כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
חולין · דף נד.
ר"ל אמר ואלו כשרות דווקא, קשה להסביר לר"ל דנימא רישא איידי דסיפא ולא מצינו כן בשארי דוכתא רק סיפא איידי דרישא, ונלפע"ד ליישב, דבאמת לר"ל אין צריך לומר רישא איידי, הנה י"ל הא דקתני ואלו טריפות דלפי דמסיים כל שאין כמוה חיה ואמר ר"ל דכוונת מתני' דטריפה אינה חי' ולדידי' כוונת מתני' לאשמעינן שנדע סי' לטריפה כל שאינה חי' והיינו באם יש ספק שנטרפה באלו הנזכרים במשנה יוכל לברר אם תחי' או לא וע"כ דיש קביעות זמן למר למ"ד יום ולמר יב"ח ועיי' חידושי ר"ן ר"פ שכ"כ, והנה לפי שיטת רשב"א בתשובה דיתרת מתחלת ברייתו יוכל לחיות יב"ח ויותר דע"ז לא נאמר הכלל כל שאין כמוהו וכו', ונ"ל דזה ממעט אלו טריפות ומושך אסופו כל שאין כמוהו חיה היינו אלו הנזכרים פה הם כל שאין כמוהו חיה אבל ביתיר מתחלת ברייתו אין בכלל זה ואין לברר הספק באם שתחי' ול"ק כלל מאלו טריפות עיי', אלא דר"י דאמר אלו טריפות דווקא וממעט דרב מתנא ולא ס"ל כמ"ש, י"ל דלשיטתו אזיל דס"ל בנדה טריפה חי' זצ"ל איך יפסוק נגד סתם מתני' דכל שאין כמוהו חי' וצ"ע לכאורה, אלא דכבר כתב הרשב"א בתשובה סי' צ"ח דס"ל טריפה חיה מפרש מתני' כל שאין כמוהו חיה היינו שמתנוונה והולכת תמיד אבל אין קבע למיתתה תוכל לחיות כמה שנים אבל מתנוונה ולבסוף מתה עיי"ש, ולפ"ז אין לברר דבר מן כלל זה כל שאין כמוהו חיה דהא אין קבע למיתתה שנברר אם חי' שאינה טריפה ולא אשמעינן מתני' דין בזה רק הודיע לנו אמיתת הדבר, וגם אפשר ג"כ הרשב"א מודה דיתרת ג"כ מתנוונה ונחלש: עד לבסוף מתה רק ס"ל דלמ"ד דיש קבע שאינה חי' אבל ביתרת אין קבע, אבל בוודאי כיון שטריפה היא לא תחי' לבסוף תמות והועיל בזה שלא יוכחש עכ"פ כלל חכמי' שאינה חי' במה שמצאו יתרת שחיתה בעובדא דידי' שם, וא"כ במאי שמתכוונה ולבסוף מתה לא יוכחש ממעשה דשם עיי', ולפ"ז א"ש דר"י לשיטתו הוצרך לומר דאלו טריפות למעט דרב מתנא, דליכא למימר למעט יתרת דהא ס"ל טריפה חי' ומפרש מתני' כל שאין כמוהו חיה היינו סופה שתתנוונה ותמות ואמר סיפא איידי דרישא אבל לר"ל לא הי' קשה מאלו טריפות דלשיטתו דס"ל טריפה אינה חיה י"ל דממעט כמ"ש רק דהי' דוחק לומר סיפא איידי דרישא ואם כי י"ל כן ונמצא כמה פעמים מ"מ תירץ מרווח ביותר דאלו כשרות למעט בא וא"ש רישא וסיפא מרווח כנ"ל עיי': ומיושב קושי' מהרמ"ל לרכיש למאי ממעט רישא וסיפא, ולהנ"ל י"ל דרכיש ס"ל כר"ל דרישא ממעט כמ"ש וס"ל סיפא איידי דרישא כר"י דסיפא איידי וא"ש הכל עיי' וק"ל:
ואיבעית אימא ניקב לחוד ונחתך לחוד וכו' הבה"ג פסק כלשנא בתרא ועיי רשב"א שהקשה עליו למה פסק כל"ב להקל בדאוריי' וכן הקשה על רש"י ר"פ בהמה המקשה עיי' בחידושי רשב"א שם, והנה אין קושי' כ"כ דכיון דל"ק דוחק מאוד דבהמה נמי אסורה ואיידי, וצ"ל למה נקט דווקא טחול וכליות ולא כבד וכדומה ולכן בחרו בתירץ בתרא לעיקר, אלא הר"ן הקשה ביותר לפי דמחלק לקמן בין קולשא לסומכא לא צריך כלל לתירוצי' אלו די"ל דמתני' לקמן בחתך בקולשי' דכשירה, וגם ע"ז תירצו דלא ניחא לבה"ג דנוקמי מתני' באופן זה דווקא דחתך מן הטחול היינו בקולשי' דווקא עיי' פלתי ויתר אחרונים, ועדיין צ"ע מנא להו להקל כל"ב מסברא דדהו דלא ניחא להו לאוקמא בקולשי', ונ"ל להביא סייעתא דע"כ ש"ס בקושי' גם למסקנא הקשה:
הנה יש להקשות מאי מקשה הש"ס על ר"ע ממתני', לפי דס"ל לר"ז לעיל ל"ב ע"ב דאין טריפות לחצי חיות א"כ י"ל דחתך מן הטחול היינו שבתוך השחיטה בין סימן לסימן חתך א' מן הטחול ומן הכליות ולא נטרפה הבהמה ומ"מ הטחול עצמו אסורה היינו מה שחתך ולא קשה לר"ע די"ל דס"ל אין טריפות לחצי חיות וצ"ע לכאורה, (ועיי' בחידשנו לעיל שכתבתי דאם באותן שתלוי' בסימנים אין טריפות מכ"ש בשארי אברים עיי"ש מלתא בטעמא) אלא דל"ק דהא ר' עוירא משמי' דרבא אמר ולעיל שם ס"ל לרבא יש טריפות לחצי חיות ושפיר מקשה, אלא דרשב"א שם הי' לי' הגירסא רבה במקום רבא והפא גרס ג"כ ר"ע משמי' דרבא א"כ קשה כהנ"ל, ואין לנו לומר רק דש"ס הקשה להלכתא דפסקינן יש טריפות לחצי חיות ואם נימא דלהלכתא דמחלקי' בין קולשא לסומכא בלא"ה ל"ק קושי' הש"ס ממתני' ולא הקשה רק לר"ע דאפי' בקולשא אוסר הדרא קושיא כמובן, וע"כ מוכח דגם לדידן קשה דלא רצה לומר דמתני' דלקמן דווקא בקולשי', וכיון דתירץ ראשון של הש"ס דוחק מאוד לכן פסק כתירץ בתרא כנ"ל ליישב, ועדיין יש לפקפק דיותר טוב הי' לתרץ דמתנ' בקולשא מתורץ דבהמה ג"כ אסורה דזה דוחק הרבה יותר דלפמ"ש עיקר הקושי' רק להלכתא וצ"ע:
ע"ב חרותה בידי אדם טריפה רשב"א אומר וכו' עיי' רשב"א שכתב דהלכה כחכמים דבידי הבריות כשירה וכתב ומ"מ אם נמצא שצמקה הריאה צריך לבדוק, כמו רבב"ח דבדק, נ"ל המשך דבריו דהי' מקום לומר כיון דפסקינן כרבנן א"כ איכא שני צדדים להתיר שמא בידי שמים ושמא ע"י בריות ולאיסור רק חד צד והי' מקום לומר דתלוי במצור ולא צריך בדיקה לכן אמר דמ"מ צריך בדיקה ומייתי ראי' מרבב"ח דאזל במדברא דלא שכיחי בני אדם כמ"ש הפר"ח, ומ"מ בדק מכ"ש במקום ישוב כנ"ל וק"ל:
והנה שיטת הרשב"א דאפי' שמע קול רעם או רדף ארי מ"מ מסופק אם צריך לבדוק וכתב לפ"ז צ"ל במתני' בידי שמים כשירה היינו אחר שבדק ויודע שבידי שמים הוא כשרה, ועיי' ט"ז שהקשה עליו א"כ רבב"ח דנסתפק בבדיקה ולא שאל על מתני' במה יודע אם בידי שמים הוא, ונלפע"ד ליישב, דוודאי גם הרשב"א מודה כיון שלפנינו דרדף ארי ואיכא למתלי בי' תלינן רק מסופק כיון דבחזקת איסור הבהמה ונולד הספק מחיים צריך לברורי ע"י בדיקה, והיינו כעין שאמרי' בכ"מ היכי דאיכא לאברורי מבררינן וכ"כ בנב"י קמא חלק יו"ד דהך דכתב הרשב"א בדוכתא דהיכי דיצא' חזקתה מחיים גרוע היינו דהיכי דאיכא לאברורי צריך לברר, וכי כן כאן שיכולי' לברר צריך לברר ולבדוק, וי"ל דס"ל לרב אדא דווקא במתני' דבידי שמים שיש לפנינו למתלא בו סמכינן על הבדיקה הגם שיוכל להיות שע"י:
אדם הוא והדרא ברי לשעתא מ"מ זה לא שכיח וכיון דכל הבדיקה באופן זה משום דאיכא לאברורי סמכינן אם הדרא ברי ולא חיישינן שמא ע"י אדם הוא והדרא ברי לשעתא, אבל לא ידע דיש לסמוך על בדיקה זו בעובדא דידי' דלא הי' לפניו למתלא בי' אולי חיישינן שמא ע"י אדם הוא ומ"מ אקרי שהדרא ברי ולכן שאל והשיב לו דיש לסמוך אבדיקה ולא חיישינן דע"י אדם תהדר ברי דלא שכיח כלל רק אם ידעינן שע"י אדם הוא אז לא סמכינן על הבדיקה ואמרינן דתהדר לצמקותה אח"כ או שלא בדק שפיר עיי' פלתי ותב"ש וכנ"ל וק"ל:
עוד י"ל על קושי' טו"ז הנ"ל דלכאורה ל"ק קושי' הרשב"א שהקשה לדנפשי' ממתני' דקתני בידי שמים די"ל דידעי' באופן שהיתה הבהמה במקום דידענו בוודאי שלא בא שם אדם וצ"ע לכאורה, ונ"ל להוכיח מזה דהרשב"א חולק על הרמב"ם בפי' המשניות דפשיטא לי' דע"י חולי הוי כבידי שמים וכשירה, ורשב"א ס"ל דטריפה וכי כן עדיין לא יצאנו מידי חשש שע"י חולי צמקה ושפיר הקשה רשב"א לדנפשי', ותירץ דכוונת מתני' ע"י בדיקה, ונ"ל מעתה דהי' ידע רבב"ח שם בדיקה שהי' מברר אם צמקה ע"י חולי או לא והבין המתני' בידי שמים כשירה כגון שידענו שלא בא אדם שמה, וע"י חולי ידע בדיקה אחרת שמבררת שלא בא ע"י חולי, אבל בדיקה שידע אינה מבררת אם ע"י אדם או בידי שמים ולכן כשבא המעשה לפניו שאל ונאמר לו בדיקה אחרת שמבררת ג"כ אם בידי אדם או לא כנ"ל עיי' וק"ל:
אי הדרא ברי וכו' עיי' תב"ש דהריאה אסורה לעולם דהא הוי בשר ששרה במים מעל"ע דאסורה, ועיי' פמ"ג [סי' ל"ו בשפתי ססקל"א] שתמה עליו הלא פסקינן בסי' ס"ט דאסור לבשל אבל מותר לצלי, ובילדותי קיימתי דינו של התב"ש הנ"ל הואיל ויצא מפומי' דגברא רבא דישראל דהנה מבואר לקמן [סי' ס"ט סי"ב] דלכתחלה אסור לשרות במים או להשהות ג' ימים בלא מליחה משום דאישתלי', וצ"ל הלא לזמן קצר לא חיישינן ומשו"ה בעי דשחלא קמא משהינן לה, ואמרתי דכיון דמותר לצלי לא בדיל מיני' ואיכא למיחש יותר לתקלה מבביצה דלשעתי' אין ראוי לו ובדיל מיני' ולזמן קצר לא חיישינן משא"כ כאן דלא בדיל מיני' וחיישינן שיבשל ג"כ ושוב הראוני שכ"כ בפלתי וב"ש, ואומר מעתה איך יתן הריאה במים מעל"ע לכתחלה הלא תאסר אח"כ לבשל ואסור לשרותה אפי' כדי לצלות ולכן העצה שלא יאכל הריאה כלל אפי' לצלי וישליך אותה אחר מעל"ע ובדיל מן הריאה שיודע שלא יוכל לאכלה לעולם ומותר לשרות הריאה כדי לברר הספק לכל הבהמה כן אמרתי אז ונכון הוא והצגתיו אז לפני אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל ונענע לי ראשו, זכותו יגן עלי: