כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
חולין · דף נו.
מתני' הכתה חולדה על ראשה, עיין ת"ח למה נקט הכתה חולדה על ראשה ולא סתם ניקב העצם עם הקרום דאשמעינן בהכתה חולדה חיישינן לנקיבת הקרום וצריך בדיקה, והי' זה בהעלם מהנב"י קמא חיו"ד סי' ה' שעושה דיוק על זה ומחדש חדשות מדקדוק זה, ועיי' מ"ש עוד בת"ח: במקום שעושה אותה טריפה, פי' רש"י דאשמעינן דלא נטעה לומר שניקב העצם לחוד טריפה כמו עוף של מים קמ"ל דווקא במקום שעושה אותה טריפה, צל"ע עדיין במה נדע זה מלשון המתני' הלא אם ניקב העצם לחוד טריפה כמו בעוף של מים הנה העצם הוא המקום שנעשה בו טריפה ואיך מראה לנו מתני' בלשון זה שצריך שניקב הקרום ואם סמך להודיענו שצריך בעוף מקום כמו בבהמה היינו ניקב קרום של מוח והיינו מקום שעושה אותו טריפה בבהמה כן בעוף, תינח אם באמת אין מקום שיהי' עצם כבד טריפה י"ל כהנ"ל, אבל הלא באמת בעוף של מים מיטרף בעצם לחוד וא"כ י"ל בכל עוף כן הוא והיינו מקום שעושה אותו טריפה דעוף, מזה נלפע"ד להוכיח דבעוף של מים ג"כ אין נקיבת העצם טריפה מצד עצמותו רק משום סוף הקרום לפסוק וכמ"ש רש"י לקמן בפי' דקרומו דק וסופו לפסוק וא"כ לעולם אין העצם מידי דמיטרף בי' רק הטריפות מצד הקרום ונפקותות טובא איכא, וא"כ א"ש דלא נטעה לומר בכל עוף קרומו דק וניקב עצם טריפה שסוף הקרום לפסוק קמ"ל במקום שעושה אותו טריפה היינו שהכתה באותו מקום עצמו דמטריף בי' והיינו הקרום, ולשון זה מוציא העצם דלעולם לא מצינו שיעשה ע"י העצם טריפה רק משום שסוף הקרום לפסוק אבל עצם עצמו אינו דבר דמטריף בי' כנ"ל נכון וראי' ברורה עיי':
והנה פי' רש"י חיישינן לנקיבת קרום משמע דס"ל לרש"י דזה רבותא דמתני' דחיישינן שניקב הקרום וצריך בדיקה ואין לומר דלאפוקי בהמה דלא צריך בדיקה כלל דכבר כתב הת"ח דרש"י ס"ל במתני' ר"פ דגם בבהמה צריך בדיקה, וע"כ צ"ל כמ"ש הת"ח דיש חילוק בין בהמה לעוף דבבהמה: ניכר מיד משא"כ בעוף צריך בדיקה ועיון היטב עיי' בו, ועכ"פ ס"ל לרש"י דיש חידוש דין דחיישי' בניקב העצם לחוד שניקב הקרום ועד דלא בדק שפיר חיישינן, וא"כ לרש"י יוכל לומר דבעוף אשמעינן רבותא זאת שאינו בבהמה, ולא צריך לומר דהדיוק על מקום שעושה אותו טריפה לאפוקי עוף של מים, וק"ל:
וכתב רש"י דהכתה ברגל דאלו ביד אמרי' לעיל דיש דרוסה לחולדה וצריך בדיקה נגד כל החלל, צ"ל לשיטת רש"י לעיל כ"ד ע"א דמכפא דמוחא היינו שצריך בדיקה נגד הסימנים ג"כ, אבל בעצם המוח עצמו אין צריך בדיקה, ועיי' ר"ן שם, וא"כ יש לפרש ג"כ כאן הכתה חולדה ביד ובראשה ליכא דרוסה, וצ"ל דכיון דכאן איירי שהכה וניקב העצם שוב יש חשש דדרסה בקרומים ומוח עצמו דרכיך, ולעיל איירי שלא עשה אלא מעשה דריסה מבחוץ והעצם קשה ס"ל לרש"י דלא יזיק כצ"ל, וכן העלו בני חברייא ה' עליהם יחי':
אם ירוקין פסולה אם האדימה כשירה, עיי' ר"ן מה רבותא אם אדומה כשירה פשיטא כיון שלא נשתנו מראיהן, ותירץ שאפי' האדימו ביותר מ"מ כשר, ועיין לשון רש"י שכתב אדומים הלב והקרקבן כמשפטן שלא נשתנה מראיהן מאריכת לשון זה בראה דרש"י מפרש אדומים שהם כמו שהיו כמשפטן היינו כמו שנוהגים להיות והדרא קושי' הר"ן, ובאמת צ"ע אם אדמימות ג"כ דווקא כשר כמו שהי' תחלה א"כ הול"ל רבותא טפי האדימו ביותר טריפה, מכ"ש ירוק ונ"ל ליישב, בשאומר די"ל דרבותא דמתני' דלא נימא כר"א לקמן דחיישי' שמא לאחר השליקה יעשו ירוקין קמ"ל דלא אחזיקי' רעותא והיינו אדומים כשירה דהיינו כשאנו מוצאי' אדומים מכשירי' וא"צ לחוש שמא הוריקו ולא אתגלא בהתייהו עדיין עד לאחר שליקה קמ"ל דאין לחוש ואדומים כשירה מיד כנ"ל, ולפי"ז י"ל דס"ל לרש"י דהא דלא חיישי' דווקא באין ניכר שום רעותא ולא מרגישי' שפעל האש כלום, אבל כשהאדים ביותר חיישי' שמא נחמרו וכשישלוק יוריק ולכן פי' רש"י שהם כנשפטן בלי שינוי כלל, וא"כ איכא ג' דינים ירוקים טריפה מיד, אדומים כמשפטן כשרים בהחלט בלי בדיקה ע"י שליקה, ואדומים ביותר צריך לבדוק ע"י שליקה כן נ"ל:
ועפ"ז י"ל הא דנתקשה הר"ן דנקט מתני' הדין בלב וקרקבן שהם אדומים ולא נקט הדין בירוקים שהאדימו עיי' בו ולהנ"ל י"ל, דה"א דווקא בירוקים שנשארו ירוק אין לחוש שיתגלה בהתייהו בשליקה דלא שכיח שיתאדם אח"כ כמ"ש הראשונים לפי הגירסא לקמן, אבל ה"א באדומים חיישינן שפיר סמא אח"כ יתגלה ויוריק וצריך לברר לכן אשמעינן אדומים ג"כ אין לחוש וא"ש, וי"ל ג"כ הא דנקט נחמרו בני מעי' דמזה דייק המרש"ל דווקא כשידענו שנחמרו ובלא"ה א"צ לחוש, ולהנ"ל י"ל רבותא אשמעינן אפי' נחמרו נתכווצו ונשתנו מכמות שהיו מ"מ באדומים א"צ לחוש ולשלקם וכמ"ש כנ"ל עיי' וק"ל:
הניחא למאן דאמר עד דמינקב תתאי, עיי' רא"ש לעיל מ"ה ע"א בשם הראב"ן דמביא ראי' דמאן דאמר תתאי היינו עם עילאה, דאל"כ גם למ"ד תתאה קשה דלמא תתאה אינקב, והרא"ש תמה כיון שהכתה חולדה על ראשה א"א לתתאי בלא עילאה ועיי' פלתי וחידושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שניהם לדבר א' נתכוונו, והנ"ל ליישב:
הנה צ"ל איך ניחא למ"ד תתאה דלמא גם עילאה הי' ניקב והבריא ואין יוצא לחוץ, ועיי' פלתי שהקשה כעין זה על למ"ד עילאי דאמרי' מפקע פקע, דלמא עילאה הבריא, והנה לשיטת הראב"ן דל"ל לעיל בושט הבריא נתרפא אלא ניקב דלנתרפא לא חיישינן א"כ ל"ק כלל, אבל אומר דהראב"ן דס"ל דלא חיישינן לנתרפא דווקא באבר דניטרף בי' לא חיישינן שקרום עלה בו דלא שכיח דהא קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום דסופו לסתור שאינו מתקיים שם קרום באבר שניטרף ונחלש והוכה ומטעם זה עצמו לא חיישינן שקרום עלה בו כלל וסברא זו כתובה באחרונים בדוכתא טובא והנה בוודאי לא נימא אם נטרפה הבהמה באבר מן האברים, אם יש לה במקום אחר בגופה שום מכה דלא מיטרף בי' שלא יעלה בו קרום זה אינו רק בנקב דמיטרף בי' שם לא יעלה קרום לשעה כיון שהוחלש מקום זה ואין בו כח להעלות קרום, וא"כ למ"ד תתאה אם תתאה לחוד א"כ קרום עליון לא מעלה ולא מוריד לטריפות ואין שום חיות תלוי בו וכאבר אחר הוא ולא שייך בקרום התחתון א"כ קשה מה פועל הבדיקה דלמא שניהם אינקבו עליון ותחתון רק הראשון דלא תלי' בי' חיותא עלה בו קרום והבריא ולכן אין יוצא לחוץ והתחתון עדיין נקוב ועומד דמיטרף בי', וע"כ מוכח דמ"ד תתאה היינו שניהם וא"כ קרום עליון ותחתון הם אבר א' דהחיות תלוי בו ואם נקבו שניהם:
שוב לא יעלה קרום לא עליון ולא על התחתון וא"ש לדידי' דהא ע"כ שניהם ניקבו מתחלה כמ"ש הרא"ש וכהבריא שוב לא חיישינן, וא"ש דברי הראב"ן כנ"ל והוא דבר נכון מאוד:
ר"י אמר אף במסמר כתב תוס' דר"י דלא כמאן ועיי' רשב"א, וצ"ע דלפי הנראה מאן דאמר במסמר מודה דמפסיד בזה אלא דאין לו ברירה דכיון דס"ל דביד מאכיל טריפות, וא"כ ר"י דס"ל דיש בדיקה ביד למה באמת יבדוק אף במסמר ולא יהי' חס על פסידת ממון ישראל ודוחק דר"י פליג דליכא פסידא ויוכל להשמר שלא ינקוב, וצ"ע) ונ"ל ע"פ שהקשה בפלתי דלמ"ד תתאי ניחוש שאינקב עילאה וע"י דוחקו פקע תתאי ויוצא לחוץ ומטריף בבדיקתו וכתב כי צ"ל דמ"ד תתאי ל"ש סברת הש"ס, ולפע"ד אינו מוכרח, דבאמת הבדיקה אינה אלא כשימצא שלא יוצא לחוץ, אבל כשיוצא לחוץ יטריף מספק זה, וא"ש לשון רש"י שפי' ואם לאו טריפה שמא ניקב הקרום היינו שוודאי ליכא כהנ"ל ועיי' ראש יוסף, ונ"ל לפ"ז מאן דס"ל בדיקה ביד ולא במסמר דבמסמר מפסיד ממון ישראל הגם ביד ג"כ יפסיד ממון ישראל, י"כ ס"ל כמ"ד עילאה וא"כ ביד בדין יטריף, אבל ר"י י"ל ס"ל כמ"ד תתאי וא"כ אין חילוק בין יד למסמר כמובן וק"ל:
אבל כשאני לעצמי י"כ על קושי' הפלתי למ"ד תתאי שיטריף שלא כדין, נ"ל בשנדייק לשון הש"ס אם איתא דאינקב עילאה תתאה מפקע פקע מה צריך לכל אריכות אם איתא יאמר תתאי אגב דוחקא מפקע פקע, ולכן י"ל דהסברא דמפקע פקע התחתון היינו דלמ"ד עילאה טריפה והיינו דתתאי סופו לפסוק כמ"ש תוס' ר"פ וכיון שניקב עילאה הוחלש כבר תתאי ואם ידחוק יפקע מעצמו, והיינו כיון דאינקב עילאה וא"כ נחלש התתאי כהך מ"ד דאזלינן דס"ל דהכל תלי' בעילאה תתאי מפקע פקע כהנ"ל, והא"ש למ"ד תתאי ואין תתאה ועילאה שייכי' זה לזה וא"כ אם ניקב עילאה עדיין אין התתאי נחלש כלום לא יפקע התתאי אם ידחק וא"ש למ"ד תתאי כנ"ל נכון עיין וק"ל: אלא אימא הואיל וקרומו רב פי' רש"י וכי נשבר העצם אין קרומו עומד נראה דס"ל לרש"י בפשיטות הטעם משום סוף הקרום לפסוק ולא מחמת העצם עצמו וכבר הבאתי לעיל שבנב"י ח"ק יו"ד סי' ה' האריך בזה והביא ראי' דהטריפות מצד העצם עצמו והביא ראי' מתוס' לקמן ע"ה דלהכי לא אמר יתר לענין צה"ג דבעוף בנפסק א' טריפה משום דהטריפות דסוף כולם לפסוק ואם הטריפות דנשבר העצם משום סוף הקרום איך שייך יתר אלו דבריו ז"ל, כבר השיב עליו אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בחידושיו כאן, דשם הכל באבר א' הטריפות בצה"ג וטעם דא' טריפה משום אחרים לא שייך יתר משא"כ כאן טריפות בעצם לא שייך בבהמה כלל, ונ"ל להוסיף דשם בצה"ג כבר התחיל המטריף באותו אבר שגם בבהמה יטרוף בו דהא חוט א' שנפסק הוא גורם להטריף גם בבהמה רק בבהמה צריך יותר ובעוף בא' מיטרף, משא"כ בעצם בבהמה אין מזיק כלל ולא התחיל בעצם שום טריפות משא"כ בעוף המים כנ"ל, והנה מרש"י נראה לעין דהטריפות משום הקרום, ואין נראה מהרא"ש שכתב דלכן לא אמר יתר העוף לענין כי נחמרו בני מעי' דבנשבר העצם יש לבהמה ולעוף עצם וקרום שייך יתר משא"כ לענין נחמרו שאני דלבהמה איכא הגנה ולעוף ליכא הגנה ועי' חי' רשב"א שפקפק על זה ונראה דהרא"ש סובר דהעצם מצד עצמותו טריפה שייך יתר דמחודש בו טריפות שייך יתר, משא"כ לענין נחמרו דלא נתחדש בעוף מקום טריפות דלא יטריף בבהמה רק מצד שיש לו הגנה לא יוכל האש לשלוט בו ולא כן בעוף לא שייך משום זה יתר דאם נעשה מחיצה לעוף סביבו באופן שלא ישלוט בו האש ג"כ לא יטרוף, ואם יהי' ס"ל דבעוף המים הטעם משום הקרום דרך הוא וסופו לפסוק דלא מהני הגנת הקרום א"כ קשה לחלק בין יתר דנשבר לנחמרו כמ"ש הרשב"א כנ"ל עיי', ועיי' בש"ך נקודת הכסף סי' נ"ב שכתב לישב הא דלא קתני יתר בבהמה דירקו' בריאה פוסל ולא בעוף דידעו חז"ל דירקו' בבהמה משום סופו לינקב, וע"ז לא אמר יתר רק מה שהוא פסול מצד עצמו ולא מה שטריפה משום סופו עיין בו היטב ותמצא כן, ולפ"ז נראה דס"ל בפשיטות דעוף המים משום עצמו אסור ולא משום סוף הקרום לפסוק כמובן עיין בכ"ז:
ע"ב והאנן תנן ירוקים פסולה וכו' צ"ע איך ס"ד דירוקין פסולים אפי' באלו שדרכן להיות ירוקין א"כ מטרפת כל העופות כולן ואיך ס"ד זה, ובמעשה שני' שהביא כ"ק דס"ל דנחמרו בני מעי' דווקא באדומי' שהוריקו אבל ירוקי' שהאדימו לא אבל מעשה זה צ"ע, ועי' מ"ש הת"ח, ועיי' דבר נכון בתב"ש ותמצא נחת, ואענה גם אני הנלפע"ד ליישב דיש לדקדק עוד למה במעשה:
ראשון לא השיב ירוקין שהאדימו ואדומי' שהוריקו תנן כמו שהשיב במעשה ב', ונ"ל הנה הרא"ש ס"ל דווקא בשידענו שנפל לאש אבל בלא"ה תלינן בדבר אחר והרשב"א תמה דא"כ גם בשנפל לאש נתלה בדבר אחר, והנה הרשב"א עצמו הרגיש דאין זה קושי' כ"כ דוודאי בלא ידענו שנפל לאש תלינן בד"א, אבל בשיש לפנינו במה לתלות מהיכי תיתי נתלה בחולי ושינוי אחרת שהוריק או האדים כיון שיש לפנינו דבר שגורם כל זה וכן ס"ל להרא"ש, ואומר לפי שיטת הרא"ש דריאה שהוריקה אפי' ידענו שנפל לאש מ"מ אמרינן שדבר אחר גרם משום דס"ל להרא"ש דא"א שהאש גרם לריאה שהוריקה דצלעות מגינות עליה ע"כ צ"ל שהי' כה חולי המוריק, ואומר דלהרא"ש אם הוריקה הריאה וגם לב וכבד וקורקבן אפי' בנפל לאש תלינן כהיתר דהוריקו מחמת חולי ירוקה, דכיון דע"כ צריכי' אנו כומר שהי' לה כן משום הריאה דא"א שישלוט בה האש וכיון שכן תולין גם הלב והכבד מזה הוריקו והדרן לסברת הרשב"א ובזה לא שייך שתולי' במה שלפנינו שנפלה לאש, דהא גם מקרה חולי שמוריק לפנינו מכח הריאה כנ"ל עיין, ומעתה אומר שתי' המעשה שהוריקו הלב והכבד וגם הריאה ורצה לאסור כדקתני במתני' נחמרו בני מעי' ירוקי' והשיב לו לא אמרו רק בלב וכבד וקורקבן בלבד דהיינו אם הוריקו אלו לבד אבל אם הוריקה גם הריאה עמהם לא מיטרף דתולין להקל, והא"ש דלא אמר אדומים שהוריקו וכו' דלא צריך לזה דהמעשה הי' באמת שאדומים הוריקו רק שהשיב לו דווקא בלא ריאה כמ"ש, והייתי יוכל לומר בפשוט ע"פ הרא"ש דבריאה ליכא משום נחמרו שהוריקה הריאה וסבור שטריפה השיב לו לא אמרו רק בלב וקורקבן וכו' לאפוקי ריאה, אלא מדאמר ירוקין הוי לשון רבים משמע דלאו אריאה לחוד קאי ויש לקיים גם זה בצירוף מה שכתב המחבר בטחול של עוף שאין הנקב פוסל בו לפ"ז גם הירקות לא פוסל בו ומעשה שהי' בטחול וריאה ומדייק לשון ירוקים הוי, אבל לפמ"ש א"ש הכל כנ"ל עיי' וק"ל:
והנה לא מצינו חשש לנחמרו בני מעי' רק בשנפל לאור אבל בתב"ש ובפמ"ג [סי' נ"ב בשפתי דעת סק"ה] מביאים בשם רוקח גם בנפל למים רותחים ג"כ איכא חשש דנחמרו בני מעי', ועי' בתשובות חתם סופר סי' נ"ד שהשיב בפשיטות אפי' בשותי' הבהמות מים רותחים מ"מ ליכא משום נחמרו דאין לנו להוסיף על הטריפות וראיותיו נכונים עיי"ש, ועיקר ראי' שמביא מדכתב הרא"ש דבריאה לא שייך כלל נחמרו ולהנ"ל יש שפיר כגון ששתה מים רותחי' וריאה קלה לחמור משאר בני מעי' כמ"ש הרשב"א בחידושיו אלא דרא"ש ס"ל דצלעות מגינות, אבל מבלעדי הגנה קלה לטרוף משאר בני מעיים, אלא דלכאורה נעלמו מעיני כבוד אבא מאוה"ג זצ"ל הא דרוקח וכבר נשאלתי על זה ממורי הוראה ממקומות שונים:
והנה בתחלה אמרתי לקיים דינו של אאמ"ו זצ"ל שאינו מתנגד להא דרוקח, די"ל הא דפשיטא לרוקח דבנפלה למים רותחים הוי כמו נפלה לאש דווקא כשהמים עומדים ע"ג האש אז יש למים כח לכוות כמו אש, אבל כשנוטל מע"ג האש הגם שהמים רותחי' מאוד מ"מ אין לו כח כ"כ וכבר נחלש כח רתיחתו וראי' דידי' משיטת הרא"ש פ' כירה דבישרא דתורא לא מתבשל בכ"ר כשהעבירו מע"ג אש וכן מובא בשו"ע או"ח סי' שי"ח, וגם החולקים על הרא"ש וס"ל דמבשל, אבל מ"מ מודים דאינו רותח כמו ע"ג האש, וכי כן א"ש דינא של החתם סופר דשם כבר ניטל מע"ג האש, ולית לי' כח אש עוד שיחגורו בני מעי' ומכ"ש הבהמות שותים מכלי שני דהרי אין נותני' לבהמה מכלי של י"ש עצמו רק מריקי' לאבוס הבהמות ולא סתר דין זה להא דרוקח כנ"ל:
וכל זה אמרתי עד שלא עיינתי ברוקח עצמו, אבל פקחתי עיני וראיתי בספר הרוקח ואינו דומה ראי' כשמיג' מפי ספרים ואותיות מחכימות ולדעתי האחרונים שהביאן לא דייקו ברוקח כל צורכו במח"כ, המעיין היטב ברוקח יראה כי דבריו צ"ע וישוב דבסי' ת"ב כתב נפלו לאור ונחמרו בני מעי' ירוקים טריפה אדומים כשירה ואזיל ומונה דיני' המבוארי' בש"ס באיזה פוסל ירקות ובאיזה פוסל אדמימות, ובסי' ת"ה בואלו כשרות כתב וז"ל או נפלה לאור או במים רותחים והלב והכבד והריאה אדומים כשירה וכו' וכל הרואה יראה כי יש כאן תימה דבואלו טריפות לא מביא נפל למים ובואלו כשירות כתב ג"כ או למים רותחים, וכן צ"ל דבואלו טריפות לא מביא ריאה במנין וס"ל ע"כ כהרא"ש דבריאה ליכא משום נחמרה ובואלו כשירות מביא גם ריאה אדומים כשירה, וצע"ג, ולכן נ"כ כומר דס"ל ג"כ דוודאי לא יפעול כח רתיחות המים שישתנו הבני מעים ירוקים שיאדימו, או אדומים שיוריקו. אין בטבע רתיחות המים שיפעל כן רק כח האש ממש וכן לא תני במתני' רק נפלה לאור, אבל כבר כתב הר"ן דאדומים כשירה דתני במתני': הרבותא הגם שהאדימו ביותר ממה שרגילים להיות זה לא מזיק, י"ל שזה פועל ג"כ טבע מים הרותחים שיאדימו הבני מעים ביותר כי ע"י רתיחת המים הדם מרותח ויפעל אדמימות וכן הנסיון לומד כשנכנס אדם למים רותחים, וא"כ א"ש דבואלו טריפות אינו מביא מים רותחים שטריפה דא"א כרתיח' המים שיפעלו שינוי מראה מאודם לירוק או ירוק שיאדים אבל בואלו כשירות שמביא אדומים כשירה והיינו כמ"ש הר"ן הרבותא אדומים כל מיני אדמימות בכלל אפי' הן אדומים ביותר וזה שייך גם במים ושפיר מביא או שנפל למים רותח והאדים ביותר ג"כ כשר, והא"ש דכולל גם ריאה דס"ל דריאה לא שולט בה האור שתחמר ותרוק, אבל מתאדמת ביותר ע"י רתיחת האור או מים ולכן בואלו כשירות דרבותא אפי' אדומים ביותר זה שייך גם בריאה כנ"ל, או י"ל דבנפלה למים יש לחוש ששתתה מים בנפלתה למים ירדו מים לתוך פיה כשנפלה פתאום לתוך המים וכן הטבע, והנה כבר כתבתי במה שנכנס לפנים יש חשש ביותר בריאה משאר בני מעים דקלה לטרוף ולכן בואלו כשירות שמביא נפלה למים רותחים מביא ריאה ג"כ דהאדימו ביותר כשר כנ"ל עיי', ומעתה מוכח מהרוקח דווקא נפל לאש ממש איכא משום נחמרו ולא בנפל למים וכדינו של אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל כנ"ל נכון מאוד בעזה"י:
ותלמיד הגון א' אמר לי ראי' לדין של אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל דאל"כ קשה מש"ס דזבחים ע"ב דטרח למצוא אופן טריפה שנתערבה הלא י"ל באופן ששתה מים רותחים ויש לחוש משום נחמרו, בשלמא בפשוט ל"ק לשיטות רוב ראשונים דגם בבהמה שייך משום נחמרו, א"כ יאמר הש"ס בזבחי' דנפלה לאור ויש חשש נחמרו די"ל אם בנפלה לאור ושהתה עד דנחמרו ניכר מבחוץ ג"כ, אבל קשה באופן ששתה מים רותחים וע"כ דבמים רותחים ליכא חשש דנחמרו עכ"ד, ונכון אשר דיבר:
רבי אומר אפי' ניטל עיין ר"ן דלאו דווקא ניטל כולו דטריפה דצריך מקום שיכנס המאכל ולא יפול לתוך חלל הגוף ונדחק דרבי נקט ניטל מדנקטו חכמים ניקב דווקא כשר, ודוחק, שנקט רבי ניטל דמשמע כולו וליכא אופן שיהי' מותר בכולו ניטל, והי' נ"ל דביתר זפק טריפה דכל יתר כנטול דמי, וי"ל לרבי דניטל כשר ומצד עצמות חסרון האבר אינו מטריף רק שצריך שישאר מקום שלא יפול המאכל לגוף ונ"ל דיתר זפק כשר דאף דכנטול דמי מ"מ הלא אין המאכל נופל לגוף רק שלדינא כאלו האבר אינו והלכה כן הוא וניטל הזפק אינו מזיק מצד עצמיות האבר, וא"ש דנקט ניטל הזפק כשר היינו שמכח עצמותו כשר הגם דמ"מ עכ"פ צריך שישאר מקצת איכא נפקותא דיתר הזפק כשר כנ"ל וא"ש עיי' שיטת הרוקח דבנימקה האם טריפה, והתירץ הנכון אשר ראיתי בספר תפארת למשה שכתב דהרוקח ס"ל בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים כהרמב"ם דאין בו משום נפילה ול"ל כהרמב"ם דאפי' באברים דלא מטרפא בי' מזיק ריסוק, והוכיח ע"כ דבאם איכא טריפות בניקב ונימוק דווקא ניטל כשר ואשמעינן ר"נ דמשום ריסוק אין בו דספוני משמע אבל שייך בו טריפות אלו דבריו ז"ל וש"י: ובזה י"ל הגאונים דמביא הרשב"א דהוכיח דלית הלכתא כרבי דלדידי' גם בניטל גגו כשר והרשב"א תמה הלא י"ל דכוונת רבי חוץ מגגו, ולהנ"ל י"ל דהגאונים ס"ל דמדאמר ניטל ע"כ דכוונתו לאורוי דשני זפקי' ג"כ כשר, וס"ל דאפי' מחובר היתרת בסוף הזפק מ"מ כנטול כולו דמי עיי' ט"ז סי' נ"ה ס"ק ד' וא"כ גם גגו כניטל וע"כ דרבי מכשיר ניטל כולו כנ"ל עיי' וק"ל: