כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
חולין · דף עד.
בעי רב הושעיא וכו' הנה הרי"ף לא מייתי הספק הנ"ל עיין חי' רשב"א שתמה והר"ן כתב דס"ל דכיון דפסקינן ד' סימני' אכשיר בי' רחמנא נפשוט האיבעי' ולעצמו דחו זה דווקא באין סימני' לאם כמו בטריפה משא"כ ביש סימני' לאם בזה מסופק עיי' בו ולדברי הר"ן באם האם טריפה מועיל שחיטה לעובר במעי אמו ונתחזקה בזה קושי' תוס' ריש ביצה מאי בין זה לעגל שנולד מטריפה והקשה תוס' הא יוכל לשחוט במעי אמו ותירץ דאתי' באיבעי' דר"א, ולהנ"ל ליתא דהתם באם טריפה לכ"ע מועיל שחיטת הולד במעי אמו עיי', ותוס' לקמן כתב דבאויר תלי' ושפיר כתב בביצה עיי':
ולפע"ד נ"ל ליישב הרי"ף הנ"ל די"ל דספק דידי' רק למאן דמפיק מבהמה בבהמה וי"ל דווקא שחיטת אמו נתיר הולד ולא ע"י עצמו אבל למ"ד מכל ומקשה לעיל א"כ נרבה אפי' חתך מן הטחול ודמות יענה וס"ל דמרבי' ג"כ כל בבהמה דיהי' ניתר בשחיטת עצמו, ונ"ל לפי מה שכתב חידושי ר"ן ר"פ דר"ש ורבנן פליגו אי מכל נפק או מבבהמה דר"ש ס"ל מבבהמה ולא צריך מיעוט לדמות יונה ופרסה לקלוט, משא"כ רבנן דרשו מכל וצריך פרסות למעט דמות יונה עיי' בו, ולפ"ז א"ש דס"ל דהספק אזיל לר"ש, אבל לדידן דע"כ מכל נפיק כרבנן דהא פסקינן טמא יוצא מטהור מותר וע"כ פרסות למעט יונה וע"כ דנפקא מכל וי"ל בפשיטות דמרבינן גם שמותר בשחיטת עצמו:
מכל וגם י"ל דכל מיותר דמבהמה נפקא שפיר כדמשני לעיל ולמאי צריך כל וע"כ להנ"ל כנ"ל ליישב וק"ל:
ויש לעיי' דלמא בהמה בבהמה רק שתועיל שחיטת עצמו ומנא לן שיהי' מותר בשחיטת אמו וצ"ל דא"כ דווקא בב"ט וזה לא במשמע כצ"ל עי':
השוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי או מת וכו' צ"ע למה נקט מתני' בדרך זו ואצ"ל זו דהו"ל למנקט איפכא ומצא בה בן תשעה מת או חי דהא חזינן דבב"ט לר"מ מת מותר וחי אסור וא"כ בב"ח לרבנן ולר"מ איכא רבותא טפי בחי מבמת לכאורה, מהנראה דעיקר מתני' אשמעינן בבן ח' דקורעו ומוצא דמו, אבל התירא לא צריך דכבר נשמע ממתני' ריש פרקין דהמקשה וכבר כתבנו בר"פ דמשם מוכח יותר דאפי' מקשה לילד וכבר נגמר נעקר לצאת מ"מ שחיטת אמו מתרת ולא בא כאן רק שצריך שיוציא דמו ואולי לאיסור דם איכא רבותא יותר במת מבחי כי"ל, ועוד נ"ל ע"פ סברת תוס' יבמות ומובא בספר אבני וורואי' ס"ס פ"ב דהיכי דמת האם העובר אינו כחד גופא עם האם והאבני מלואי' דן מזה ה"ה כשמת הולד אינו ירך אמו עיי"ש וי"ל מעתה דבולד חי ליכא רבותא כ"כ שניתר בשחיטת אם דירך אמו הוא ושחיטת האם עושה כאלו הוא שחוט אבל במת הולד אינו כירך אמו איכא רבותא יותר דמותר בשחיטת אמו ובב"ט לר"מ דס"ל דנגמר בט' אבל דווקא כשיצא לאויר אבל במת מתיר דלא יצא לאויר בחיותו וכמ"ש הראשונים וא"ש עיי' וק"ל:
קורעו ומוציא את דמו, הר"ן נתקשה למה דם אסור ולא ניתר מכל בבהמה תאכלו וכתב כיון שמשקה הוא לא מרבינן הגם דבדם אכילה כתיב מ"מ כיון דנוכל לרבות אוכלי' לא מרבינן משקה ולכן דווקא חלב ולא דם אלו דבריו, והנה לא כתב הר"ן הגם דבכ"מ שתי' בכלל אכילה וילפינן שבועות כ"ב ב'] מדכתיב אכילה גבי דגנך תרושך ויצהרך ותירוש חמרא הוא, דזה פשיטא דמ"מ מסתבר להעמיד באכילה אוכל טפי ממשקה, ולכן כתב הר"ן מדכתיב בדם עצמו כל איסורו בלשון אכילה ובלשון זה נאמר יש לרבות שפיר בתאכלו, וכתב דמ"מ לא מרבינן כיון שיש לאוקמי באוכלין, ודברי הר"ן צריכין תבלין דלמה לא נרבה גם דם דכיון דבדם כתיב אכילה בתורה וא"כ שפיר בכלל שאמר כל בבהמה תאכלו דמתיר כל אסורי' האמורי' בבהמה ובדם ג"כ כתיב אכילה א"כ הוא מן האסורי' שנאמר לא תאכלו ובבהמה תאכלו, ונ"ל הנה תוס' שבועות פ' שבוע' שתי' בתרא כדיליף שתי' בכלל אכילה מקשה תוס' ולר"י מנ"ל ותירץ דנפקא לי' מדכתיב אכילה בדם ואם בשקרש הרי דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה עיי"ש ועיין בירושלמי דשבועות שם שבתחלה רצה לילף מדם דשתי' בכלל אכילה ואי בשקרש הרי אינו לא אוכל וכו' ושוב דחה דאדרבה שנינו דם שקרש חייב כרת רק לענין טומאה אינו לא אוכל ע"ש וכבר הרגיש המפרש בירושלמי שדברי תוס' שבועות צ"ע דכתב לר"י מיהא דם שקרש אינו לא אוכל וכו' והרי זה לענין טומאה אמור ולא לאוכל כמבואר בברייתא לקמן ק"כ ע"א, ונדחק דתוס' מחדש דר"י פליג וס"ל אינו אוכל אפי' שפטור כשאוכלו עיי"ש ולפע"ד י"ל דוודאי הגם דשתי' בכלל אכילה, אבל לא יאמר אכילה על שתי' לחוד והלשון הנבחר הוא לאמור לשון שתי' על שתי' ואמרינן שתי' בכלל אכילה הנשבע שלא לאכול ואמרי' דכוונתו על אכילה וגם שתי' בכלל דיש להעמיד שתי' באכילה, וכן מצינו בקרא ואכלת לפני ה' מעשר דגנך תירושך וכו' ותירוש חמרא וכיון שכולל מאכלי' ומשקי' נקט אכילה' דכולל תרווייהו אבל כדקאי על משקה לבד בוודאי לשון הנבחר שתי' ולא אכילה וכי כן בדם דכתיב אכילה ע"כ צ"ל דקאי על דם שהקפה ובכלל זה דם צלול ג"כ ונקט לשון אכילה דכולל תרווייהו אכילה ושתי' ושלא נטעה דדם קרוש מותר דאינו לא אוכל לטומאה כן לאכילה לכן נקט אכילה כנ"ל, וכתב תוס' דר"י הוכיח מכאן שפיר שתי' בכלל אכילה דהא על דם צלול ג"כ קאי דא"א לומר דתורה רק על הקפה הדם קאי וזה דווקא אסור, דזה א"א דהרי אינו לא אוכל ולא משקה לטומאה ואיך לאכילה יאסר קפוי ולא צלול דמשובח מיני' וע"כ דגם על צלול קאי ואיך אמר אסורו ע"כ דשתי' בכלל אכילה כנ"ל פשט כוונת דברי תוס' שבועות עיי' כנ"ל:
המורם מכל זה דאכילה דכתיבא בדם משום דם קפוי אבל צלול דשתי' הוא שייך לשון שתי' רק דתורה איירי כשהקפה הדם בקנו אכילה ושתיה בכללו דשתי' בכלל אכילה ושפיר י"ל דמ"מ לא מרבינן מכל בבהמה תאכלו דם דהא עיקרו שתי' הוא כמו שהוא בבהמה ולא נעמיד זה בלשון אכילה דעלה לחוד לא אמרה תורה לשון אכילה לולי הקפה, אלא דלפי"ז דם קפוי הוי לנו לרבות להתיר דשייך עליו בוודאי אכילה וי"ל דקיל מדם צלול,: אלא די"ל דלא מחלקינן בין דם לדם ועדיין צ"ע בכ"ז:
ועיין לח"מ [הלכות מאכלות אסורות פרק ו' הלכה ד'] שמביא בשם הרשב"ץ דכתב דשאני חלב דכתיב שור כשב ועז והשכיל אינו שור כשב משא"כ דם לא צריך זה עיי"ש, וצ"ל א"כ בגיד דג"כ לא כתיב דצריך שיקרא שור כשב ועז מנ"ל להתיר, ולפע"ד י"ל דכיון דהולד כאבר מבהמה יחשב וכן כתב רש"י פעמים הרבה דלכן ניתר בשחיטה ועיין לקמן גבי ד' סימני' אכשיר בי' רחמנא שכ"כ, וי"ל בחלב דלאו כל חלב אסור רק חלב מקומות קבועי' כגון כליות וכסלים וחלב ושאר אברים מותר וכמו שהעובר כאבר מאברי' יחשב שוב חלב שבו אינו חלב כליות רק חלב מבשר אבר א' ומותר וכן י"ל בגיד דצריך על כל הירך ומקומו קבועה לו ולכן של עובר במעי אמו מותר אבל דם בכ"מ שהוא אסור ברגל או ביד וכדומה ולכן גם ולד זה כמוהו וזהו שכתב רש"י ודם כיון שנבלע באברים וכ"כ רא"ש וט"ז [ביו"ד סי' י"ג סק"ג] נדחק בו וזהו הכ' נכון מסברא, אלא דקשה לר"י דאמר לקמן תלש חלב אסור וס"ל דשחיטה מתיר וע"כ דס"ל דזה ג"כ מקרי חלב כסלים ומ"מ שחיטה מתיר מצד כל בבהמה א"כ קשה דם יותר וזה קשה גם לריב"ש, מזה יש להוכיח כשיטת רמב"ם דלר"י באמת כל חלב שליל אסור עיי' וק"ל,: וחייב משום או"ב, נראה דאם נשחט וניתר בשחיטת האם אין אופן שיהי' חייב משום או"ב, ועי' לשון רמב"ם פי"ב מהלכ' שחיטה הלכה יו"ד ובש"ע יו"ד סי' ט"ז סעי' יו"ד מותר לשחוט מעוברת עובר ירך אמו, ושם מדיני או"ב איירי נראה דאם עובר לאו ירך אמו אסור לשחוט לכתחלה משום או"ב, וממתני' דהכא לא משמע כמ"ש דהא ר"מ אמר בב"ט חי חייב משום או"ב, נראה דס"ל דבב"ח או לרבנן בב"ט ליכא משום או"ב וצל"ע, ועיי' ספר אהל דוד על יבמות דף ע"ח שהביא בשם באר יעקב דהקשה למ"ד דכל דאי לא אמרינן איך ילפינן מוכל בבהמה תאכלו דולד ניתר בשחיטת אמו למ"ד עובר לאו ירך אמו אסור לשחוט משום או"ב ודאי שחט לא אמרינן, ותירץ די"ל בשוחט לחולה דליכא משום או"ב עיי"ש ודוחק לאוקמי קרא בהכי כמובן והנה בוודאי בב"ח ליכא לכו"ע משום או"ב דלאו בר קיימא הוא ואינו בשחיטה רק בב"ט בזה הי' משום או"ב למ"ד לאו ירך אמו כמשמע מלשון הש"ע ורמב"ם, אלא דפסקינן עובר ירך אמו, וי"ל באפשר דר"מ ור"י פליגו בב"ט היינו דר"י ס"ל דיש להעמיד בקרא כל בבהמה אפי' בן ט' דס"ל עובר ירך אמו וא"כ משום או"ב ליכא ושפיר יש להעמיד דקרא אמר כל בבהמה תאכלו גם אבן ט' ולכתחלה מותר לשחוט אבל ר"מ י"ל ס"ל עובר לאו ירך אמו וא"כ אסור משום או"ב במעי אמו וקשה להעמיד הפסוק ולכן לא יליף מקרא רק בב"ח ובב"ט מת דליכא או"ב בכבר מת כנ"ל לומר והא"ש דאמר בב"ט חי טעון שחיטת עצמו וחייב משום או"ב ממילא, ולרבנן דפליגו עליו ס"ל דב"ט ניתר בשחיטת האם וליכא או"ב דס"ל עובר ירך אמו וא"ש: ועל גוף קושי' הבאר יעקב י"ל בפשוט דיש אופן שמותר לשחוט האם כגון שממית הולד בפנים תחלה ומ"מ ניתר בשחיטת האם גם לכתחלה מותר, ונאמר לי קושי' כזו משם למדן א' מדאמר רב ביצה וי"ו ע"א הואיל ומוכן אגב אמו בשחיטה למ"ד עובר לאו ירך אמו אינו מוכן דאסור לשחוט לכתחלה משום או"ב, ולפמ"ש א"ש דמוכן אגב אמו שיוכל להמית הולד תחלה ולשחוט האם אח"כ ומותר משום או"ב וגם בי"ט מותר לעשות כך דמה לי שוחט או הורג הולד לצורך אכילת יו"ט כנ"ל והוא פשוט:
ודע דנ"ל עוד הא דמשמע מלשון הרמב"ם וש"ע דאי עובר לאו ירך אמו אסור משום או"ב דווקא לרבא לקמן דד' סימנים אכשר בי' רחמנא, ויש לולד סימני' בפ"ע ואם שוחט האם כאלו שוחט סימני הולד ג"כ כמ"ש תוס' לקמן שם דלכן כשנשחטה האם בכשרות אין סימני' לולד ולכן אותו הולד אין לו תקנה ולכן איכא משום או"ב, אבל למ"ד דל"ל ד סימני' אכשר בי' רחמנא, וס"ל דשוחט האם הולד ניתר כשאר אברי הבהמה, אבל לא כמו ששוחט הולד בסימניו א"כ בוודאי ליכא לכ"ע משום או"ב דאין שחיטה בולד ורמב"ם וש"ע להלכתא כתבו שפיר דווקא משום עובר ירך אמו וכי כן ל"ק לרב ביצה וי"ו ע"א די"ל דל"ל ד' סימני' אכשר בי' רחמנא, וי"ל בזה קושי' תוס' ביצה שם כדמקשה מעגל שנולד מן הטריפה הרי יוכל להושיט ידו בפנים, י"ל לפי שיטת כמה פוסקי' דלפי דמסקינן ד' סימני' אכשר רחמנא שוב אין מקום להא איבעי' הושיט ידו וכי כן לפמ"ש רב ע"כ ל"ל ד' סימני' אכשר בי' א"כ ס"ל למקשן שם דפשיטא דלא מהני שחיטה בפנים כנ"ל עיי' וק"ל: ע"ב קרעה ומצא בה ב"ט חי טעון שחיטה עיין:
תוס' שתמה פשיטא שלא תותר אם לא נשחטה האם ותירץ דה"א דכל בבהמה תאכלו כיון דלא כתוב אצל שחיטה מרבינן אפי' בלא שחיטה רק שנמצא במעי האם עיין בו, ולפע"ד הי' נראה ליישב דעל ר"ש שזורי קאי, דלפי שאמר ר"י דלר"ש שזורי בנו אסור, ונ"ל דעל זה אמר קרעה היינו בת פקוע' זאת אם קרע' דאינה צריכה שחיטה ומצאו בה ב"ט חי טעונה שחיטה היינו בהפריס ע"ג קרקע וה"ה בנולד רק דרבותא אפי' בלא נולד כדרך הנולדים, ואולי אפי' בלא הלכה טעון שחיטה כיון דנקרע' האם אתי לאחלופי בולד הנמצא ואין האם בת פקוע' ועיי' פר"ח סי' י"ג שכתב בנולד פקוע מבת פקוע' אפי' לא הפריס אסור עיי"ש, אבל אם נשחטה האם פשיטא שניתר ע"י האם הגם שאינה צריכה שחיטה הלא גם הולד אין צריך רק משום אחלופי ודי בששחט האם אבל בנמצא אסור גם לר"ש שזורי כנ"ל וק"ל:
ור"י אמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו, הנה הרמב"ם הל' מ"א פ"ו ה"ד] פסק כר"י דדם הנפש בכרת ודם אברי' בלאו ועיי' חי' ר"ן דצ"ל דר"י ס"ל דאיכא דם הנפש דד' סימנים אכשר בי' רחמנא ור"ל ס"ל דזה לאודם דם הנפש, והנה ר"ל לקמן ס"ל ג"כ דד' סימני' אכשר רחמנא כמבואר לקמן ע"ה ע"ב דמצדד הש"ס דר"ל ג"כ ס"ל כהא שמעתתא וצ"ל דכיון דניתר בשחיטת האם ס"ל לר"ל שוב ל"ל דם הנפש ור"י ס"ל דמ"מ כיון שהי' יוכל לשחוט לעצמו דם הנפש מקרי כצ"ל, והנה כל זה בב"ט אבל בב"ח בוודאי לאו דם הנפש מקרי, ולכן צל"ע על הרמב"ם דפסק סתם דם שליל דם הלב חייב כרת ועיי' הה"מ דפסק כר"י לדברי המתיר אוסר ועיי' לח"מ דאפי' בב"ח קאי הרמב"ם וכן מורה סתימות דבריו וצ"ע הלא בב"ח בוודאי דם נפש ליכא וצל"ע:
ולולי הסברת הר"ן הי' נ"ל דאמר ר"ל לדברי המתיר בחלב מתיר בדמו היינו דס"ל דחלב ודם תלי' באם ראוי' להקרבה וחלב שליל אינו ראוי' להקרבה דיוצא דופן הוא ועיין תוס' ג"ה לקמן צ"ה ע"ב שכ"כ וא"כ בדם ג"כ מותר דאינו ראוי' לזריקה, אבל מאן דאוסר בחלב ע"כ צ"ל דס"ל דאין צריך דווקא שיהי' בזה ראוי' להקרבה רק מין שחלבו ראוי' להקרבה וכן בדם כן ס"ל לר"ל ור"י ס"ל דגם דמתיר בחלבו אוסר בדמו דס"ל דחלב ניתר בשחיטה מקרא דכל בבהמה משא"כ דמו אינו בכלל זה כמ"ש הר"ן ויתר ראשוני' וגם דמתיר בחלבו ס"ל דלא צריך שיהי' דם זה דם נפש רק מין. שיש בו דם נפש שראוי' להקרבה ומ"מ חלבו מתיר מריבוי דתאכלו, ור"ל ס"ל דם כמו חלב והיינו לענין דם שבכרת צריך שראוי' להקרבה לענין כרת משא"כ דם תמצי' שאינו נקרב ומ"מ אסור כן בדם שליל עכ"פ אסור, ול"ל לר"ל דהיתר דם וחלב מפסוק דכל בבהמה תאכלו, וא"ש רמב"ם דפסק כר"ש דבדם לעולם כרת איכא ולא ממעטי' מכל בבהמה תאכלו וכיון דבמינו דם נפש ראוי' להקרבה בזה ג"כ כרת איכא ובחלב מתיר בב"ח דמקרא כל בבהמה תאכלו או משום דאינו שור כשב כמ"ש הלח"מ שם ובב"ט גם חלבו אסור וא"ש עיי':