אור ברסלב
כתב סופר על חולין חולין › דף סט.

כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

חולין · דף סט.

דף סז:

לאו לאתוי' כה"ג וכו' צל"ע דלמא לאתוי' בעי' הראשונה הוציא ידו והחזירו ומנא לן למפשט הך איבעי', ונ"ל דמזה הוכיח רש"י דאיבעי' ראשונה רק למ"ד אין לידה לאברים והאיבעי' שניה לכ"ע וצ"ל מנא לי' הא ועיי' ת"ח, ולהנ"ל א"ש דהוכיח מכח קושי' הנ"ל ולדידי' א"ש דקאמר ש"ס להלכתא דיש לידה וא"כ איבעי' ראשונה בוודאי אסור' ורק איבעי' שני' איכא ותפשוט ממתני' כנ"ל וק"ל, ולאינך פוסקי' דל"ל כרש"י צל"ע:

בעי' ר"י מהו לחוש לזרעו וכו' פי' רש"י מהו שיאסר אבר כיוצא בו הנולד ממנו, צ"ע הלא ש"ס מפרש דליכא ספק על האבר עצמו רק אם מבלבל זרעו או לא, ונ"ל דרש"י ס"ל דבה"א עד דלא ידע דבא על פקוע' דכוותי' יש לפרש דהספק דוודאי הולד עצמו צריך שחיטה ומועיל לו השחיטה רק הספק אם תועיל השחיטה על האבר מאחר דבאביו לא הועיל שחיטתו לאבר היוצא כיון שלא:

הי' צריך שחיטה לדנפשי' וניתר בשחיטת אמו כן מוליד אבר כיוצא בו דלא מועיל שחיטת הולד הגם שהולד צריך שחיטה מ"מ לאבר לא יועיל כי מצד אביו אית לי' אבר דלא מועיל שחיטה או נימא מאחר דלעצמו צריך שחיטה שוב מועיל ג"כ לאבר זה ושאני באביו דלא הי' צריך שחיטה לעצמו לכן לא הי' באפשר לשחיטה שתועיל לאבר היוצא כן הספק וכל זה בה"א אבל כדמסיק דבבן פקוע דכוותי' וכי כן הולד אין צריך שחיטה, א"כ ליכא ספק דאבר אסור והספק ע"כ רק אם מבלבל זרעי' כנ"ל עיי':

אלא דיש להקשות מאי מקשה אפי' בן פקוע כמי הלא י"ל דאיבעי' דילי מה לחוש לזרעו כגון שזרעו נמצא במעי אמו וניתר בשחיטת אמו אם יש איסור באבר אם יותר האבר ע"י שחיטת האם או מאחר שאסור מצד אביו לא תועיל שחיטה כלל הגם שנמצא בבהמה לא נרבה מכל דהגע עצמך באב טריפה וולד נמצא במעי אמו לא נאמר שיותר טריפות האב בהאם דעד כאן לא התירה התורה רק הטריפות שנתחדש בהאם כמו שמת הולד במעי אמו או שנעשה בו טריפות וכדומה אבל האיסור שהי' בחוץ מצד האבות לא יותר בנמצא במעי האם וכן הדבר הזה באבר היוצא שבאב ויש ספק אם יותר ע"י שחיטה או לא וכמ"ש ברש"י דהספק מאחר שלא הי' היתר לאבר בשחיטה גבי אב כן לא תועיל שחיטת האם לולד או מועיל דגם באב הי' מועיל באופן שהי' צריך שחיטה ויש לעיי' בזה ע"פ שיטת הפר"ח אם בטריפה מועיל שחיטה לאבר היוצא עיי"ש וצע"ק:

תרי אמרינן הקשה בתוס' הא הוי תלתא משום איסור ג"ה ועיי' ת"ח שכתב די"ל דטעמו מועט ונתבטל, ולא זכיתי להבין הלא בצירוף חלב ודם איכא תלתא יצורפו ג' איסורי' יחד ואיכא יותר בצירוף מעט מג"ה חוץ כשנאמר איסורים מבטלים זא"ז עיי':

ויש להביא ראי' מקושי' תוס' נגד המנקר שהביא בכרתי שהראה ג"ה שאינה בנקיבה ומה שהראה הכרתי נגדו הוא תמוה כמובן וכבר האריך בדבריו בחתם סופר. [שו"ת יו"ד סי' ס"ט] ולדברי המנקר א"כ ל"ק דיאמר ג"ה דהא איכא זוז"ג והת"ח כתב דתערוב' בבהמה אחת לא שייך זוז"ג כך משני בהמות. ואם ג"ה רק בזכר א"כ הוי זוז"ג ולא יוכלו לחושבו וע"כ דליתא לדברי המנקר עיי' וק"ל:

והכי קמבעי' לי' מהו לגמוע חלבו וכו' הנה הרי"ף לא מייתי הך האיבעי' ונתקשה הרשב"א ז"ל למה השמיטה, ונלפע"ד ליישב הנה הרשב"א העיר מה נסתפק הש"ס הלא חלב טריפה פשיטא דאסורה ותירץ דאין זה טריפה רק כעין אמה"ח שלא תועיל לו שחיטה ומסופק הש"ס אם דומה ממש לאמה"ח או נימא דשאני דאין לו היתר בשחיטה, ונ"ל לומר דמאחר דחזינן דאיסור אמה"ח התירו התורה בחלב וטמאה אסור לנו לא נימא דשאני איסור זה מזה רק דנחלק דאמה"ח קיל דיש לו היתר בשחיטה משא"כ טמאה וכיון שטריפה ג"כ אין לו היתר ג"כ פשוט שאסור, והנה אבר היוצא דג"כ אין לו היתר בשחיטת האם פשוט דדומה לטמאה וטריפה ויהי' חלבה אסור, ונ"ל דבעל האיבעי' ס"ל כמ"ד לעיל החזירו מותר וא"כ אין דומה לטריפה וטמאה ממש דאין היתר בעולם לאיסור דדהו משא"כ לאבר היוצא מאחר שנאסר והוציא לחוץ אם קודם שחיטה יחזור יהי' מותר וטריפות שחוזר לכשרו' הוא ובתחלה קודם שיחזור טריפה קרי להו ואם חלב היוצא אסור הי' חלבו אסור וכשיחזור למעי בהמה חוזר לכשרותו א"כ איסור זה קיל דיש לו היתר אחר שנאסר וכבר התחיל האיסור שוב פוסק ממנו וכעין זה נמצא בש"ס בדוכתא טובא דזה קולא באיסורי' דיש היתר לאיסורו בשום פעם הגם שעתה אין לו היתר כמו בדידן שנשחטה האם ולא חזר לפנים מ"מ עכ"פ איסור דאבר היוצא בעצמו קיל מאחר דיש אופן שיותר אחר שנאסר וא"כ כפא דמי לטריפה וטמאה אבל אינו דומה ג"כ לחלב דעלמא דלאיסור אמה"ח עדיין יש לו היתר לפנינו בשעת החליבה משא"כ לאיסור דאבר עתה אין לו שום היתר כיון שכבר נשחטה האם ולא החזיר ולכן מסופק ש"ס אם נדמה לטמאה וטריפה או לאמה"ח כנ"ל, והא"ש להלכתא דלא מועיל חזרה לאבר היוצא פשיטא דדומה לטמאה וטריפה דאסורה החלב ושפיר השמיט הרי"ף ז"ל כנ"ל נכון וק"ל: ובזה מיושב קושי' הב"ח למה לא מסופק בוולד מבן פקוע' אם החלב מותרת, ולהנ"ל א"ש דלזה לא היה היתר מעולם הגם דבמעי אמו ניתר בשחיטה כמ"ש הש"ך סי' י"ג אין זה יש היתר לאיסורו שלא הי' התחלת איסור במעי אם כיון שניתר בשחיטת אם ומשיצא לחוץ בא האיסור ואין היתר לאיסורו ופשיטא לש"ס דחלבו אסור כנ"ל וק"ל,:

והנה כתב הב"ח מלשון הרמב"ם דאם יש ששים מותר דנתבטל ועיי' מל"מ הלכות משכב ומושב פרק ראשון הלכה י"ד] דכתב:

דלא מהני ביטול מאחר שהיתר ואיסור באים בב"א והוכיח זה דאל"כ לעולם איכא ספק דרבנן דהא ששים רק דרבנן וספק איבעי', ועיין נב"י תנינא [יו"ד סי' נ"ד] שרצה לחדש דמרדכי לא חידש דינו רק ברוב אבל בששים דהדבר נתהפך ונאבד לא שייך סברת המרדכי ולפ"ז א"ש דאיכא כאן ספיקא דאוריי' דברוב גם מדאורייתא אינו בטל רק בששים, ולדעתי דבריו א"ש באינו מינו אבל במב"מ דנהפוך הוא דמחזק זה את זה כמ"ש הר"ן סברא זו בנדרים לא שייך ששים דאורייתא אלא ברוב דכל דפרש אבל ענין היפוך ונאבד לא שייך ולא פעל כאן כלום ליישב דעת הגאונים חכמי אשכנז דמייתי המל"מ כנ"ל:

ולולי דעת הש"ך ודכוותי' הי' נ"ל דכאן גם מדרבנן לא צריך ששים דגזרו מב"מ אטו אינו מינו היינו כשניכר פ"א האיסור ונתערב גזרו שיתירו גם אם איסור זה יפול לאינו מינו, אבל כאן שלעולם תערובת זה דחלב אבר היוצא באופן זה במב"מ לא גזרו וגם הלא לא הי' האיסור ניכר בעולם לא הי' בכלל גזירת חכמים דוגמא למ"ש המרדכי בגיגית לענין דשיל"מ [מ' מג"א סי' ש"כ סק"ה] כנ"ל לולי שאינו כדאי ודעת הגדולים הנ"ל רחבה מדעתינו:

מנלן דכתיב וכל בהמה וכו' מהנראה דלא קשה לש"ס מנא לן דעובר מותר במעי אמו דא"כ הי' לש"ס להעמיד התימא מנא לן על רישא דמתני' דקתני מותר באכילה דעכ"פ על העובר קאי מנא לן דשרי ולא הקשה רק אחותך מעובר שבמעי' וצ"ב באמת מנא לן דהולד מותר, ונ"ל דס"ל לש"ס די"ל דעובר מסברא מותר דבכלל האם הוא ועובר ירך אמו ומותר וכמו שאין ממתיני' עד שתלד והורגים האם עם הולד מהאי טעמא כמבואר במתני' ס"פ קמא דעירכין, אבל מחותך מעובר הקשה שפיר והוצרך לדרוש מקרא כנ"ל עיי':

אותה כשהיא שלימה צ"ל למה לא אמרינן איפכא כל בבהמה היינו על חתך מן הטחול וכליות אתי ושלא כרבה גם ולד לכן כתיב אותה היינו דווקא היא עצמה מותר ולא אחרת היינו הולד וכה"ג דרש בדוכתא טובא אותה ולא אחרת וכאן דרש זה דאותה שהיא שלימה דחוק כמובן ומסתבר טפי שממעט הולד וצל"ע, ולפמ"ש לעיל דולד מסברא שיהי' ניתר בשחיטת האם יש מקום ליישב וצ"ע:

ע"ב יצא רובו וכו' פי' רש"י כאחת מהנראה דס"ל דלית הלכתא כמ"ד למפרע קדוש ולקמן כדהקשה ס"ס אי נימא רובא ממש כתב רש"י אע"ג דשנינן לעיל מחתך ומניח שנוי' בעלמא משנינן, נראה דרצה בזה דקשה לי' איך רצה להוכיח מזה הא שנינן לעיל ולכן כתב דדחוק הוא כוונתו הגם שמיישב ש"ס הדין דלא יקשה ממתני' אבל א"א לומר דמתני' אשמעינן זה דדחוק הוא בלשון המתני' ולא אפשר לומר דמתני' בלשון יצא רובא אשמעינן דין דלא משמע בלשון זה כך כוונתו פשוט, ואי דהלכתא כמ"ד מכאן ולהבא קדוש א"כ א"ש דהוכיח ש"ס לדינא ממתני' וכ"כ הרא"ש באמת וע"כ דס"ל לרש"י דהלכתא כמ"ד למפרע קדוש וא"כ סותר למה שנראה בפירושו במתני' דהלכתא כמ"ד מכאן ולהבא קדוש וצל"ע:

ונפטרת מן הבכורה שיטת רש"י דגם ארישא קאי אבל שיטת הרמב"ם דווקא בסיפא פוטר ולא ברישא דאינו קדוש אינו פוטר, ונ"ל טעמו של הרמב"ם דאית לי' קצת ראי' דלכאורה צ"ל מאי מקשה ש"ס לקמן עד השתא לא שמעינן דרובא ככולו צ"ל לפי מה שהוכיח תוס' מכאן דע"כ כיון שאין ראוי לישראל אסור גם ליתן לנכרי רק יקבר וי"ל דזה רצה מתני' לאשמעינן דביצא רובא יקבר דלא יועיל רק קבורה ובכולו ליכא רבותא כ"כ די"ל דגזרינן אטו כולו שלם וכשר ואשמעינן דברוב ג"כ אסור אפי' לנכרי, אלא די"ל דקושי' הש"ס הולכת על ופטורה מן הבכורה זה אין צריך לומר דפשיטא דרובא ככולו והוי לידה שיפטור הבא אחריו כנ"ל, ואם נימא דפטור מן הבכורה גם ארישא קאי וא"כ טובא אשמעינן בהא וליכא קושי' ומזה הוכיח הרמב"ם דפשיטא לש"ס דלא קאי רק אסיפא ומקשה שפיר כנ"ל וק"ל:

רב הונא אמר למפרע קדוש וכו' ראיתי ברי"ט אלגאזי בכורות שהאריך לחלק בין פלוגתא דר"פ החולץ דפליגו ר"י ור"ל אי אמרינן איגלאי מלתא למפרע להא דהכא עיי' בו, ולפע"ד דאפי' למ"ד שם אגלאי למפרע מ"מ י"ל ס"ל כאן מכאן ולהבא קדוש דהא הכא בדעתו תלוי' דיוכל לחתוך מקצת שיצא ולא יצא רובא שלם וגם יוכל להאכילו לכלב מיד כשיצא מקצת והגם שלא עשה כן לא אמרינן איגלאי היינו דלא דמי להא דר"פ החולץ דדבר טבעי הוא ואין בידו לשנותו הי' תלוי בדעת עצמו כלל ואמרינן איגלאי למפרע שפיר ועוד נ"ל יותר דשם לא צריך מעשה דלבסוף דמפלת הולד רק שיתברר לנו עי"ז שנפל הוא ואין ראוי לחיות וא"כ אמרינן איגלאי למפרע שעובר זה לאו בר קימא וחייבת בחליצה מיד אז כשהיתה מעוברת:

כיון דלאו בר קיימא הוא ואין צריך למעשה דלבסוף רק לברר לנו האמת וקמי שמיא גליא שכך הוא, אבל כאן למ"ד למפרע קדוש ג"כ ס"ל דלא מקרי לא הוי לידה רק כשיצא רובא ולא מקודם כפי' רש"י רק דס"ל שוב כשיצא רובא אמרינן דמתחיל הקדושה למפרע ועכ"פ הי' צריך מעשה זה דיצא מקצת מעשה דלאחריו שיצא רובא בדווקא ואם לא יצא רובא לבסוף מדינא לא הוי יציאה דמקצת מעשה לידה כלל י"ל למ"ד בר"פ החולץ איגלאי מלתא למפרע מ"מ כאן ל"ל כן הואיל וחסר תחלה מעשה דלבסוף אפי' קמי שמיא צריך דווקא מעשה דלבסוף עד ודנפיק רובא באמת כנ"ל נכון עיין:

תוכן העניינים

כתב סופר על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה