כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
חולין · דף סז:
מאי רבי חריצי' ונעיצי' לאיסורא, הכה הרמב"ם [הל' מ"א פ"ב הי"ח] פסק דאינם נובעי' ועצורים ככלים מותרי' נראה דאינם עצורים ככלים הגם שאינם כובעי' מ"מ אסורי' וכתב הה"מ דפוסק כתנא דבי ר"י, והיש"ש הקשה למה לא פסק כת"ק וכדפסק הרא"ש באמת, ועיי' אריכת פר"ח ועיי' פלתי, והנלפע"ד ליישב, הנה המהרש"א נתקשה למ"ד כללא בתרא דווקא למה לא יהי' אסור בבעיב' וחריצי' שאינם כובעי' ג"כ כיון דדמי' שאינן עצורי' וג"כ גדילי' ע"ג קרקע ונדחק דצ"ל דנובעי' לא הוי צד חשוב ודבריו אינם מעלים ארוכה ליישב סגנון הש"ס דהא מקשה ונרבה גדלי' ע"ג קרקע אע"פ שאינם נובעי' וע"כ משום דכללא בתרא דווקא ולמהרש"א לא מקשה מידי וע"כ צ"ל דזה אינו צד חשוב וצריך תאכלו למעט וא"כ למה נמעט ג"כ חריצי' נמעט הפחות שיחין ומערות, ונ"ל לולי שיטת ר"ת דש"ס דקאמר מה הפרט מפורש כובעי' היינו קודם שידע שיש חילוק בחריצי' עצמן בין עצורי' ככלים ולא סבר דיש נפקותא בזה לומר שזה צד כלל שנקרא דומה או אינו דומה כדמקשה לקמן מ"ש שיחין ומערות מ"ש חריצי' ונעיצי', ולכן קאמר הש"ס רק מרבה אני נובעי' וממעט שאינם נובעי', והיינו דנובעי' קרי לי' חריצי' ואינם נובעי' שיחין ומערות כיון ששיחין ומערות כולם אינם נובעי' וחריצי' נובעי' ואלו שאינם נובעי' בכלל שיחין ומערות בה"א וכצ"ל ע"כ לשיטת רש"י דלא יכחיש דיש חריצי' שאינם נובעי' ולא יפלג במציאות עם תוס' רק דס"ל דבכלל שיחין ומערות הוא, וכצ"ל לתוס' לת"ק עיי', אבל כדמייתי דתנא דר"י דאמר מרבה אני חריצי' ואלא מחלק בין נובעי' ועיי' ת"ח דע"כ מוכח לתנא דבי ר"י כתוס' דאל"כ לא צריך כלל לריבוי האחרון ונדע מכלל ופרט דנובעי' אסורי' וע"כ דצריך ריבוי בתרי לרבות חריצי' שאינם נובעי' ועל זה מקשה ש"ס מאי איכא בין שיחין ומערות ע"כ הוצרך לחדש עצורים ואינם עצורים הוא צד שיש לחלק בין שיחין וחריצי', מאחר שחידש זה שוב גם לת"ק דכללא בתרא עדיף ג"כ נרבה אפי' חריצי' שאינם נובעי' ולא נמעט מתאכלו רק הפחות שיחי' ומערות לחוד ושפיר פסק הרמב"ם כת"ק כנ"ל יסוב נכון:
והנה הרא"ש ורוב הראשונים פוסקים כת"ק דכללא בתרא עדיף ומחלקי' בין כעוצי' הנובעי', ועיי' מ"ש לעיל בסוגיא דחרגל ליישב מה דסתר מדפסק שם כללא קמא דווקא שוב מצאתי מ"ש בזה בספר כנפי יונה סי' פ"ד והרגיש בסתירה הנ"ל עיי"ש וק"ל:
אמר ר"ה לא כשפי אינש שכרי בצבייתא וכו' מפי' רש"י דלמחר שיראנה יסבור דלא פרש וכו' כראה דאם לא יראה מותר לשתות ואינו חושש דאיכא ס"ס שמא לא הי' בו ואת"ל הי' שמא לא פריש רק דחיישינן שמא יראה אותה ויאכלנה בטעות שסבור שלא פריש וליכא אלא חד ספיקא ומשום גזירה זו אפשר רק לכתחלה אסור לשפות ובדיעבד אם אינו רואה מותר לשתות וכשרואה ישליך התולעת לחוץ. אבל ראיתי בפר"ח ופ"ת ס"ל דגם בדיעבד אסור שמא ישתה אחר שלא ידע כצ"ל עיי' בהם:
והנה הרמב"ם לא מייתי כלל הא דלא לשפי והכ"מ נדחק דאין בו רבותא ודוחק ונלפע"ד ליישב דהרמב"ם ס"ל כשיטת האו"ה דמביא הב"ח דבדיעבד מותר לשתות דאיכא ס"ס כהנ"ל, וצריך אני לבאר קצת דבאמת כתב הר"ן דמצוי בהם התולעת ונראה דלא מועיל משו"ה ס"ס, אבל י"ל דמצוי' בהם קודם שסיננן. אבל לאחר שסיננן לא מצוי' שיפול התולעת לתוך המסונין כנ"ל, וצ"ל הא דלכתחלה אסור כדי שלא יעשה ס"ס בידים ועיי' מג"א ריש סי' תס"ז בשם מהרי"ט דאסור לעשות ס"ס בידים כצ"ל, ובזכרוני שראיתי בספרי אחרונים דווקא אם ספיקא דאוריי' לחומרא אסור לעשות ס"ס בידים, אבל לרמב"ם דספק דאורייתא לקולא רק מדרבנן לחומרא מותר לעשות ס"ס בידים, ואומר לפ"ז דס"ל לרמב"ם דר"ה דאמר לא לשפי ס"ל ספק דאורייתא לחומרא כתנאי דס"ל כן וכבר אמור:
עם הספרים דתלי' בפלוגתא דתנאי ואמר שפיר דלא כספי אבל רמב"ם להלכתא לא מייתי הא דלא לשפי כיון דס"ס הוא כנ"ל עיי' וק"ל:
ומנא תימרא דתני' וכו' כבר נתקשה במהר"ם שיף דהו"ל להביא ראי' מן כלים דהתורה התירה איך אפשר דלמא פרשו לדופני דמנא עיי' בו, ונ"ל דלכאורה צ"ל מאי מייתי ראי' דלמא חשש זה דפריש רק דרבנן הוא ובריי' על קרא איסור דאורייתא קאי ומצאתי שנתקשה בזה הפרמ"ג סי' פ"ד, ונ"ל דהוכחת הש"ס מברייתא דקתני אבל שוחה ושותה מוכח דאבל לא בכלי ואי חשש זה דרבנן א"כ גם בכלי מותר מדאורייתא, ומדלא אמר כלי ע"כ דבשיחי' ומערות ליכא חשש ע"כ משום דהיינו רביתייהו וא"ש, והא"ש דלא הוכיח מהיתר כלים די"ל באמת כקושי' הנ"ל דרק מדאוריי' מותר, ולכן מייתי מברייתא הנ"ל וא"ש וק"ל:
אלא באמת לפמ"ש הט"ז והב"ח דפשיטא לש"ס דפורש לדופני הכלי והוכחה מברייתא רק דנאמר היינו רביתייהו א"כ קושי' פרמ"ג מעיקרא ליתא וכ"כ הפמ"ג בעצמו עיי' בו, ולקושי' מהר"ם שיף הנ"ל נ"ל פשוט דמכלי' ל"ק די"ל דאיכא אופן שעמד עליו וראה שלא פרש התולעת בדופני הכלי בשום פעם משא"כ משיחין ומערות קשה דליכא אופן שנדע כמובן וק"ל:
תני' דמסייע לך כל השרץ וכו' עיי' ת"ח מאי ראי' צריך עוד דנשמע כן מקרא דמתיר שומ"ע עיי' בו, ולפע"ד נראה ע"פ שחקר הפמ"ג ריש סי' פ"ד דמנא כן דשאר משקים כדין מים יש להם דאין אסור רק כשיפרוש עיי"ש ונ"ל שזהו שאמר תני' דמסייע לך היינו על גוף הדין דאמר דלא כשפי אינש שכרא ס"ל דבלא פריש מותר ומנא לי' הא ואמר תני' דמסייע לך איבחושין שסיננן הא לא סיננן שרי ופי' רש"י יבחושי' הם במרתפות של יין, ונמצאי' ביין ודווקא סינן אסור מוכח דגם בשארי משקים צריך פרוש דווקא ואל"ה לא נאסר משום שרץ המשקה כנ"ל נכון וק"ל, ועיין ב"י דמביא לשון הרמב"ם יין וחומץ ושכר שסינן היבחושי' ותולעי' האוכלי' לוקה, וכתב מוכח דיבחושי' שפרשו אסורי' ולא פרשו מותרי' וצ"ל דהרמב"ם כתב תולעי' ויבחושי' והב"י כתב דמוכח ביבחושי' ונ"ל דכוונתו אפי' יבחושי' דפורחי' ה"א דיש לחוש שפרשו ופרחו לחוץ וחזרו קמ"ל גם באלו ליכא חשש כנ"ל אבל צ"ע הלא ברייתא הוא יבחושין שסיננן וצ"ע: והנה הטור לא כתב דלא בספי בצבייתא דווקא עיי' ב"י, והב"ח תירץ דס"ל להטור לאו דווקא צבייתא ה"ה במסנן בדבר שאין דק שיכולי' התולעי' לכנוס בו חיישינן שנתאחרו התולעים לכנוס אחר שנכנס המשקה וגם זה פרוש מקרא עיי' בו שהאריך, ולענין סינון חומץ עיי' בספר חכמת אדם ובתשובותיו המכונה בינת אדם סי' ל"ד שהאריך ומבאר הכל ביאור נכון שים עיניך עליו:
ע"ב אמר שמואל קישות שהתליע באיבי' אסור' משום שרץ וכו' ושיטת רש"י דצריך דווקא מהלכת בתוכה ועיין ר"ן לעיל ורשב"א דחולקי' עליו, ונלפע"ד דרש"י הוכיח כן מדאמר שמואל אסורה ולא אמר חייב עליה וכן דקדק הגאון מו"ה ישעי' פיק זצ"ל בספרו שאילת שלום שעל השאלתות עיי"ש, ונ"ל שלכן נקט אסור דאיכא ספק שמא כלא שרץ בקישות וליכא רק איסור ומזה בעצמו הוכיח רש"י דינו דצריך לרחוש כנ"ל וא"ש:
וזה נ"ל טעמו של רש"י בהנהו תמרי דכדי דפי' רש"י שהתליעו בוודאי, והראשונים הוכיחו דכיון דמצוים להתליע צריך לחוש ולבדוק או שאר תקנתא, ונ"ל דרש"י לשיטתו כנ"ל דגם אם מצוי' מ"מ מותר משום ס"ס שמא אין בו ואת"ל יש בו שמא לא רחש ומותר:
והרי הרשב"א ס"ל דגם במצוי איכא ס"ס בעבר ובישל שמא אין בו ושמא נמוחו רק לכתחלה לא יבשל ולא יעשה ס"ס בידים וא"כ לרש"י איכא ס"ס קודם בשול כהנ"ל ולכן הוצרך רש"י שהתליעו בוודאי כנ"ל עיי': והנה הראשונים הקשו לרש"י למה נקט דווקא הנהו תמרי הול"ל סתם פירות, ומזה דנו דנקט תמרי משום שדרכם להתליע והנה לפמ"ש לשיטת רש"י דצריך שירחשו דווקא א"כ בלא ידיע' וודאי' איכא ס"ס וקשה לסוברים כרש"י דצריך רחש דווקא וס"ל דאפי' במצוי' חיישינן והלא איכא ס"ס, ונ"ל דליכא ס"ס:
דלכאורה הוי בכלל שמא אונס חד דהא תרי ספיקות הם אם איכא כאן תולע שאסור ואין א' מתיר יותר מחבירו ולאו בסוג ס"ס הוא, אלא דא"ש לפמ"ש הראשונים דלא יבשל המתולעי' אפי' אחר יב"ח שע"י בישול יפרשו לחוץ, וא"כ לספק שמא אין כאן כלל מותר לבשל ולספק דאיכא רק שלא רחש א"כ אסור לבשל שמא בבישול יפרוש לחוץ ויאסור ולאו שמא אונס חד הוא כמובן ואיכא שפיר ס"ס עיי', ולזה י"ל עפמ"ש הפר"ח בשם באר שבע דברי' אינה חי יותר מששה חדשים ור"ה חידש דאינה מתקיים:
הגוף יותר מי"ב חודש וכדברי הראב"ד, ואומר מעתה לאחר ששה חדשים מתלישת הפרי ליכא ס"ס דשמא אונס חד מה תאמר דנפקותא דלספק שני שמא לא רחשה אסורה לבשל הלא מאחר שבוודאי כבר מתה אם תפרש הוי פרשה מתה מותרת היינו לדגרסי פרשה ומתה וא"כ ליכא ס"ס דתרי ספיקות חד ואין א' מתיר יותר מחבירו ולכן הוצרך ר"פ לומר לר"ה דחידש דאחר יב"ח אינו מתקיים כלל הוא א"כ גם אחר יב"ח מותר וא"ש דנקט תמרי דמצוי' תולעים ואסור דליכא ס"ס אחר יב"ח רק מטעם ר"ה שאינו מתקיים ונעשי' עפר, ולפ"ז תוך ששה חדשים קיל דאיכא ס"ס ולאחר ששה חדשים אסור עד אחר יב"ח, והיינו לשיטה פרשה ומתה, ולאינך שיטות לעולם איכא ס"ס כמובן עיין בכ"ז היטב:
והנה כתב תוס' דפסקינן כשמואל ונדחק די"ל בעיקרי היינו שתלוי' בעקרן, והר"ן כתב דברייתא חדא מנייהו נקט וצ"ל למה הניח הבריי' שבתאנים שבגפנים ונקט עיקרי שאינו רבותא כ"כ, ונ"ל במה שנ"ל לכאורה כיון דברייתא מרבה מכל השרץ דבעיקרי א"כ לא יהי' מלקות כיון שרק מרבוי' נפיק לן ואין לוקין כמו ח"ש שאין לוקין דלא נפיק רק מכל חלב ועיי' מל"מ פי"ג מהלכת שגגות בהגהות מל"מ שם שהאריך בכלל זה היכי דמרבינן מכל לאיסור מרבי' ולא למלקות ולפ"ז י"ל דברייתא אשמעינן דבעיקרי זתים וגפנים נפקא לן מכל שרץ ולולי כן לא הוי ידעינן וא"כ ליכא רק לאו ולא מלקות ואלו הוי אמר זתי' שבאילנות נפיק מכל ה"א דבאילני גופי לא צריך כל דמסברא כמו על הארץ הוא ומלקי נמי לקי ול"צ כל רק לבאיביה, ולכן נקט הברייתא שבעיקרי זתים דנפיק מכל ולדינא ידעינן גם בפירות שבאיבי' כיון דכתיב כל מרבינן הכל חוץ מפירי התלושה וכמ"ש הר"ן דהכל חד והיינו כיון דכתיב כל מרבינן הכל כנ"ל עיי', אלא דהרמב"ם כתב דלוקין על פירות שבעיקרי ובפירי שבאיבי', וצ"ל למה כיון דלא נפיק רק מכל מוכח דרמב"ם ס"ל כרשב"א בתשובה מובא במל"מ שם דמה דמרבי' מכל גם לענין מלקות מרבינן ודלא כדעת הה"מ בפ"ג ממ"א הלכה ו' עיי"ש במל"מ היטב ותבין כנ"ל וק"ל:
ודע די"ל מדנקט שמואל קישות שהתליעו ולא אמר סתם פירות שהתליעו, דס"ל לשמואל דווקא קישות דגדלי' מן הארץ ופירי ושרשה חד לכן הוי הפירי ג"כ כמחובר משא"כ פירות שבאילנות שצומחי' מן האילן אחר שכבר נתגדל האילן הפירו' מחוברי' באילן ואילן לארץ ס"ל ג"כ לשמואל דלאו דין ארץ להם והא דמייתי הש"ס סייעתא לשמואל שבעיקרי זתים וגפנים היינו מכח כ"ש כמובן וי"ל עוד דהיינו דקאמר הש"ס לימא מסייע' לשמואל מברייתא ויש בו קושי' ג"כ דמשמע מברייתא כל פירות שבאיביה ושמואל נקט דווקא קישו", וע"ז מתרץ ש"ס שבאילני גופי ואמר דיקא נמי ול"ק לשמואל מדיקא נמי דברייתא דדזתים וגפנים איירי נקט דווקא אילני, ושמואל אמר דינו בקישות ומדמה זה לעיקר זתי' וגפני' כן י"ל אלא דכל הראשונים לא ס"ל לחלק בהנ"ל ודעתם רחבה מני ים, וצ"ל למה נקט שמואל קישות דווקא, ולשיטת רש"י ניחא דלאפוקי בפירי דהמקום צר שאין יוכל לרחוש עיי' וק"ל:
תולעי' דרנא דבשרא אסורי שיטות רוב ראשונים דלאח"מ מותרי' כל זמן שלא פרשו. אבל בשפרשו אסורי' בבשר ודג וגבינה, וראבי"ה ס"ל דאפי' פרשו לגמרי מותרין ועיין יש"ש דצריך דווקא גדולי קרקע, והפ"ח הרעיש על זה ובתוך הראיי' כתב ראי' מדלא לספי וכן מיבחושין שסינן, וראי' זו תמוה דאלו גדולי קרקע מפירות באים גדולי קרקע, אבל לפי מסקנת ש"ס עירובין כ"ז דדגים ושרצי המים לאו גדולי קרקע נינהו עיי"ש א"כ איך קאמר הש"ס דניחוש בשיחין ומערות דפרשו ועי"ז נעשו שרץ הארץ הא עכ"פ לאו גדולי קרקע נינהו ומותרי' ע"כ דלא צריך גדולי קרקע רק שורץ על הארץ וצ"ע על הראבי"ה וביותר שלא הרגישו האחרונים בזה וצלע"ג: הי' פרק בהמה המקשה:
בהמה המקשה לילד וכו' עיין תויו"ט שכתב דאורחי' דמלתא נקט המקשה וכו' ועיין תבואת שור בבכור שור מ"ש, והנלפע"ד ע"פ מתני' ספ"ק דעירוכין דמחלק בין יושבת על המשבר דבאינה יושבת על המשבר היא וולדה כגוף אחד וביושב' על המשבר גופא אחרינא הוא וממתיני' על ולדה והנה לקמן פליגו ר"מ ור"י בבן ט' חי אם ניתר בשחיטת אמו וטעמא דר"מ בבן ט' נגמר הוולד ואין לו שייכות לאמו ור"י פליג, ונ"ל דבמקשה לילד והולד מעותד ומוכן לצאת גרע טובא מבן ט' לר"מ וסברא שלא יהי' כגוף האם, ומכ"ש כשכבר הוציא ע"י הקישוי אבר א' בוודאי הסברא כך ומ"מ מותר ע"כ בשחיטת אמו כדמוכח ממתניתין דהכא:
וי"ל דרבותא זו אשמעינן מתני' דלא נשמע ממתני' דלקמן כהנ"ל וא"ש כנ"ל עיי':
אלא דיש להקשות לפ"ז אש"ס דבכורות דמקשה למה לי דהתם הכא מוכח מהכא דראש כילוד י"ל לפ"ז מהכא אין מוכח רק במקשה אז כשהוציא ראשו הרי כילוד, ושם אשמעינן מתני' דאפי' לא הקשה לילד ולא הגיע זמן הלידה מ"מ בהוצא' הראש הוא כילוד, ועיי' רש"י במתניתין דבכורות שם שמפרש ג"כ מתני' בהגיע זמן הלידה שהוציא ראשו תחלה וחזר ואח"כ יצא האחר ואח"כ יצא הראשון א"כ לא קשה אבל צ"ל מנא לש"ס דבאופן זה מיירי דמקשה הלא י"ל דהוציא ראשו בתוך הזמן והחזיר וזמן מה אח"כ התחילה להוליד ואז לא הי' זמן לידה, ועיי' רי"ט אלגאזי בכורו' שם, וי"ל: איזהו בכור לנחלה וכו' עיין סמ"ע וש"ך סי' רע"ז סעי' ו' ועיין תשובות שב יעקב סימן ב' ובתשובות פ"מ ועיין חי' חולין מאאמ"ו מאוה"ג זצ"ל מ"ש לקיים שיטת השארית יוסף ועיי' תשובת שמלת בנימין דף קע"ג: טעמו דראשו מת הא ראשו חי וכו' הקשה מהרש"א לתוס' מאי מקשה ש"ס ממתני' דלמא מתני' אשמעינן בנפל ותירוצו דחוק ועיין אחרונים, ונ"ל ליישב דקושי' ש"ס ממ"נ אם ראשו היינו ראשו לבד א"כ קשה הכא למה לי, ואם ראשו רובו וע"כ צ"ל דנקט משום דיוקא דבכור לנחלה קשה למה לי התם לדיוקא הלא דין זה דבו קיימא בוודאי מוכח מכאן ולמה לי התם הדיוקא לענין בכור לנחלה וקושי' הש"ס ממ"נ וא"ש, ול"ק קושי' מהרש"א, ועפ"ז א"ל ג"כ מה שדקדק הת"ח למה צריך ש"ס לומר דאדם מבהמה לא יליף לי' הי' צריך לומר רק דבהמה מאדם לא יליף ולהנ"ל ניחא דלא ידע ש"ס פירושו דמתני' אי ראשו רובו ולדיוקא א"כ קשה התם למה לי מוכח מהכא ואם מתני' כפשוטו ראשו ממש א"כ לא קשה מהתם קשה איפכא דהכא ל"ל ולכן מתרץ יהי' הפשט איך שיהי' ל"ק דאדם מבהמה לא יליף וגם בהמה מאדם לא יליף כנ"ל וק"ל:
הא נמי תנינא שלי' שיצאה מקצתה וכו' הת"ח דקדק למה לא הקשה מיד משלי' דהיא מתני' דלקמן באותה מסכת וליכא לדחוי' עיי' בו, והנ"ל בשנישב דמקשה תוס' למה לא מביא מתני' דנדה יצא כדרכו, ונ"ל ע"פ שהקשה תוס' לעיל דלמא מתני' אשמעינן דהחזיר ג"כ כילוד ותירץ בדוחק ובמהרמ"ל כתב כי כמעט א"א בלא החזיר שיצאו שני ראשים מרחם האם וע"כ שהחזיר תחלה וכ"כ רש"י בפשיטות ומקשה ש"ס שפיר, ולפ"ז א"ש דממתני' דנדה ל"ק דס"ל דמשנתינו אשמעינן החזיר ולכן לא מקשה רק מבכורות דע"כ בהחזיר איירי וא"ש אלא דקשה מאי מקשה משלי' הלא י"ל דמתניתין דידן אשמעינן בהחזיר, אלא דא"ש דהכל כל החילוק בין אדם לבהמה דאדם פרצוף דידי' חשוב ובבהמה ליכא פרוזדר, וי"ל כל זה דווקא לענין שיהי' כילוד לא ילפינן זה מזה אבל מאחר שידעי' משלי' דגם בבהמה הוי ראש לידה, ומחזיר שלא יגרע כבר נשמע מאדם בבכור דלא מגרע החזרה ולענין זה אין שום חילוק בין אדם לבהמה ומתני' דידן שלא לצורך, והא"ש דלא מקשה מיד משלי' דהי' מקום לומר דמתני' להחזיר אתי' ולכן הקדים מבכורות ושוב הקשה משלי' ומתרתי מקומות קשה שפיר ואין שום דחי' כנ"ל נכון וק"ל: ובזה מצאנו מקום ליישב הא דפי' רש"י בקושי' הש"ס הא נמי תנינא, אלמא ראשו תנן דהוי לידה וסיפא דקתני החזירו לא איצטרך, וכבר הקשה בראש יוסף הא כל הסיפא מיותר ומאי האי דכתב רש"י דהחזירו לא איצטרך ולהנ"ל א"ש דתחלה כתב אלמא ראשו תנן דהוי לידה, ומ"מ הי' מקום לומר משום החזירו נקט כקושי' הנ"ל, ולכן כתב החזירו לא איצטרך דזה כבר נשמע מבכור' הנ"ל כנ"ל וק"ל: