כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
חולין · דף פט.
גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם צ"ל מה נאמר יותר מה גרוע מעפר, ונ"ל הנה אאע"ה דיבר נגד ה' והכיר ערכו כי הוא קרוץ מחומר ואיך ידבר נגד מלך עליון ית"ש ואם כי הכיר ערכו שהוא עפר ואפר יוכל להיות שמ"מ דעתו רחבה עליו וגדול בעיניו יותר מכל בני אדם שהמה ג"כ עפר ואפר הוא יותר מהם ולכן אין זה ענוה נגד בני אדם במה שהכיר שהוא רק עפר ואפר אבל מרע"ה ואהרן נגד כל ישראל אמרו ואנחנו מה לא יוכלו לומר ואנחנו עפר ואפר כי כולם אינם רק זה אבל חילוק מדרגות יש ולכן אמרו ואנחנו מה והיינו דגדול הנאמר במשה ואהרן שהם הראו שפלות וענוות נגד בני אדם ואברהם לא ניכר בו ענוו' רק נגד ה' ולא נגד בני אדם והיינו שאברהם אמר ואנכי עפר ואפר וזה לא שייך רק נגד ה', אבל משה ואהרן לא אמרו כן רק ואנחנו מה בתוך המון ישראל אנחנו מה לכלום נחשבנו כנ"ל, ויובן דאמר דהע"ה ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם האריך כ"כ כי לא די במ"ש ואנכי תולעת כן כל סוג בני אדם ולכן אמר עוד חרפת אדם בתוך בני אדם הוא חרפה ובזוי עם בכל המובם הוא גרוע ושפל וק"ל:
אחז"ל מאוד מאוד הוי שפל רוח ר"ת מאוד משה אברהם ודוד:
אין העולם מתקיים אלא בשביל משה ואהרן שנאמר תולה ארץ על בלי מה, נ"ל הכה יש שמראי' ענוה יתירה נגד כל אדם כדי שיצא להם שם טוב שהוא עניו ושפל רוח ודבורו בנחת וימצא חן בעיניהם וזה ענוה שלא לשמה ולא כן הי' משה ואהרן רק ענוים לשם שמים והיו בעצמותן ענוים ושפלי רוח והיינו תולה ארץ על בלימה היינו מי שהוא על בלי היינו בשביל לא דבר כמו על בלי הגיד לו בלו שום כוונה וחפץ הוא מה משים עצמו כשירים זה כמשה ואהרן וק"ל:
מכסין בעפר עיר הנדחת, הנה הרמב"ם [ה"ש פי"ד הי"ג] כתב מכסי' בעפר עה"נ וכתב הכ"מ דמצות לאו להנות ניתנו ובלח"מ כתב דמי שלא מחוסר אלא קביצה וכו' וכבר תמה בכנה"ג יו"ד סי' כ"ח הלא הרמב"ם פסק מצות לאו להנות ניתנו א"כ בלא"ה מכסין ואי דלשון הרמב"ם בעפר ולא כתב באפר דוחקתי' לפרש משום דמחוסר תלישה קשה באמת הלא פסק להלכתא גם באפר מכסי' דלאו להנות ניתנה ולמה לא כתב הרמב"ם ג"כ באפר מכסין עיין בו, ונלפע"ד דרמב"ם רבותא אשמעינן דמכסין בעפר דתוס' ס"ל בכיסוי ליכא מיאוס אפי' כשמכסה בע"ז, והת"ח כתב דווקא בשל עיר הנדחת ליכא מיאוס כיון:
שרק יושבי' עבדו ע"ז, ובאמת בריטב"א נראה דגם בשב עיר הנדחת איכא מיאוס רק דלא חששו למיאוס רק בלולב ושופר שבאי' לרצות ונ"ל דהרמב"ם ס"ל ג"כ דגם בעיר הנדחת שייך מיאוס ובמצות כיסוי איכא משום מיאוס רק באפר שנשרף שכבר נשתנה מכמות שהיה ופנים חדשות באו לכאן הגם שמ"מ אפרה אסור משום לא ידבק בידך מאומה, אבל מיאוס ליכא כיון שנשתנה מכמות שהי' בשעה שעבדו יושבי' ע"ז וכמו שמצינו בצמר וטווה כשר לציצי' חיטי' וטחנה וכדומה וכי כן בעפר עיר הנדחת שלא נשתנה שייך מאוס לולי שלא נאסר' ולא נמאסה מעולם כיון שמחוסר תלישה ולא מאס רק בתלוש ולא במחובר כנ"ל ומעתה א"ש דכתב הרמב"ם מכסין בעפר לרבותא דמכסים באפר ליכא רבותא כ"כ דמשום דאסור בהנאה כבר כתב בדוכתי טובא דמצות לאו להנות ניתנו, אבל יש עדיין לכתחלה משום מיאוס רק אפר שריפה נשתנה אבל עפר שלא נשתנה איכא רבותא מ"מ מכסים וע"כ משום דמחוסר תלישה לא הי' בכלל עור הנדחת וא"ש מ"ש הל"מ ומיושב הרמב"ם, ולפ"ז אפר שריפה שהי' בשעת שעבדו ע"ז ולא נשתנה אח"כ באמת אסור לכתחלה משום מיאוס כנ"ל ועיין וק"ל ועיי' תוס' לקמן ק"מ ע"א ד"ה למעוטי ציפרי עיר הנדחת ובמהרש"א שם ועיין רמב"ם פ"א דאיסורי מזבח הלכה ט' ובמל"מ שם:
ורבא אמר מצות לאו להנות ניתנו פי' רש"י דלא להנות ניתנו אלא גזירת המלך היא עליהם ובר"ה כ"ח פי' רש"י דלעול ניתנו, וריטב"א בסוכה פ' לולב הגזול המכונה רשב"א הקשה הלא איכא שכר בעוה"ז ובעוה"ב ותירץ כי זה רק גרם הנאה ושרי כיון שמגוף הדבר אינו נהנה כמו מודר מן המעין טובל בו בימות הגשמים הגם שמכשירתו לכמה דברים וכן בחליצה הגם שמתירה להנשא כיון שהנאה באה אח"כ, ואאמ"ו זצ"ל הסביר עוד כיון שבלאו שכר מצוה הי' צריכי' אנו לעשותו ועיקר שלא נעשה ע"מ לקבל פרס ולכן ל"ק משכרו לעשו' עמו ביי"נ ששכרו אסור הגם שמגוף הדבר אינו כהנה כיון שלולי השכר לא הי' עושה, וי"כ עוד שכל שעשה ע"מ השכר שכרו מתמעט אינו דומה עושה ע"מ לקבל פרס לעושה שלא ע"מ לקבל פרס והנאה ממעט השכר וא"ש:
והנה לפ"ז במכשירי אוכל כגון שחיטה שאם אינו רוצה לאכול לא צריך לשחוט ושוחט רק כיון שרוצה לאכול הוי הנאה וכי כן לכאורה הי' אסור לשחוט לכתחלה כדי לכסות בעפר עיר הנדחת כיון שאם אין לו מה לכסות אסור לשחוט כמבואר ואם שוחט ע"מ לכסות בעפר עיר הנדחת נהנה מקרי רק אם כבר שחט שוב המצוה מוטלת עליו ואם לא יכסה יעבור על עשה ולעול מוטלת עליו מותר לכסות בו לכתחלה אבל לא ישחוט ע"מ לכסות בזה כן הדין וא"ש דאסור לשחוט בסכין של ע"ז וכבר העיר הפלתי דנאמר מצות לאו להנות ניתנו ולהנ"ל ליתא וכן בהזאה אם טבילה בזמנה לאו מצוה רק כשרוצה לאכול טהרו' חייב להזות ותליא ברצונו ואסור והא דאמר רבא מזין עליו ס"ל טבילה בזמנה מצוה כצ"ל ועיי' באבני מלואי' סי' כ"ח שהתעורר בזה אבל מ"ש הוא נכון לדברי ריטב"א הנ"ל אבל לרשב"א ביבמות שיטה אחרת דכתב דמותר לחלוץ ולטבול הגם שמרוויח הלא הרווחה הוא ג"כ משום מצות ה' שאסור לאשה לישא בלא חליצה וכן לאכול טהרות בלא הזאה וטבילה ולולי שרוצה לקיים רצון ה' לא הי' צריך לכל זה והדרינן מצוה לאו להנות ניתנו עיי"ש ולפ"ז גם במכשירי דבר כגון שחיטה וכדומה מותר הגם שברצונו עושה מ"מ הכל ע"פ ה' ולולי ה' ציוה לא הי' נהנה מן הסכין של ע"ז וכן מותר לשחוט ע"מ לכסות בעפר עיר הנדחת וכן הזאה וטבילה למ"ד לאו מצוה וכדומה כנ"ל ועיי' בכ"ז:
וי"ל עפ"ז מה דהקשה השעה"מ על הרשב"א נדרים דס"ל הנאה שבאה עם המצוה מותר ולכן לא תירץ באוסר הנאת תשמיש כר"ן ומאי יענה לנודר מן המעיי' טובל בו טבילת מצוה בימות הגשמים ולא בימות החמה וכן בהזאה ומאי מזיק הנא' שע"י המצוה עיי"ש, ולהנ"ל א"ש די"ל דווקא באוסר הנאת האשה עליו שמחויב ע"כ דידי' לקיים מצות עונה ותחלתו שמשמש עמה שלא לרצונו ורחמנא אונסו הגם שממילא יתהנה גופו הנאה בע"כ הוא לא שמי' הנאה. אבל בטבילה והזאה י"ל ס"ל לרבא טבילה והזאה בזמנה לאו מצוה (ומש"ס ביצה סוגי' דטבילת כלים לא מוכח כמאן ס"ל) וכיון שמרצונו עושה רק בימות הגשמים מותר מ"מ כמ"ש כיון שגם זה אינו עושה רק כיון שאסור לאכול בקדשי' וטהרות לולי הזאה וטבילה, אבל עכ"פ הנאה שבאה עמה לאו בעל כרחו דידי' באה רק ברצון באה לו ולכן אסור כנ"ל ליישב ועיין: ומ"ש רשב"א עוד שם דמשום מצות פ"ו כיון שאפשר באחר אסור ושעה"מ הקשה א"כ במודר:
הנאה מחבירו למה מותר לתקוע הלא אפשר באחר, נ"ל דווקא בתשמיש דאיכא הנאה רק שס"ל לרשב"א דמותר כיון שאינו מכווין להנאה רק למצוה ובע"כ באה ההנאה אבל כשאפשר באחר ועושה מצוה באשה זו דווקא שאסר הנאה ממנה נראה שמתהנה בגוף זה ומוצא קורת רוח באשה זו ולכן אסור משא"כ בשופר דליכא הנאה מותר הגם שאפשר באחר כנ"ל שוב ראיתי באבני מלואים שנחית לתרץ כזה אבל לא ביאר יפה ומ"ש נכון:
והתני' תקע לא יצא, הקשה תוס' הא יוכל להקשו' ממתני' דשל אשירה פסול, ונתקשה מהרמ"ל בסוכה פ' לולב וכן בספר כפות תמרים למה הקשה תוס' כן מיד כשמקשה שופר של עכו"ם לא יתקע בו וכו' הי' לי' לאקשוי' ממתני' וע"ז לא שייך תירץ תוס' כמובן ומ"ש מהרמ"ל דזה מימרא דרבא עצמו ומקשה מרבא אדרבא לא משמע כן דהו"ל לומר והא רבא הוא דאמר ובכ"פ נדחק ג"כ, ולפע"ד ליישב הנה תוס' פ' לולב הגזול גבי אתרוג של ערלה דפליגי אי משום היתר הנאה או משום היתר אכילה הקשה ל"ל לש"ס לאוקמי בלולב באשירה דמשה ומשום כתותי מכתת שעור' הול"ל משום שאין בו דין ממון ובלולב דליכא אכילה לכ"ע צריך דין ממון ותירץ דרצה לומר דמתני' גם ביו"ט שני עיי"ש ולפ"ז י"ל דכאן לא הקשה ממתני' דסוכה די"ל משום דאין לו דין ממון וביו"ט ראשון דווקא, ולכן הקשה מברייתא דקתני שופר ולולב וכשמתרץ על שופר אם תקע יצא מקשה מלולב וא"ת בלולב דיעבד לא יצא דאין לו דין ממון א"כ דומה לזה בשופר לא יתקע דיעבד וע"כ משום מצוה להנות ניתנו דבשופר לא צריך דין ממון דל"צ לכם ומקשה שפיר ולכן לא הי' קשה לתוס' מתחילה, אבל כשדחה לי' אם נטל יצא שפיר הי' יוכל להקשו' ביותר ממתני' דאשירה דאין לומר ביו"ט ראשון ומשום דין ממון והא דאמר נטל יצא ביוט"ש דהא דומי' דשופר איירי ברייתא ובשופר ליכא חילוק בין ראשון לשני ומיירי גם ביוט"ר וכן בלולב ובשני יצא דיעבד וקשי' ממתני' הנ"ל ומקשה תוס' שפיר, אבל בקושי' ראשונה ל"ק די"ל מתני' ביט"ר ומשום דמיון עיר הנדחת הלא עד דלא ידע' מכתותי מכתת שעור' גם בעיר הנדחת ליכא טעם רק משום איסור הנאה או משום להנות ניתנו או משום דין ממון וביט"ר וא"ש עיין וק"ל:
והנה שיטת תוס' דבשל נכרי גם קודם ביטול יוצא בו רק לכתחלה לא צ"ל משום דמיאוס וכן לר"ת אחר שביטל, וצ"ל מ"ש תוס' בשיטת ר"ת דמה דינו לענין כיסוי דליכא משום מיאוס גם לשיטה ראשונה שייך זה ואין לו שייכות לדר"ת ונ"ל דס"ל לתוס' בוודאי י"ל גם בכיסוי שייך מיאוס והא דמכסי' לכתחלה בשל עיר הנדחת דשל עיר הנדחת לא מאיס כ"כ כמ"ש הת"ח כיון שרק יושבי' עע"ז ולא בדבר עצמו, אבל לר"ת דס"ל גם כשכבר ביטל מ"מ מאיס ס"ל לתוס' דעפר עיר הנדחת לא עדיף מע"ז דכבר ביטל וכי כן למה מכסי' בו לכן הוצרך לומר בכיסוי ליכא מיאוס כלל ובאמת גם בשל ע"ז שביטל מכסי' דליכא במצוה זו משום מיאוס כנ"ל, ותלמיד א' אמר די"ל בשיטה ראשונה דלכן קודם ביטול אסור לצאת ולתקוע דלמא מגבהה ע"מ לזכות וזכה בו כבש"ס ע"ז [מ"ב א'] וזה לא שייך בעיר הנדחת משא"כ לר"ת ע"כ צ"ל משום דמאיס גם זה נכון ועיין:
והנה מסקנת תוס' דבר"ה כ"ח הגירסא אמר רבא דאל"ה קשי' דר"י אדר"י, והרי"ף גרס שם אמר רב יודא וקשי' כהנ"ל, ובהרז"ה בר"ה כתב דרבא לר"י אמר אלא אחד זה ואחד זה יצא היינו דר"י כך אמר עיי"ש, ולפע"ד נראה ליישב גירסת הרי"ף בשניישב קושי' תוס' דר"י ע"כ בשוגג איירי דאין מעילה במזיד למה לא מחלק בעולה עצמו בין שוגג למזיד, ונ"ל הנה בטעמא דאם מצות להנות ניתנו לא יצא כתב הרמב"ן ביבמות ומביאו הרשב"א שם ג"כ דאם נאמר יצא יעשה איסור ואם נאמר לא יצא לא נהנה לכן אמרינן לא יצא ע"כ, ועדיין צריך הסבר אטו בידינו לומר לא יצא כדי להציל אותו מאיסור אם יצא באמת, וראיתי בטורי אבן בר"ה שכתב מדנפשי' סברא הנ"ל וכתב דכי כן הוי מצוה הבאה בעבירה ולכ"ע אפי' מאן דס"ל יצא או לשיטת תוס' בפ' לולב הגזול דמהב"ע רק מדרבנן לא יצא, בזה מדאורייתא לא יצא דבגזל לולב כבר עבר עבירה ועושה מצוה אח"כ, אבל כאן המצוה גורם עבירה שנהנה ע"י מצוה ומצוה כזו שגורמת עבירה לכ"ע לא יצא ואפי' מדאוריי' אלו דבריו והאריך עוד בזה עיין עליו כי דבריו קלורין לעיניי' בענין זה, ולדידי צ"ע עדיין מה פעלנו שלא יצא עדיין העבירה במקומה עומדת כיון שבשעה שתקע סבור הוא שיצא בו ואם באמת לא יצא מ"מ הוא נהנה בטעות שסבור שיצא וא"כ עדיין לא ניצול מעבירה שעבר ונהנה בו בשעת מעשה ולמה נאמר שלא יצא ולדברי רשב"א שלא נחית מצד מצוה הב"ע בוודאי קשה, וגם לדברי:
ט"א לא נחה דעתי ומ"מ לא צ"ע כ"כ אבל לרשב"א קשי' טובא וצל"ע: ובישוב הדבר נ"ל דגם אם על מה שנהנה בשעה שתקע לא נמלט במה שנאמר שלא יצא עכ"פ מכאן ולהלאה לא יתהנה ממה שתקע בשל קדשים או של ע"ז והרי נהנה עדיין שאינו צריך לתקוע שנית ועומד בהנאה ממה שעשה מעשה ותקע בשופר של איסור הנאה לכן אנו אומרי' שלא יצא וצריך לתקוע שנית ומכאן ולהבא אינו כהנה ממה שתקע אבל מהעבירה לא ניצול ודמיון לזה מ"ש הטור או"ח סי' תמ"ו מאמרו ר"י במוצא חמץ בפסח שצריך לבערו כדי שלא יעבור במזיד ועיין ב"י שכתב מ"ש שלא יעבור במזיד היינו כיון שכבר עבר ועדיין עומד באיסור זה מה נתחדש מעתה ולכן כתב שעד עתה הי' שוגג ומעתה יהי' מזיד עיי"ש היטב וכן י"ל כאן שנצול אותו שלא יהנה מעתה הגם שהנאה מושכת היא מזמן שתקע ועדיין הנאה זו עומדת וקיימת ולא נתחדש הנאה חדשה אלא כיון שע"ע הי' שוגג ולא ידע דשל קדשים הוא וכשנתוודע לו אם נאמר שיצא הנאתו מזיד לכן אמרינן שלא יצא כדי להצילו מהנאה במזיד שמזיד הוא שבידו לתקוע שנית ותקיעה ראשונה על מגן הי' ולא נהנה וא"ש, וכ"ז בשוגג אבל כשתחלה מזיד הוא א"כ כשנאמר שיצא לא נתחדש הנאה ואיסורי שכבר עבר ונהנה במזיד ולכן באמת יצא והא"ש דמחלק ר"י דווקא בין בעושה לשלמים ובשוגג אבל במזיד יצא ומיושב קושי' תוס' ועיין, וא"ש דבשופר של ע"ז ר"י במזיד איירי דבאמת משמעות לא יתקע היינו שיודע שהוא ע"ז ועלה קאי סיפא אם תקע רק בשופר של עולה לא יתקע צריך לדחק סיפא לאו ארישא קאי כמ"ש תוס' אבל בשופר של ע"ז אתי כפשוטו ואם תקע ארישא במזיד ושפיר אמר יצא וכהנ"ל ומיושב הגירסא רב יודא כנ"ל ועיין היטב:
ובזה י"ל ע"ד פלפול הא דהקשה רבא לר"י אימתי מעל וכו' וצ"ל איך ר"י לא ידע זה, אבל י"ל דלפמ"ש דלא אמרינן לא יצא רק כדי שלא יהנה מכאן ולהלאה אבל בעולה שכבר יצאה לחולין א"כ הנאה מעתה בהיתר שכבר מחולל ועומד ומהנאה דעברה בלא"ה לא ניצל אותו ויצא אלא דכל סברת רשב"א יבמות לא צריך רק אי ל"ל מהב"ע, אבל למ"ד מהב"ע לא יצא ולשיטו' אפי' מדאוריי' א"כ פשוט לא יצא כיון שעשה עבירה ועשה מצוה ולא צריך לומר כדי להציל מעבירה רק כיון שמהב"ע הוא לא יצא כמו לולב הגזול וכדומה, והא"ש דר"י דס"ל בגיטין פ' הנזקין גבי חטאת גזולה דמהב"ע ולא יצא א"כ הא דכאן דלא יצא רק להצילו מעבירה ושפיר בעולה יצא כמ"ש, אבל רבא לשיטתו דס"ל בר"פ לולב הגזול מהב"ע עכ"פ ביט"ר לא יצא א"כ לדידי' ל"צ לכל דברי הרשב"א הנ"ל אלא דאם הי' יוצא לחולין קודם שתקע לא הי' מהב"ע כלל דעבירה כבר עברה עיין תוס' ר"פ לולב הגזול שיטת ר"ת שם אבל כיון שמעל בתקיעה הוי מהב"ע ולא יצא הגם שלא פעלנו כלום ככל מהב"ע לא יצא ושפיר מקשה אימת מעל כנ"ל ע"ד פלפול ועיין: והנה שיטת הרז"ה בר"ה במודר הנאה משופר מותר לתקוע בו של מצוה היינו בשופר דתורה הוא אבל לא בחצוצורת בתעני' וס"ל להר"ן טעמו משום דדרבנן הוא ויצא והקשה גם בשל ר"ה איכא תקיעות דרבנן ובשעה"מ הקשה דהרז"ה סתר עצמו דבפ' לולב הגזול ס"ל דביט"ש ג"כ יצא, ולולי דעת הר"ן בכוונת הרז"ה הי' נ"ל שלא התכוון מעולם לחלק בין דאורייתא לדרבנן ומ"ש דשופר של מצוה דתורה היא גם דרבנן חיובא ומצוה כמו של דאוריי' ולרמב"ם בלא תסור ומה שכתב בחצוצרו' של תענית אסור נ"ל עפ"י שהבאתי לעיל שמסביר הרשב"א הגם שיש לו הנאה שכר עוה"ז ועוה"ב היא הנאה שבאה אח"כ והסברנו שבלא"ה צריך לעשות גם כשלא הי' לו שכר והנה על כל צרה שלא תבא מתעני' ומריעי' כדי לבטל הגזירה ומתחלה קבלו וקבעו התעניתי' ולתקוע כדי לבטל גזירה רעה ר"ל ובטוחי' שעי"ז יתבטל ותחלת המעשה רק להנאת הגופני' משום הצרה שהיא לפניו בוודאי אין לך הנאה גדולה מזו כי כל עיקרו לכך עושה ואסור אבל בכל מצות אפי' של דרבנן לאו להנות ניתנו כנ"ל והוא נכון מאוד:
והנה הרמב"ם בהלכת שופר [פ"א ה"ג] כתב דתוקעי' בשופר של עולה ושלמים דקול מראה וריח אין בו משום מעילה ואח"כ כתב וא"ת הרי נהנה בו מצות לאו להנות ניתנו, וכבר טרחו בו קמאי דקמאי ליישב דבריו דמכיון דאין בו משום מעילה ל"צ ללאו להנות ניתנו וקשי' הסוגי' ודברי עצמו מה צריך ללאו להנות ניתנו ואם לאו להנות ניתנו ל"צ לקול מראה וריח וכו' ונ"ל דס"ל ככל בו שמביא בש"ע או"ח סי' תקפ"ו דמודר הנאה משופר לא יתקע בעצמו שנהנה ממנו, ולכן לא די במה שמצות לאו להנות ניתנו וכבר העירו אחרונים מזה אלא שעדיין לא הועילו כלום, אבל י"ל שס"ל לרמב"ם: בתשוב' רדב"ז דריח אין בו מעילה כשמריח בריח קדשים אבל כשנוטל דבר מהקדש כדי להריח בו מעל דהא לוקח דבר ממש להנות מריחו נהנה מן הממש, ואומר דתרתי צריך מצוה לאו להנות ניתנו אלא שבזה לא די דהרי נהנה מן הקול אלא אין בו מעילה אלא דהרי נוטל השופר בידו לתקוע ונהנה משופר עצמו אלא כיון שאין כוונתו לכך רק לדבר שאין בו הנאה לתקוע של מצוה רק ממילא כשיוצא הקול מתהנה בו זה בכלל קול אין בו משום מעילה שאין בו ממש וכשנטל השופר לא נטל כדי להנות מקול ותרתי טעמא צריך להדדי והבן זה כנלפע"ד נכון יותר ממה שראיתי בספרן של צדיקים:
ונ"ל קצת ראי' לשיטת הכל בו הנ"ל מש"ס כאן בתר דאמר לי' אם תקע יצא מקשה עוד מלולב איך לא ידע שיש לתרץ זה כמו זה דאם נטל יצא, ונ"ל דריטב"א הקשה למה בע"ז לכתחלה לא ובכיסוי אפי' לכתחלה ועדיין יקשה על ר"ז ותירץ באלו איכא משום מיאוס, ונ"ל משו"ה פשיטא למקשן דיעבד לא יצא דלא ידע למה לכתחלה לא אם מצוה להנות ניתנו גם דיעבד ואם לאו להנות ניתנו גם לכתחלה ודחי בשופר לא אם תקע יצא וסבור דלהכא לכתחלה לא משום שנהנה מ"מ כשיטת הכל בו אבל משו"ה בדיעבד יצא כמ"ש השעה"מ כיון דלא פעלנו אם נאמר שלא יצא עדיין נהנה הנאת רשות, ולכן הקשה עוד מלולב דבזה לא ידע סברא אם לאו להנות ניתנו למה לכתחלה לא וע"כ גם דיעבד לא יצא והשיב דיעבד יצא ע"כ משום מיאוס, ומנה רש"י דמפרש על תקע יצא לכתחלה לא משום מיאוס ע"כ דל"ל ככל בו הנ"ל עיין: סליק חי' מפ' כיסוי הדם בעזה"י בריך רחמנא דסייען עד כאן:
חי' פרק גיד הנשה:
מתני' גיד הנשה נוהג בארץ ובח"ל בחולין ובמוקדש' ובו' הנה הרמב"ם [הל' מ"א פ"ח ה"א] מוסיף בנבילה וטריפה וצ"ל מאי רבותא דנבילות וטריפות כקושי' הש"ס וכי פקע איסור גיד, וגם צ"ל אם יש בו רבותא למה לא קחשיב מתני' הך רבותא, ונ"ל ליישב, בשאומר דרבותא באופן שנטרפה או נתנבלה בבטן אמו כגון שיש חסר רגל או יתיר וזה מתחלת ברייתו, וכן נבילה יש שניטל הירך וחללו ניכר והיינו שנברא כך וכדומה וא"כ איסור טריפה קדים וכן נבילה לאיסור גיד דבא אח"כ דטריפה ונבילה הוא מיד ואיסור גיד רק רק בב"ט כמו שפסק הרמב"ם, אבל איסור טריפות ונבילות פשוט דאיכא מיד כשנברא ונגמר בחסר ויתיר כמו שיש בו אמה"ח בעודו בן ח' כמבואר והרמב"ם נתן טעם דאיסור גיד וחלב מותר בב"ח דכאבר מן האם הוא ועיין הסברתי בפ' בהמה המקשה אבל לענין טריפה ונבילה חל איסורו מיד ואם תלש מן העובר שהיא טריפה ונבילה בעודו במעי האם אסור הבשר משום טריפה אם חל על אמה"ח כנ"ל פשוט, וא"כ איכא רבותא טובא דבא איסור גיד וחל:
אלא דצ"ל למה באמת חל איסור גיד עליו ונ"ל עפמ"ש האחרונים לרמב"ם דמחייב בגה"נ של נבילה וקדשים שתים הגם דס"ל אין בגידין בנ"ט, מ"מ ס"ל דאחשבי' רחמנא לגה"נ, וכתבו דמ"מ בגיד טמאה מותר ולא אמרינן אחשבי' כיון שאיסור גיד אין בו משום כל שבשרו מותר וכו' ממילא גיד זה לא אחשבי' רחמנא אלו דברי שעה"מ ופלתי ויתר גדולי אחרוני' ז"ל, ואומר לפ"ז דבאופן שנטרף ונתנבלה במעי האם חל איסור גיד עליו דהא ליכא איסור טריפה ונבילה עליו כל זמן דליכא איסור גיד עליו דכל זמן שאינו אסור משום גיד לא שייך אחשבי' רחמנא לגיד ושוב כשיבא איסור גיד יבא עליו איסור גיד ונבילה או טריפה בב"א כנ"ל עיי' ומיושב הרבותא דנקט הרמב"ם נבילה וטריפה, וא"ש מתני' דלא נקט רבותא זאת דהא מתני' ס"ל יש בגידין בנ"ט א"כ כבר חל נבילה וטריפה קודם איסור גיד, שוב אין איסור גיד חל עליו כנ"ל עיין וק"ל:
ונוהג בבהמה וחיה וכו' הרשב"א בתשובה סי' שמ"ד כתב בפשיטות דגיד של אדם אסור וכתב מסברא דכל עיקר איסורו משום אדם נאסר ויש לו כף עיי"ש, ועיין שעה"מ שכתב דלרמב"ם דס"ל כל שבשרו מותר וכו' וס"ל בשר אדם אסור [הל' מאכלות אסורות פ"ב ה"ג] א"כ גה"נ של אדם מותר דבשרו אסור עיין בו, והנה לדברי הרשב"א הנ"ל, י"ל להסביר הא דאמרו חכמים דפליגו על ר"י דבסיני נאמר אלא שנכתב במקומו ובברייתא מבואר כדי להודיע טעמו, וצ"ל מאי רצה בזה שנדע טעמו ורוב מצות לא נגלה לנו טעמם וכבר דקדקו באחרונים כן, וי"ל דלהכי נכתב שם כדי שנדע מסברא דגם של אדם אסור, ובזה מצאנו להסביר הא דאמר רבא לקמן אליבא דר"ש אלא מדכתיב על כן לא יאכלו בני ישראל:
את ג"ה כל שבשרו מותר וכו' צ"ל איך מרומז זה בקרא ומהיכי דייק כל שבשרו מותר, ולהנ"ל א"ש דס"ל מדכתיב על כן נראה שעיקר הדבר נאסר רק משום אדם ודי שיהי' דומה לאדם שבשרו מותר, יגידו אסור אבל לא היכי שבשרו אסור כנ"ל עיי':
אלא דצ"ע באמת לרמב"ם שבשרו של אדם אסור איך נימא דבבהמה בעינן בשרו מותר מה שאינו באדם דבו בשרו אסור, ואי באמת באדם מותר הלא עיקרו משום, אדם נאסר איך נאמר באדם מותר, וגם מהיכן דייק כל שבשרו מותר מאי ראה לדייק זה בקרא וי"ל ע"פ דמשמע מרמב"ם הלכות מלכים פ"ט ה"א] דס"ל כר"י דגה"נ לב"נ נאמר, ונ"ל דלפי המבואר ברמב"ם הלכות מאכלות אסורות דנפקא לי' דבשר אדם אסור מדכתיב זאת החיה אשר תאכלו ואדם אינו בכלל זה איכא לאו הבא מכלל עשה, ונ"ל הגם דאמה"ח נאסר לב"נ אבל בשר אדם לא נאסר דהא נפקא לן מדיוקא דזאת החיה וכו' והיינו לדידן דכתיבא קראי הנ"ל משא"כ לדידהו בשר אדם מותר כנ"ל פשוט, וא"כ י"ל דקודם מתן תורה כשנאמר לבני יעקב דאז הי' בשר אדם מותר דייקינן שפיר כל שבשרו מותר דומי' דיעקב שהי' בשרו מותר אז, משא"כ אחר מתן תורה דנאסר בשר אדם ובשר טמאה אינו דומה ליעקב שהי' אז בשעת מעשה הותרו אלו דלא דמו ליעקב שהי' בעל מעשה ואז הי' בשר אדם מותר כנ"ל עיי' בכל זה:
אלא קסבר אין בגידין בנ"ט וכו' הקשה תוס' נימא דס"ל יש בגידין בנ"ט רק דאין איסור חע"א, ונדחק לבסוף דא"כ קשה נימא אין מוקדשין נוהג בגיד. מזה נראה דקושי' תוס' מעיקרא לא הוי על התרצן דמתני' ס"ל אין בגידין יאמר יש בנ"ט רק אין אחע"א דבאמת ה"ה דיוכל לומר כן ומאי שנא אלא כשמקשה ממתני' דלקמן דס"ל יש בנ"ט הי' לי' לתרץ אח"כ דקמ"ל אין אאחע"א וע"ז מתרץ דקשה יאמר אין מוקדשין נוהג בגיד, והנה באמת צ"ע איך ס"ד לתרץ דס"ל אין בגידין בנ"ט א"כ אין מוקדשין נוהג בגיד מבעי' לי' כמו דדחי תחלה מוקדשי' נוהג בגיד מבעי' לי':
ונ"ל ליישב, הנה השאגת ארי' סי' צ"ו הקשה על דמקשה ש"ס מוקדשין פשיטא, איפכא קשה למה לא יאכל גה"נ של קדשים אי יש בגידין בנ"ט יבא עשה דואכלו אותו אשר כופר בהם וידחה ל"ת דגה"נ עיי"ש שהניח בצ"ע, ובאמת בפשוט ל"ק י"ל דמתני' באופן שזר אוכלם שאינו מצוה נהפוך הוא עבירה עושה, או בקדשים שאינם נאכלי' אפי לכהן ואז איכא איסור גיד, ומקשה ש"ס ג"כ פשיטא דממ"נ אי בקדשים הנאכלי' וראוי למי שאוכל אותם ועושה מצוה לית לומר דמתני' אשמעינן דמ"מ איסור גיד איכא למה באמת יהי' איסור גיד יבא עשה וידחה, וע"כ באוכל שלא במקום מצוה קשה פשיטא וא"ש ופשוט:
ולפ"ז י"ל דמתרץ קסבר אין בגידין בנ"ט וכו' היינו דמתניתין אשמעינן אין בגידין בנ"ט ואיירי בקדשים נאכלי' ובאוכלם במקום מצוה וה"א דלא יהי' איסור גיד דיבא עשה וידחה ל"ת קמ"ל דאין בגידין בנ"ט וא"כ ליכא עשה באכילת גיד שעץ הוא וממילא איסור גיד איכא והיינו דקמ"ל מתני' גה"נ נוהג במוקדשי' לאפוקי דלא נימא יש בגידי' בנ"ט ואיסור גיד ליכא דעשה דוחה ל"ת, ומאי דקאמר ש"ס ובמוקדשי' איסור גיד איכא איסור מוקדשי' ליכא לאו שזה הרבותא דמתני' אלא איידי דאמר תחלה יש בגידין בנ"ט ואיסור מוקדשין איכא אמר עתה איסור מוקדשין ליכא אבל באמת עיקר הרבותא דאיסור גיד איכא דליכא עשה דאין בו מצות אכילה וממילא נשמע איפכא דליכא איסור מוקדשי' דיחייב משום קדשים וא"ש עיי', ומעתה ממילא ל"ק קושי' תוס' דיאמר יש בגידי' בנ"ט רק דאין מוקדשי' חל על גיד, דאם יש בגידין בנ"ט הגם דאין איסור מוקדשי' חל עליו מ"מ פשיטא דגיד קדשים הוא דחל עליו שם הקדש דיהי' בו מצות אכילת קדשים רק דאין חייב עליו האוכלו שלא כדין קדשים, וכי כן ע"כ צ"ל דמתני' באופן שאוכלו שלא במקום מצוה דאל"כ באמת תיתי עשה ותדחה ל"ת ובאוכל שלא במקום מצוה אין חידוש באיסור גיד דאיכא רק בקדשים ליכא קשה מוקדשין אין נוהג בגיד מבעי' לי' עיי' כנ"ל וק"ל:
והתנן ירך שנתבשל בה גה"נ וכו' קושי' תוס' מבוארת דלמא מתני' דלקמן משום שמנו של גיד, ונ"ל ליישב דלקמן צ"ז ע"ב אמר ר"י כל איסורי' משערי' כבצל בקפלוט וכתב תוס' שם ד"ה כל איסורי', מדלא אמר כבשר בלפת דקתני במתני' ע"כ ס"ל דבצל בקפלנו הוא טפי מבשר בלפת דדווקא בגיד מהני דלא יהב טעמא כ"כ עיי"ש ולפ"ז לר"י דס"ל כן ע"כ מתני' בליכא שומן הגיד איירי דהא בוודאי שומן הגיד יש בו טעם כבשר דעלמא גם אם נימא דאין בו טעם כמו שאר שומן כמו שנראה מתני' לקמן צ"ז ע"א ד"ה שאני שומן וכו' מ"מ כבשר בעלמא עכ"פ הוא, ואיך קתני:
במתני' כבשר בלפת ע"כ דמתני' בגיד לחוד איירי ומקשה ש"ס שפיר דקשה לר"י עכ"פ כנ"ל וק"ל:
ולולי דמסתפינא הי' נ"ל בישוב קושי' תוס' ע"פ שנ"ל דלמ"ד אין בגידין בנ"ט ועץ הוא ותורה חייבו עליו וכבר הבאתי במתני' דברי האחרונים דצ"ל דתורה אחשבי' לאכילתו, ולפי הפשוט דתורה אחשבי' שיהי' אוכל וזה קשה להסביר דיעשה מאינו אוכל אוכל, ונ"ל דוודאי כיון שאוכל הגיד לדידי' אכילה הוא ויחייב עליו אלא דס"ל בכ"מ בטלה דעתו אצל כל אדם ולא מהני מה שהאוכלו מחשבו נגד דעת בני אדם ודרך העולם, וגם לר"ש דס"ל כ"ש למלקות [מכות דף י"ז א'] ומסביר הריטב"א במכות [ושם] דאחשבי' מ"מ אי אין בגידין בנ"ט ס"ל וכדומה בדברי' שאין נאכלי' מודה דלא מהני אחשבי' דאוכל כיון שמאכל בעצמו אין ראוי לאכילה ועץ הוא, רק במחשב אוכל פחות מכשיעור אז מהני דאוכל הוא רק בציר שעורא דאורייתא, וי"ל דבגיד חידוש חידשת תורה לחייב את האוכל הגם שאינו אוכל מ"מ כיון שהאוכלו מחשבו לאוכל בכ"מ אמרי' בטלה דעתו, בגיד לא בטלה דעתו ועל דעתו שמחשבו לאוכל מחייב, כנ"ל להסביר ולהמתיק הדבר על נכון, אלא דלפי"ז יצא לנו דין חדש היכי דנתערב הגיד בגידין או בשאר תערובות שאינו ניכר ושלא במכווין נתערב ואינו יוכל ליקח משם אין איסור בתערובות זה דהא לא אחשבי' לגיד ובע"כ אוכלו עם התערובות אבל לא אחשבי' לאכילת הגיד ולפמ"ש יהי' מותר, ולפי"ז מתני' דקתני גיד שנתערב בין הגידין בזמן שמכירו בנ"ט ואם אינו מכירו כולן אסורות ע"כ זה בגיד עצמו איירי ולא בשומנו דהא מקשה דיתבטל ומשני ברי' הוא ולא בטל וזה דווקא בגיד עצמו ולפמ"ש באופן זה אין איסור גיד כיון דלא אחשבי' וע"כ מוכח דמתני' יש בגידין בנ"ט ס"ל, וכן יש להוכיח מרישא עצמו ירך שנתבשל בה ג"ה בזמן שמכירו בנ"ט לפמ"ש אם במקרה נתבשל בה עד שלא נוטל הגיד לא יהי' בו איסור כלל של גיד אפי' באוכלו עמו, וע"כ דיש בגידין בנ"ט, ומסיפא בוודאי מוכח כמ"ש ומקשה שפיר ממתני' זו, ולא מצי דחי דאיירי בשמנו דא"כ עכ"פ קשה מסיפא כנ"ל עיין:
ודע לפמ"ש דכל הקפידא של התורה היכי דאחשבי' א"כ לקמן דאמרו רבנן לרבי דבאינו חולץ הגיד איכא משום ממשקה ישראל וכו' לפמ"ש היכי דגיד עדיין בירך ואין אוכל הגיד משום הגיד רק אינו רוצה להטריח ליטלו ולחטטו משם ליכא איסור דבאי' בב"א דלא אחשבי' א"כ ממילא באופן זה ליכא משום ממשקה ישראל דהא באופן שמקטירו הי' מותר לאוכלו, וגם י"ל כיון שהגיד בעצמו היתר הוא ומתלי תלוי עד דיאכלנו ויחשבנו לאוכל וכ"ז שלא עשה כן אין בו איסור ממותר לישראל הוא וצ"ל דרבנן ורבי לקמן ס"ל יש בגידי' בנ"ט ואיסורו ככל איסורי' דעלמא, אלא דלפי"ז מוכח מרמב"ם דל"ל כמ"ש דפסק חורצו לתפוח וס"ל אין בגידין בנ"ט ע"כ דלא ס"ל כמ"ש וגם מוכח מדפוסק הא דגה"נ שנתבשל עם הגידי' וכו', אבל מ"מ נ"ל שעיקר הדברים נכונים עיי':
ומי מצית מוקמית לה בשליל וכו' עיי' רשב"א ומסקנת דבריו דקושי' ש"ס כיון דלר"י איכא היתר בשחיטה איסור מוקדשי' קדים ולא שייך וא"כ הי' למתני' להביא ר"י אומר אין נוהג במוקדשי' ע"כ, והנה גוף הסברא קשה להסביר הלא הרשב"א מודה דלר"י אסור כל זמן שלא שוחטו ואם שוחטו אח"כ מ"מ הי' איסור למפרע ולא ניתר רק מכאן ולהבא ואם נימא כל שיש לו היתר לעתיד לא מקרי חל איסור גם קדשים כן דהא יש לו היתר לשחוט כדינו, וצ"ל דבמעי אמו אין כו היתר או שאין נשחט בכל זמן ובכ"מ, אבל הצפ"ע מאי דפשיטא לרשב"א דלר"י אינו נוהג כלל במוקדשי' הלא באופן שהתם טריפה אין שחיטת אם מתרת וצריך שחיטת עצמו ואז אין הגיד ניתר ואיך יאמר ר"י אומר אין נוהג במוקדשי' חוץ משנאמר דקושי' ש"ס למאן דס"ל פ' בהמה המקשה לדברי המתיר אומר ול"ל ד' סימני' אכשר בי' רחמנא א"כ אם האם טריפה אין היתר כלל לאכול הולד מאמה"ח או נבילה וגיד בלא"ה אסור ודוחק וצל"ע:
ואולי י"ל דקושי' ש"ס כאן שעכ"פ לר"י באם כשירה לא שייך ולר"מ שייך אפי' באם כשירה א"כ הו"ל לומר דלר"י באופן שהאם כשירה ליתא לדין זה כן נ"ל לע"ד ומובן ביותר מאי דמתרץ דבר זה מחלוקת ר"י ורבנן וכתב רשב"א דאדלעיל קאי דנוהג במוקדשי' דהם מחלוקת באמת, וצ"ל למה לא אמר לעיל מיד, ולהנ"ל א"ש דלאו בכל ענין פליג ר"י דבטריפה מודה ולא יוכל לומר סתם ר"י פליג ולכן נקט פלוגתא בפני עצמו וממילא נדע דבר זה ג"כ מחלוקת ר"י ורבנן, היינו בכשירה עכ"פ כנ"ל וק"ל: