כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
חולין · דף פד:
דרש רב עינא אפתחא דר"ג השוחט לחולה בשבת וכו' פי' רש"י כיון שניתן שבת לדחות אצל שחיטה זו וכו' יש לעיין לפי תירץ הרא"ש בפ' יה"כ בסוגי' דמאכילי' קל קל דהא דשוחטי' לחולה ואין מאכילי' אותו נבילות משום דמאוס עליו, וכי כן אין השחיטה דוחה שבת רק משום שמאוס לו לאכול נבילה אבל בשביל המצוה אין דוחי' שבת כי כן לא שייך כיון שכבר ניתן שבת לדחות אצל שחיטה לכן יודחה אצל כיסוי ועיין: תקיעת שופר בגבולין תוכיח וכו' הקשה תוס' הא טעמא דשופר משום שמא יעבירנו והא לא שייך ביו"ט ותירץ דמשום הוצאה אם אשה הוא אסור להוציא שלא לצורך, הנה כבר נתקשו אחרוני' לר"ש דל"ל מתוך איך תוקעין ביו"ט וע"כ צ"ל דלא גזרו ביו"ט שקיל וכן לדידן בטומטם ואדרוגנוס ועיין סוף שאגת ארי' שהאריך וכן בשעה"מ, ולפע"ד ליישב בשנדקדק דתחלה מתחיל תוס' טעמא דשופר:
שמא יעבירנו והיינו ד"א ברה"ר, ושוב בתירץ כתב משום הוצאה והיינו מרשות היחיד לרה"ר כי כן הוא בכ"מ בש"ס וטעמא בעי, וגם הלא באמת לא מצינו משום שיוציא מרה"י לר"ה, עוד יש לדקדק בתוס' דבקושי' לא הזכיר כלל דמותר ביו"ט משום מתוך והקשה בפשיטות ביו"ט מותר דלא שייך זה ובתירץ האריך דביו"ט דאיכא מתוך דווקא בצורך קצת, וליישב הכל נ"ל הנה כבר חידש הגאון פלתי בספרו בינה לעתי' דהיינו בהגה שם משמו זצ"ל ד' אמות הלכתא גמירא וביו"ט ליכא ד"א ברשות הרבים, וכתב לפ"ז פשוט דביו"ט ליכא משום מעביר ד"א כיון שמותר ולכאורה ממ"ש תוס' כאן נראה דל"ל כן דהא תירץ דספק אשה אסור כמו בשבת, אבל נ"ל ע"פ מ"ש תוס' הא דלא גזרו משום מוציא מרה"י לרה"ר דאיכא היכר משא"כ בד"א עיין ר"פ לולב וערבה, והנה נראה דס"ל לתוס' דהגזירה לאו משום טעות בדין דא"כ גם במוציא מרה"י יש לגזור רק שידע שאסור אבל יהי' בהול ויעביר ד"א בלא דע' אבל במוציא מרה"י יזכור ע"י היכר ועיי' פ"י ריש מגילה גבי מגילה בשבת שכתב שי"ל שיטעה בדין שמותר ועיי"ש, ואומר בוודאי לא יטעה שהדין כן שמותר להוציא מהיכי תיתי יחדשו דינים ויתירו לעצמם במקום מצוה, אבל נ"ל ביו"ט שמותר להוציא באמת משום מתוך וכולם מוציא' בידים רק אנדרוגנס נאסר להוציא הגם שמחויב מספק מ"מ אולי אשה הוא אסור להוציא כמ"ש תוס' וכיון שרואה אנדרוגנס זה מי שמחויב במצוה יוציא מרה"י ויודע בנפשו שג"כ מחויב יחשוב ויטעה שג"כ מותר לו להוציא ולא יבין לחלק בין עצמו לכ"ע ולכן הי' לנו לגזור שיוציא היינו מרה"י לרה"ר הגם בשבת עצמו לא גזרינן משום שיוציא מרה"י כיון דאיכא היכר היינו משום שאין מקום לטעו' בדין שכ"ע אסור להוציא מרה"י אבל ביו"ט דכ"ע מותר משום מצוה ומתוך שפיר יש לגזור שאנדרוגנס יטעה בדינא ומעתה א"ש דתוס' בקושי' הקשה בפשיטות דבשבת הטעם משום שמא יעבירנו וזה לא שייך ביו"ט, כוונתו לאו משום מתוך רק דביו"ט ליכא שמא יעבירנו ד"א דמותר לגמרי ביו"ט, ותירץ דשייך נמי ביו"ט היינו הגזירה דאם אשה אסור להוציא לצרכה נקט הוצאה היינו מרה"י לרה"ר וזה אסור ביו"ט ושייך באנדרוגנס ושוב פלפל במתוך כי בהוצאה צריך למתוך ומיושבי' הדקדוקי' בתוס':
והא"ש דב"ק בב"ש איך תוקעין נגזור דל"ל מתוך דהא משום ד"א ליכא ומשום הוצאה מרה"י הלא איכא היכר וטעות דדינא ליכא ביו"ט דהא לדידי' כ"ע אין מוציאי' ביו"ט מרה"י לר"ה לצורך מצוה וליכא מקום לשום אדם לטעות וא"ש כמובן והוא נכון ויקר: