אור ברסלב
כתב סופר על חולין חולין › דף עה.

כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

חולין · דף עה.

דף עד.

ר"י הגלילי וב"ש אמרו דבר א' צ"ל איך מוכח דבית שמאי כר"י הגלילי י"ל דווקא דגים וכי נצודו זה שחיטתם וימותו בוודאי חוץ ע"י מעשה שיתנם במים ולכן כמתי' חשיבא משא"כ בשליל אם כי כשחוט הוא מ"מ לא ימות כי יחי' עד שיעשה מעשה וימיתו וי"ל בית שמאי כרבנן ס"ל, ולתוס' שפי' במקרטע י"ל קצת וצ"ע:

בעי ר"ח נולדו בה סימני טריפה וכו' צ"ב הלא בבהמה עצמה דטרפה אוסרה ואינה חי' למ"ד כך מקבלת טומאה כמבואר, ואיך מסופק שדגים לא יקבלו טומאה אם אינם חיים ע"י נקובתן וזה בוודאי קשה מאי דאמר תבעי למ"ד אינה חי' דווקא בהמה, יהיו דגים כבהמה מ"מ אינם מקבלי' טומאה כבהמה והי' מקום לומר דכוונת הש"ס דאפי' למ"ד אינה חי' וא"כ גם בבהמה טריפה אינה חי' ומ"מ מקבלת טומאה ולא חשוב מתו י"ל כיון דמחוסר שחיטה הוי כחי כמו דאיתא בפ' העור ורוטב דטמאה לישראל וכשירה בב"נ אפי' שחטה מקבלת טומאה וכשירה לישראל ע"י שחיטה כמת נחשבת וי"ל דכל שחסר מעשה שחיטה כחי תחשב, משא"כ גבי דגים ולכן מבעי' לש"ס בדגים ומחלק דלא נילוף מבהמה לא מבעי' למ"ד טריפה חי' י"ל בבהמה לכן נמי אינה מקבלת טומאה אבל דגים אינם חיים ומקבלי' טומאה וכן למ"ד אינה חי' מ"מ יש לחלק דמחוסר שחיטה כן הי' מקום לומר אלא דרש"י לא מפרש כן עיי' וא"כ צל"ע:

דהושיט ידו למעי בהמה וכו' הנה הרמב"ם מפרש דר"י ור"ל בכל חלב שליל ב"ט חי פליגו, ועיין חי' ר"ן דלמה פליגו בתלש חלב במעי בהמה וכתב דלרבותא דר"ל דאפי' בכה"ג מתיר, וצ"ל:

אם ס"ל לרמב"ם דיותר מסתבר לאסור בהושיט ידו למעי בהמה א"כ מנ"ל לרמב"ם להעמיד כר"י דבכל חלב בשליל פליג, ונ"ל לולי דברי הר"ן דרמב"ם ס"ל דוודאי אם נאסר החלב במעי הבהמה שוב לא תתיר השחיטה דשחט הלא מתיר רק הבשר וכ"כ חי' ר"ן לר"ל וס"ל לרמב"ם דגם ר"י ס"ל כן ולית מאן דיוכל לפלוג על זה וע"כ ר"י ס"ל דבאמת חלב שליל לעולם לא תיתר, ונקטו הפלוגתא בהושיט ידו דאיכא רבותא יותר לר"י דהא חזינן דר"ל ס"ל דאוירא גרם ואפי' לר"מ מתיר בהושיט ידו, וא"כ אי נקטו פלוגתיי' בשליל שכבר יצא ה"א בזה אוסר ר"י משום דהי' אוירא אבל בתולש ממעי אמו מודה קמ"ל דגם בזה אוסר וכ"ש בשיצא כנ"ל פשוט לרמב"ם וק"ל:

והנה הרשב"א בפג"ה כתב דהרי"ף ס"ל דגיד אסור וחלבו מותר והוכיח מדכתב הרי"ף כאן דחלבו מותר ודמו אסור ולא כתב דגידו מותר וע"כ דס"ל דאסור, אבל צ"ע מה שני חלבו וגידו והלא במתני' פג"ה דימה להדדי לכאורה, ונ"ל דס"ל להרי"ף הא דדמו אסור וכבר הארכנו לעיל בקושי' הר"ן מאי שני דמו מחלבו וגידו. ונ"ל די"ל ע"פ ש"ס פסחים סוגי' דחזקי' ור"א דאמר כשהותר בשרו חלבו וגידו הותרה וכתב תוס' שם דע"כ דמו אינו בכלל בשרו דאל"כ גם דמו בכלל ולא מקשה ש"ס שוב על דמו עיי"ש וכי כן י"ל ג"כ דמכל בבהמה מרבינן חלבו וגידו דבכלל בהמה הוא ובכלל בשר משא"כ דמו כנ"ל ומצאתי אחרי רואי בספר ראש יוסף שכ"כ וק"ל, אלא דלפי דקאמר ש"ס שם דלמ"ד אין בגידין בנ"ט גם גידו אין בכלל בשר א"כ גם גיד דשליל מנ"ל, ומעתה י"ל דמתני' לקמן דקתני פלוגתא דר"ח ור"מ בשליל דגיד ואזלו לשיטתיי' דר"י ס"ל יש בגידין בנ"ט כמבואר וכן ר"מ ס"ל גה"נ של נבילה אסור ולכן לשיטתייהו אזלו דמדין גיד יותר כמו בשרו, אבל להלכתא הגם דחלב בכלל בשר מ"מ כיון דפסקי' אין בגידין בנ"ט לא מרבי' גיד וא"ש פסק הרי"ף כנ"ל עיין וק"ל:

ד' סימני' אכשר בי' רחמנא וכו' צ"ל א"כ במתני' דקתני קורעו למה לא נקט רבותא יותר אפי' שחט האם והיא טריפה טעון שחיטה, בשלמא לרב אמי י"ל כיון דבטריפה לא מהני שחיטה לא נקט אסורו, אבל לרבא קשי' דהוי רבותא יותר ולכאורה י"ל דלכן לא נקט כך דמתני גם לענין לטהר איירי ובקרע' טעון שחיטה גם לטהר, משא"כ בשחט האם טריפה כך הי' מקו' לדחוק, אלא דלפמ"ש החידושי הר"ן בשם הרא"ה לקמן דרבא ס"ל ד' סימני' ובטריפה גם לא נטהר בשחיטת האם ולכן מקשה על ר"ח לקמן, וא"כ קשה דהוי במתני' לומר רבותא יותר וצע"ק:

ע"ב טעון שחיטה כמאן כר"מ וכו' עיין חי' ר"ן בשם הרא"ה דרבא ס"ל דבטריפה אין האם מטהרתה, והרז"ה חידש איפכא דאפי' לר"מ דס"ל ב"ט טעון שחיטה לעצמו מ"מ שחיטת האם מטהר עיי' בו, ויש להקשות לשיטת הרא"ה דש"ס דחוק לעיל בפי' דלא הלכו אלא על עסקי אכילה לאפוקי חורש ורבע' והול"ל טפי דס"ל כרבא דגם לרבנן היכי דאין מתיר באכילה כגון טריפה אפי' לענין טהרה אינו מטהר כר"מ וא"ש. דלא פליגי אלא על עסקי אכילה אבל לענין טהרה לא פליגו וביותר קשה לשיטת הרז"ה דגם לר"מ ב"ט עכ"פ מטהר מטומאה בכשירה רק שצריך שחיטת עצמו לאכילה, א"כ בוודאי מדויק לא הלכו אלא על עסקי אכילה אבל לטהרה כ"ע מודים דשחיטת אם מטהר מידי נבילה וצע"ק:

אמר רב משרשי' לדברי האומר חוששין וכו' שיטת רש"י דל"ל הא דלעיל ד' סימני', ותוס' חולק ועיקר הקושי' לרש"י מדלעיל דמקשה בפשיטות מהא דרב משרשי' ואי רב משרשי' שלא כהלכתא מאי מקשה פשיטא דר"י כרבא כהלכתא ס"ל ונ"ל הנה מהנראה מפלוגתת רש"י ותוס' דבסברא פליגו דרש"י ס"ל דד' סימני' אכשר בי' היינו דלאו אם שוחט האם כשוחט הולד בסימניו רק דולד ניתר ע"י אם דכאבר הוא מאם וכן פי' בהדי' ואם רוצה יכול לשחוט הולד בסימניו וכי כן גם באם האם כשירה מ"מ סימני הולד לא נשחטו ונשארו קיימי' ולכן ליתא לדרב משרשי' ותוס' ס"ל דבשחיטת האם נשחטו סימני הולד רק בטריפה נדחק דלא נשחטו לגמרי כיון שאין מתיר באכילה וזה קשה להסביר דהא גם לטהר מידי נבילה צריך שחיטה גמורה בסימני' כמו לאכילה ואם האם מטהר מידי נבילה וצ"ל דנשחטו הסימני' של הולד ואיך שוב ישחוט לאכילה ולכן בחר רש"י דרכו, ונ"ל דס"ל לרש"י דבסברא זו פליגו רבא ור"ח לפי שכתב החי' ר"ן בשם רא"ה דרבא ס"ל דטריפה אינה מטהר' דלא מחלקי' דאם יפעול לטהר ושחיטת עצמו יפעול לאכילה ונ"ל דהיינו טעמא דסובר שחיטת האם פועל בו לטהר ס"ל לרבא דע"כ סימני' כשחוטי' לגמרי דא"א בלא"ה כמ"ש וא"כ איך שוב:

ישחט לאכילה ולכן ס"ל דבטריפה לא מטהר כלל ושוחט אח"כ סימניו, אבל ר"ח ס"ל דד' סימינ' לא שבשחיטת האם שוחט סימני' רק שהולד מותר ע"י האם כאברי' ולא שוחט סימני הולד ולכן בטריפה הוא כאחד מאברי' ומטהר כאבריו, ושוב שוחט הולד לאכילה בסימניו ופליגו בסברת תוס' ורש"י כנ"ל, ומעתה י"ל דהא דכתב רש"י דל"ל הא דד' סימני' דלעיל היינו דלעיל מיני' דהוא ר"ח דס"ל דשחיטת טריפה מטהר וע"כ ס"ל דלאו שוחט סימני הולד רק כא' מאברי' וא"כ ליתא לדרב משרשי' אבל כרבא א"ש דס"ל דהוי כשוחט סימני הולד ושפיר איתא לדרב משרשי' כמובן, והא"ש די"ל להלכתא פסקינן כרבא והא דר"י ור"ל דשמעו להא שמעתא היינו דרבא ושפיר מקשה ש"ס בפשיטות לעיל מדרב משרשי' כנ"ל עיי' בזה וק"ל:

והנה צע"ג מאי שייכו' לדרב משרשיא באמצע ענין דפלוגתא דר"ש שזורי ות"ק. ונ"ל הנה כתב הש"ך וט"ז [יו"ד סי' י"ג סק"ט] דאם שוחט האם ונמצא ולד זה מבן פקוע' בו האם מתרת כמו כל וולד הנמצא וצ"ל לכאורה איך אמר הולד אין לו תקנה הלא יש תקנה ע"י אם וצריך לדחוק משנולד אין לו תקנה, אבל נ"ל די"ל כיון דב"ט אם הפריס צריך שחיטה לעצמו משום אחלופי לרבנן, ונ"ל בבן פקוע' הבא על בהמה מעליתא אם נמצא במעי אמו אם הפריס אסור לשוחטו, דאולי הרואה לא ידע שנמצא במעי אבל ידע שהוא מבן פקועה ויהי' טועה דמהני שחיטה בולד כמו זה ויצא תקלה עי"ז, ובאמת ש"ך וט"ז כתבו בפשיטות דאם הגדיל צריך שחיטה כמו כל ב"ח אבל לפע"ד כיון דע"כ ס"ל דזה לא הוי תרי תמיהו' דכתבו דצריך שחיטה נ"ל דלא ישחט משום הך תקלה כנ"ל, ומעתה א"ש דקאי רב משרשי' על ת"ק דס"ל דצריך שחיטה משו' אחלופי אחר בן פקוע הבא וכו' ולד זה אין לו תקנה היינו כשהגדיל דממ"נ בלי שחיטה אסור משום אחלופי ושחיטה ג"כ אסור משום אחלופי כמ"ש ושייך שפיר דין זה לכאן דכ"ז שלא הפריס יש לו תקנה דע"י אם יותר ודווקא זה אין לו תקנה היינו דאיירי בי' ת"ק ור"ש שזורי וא"ש:

ולפ"ז נפשט מה דמסופק הט"ז אם רבנן בדיעבד אוסרי' ולפמ"ש בולד זה אין לו תקנה משום דגם בשחיטה שייך אחלופי וכי כן אסור לאוכלו כלל מוכח דאפי' היכי דליכא תקנה מ"מ אסרו כנ"ל עיי' וק"ל:

ועיין פר"ח סי' י"ג דמביא מתשוב' דצריך לברך על סחיטת ב"פ, ומביא דברי ר"ן בהא דמדליק בשני פתחים משום חשדא דאינו מברך ופליג על הרשב"א, ועיי' פלתי ותב"ש מ"ש בזה, ולדעתי נראה כי הר"ן ג"כ יוכל להודות לרשב"א כאן, ושנוי בין ברכה לברכה ע"פ סברת הט"ז כמ"ש הלכות שחיטה וכן באו"ח בהלכת ציצית [סי' ח' סק"ז] דברכת על לא קאי על המעשה שעושה עתה אלא על שציונו ה' בעשית המצוה אבל אם מברך בלמ"ד להניח להפריש זה קאי על עשית המצוה שעושה עתה. וכתב כי בברכת שחיטה לא קאי על המעשה של עכשיו אלא על המצוה בכללה שציונו הי"ת עיי"ש והוא נכון, ואומר דס"ל להר"ן בנר חנוכה דמברך להדליק דקאי על מעשה זה ס"ל כיון דרק משום חשדא הוא לא יברך שציונו ה'. אבל בשחיטה שלא קאי על המעשה שעושה רק חכמים תיקנו בכל פעם שעושה מעשה שחיטה מברך ונותן שבח לה' שצונו על השחיטה וכי כן בשוחט ב"פ בשוחט כדי שלא אתי לאחלופי וכל בהמה צריכי' לשחוט ושוחט זה משום דצריך לשחוט שפיר מברך על שציוה ה' על מצות שחיטה וי"ל דהר"ן מודה לדין הרשב"א כאן, אבל הרשב"א בוודאי חולק על הר"ן דהרשב"א בתשובה כתב גם בחלת ארנונא צריך לברך דעל כל מצוה דרבנן מברך אע"פ שבחלה מברכי' להפריש וג"כ רק משום חשדא הוא ע"כ דל"ל כהר"ן, אבל כאן יש להשוותם כנ"ל נכון ופשוט וק"ל:

בסוגי דצה"ג ונשבר עצם:

תוכן העניינים

כתב סופר על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה