אור ברסלב
כתב סופר על חולין חולין › דף סו.

כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

חולין · דף סו.

דף סה.

ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקקשת הנה במתני' לא קתני מקום איה צריכה הקשקשת שתהי' אבל בתוספתא קתני שצריכה שתהי' תחת זנבו וסנפירו ולחי' וכבר פירש הרמב"ן דאו או קתני והטעם שצריך דווקא במקומות אלו כתב דבשארי מקומות חיישינן לנדבק בו מדגים טהורים, והר"ן כתב כי מאחר דבמתני' לא קתני מקום מיוחד ע"כ דלא קפיד ולא חיישי' לנדבק בו, ותוספתא לא מובאת בש"ס עיי' בו, והי' נלפע"ד דמתני' ותוספתא אולי לא פליגו, די"ל הגם לפמ"ש הרמב"ן דחוששין שנדבק בו מדג טהור אבל נ"ל פשוט אם מצאנו דג א' שיש בו קשקשת וכן ראינו עוד כמה דגים ממין זה שיש בהו קשקשת לא נאמר שבכולן איקרי שנדבק בהם קשקשת זה וודאי לא אמרינן וחשש זה לא נאמר אלא בבוא דג לפנינו שלא ראינוהו ואנו רוצים להתיר אותו ע"י סימן קשקשת אנו חוששין לו שנדבק בו ואיקרי בו מעשה דיבוק, וא"כ י"ל מתני' קאמר סתם ובדגים כל שיש לו קשקשת א' היינו באופן שברור לנו שלא נדבק ואיך ברור לנו כגון שראינו כמה דגים ממין זה בקשקשת א' ושוב יצאנו מחשש דיבוק ותוספתא אמר הדין להתיר בפשיטות על קשקשת כשיבוא דג לפנינו יש חשש דיבוק צריך דווקא במקום ידוע כנ"ל ועכ"פ הדין בעצמותו נכון לדעתי עיי':

והנה כתב הרמב"ן בתורה דקשקשת הוא הנדבק בו וניטל ביד או בכלי, אבל מה שאינו ניטל כלל מהעור אינו בכלל זה ומייתי ראי' דילפינן משריון קשקשי' הוא לבוש, ולבוש ניטל באופן זה עיין בפנים היטב, ועיין נב"י תנינא חי"ד [סי' כ"ח] שנתקשה מהא דמצינו עור ובשר תלבישני ואינו נקלף ביד או בכלי, ועיי' בתשובת הגאון בן המחבר שם שכתב שמזה הוכיח הרמב"ן המובא באהל מועד שמביא הפר"ח סי' פ"ג, דאפי' שנקלף ע"י מים רותחין ג"כ בכלל קשקשים, משום האי קרא עור ובשר תלבישני ועור נקלף ע"י חמין עיי"ש, ושותא דבן המחבר זצ"ל לא ידענו דעדיין בשר מי ניחא דאינו נקלף ע"י חמין והלא תלבישני גם על ובשר קאי ודבריו אינם מעלי' ארוכה במח"כ, אבל גוף קושי' הגאון כב"י זצ"ל לא זכיתי להבין, דאיוב אמר עור ובשר תלבישני היינו שהנפש אמרה שהלבישה עור ובשר ועצמות וגידים תסוככני, ושפיר נקרא מלבוש דאינו דבוק בנפש וכשנפרדו זה מזה לא יודבק מזה על זה כלום, משא"כ קשקשי' שאינם נקלפי' מעל העור ולא יופרד זה מזה רק שידבק מהעור עמו אינו בכלל מלבוש, והגע עצמך איזה שיעור תתן למלבוש ואיזה לעור וגוף הדג אם לא יופרדו זה מזה הכל כגוף אחד דמי וכשיפרידו בתחבולה הוה כחותך מגוף ומנתח אותו לנתחים, ולכן אינו לבוש רק המלובש עליו ונפרד ממנו כקליפי פירות וכדומה כנ"ל, אחרי רואי ראיתי שכוונתי בזה לאאמ"ו מאוה"ג זצ"ל אבל לא ביאר כ"כ והדבר נכון ופשוט:

ועיין כב"י שם שהקשה על הרמב"ן הנ"ל מש"ס ע"ז ל"ט ע"א האי נונא דהוי דמי לצלופחא נקטי להדי שמשא חזו דהוי בי' צמחא ושרי, איך התיר ע"י שראה בו קשקשי' ולא בדק אם נקלפי' וע"כ שא"צ שיהי' נקלפים כלל, והרבה תירוצים נאמרו ע"ז בספרן של צדיקים גדולי האחרונים זצ"ל, והקושי' כבר אמורה בב"ח יו"ד סי' פ"ג ונדחק בתירוצי' ועיין בספר שיבת ציון מה שטרח בדברי הב"ח, והנלפע"ד בשנעיי' בע"ז שם דמייתי עוד בדיקות אחרות ובכולהו נאמר דחזו בי קלפי, ובהאי מעשה דנקטי להדי שמשא וחזו בי' צמחי ושרי', הדקדוק מורגש למה שינה וקרי לי' צמחי ולא קלפי, לכן נ"ל דהכוונה דכמה דגים אחר שמקלפי' הקשקשים ניכר מקום מושב כל קשקשת וקשקשת ונשאר עור דק שהי' הקשקשת סבוך בו ציצי' קטנים, ונ"ל שזהו שראה אחר דחזי בשמשא וראה צמחים היינו הציצי' הנ"ל ומזה שפט כי היו בו קשקשים וכבר נשרו ונשרו במים ועי"ז התירו ולא הי' צריך לשום בדיקה כיון שחזה שנשרו מעצמם ואין לך דבוק יותר מזה והלא מתירי' קשקשים שנשרו במים כנ"ל נכון:

אלא שראיתי שרש"י בע"ז שם פי' צמחי קלפי' דקים, נראה שלא דייק רש"י בשינוי לשון צמחי ומפרש צמחי קלפי וליתא לתירוצי, אלא שבאמת ישוב נכון על הרמב"ן בתורה דיפרש כמו:

שכתבתי, ולפ"ז לרש"י מוכח עכ"פ. דל"ל שיטת הרמב"ן, אבל נ"ל לחזק דברי גם לשיטת רש"י, בשנדייק עוד דבעובדו' דמייתי שם אמר חזי בי' קלפי ובהאי נונא דנקטי להדי שמשא אמר חזי דהוי בי' צמחי ולא אמר חזי בי' צמחי, ולכן נ"ל ג"כ כמ"ש דע"י בדיקה ראה והכיר מקום מושב צמחי היינו קלפים הדקים שהי' בו והיינו דחזי דהוי בי' צמחי דהיינו שהכיר שהי' בו צמחי תחלה ונשרו וא"ש ג"כ לפי' רש"י דמפרש צמחי קלפי ומשום שהיו הקשקשי' דקים לכן לא הכיר מקום מושבם רק בשמשא כנ"ל ואמת נכון הדבר:

ת"ר אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאח"ז וכו' כתב תוס' בע"ז ל"ט ע"א דנפיק מדכתיב אין לו עין עליו, והנה דרש זה לא מצינו אלא במה שאין לו עכשיו ועתיד להיות וכן לענין יבמה ובן אין לו עיי' עליו אם יהי' לו, אבל עתיד להשירן לא נילוף מזה, ומביא רש"י בתורה מדכתיב ואשר אין לו סנפיר וקשקשת במים שקץ הוא לא יאכל היינו קרא השלשי, במים אורוי' לנו אע"פ שמשירן בשעה שעולה מן המים ואין לו רק במים, מ"מ סימן טהרה הוא, ותרתי דרשות צריך ופשוט:

ע"ב יש לו קשקשת ויש לו סנפיר דג טהור וכו' עיי' ת"ח שהרגיש מאי רצה הש"ס באריכות הזה ומה מוסיף על המשנה וכתב דאשמעינן לאפוקי דלא נימא דאו סנפיר או קשקשת כקושי' תוס' נדה [נ"א ב' ד"ה ולכתוב] וצל"ע הלא מוכח כן ממתני' דנדה דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר וע"כ דאחד לבד לא מהני דאל"כ לענין מאי הודיענו דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ומאי תועלת בהודעת דבר זה, והת"ח בעצמו כתב כן על תוס' נדה דלא קשה דאו זה או זה לפי שתירץ כאן דהלמ"מ נאמר כל שיש לו קשקשת, ואם או זה או זה למאי נפקא מינה אמר הלמ"מ, ונלפע"ד דאיכא נפקותא להחמיר הנה כבר כתבנו לעיל שיטת הר"ן דאין צריך מקום מיוחד אפי' לקשקשת אחת דנדבק בו לא שכיח ולא חיישינן לו, ואומר באופן שבא לפנינו דג שלם ואין בו סנפיר ויש בו קשקשת א' או שנים והיינו מתירי' אותו כי לנדבק לא היינו חוששין, אבל מאחר דכללא הוא שא"א לקשקשת בלא סנפיר ע"כ זה שאין לו סנפיר בוודאי ויש לו קשקשת ע"כ שהקשקשת שבו נדבק מדג טהור אחר, ובסנפיר לא שייך שנשר כן ס"ל הט"ז בפשיטות ודלא כפר"ח ועיי' פמ"ג שהאריך בזה ומסברא כן הוא דסנפיר דבוק בגופו וקשה לחתכו ולא ינשר, וגם עתיד לגדל לאח"ז לא שייך בסנפיר דהיינו שיהי' לו קשקשת קודם סנפיר לפמ"ש הרמב"ן בתורה דע"י סנפרים שט למעלה ועי"ז דוחק המותרת שהמה הקשקשי' עיין בלשונו ותבין וא"כ א"א שהקשקשת יוקדם לסנפיר, וכי כן בשאנו רואי' קשקשת בדג שלם בלא סנפיר ע"כ שנדבק בו ואיכא נפקותא טובא לידע דבר זה כל שיש לו קשקשת וכו' ולעולם או או קאמר ומקשה תוס' שפיר בנדה, וא"ש ג"כ דברי הת"ח דמתני' ה"א דאו או קאמר ולכן אשמעינן סתמא דש"ס דצריך שניהם, ובזה יובן ג"כ דתוס' דנדה העמיד קושיתו על דברי ש"ס לכתוב קשקשת ולא על מתניתין כנ"ל עיי': ויש להקשות לפ"ז מאי מקשה ש"ס לכתוב רחמנא קשקשת וכו' י"ל דאשמעינן דסנפיר סימן הצריך כדי שאם יבוא דג שלם לפנינו ונראה שלא יהי' בו סנפיר ונטהר אותו ע"י סימן קשקשת ולנדבק לא נחוש כיון שאין רעותא לפנינו שנחוש לו ולכן כתב סנפיר ולא נאכלהו מכיון שאין לו סנפיר, אלא די"ל דקושי' הש"ס כיון שהלכה למשה מסיני או מקבלה ע"י אדם הראשון דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר א"כ אם יבוא דג לפנינו בקשקשת בלא סנפיר נטמא אותו מאחר שא"א דבר זה אם לא שנדבק הקשקשת מדג אחר שטהור וא"כ סנפיר למה לי וא"ש עיי', ונ"ל דהא דמשני הש"ס יגדיל תורה ויאדיר ונדחק תוס' בכוונת הש"ס כיון דאנו יודעי' מהו קשקשת מאי צריך עוד ואטו תחוש התורה שלא נדע ונטעה בשם אחר האמור בתורה בחיה ועופות ובסימניהם. ולפ"מ הכוונה יגדיל תורה דלא סמכה על קבלתינו מאדה"ר או על הלמ"מ דכל שיש לו קשקשת וכו' ועי"ז לא נטהר דג שלם בקשקשת בלא סנפיר ע"ז לא סמכה התורה ולהגדיל תורה כתב לנו הכל בפירש שלא נכשל באיסור כנ"ל עיי' היטב וק"ל:

מכדי אקשקשת סמכינן לכתוב רחמנא קשקשת ולא לכתוב סנפיר, הקשה תוס' למאן דס"ל בכ"מ או או עד דכתיב יחדיו א"כ נימא נמי כאן או או, ונ"ל הנה מוכח דהאי כללא כל שיש לו קשקשת וכו' גם בקשקשת אחר היא דאל"כ מאי מקשה הש"ס דלמא צריך סנפיר בקשקשת א' דאיכא דל"ל סנפיר וע"כ דקבלה דאפי' בקשקשת א' יש לו סנפיר ומצאתי כן ג"כ בפ"ת שהוכיח כן, והנה פשיטא דאין פלוגתא בין ת"ק דמתני' לר"י בזה דלר"י דצריך לסימן טהרה שני קשקשי' אבל:

מ"מ לדידי' ג"כ כל שיש לו קשקשת אחת י"ל סנפיר רק דאינו מכשיר בזה, ולפ"ז לפי שכתבו הראשונים דר"י הוכיח שני קשקשי' צריכי' מלשון קשקשת דלא כתיב קשקש ועיין מעי"ט, וא"כ אם או או קאמר וכתב המהרש"א דכוונת תוס' דבסנפיר לחוד לא הוי סגי דתורה הודיענו בשנמצא חתיכת דג דנאכלהו ע"י קשקשת כן קושי' תוס' ולר"י א"א לומר כן דאיך אמרה תורה קשקשת דצריך שני קשקשים הלא גם שלא סמכה תורה על הקבלה כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר והוצרך לומר קשקשת בחתיכה כצ"ל למהרש"א הנ"ל, מ"מ איך הצריכה תורה שני קשקשי' הלא באמת סגי בשיהי' קשקשת א' דהא באמת ע"כ דאית בי' סנפיר ומותר מדינא ובשנראה קשקשת א' סגי' וע"כ דבאמת צריך לקשקשת לסימן גמור דבסנפיר לא סגי, וא"כ י"ל מאן דס"ל בכ"מ או או הכא ס"ל כר"י דקשקשת תרתי משמע וע"כ שניהם יחדיו כנ"ל וק"ל: ויש להקשות דלמא הלכה לא הי' רק כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר היינו כל שיש לו קשקשת כשבא לפנינו הטבע שא"א שלא יהי' לו סנפיר, אבל אלו שטבעם שקשקשיהם נושרי' כשיוצאי' מן המים מנא לן דאלו יש להם סנפיר דלמא על מין זה לא נאמר הכלל, וא"כ אין מקום לקושי' הש"ס כמובן, וי"ל דא"כ במים דדרשינן שנשרו במים כמו שהבאתי לעיל מרש"י בתורה והוא בת"כ והיינו מקרא ג' דכתיב במים מיותר וא"צ לכלל ופרט ומשום זה נדרש בת"כ להכי ולמה לי' דנוכיח דנשרו במים מהני מדצריך סנפיר וכהנ"ל, והוא ע"ד פלפול וצע"ק:

והיותר קשה לי איך מתרץ הש"ס דה"א מאי קשקשת סנפיר הלא נדע דקשקשת אינו סנפיר דהא כתיב במים לרבות שנשרו וכבר כתבתי לעיל דנשרו אינו רק בקשקשי', א"כ איך הוי טעינן דקשקשת היינו סנפיר ולא שייך עליו במים שאינן רק במים, ואולי י"ל דכוונת ש"ס דהוי טעינן דקשקשת היינו דבר המסוכסך כמ"ש תוס' לעיל והיינו שתורה אמרה שבכל דבר המסוכסך יהי' מותר או בקשקשת או בסנפיר ששניהם דבר שהיד מסכסך בו וא"ש דרש במים לקשקשת שנושרי' כן י"ל ועדיין צ"ע:

ודע דמלשון ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת משמע דע"פ הרוב שיש להם סנפיר יש להם קשקשת אלא דמצוי שאין להם קשקשת משא"כ שיש להם קשקשת כולם יש להם סנפיר ודלא כפלתי שכתב שהרוב יש להם סנפיר וכבר תפס עליו בפמ"ג, ומלשון יש שיש לו משמע דאיכא אבל ע"פ הרוב אינו כנ"ל: ובזה נ"ל ליישב קושי' תוס' על רש"י בע"ז דמפרש קושי' ש"ס ממשנתינו דקתני רק סנפיר וקשקשת דקשי' בין לר"נ בין לר"ה, ותוס' הקשה דע"כ מוכח דמשדרה ל"ק דסימן גואי הוא עיי"ש, ולהנ"ל י"ל דרש"י ג"כ ס"ל דמשדרה ל"ק, רק דקושי' הש"ס גם למ"ד ראש ושדרה לפמ"ש הראשונים דטעמא דאית לי' דראש לחוד לא מהני משום דאיכא דדמי' לטהורי' וחייש להו ואידך לא חייש למיעוט הזה עיי"ש, וי"ל לפ"ז היכי דאיכא ראש כטהור וגם סנפיר דעל הרוב יש לו קשקשת ג"כ רק מיעוט המצוי דל"ל קשקשת, ורוב דאית להו ראש כזה ג"כ טהורים מצרפי' אלו סימני' יחד לכ"ע וסמכינן עלייהו כעין שכתבו האחרונים לענין סימני' דחיישי' לאתרמי, אבל לשני סימני' שיתרמו לא חיישינן כן הדבר הזה וכ"ש הוא ועיין כעין זה בפלתי ולפ"ז א"ש דמקשה הש"ס לכ"ע, דבמתני' לא קתני אופן שנסמוך על סנפיר בלא ראית קשקשת ולהנ"ל יש אופן בצירוף הראש וכהנ"ל, ומתרץ דאיכא עראי ופלמודא ולכן לא קתני דאינו סימן תמיד לטמאות וא"ש כנ"ל עיי':

והנה באמת דברי תוס' בע"ז שם דכתב דסימן גואי לא קחשיב צ"ל הא קתני במתני' זפק וקרקבנו נקלף דג"כ סימן גואי וראיתי שנתקשה כן אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בחידושיו, אבל נ"ל פשוט דנכון הוא דכוונת תוס' כיון דאיכא סימן בדגים להתירם ולטהרם בלי סימן גואי חשוב אלו מלחשוב דגואי ג"כ, אבל בעוף דליכא אופן להתיר עוף אם לית לי' ד' סימני' דמנייהו סימן גואי ג"כ ע"כ הוצרך לו, והלא חשיב ואזיל סימני בהמה וחיה ועופות ודגים ובעופות א"א שום היתר עוף מבלעדי סימני גואי חוץ כשיכיר עכ"פ פרס ואזניה ואין דומה לדדגים כנ"ל פשוט וק"ל:

ועיין ת"ח בע"ז שכתב דקושי' ש"ס ממתני' מדקתני כלל סימני דגים מאחר שמפורשים בתורה לא הו"ל לומר רק סימני דגים נאמרו מן התורה כמו דאמר בבהמה וחיה וע"כ לשלול דווקא סימני' מהני ולא טביעת עין והפר"ח מביאו ג"כ ומסכים עמו, ולא זכיתי להבין הלא במתני' איכא פלוגתא כמה קשקשי' צריכי' וגם מה המה הקשקשי' ומה סנפיר א"כ הוצרך לפורטם, משא"כ בבהמה וחי' וצ"ע:

ויש ראי' מלשון הברייתא לשיטת הרמב"ם והראב"ד דאינו סימן רק טע' מדקתני כל שראש ושדרה מינכר, ואי סימן הוא דטמא אין לו שדרה איך שייך כל שניכר אין צריך היכר כיון שרואי' שדרה נדע שטהור הוא ובראש שייך שפיר היכר אי ראשו רחבו אבל בשדרה לא שייך, וע"כ כוונת הברייתא שמכיר בטביעות עין הראש ושדרה כנ"ל ולאינך רוב פוסקי' דבשדרה עצמה יש היכר ובאמת לטמא ג"כ איכא שדרה רק שאינו בדמות של טהור ועיי' נב"י תנינא [יו"ד סי' כ"ט] בתשובת בן המחבר דהשואל רצה לומר כן ולהנ"ל יש ראי' עיי', ועיי' רש"י בע"ז דכתב דטמאי' אין להן חוט השדרה, משמע דס"ל דשדרה אית לי' חוט ל"ל, ונראה דהיינו טעמא דלא קיומי היכי דרדיפ' מיא כי החוט מחבר הגוף ושדרתו ומקיימו בתוקפו משא"כ בלא חוט כנ"ל וק"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה