שעיקרו דאורייתא כמ"ש רשב"א הא גם בדרבנן ס"ל בכ"מ הלך אחר האחרון וכן כאן וצלע"ג וכן מבואר ברש"י לעיל כ' ע"א בד"ה כי פליגי באקשתא עיי"ש פשט' בקדירה עצמה וביאר השיטות עיין ספר כנפי יונה תמצא דברי טעם:

וכחל עצמו אסור ואי נפל לקדירה אחרת אוסר כן הגירסא לפנינו, והרי"ף כתב וכחל עצמה אסור ונפקא מינה אי נפל לקדירה אחרת אוסר, וצ"ע איך שייך על זה מאי נפקא מינה הלא צ"ל שאסורה לאוכלה בפ"ע ולגירסא דידן אמר שני דברי' שאסור וכן אוסרת תבשיל אחר, ולגירסת הרי"ף ואולי מעצמו הוסיף תיבות אלו ונפקא מינה אבל צ"ע כהנ"ל, ונ"ל בשנדייק בלישנא דכחל עצמה אסור הי' די באומרו וכחל אסורה, ונ"ל ע"פ שהביא הר"ן יש אומרי' דאחר שכבר נפלה לקדירה ונאסרה כחתיכות נבילה ממש הוא ושוב לא תצטרף בתבשיל אחר וצריך ס' לבר מכחל, והר"ן פקפק די"ל משום מראית עין אסור ואינה נבילה שלא תצטרף ושיטות הללו סוברי' ג"כ דנעשה נבילה ממש וכקושי' תוס' וס"ל דבקדירה ראשונה לא החמירו כיון שנפלה בעודה היתר משא"כ בקדירה שני', ואומר כי זהו שאמר וכחל עצמה אסור דה"א דאינה אסורה בעצמיותה רק משום חלב שנשאר בתוכה כמ"ש הרשב"א באמת וכי כן אם נפלה לקדירה אחרת תצטרף בהדה לכן אמר וכחל עצמה אסור שאסור מחמת עצמה וכחתיכ' נבילה ושוב לא תצטרף, ואומר שזה שאמר ונפקא מינה היינו אם אסורה מעצמה או שאסורה מחמת חלב שבה, אי נפל לקדירה אחרת אוסר' היינו שנפל לקדירה אחרת כמו זו שיש בו נ"ט מלבד הכחל אסרה שצריך דווקא ס' מלבדה כנ"ל ובזה יתפרש ג"כ בטוב מה דקאמר כיון שאמר וכחל עצמה אסור כחתיכו' נבילה שוי' רבנן, וש"ס הקשה נפל לקדירה אחרת לא יאסר דכבר נפלט הכל, ותירץ כיון דאמר דכחל עצמו אסור רמז בזה דאמר עצמו דכחתיכת נבילה שווי' ואוסרת משום עצמיותה ולא משום חלב נשאר בה כנ"ל עיין וק"ל:

דאי במה דנפק מיני' מנא ידעינן שיטת רמב"ן דבבלוע בקדירה לא אמרינן נעשה נבילה וצריך טעם כמה ועיין פלתי, ונ"ל ע"פ שהעיר פלתי לומר דאף דבב"ח טעכ"ד מ"מ בלוע שבקדירה לאו דאו' ובפמ"ג בפתיחה לבב"ח חקר גם אי טעכ"ד מ"מ י"ל בב"ח דווקא גדי וחלב אסרה תורה וכן אמור מזה בתשובות חתם סופר עיין ואומר לפמ"ש הפלתי דאי טע"כ לאו דאורייתא בב"ח דדאורייתא הוא בקדירה לאו דאורייתא והלא רמב"ן ס"ל הלכתא טעם ל"כ בכ"מ, י"ל כיון דכל נ"נ דשאר איסורי' משום לתא דבב"ח וכיון שלא מצינו בב"ח דאוריי' בטעם בלוע לכן לא אמרינן נעשה נבילה בבלוע בקדירה ואפי' בב"ח לא דליכא דאורייתא בכה"ג, ואפי' לפמ"ש הטו"ז סי' צ' והוציא מהרשב"א דאפי' בדרבנן אמרינן נעשה נבילה ועיין פר"ח ועכ"פ מוכח שם בב"ח דרבנן כמו כחל היינו במבשל איסור שיש באופן זה דאורייתא ודרבנן משא"כ בבלוע בקדירה ליכא אופן שיהי' דאורייתא לא גזרו, וכסברת הר"ן דסוגיא דטיפת חלב בסברא דבחצי חתיכה לא אמרינן נעשה נבילה כיון שאינו בב"ח והרמב"ן לשיטתי' אזיל, ולדינא דפסקינן טע"כ דאורייתא אי בבליע בקדירה לא דאורייתא, ועכ"פ בב"ח כמ"ש הפמ"ג א"כ ג"כ נאמר בכהאי בבלוע בקדירה אין נ"נ ושיטת רמב"ן עכ"פ מבוארת יפה כנ"ל נכון:

ועיין רשב"א בחי' ובכנפי יונה דמייתי דיש מביאי' ראי' לרמב"ן מברייתא דקדירה שבישל בה בשר וכו' וכתב דאינו ראי' דשם טעם קפילא ולא זכיתי להבין מה ראי' מייתי משם לנעשה נבילה, הלא תחלה בשלו בשר והי' הקדירה כולו היתר ושוב כשמבשלי' חלב אם יש ששים מיד נעשה היתר ומאי שייכות לנעשה נבילה כאן, וע"כ צ"ל דראי' היא דמיד כשמבשל בולע הקדירה ונעשה הבלוע בתוך הקדירה בשר בחלב ואח"כ מפליטו ועיין קושי' כזו בתה"ד ובמרדכי פג"ה ומזה י"ל הוכיחו דע"כ כרמב"ן דלא אמרינן נ"נ בבליע כנ"ל דעת אלו המביאי' ראי' לולי זה אין פתר למו, וכי כן לא אוכל להבין מ"ש רשב"א דשם סמכינן אקפילא, עדיין קשה מה מועיל קפילא כיון שכבר נעשה החלב בתוך הקדירה נבילה וכשיוצא אוסרת ומב"מ היא עם שאר חלב וצ"ע, וצ"ל דרשב"א לטעמי דמב"מ בטל פסקינן וכן דטעם חלב בטל ברוב ובוודאי יש בו, ומשום טעם בשר סגי בטעימת קפילא דליכא טעמא, כנ"ל עיין בזה:

למימרא דיהבא טעמא והא אמרי אינשי, עיין רשב"א קושי' ראב"ד דלמא ביבש ורשב"א:

דחה קושי' זו דבמב"מ ביבש אין צריך ס', ואני בער ולא אבין איך עלה על דעת הראב"ד דיהי' צריך ס' גם אם ס"ל דגזרו כל כי האי במב"מ יבש אטו לח ולח מב"מ אטו אינו מינו כל זה אם כשמבשל נותן טעם פליטה ובמב"מ דאין נרגש הטעם מ"מ חששו דבכי האי גווני יבא להתיר בא"מ, אבל בביצי' שאין יוכל ליתן טעם כלל ואין נפלט ממנו דבר ואיך יעשו גזירה לזה אטו כשיבשל איסור ודבוק בו דבר המעכבו מלפלוט נאסר משום גזירה שיבשלו באופן שיוכל לפלוט, כן הדבר הזה הקליפה כמחיצה שעל ידה נתעכב הפליטה לצאת ואין צריך ביטול ואיך יהי' יבש גרע, ואין שייך לגזור אטו קלופות אפי' כשיטת ירושלמי כמ"ש דאין שייך גזירה במה דאינו פולט כלל וכנוס בכלי, ואם נאמר דאינו קלוף בתבשיל אסור אולי יש לדחוק דיש מקום ודוחק, והנ"ל הנה הר"ן מייתי לשון ירושלמי שלק טהורות עם טמאות מותרי' קלופות באינו קלופות וכו' שיעור אחר יש להם, עיין פר"ח ופלתי כי לגירסא זו מוכח דבקלופות אסור, אבל צ"ל איך אמר שיעור אחר יש לו הלא באינו קלופות א"צ שיעור כלל ואין בו נדנוד איסור וכן הרגיש בפלתי, ונ"ל מזה כי י"ל בוודאי נפלט ממנו פליטה רק שאינו דבר שיתן טעם הנרגש וחד בתרי בטל ואולי אפי' מבשל חד בחד מ"מ שיערו שביצה לעולם תרי נגד פליטת ביצה המעונה ואין בו טעם ולכן אמר בירושלמי ביצים טהורות עם טמאות מותר היינו דאין צריך לשער דוודאי רוב איכא ואמר כ"ז באינם קלופות אבל בקלופות שיעור אחר יש להם דאז נותנים טעם גמור וצריך שיעור ששים ככל איסורי' כנ"ל ולפ"ז י"ל דס"ל לראב"ד דכיון דעכ"פ יש לו פליטה [פסחים ע"ו ב'] שייך גזירה ועדיין צ"ע: ויצא לנו ממ"ש לירושלמי דלכתחלה אסור לבשל טמאות עם טהורות כיון דיוצא פליטה אלא דבטל בתרי והוי בכלל מבטל לכתחלה, ובלא"ה נ"ל שאסור משום תערובות גופא אפי' ביש בו סימן לא עדיף מגדי וטלה שבש"ס פ' כיצד צולין ועיין יו"ד סי' קי"ח:

עיין לעיל ס"ד ע"ב במ"ש בישוב קושי' תוס' וראשוני' על שיטת רש"י בפירש גיעולי ביצים עיי"ש:

תוכן העניינים

כתב סופר על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה