כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
חולין · דף צ.
אלמא איסור מוקדשי' קדים כתב תוס' דעל אמה"ח יוכל איסור:
גיד לחול דלא חמיר כמוקדשי', וצ"ל הלא הא דגיד חל על טמאה לר"י היינו משום דנאסר לב"נ ולפמ"ש תוס' דעתה לא אסור לב"נ רק אז לבני יעקב נאסר ושוב הותר, והרי אמה"ח מעולם הי' אסור לב"נ וגם עתה וא"כ חמיר טפי מגיד ואיך איסור גיד חל עליו ואפי' לר"י אינו חל וצ"ע, וי"ל דס"ל לתוס' כעין סברת הרשב"א דלעיל כיון דלאיסור אמה"ח יש היתר לדידן בשחיטה ולב"נ במיתה תלי' וגיד אין לו היתר כשיצא הבהמה לאויר, וגם למתני' אפי' בשליל ב"ט ליכא היתר א"כ גיד חמיר מאמה"ח כנ"ל וק"ל:
קדשים דאיסור כרת וכו' הקשה תוס' בקדשים קלים ולאחר זריקה שפיר חל איסור גיד דמתלי תלי וקאי וכו' צ"ע למה הקשה דווקא בק"ק גם בחטאת וכדומה שנאכל לכהנים קשה באופן שראוי לכהנים חל איסור גיד וכן ראיתי שנתקשה אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בחדושיו, ונ"ל ע"פ קושי' ש"א שהבאתי דיבא עשה וידחה ל"ת וכבר כתבנו דל"ק דאיירי באוכל זר שאין ראוי לו או בקדשי' שאין נאכלי' לכהן ופי כן ל"ק קושי' תוס' באופן שכהן אוכל לאחר זריקה דאי אוכל הראוי לו א"כ בא עשה ודוחה ל"ת גם איסור גיד ליכא ול"ק, והנה הצל"ח ביצה סוגי' דנדרים ונדבות חקר אם בק"ק איכא עשה לבעלי' שיאכלו עיי"ש שהניח הדבר בספק, וי"ל דתוס' ס"ל דליכא עשה בק"ק והקשה שפיר בק"ק לאחר זריקה י"ל דמתני' בהכי איירי ושפיר איסור גיד איכא כנ"ל וק"ל:
הכא במבכרת עסקינן איבעית אימא סבר ולדות קדשים בהווייתן הם קדושים וכו', הנה הרמב"ם [הל' תמורה פ"ד ה"ג] פסק במעי אמן קדושי', וכתב [בהל' מ"א פ"ח ה"א] כמתני' ונוהג במוקדשי', ונתקשה השעה"מ לדידי' קשי' פשיטא ובמבכרת רחוק עיין בו, ונ"ל ליישב הנה כבר הבאתי פעמים קושי' ש"א דיבא עשה וידחה הל"ת, וראיתי בחדושי אאמ"ו זצ"ל שכתב בפשיטות ל"ק דמעולם לא כאמר ואכלו אותו אשר כופר בהם על דבר שאין ראוי לאכול כמו עצמות וגידי' וכן דבר האסור לו כמו על חלב וכדומה ולא שייך שידחה עשה דליכא עשה על דבר שאין ראוי אליו וצ"ל לדבריו הקדושים הא דמרבינן יקדש להיות כמוהו ומקשה בש"ס זבחים [צ"ז ב'] דיבא עשה וידחה צ"ל שאני התם דקודם שנבלע הי' ראוי והי' העשה עליו, וכן לענין ועצם לא תשברו דמקשה ג"כ שם דיבא עשה היינו כיון שבעצם מוח דבכלל בשר הוא ומצוה עליו משא"כ בגיד דמעולם אינו ראוי מחמת איסורו:
אלא דלא תירץ הכל דעדיין קשה מאי מקשך פשיטא דלמא הא גופי' אשמעינן דלא שיהו בזה עשה דוחה ל"ת ובודאי לא פשוט סברא יז כ"כ דמקשה עליו פשיטא, ונ"ל למ"ד דח"ש מותר מן התורה א"כ אפשר לקיים שניהם דהא יוכל לאכול חצי שיעור גיד ומשום מצוה יצא באוכל עמו ח"ש בשר ולאיסור רק ח"ש הוא ולמצוה שיעור שלם, [עיין חת"ם סופר שו"ת או"ח סי' מ"ט וסי' ק"מ] ולפמ"ש תוס' ישנים ביומא [עיי"ש ל"ט א' וצ"ב] דבמצות אכילת קדשים לכל אחד מגיע כפול בשנאכל כל הקרבן ע"י כהנים אפי כ"א אינו אוכל רק ח"ש יוצאי' במצות אכילתו שיהי' נאכל בין כולם א"כ ל"ק לכל זה דכשאוכל פחות משיעור יש מצוה ואיסור ליכא וא"כ פשיטא דאיכא איסור גיד באוכל שיעור דאורייתא בב"א שלא לצורך ומקשה ש"ס שפיר פשיטא דעכ"פ לר"ל ודכוותי' דח"ש מותר קשה פשיטא, והא"ש רמב"ם להלכתא דח"ש אסור מן התורה שפיר איכא חידוש דנוהג במוקדשי' דה"א דיבא עשה וידחה ל"ת והגם די"ל דמ"מ צריך לאכול פחות משיעור דקל עכ"פ משיעור שלם, אבל באמת גם זה אסור כיון דליכא עשה כלל כסברא הנ"ל וזה הרבותא שנוהג במוקדשי' כמו בחולי' דאפי' ח"ש אסור ומיושב הרמב"ם עיי' וק"ל: כאן להלקותו כאן להעלותו לשי' רש"י דלהלקותו אם אכלו צ"ל פשיטא מ"ש בין באכלי' לאין נאכלי' וראיתי שהרגיש הריטב"א בזה ולכן מפרש להלקותו דאין לוקי' אם העלהו ע"ג מזבח דלא כתיב לא יאכל המזבח רק משום ממשקה ישראל ואין לוקין על זה, ור"י להעלותו לענין איסור איירי ואסור ונכון הוא, ולרש"י צ"ע מאי שנא, ואולי י"ל כיון דכל האיסור משום דאחשבי' לאכילתו וכמ"ש כבר לעיל, וה"א בקדשים שאין נאכלי' שאסר לעצמו והשביתו מתורת אוכל לא נאמר כשאוכלו דאחשבי', ועיי' בכ"מ פ"י מתרומ' דלהכי פטור נזיר ששתה יין תרומה כיון שבלא"ה אסור לדידי' ולאו שתי' הוא והיינו משום דהוא בעצמו אסר על נפשו עיי"ש היטב, וקמ"ל ר"י דמ"מ חייב כאן כן י"ל וק"ל:
רנב"י אמר להעלותו פליגי, צ"ל היינו מחובר לירך וכן פי' רש"י, ולאיכא דאמרי כאן לחלצו כאן להעלותו פי' להעלותו בפ"ע וכן משמע הלשון ולחלצו היינו אם צריך לחולצו וכן לשון ברייתא דלקמן, ומשום זה מפרש הריטב"א לחולצו היינו אם חולצו אם מותר להקריבו ולהעלותו בין לאיכא דאמרי בין לרנב"י היינו עם הירך, ולפי' רש"י:
דוחק לפרש להעלותו לאיכא דאמרי בפ"ע ולרנב"י במחובר, ולולי פי' רש"י הי' נ"ל ליישב דלרנב"י ג"כ להעלותו היינו בפ"ע ופליגי בפלוגתא דרבי ורבנן כאשר אבאר, הנה רבנן דוחי' ראי' רבי מידי דהוי חלב ודם והם השיבו מצותו בכך שאני ופי' רש"י דעיקר הקרבן הוא, ולולי פירש"י הי' נ"ל דחכמים פליגו ארנב"י כיון דלדידי' דווקא מחובר א"צ לחולצו אבל פרשו אסור להקריב חזינן דאין מצוה בהקטר' גידין ועצמות רק דמרבה והקטיר הכל דאין צריך לחלצו דווקא אבל מצוה אין בו, ולכן סברו רבנן דאין לדמות לחלב ודם דמותר הואיל ובשרו מותר דשם עכ"פ מצוה איכא בהקרבתו, אבל שלא לצורך מצוה לא מצינו שהתירה תורה דבר האסור גם שכל בשרו מותר כנ"ל נכון, ומעתה י"ל לרבנן דסוברי' פרשו יעלו לדדהו ע"כ מצוה איכא בעצמות וגידים דהא מעלה אותם לכתחלה רק אין חיוב עליו להעלו' גידי' ועצמות שכבר נעשה מצותו, וי"ל שפיר דגם גה"נ מותר להעלות אפי' פירש ואין בו משום ממשקה ישראל מידי דהוי אחלב ודם דגם בזה יש מצוה, ולא פליגי רק ארבי והגם דלרבנן ליכא קרא יתירא, מ"מ י"ל לדדהו לא צריך קרא דפשיטא דדומה לחלב ודם, לרבי צריך קרא דמסברא לא ידעינן דאינו דומה לחלב ודם כיון שאין מצוה בגידים ולכן צריך קרא ולית לי' דכרבה ביותר פרשו דלא נתיר מה שאסור בכ"מ ממשקה ישראל דס"ל דמידי דהוי אחלב ודם, אבל בלא קרא לא ידענו, אבל לרבנן דס"ל בכל גידי' פרשו יעלו ואיכא מצוה שוב נדע גה"נ מעצמינו דדומה לחלב ודם, ומעתה י"ל שכן מפרש רנב"י פלוגתייהו ולרבנן אפי' פרשו ג"ה יעלה בפ"ע ולרבי דווקא מחובר, והיינו דאמר רנב"י להעלותו פליגו דמ"ד בין בקדשים שאין נאכלין ס"ל כרבי ולכן אסור להעלותו בפ"ע, ומ"ד דווקא בקדשים הנאכלי' ס"ל כרבנן ואפי' להעלותו בפ"ע מותר כנ"ל עיי' וא"ש דצ"ל איך פליגו בפלוגתא דתנאי וכבר הרגישו ראשונים בזה ונדחקו כיון שאין הפלוגתא מפורש, ולהנ"ל א"ש דלהעלותו לא קתני לרבנן דמותר די"ל דלרבנן ג"ה אסור לגמרי ואפי' במחובר כפי פשטות הענין ולכן לא אמר זה הלכה כרבנן או הלכה כרבי רק ע"כ ביארו הדין כנ"ל נכון וק"ל:
מידי דהוי אראשו של עולה וכו' פי' רש"י דצריך שיקריבנו שלם ויש בו כמה עצמות וכו' וצ"ל דלמא שאני ראש דמצינו שלם לכן א"א להפריש עצמות ומנ"ל במק"א, וי"ל כיון דראש ע"כ יוקרב בעצמותיו, וא"א לומר דבקרא ועשית עולותיך הבשר והדם דווקא בשר בלא עצמות המחוברי' בו דהא ראש נקטר בעצמות המחוברי' בו ואיך אמר הבשר והדם מה שאינו גם עצמות נקרבי', ועכצ"ל דעצמות שעם הבשר התחובי' בו בכלל וטפלי' לבשר, א"כ שוב כל עצמות לא נתמעטו מהך דועשית עולתיך ולכן לא צריך קרא למחוברי' כנ"ל והוא פשוט:
ע"ב ורבנן מצותו בכך שאני פי' רש"י דזה עיקר הקרבן וכבר כתבתי לעיל פי' אחר, ועוד נ"ל מסברא דכיון דחזינן דאוסר הכתוב חלב שנקטר וכן דם עיקר אסורו הראוי לזרוק ולכן דם שמלחו ובשלו אינו עובר עליו, וכן בחלב ילפינן דווקא אותו שנקנור בבהמה ושל חי' מותר וכבר ידוע דעיקר הקפידא ואסורו משום שבו בחר ה' לריח נחוח לפניו ולא יאכלו להדיוט, וא"כ לא שייך בזה מן המותר לישראל נהפוך הוא נאסר לישראל כיון שצורך גבוה הוא וכבודו של גבוה הוא, משא"כ טריפה ואיסור גיד שנאסר בלא"ה, שוב אין ראוי לגבוה משום מן המותר לישראל, והיינו מצותו בכך שאני היינו שאיסור ישראל הוא המצוה משום שנקנור לגבוה, והסברא לעצמינו בוודאי ישרה ונכונה, ועיין לעיל פ"ד ע"ב מ"ש, מי כתיב על כן לא יאכל המזבח וכו', צ"ל הלא פליגי תנאי בזה רבי ורבנן ולא אמר רבי דג"ה מותר מדלא כתיב על כן לא יאכל המזבח וכבר הרגיש המהרש"א בזה וכתב לעיל דע"כ אלו אמוראי לא ס"ל כרנב"י דפליגי רבי ורבנן בהכי ודוחק הוא דא"כ איך מפרשו במאי פליגו רבי ורבנן, ונ"ל דצריך להבין איך דרשי' מדכתיב לא יאכלו בני ישראל ולא כתיב לא יאכל המזבח אטו בכל איסורי' כתיב לא יאכל המזבח ואיך לא ידע דבכל איסורי' להדיוט אסורי' למזבח משום משקה ישראל הגם דלא כתיב איסור למזבח, ונ"ל דהוכיח מדכתיב לא יאכלו בני ישראל דהול"ל סתם על כן לא יאכלו גה"נ כמו בכל איסורי' דכתיב לא תאכלו וכדומה ומדפרט בני ישראל מזה הוכיח דלמעט בא אכילת מזבח, ונ"ל למ"ד דג"ה בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו ואיכא נפקותא לדינא אי נאמר לב"נ או בסיני כמבואר לקמן וי"ל דלכן כתיב בני ישראל שנדע דלישראל נאמר דמזה הוכיחו רבנן שבסיני נאמר מדכתיב בני ישראל ור"י דחק דעל שם העתיד קראום כך ולרבנן מוכח מזה דלישראל בסיני נאמר וא"ש דהוצרך:
לכתוב בני ישראל ולא מוכח דלמעט מזבח, משא"כ לר"י דלבני נח נאסר וישראל על שם העתיד מוכח שפיר מדפרט לבני ישראל והול"ל רק על כן לא יאכלו ג"ה, וביותר י"ל דבאמת להכי כתיב בני ישראל וקראם על שם העתיד ולא אמר בני יעקב, דלמעט בא אכילת מזבח והיינו כשיהי' בני ישראל ולכן אמר בני ישראל לא יאכלו לעתיד ולא מזבח כנ"ל עיי', ומעתה א"ש דרבי ורבנן דלא ממעטו מדכתיב בני ישראל י"ל ס"ל כרבנן דפליגי על ר"י וס"ל בסיני נאמר, אבל ר"ח י"ל ס"ל כר"י ואמר שפיר מי כתיב לא יאכל המזבח ומיושב קושי' מהרש"א דידעו פלוגתא דתנאי, ומ"מ ר"ח רצה לומר גם לרבנן דרש לעצמו וניחא פי' דרבי ורבנן ל"ל דרשתו כנ"ל עיין, אלא דצ"ל לפ"ז מאי דקאמר תני' כוותי' דר"ה מן הברייתא י"ל ברייתא אתי' כרבנן דר"י ולכן לא מוכח כלום מדלא כתיב אכילה סתם כמ"ש, אבל ר"ח אמר שפיר וי"ל וק"ל:
לא נצרכה אלא לג"ה וגו' הקשה בש"א סי' צ"ו ליתי עשה דואכלו את הבשר ולדחי ל"ת וראיתי בחדושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכתב דגם לפמ"ש דקושי' ש"א ל"ק די"ל דליכא עשה כלל היכי דאית בי' איסור מעולם, מ"מ יש להקשות כדמתרץ דכר"י אתי' וספוקי לי' עכ"פ יאכל שניהם יחד ויבוא עשה וידחה ל"ת והרי על המותר שפיר איכא עשה, ומשום דא"א שלא ירבה א' על חבירו ויבטלנו הלא ר"י ס"ל מב"מ לא בטל והאריך בזה, ואני בעני' לא מצאתי מצוה זו דאכילת בשר דפסח היינו שיהי' עשה לאכול כולו עד גמירא כמו כל קדשים דאיכא מצוה ואכלו אותו, אבל באכילת הפסח מצוה על כל בר ישראל שיאכל בשר פסח אבל משאכל שעורי' דאורייתא שוב אין חיוב מוטל לאכול כדי שלא ישאר מפסח רק כ"ת איכא לא תותירו ממנו עד בקר וניתק לעשה באש תשרופו אבל עשה מנ"ל, וכן מוכח מש"ס פסחים פ"ג ע"ב דמקשה לרב בשלמא אי גידי צוואר בשר נינהו צריכי' שריפה ופי' רש"י ויוצאי' בה ובתוס' שם מ"מ אין דרכם לאכול דאל"כ בוודאי אכלי להו, וצ"ל הלא איכא עשה באכילה וכיון שאוכלי' הם אנו ברשיעי' עסקינן דמשייר ועובר עשה כיון שאין נכון וטוב לאכול ומכ"ש לרש"י דיוצא חובת פסח, ועכצ"ל דליכא עשה רק ל"ת הניתק לעשה ולכתחלה צריך לאכול הראוי לאכול שלא יעבור הלאו הגם שיוכל לנתקו אח"כ מ"מ לא יעשה כן ואולי לא יהי' בידו לנתק הלאו, אבל גידי' של בשר דרכם לשייר ולשרפם ולנתק הלאו כיון שאין דרך לאוכלם כצ"ל, ועיין תוס' פסחים כ"ט ע"ב ד"ה רב אשי אמר וכו' דמוכח שם דאם דעתו מיד לשרוף לא עשה איסור כלל וכ"כ הפמ"ג בספרו גינת וורדי' כלל כ"ג ד"ה עוד אבאר כך עיי"ש ועפ"ז א"ש הנ"ל עיי'. ועיין לשון הרמב"ם הלכות ק"פ פ"י הלכה י"א שכתב וז"ל וצריך אדם להשתדל שלא ישאיר מבשר הפסח שנאמר לא תותירו וכו' ואם השאיר עובר בל"ת עי"ש מדכתב וצריך להשתדל הלא מחויב בעשה לאוכלו וע"כ דליכא מ"ע רק ל"ת שלא יושאר וזה מנתק בעשה מ"מ צריך להשתדל, וכן לא מנה מצוה לאכול כולו ריש הלכתא דמונה והולך עשה ול"ת מצוה זו כתב מצוה לאכול בשרו על מצות ומרורים ולא כתב מצוה שיאכל כולו, וכן כראה מקושי' מהרש"א על ר"א לא נצרכה אלא לשמנו דהקשה איך ידחה ל"ת דלא תותירו, ולא הקשה ביותר דעשה תדחה איסור דרבנן וע"כ דליכא עשה כשיצא ואכל כזית פסח ומצוה שימנו עליו לאוכלו כולו ולא על זקן וחולי שאין ראוי לאכול כמ"ש הרמב"ם בפ"ב הלכה ג' שם דכתיב לפי אוכלו עיי"ש, אבל בש"ס איירי לי' ממנו לכאורה אינו עובר בעשה כמו שהוכחתי, אלא דעומד נגדי סוגי' ש"ס זבחים צ"ז ע"ב דמקשה על ר"ש בן מנסי' דאמר ועצם לא תשברו בין עצם שיש בו מוח דליתי עשה ולדחי ל"ת ופי' רש"י דואכלו הבשר עיי"ש ולפמ"ש ליכא עשה רק שיאכל כ"א כזית שיצא בו ולא שיתאכל כולו, ופקחתי עיני שנית בשאגת ארי' וראיתי כי הרגיש בדבריו שי"ל דליכא עשה לאכול כל הפסח ומייתי ש"ס זבחי' הנ"ל, ומשם מפשט פשיטא לי' דאיכא עשה בכולו, והנה הש"א לא ראה ולא דייק מראיות שהבאתי מש"ס פסחים ומדברי רמב"ם הנ"ל דנראה ומוכח דליכא עשה, ולקושי' מש"ס זבחים הנ"ל י"ל דמדברי ר"ש ב"א דאמר דבין עצם שיש בו מוח ומרבה מדכתיב בפסח שני יתירא ועצם לא תשברו בו ע"כ לעצם שיש בו מוח, ועיין בסוגיא פסחים פ"ה ע"א, דאבל בעצם שיש בו שובר ואוכל ואל תתמה שהרי יבוא עשה וידחה ל"ת כשהוא אומר ועצם לא ישברו בו בפ"ש וכו' נראה דלא הוי ה"א שלא יהי' עצם שיש בו מוח בכלל רק משום דה"א דיבא עשה ולכן איכא קרא יתירה, ולפ"ז א"ש די"ל דקרא צריך להיכי דאיכא א' שלא מצא מקום שימנה על פסח וגם א"א לו לעשות פסח בפ"ע, רק אם יאכל וישבר עצמות שבפסח: אחד מבני חבורה וא"כ ידחה עשה ל"ת קמ"ל קרא דלא דחי, ושפיר מקשה ש"ס זבחים ניתי עשה וכתב תוס' דקושי' ש"ס דנילף משם דבכ"מ אין עשה דוחה ל"ת עיי"ש, והא"ש דמ"ש והארכתי דליכא עשה לאכול כל הפסח רק כזית לכל אחד וש"ס זבחים ופסחים א"ש עיין בכ"ז, וממילא דליתי לקושי' ש"א ואאמ"ו זצ"ל הנ"ל וא"ש עיי':
דהתירא ליכלי' דאסורא לישדיי' צל"ע לפי ש"ס פסחים פ"ג ע"ב דהקשה לרב דגידי צוואר לאו בשר נינהו מהך ברייתא דעצמות וגידי' אי גידי צוואר בשר נינהו אמטו להכי ישרפו וכבר הבאתי מ"ש תוס' דאינם בשר לאכול ולרש"י דיוצאי' בה מ"מ אין דרכם לאכול מנשרפי', והוי ניחא לש"ס, א"כ כדמתרץ בג"ה מאי קשי' לי' דהתירא ליכלו מי עדיף וראוי לאכול ג"ה למ"ד יש בו בנ"ט מגידי צוואר לה"א דבשר נינהו ומ"מ אין ראוי לאכול, וג"ה וודאי לא עדיף וכבר כתב הרשב"א דע"כ אין בו רק טעם קליש וליכא למיקים אטעמי' רק ע"י קפילא ונסיון למדנו שמשליכי' לחוץ או לחתולא כמ"ש הרא"ש פסחים, ושפיר קתני ישרופו שאין דרך לאוכלו וי"ל לפי שקאי שם על רב. דאמר גידי צוואר לאו בשר נינהו ולדידי' צריך ר"ח לחדש דברייתא בג"ה, והרי רב לקמן צ"ב ע"ב ס"ל דלא אסרה תורה אלא קנוקנת דיש בו טעם לשבח, מייתי' תוס' שם דס"ל דבגיד ממש ליכא דפליג דיש בו בנ"ט רק דס"ל יש בו בנ"ט ס"ל דקנוקנת אסרה תורה ועיי"ש ברש"י דהם רבים מאוד ונראה דכמו גידי בשר נינהו דמקשה כאן ליכלינהו כן שפיר מקשה לרב מג"ה דהתירא ליכלי כנ"ל וא"ש, והא"ש בזה דר"א ורבינא דחקו בשמנו ובגיד חיצון, ולא אמרו בקנוקנת דרבנן ויש להעמיד יותר בלשון גידו ולהנ"ל ניחא דלרב קאי וס"ל דהגיד הוא הקנוקנת וא"ש עיי' וק"ל: והכא במאי עסקינן כשהוכרו ולבסוף נתערבו, ראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שהביא שהקשה לו רב א' א"כ לא צריך דברייתא כר"י אתי' די"ל שנתערב בשארי גידי' ולא ניכר, ותירץ לפמ"ש הרמב"ם בפ"י מק"פ דנצלה הפסח בגידי' והראב"ד מצריך ליטול ג"ה ובכ"מ כתב טעם הרמב"ם דאין בגידי' בנ"ט ומודה למ"ד יש בנ"ט צריך ליטול הגיד הנשה ושאר גידי' נשארי' בתוכו כשצלאו, וא"כ קשה שיתערבו דיש היכר דאלו צלוי' וג"ה אינו צלוי, אבל בשתי ג"ה ימין ושמאל י"ל תחלה טעה ונטל השמאל ונזכר שטעה ונוטל הימין ושניה' אינם צלוי' ושוב נתערבו, ומדויק לשון ש"ס שהוכרו ופי' רש"י לאו דווקא ובפסחים פי' אורחא דמלתא נקט דמכיר בין ימין לשמאל, ולהנ"ל א"ש דהוכרו דהיינו תחלה טעה, ושוב הוכר בין ימין ושמאל ולבסוף נתערבו וכדבריו הנ"ל, אלו דבריו הקדושי' זצ"ל וש"י כי דברים נכוחי' ומתוקים הם:
אבל בעניי לא הבנתי הקושי' מעיקרא איך אופן שיתערב באחרים אי בגידי בשר הלא ניכר דגידי בשר טעם גמור להם ויש לטועמם ואם ע"י נכרי אסור בעצמו יגמע ויפלוט דרק דרבנן הוא כמבואר בריב"ש, ובלא"ה ניכרי' לפמ"ש רש"י גידי בשר רכים המה, וגה"נ קשה ואי בגידי צוואר א"כ קשה ישליכם לחוץ דבלא"ה גידי צוואר משליך לחוץ כקושי' ש"ס כנ"ל פשוט וק"ל:
ויש להקשות דלמא ברייתא באופן שהקדיש עובר במעי אמו למ"ד קדושה תופס בעוברין כמבואר ולא חל איסור גיד דאיסור מוקדשין קדים בש"ס ר"פ למ"ד ולדות קדשי' במעי אמן קדושי' כן בשמקדיש עובר במעי אמו דקדי' היכי דהקדיש קודם שנעשה ב"ט ולר"י דב"ט ג"כ גיד שרי א"כ לעולם קדים קדשים לגיד ושוב אין גיד חל עליו, ונ"ל דוודאי גיד מדרבנן אסור דלא עדיף משליל כסהפריס ע"ג קרקע צריך שחיטה ולכמה פוסקי' גם חלבו וגידו אסור, וכן באופן זה עכ"פ גידו מדרבנן אסור, וא"כ י"ל דגידי' נשרפו לששה עשר היינו כהנ"ל דלא יוכל לאכול הגיד ורק מדרבנן ולכן צריך שריפה כמו שומן לר"א וגיד חיצון לרבינא, ובאמת אם נימא דגם דאין איסור חע"א מ"מ איסור דאורייתא איכא והיינו דאמרו בש"ס יבמות סוגיא דכולל לקוברו בין רשעים גמורים משום דאיסור דאורייתא אית בי' רק דאין לוקין א"כ ל"ק, אלא דבאמת מתני' לעיל דהקשה דלמא גיד נוהג במוקדשי' היינו לאחר זריקה ותירץ דצריך דומי' דיעקב ולא חל איסורו לאחר מיתה נראה דס"ל דמחיים ליכא איסור כלל דהא דומי' דיעקב שנאסר מחיים משום גיד מדאורייתא וע"כ דס"ל דליכא כלל איסור דאורייתא כשאין איסור חל ע"א, ועפ"ז הקשה מהרש"א שם על קושי' תוס' דהוי מעל לגבוה דהוי מן המותר לישראל, ואי איסור דאורייתא אית בי' א"כ אסור לישראל וע"כ דס"ל דליכא איסור דאורייתא עיי', ותלמיד א' אמר די"ל בג"ה כיון דדומי' דיעקב צריך אם לא חל איסורו לא אמרינן עכ"פ איסור דאורייתא איכא אלא דלא לקי דלאו דומיא דיעקב הוא שאינו חל:
ולא מחלקינן שיהי' עליו איסור קל ולא מלקות גם זה נכון ועכ"פ מוכח דס"ל לתוס' דליכא איסור דאורייתא בגיד היכי דאינו חל ועפ"ז קושיתי צ"ע קצת: