אור ברסלב
כתב סופר על חולין חולין › דף פז.

כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

חולין · דף פז.

דף פו.

למאי נפקא מיני' לבהמ"ז, בפלתי סי' כ"ח הקשה לפי המבואר יוכל לברך על כיסוי ראשונה ופוטר כל מה שמכסה אח"כ, א"כ הול"ל נפקותא בכיסוי עצמה אי שכח כל כך על כיסוי ראשונה ושוב שחטו עוד ובא אחר וכיסה אי שכר ברכה אינו חייב ואי שכר מצוה חייב ונדחק עיין בו, ולפע"ד נראה בישוב הקושי' הנה ש"ך ח"מ סי' שפ"ב מביא היש"ש דחידש בדרבנן לא מחייב ר"ג ובקצה"ח הקשה הלא ברכת כיסוי רק מדרבנן ונדחק דיש"ש ג"כ לא אמר רק במצוה דרבנן ולא בברכה עיי"ש, ואומר דפשיטא לש"ס דאם על ברכה מחייב מכ"ש אמעשה שהוא דאורייתא ולא מספקי' לש"ס אלא אי חייב אברכה או אמעשה דווקא והנה כבר כתב תוס' בב"ק דהיכי דאיכא ברכה ומעשה גם כשחייב אמעשה ואברכה מ"מ לא מחייב אלא אחת דמעשה וברכה שייכי' להדדי עיי"ש, וכי כן שפיר קאמר ש"ס שכר מצוה או שכר ברכה היינו דידע בוודאי אמעשה יחייב אלא דמספקי' אי אברכה מחייב ג"כ וכי כן חייבו ר"ג אברכה דהא המעשה אחר הברכה ומתחייב מיד בשחטף הברכה, ולכן לא מצי' נפקותא בכיסוי עצמה כמ"ש הפלתי דהא אמעשה בוודאי מחייב והוצרך לומר נפקותא לענין בהמ"ז והלא ברכ' הטוב דרבנן ומ"מ חייב וכן בכל ברכה דרבנן, אלא דקשה מאי דקאמר נפקותא אי שכר מצוה אחת הלא לפמ"ש הספק רק בברכה דרבנן והלא בבהמ"ז עכ"פ ג' ברכות דאורייתא, וי"ל באופן שלא אכל כדי שביע' ולרוב פוסקי' דרבנן, ומ"מ בשכר מצוה חייב גם בדרבנן משא"כ ברכה י"ל עיקרו דרבנן ועדיין יש לעיין:

והנה הש"ך ח"מ מיישב קושי' תוס' דברכת הטוב ומטיב ביבנה תיקנו והוא דרבנן רק בברכה של כוס הוא ארבעי' וכבר הקשה בקצה"ח הלא גם ברכה על הכוס דרבנן, ולפע"ד י"ל ע"פ השיטות דסוברי' דברכה א' מעין ג' דאורייתא וצ"ל ברכה שלאחריו צירף לארבעי' כנ"ל וק"ל:

וכתב הרא"ש דבזה"ז אנו דני' כר"ג ומי שכיבד לחבירו למול בנו ובא א' וחטף פטרו ר"ת ואפי' אי תפס מפקינן מיני' דהי' יוכל לומר אמן: והרא"ש כתב עוד דווקא כשרוצה האב למול בעצמו אז חייב החוטפו משא"כ כשכובד לאחר לא זכה במצוה ע"י דבורו, ומזה הוציא הש"ך דאין לכבד לאחר למול, ועיין תבואות שור סי' כ"ח שתמה מנ"ל לש"ך הא, ויפה כתב הקצה"ח כיון ששלוחו כמותו ויש למשלח מצוה ע"י שלוחו ואם בא אחר וחטף ממנו הוי כמו שחוטף המצוה ממנו וע"כ דליתא בשליחו' עיי"ש, אלא טעמא בעי למה אינו בשליחו' מ"ש מכל המצות שבתורה דשלוחו של אדם כמותו והקצה"ח האריך להוכיח, ועיין בתשוב' מחנה אפרים שכתב כיון שאם לא ימול האב החיוב מוטל על כל ישראל כי כן א"א בשליחו' דמה שעושה השליח עושה מה שמוטל עליו וא"א לאב לצוות לאחר כיון שמוטל על כל ישראל כולם שווי' ואין בכחו לומר לזה איני מצוה ויהי' עומד במקומו עי"ש: ולי נראה דלכך מילה ליתא בשליחות לגבי אב ע"פ המבואר בדחז"ל ובספרים דמצוה זו על האב להקריב בנו לה' כמו אברהם ליצחק בנו ובן שמונת ימים ימול, ורחמי אב על בנו, אבל לא יחוס עליו להכניסו בבריתו של אאע"ה ובן מובא בש"ע הלכ' מילה דסנדק במקום מזבח והטפת דם ברית במקום זריקת דם וכדומה והנה ביותר יקשה על האב המל בעצמו מאם יצוה על אחר לעשות המעשה ביותר יחם לבבו אם יגש למול בעצמו ולחתך בשר בנו הרך ועיי' וכך ציוה ה' ולכן בעשותו ע"י שליח אם שלוחו כמותו בכ"מ מ"מ בזה א"א שיחשוב כמו שעשאו בעצמו דאין זה אותו מעשה כמובן ולכן שפיר כתב הא"ז שמובא בד"מ דלא יתן לאחר למול מטעם הנ"ל כנ"ל נכון: ולפ"ז בקנין כספו שאדון מחויב למולו יוכל לצוות לאחר דבזה לא שייך טעם שכתבתי, ובדרוש אגדה אמרתי ליישב בפ' לך דכתיב ואברהם בן וכו' בהמולו בשר ערלתו וישמעאל בנו וכו' בהמולו וכו' וכל אנשי ביתו וכו' נמולו אתו עיין רמב"ן דמשמע דהם נמולו ע"י אחר, ולהנ"ל א"ש דעצמו ובנו לא יוכל לעשות שליח, אבל אלו אנשי ביתו ומקנת כספו הי' אפשר ע"י שליח לכן כתיב נמולו אתו ע"י אחר כנ"ל וק"ל:

והנה הרי"ף בב"ק כתב דיש גאונים דס"ל דהך דר"ת קנסא הוא ולא ילפינן מיני' במק"א וליתא דא"כ איך יליף רב מיני' וע"כ דדינא הוא עיי"ש וכבר תמה הש"ך ח"מ סי' שפ"א ומל"מ הלא רב ס"ל קנסא מקנסא ילפי' עיי"ש, וכבר הארכתי בישובו בסוגי' היזק שאינו ניכר ע"ד נכון, וכעת נ"ל עוד הנה ידוע שיטת הראב"ד בסוגי' הנ"ל דהיכי העושה לטובתו לא קנסו חכמים וסברתו דאינו מכווין להזיק לחבירו רק להנאת עצמו מכווין ולא קנסו עיי"ש, והנה אם הא דר"ג קנסא הוא י"ל כיון שאינו מכווין להרע לחבירו רק רוצה וחפץ במצוה וכוונתו לש"ש אין לקונסו בדמים, והא דחייבו ר"ג היינו עפמ"ש היש"ש ומביאו בש"ך ח"מ דלשיטות דאם עונה אמן א"צ לשלם וע"כ הא דר"ג דדחפו שלא יאמר אמן או בירך בלחש כדי שלא יענה אמן עיי"ש, וכי כן אנו רואי' שמכווין להפסיד חבירו מה שאין לו בו תועלת דהא יוכל לברך בקול כדי שיענה אמן וגם אם אמן לא גדול כ"כ כמברך עכ"פ יהי' לו מה שאפשר וע"כ דרוצה להזיק לחבירו ולרע מכווין ושפיר קנסו ר"ג וכי כן היכי דלא שייך זה היכי דליכא ברכה כגון הא דב"ק הרג שורו קיצץ נטיעותיו אין לקנסו כי לש"ש נתכווין ולא להרע לבעלי' ואיכא סברא יותר לפוטרו מהא דראב"ד דבדבר רשות איירי משא"כ כאן כוונתו לש"ש, ומנ"ל לקנוס בכהאי ע"כ מדחייב רב ויליף משם דס"ל דינא הוא ולא קנסא והא"ש דברי רי"ף דכתב דאיך יליף רב מיני' לא משום קנסא מקנסא לא ילפינן אלא די"ל דאין כאן מקום לקנוס ולא דמי כלל לדר"ג כמ"ש וע"כ דינא הוא כנ"ל והוא נכון מאוד לפע"ד:

אמר ר"פ זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות, ובש"ס סוכה ל"ג מסיק דספיקא הוא ולהחמיר צריך לכסות וכתבו הפוסקי' דא"צ לברך כמו בשוחט כוי ובפרי תואר כתב באם מיד כששחט בא רוח וכיסה הדם קודם שנפל לארץ כשנתגלה שוב צריך לכסות וודאי בברכה דהא נדחה מעיקרו וחזר ונראה אפי' גבי קדשים אין דיחוי עיי' בו ולפע"ד יש להקשות א"כ למה דחק ש"ס סוכה הנ"ל במתני' דכסהו הרוח חייב היינו מספק י"ל ביותר מתני' כסהו הרוח מיד כששחט והוי דיחוי מעיקרא וכהנ"ל וצע"ק:

והנה הרא"ש בשם בה"ג דמכסה ומברך אח"כ ורוב הפוסקים לא ס"ל כן אלא מברך עובר לעשיתן ואם לא ברך עובר לעשייתו עיין ש"ך יו"ד סי' י"ט ס"ק ג' בשם א"ז דיברך אח"כ וכן בכל המצות חוץ מברכת הנהנין דכבר נהנה ואסור להנות וכו' וכבר הגיע ברכה אחרונה וכיון דאדחי אדחי ע"כ, והנה מ"ש כיון שכבר הגיע ברכה אחרונה צריך הסבר, ונ"ל עפ"י המבואר או"ח סי' רפ"ו דאם יש לפניו שתי תפלות אחת של מנחה ואחת של: מוסף מתפלל של מנחה תחילה כיון שזה זמנה עכשיו וחיובא בא עתה, בכ"מ קודם החיוב מתשלומין, וכי כן אחר שאכל בא זמן חיוב ברכה אחרונה וחיוב ברכה ראשונה הי' תחלה רק הי' יוכל להשלים אבל צריך להקדי' החיוב שעתה זמנו ומאחר שכבר בירך לאחריו איך יברך שוב ברכה שלפני' מאחר שכבר בירך לאחרי' לכן לא יברך ברכה שלפניו כלל, משא"כ במצות כנ"ל להסביר דברי הא"ז והם מלתא בטעמא, והרמב"ם ס"ל בכ"מ לא יברך לאחריו חוץ מטבילת גר וש"ך הליץ בעדו ועיי' פר"ח ופלתי, שוב ראיתי מ"ש בספר כנפי יונה ראי' מירושלמי דברכות עיי' בו והראי' נכונה וברורה לדינו של הרמב"ם:

ולענין ברכת שהחיינו דמברך גבי כיסוי כמבואר בש"ע סי' כ"ח הש"ך נתקשה בו מ"ש מתפילין וציצית ומזוזה דאין מברך שהחיינו ולטעם דמצוה שעושים בשמחה קשה לשמחה מה זו עושה יותר מכל המצות ועיי' פלתי ובתב"ש שכתב איזה תירוצי' על זה, ואומר גם אני בעני' כי ראו חכמינו ז"ל בחכמתם כי יש כמה בני אדם שקשה עליהם להוציא הוצאות לקנות תפילין ציצית ומזוזה ומלבד שלא יעשו בשמחה גם מצטערי' בו לפעמים לכן לא תיקנו לברך שהחיינו, אבל במצות כיסוי אין בו הוצאו' רק ע"ד רחוק שאינו מוצא עפר ששורף כסותו וטליתו זה ע"ד רחוק וע"פ הרוב מצוה זו בחנם אין דבר שבממון בה לכן תיקנו לברך שהחיינו כנ"ל נכון. והא"ש דיובן מה דמייתי שם בתב"ש דבתרומה ומעשרות כיון שמאסף פירותיו מברך שהחיינו היינו הגם דיש בזה הוצאות מ"מ כיון שאז שמאסף פירותיו הביתה לא יקשה עליו לתת דבר מועט מכל מה שאסף ובעין יפה נותן ומברך שהחיינו בטוב לב כנ"ל ועיין:

והנה בש"ע סי' י"ט איתא דלא יכסה עד שיבדוק תחלה הגם שליכא ריעותא לפנינו משא"כ בשחיטה ויפה הסביר הט"ז ועיי' ט"ז או"ח סי' ח' לענין בדיקת הציצית שכתב דברכה לבטלה חמור וצריך לברורי יותר מחשש איסור עיי"ש וצ"ל בשחיטה ג"כ לא נסמך על הרוב במקום ברכה, וצ"ל ג"כ כמ"ש הט"ז כאן בבדיקת ציצית לא נפסיד ע"י שנאמר שיבדוק תחלה ולא יסמוך על הרוב דמ"מ יוכל לברך עובר לעשייתן משא"כ בשחיטה ע"כ יברך אח"כ דסמכינן על הרוב אפי' במקום לא תשא כנ"ל ועיי':

ועיין ש"ך סי' י"ט סק"ב דמייתי תשוב' רש"י דאפי' במקום טריפה לא הוי ברכה לבטלה כיון שמטהר מידי נבילה, וש"ך הקשה עליו מירושלמי דברכות במאי דקאמר חזק' בני מעי' כשרים הם נראה אל"ה למ"ד דמברך אחר השחיטה הי' ראוי' לברך אחר הבדיקה, עיין בספר כנפי יונה דהאריך בגירסת ירושלמי ובישוב שיטת רש"י הנ"ל, ולפע"ד י"ל הגם דס"ל כיון דמטהר מידי נבילה יוכל לברך אבל מ"מ נ"ל למ"ד שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה איך יברך על השחיטה והוא לא שחט דטריפה לא מקרי שחיטה אלא באמת אנן פסקינן דשמה שחיטה רק בכיסוי הדם דכתיב אכילה וא"ש שיטת רש"י דירושלמי י"ל ס"ל לא שמה שחיטה ס"ל שפיר דהי' ראוי' לברך אחר בדיקה כמו אחר שחיטה, אבל לדידן דשמה שחיטה ס"ל לרש"י שפיר כיון דמטהר מידי נבילה מברך על המצוה ומברך שפיר על השחיטה דשמה שחיטה כנ"ל נכון:

מתני' נתערב ביין רואי' אותו כאלו הוא מים וכו' בש"ס זבחים מקשה נימא לענין ביטול איסורי' ג"כ רואי' ולמה מב"מ חד בתרי בטל ומתרץ תנאי היא לענין רואי' וכי כן למ"ד רואי' באמת במב"מ באיסורי' צריך ס' מדאוריי' וכ"כ תוס' שם בדרבא דאמר מב"מ ברובא היינו למ"ד ל"ל רואי' וא"כ מתני' דהכא דס"ל רואי' ע"כ צריך ס' דאוריי' במב"מ, וא"כ רבא דס"ל מב"מ ברובא ס"ל דלא כסתם מתני' וכן ר"י דאמר בע"ז טעמו ולא ממשו ומפרש ר"ת היינו מב"מ דברובא דלא כסתם מתני', ועיין בספר טהרת הקודש פרפרת נאה דקושי' ש"ס ותירוצו רק לר"ל דס"ל הנאת מעי' משא"כ לדידן הנאת גרונו הכל תלוי בהנאת הגרון והרגשתו וכי כן במב"מ שאינו מרגיש מותר עיי"ש ודברי טעם הם וא"ש להלכתא דפסקינן כמתני' דהכא רואי' ופסקי' מב"מ דאוריי' ברובא משום דפסקינן בהנאת גרונו והרגשתו תלי' הכל:

רואי' אותו כאלו הוא מים הקשה תוס' מנ"ל למילף מדם הפר ושעיר דמב"מ לא בטל דלמא הכא לא בטל משום שניכר אדמימות דם השעיר ותירץ שלא הי' בדם השעיר מראה דם רק כהה מראהו ועיי' בתוס' סוטה ט"ו ע"ב בפלוגתא דר' ישמעאל ורבנן בדם הציפור עיי"ש שכתב ג"כ כסברא דהכא, והנה בזבחים הקשה עוד איפכא הוי לי' למילף מדם הפר שקמא קמא בטל כשמערבו וע"כ דעולי' אין מבטלי' זא"ז או מב"מ לא בטל ואי דחוזר וניעור הלא כיון שנידחה אין חוזר:

ונראה ולכ"ע פסול, ונלפע"ד דל"ק דצ"ל מנ"ל להוכיח מידי מדם הפר ושעיר דלמא כך גזירת הכתוב וכך מצותו שיקח מדם הפר ושעיר שמעורבי' ובטל דם השעיר בפר כך הכשר המצוה, אלא דפשוט דעיקר הילפותא מדקרי לי' דם השעיר והלא כבר בטל ואין שם דם השעיר עליו וע"כ דלא בטל, ולפ"ז ל"ק דנילף מדם הפר דקמא קמא בטל הכא חוזר וניעור אח"כ ושם דם הפר חוזר וניעור מאחר שנתרבה אח"כ ושפיר קרי לי' ולקח מדם הפר והזה כיון שלבסוף דם הפר קרו לי' ואי משום דכבר נתבטל ונדחה מה דיחוי שייך כאן כך ציותה התורה שיזרוק מדם הפר כזה שנתבטל וחוזר ונתרבה וחזר שמו עליו ושפיר קרו לי' לבסוף דם הפר כיון ששמו חוזר לו שם עצם דם הפר ומן המצוה לא נדחה כי כן מצותו לערבו ולזורקו אחר העירוב בדם השעיר, וענין דיחוי זה נאמר רק בדם שנתערב במים במקרה כיון שנתבטל פקע שם קדשים מיני' שוב לא ראוי לזריקה כשחוזר וניעור משא"כ בכאן מ"ל אפי' מאן דל"ל חוזר וניעור באיסורי' דוודאי ב"ע מודי' כשמתרבה אח"כ שמצא מין את מינו וניעור ונתחזק ושמו ועצמיותו הדר רק דל"ל שאסורו חוזר כיון שכבר פרח איסורו ונתבטל ברובו שוב לא תהדר אבל בדם הפר שאין אנו דנין רק על שתהדר שמו דם הפר ושם עצמיו' בוודאי הדר ומקרי אח"כ דם הפר ודיחוי לא שייך כמ"ש והבן זה ונכון הוא,: ר"י אומר אין דם מבטל וכו' טעמו דר"י דמב"מ לא בטל וכן ס"ל בדם קדשים. מכאן צ"ע על הרמב"ן בע"ז ע"ג ע"ב שכתב דלהכי מייתי ש"ס תני' כוותי' דרב ושמואל והלא פלוגתא דר"י ורבנן הוא דמר"י לא נשמע רק בקדשים דחמירא וכן בטומאה משא"כ בשאר איסורי', וצ"ע הלא כאן ג"כ ס"ל מב"מ לא בטל, ואם נדחק דמצוה שאני, עדיין צ"ע הלא ר"י ס"ל בסוגי' דטיפת חלב דמב"מ לא בטל ויש לדחוק די"ל איסורי הנאה שאני דחמירי, כי כן מ"ש הרמב"ן עוד שם דהא דקאמר ס"ס בחולין ק' ע"א מכדי רב כר"י ס"ל דמב"מ לא בטל היינו לבתר דמייתי ברייתא ע"כ ר"י היא היינו כיון דרב לאו באיסורי הנאה איירי, אבל עכ"פ הי' לו לומר דר"י ס"ל דווקא בקדשי' ואיסורי הנאה וטומאה וצ"ע:

ועל קושי' רמב"ן למה מייתי ברייתא הלא פלוגתא ישנה דר"י ורבנן הוא, י"ל הנה רב ושמואל אמרו כל איסורי' שבתורה י"ל דדייקו שבתורה ולא אמרו סתם כל איסורי' מב"מ במשהו וכו' מזה נראה כשיטת תוס' לקמן צ"ט ע"ב שאני ציר דזיע' בעלמא דבדרבנן ר"י מודה דבטל ולכן אמרו כל איסורי' שבתורה היינו שמדאורייתא ננהו לאפוקי איסורי דרבנן בטל במב"מ, והנה ר"י דס"ל מב"מ לא בטל לא מוכח אי דווקא בדאורייתא או גם בדרבנן והא דמוכרחי' לתרץ שאני ציר יש פירש אחר דווקא ציר דזיכ' הוא ואין בו ממש כן מפרש הריטב"א, וכן י"ל ג"כ הא דידי' כמ"ש תוס' שם ולכן מייתי מברייתא דקתני שם כי הך לישנא כל איסורי' שבתורה במינו במשהו נראה בפירוש כדס"ל לרב ושמואל בדאוריי' במשהו אבל בדרבנן ברובא כנ"ל וק"ל:

ע"ב תנן התם דם שנתערב במים וכו' נתערב בדם בהמה או בדם החיה וכו' תוס' בזבחים הקשה איך יזרוק הלא היין או דם החולין מקריב עמו והגם שרואי' כאלו הוא מים מ"מ לאו מים ממש הוא ותירץ דמותר להקריב כיון שמכווין להקרבת קדשים עיי"ש מ"ש עוד, ולפע"ד צריך לעיין איך יעלה על המזבח דם חולין הלא כתיב ממשקה ישראל מן המותר לישראל וקאמר לקמן ר"פ גיד הנשה דהא דמקריבי' חלב ודם מצותו בכך שאני ופי' רש"י זה עיקר הקרבן אבל דם בהמה חולין ושר חיה איך יביא ע"ג המזבח מן המשקה ישראל ואיך יאכל המזבח דבר האסור וגם במידי דלאו קדשים ולאו במצות הקרבה הוא יש בו משום מן המשקה כדהתם בר"פ גה"נ דגיד אי אין בגידי' בנ"ט אין בו קדושה וגם אינו בהקרבה רק שאינו חולצו כי יש בו משום מן המשקה ישראל וכן בזה וצ"ע, וצ"ל כיון שעיקר מצותו בדם ובקדשים ע"כ התורה התירה גם בדם חולין שוב אין בו מן המשקה ואפי' לרבנן דרבי דס"ל דגיד בכלל מן המשקה לישראל מ"מ בדם מודים כיון שדם בהמת קדשים מותר גם דם חולין מותר למזבח כן י"ל אבל בחיה קשה לומר כן שדם חיה לא הותר דליכא בקדשים וצ"ל מ"מ איסור דם בחיה ובהמה שוה והותר למזבח, ולפ"ז א"ש מה דנקט בדם בהמה או בדם חיה מאי רבותא בחי' יותר מבהמה ואטו כי רוכלא ליחשב הדמי' ובאמת במתני' כאן צ"ל זה ג"כ וראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכתב דיש לפרש חיה היינו שכבר כיסה מקצת דם חי' ולר"י סגי במקצת דמו ולשיטות דר"י מפרש דברי חכמים במתני' ושוב נתערב דם עוף בדם חיה הנשאר וקמ"ל דבטל בו הגם שדם החיה חייב:

בכיסוי מ"מ כיון שכבר עשה מצותו במקצת הנשאר יש לו דין כדם בהמה ורבותא רבא איכא עכ"ד זצ"ל ושפתי' יוסק ועיי' בת"ש שמסופק באמת בדין זה:

וכל זה במתני' דהכא, אבל בהא דדם קדשים דג"כ אמר בדם בהמה או חיה לא מהכי זה, ולפמ"ש א"ש דרבותא דאפי' בדם חיה דלא צריך לעולם ובהכשר מצוה מ"מ מותר כשדם הקדשים לא נתבטל ורבותא טובא איכא וא"ש אלא שבאמת גוף הדין עדיין צ"ע:

לא שנו אלא שנפלו מים לתוך דם וכו' פי' רש"י לפיכך כל טפה וטפה שנפלה בטלה וכו' צ"ע מה רצה רש"י בזה שנפל טפה טפה הלא אין אנו דני' על ביטול המים רק על ביטול הדם ואולי י"ל שהי' קשה לרש"י קושי' תוס' זבחים הנ"ל איך מעלי' חולין ולזה ס"ל לרש"י דאיירי שנפל טיפה טיפה אלא דבאמת במים ל"צ לזה, כי מותרי' בלא"ה וצ"ל משום יין פי' כן ודוחק, וגם הלא רש"י ס"ל חוזר וניעור בין היתר בין איסור וא"כ נימא חוזר וניעור ועדיין אסור להקריב ולהעלו' וגם דברי ר"ח לא משמע כן וצ"ע. ותוס' בזבחים לא הקשה רק מיין עיי"ש:

ולענין כיסוי אינו כן אין דיחוי אצל מצות פי' רש"י חוזר וניעור וצ"ע על תוס' דהביא כמה ראיו' דאמרינן חוזר' וניעור ולא מייתי סייעתא מכאן דע"כ חוזר וניעור, וכן צ"ע טובא על היש מראשוני' דל"ל חוזר וניעור כלל הלא מדר"פ מוכח דחוזר וניעור ונלפע"ד ליישב ע"פ סברת הר"ן בע"ז שהסביר מה יש בין צירצור לפי חבית וכתב כי בחבית דרך לשפוך לבור ל"א קמא קמא בטל דסוף להריק כהורק דמי' משא"כ בצירצור אין דרך לשפוך עיי"ש ונלפע"ד לומר עד"ז סברא יותר נכונה בכיסוי אם צריך לכסות כל הדם א"כ בששופך מקצת דם לתוך מים ויש במים כדי לבטל חיובא איכא על השופך שישפוך עוד דם האחר כדי להעלות הדם ששפך שיהי' חוזר למראה דם ושוב יכסה הכל אבל אם לא ישפוך עוד יהי' הדם ששפך למים אבד ואיבד מצות כיסוי דם זה ומצוה וחיובא לכסות הכל הגם שיוכל לקיים מצות כיסוי בהנשאר מ"מ לא קיים מצות כיסוי כתקנה וראוי ונכון וחיוב לעשות טצדקי לתקן מה שעוות תחלה ומעוות שיוכל לתקן הוא כשישפוך עוד עד שיהי' חוזר למראי' דם כי מצא מין את מינו, ולכן שפיר לכ"ע בכהאי אמרי' חוזר וניעור כי כל העומד לשפוך כשפוך שעמד לכך מיד וי"ל דרבנן דמתני' ס"ל צריך לכסות הכל וכן מורי' פשטות דבריהם וי"ל איירי בנתערבו ע"י אדם ולא מוכח מכאן כלום ולכן הביא תוס' ממק"א וגם אלו של"ל חוזר וניעור לא תיקשי להו מסוגי' דהכא, ומ"מ צריך ר"פ להא דאין דיחוי דאי יש דיחוי הלא בוודאי מכיון שנפל מיד נתבטל ונדחה הגם שסופו עומד להתערב, מ"מ בטל ברגע שנפל ונדחה וסברת הר"ן מועיל רק להיכי שראוי לערב עוד ולהוריק בו אמרי' לכ"ע חוזר וניעור דלא אמרינן שכבר אבד ולא ניער ולא יצטרף עם שלאחריו כי מתחלה עמד שיתערב ויצטרף ויהי' חוזר לקדמותו, אבל בוודאי עד שלא שפך עוד כבר בטל ומי יעכב כי"ל סברת הר"ן וא"ש דצריך ר"פ לאין דיחוי אצל מצות כנ"ל והוא נכון, שוב הראוני מה שהקשה בפלתי סי' כ"ח לדינא להפוסקים דל"א חוזר וניעור וס"ל בדם שנתערב במים דחייב לכסות והניח בצ"ע ומ"ש לא מעלה ערוכה רק בסוגי' ש"ס ולא לדינא כי פסקי' א"צ לכסות רק מקצת דמו ועיי': בצללתא דדמא עיי' ת"ח דבר נכון וראוי' אליו ויש בו חידש לדינא ועיי' תשובת חתם סופר חיו"ד סי' ע' האריך בדין צללתא דדמא כשהופרש מדם לגמרי אם מותר באכילה עיי' היטב ותמצא נחת:

תוכן העניינים

כתב סופר על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה