כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
חולין · דף פג.
בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו וכו' ראיתי בחי' אאמ"ו זצ"ל שנתקשה למה לא חשב גם פורים שמצוה להרבות בבשר ועיי' מג"א סוף הלכות מגילה, [סי' תרצ"ו סקט"ו] וכתב אולי משום שהיו רגילי' בעגלי' בבנה ולא באם כדמשמע בב"מ ע"ח ע"ב וטעמא לא ידענא ע"כ וש"י וצ"ע:
וכדברי ריה"ג בעיה"כ אף בגליל כתב תוס' הא דלא חשוב עריו"ט ראשון של חג משום דכ"ע טרידי בסוכה וכו' ועיי' תויו"ט שהקשה הלא בר"פ מקום שנהגו מבואר דבע"פ טרידי יותר ונהגו שלא לעשות מלאכה ולא כן נהגו בע"ס ופי' רש"י שם שטרידי בפסח וחמץ והנ"ל דבאמת בסוכות ג"כ טרידי ואפשר טרידי ביותר ומ"מ לא נהגו שלא לעשות מלאכה כיון דיש זמן כל היום לא חשו לאשתלי בעשיית סוכה ולולב, אבל בחמץ ופסח שזמנם בהול וקצוב שלא לעשות בע"פ קודם חצות אולי יעברו זמן ביעור ועשיית פסח ואחר חצות מדינא אסור כבתוס' בשם ירושלמי שם ולכן פנוי' אחר חצות להכין הרבה ליו"ט, אבל בע"ס טרודי' במצות סוכה ולולב ולא פנוי' להכין הרבה ליו"ט כנ"ל נכון. שוב ראיתי מ"ש צל"ח ר"פ מקום שנהגו בישוב קושי' הה"מ עיי"ש ודבריו נוטי' לדברי ע"ש:
אמר ר"י אימתי בזמן שאין לו ריוח, שיטת הרמב"ם אין לו ריוח היינו לא בסוף היום ויש לו ריוח היינו תחלת היום, וכבר הקשו עליו נהפוך הוא בסוף היום ישחוט למחר ועכ"פ אין סברא שישחוט ביותר היום משיש לו ריוח כל היום, ולפע"ד לפרש דברי ר"י ע"ד פירש רמב"ם אין לו ריוח היינו סוף היום אבל לא כטעמו של רמב"ם, ונ"ל ע"פ שפי' רש"י המוכר צריך להודיעו שמא כבר נשחטה, נראה דלכן צריך שיאמר לו המוכר שמא כשמוכר זו כבר נשחטה האחרת, והנה י"ל בוודאי הגם דשכיח שלוקחי' סמוך ליו"ט ומכ"ש בעיו"ט ששוחטי' לצורך יו"ט מ"מ לאו וודאי הוא רק קרוב הוא וגם הא רק ספק אולי כבר שחטה הראשון ואולי לא ועדיין מותר לשני לשחוט וכי כן יש להקל דהוי כעין ס"ס שמא לא לקחה הראשון לשחיטה ושמא עדיין לא שחטה גם אם לקחה לשחיטה. אלא דאם לוקח שני בסוף היום אמרינן קרוב לוודאי אם לקחה הראשון לשחיטה כבר שחטה ולא ימתין עד סוף היום עת ינטו צללי ערב, אבל כשלקחה בבוקר או באמצע יום ספיקא הוא והיינו דאמר ר"י אימתי בזמן שאין לו ריוח היינו כשקונה סוף היום בוודאי לא ימתין הראשון כ"כ וכיון שקרוב שלצורך יו"ט קנאה לכן צריך שיאמר לו ואסור לו לשחוט, אבל ביש ריוח א"צ להודיעו כי איכא ספיקי טובא, ומודה ר"י במוכר את האם לחתן וכ"ו בידוע ששניהם שוחטי' ביום א' היינו שאז וודאי גמור ששני לקחו לשחיטה וליכא רק ספק אם קדם הראשון וחד ספיקא הוא צריך להודיע לשני ואז אסור לו לשחוט כנ"ל ועיי':
תנא אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע, והכה שיטות רוב הפוסקים דכל השנה א"צ לשאול אבל הרמב"ן ס"ל דבכל השנה צריך לשאול והקשה הרא"ש והרשב"א א"כ למה בד' פרקי' אמרו שהמוכר צריך להודיעו ולא הטילו על הלוקח שצריך לשאול ועוד הקשה רשב"א בנכרי דא"א לסמוך על הגדתו מאי איכא למימר וע"כ דאיכא ספיקי טובא ולכן א"צ לשאול כלל, ונ"ל ליישב קושי' מנכרי י"ל דבוודאי איכא ספיקי טובא מ"מ היכי דאיכא לברורי צריך לברר וצריך לשאול אבל בנכרי דלא מועיל הגדתו וא"א לברר סמכי' על הספיקו' טובא ומותר לקנו' ממנו כנ"ל פשוט:
וקושי' אחרינא, למה בד' פרקים הטילו על המוכר ומי יחוש חוץ מלוקח ישאל כמו בכל השנה, ונ"ל דחכמים ראו והבינו כי יצאו כמה מכשולי' שימכרו אם ובתה ביום א' ואמרו בכל השנה שישאל הלוקח כי עליו מוטל להציל עצמו ומ"מ לא יצאנו החשש אולי ישכח הלוקח לשאול מ"מ יותר לא הי' ביכלתם לעשות, וביותר יזכור הלוקח ממוכר כי המכשיל ללוקח הוא שיעשה איסור, אבל בד' פרקי' אם יטילו על המוכר שיודיעו אם לא יודיעו יהי' המקח בטל כשנתוודע למוכר המוכר ביותר יזכור מלוקח כי חושש אולי יתוודע לו ויבטל מקחו, אבל ללוקח לא איכפת לפעמים כ"כ להציל עצמו מאיסור וביותר אדם בהול על ממונו וראו חכמים שטוב יותר להטיל על המוכר מעל לוקח, אבל בכל השנה גם אם יאמרו שהחיוב על המוכר להודיע מ"מ אם לא יודיעו לא יתבטל המקח כמבואר בר"ן כיון שאין לו טענה שבוודאי לקח לשחיטה רק בד' פרקי' ולכן אין המקח בטל וכי כן לא פעלו כלום כשיתקנו שהמוכר צריך לשאול מ"מ לא יהי' בו פסידא דממון רק המכשיל שמכשיל לחבירו ביותר יהי' זריז הלוקח לשאול כשיטיל עליו שלא יעשה:
איסור בידים ומיושב קושי' ראשונים היטב הדק לפענ"ד והוא נכון: סליק חי' פ' או"ב בעזה"י ברוך הוא וברוך שמו שעזרני עד כאן: חי' פרק כסוי הדם:
שחט חי' ואח"כ בהמה פטור מלכסות בהמה ואח"כ חי' חייב לכסות, הנה הרי"ף השמיט הך ברייתא ועיין ש"ך סי' כ"ח ע"פ קושי' תוס' לגרור ולכסי' וס"ל לרי"ף לאמת כן עיי"ש, והכה הא דלא הביא שחט בהמה ואח"כ חיה שפיר י"ל דפשיטא דצריך לכסות וגם למטה חייב ולגרר וס"ל להרי"ף דכוונת הברייתא ג"כ חייב שצריך לגרר זה מזה וכיון דמייתי דר"ז דם שע"ג סכין גוררו, תו ל"צ להביא הא דחייב וכעין זה כתבו אחרוני', אבל הא' דקתני בברייתא חיה ואח"כ בהמה פטור קשה אם אפשר לגרר מ"ט דברייתא דפוטר ואיך התחכם הרי"ף נגד הברייתא ולכן נלפע"ד ליישב, הנה הל"ח ומביאו בתב"ש כתב דחי' ואח"כ בהמה א"צ לגרר דהוי ככסהו הרוח דפטור ובתב"ש מסתפק אולי דווקא בדבר שמכסי' בו פטור משא"כ בדם, וכתב בהמה ואח"כ חי' בוודאי לא שייך לומר כסאו הרוח למטה כיון דעכ"פ מצות כיסוי למעלה שוב גם שלמטה חייב משא"כ בבהמה ע"ג חיה עיין בו סי' כ"ח ס"ק כ"ו, ואני אומר במח"כ דגאוני' אלו הא דאמרי' לקמן כסהו הרוח פטור היינו בשכסהו הרוח מאליו א"צ לעשות טצדקי לגלות כדי לכסות רק כשחזר ונתגלה מאליו, אבל כאן ששחט בהמה ע"ג חיה ובידים כסהו בדבר אחר חייב לגררו ולכסותו אם אפשר כנ"ל נכון ופשוט:
אבל כנ"ל דיש לעיין לפי המבואר לקמן דחזר ונתגלה צריך לכסות ואמר ר"פ זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות, ובש"ס סוכה פ' לולב הגזול דחי דאין ראי' מכאן די"ל ספוקי מספקא לי' אי יש דחוי או לא ומכסה מספק עיי"ש ובתוס' שכתב הגם בדבר שהוא בידו לכ"ע אין דיחוי אפי' בקדשי' ובכסהו הרוח הי' בידו מ"מ כיון שאינו מחויב דומה לדיחוי כאלו לא הי' בידו עיי"ש היטב והנה יש לדון לפ"ז בשחט חיה ואח"כ בהמה כשיקרוש שחייב לגרר ולכסה כמ"ש מ"מ י"ל דתלי' אי יש דיחוי אצל מצות דלמ"ד יש דיחוי א"כ פטור לגרר הגם שמחויב לגרר מ"מ לא הי' בידו עד שלא נקרש וגם אין וודאי שנקרש עד שלא נתערב כמ"ש הש"ך ואחרונים ולכן גם כשנקרש זה לעצמו וזה לעצמו מ"מ פטור מלגרר זה מזה כיון שהי' נדחה פעם ותלי' בספק אם יש דיחוי אצל מצות ומספק צריך לכסות בלא ברכה, והא"ש די"ל דבריי' ס"ל יש דיחוי אצל מצות ולכן פוטר לכסות והרי"ף לא הביא זה דס"ל כר"פ לקמן חזר ונתגלה חייב לכסות עכ"פ מספיקא דדינא כן בזה ולכן השמיט דין דחיה ואח"כ בהמה, והא דבהמה ואח"כ חי' דחייב כבר כתבנו דל"ק דפשיטא דצריך לכסות למעלה ואפי' למטה כשיקרש חייב כדר"ז צריך לגרר דם שע"ג סכין, ולא צריכנא להא דתב"ש דכתב דחי' ע"ג בהמה לא הוי ככסהו הרוח כיון שעכ"פ חייב לכסות למעלה, ולפמ"ש א"ש ביותר בחי' ע"ג בהמה לא שייך דיחוי כלל כיון שהי' דחוי מעיקרא וחוזר ונראה אפי' גבי קדשים כמבואר, משא"כ בהמה ע"ג חיה קודם ששחט הבהמה הי' נראה ושוב כששחט הבהמה עלי' נדחה וכשמגררו חוזר ונרא' וס"ל לברייתא יש דחוי ולדינא מספקא לן וחייב מספק ומיושב הרי"ף, ומיושב ג"כ מה דמייתי הטור משם בעל העטור ולא משמא דגמרא ועיי' ב"י ש"ך וט"ז, ולהנ"ל כי היה מקום לומר כהנ"ל וכהרי"ף ובעל העיטור ל"ל זה אולי ס"ל דלא שייך דחוי דלא הי' פטור דס"ל דווקא כסהו הרוח הוי כמכוסה ולא בחי' או סברא אמרו ועכ"פ ניחא לשון הטור עיי' בכ"ז וק"ל: