אור ברסלב
כתב סופר על חולין חולין › דף סג:

כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

חולין · דף סג:

דף נט.

ת"ר לוקחי' ביצי' מן הנכרי' בכל מקום ואין חוששין לא משום נבילות ולא משום טריפות עיי' ת"ח שכתב דאשמעינן לא זו אף זו דביצת נבילה דרק דרבנן הוא לא חיישינן אפי' לביצת טריפה דאורייתא מ"מ לא חיישינן, ולולי דבריו י"ל דלכאורה צ"ל פשיטא מאי אשמעינן הברייתא דאין חוששין פשיטא דבכ"מ הולכי' אחר הרוב, והלא אכלינן ביצים ניחוש שמא התרנגולת שממנה הביצה היא טריפה וע"כ דאזלי' בתר הרוב ומאי הרבותא דלוקחי', וצ"ל דה"א כיון דאיכא ביצי' מטריפה היינו שנטרפו מחיים, וכן יש ביצת נבילה שהתרנגולת מתה ונמצאו בה ביצי' והגם דכל אחד מיעוט ה"א דמצרפי' יחד וחיישי' וכעין שכתבו הראשונים דקושי' ש"ס ודלמא דנונה' נינהו היינו שבצירוף מיעוט טמאות ניחוש, וי"כ דברייתא אשמעינן דלא חוששין לא לנבילות ולא לטריפות דבצירוף שתי חששות אלו מ"מ מותר ליקח וזה לא ידענו ממה שאנו אוכלי' ביצים מתרנגולת שבבית שנולדו ואין חשש רק לטריפות ואי שיש נבילות בחי' נקובת הושט היינו להפוסקי' ורמב"ם בראשם דנקובת הושט נבילה מחיים אין זה שני מיעוטי' נבילות וטריפות דהלא זה בכלל טריפות ויש מהן שנעשה עי"ז טריפה ויש שחמור והיא נבילה והכל מין א' מיעט שמתחדש בהם ונמצא בהן מי"ח טריפות אבל נתנבלה ע"י שמתה התרנגולת זה ענין בפ"ע כמובן וא"ש:

ועפ"ז הי' מקום ליישב לקמן קט"ו שמקשה מבריי' דאין חוששין לא משום נבילות וכו' והקשה בפלתי דלמא לטריפה לחוד לא חיישינן ושאני בחשש שמא ינקה יש לחוש ג"כ לטמאה ואולי בצירוף שני מיעוטי' יש לחוש ולהנ"ל א"ש דמקשה כמו דאין חוששין בצירוף נבילות וטריפות כן לא נחוש שם בצירוף שני מיעוטי' טריפות וטמאות ולנבילות ליכא חשש שמה כמובן וא"ש ג"כ דמייתי ראי' דאין חוששין ופשיטא שאין חוששין לטריפות דהא אוכלים חלב ואין חוששין שבהמה טריפה ועיי' ת"ח שם שהרגיש בזה ותירוצו לא זכיתי להבין, ולפמ"ש א"ש דמייתי ראי' אפי' בצירוף שני מעוטי' אין חוששין, ומתרץ משום טמאות חוששין לחוד דבהמות טמאות שכיחי ואין מצרפי' שני מיעוטי' רק לטמאו' לבד חוששין, אלא לפמ"ש הת"ח דחשש נבילות דרבנן וחשש טריפות דאורייתא א"כ ליכא ראי' מברייתא דידן דבצירוף תרי מיעוטי דשניה' חשש דאורייתא דלא חיישינן והדר' הקושי' לדוכתא דלקמן באיסור דאורייתא איירי וחשש טמאה ונבילה שני' דאורייתא ועיי' חי' ר"ן לקמן שם דע"כ רב איסור דאורייתא אמר, גם צ"ל מאי מקשה לקמן מברייתא דידן דלמא משום דסתם מתני' דלקמן ר"מ דחייש למיעוטא לכן חיישינן שמא ינקו מטריפה וצ"ע:

ודלמא דעוף טמא וכו' הראשונים נתקשו דלמא משום דרוב טהורים נינהו לא חיישינן, ותירצו תירוצי' שונים, ולפע"ד הי' נראה בשנדקדק דלא הקשה וניחוש דעוף טמא, אלא דלמא אין הקושי' שבאמת נחוש לעוף טמא דרוב טהורות רק הקושי' כמו שאשמעינן הברייתא דאין חוששין לא משום נבילות ולא משום טריפות כך הוי לברייתא לומר ואין חוששין משום טמאות והיינו דמקשה ודלמא דעוף טמא רק דאין חוששין למיעוטא ולמה לא קתני בברייתא כנ"ל והראוני שכ"כ בפר"ח [סי' פ"ו סק"ד] אלא שלא ביאר כ"כ, והנה לפי שתירץ באומר של עוף פלוני וטהור הוא. צ"ל למה לא אשמעינן הברייתא הרבותא דאין חוששין באופן שלא אמר הגוי של עוף פלוני:

מ"מ אין חוששין ע"כ מוכח מברייתא עצמה דליכא אופן שלא נחוש לטמאות רק באומר וע"כ צ"ל אחת מן התירוצים או שבאמת טהורות ליכא רוב כמ"ש תוס' או כמ"ש הרשב"א בשם י"מ או כשיטת הר"ן דברייתא בשכיח איירי: ועפ"ז יובן סגנון הש"ס דמקשה ונבדוק בסימני' ולפי הפשוט הקשו על אבוה דשמואל דמתרץ באומר של עוף פלוני יאמר דבדקינן בסימנין, אין הלשון מדויק ונבדוק בסימני' דהול"ל דלמא דבודק בסימני' ולמה צ"ל באומר של עוף פלוני, גם נתקשה המר"ם שיף כדמתרץ בטריפות מי הביא לאבוה דשמואל לדוחק זה יאמר בשלימו' ובאמת סמכי' על הסימני', ונ"ל ליישב בשאומר דש"ס בס"ד דסימני' דאורייתא ידע ג"כ דאיכא עורבא דדמי' לדיונה ולא במציא' פליגו אלא דסובר דלא חיישי' למיעוט דדמי ורוב אינם דומי' וכתב החידושי הר"ן דצ"ל למסקנא דחיישינן כמו דאיכא עורבא דדמי' כן איכא טובא ולכן אין סומכי' דאוריי', ולזה י"ל בה"א ס"ל דהלכה למשה הם הסימני' הגם שאנו רואי' עורבי' דדמי' לדיונה ע"כ מדהלכה הם ע"כ דליכא רק מיעוט הנ"ל ואין חוששין לו כן נ"ל ועכ"פ איכא סימני' דנוכל לסמוך עליהו וליכא חשש טמאות גם באינו אומר של עוף פלוני וקשה לאשמעינן הברייתא הרבותא דאין חוששין לטריפות ולטמאות כמו דאין חוששין לטריפות ונבילות איכא רבותא דלא חיישינן למיעוט כן איכא רבותא דסומכי' על הסימני' ואין חוששין למיעוט דדמי' לטהורי' וקושי' הש"ס בתחלה ונבדוק בסימני' לא קאי על אבוה דשמואל דהוא מוכרח לתרץ באומר של עוף פלוני וליכא רבותא דלא חיישי' לטמאות לכן לא אשמעינן הברייתא דאין חוששין משום טמאות, והא דגוי נאמן אין הרבותא כאן דבכ"מ הגוי היכי דמרתת נאמן ואין ענינו לבריי' דעוסק ובא דאין חוששין למיעוטא, וע"ז סובב קושי' הש"ס על הברייתא יאמר נא רבותא לענין טמאות דאין חוששין למיעוט הגם דבאמת ליכא רוב טהורי' אבל באופן שבודקי' בסימני' שוב הטמאות דדמי' מיעוט הוא ורבותא מ"מ איכא דלא חיישינן למיעוט דדמי', והא"ש דמתרץ דבטריפות איירי, והא דלא נקט הברייתא בשלימות ולומר רבותא לענין טמאות י"ל דאשמעינן אפי' בטריפות דאיכא ריעותא כמ"ש ראשונים מ"מ לא חיישינן לטריפות וע"ז מקשה הש"ס וליכא סימנים ואין אופן שאין חוששין לטמאות רק בעדות גוי באומר וכו' ובדין זה אינו עוסק בברייתא כאן רק בחשש מיעוטא וכמ"ש וא"ש הכל על נכון וק"ל:

ודע מ"ש הר"ן דלכן קתני בכ"מ היינו לרבותא אפי' בשכיחי טמאים מ"מ לא חיישינן א"כ הברייתא באמת לרבותא דטמאי' ג"כ איירי ולתנייהו לדבריו, אבל דברי הר"ן צ"ע, אם הבריי' בדין זה עסק ואשמעינן דעדות גוי מהני א"כ עיקר חסר דהול"ל לוקחי' ביצים בכ"מ בשאומר, והלא לא קתני למה לוקחי' ממנו ועל מה נסמוך וע"כ דברייתא לא בטמאות עסוק רק דאיירי באופן שאין חשש טמאות והוא פשוט שנדע ע"י עדות גוי שהדין כן בכ"מ ולא נשאר רק חשש טריפות לזה לא חיישינן, ולכן נ"ל פירש הרמב"ם בכ"מ אפי' באין מוחזק בכשרות ואיכא רבותא לענין נבילות וטריפות דאין סומכ' על ישראל חשוד מ"מ לוקחין דאין חוששין למיעוט כנ"ל עיי': כך סימני עוברי דגים יש לפרש בשני פנים, י"ל דמתרץ דהגירסא כך סימני עוברי דגים והיינו מי שרוצה ליקח עוברי דגים סומך על סימני' אלו, ויש כומר דאין צריך לומר שברייתא משובשת אלא דבתחלה ס"ד דבדגים ליכא סימנים רק כסימני ביצים וע"ז מקשה סנפיר וקשקשת אמר רחמנא ומתרץ כך סימני עוברי דגים וממילא יוכל לקנות דגים ע"י סימנים אלו גם באיכא ריעותא דליכא ומסופק אם נשרו במים או לא מ"מ לוקחי' ע"י סימני' והיא שיטת הר"ת בבריי', ועיי' ד"מ בסי' פ"ו וק"ל:

ולבדוק בחלמון וחלבון עיי' מהר"ם שיף שהרגיש דלמא אין סימן חלמון וחלבון רק בצירוף א' כד וא' חד, וא"כ מאי מקשה ש"ס ולבדוק בחלמון וחלבון, ולדידי ג"כ קשה קצת על תחלת הקושי' ונבדוק בסימני' אם צריך שניהם יחד א"כ מי שבא לקנות ביצים שלימות מן העכו"ם על מאי יסמוך דאינו רואה מה שבפנים אולי כשיפתחם יהי' חלמון מבחוץ ולכך אמר אבוה דשמואל טפי בשאומר של עוף פלוני ונ"ל דש"ס הוכיח מדקתני כסימני ביצים כך סימני דגים ואי אין כד וחד סימן רק בצירוף חלבון וחלמון ושניהם יחד סימן א' וכד וחד גם לטמא איכא וכן חלבון מבחוץ לטמא רק שניהם יחד ליכא לטמא א"כ איך קתני כך סימני דגים הלא בדגים ליכא סימן בחלבון וחלמון וכד וחד בביצים אינו סימן כלל ואיך אמר כסימני ביצים, הלא מה שהוא סימן בדגים בביצים אינו סימן להכשיר עליו וע"כ דאו כד וחד או חלבון מבחוץ:

קאמר כנ"ל פשוט, אלא דצ"ל לפ"ז לפי דאמר ר"ז לקמן בברייתא דרישא חד חד וחד כד וחלבון מבחוץ וכו' נראה דס"ל דצריך שניהם יחד, וכבר הרגיש במהר"ם שיף בזה וכן בספר ראש יוסף כתב כי צ"ל דר"ז הי' לי' בקבלה דכן הוא דצריך שניהם יחד, וצ"ל א"כ קתני כך סימני דגים וקשה כהנ"ל, אלא דלדידי' א"ש דברייתא להחמיר איירי ורוב פוסקים ס"ל דלהקל אין נפקותא דבאומר עוף פלוני אפי' בטרופות מהני, וברייתא רק להחמיר קאמר דבשני' כדי' או שניה' חדי' לחוד בוודאי טריפה וכן בחלמון בחוץ לבד טריפה, וא"כ שפיר אמר כך סימני דגים בשוה בשניהם כדים או שניה' חדים סימן טומאה הוא ואין לסמוך על של דג פלוני וא"ש, וא"כ מוכרח דלא כר"ת דבדגים להקל קאמר הברייתא דא"כ הדרא הקושי' כנ"ל עיי' וק"ל: ובזה י"ל הסוגי' דלשיטת הרי"ף סוגי' דע"ז סימני' דאורייתא והוא פסק כסוגי' דידן סימנים אפי' בדגים לאו דאורייתא וצ"ל במאי פליגו, ולהנ"ל י"ל דסוגי' דע"ז ס"ל כמ"ד דהכא דברייתא או או קאמר או א' כד, או חלבון בחוץ שפיר י"ל להקל קאמר הברייתא דסומכין על הסימני' ודאורייתא הם, אבל לפי קבלת ר"ז דברייתא שניהם יחד קאמר שהם סימן טהרה, אי כוונת הברייתא לסמוך על הסימני' להקל בלא עדות א"כ קשי' דגים כמ"ש וע"כ צ"ל דרק לחומרא אמר כך סימני דגים וכמ"ש וא"כ לפי שהי' קבלת ר"ז דברייתא שניהם יחד קאמר לא נכחיש קבלתו ומאן דס"ל בע"ז סימני' דאורייתא לא הי' מקובל בידו ואנחנו בתר ר"ז גרירן שהי' קבלה בידו בפשט הבריי' וע"כ סימני' לאו דאורייתא כנ"ל וק"ל: וכה"ג מי זבנינן מנייהו נתקשה הרשב"א למה לא הקשה בפשיטות הא ליכא מרתת ומשום זה חידש גם בטרופות איכא מרתת דיש להכיר, והקשה על רבינו יצחק דס"ל דאין לוקחי' משום דליכא היכר א"כ איך יפרנס הברייתא דלפיכך הא בלא"ה לא יקח מנכרי משום טמאות, והנה בר"ן ביאר יותר שיטת הר"י בפשט הברייתא דמשום שבלא"ה אין לוקחים ביצים טרופות מחשש טמאות לכן מוכרי' ביצים טרופות, וכתב אבל לשון לפיכך לא משמע כן. והר"ן לעצמו כתב דלכן קתני בברייתא טעמא דאין לוקחי' משום דמוכרי' הלא בלא"ה אין לוקחי' מחשש טמאות כתב דברייתא איירי היכי דלא שכיחי טמאות ולא חיישינן לשיטתו דלעיל ולפע"ד עדיין אין מובן כיון דמקשה על ברייתא דידן דאיירי בשכיחות א"כ בפשוט הי' יוכל להקשות ובכה"ג מי לוקחי' הא ליכא היכר ומאי צריך לבריי' דלפיכך דצריך לזה היכי דלא שכיחי, ונ"ל דהנה צ"ל למה עשו בשלימות דלא למכור טריפות וממילא מותר לקנות מנכרי ולמה בטרופות דימכור ביצים טריפות טרופות וממילא אין לוקחי' מה ראו על ככה או יאמרו גם בשלימות מוכרי' נבילות וטריפות ואין לוקחי' או יאמרו גם בטרופות אין מוכרי' וממילא לוקחי', ונ"ל דעשו בביצים לטובת הקונה ואמרו שלא ימכור אבל לוקחי', אבל בטרופות דבמקומות דשכיחי טמאי' אין לוקחי' בלא"ה טרופות מחשש טמאות ממילא מותר למכור טריפות טרופות ובמקום דלא שכיחי טמאים יהי' הדין איפכא דמותר ליקח ואסור למכור ויהי' הדין חלוק במקומו' והשוו מדותיהם ואמרו בשלימות דלעולם איכא היכר אסור למכור ומותר ליקח ובטרופות דתלי' במקומו' יהי' לעולם לטובת המוכר מותר למכור. ואסור לקנות כנ"ל, והא"ש דמייתי ש"ס מברייתא דלפיכך דבפשוט לא רצה כה"ג מי זבנינן הא ליכא היכר די"ל דמ"מ הכירא איכא רק מקשה מבריי' דלפיכך דטעמא בעי למה אמרו בזה אין קונין ומותר למכור ומ"ש משלימות כיון דבשכיחא אין קוני' בלא"ה ולכן אמר בברייתא דאפי' בלא שכיחי אסור לקנות ומותר למכור וכמ"ש ועכ"פ מוכח דבטרופות ליכא היכר וקשה שפיר, והא"ש דלא יוכל לתרץ ברייתא בישראל וכשיטת הרמב"ם דעכ"פ מוכח דבטרופות ליכא היכר וברייתא דאיירי בשכיח קשה גם בישראל דעכ"פ ליכא היכר, אלא דלהרמב"ם ליתא לזה דלא מחלק בין שכיחי ללא שכיחי אבל לעצמינו הדברים נכונים בפשט הברייתא וקושי' הש"ס עיי' וק"ל: והנה הרמב"ם [הל' מ"א פ"ג הי"ט] פסק דווקא בישראל שאינו מוחזק בכשרות סמכינן ולא בנכרי עד שיהי' בו טביעת עין וכתב הכ"מ דצ"ל הא דקאמר בבריי' דאין לוקחין טרופות משום שמוכרי' נבילות וטריפות צ"ל באופן דיודע שאינם טמאות, והלח"מ מקשה מאי הקשה ש"ס וכה"ג מי זבנינן מנייהו הלא' להרמב"ם ע"כ ברייתא דידן בישראל איירי, ועיי' פלתי, [סי' פ"ו סק"ב] ולפע"ד נראה ליישב, די"ל הא דס"ל להרמב"ם דגוי אינו נאמן ע"י מרתת הגם דבכ"מ נכרי נאמן היכי דמרתת וכבר תפס הפר"ח [סי' פ"ו סק"ג] עליו בזה, ונ"ל דס"ל דכאן דאיכא סימנים מסייעי' לו דבביצים שלמים דהרוב טמאי' אין דומי' לטהורים השם:

דאין אנו סומכי' עליה', מ"מ רגלים לדבר שכן הוא כדברי נכרי דמעוף טהור המה, ועל זה סומך הגוי שלא יבדוק הישראל אחריו אם האמת אתו שסובר שיאמנו דבריו ע"י הסימני', והא אם מעוף פלוני דווקא הוא זה לא איכפת לישראל רק שיהי' מטהור ולא מטמא וליכא מרתת כ"כ ולכן לא סמכינן על נכרי:

אבל בישראל שאינו מוחזק בכשרות אין צריך בירור כ"כ כיון שאינו רק חומרא שלא להאמין לו ובמרתת ובירור כ"ש סמכינן עליו כנ"ל, ומעתה י"ל כ"ז במסקנא דבשלימות איירי א"כ גוי אינו נאמן כיון דליכא מרתת כ"כ דחושב דישראל לא יבדוק אחריו יען סימני ביצה הניכרי' ונראי' לעין מסייעי' לו וסברא כזו איתא בדוכתא טובא אין מספר, אבל כשמתרץ דבטרופות איירי, אין היכר בטרופות רק אחר שיקח ביצה מעוף פלוני ויורף כמ"ש הרשב"א ואין שום רגלים לדברי הנכרי, מרתת הגוי שפיר שישראל יטרח ויבדוק אם אמת בדבריו וימצא בדאי גם נכרי הי' נאמן וא"ש דקתני בברייתא דטרופות אסור ליקח מן הנכרי משום שמוכרים לו נבילות וטריפות אבל משום טמאות סמכינן על הגוי דמרתת ורמב"ם דאזיל למסקנא דטורופות בלא"ה אין לוקחי' מגוי משום טריפות ונבילות, וליכא אופן רק בשלימות שפיר ס"ל דשלימות אין לוקחין ממנו דליכא מרתת כמ"ש ומיושב קושי' הה"מ על הרמב"ם וא"ש עיי', וי"ל ג"כ קושי' הלח"מ הנ"ל די"ל דס"ל היכי דליכא סימנים מסייעי' רק דנסמוך על מרתת בישראל גרע דאינו מרתת כנכרי וכ"כ תוס' סברא זו ריש מכילתין ביוצא ונכנס דישראל אינו מרתת כ"כ דחושב דיסמוך על נאמנתו, רק בשלימות דבאמת הסימני' מסייעי' רק שאין אנו סומכי' עליה' מ"מ ישראל ע"פ מעט מרתת דשייך גבי סמכינן אבל בטרופו' דליכא רק מרתת לא סמכינן על הישראל כלל ולכן בה"א מקשה שפיר מברייתא דאי בטרופות איירי וכה"ג מי מזבנינן וכו' דע"כ בנכרי איירי דבישראל אסור ליקח כהנ"ל ובנכרי שפיר לוקחי' בטרופות דמרתת ונאמן גם לרמב"ם, ולמסקנא דבשלימות איירי בישראל סומכי' כיון דהסימנים מסייעי' ובנכרי אין סומכי' דליכא מרתת כ"כ ועדותו אינו כלל בלא מרתת ביותר וכמ"ש כנ"ל עיי' היטב וק"ל:

סימנין לאו דאורייתא, הנה הרי"ף בע"ז לא מייתי תירץ הש"ס בע"ז בנימוחו ומזה שפטו הראשוני' דס"ל דסוגי' מחולקו' דסוגי דע"ז ס"ל סימני' בין בדגים בין בביצים דאורייתא ופוסק כסוגי' דידן דבשניהם לאו דאורייתא וכבר ישבתיו לעיל, ועוד נלפע"ד דס"ל דסוגיות לא פליגו רק ס"ל כר"ת דסוגיא דהתם אזיל דסימני דגים דאורייתא דעדיף מסימני ביצים, אלא דס"ל דכל זה דווקא למאן דמתרץ לא תסמי עוברן ונ"ל דעוברן סימן טוב הוא דסמכינן אפי' מדאורייתא אבל הרי"ף לשיטתו דפוסק כמ"ד סמי עוברן וגרס קרבי דגים, ופשיטא לש"ס בקושי' דבקרבי ליכא סימני' ומתרץ בשלפוחי' וס"ל להרמב"ם כדס"ל דלא תסמי עוברן י"ל דליכא סימן כקרבי דדוחק הוא דיהי' שלפוחי' סימן, והרי"ף דס"ל דהגירסא קרבי וע"כ צ"ל דאיכא סימן אבל ס"ל דסימן גרוע אית בי' רק להחמיר כמו בסימני ביצים אבל בוודאי סימן דאורייתא לסמוך להקל עליו בוודאי ליכא, והמקשה שם בע"ז והא איכא סימני' קאי על סימני עוברי דגים וע"כ צ"ל שם כן דבה"א לא ידע מסימן בקרבי דגים, וכי כן כהלכתא דגרס קרבי דגים לא צריך לתירץ בנמוחו כנ"ל וק"ל:

ונ"ל הא דפסק הרמב"ם דבאמת בקרבי דגים ליכא סימן אפי' להחמיר. משום שראה דבסוגיא כאן מתרץ אלא אימא כך סימני עוברי דגים ולא אמר גם קרבי דגים בשלמא בע"ז שנקט כן היינו דלא ידע דיש סימני' בקרבי דגים עד לבסוף אבל כאן סתמא דש"ס ג"כ שייר קרבי דגים ע"כ דפשיטא לי' לסתמא דש"ס דליכא סימן ראוי בקרבי דגים אפי' להחמיר כנ"ל פשוט וק"ל:

והנה שיטות הרמב"ם [הל' מ"א פ"ג ה"כ] דבדגים לא מהני של דג פלוני, וכתבו הראשונים טעמו דכיון דממרחקי' באים לא מרתת, והלח"מ תמה מנ"ל הא דלמא הא דקאמר דאני מלחתו דווקא נאמן היינו דקאי על נמוחו אבל בשלמים מנ"ל, ונ"ל דהרמב"ם ס"ל דאני מלחתי' לא מועיל רק בשלמי' ועיי' ש"ך סי' פ"ב דס"ל דלרמב"ם אפי' בטרופות מועיל, וכבר כתב הפלתי דלשון הרמב"ם מורה איפכא דווקא בשלימות מהני עיי' בו, ומשום קושי' הש"ך איך יפרנס בע"ז דאמר אני מלחתי' מועיל וקאי על טרופות צ"ל דר"ה דאמר כן ס"ל דלא צריך לומר בנמוחו דס"ל סימני' לאו דאורייתא ובשלוני' איירי רב ושפיר אמר אני מלחתי' מהני ומאן דאמר דצריך דווקא הוצאתי' מדג זה ס"ל דווקא בנמוחו דסימני' דאורייתא, וא"ש עיי', ולפ"ז א"ש כיון דע"כ מאן דאמר אני מלחתי' ע"כ בשלמי' קאי א"כ למה לא אמר ג"כ מדג פלוני וטהור וע"כ דזה גם בשלימים לא מהני וק"ל: לבדוק בביצים וכו' עיין חי' ר"ן דאע"ג דלא מוכח אלא דאיכא טהורי' דדמי' לטמאי' אבל מנ"ל דטמאי' דמי' לטהורים מ"מ ש"ס ס"ל כמו דאיכא טהורים דמי' לטמאים כן איפכא וסימני' לאו דאורייתא, והנה במסקנא דאיכא עורבא דדמי' לדיונה שוב לא מוכח דאיכא טהורי' דמי' לטמאי' די"ל דאיכא רק טמאי' דמי' לטהורי' ולכן לא סמכו אבדיקת ביצים דאף שהי' להם כד וחד מ"מ אולי טמאים נינהו, אבל לא מוכח דטהורי' דמי' לטמאי', מ"מ מדברי חידושי ר"ן נראה דפשיטא לי' דאיכא טהורי' דמי' לטמאי' והא דקאמר ש"ס דב"ב כדין וכו' לא תסמוך עליו היינו משום שאומר נגד הרוב עיין בו היטב, ולזה א"ש דברי הלבוש דמייתי ש"ך סימן פ"ב דאם מוחזק בכשרות ונאמן אומר דמשל עוף טהור אף שיש לו סימני טומא' יש לסמוך עליו וש"ך צווח עליו הלא אומר נגד המקובל בסימני טהרה, ועיי' פלתי, ולהנ"ל א"ש דעכ"פ מיעוט איכא רק לגוי ואינו מוחזק לא סמכינן משא"כ לכשר מאמיני' לברר שהוא מן המיעוט דדמי' כטמאי', וכבר אמור בספרן של צדיקים גדולי האחרונים זצ"ל אם ע"א נאמן נגד הרוב ה"ה בתשוב' נב"י ח"ב, ובספר שב שמעתתא מבעל קצה"ח ז"ל עיי' בכ"ז:

ויש לעיי' לפי ח"ר הנ"ל דיש טהורים דמי' לטמאי' א"כ באוכל ביצה שהיא בסימני טומאה אין לוקין עליו אולי טהור' היא הגם דבוודאי מלקין על הרוב דהא הורגין על הרוב ולא התראת ספק הוא כמבואר, מ"מ הא חזינן דלא סמכינ' על רוב טהורי' בסימני' דאיכא טמאי' דדמי' להו אע"פ שבכל איסורי' הולכי' אחר הרוב צ"ל דמיעוט המצוי הוא, ועכ"פ חוששין שמיעוט המצוי הוא כמו דאיכא עורבא דדמי' כן איכא טובא, א"כ ה"ה בסימני טומאה איכא מיעוט המצוי ועכ"פ אין אנו יודעי' אולי מצוי' הוא כמ"ש הח"ר דכמו דאיכא טמאים דדמיא לטהורים ה"ה איפכא, וא"כ כמדומה שאין לוקין על מי שאכל ביצה בסימני טומאה, וצ"ל לפ"ז איך מקשה ש"ס לקמן למאי הלכתא ופי' רש"י למאי אמר שהיא ביצת השרץ הו"ל לומר סתם טמא ומתרץ דלוקין ונראה מרש"י ויתר ראשונים דמשום טמא הוי לוקין ג"כ ולפמ"ש ספק הוא ואין לוקין על ביצת טמא ע"י סימני', אלא דא"ש כיון דחלמון וחלבון מעורב בוודאי לאו טהור דהא אמר בידוע ומלקין א"כ צ"ל שבזה אין ספק דליכא דדמי', א"כ יאמר נא סתם בידוע שהוא טמא ומאי לי אם הוא שרץ או טמא כיון שעכ"פ וודאי לאו טהור הוא ולכן הוצרך לומר לענין התראה איכא נפקותא כצ"ל והבן וק"ל:

למאי הלכתא יש לעיין לפי המבואר בשו"ע יו"ד סי' צ"ח ס"ט] דשני מיני איסורים מבטלי' זה את זה עיי"ש א"כ איכא נפקותא בנפל ביצת טמאה וביצת שרץ בנ"ט ביצי' דמבטלי' זא"ז, ואי לא הוי ידעינן דביצת השרץ הוא רק ביצת טמאה לא הוי מצרפינן לבטל אע"פ שאינם שווים בטעמא כיון דשווי' בשמא היינו ששם איסור אחד הם, [ועיי' פלתי שם], ולכן הודיענו התנא שביצת השרץ הוא וצע"ק. [עיין שו"ת כתב סופר יו"ד סי' נ': ודלמא דנחש הוא צ"ל אכתי משום ספק טמא, וראיתי שאאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בתשוב' חתם סופר [יו"ד סי' ע"ח ד"ה והשתא] נתקשה בזה וכתב כי לולי ידעי' שביצת השרץ הוא הוי מטהרי' דרוב אינם ביצת השרץ, ולכן הודיענו הברייתא דביצת השרץ הוא בוודאי ומשום נחש שוב הוי ספק, עיי"ש, והנה אאמ"ו זצ"ל דן משום ספק נחש ספק צב וספק שקול הוא, ולדעתי קשה ביותר דהא צב והלטאה וחומט כולם מטילי' ביצים כדפי' רש"י לקמן קכ"ו ע"ב, וא"כ כיון שידעי' שביצת השרץ הוא שוב מטמא ע"פ הרוב דנחש מיעוטא הוא נגדם, חוץ משנאמר דמין נחש גדול משארי ג' מיני' אלו דמטמאי' כעין שכתב תוס' לעיל בעופות ועכ"פ צ"ע קושי' הש"ס, וצ"ל דהקושי' מדאמר בידוע ע"כ דרצה לומר דאין בו ספק כלל דמטמא וע"ז מקשה דאולי דנחש הוא ומתרץ נפקותא לענין מלקות כצ"ל, ועפ"ז מצאנו מקום ליישב הא דפי' רש"י בע"ז כדמייתי הך ברייתא דביצת השרץ הוא לענין דמטמא ונקט התירץ דדחי ש"ס כאן, ולהנ"ל י"ל דלהמעיין שם דלא גרס בברייתא בידוע רק זו היא ביצת השרץ כן גירסת ש"ס שם עיי"ש, וא"כ שפיר י"ל לענין טומאה ומספק מטמא, ולפי הגירסא דש"ס כאן בברייתא בידוע דחי שפיר כנ"ל וק"ל:

שאם רקמה ואכלה וכו' שיטות תוס' דבביצת השרץ אינו אסור עד שרקמה וכו' עיי' מהר"ם שיף שהקשה א"כ יאמר הש"ס דאשמעינן הברייתא בידוע שהיא ביצת השרץ דמותר לאכלה עד שרקמה, ונדחק דלשון בידוע מורה לאיסור, ודוחק ולפע"ד קושי' מעיקרא ליתא דהא כתב תוס' הא דלא ילפינן ביצת השרץ מביצת טמאה כמו ביצת טריפה דילפינן מטומאה דאינו מטמא עד שיתרקם, וכל זה באלו שמטמאי', אבל ביצת הנחש דאינו מטמא:

אסור גם בלא רקמה כמו ביצת טמאה וטריפה, וא"כ איך יאכל ביצת שרץ אולי דנחש הוא וע"כ דרק לענין מלקות אמר כנ"ל פשוט, ועיין לקמן פ' שלוח הקן ק"מ ע"א מ"ש בישוב בה"ג דתוס' כאן ועיין מה שנתקשתי לקמן קמ"א ע"א על שיטות תוס' כאן עיי"ש:

והנה כתב תוס' הגם דאיכא תרתי חלב וביצה מ"מ חידוש הוא כיון שאינו בענין א', בתשובת חתם סופר [שם ד"ה ואם] תמה הלא בש"ס פסחים [דף מ"ד ע"ב] מקשה דבב"ח אינו חידוש משום האי לחודא שרי כיון דמצינו כן בכלאי' חזינן הגם שבשני אופנים הוא מ"מ לאו חידוש הוא. ומשום זה מחק גירסא שלפנינו שצ"ל דכאן שניהם בענין א', ולפע"ד נראה דכוונת תוס' דבפסחים מקשה שפיר דשם החידש שיגרום התערוב' איסור ולא מצאנו כן ומקשה דבכלאים מצינו שהתערובות יגרום איסור שוב אינו חידש, ושניהם בענין א' שהתערובות גורם איסור, אבל באמה"ח דאסור וחידשה תורה דאם נעשה מאמה"ח חלב דמותר, וזה אינו באופן שנעשה מאמה"ח ביצה כי בביצה נשתנה האמה"ח באופן אחר ובחלב באופן אחר וכל א' חידש בפ"ע כנ"ל פשוט, עוד כתב תוס' כיון דשאר אמה"ח אסור מקרי הנך חידש. גם על תירץ זה גמגם אאמ"ו זצ"ל שם, וגם בזה נלפע"ד להסביר דבב"ח וכלאים לא אסר התורה מה שהתיר דהא לא אמרה התורה פעם שתערובות בב"ח וכלאים מותר, רק שגוף הענין שהתערובות יגרום איסור לא מצאנו וכיון שמצאנו שני פעמים אינו חידוש, הגם שבכל יתר התירא לא מצאנו כן שתערובות יגרום איסור בשביל זה לא יקראו כלאים ובב"ח חידש, דאטו נאמר שנבילה חידש בשביל ששחיטה מותרת או שבב"ח חידש בשביל שלא אסרה תורה לבשל דבר אחר עם בשר רק כן גזרה חכמתו שזה אסור וזה מותר אלא שהחידש מני' ובי' שכל א' שרי ותערובות יגרום איסור אבל מצאנוהו פעמים וליכא חידש, אבל באמה"ח שאסרה התורה ואמרה שמן האיסור יתהוה היתר והיתר חלב חידש הוא דתורה יתיר מה שאסור וכן חידש הוא שביצה יהי מותר, שתורה חזרה והתירה מה שאסר, ואם עוד פעמים הרבה ימצא היתר על מה שמתהוה מאמה"ח יהי' חידש דתמיד יהי' היתר לאיסור כנ"ל נכון והבן זה,:

והנה הרמב"ם ריש פ"ג ממאכלות אסורות כתב דיוצא מטמא דאסור נפקא לן מבת היענה ומביא חלב ג"כ וצ"ע הלא ש"ס ערוך בבכורות [ו' ב'] דחלב טמא נפקא לן מגמל ואת הגמל לרבנן ור"ש לכל מר כדאית לי' ומהתימה יותר שלא חלי ומרגיש א' מנושאי כליו, וצ"ל באמת דצריך בחלב דרש אחר דאין למדין חלב מביצה וביצה מחלב דאינם בענין א' כמ"ש תוס' הנ"ל, או די"ל דחלב מביצה לא ילפינן דלא ידעי' מלקות דבביצה אין לוקין דמיעוט מבשרם כמ"ש הרמב"ם, [שם ה"ו] וביצה מחלב לא ילפינן דהא מכח מיעוט דבשרם דלא נילוף אפי' לא יסור משם לכן צריך קרא מיוחד לביצה כצ"ל ולהרמב"ם צל"ע:

מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא עיי' רשב"א בשם בעל התרומות, ועיי' פ"ח ופ"ת ועיי' מ"ש אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בחתם סופר דברים נכונים: געולי ביצים וכו' שיטת רש"י דפליטת ביצים מותרת כדלקמן פג"ה דאמרי אינשי דמיא ביע' בעלמא ותוס' פקפק דמאי ענינו לכאן ואינו אלא פקפוק, אבל הראשונים העמיקו שאלה למה מקשה ש"ס פג"ה מדאמרי אינשי ולא הקשו טפי מבריי' דידן דמפורש געולי ביצים מותרת והיא קושי' חמורה, ולפע"ד ליישב ע"פ שהקשה תוס' לקמן למה לא מתרץ הש"ס דמתני' בקלופות ודאמרי אינשי באינם קלופות דע"כ בהכי איירי ודחיק ועיי' רשב"א בשם רמב"ן דהוכיח באמת מזה דאפי' בקלופות ליכא טעם ואינו אוסר עיי' בו, וצ"ל איך מקשה ש"ס מדאמרי אינשי דלמא אמרי אינשי דווקא באינם קלופות והא לא ידע רק מדאמרי, וצ"ל דידעו בזמניהם דאמרי אינשי כמיא דביע' אפי' בקלופו' וא"ש, ולפ"ז ניחא דמברייתא לא יוכל להקשות די"ל דגעולי ביצים מותרת היינו באינם קלופות, ולכן מקשה מדאמרי אינשי דידעו דאמרו אפילו בקלופות, ולמסקנא מייתי רש"י שפיר דאמרי אינשי על הברייתא דהכא דכיון דאמרי אינשי אפילו בקלופות ברייתא ג"כ אפי' בקלופות אמר כנ"ל נכון וק"ל:

והנה הרי"ף לא מייתי בברייתא הא דגעולי ביצים ועיי' רשב"א, ואם סובר כשיטות רש"י א"ש דכיון דמביא לקמן פג"ה הא דמיא ביעי בעלמא שוב לא צריך להביא הא דגעולי ביצים וא"ש, ויותר י"ל ע"פ [סי' פ"ז סק"ט] קושי' ש"ך על הש"ע דמביא דין דרשב"א דבאם מעורה בגידי' אסור משום אמה"ח אלמא דלאו ביצה הוא ולענין בב"ח פסק דגם בנעורו' לאו בב"ח שייך בי' אלמא לאו בשר הוא וביצה יחשב ונדחק בתירוצי' ותירץ הג' דכיון דחידש הוא דביצה תהי' מותרת אין לך בו אלא חידושו דווקא: באינו מעורו' ויש בו קצת דוחק כמובן, ולכן נ"ל דהרי"ף סובר דבאמת בב"ח ואמה"ח דביצה הכל חד ותלי' זה בזה כקושי' הש"ך ואם אינו בשר לענין בב"ח ביצה הוא ומותר משום אמה"ח, וכי כן מאחר שהביא במסכת ביצה דבנמצא במעי עוף מותר לאכול בחלב ובמעורו' אסור כר' יעקב שוב אינו צריך להביא געולי ביצים כשהכה על זנבה דמותר משום אמה"ח דקו"ח מנמצא בה דאינו בשר לענין בב"ח ובמעורות גם לענין בב"ח אסור וכן אמה"ח הוא ולדינא אין נפקותא כנ"ל עיי' וק"ל:

לא שנו אלא שנמצא על חלבון שלה עיי' חתם סופר [שו"ת יו"ד סי' ע"ח] דבר יקר מאוד בביאור שיטת הרא"ה ז"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה