כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
חולין · דף צו.
ולא מהדרינן בטביעת עינא וכו' עיין ריטב"א שכתב בה"א ס"ל דע"כ טעמא דלא סומכי' על ט"ע בע"ה לאו משום משקר דא"כ יאומן בשבועה דאין א' מוחזק וע"כ טעמא דצורבא מרבנן אית לו בו ט"ע גמור יותר אבל השתא דשמע הנהו שמעתא דאפי' בטביע' עין כ"ד מהדרינן ע"כ טעמא דע"ה משקר והנה לא העלה תירץ לקושיתו דלמה לא יאומן בשבועה כדהקשה מעיקרא, ונ"ל די"ל דלא חשדינן דמשקר במזיד שיודע שאינו שלו, רק דאמרינן דע"י חימוד ממון שיש לו ביתר עז נדמה לו שהוא שלו וכח המדמה כוזב לו, וכמו שוחד יעור שסובר שהנכון עמו וכמ"ש הסמ"ע [חו"מ סי' ל"ג סק"א] סברא דדיין שונא פסול, ולכן לא מהני שבועה דסובר שאמת ששלו הוא משא"כ בצורבא מרבנן לא חיישינן שחימוד ממון יעור עיניו ויטעהו, ולא דמי לבעה"ב הטרוד בפועליו שנשבע כדי שיזכור, היינו דשם יבא סימת עין רק מסח שטרוד טועה בחשבונו וע"י דרמו שבועה עליו רמי אנפשי' ומדכר, אבל כאן גם אם רמו אנפשי' מ"מ לא יזכור דדמיונו כוזב לו ועינו משקר ע"ש הראשוני' דבטב"ע יוכל להיות שהעין משקר וכנ"ל עיין:
אמינא ט"ע עדיפא נתקשה הריטב"א מנ"ל דעדיפא דלמא שוה עם סימני' ועיין ת"ח מ"ש והריטב"א כתב דידע מסברא דט"ע עדיפא רק דקשה לי': מהא דלא מהדרינן אבידתא, והשתא דהוכיח מכאן דע"כ סמכינן אטע"י שוב הדרינן לסברא חיצונה דעדיף מסימנא, ועדיין צ"ל איך הוכיח סברא זאת מהני שמעתין, ונ"ל לבאר יותר, הנה כל המעשי' דמייתי לעיל שאלו כולן תחלה אית לך סימני' והדר אית לך ט"ע, נראה כי כולם כיוונו לשאול באופן אחד והלא דבר הוא למה הקדימו כולם לשאול על סימני' והדר אט"ע, נראה לי כי כיוונו להודיע הדין וכן דרך אמוראי' בכ"מ להדר להודיע דינים לשואליה' ותלמידיה' כדי ללמוד ממנו במק"א וכן מצינו בש"ס בכמה דוכתא. ואומר כי במכווין שאלו תחלה על סימני' דאם ישאלו תחלה על ט"ע ויאמר שיש לו בו ויאמרו זיל שקול עדיין לא ידעו במק"א אם יהי' לו סימני' אם יסמוך עליו ולכן שאלו תחלה אית לך סימני' וכשיהי' לו ויאמר זיל שקול ידעו במכ"ש במק"א אם יהי' לו ט"ע דסמכינן עלה כנ"ל ומעתה א"ש דאמר השתא דשמעתינהו להנהו שמעתין שכל אלו שאלו במכווין תחלה על סימנא מוכח דט"ע עדיף דאל"כ הדרא הקושי' למה במכווין שאלו על סימנא תחלה וכה"ל כנ"ל וק"ל:
האיך בני אדם מותרים וכו' עיי' יש"ש מ"ש בענין סומא וחרש איך מותר באשתו, ועיין בכור שור מ"ש אם לסמוך עלה ועוד פרטי דאי' בזה עיי' עליו:
פרני' דהאי סימנא והאי סימנא וכו' פי' רש"י סי' בגופו ובכליו צ"ל תרתי למה לי, וראיתי בחידושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכתב ע"פ המבואר דסימן בגוף כמו שומא וכדומה אינו סימן דמצוי' בבן גילוי וכן סימן בכלי' חיישינן לשאלה וכתבו בספרי' דתרתי יחד בגוף ובכלי לא חיישי' דאתרמו, והיינו רבותא דאשמעינן רש"י אפי' סימן בגופו ובכליו דאיכא סימן גמור מ"מ לא סמכינן למקטלי' וכתב שיש לכווין זה בלשון הש"ס פלוני דהאי סימנא והאי סימנא וכו' דתרתי סי' איכא מ"מ לא קטלינן עכ"ד הקדושי' וש"י:
והנה הקשה תוס' דיש אופן דקטלינן על סימני' באופן שהתרנו אשה ע"י סימני' ושוב זינתה וכו' ושיטות תוס' דבאמת לא קטלינן, ועיין פ"י כתובות סוגיא דתרי ותרי ובקונטרס אחרון על כתובות ג"כ להסביר למה לא סמכינן על סימני' למקטלי' אם דאורייתא נינהו משום דזה עומד וטוען ברי לו שאינו ולא יוכל להמיתו משום סימני' ומיושב קושי' תוס' דהא האשה אינה יכולה לטעון ברי נגד הסימנים ושפיר ממותי' אותה עיי"ש, ועיין נב"י ח"ק בא"ע סי' נ"א ד"ה הואיל ואני קאי וכו' דג"כ כוון לדברי פ"י ואין שני נביאים מתנבאי' בסגנון אחד, והנה הנב"י כתב גם בעומד לפנינו ומודה לעדים ומ"מ איך נוכל להמיתו דבשנ' ראי' הוה התראת ספק שמא לא יודה עיי"ש, ובמח"כ כראה לי דזה אינו בכלל התראת ספק דאטו מקרי ספק שלא ידעו אם ימצאו אותו להביאו לב"ד וכדומה, והתראת ספק היינו בגוף החיוב אם יתחייב ע"י מעשיו מיתה אבל אם מחויב בוודאי רק תלוי בעדות שלא ילכו לב"ד או יטען שקר ויכחיש זה לא מקרי התראת ספק עכ"פ מחייב מיתה על המעשה שעשה והם התרו בו שפיר שיתחייב מיתה מדין ע"פ מעשיו, אלו אמרו לו בוודאי שב"ד יהרגנו רק על החיוב כנ"ל פשוט, והנה לא אתי הנב"י לפטרו משום שאם יודה יתחייב מיתה ע"י עצמו, דזה לא מקרי ע"י עצמו כיון שעדים לפנינו שמעידי' על הסימני' ואמרי' שזהו שיש בו סימני' אלו רק הי' בידו לשקר ולפטור עצמו וכל זמן שלא משקר אנו סומכי' על עדות העדי' ועל הסימני' ולא ע"פ עצמו נהרג, ודומה למ"ש המהרש"א בסוגיא ר"פ שור שנגח מ"ו ע"א דכיון דאיכא אומדנא תו לא מקרי ע"פ מודה בקנס כיון דהאומדנא כך ועיין תומי' שם מכ"ש וקו"ח כאן שצריך כהכחשתו כנ"ל אבל נ"ל דאין להורגו ע"י סימני' כיון שיוכל להכחיש א"כ הוה עדות שא"א יוכל להזימו דיאמרו העדי' אטו אנן אמרנו שזהו לא על גופו העדנו רק על סימני' ואנחנו לא נדע אם הוא זה וב"ד סומכי' על הסימני' לאמור שזהו ע"פ רוב וכדומה ובידו לומר שאינו ואולי באמת אינו ולא נגמר העדות ע"פ עדותינו ונ"ל שא"א לעשות בהם כאשר זמם וממילא העדות בטל לגמרי כנ"ל עיין וק"ל:
ואולי י"ל בישוב קושי' תוס' דלפמ"ש דאיירי בידעי' בוודאי בשעה שזינתה כבר מת בעלה רק בעת שנשא' לא ידענו רק ע"י סימני', וי"ל דמאחר שנתוודע לנו שבעלה מת לא אמרינן שמא אז כשבאו עדים ואמרו דהאי סימנא והאי סימנא מת הי' אחר כשהי' בו ג"כ סימני' אלו וכי כן צריכי' אנו לומר ששווי' בסימני' אלו מת בעלה שמת בוודאי ועוד אחר שמת שראו אותו באלו סימני', אמרינן הגם שיוכל להיות שיש עוד מי שיש בו סימנים אלו בעולם דמיעוט איכא דאיתרנו מ"מ לא חיישינן לי' למיתה ומוקמינן אותו בחזקת חי:
וזה שראו עדים שמת הוא בעלה שאנו יודעי' בוודאי שמת רק לא ידעי' מתי מת ועיין ט"ז יו"ד סי' [שצ"ז סק"ב] שהאריך בענין חזקת חי מאחר שראינו מת שוב ליכא חזקת חי על מעיקרא ועיין נקה"כ שם ועיין נב"י ויתר תשובת אחרונים בזה, וזה הנ"ל עיי', ועיין ספר שב שמעתתא מהגאון קצה"ח ז"ל מ"ש בתוס' זה:
והנה כתב תוס' דגם בע"א אם זינתה אח"כ אין הורגי' אותה, לשיטת רש"י שבת פ' חבית דהאמינו חכמים עד מפי עד באשה דאפקעינהו רבנן לקדושי מיני', נראה דס"ל דכל דהקילו חכמי' בעגונא דאתתא היינו משום אפקעינהו וכבר הסבירו האחרונים דבוודאי אם יבא שוב לביתו לא קיימו קדושי מעיקרא תצא מזה ומזה רק באופן שהוא בעולם והיא מתעגנת כ"ז שלא בא ולא יתגלה שחי הפקיעו הקדושי' עיי', ולפ"ז בשאם התירו אותה בע"א והפקיעו הקדושי' ממילא הורגי' אותה כשזינתה דהא ידענו עתה שבוודאי מת וקדושי' מופקעי' ועומדי' כנ"ל, וראיתי בספר ראש יוסף שכתב מעצמו כנ"ל דהפקיעו הקדושי' ולא זכר מרש"י הנ"ל, והנה הוא ס"ל כן אפי' בשהתרנו ע"י סימני' ולא נ"ל לומר כן רק בע"א דשלא כדין התירו חכמים שתנשא והקילו וצריך לזה אפקעינהו וכיון שהצריכו להפקיע הקדושי' שוב אם זינתה הורגי' אותה, אבל בשהתרנו אותה ע"י סימני' אי סימני' דאורייתא כי כן לא הצריכו להפקיעו הקדושין כלל דמדין מותרת להנשא ע"י סימני', וכי כן אם זינתה ע"פ סימני' לא נהרגנה לשיטת תוס' כנ"ל, אלא דבאמת גם בע"א ולשיטת רש"י הנ"ל יש לפקפק הגם שעתה מת מ"מ אם יתברר לנו פעם שלא מת אז כשנשאת ועד שקר ענה א"כ שוב למפרע לא הפקיעו הקדושי' באפשר הגם שעתה אין נפקותא, ואולי לא אמרו כן רק בשעודו חי ונתברר, ולא באופן זה ויש לעיין בכ"ז:
ומ"ש תוס' משט"ח צריך הסבר סוף כל סוף מחזירי' לי' השטר לגבות בו ומאי נפקותא אם מוציאי' ממון ממנו או שנותני' השטר, וצ"ל דאם מחזירי' השטר למלוה דלדבריו וע"פ סימניו שלו הוא הנייר יש בו צורך לצור ע"פ צלוחיתו ואם השטר כבר נפרע אפשיטא דספרא וכדומה רוצה בו, ולזה בכח יתבע מאתנו הנייר לא בתורת שטר, ושוב בידו הוא חוזר וגובה בו כצ"ל ועדיין צריך ביאור:
מאי טעמא דרבנן ברי' הוא מה שהקשה תוס' לבסוף לר"ש במכות למה תרומה בטל, עיין פלתי וראש יוסף שניהם לדבר אחד נתכוונו דכל טעם ברי' לא בטל משום שבכ"ש עשו חכמי' היכר שלא יתבטל, ולר"ש דבכל איסורי' כ"ש למלקות א"כ ליכא חילוק בין ברי' לשאינו ברי' אלו דבריה' ז"ל, ולפע"ד תוס' ס"ל כריטב"א במכות שם שכתב טעמא דר"ש כ"ש למלקות היינו משום דתורה אמרה אכילה ואם אחשבי' הוא כ"ש לאכילה חייב בכ"ש עיי"ש, ולפ"ז היכי דלא חשבי' לאכילה כגון שנפל כ"ש בתערוב' וכדומה באמת לר"ש מותר משא"כ משום ברי' גם בכה"ג אסור, ושפיר י"ל דחכמים עשו היכר לברי' כשנפל בתערובות בלא מכווין דלר"ש ג"כ מותר מדאורייתא ועכ"פ אין בו מלקות משא"כ ברי' כנ"ל פשוט:
ודע דצל"ע לפי שיטת רש"י במכות שם דלא כריטב"א הנ"ל דכתב דלא אמרו כזית אלא לענין קרבן מהלכה למשה נראה דס"ל לרש"י דר"ש ס"ל אכילה היינו כ"ש וליכא שיעור בתורה רק לענין קרבן, ולריטב"א לא צריך לומר לקרבן הלמ"מ דהא כיון דטעמו דאחשבי' לכ"ש וקרבן בא בשוגג ולא אחשבי', ויש לפקפק דאיירי בשוגג באיסור אבל יודע שאוכל ומחשב לאכילה דהיתר, מ"מ נראה מרש"י דלא ס"ל כריטב"א. רק שסתם אכילה שיעורו בכ"ש, א"כ צ"ע לפמ"ש תוס' לקמן ומוכח מש"ס הכא דבברי' היכי דלא כתיב אכילה צריך לאכול דווקא כולו ואל"ה אינו חייב דהא צריך לחכמי' בגיד אכילה להכי ולר"י מאשר על כף נפקא, וכן כתב תוס' בשרצי' היכי דלא כתיב אכילה אינו עובר לאו זה רק בשאכלו כולו ולר"ש דאכילה פירושו כ"ש א"כ בכל ברי יהי' צריך לאכול דווקא כולו דהא לא ממועט מדכתיב אכילה גבי' דנוכיח דע"כ קאי לאוכל מקצתו דלכולו אין צריך כזית דהא לר"ש אין אכילה ממעט פחות מכשיעור וי"ל שפיר דערל כולו אמר אכילה ומנ"ל דאפי' מקצתו וצל"ע:
עיין פלתי נתקשה לשיטת רש"י לעיל ר"פ דתחלה נתקשה הגיד קודם שבא על הכף א"כ לשיטתו דצריך ברי' מתחלת ברייתו והי' איסורו וא"כ איך מקרי גיד ברי' ונדחק דכיון דלא נאסר רק כשיצא לאויר מקרי ברי', ודבריו מפוקפקי' לפי דס"ל לסתם מתני' לעיל דבב"ט אסור הגיד דקתני ונוהג בשליל וגם לכמה שיטות בתלש גיד לכ"ע אסור א"כ מתחיל איסור בפנים, אבל לדעתי אין ריח קושי' כאן דכל זמן שאינו על הכף לא נגמר יצירתו היינו בשם שקראו התורה ואסר אותו שלא מקרי גיד שעל:
כף הירך וחסרון בריאתו הוא שלא נגמר בתולדתו וכשנגמר ובא על הכף אז נאסר והוי מתחלת יצירתו, וצ"ל לשיטת רש"י דס"ל דתלש גיד אפי' מבן ח' לכ"ע אסור דאל"ה לא הוי מתחלת יצירתו כנ"ל עיין:
ור"י אכילה כתיב בי' וכו' יש לעיין לפי דסובר ר"י דגה"נ לב"נ נאסר ולשיטת רמב"ם הלכות מלכים דלא נאמרו שיעורי' לב"נ וכי כן אז כשציוה ה' ואמר לא יאכלו גיד הנשה הי' אכילה בכ"ש כי כן פירוש אכילה לב"נ בכ"ש וא"כ לא מקשה ר"י מידי אכילה כתיבי הא אז כשנאמר שפיר אמר' בלשון אכילה דפירושו כ"ש בב"נ, ולשיטת מהרא"ם שבמל"מ הלכות חמץ ומצה דאכילה בכ"ש רק דהלכה למ"מ אמרה כל מקום שנאמר אכילה יהי' שיעורו למלקות בכזית וצ"ל איך אמר ר"י והלא אכילה כתיב' הלא אכילה כ"ש צ"ל דכיון דהלכה אמרה כ"מ שנאמר אכילה בכזית למלקות א"כ כן כאן ולזה א"ש גם הרמב"ם די"ל ס"ל כן ושפיר מקשה דכשנאמר הלכה גם על גה"נ נאמרה ודוחק וצע"ק:
נ"ל דלפי שאמרו חכמים דלכן כתיב אכילה דאל"ה ה"א שצריך שיאכל כולו, נ"ל דבאם באמת הדין שצריך שיאכל כולו דווקא גם ח"ש מותר מה"ת דלא חזי לצרופי דמגיד אחר א"א לצרף דצריך שיאכל כולו, ומכיון שזה נחתך א"כ בטל בריותו וכמו באמה"ח שחלקו בחוץ ועיין לקמן סוף פרקין וכן איכא נפקותא באמת דלאו דשרץ דלא כתיב בי' אכילה לפמ"ש תוס' דאינו עובר עד שיאכל כולו במקצתו אפי' משום ח"ש אינו כנ"ל, ועיי' פמ"ג סי' ס"ב לענין אמה"ח דליכא משום ח"ש כיון דלא חזי לצרופי עיי"ש כנ"ל כאן ופשיטא לי מכיון שחותך בחוץ הברי' כשרוצה לאוכלו דבטל בריותו ופטור מי צריך לאכול כולו דאאכילת ברי' קפיד רחמנא ולא במקצתו אפי אוכלו כולו בזאח"ז כנ"ל ויש לעיין, מ"ש תוס' דלר"ש תרומה אינו ברי' דחיוב בא אחר מרוח צ"ע א"כ טבל נמי לא ואאמ"ו זצ"ל כתב דבשיקדים לוי בשבלי' פטור מתרומה גדולה משא"כ טבל משעה שגדל תבואה חל עליו שם טבל לכשיתמרח וא"א להפטר מזה שאפי' יקדי' לוי מ"מ הוא טבל למעשר שני או עני עכ"ד וש"י:
מתני' ירך שנתבשל בה ג"ה וכו' בזמן שמכירו בנ"ט הקשה תוס' דהא צריך לשער גם נגד הקליפה שנאסרה במליחה ונ"ל ליישב ע"פ הג"א שמתרץ קושי' השני' של תוס' למה אין מצרפי' כל שבקדירה ותירץ דהוי איסור דבוק ונ"ל לפי שיטת הש"ך סי' נ"ה דבדרבנן לא אמרי' איסור דבוק, ולפי המבואר בהגהו' סי' צ"א ס"ד דבקליפה בדיעבד כשלא קלפו מותר ועיי' ש"ך שם דווקא באינו ניכר עכ"פ נראה דקליפה רק חומרא דרבנן הוא והיכי דא"א למקלף שרי נ"ל פשוט דלא אמרינן בי' איסור דבוק, ועיין ש"ך סי' צ"ו סק"ט ולפי"ז י"ל דמתני' אמרה אם יש בה היינו בירך עצמו נגד הגיד ולא נגד הקליפה דלקליפה מצרפי' כל מה שבקדירה משא"כ לגיד עצמו צריך דווקא בירך עצמו כנ"ל וק"ל:
ומה שהקשה תוס' לר"י למה לא יצורף הכל ולא רצה לומר דכל החתיכה חוץ לרוטב, עיין פלתי סי' צ"ב שכתב דתוס' ס"ל דאם כולו חוץ לרוטב אינו מפעפע בכל החתיכה דהבל הקדירה לבד אינו מועיל עיי"ש:
אבל נצלה בה קולף ואוכל וכו' קושי' תוס' מבוארת הלא מוכח ממתני' דווקא בישול דהא נאסרה במליחה תחלה וע"כ דרותח דצלי אינו אוסר, ונ"ל ליישב. הנה חקר תוס' למה יועיל קליפה ולא נימא דקליפה אוסרת ותירץ דאין הנאסר יוכל לאסור או שבחצי חתיכה לא אמרינן נעשה נבילה ותוס' דחה טעם שני, והר"ן בסוגיא דטיפת חלב מסביר דכיון דלא אסרו רק משום לתא דבב"ח ובב"ח ליכא קליפה דדרך בישול אסרה תורה, הוציאו המחברי' מזה דהר"ן ס"ל ע"כ גם בצלי בב"ח לא אסור מדאורייתא דווקא בישול ממש, אבל מתוס' ומיתר ראשונים יראה דלא ס"ל כן דצלי ג"כ בישול מקרי ומכ"ש למה שתירץ תוס' כאן, וע"כ צ"ל כתירוץ ראשון של תוס' דאין הנאסר וכו' ואומר מעתה דממתני' הי' מקום לומר דגם דמוכח דע"י מליחה אינו נאסר משום דאין מבליע רק כדי קליפה דרותח דצלי אינו מבליע יותר, מ"מ קליפה זו תאסר האחרת רק במליחה אינו אוסר' דלא נעשה נבילה כיון דבב"ח לא שייך במליחה לא גזרו אגבה דבב"ח במליחה אבל בצלי ה"א הגם דאין רתיחתו יותר ממליחה, מ"מ גזרו חכמים בקליפה ע"י צלי' משום לתא דבב"ח וקליפה זו אוסרת אחרת וכן לעולם כקושי' תוס', ולכן הוצרך שמואל לומר דקולף ואוכל ומשום אין הנאסר, והא דפסחים נטף מרוטבו על החרס יטול חזינן דמהני קליפה אין מוכח די"ל שאני התם דלא נצלה ביותר מכדי קליפה, וגם שם התירא בלע מקרי ואין לאסור:
משום לתא דבב"ח כמובן ועיין רמב"ן מלחמות סוגיא דריחא מלתא דקרי לכה"ג התירא עיי"ש, ועכ"פ ממתני' דידן שהעמיד דבריו לא מוכח מידי ותא חזי דתוס' לא מקשה כאן רק דממתני' דהכא מוכח, ומתרץ דה"א כאן דבישול היינו צלי' ולא מקשה דמוכח ממתני' דפסחים וכקושי' תוס' א"ש תירוצו הנ"ל וק"ל:
ועוד נ"ל לפמ"ש הר"ן בסוגיא דנ"ח דבחתיכה שכולה חוץ לרוטב מ"מ ע"י הבל הקדירה מושך הבליעה בכולה עיי"ש, ונראה דווקא באיכא רוטב בקדירה ויש בו הבל דרוטב גם אם החתיכה כולה חוץ לרוטב מ"מ הבל שבקדירה פועל שם שנתפשט בכל החתיכה, אבל באופן דליכא רוטב כלל רק מונחי' חתיכו' בקדירה דהיינו צלי קדר ליכא הבל ומותר, וראי' דאמר שמואל סתם צלי ולא מחלק כהנ"ל, וי"ל דמ"מ עדיף מצלי ומליחה דעלמא דליכא הבל כלל, וכי כן ממתני' לא מוכח רק במליחה דליכא הבל כלל וכן ידענו צלי דשפוד אבל צלי קדר לא ידענו לכן אמר שמואל כ"ש אלא בישול ולא צלי שכל צלי מותר כל שאינו בישול וא"ש כנ"ל וק"ל, וקושי' תוס' הנ"ל יתיישב עוד לקמן אי"ה:
קולף ואוכל כתב תוס' דצריך שיניח כדי קליפה, ובריטב"א כתב דיש לפרש קולף היינו צריך שיקלוף ושוב אוכל עד שמגיע לגיד ע"כ, ונראה מדאמר קולף תחלה דלא יאכל עד כדי קליפה דחיישינן דלמא אשתלי כמ"ש הרא"ש לעיל דף ח' בסכין של נכרי לא ישחוט ע"מ לקלוף דחיישי' דאשתלי עיי"ש ומכאן נ"ל ראי' דהא מתחיל לאכול ממעלה ושוב מגיע לכדי קליפה סמוך לגיד, והול"ל אוכל עד שמגיע לקליפה סמוך לגיד, וע"כ דצריך לקלוף תחלה ולאכול אח"כ כנ"ל וק"ל, עיי' תשובת זקני בתשוב' רבי עקיבא איגר זצ"ל סי' קס"ו בסוגיתינו: