כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
חולין · דף פב.
עגלה ערופה אינה משנה, הקשה תוס' יאמר כתנאי כדאמר בכריתות דתנאי פליגי בהכי ונדחק, ונלפע"ד ליישב לפמ"ש תוס' קידושין נ"ז דהא דמשמע שם דיליף תנא דבריי' ציפורי מצורע מע"ע מכשיר ממכפר בחוץ ובכריתות נראה איפכא דילפי' ע"ע מצ"מ, ותירץ דתחלה ילפי' צ"מ מע"ע שיש בו איסור ואפי' במשולחת וע"כ מחיי' ושוב ילפי' ע"ע מיני' דג"כ אסור מחיי' עיי"ש, ולפ"ז אי לא ילפי' מכשיר ממכפר וצ"פ מותר מחיי' גם ע"ע דנאסר מחיי' לא ידענו והנה בקידושין שם מייתי הברייתא דשחט בלא עזוב וש"ת דמוכח דר"ש ס"ל צפורי מצורע אח"מ נאסר וכי כן א"א שסובר כתנא דבי ר"י דע"ע מחיי' נאסר דכיון דלא יליף מכשיר ממכפר א"כ מנ"ל דע"ע מחיי' נאסר ולכן לא יוכל לתרץ מתני' דהכא כהאי תנא דר"ש דמתני' ע"כ ל"ל כהאי תנא, אלא בלא מתני' דסוטה לא יוכל להקשות איך ר"ש ס"ל ע"ע מחיי' נאסר והלא ל"ל ממכשיר מכפר וה"ה איפכא דאולי מסברת חוץ ע"ע מחיי' נאסר או מדרשא אחרת. אבל כדמייתי מתני' דסוטה לא יוכל לומר מתני' דהכא כהאי תנא דבי ר"י דהא ע"כ לא ס"ל כוותי' דבי ר"י לא יליף ע"ע רק מצפורי מצורע וכהנ"ל וא"ש עיי', והא"ש בזה דמקשה ש"ס לר"ל מדיליף מקיחה קיחה ולא מייתי מדרש מכשר כמכפר י"ל מדרש זה ל"ק די"ל דלכן לא מוקי מתני' כהאי תנא כמ"ש דע"כ ר"ש ל"ל מכשיר כמכפר ולא יליף מזה, אבל מדאמרי' יליף קיחה קיחה ע"כ דס"ל מדרשא אחר' בע"ע כר"י מכפרה כתיב בה קשה שפיר יתרץ ר"ל מתני' כך עיין היטיב כי קצרתי וק"ל:
והנה הקשה תוס' מש"ס יומא דאמר רבא בשעיר המשתלח דחיתו לצוק זו הוא שחיטתו ה"כ נימא עריפתו זו היא שחיטתו, ונ"ל דסברת רבא דחיתו לצוק זו היא שחיטתו היינו בבהמה שאפשר לשוחטה כראוי' ועומדת לשחיטה והוא נוחר ומעקר לאו שחיטה מקרי גבי בהמה זו ששחיטתה לשוחטה באופן שתהי' ראוי' מכח השחיטה לאכילה משא"כ שעיר המשתלח שכבר אסור והוקדש וא"א להתיר כיון שכבר עלה עליו הגורל לעזאזל כי כן רק דחיתו שחיטתו. וכ"ז בשעיר המשתלח שכבר עומד רק לדחי' וא"א שחיטה אחר' בה, אבל בעגל אם לא נאסר מחיי' כדאי' מנ"ל השתא א"כ גם לאחר ירידה לאיתן עדיין אין עגל זו עומד לכך דיוכל לשחוט ולאכול הגם שעל הב"ד מונח חיובא להביא עגל ולעורפו אבל אין צריך זה דווקא ואין עומד עגל זה עדיין רק לערפו וכשר לשחוט ולאכול לא אמרינן עריפתה זו היא שחיטה וחילוק גדול איכא בינו לשעיר כנ"ל נכון ומיושב קושי' תוס' הנ"ל ועיי', ול"ק ג"כ מש"ס פ' חטאת העוף ע' ע"ב דעריפה מטהר עיי"ש דיליף מכפרה כתיב בה כקדשים והיינו אי מחיי' נאסר שפיר י"ל עריפתה זו שחיטתה וק"ל:
אלא אמר ר"ח ב"א אמר ר"י ע"ע אינה משנה והנה הרמב"ם פ"י מהלכות רוצח פסק דע"ע משעת ירידה לנחל איתן אסור ופסק דנמצא ההורג תצא ותרע' בעדר והוא נגד ש"ס דהכא דס"ל אם מחיי' נאסר א"א שתצא ותרע' וכבר הקשה עליו בכ"מ שם ונדחק דס"ל לאמת כקושי' תוס' דלמא משום דאדעתא דהכי לא אקדשי' אבל לא ביאר הלא ש"ס דהכא ע"כ לא ס"ל זה לסברא, ונלפע"ד ליישב, דהנה הרמב"ם שם בהלכה זי"ן כתב נמצאו העדים זוממים כיצד וכו' הרי זה מותר בהנאה, ובהלכה שלאחריו כתב נמצא ההורג תצא ותרע וכו' וכתב הכ"מ נמצא זוממי' נפקא לי' מש"ס כריתות פ"ד עיי"ש, וצ"ל למה הקדים דין דגמרא מדין דמתני' נמצא ההורג, וגם מאחר שבנמצא ההורג תצא ותרע' מכ"ש ע"פ עדים ודקדוקי' אלו צ"ע אבל נ"ל דרמב"ם ס"ל די"ל דמתני' דסוטה תצא ותרע' ס"ל ג"כ דע"ע מחיי' נאסר ומ"מ תצא: ותרע' הגם דכתב תוס' דלא אסקו אדעתי' שימצא ההורג היינו באם הפרישו העגל שלא ע"פ עדים אבל באופן שכתב הרמב"ם שם שבא תחלה ע"א ואמר שראהו, ושוב הכחישוהו העדים והפרישו עגל בוודאי סלקא אדעתי' שיבא ברגליו או יוזמו וקו"ח מה באשם תלוי דפליגו אמוראי וס"ל לרב בכריתות אם הפריש ע"פ עדים שתצא בעדר שבקל שיוזמו ומה התם לא הי' מי שאמר נגד עדים מכ"ש כאן שתחלה בא ע"א ואמר שראוהו רק אח"כ באו שנים מכחישי' ותורה האמינו שנים ביותר אבל מסקו אדעתי' ביותר שאולי יבואו עדים ויזימו אלו ויתקיימו דברי הע"א שאמר שראוהו וקו"ח מהתם ובאופן זה הגם שנאסר מ"מ תרעה בעדר הגם באשם תלוי לא פסקינן כן דגם בעדים לא תצא היינו כמפורש התם משום שלבו נוקפו גמר ומקדש וזה לא שייך כאן רק כתב תוס' דלא שכיח אבל באופן הנ"ל שכיח ושכיח ובהכי איירי מתני' דסוטה והא"ש דכתב רמב"ם תחלה דין דהוזמו העדים כגון שבא ע"א ובאו עדים והכחישוהו ושוב הוזמו דמותר בהנאה כיון דאסקו אדעתי' ושוב כתב נמצא ההורג קאי אלעיל דתחלה בא ע"א ושוב הוכחש והופרש עגל ושוב נמצא ההורג ולא הוזמו העדי' רק בא ברגליו וזה דין דמתני' תצא ותרע' בעדר והא דהקשה ש"ס כאן ממתני' דסוטה ולא משני מתני' בהכי איירי שהופרש ע"פ עדים וכהנ"ל י"ל לרב שם דס"ל בהופרש עדים גם באשם תלוי חכמים מודים לר"מ דתצא לחולין וע"כ מתני' שם שלא ע"פ עדים וע"ז קאי משא"כ בע"ע ועלה קאי שדין ע"ע משונה וע"כ בלא עדים שבזה משונה ע"ע מאשם תלוי ושפיר מקשה כאן וע"כ אינה משנה משא"כ להלכתא דפסק הרמב"ם באשם תלוי דאפילו בעדים לא תצא בעדר שפיר י"ל מתני' בעדים ועלה קאי משא"כ בע"ע ופסק הרמב"ם שפיר, והגם דר"י ס"ל שם דבאשם תלוי גם בעדי' לא תצא ומסקנת ש"ס דר"י אמר אינה משנה ולפמ"ש לשיטתו לא צ"ל כן ל"ק או דלא גרס הרמב"ם ר"י או דר"י דחק לי' לאוקמי מתניתין דווקא בעדים, אבל מדפסק ר' ינאי ור"ל שאסור מחיי' והעיד מברייתא כן ולכן פסק הרמב"ם דלא כר"י כמ"ש כ"מ שם וס"ל לרמב"ם א"כ אינה משנה הא ס"ל דנאסר וע"כ דס"ל לתרץ כהנ"ל כנ"ל והוא נכון מאוד בישוב רמב"ם הנ"ל ועיין היטב בכ"ז:
לענין דינא תנן. עיין רשב"א שהקשה הכא רוב שוורים לרדי' ולא לשחיטה ותירץ דווקא שור דרב תבואו' בכח שור משא"כ בפרה, ותמיה לי הלא קתני שנים שלקחו פרה ובנה איזה שלקח ראשון ישחוט ראשון משמע דאיזה שלקח ראשון היינו גם אם לקח הראשון הבן ושני פרה מ"מ ישחוט הראשון והלא הבן הוא שור לחרישה ודוחק דבנה היינו עגל וצל"ע:
ונשכר דקאכל בשרא מכאן הוציא הבה"ג דאסור באכילה ליומא ועיין תב"ש (סי' ט"ז אות י') האריך אם גם לאחרינא אסור ועיי' פמ"ג (סי' ט"ז בש"ד סק"ג ד"ה כתב מ"ש מבטל איסור לכתחלה לא אסר רק לדידי', ולפע"ד לחלק דמבטל איסור דתלי' בכוונה דהא מותר לבטל איסור כדי לשופכו ולאבדו אח"כ רק לבטל לאכול אסור כמבואר ביו"ד סי' צ"ט וסי' פ"ג סי"ג] וכי כן אם מכווין לאכול לעצמו אסור לו או למי שביטל עבורו לאוכלו אבל למי שלא נתבטל בשבילו מותר דהא אין בגוף מעשה ביטול איסור רק משום שכיוון לאכול ממנו ולמי שנתכווין שיאכל אסור ולא לזולתו, משא"כ באיסור או"ב גם כששוחט וצריך לדם ולהשליך הבשר לאיבוד אסור משום או"ב וגוף מעשה שחיטה אסור ונעבדה בו עבירה לכן לכ"ע אסור כנ"ל ועיי':
ודע דמסופקני בשוחט בהמת נכרי או"ב אם אסור משום קנסא דבה"ג הנ"ל נימא של נכרי ולא קנסו, ומה שהבאנו לספק זה מהא דירושלמי פסחים פרק ב' הלכה ב' פליגי אמוראי בישראל שקיבל אחריות אחמצו של גוי אי אסור או לא ומפרש התם טעמא דמתיר חמצו של נכרי הוא וישראל הוא דעבר עליו והיינו של נכרי לא קנסו ועיין בחק יעקב [סי' או"ח סי' ת"מ סק"ד] שמביא פלוגתא זו ופשיטא לי' דבדרבנן יש לנו לפסוק להקל ועיין פמ"ג סי' הנ"ל, וכי כן באו"ב של נכרי ג"כ י"ל האי סברא בשל גוי לא קנסו חכמים או אולי י"ל שאני התם דלא מתהני ממעשיו מה שקיבל עליו אחריות לכן לא קנסו בשל נכרי משא"כ כאן קנסו כדי שלא יהנה ממעשיו דאיסור ששחט היתה כדי לאכול וצ"ע:
והנה כבר כתבתי בסוגי' דהרהינו הנ"ל בדין דירושלמי הנ"ל והוא, דיש שני מיני קנסות בדרבנן יש שקנסו הגברא ויש שקנסו החפץ קנס גברא הוא במבטל לכתחלה שאסור לו לאכול והחפץ עצמו מותר וכן במבשל בשבת לדידי' לעולם אוסר ולאחרינא מותר עכ"פ למוצאי שבת וכדומה ועיין ש"ס מ"ק [י"ג א'] בשביעי' אי קנסו בנו אחריו עיי"ש ויש שקנסו החפץ שנעבדה בו עבירה וחמץ קנסו החפץ שאסור בשעבר עליו לכ"ע ועיין ר"ן פסחים במתני' חמצו של ישראל אחה"פ דמייתי ראי' מש"ס ריש חולין דגם לכ"ע אסור עיי"ש, וע"כ שהניחו איסור על החפץ, וכי:
כן נ"ל בהא פליגי אמוראי בשל נכרי וישראל עבר עליו אם הטילו איסור על החפץ ואסרוהו לכ"ע ככל דבר איסור או לא והיינו דפליגו בלשון אסור או מותר היינו החפץ אסור או לא, מאן דאמר מותר ס"ל מסברא כיון שהחפץ של נכרי לא הטילו חכמים איסור על חפץ של נכרי אבל לכ"ע גברא בוודאי קנסו שלא יהנה מחמץ שעשה בו עבירה ומה לי אם הוא של נכרי או של ישראל עכ"פ על דידי' אסרו דבר זה שעשה בו עבירה כנ"ל ושם בארה באר היטב לדינא עיי"ש, וכי כן אומר אני ג"כ בדין או"ב פשוט דהשוחט אסור לאכול ממנו אפי' בשל נכרי, אבל לאסור לכ"ע שחידשו אחרונים כמ"ש לעיל יש לצדד להקל בשל נכרי דיש לדמותו לפלוגתא דאמוראי בחמץ ובדרבנן אזלינן להקל כנ"ל ויש לעיין עוד לדינא וצ"ע:
ועיין בפמ"ג סי' ט"ז בש"ד סק"ג ד"ה וראיתי] דמייתי מי שהקשה שתאסר או"ב משום כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד וכו' וכתב כי לפמ"ש מהרי"ט דלכן השוחט בשבת ל"א כל מלתא כיון דבזמנא תלי' אסורא ולא בגופו כן י"ל באו"ב דביומא תלי' האיסור, ולפע"ד יש לפקפק דגבי או"ב מ"מ תלי' האיסור בגופו שהוא בנו של הנשחט ושאר בהמה שרי לשוחטו היום משא"כ בשבת לא תלי' רק ביומא שאסור בעשיית מלאכה ולאו מלאכת השחיטה דווקא אסור שנאמר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעבוד וכו' דלא ציותה תורה שלא תעשה שחיטה זו רק כל מלאכה לא תעשה ביום זה כנ"ל ועיי', ומ"ש עוד דמדאיצטרך לאסור מחוסר זמן לגבוה ע"כ דלהדיוט שרי ולא אמרינן כל מילתא דאמר רחמנא ל"ת וכו' וכדאמר ש"ס לקמן קט"ו ע"א לענין ל"ת כ"ת דליכא באו"ב דמאיצטרך לאסור לגבוה, נ"ל דיש לדחות די"ל דצריך לאסור לגבוה כגון בשחט קטן דלאו בר חיובא הוא ואי קטן לאו בני כוונה מ"מ בלא הביא סימני גדלו' וגם לא סימני סריס ונעשה גדול בחיוב לרוב שנותיו כמ"ש תוס' ב"ב ופשיטא דבר כוונה הוא קודם לזה, וצריך קרא לאסור בכה"ג מ"מ לגבוה משום מחוסר זמן אבל ש"ס הוכיח שפיר דאי אסור משום ל"ת כ"ת א"כ אפי' בקטן ונכרי תועבה הוא בב"ח ועיין רש"י לקמן ובאו"ב גם בשחט קטן תועבה הוא ומדאסור לגבוה ע"כ דלא אסור משום תועבה כנ"ל ועיין, וגם לא שייך כאן כללו של מהרי"ט דל"א כל מלתא וכו' לא מהני רק בשנאמר כן לא עשה איסור ועיין בחות דעת בסוף הספר שישב בזה מהא דהשוחט בשבת, וכאן לא שייך זה דהא אי נימא לא מהני הוא נוחר ומעקר ופטור משום או"ב וצ"ע:
זריז ונשכר בטור [יו"ד סי' ט"ז] הביא הא על לקחו משני' ועיין בט"ז וש"ך שנתקשו דבש"ס קאי על א' וראיתי בחי' אאמ"ו זצ"ל דבר נכון שכתב די"ל הא דאמר ונשכר שאכל בשרא פשיטא ומזה הוכיח בה"ג דינו, אבל י"ל דה"א כיון שהפסיד לחבירו וקדמו ושחט בדין שיטול חבירו היום הבשר ויאכל ולמחר ישחט חבירו ויתן לו קמ"ל דנשכר דאוכל בשר היום ולא צריך ליתנו לחבירו, וטעמא בעי למה באמת ונ"ל דברייתא ס"ל דלא דנינן דינא דגרמי והלא זה רק גורם בעלמא ומ"מ רבותא איכא אבל להלכתא פסקינן דינא דגרמי לכן מייתי הטור רק בלקח משנים עכ"ד הק' וש"י:
ע"ב אם כן לכתוב לא תשחטו וכו' עיי' תבואת שור סי' ט"ו שכתב דאפי' שנים שוחטי' מ"מ חייבין ולא אמרינן שנים ששחטו פטורי' כמו שנים שעשו מלאכה עיין בו, ועיין רמב"ם פ"ט מכלאים שכתב במנהיג בכלאים אפי' עשרה חייבין כראה דפשיטא לי' דווקא בשבת שנים פטורי' ולא בשאר איסורי', ועיין בסוף ספר מקור חיים על הלכות פסח בהגהותיו בהלכות שבת שחקר בשתי בהמות בעגלה א' אי נאמר שנים שעשו מלאכה וליכא שביתת בהמתו ג"כ מפשט פשיטא לי' דווקא באיסור סקילה דשבת אמרינן כן ובגוף חקירתו בשתי בהמות נ"ל דא"א דלפעמים אחת מושכת ואחת נסוג אחור ובהעלמת עין מעט א' עושה מלאכה וחייב וכבר הארכתי בזה בגליון ש"ע או"ח סלי עיי"ש:
ממאי מדתנן הזורע כלאים אילימא בזאח"ז תנינא נזיר שהי' שותה יין כתב תוס' דאע"ג דכמה פעמים קתני בברייתא מאי דתני במתני' מ"מ הול"ל באותו הלשון, וצ"ע דלמא הך ברייתא דזורע כלאי' ס"ל התראת ספק לא שמה התראה והלא אל תשתה התראת ספק הוא, אבל מתני' אתי' כמ"ד התראת ספק שמה התראה ולכן לא אמר בלשון המתני', מזה נראה ראי' מוכרחת לסברת תוס' גיטין ר"פ השולח [ל"ג ל' ד"ה ומפקעינהו] דאל תשתה לא הוי התראת ספק כיון שעד עתה לא שאל גם עתה לא ישאל עיי"ש, ולכאורה ראי' תוס' מהא דאל תשתה ליכא ראי' דלמא מתני' דאל תשתה כתנא דהתראת ספק שמה התראה ולמ"ד לא שמה התראה באמת אין לוקין אבל מכאן איכא ראי' מוכרחת לסברא זו דאל"כ לא מקשה ש"ס מידי תנינא וע"כ דפשיטא לי':
דאין זה בגדר התראת ספק כנ"ל וק"ל: