אור ברסלב
כתב סופר על חולין חולין › דף נ.

כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

חולין · דף נ.

דף מט.

אינהו מיכל אכלו לדידן מסתם לא סתם כתב תוס' ללשנא בתרא צ"ל דבניחותא קאי, ועיין פירש נכון מאוד בתורת הבית להרשב"א ז"ל, והנה לפירש תוס' קשה מאי שייכות יש הא דלא סתם לדידן להא דאינהו מיכל אכלו ואריכות שלא לצורך הוא בשלמא ללשנא קמא הי' צריך לומר אינהו מיכל אכלו לכן לדידן עכ"פ סותם אבל אם בניחותא אמר מאי לו להאריך אינהו מיכל אכלו הול"ל סתם לא סתם כיון שאין:

אנו אוכלי' אותו ככל חלב טמא הוא, ונלפע"ד ליישב הענין, דיש לומר דללשנא בתרא דפליגו בדאקשתא פי' רש"י אי הוי תותב כיון דאינו מחובר בכולי או לא לא פליגו לדינא רק לאיסור דבני מערבא ס"ל כיון דמחובר במקצת שוב אינו דומה לחלב המכסה דהוא תותב לגמרי בכולו ואנן ס"ל כיון דאינו מחובר בכולו נוכל להרבות בכל חלב כיון שדומה במקצת ואסור. אבל לענין סתימה דהטעם דכיון דתותב הוא ואינו מחובר לא סתם ור"ש ס"ל דחלב טמא ג"כ סותם, ונ"ל דגם רב לא פליג רק באינו מחובר כלל אבל בחלב זה דמחובר במקצת ויש לו חיזוק במקצתה שוב כל החלב מהידק יותר מכל שאר חלב טמא ומודה דבטבע סותם הנקב וכולי האי לא פליג על רב ששת דסתימה מקרי, ותא חזי הלא לבני מערבא דאכלו סותם והלא לא יפלגו בטבע אם כיון דמהידק קצת יסתום בכולו דמהידק שפיר בכולו או לא בזה לא יפלגו וע"כ דלא פליגו אי כיון דמהידק ע"י חיבור במקצתה אינו דומה לחלב המכסה או מ"מ דומה ונוכל לרבות אותו, אבל לענין טבע הסתימה ליכא פלוגתא וכמו דסותם לדדהו כן לדידן מדינא סותם, אלא דכיון דכל חלב טמא אינו סותם, וזה אסור וסותם וטעו לומר דהא דסותם משום דאנו מתירים אותו למיכל כמו בני א"י שמתירי' לאכול ואתי למטעי דאנן ג"כ שרינן למיכל ולכן סותם יותר משארי חלבים, ולכן הי' הכרח להחמיר דאינו סותם, והיינו דאמר בניחותא אינהו מיכל אכלו לכן קרוב לטעות לומר שאנן ג"כ מתירי' לאכול כיון דאיכא מקום שמתירי' לכן לדידן מסתם לא סתם כנ"ל נכון וק"ל:

והנה בתשובת באר עשק הובא בסוף ספר מנחת יעקב דשומן אווזות פטומות אינו סותם שמתמעט ע"י הכחשה וכתב עליו מנחת יעקב שמשמעו' הפוסקי' אינו משמע כן, ועיי' בדגול מרבבה, ועיי' פמ"ג, במשבצות סי' מ"ט סק"ג] וראיתי בחידושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכ' שכיוצא בזה מצא בראב"ן דלהכי אין הלכה כרשב"ג בשירקא דמיא דנפק אגב דוחקא משום דכשאירע חולי המשלשל הבהמה מתמעט אותה לחות משו"ה אינו סותם ע"כ, וא"כ מכ"ש שאותו שומן אינו סותם והוסיף דלאו דווקא אווזות פטומות אפי' כל שומן שאינו בטבע בכל הבהמות כגון חלב דקין שתחת הקרום שהעיד בכנסת יחזקאל שאינו נמצא בבהמה כחושה ולפי הנ"ל אינו סותם לפי שאם תכחש לא יהי' סתימה והאריך עוד בזה עיי"ש והוא דבר נכון ושפתים יושק:

ר' יוחנן ור"א דאמרו תרווייהו מקיפי' בריאה, פי' רש"י היכי דליכא למתלי דמשמשא ידא דטבחא, צ"ל למה לא פי' רש"י כן לעיל במקיפי' בבני מעי, ויש לדחוק כי בריאה סתמא יש לתלות בטבחא דהמקום צר ולכן הוצרך לפרש ודוחק, והיותר נ"ל דל"ק מלעיל די"ל דרב שימי ב"ח דאמר מקיפים בבני מעים ס"ל כמ"ד לעיל דאין תולין במשמשא ידא דטבחא אבל בהא דמקיפי' בריאה ליכא למימר כן דר"י דאמר מקיפי' בריאה ס"ל דאין תולין בטבחא, איך מסיק אח"כ והלכתא וכו' כיון דפסקינן דתלינן בטבחא אין צריך להיקף כלל ולכן הוצרך לפרש דאזיל היכי דליכא למתלי' בטבחא וא"ש, ונראה ראי' מרש"י הנ"ל דס"ל היכי דאיכא למתלי בטבחא אין צריך להקיף כמ"ש הש"ך סי' ל"ו, סקי"ב דאל"כ לא הי' צריך רש"י לכל זה דהא לעולם צריך להקיף אם אפשר וזה ראי' ברורה כנ"ל וק"ל:

ע"ב ודר' אבינא ודבני מערבא מהו, עיי' מהרש"א שהקשה הלא לר"א ליכא נפקותא דגם אי לאו דרבינא אלא ושט הוא ג"כ ניקב כ"ש טריפה וראיתי בחידושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכתב דמהרש"א לטעמי' בבכורות כ' ע"א דנקובת הושט טריפה הוא, אבל לפי האמת דנבילה הוא כמבואר א"כ לק"מ דאיכא נפקותא לענין או"ב ולענין כיסוי הדם וחלבה וביצתה דמשום ניקב הושט נבילה היא ובכ"ז קולא משא"כ משום כרס טריפה הוא ואיכא חומרא בכ"ז אלו דבריו זצ"ל ונכונים המה וש"י:

ולפע"ד נראה ליישב קושי' מהרש"א הנ"ל לפי דפסקינן לעיל יש טריפות לחצי חיות, מ"מ מבואר בש"ע [עיין סי' כ"ו וצ"ב] דבשחט רוב הסימן ושובניקב הסימן השחוט במקצת שלא נשחט לא מטריף דעכ"פ סימן זה כמאן דמנחא בדקולא דמי וכאינו, וא"כ איכא נפקותא אם נידן כושט א"כ אם ניקב שם כשר דהא כל הושט כבר כאינו משא"כ אם נידון ככרס אבר אחר ומטריף בי' אחר ששחט סימן הושט תחלה לקנה כנ"ל וק"ל:

המסס ובה"כ וכו' עיי' בתויו"ט למה מקדים המסס לבה"כ, ובתוספת חדשים תירץ דבזמן המתני' הי' מקרי המסס בה"כ ובה"כ המסס ושוב אישתנו שמייהו עיי' בו, ודבריו נפלאו ממני, א"כ מאי יענה בשבת [ל"ו א'] ג' דברים אישתנו שמייהו, ואמר אביי בי כסא הבלולא למאי נפקא מיני' למחט שנמצא בעובי בה"כ וכו' ופי' רש"י דבבה"כ כשר דשני עורות יש לו ובהמסס טריפה, ואם בזמן משנה:

ובריי' הוי המסס בשני עורות קרו המסס ובה"כ בעור א' א"כ מפורש בבריי' דבעור א' כשר, וגם לשיטת תוס' קשה כהנ"ל, ואם קאי דאשתני שמייהו בזמן המשנה מה רצה בזה אבל עתה עדיין קרו להו כבזמן משנה ובריי' א"כ אין נפקותא עוד לע"ע בדין הבריי' כמובן ודבריו אין מובנים לי וצ"ע:

מצד א' כשירה משני צדדים טריפה שיטת רש"י דבהמסס אפי' מצד א' טריפה וכתב תוס' הא דקתני שניקבו לחוץ היינו לאפוקי זה לתוך זה, ולזה צריך להבין הלא מבואר במתני' דואלו כשרות שנקבו זה לתוך זה כשר והרגישו הראשוני' וכתבו דממתני' כאן ה"א דניקבו לחוץ היינו מפולש, ולרש"י לפמ"ש תוס' הדרא הקושי' כמובן ועיין תויו"ט והרע"ב, ונ"ל דאפשר לומר לרש"י דניקבו לחוץ היינו שלא נטעה דניקב היינו מחוץ לפנים דטריפה, משום דיש חשש שניקב ע"י קוץ ומחט וניקב גם שארי אברים הפנימים, אבל בניקב מפנים לחוץ לא ידענו לכן לרבותא פרט ניקב לחוץ היינו שניקב מפנים לחוץ כן י"ל באפשר:

והנה דוחק לרש"י הא דקתני במתני' המסס ובה"כ שניקבו לחוץ לא יהי' שווים בדין דבה"כ דווקא מפולש והמסס באינו מפולש ויש ראי' מזה לשיטת הדרישה שמביאו הש"ך [סי' מ"ח סקי"ג] דבבה"כ עצמו יש מקום שדינו כהמסס שמצד א' טריפה, וא"כ י"ל דמתני' נקט המסס ובה"כ שניקבו לחוץ היינו לצד חוץ כמ"ש תוס' ומצד א' טריפה היינו אפי' בה"כ באותו צד דק שיש בו כנ"ל וק"ל:

וכתב תוס' והא דקאמר מצד א' כשירה צריך לפ' אותו צד א' מבפנים כלפי הרעי דלצד חוץ בלא"ה אסור משום שמא ניקב א' מאברים הפנימים דאמר נקוב נקיב ואתי', כבר הרגיש המהרמ"ל מאי שייכו' יש לזה לשיטת רש"י שהביא תחלה, וכתב דלפ"ז צ"ל דס"ל לרש"י דבהמסס אפי' באותו צד שבפנים שניקב לחוד טריפה, ודבריו צריכי' הסבר דמאי נפקותא בחשש שמא הבריא נתרפא אם צד שלפני' או של חוץ וגם לטעם שחצי עור טריפה מצד עצמו מאי נפקותא יש, וכ"ל דכוונתו, דהי' מקום לומר הא דחיישינן שמא נתרפא היינו דווקא אם ניקב מחוץ לפנים דיש עוד ספק שמא נקובי נקיב ואתי אלא דאפשר משום זה לחוד לא מחזיקי' רעותא רק מחשש שמא נקב מפולש כל ההמסס ונתרפא ואיכא ס"ס להחמיר, אבל מאחר שכתב דלצד חוץ א"א לפרש דבלא"ה טריפה כמו מחט שנמצא בחלל הגוף דטריפה ולא צריך לס"ס להחמיר א"כ ע"כ רש"י בניקב מצד פנים לחוץ טריפה ס"ל מחשש שנתרפא לחוד כצ"ל לפרש דברי מהרמ"ל, ודוחק:

והנלפע"ד בישוב המשך דברי תוס' דהי' צריך לזה ליישב שיטת רש"י דלהכי לא נקט בבריי' רק בה"כ דבהמסס מצד א' טריפה, דחיישי' שניקב לחוץ ונתרפא, והנה הטעם דחיישי' לזה מבואר משום דאוכלי' ומשקי' דוחקי' אותו ויצא לחוץ, ונ"ל דזה דווקא אם ניקב מפנים לחוץ שפיר י"ל דאוכלי' ומשקי' שעוברי' שם דחקו אותו לחוץ כדלעיל אימר אוכלי' ומשקי' דחקוהו:

אבל בניקב מצד חוץ לא שייך אוכלי' ומשקי' דוחקי' שיכנס לפנים נהפוך הוא שמחזירי' המחט לחוץ, ולפ"ז עדיין קשה הי' הברייתא יוכל לנקוט הדין גם בהמסס מצד א' כשירה ולאשמעינן רבותא אפי' בעור הדק מצד א' כשר וכגון שניקב מחוץ לפנים, אלא דממ"נ אי ניקב מצד חוץ בלא"ה טריפה משום נקובי נקיב ואתי כמחט בחלל הגוף ולכן ליכא אופן בהמסס מצד א' כשר כמובן וזה כוונת תוס' דאחר דמייתי רש"י לפירוש השני משום נתרפא הוצרך לומר דניקב היינו מצד פנים דלצד חוץ לעולם טריפה כנ"ל נכון:

תוכן העניינים

כתב סופר על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה