אור ברסלב
כתב סופר על חולין חולין › דף מט.

כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

חולין · דף מט.

דף מח.

אינקבה ריאה היכי דמשמשא ידא דטבחא וכו' נ"ל לומר דכ"ע ס"ל היכי דליכא לברורי תלינן רק פליגו כיון דאיכא לברורי דמקיפי' בבני מעיי' בהא פליגו אי תלינן כ"כ עד שא"צ לברר דאמרינן וודאי כן הוא או לא ועיי' ש"ך סי' ל"ו סקי"ב דא"צ לברר היכי דאיכא למיתלי, ועפ"ז אני אומר הנ"ל דמאן דמחמיר היינו דצריך לברר, ומביא המקיל ראי' מבא זאב ונטל בני מעי' דא"צ לברר אפי', דהא צ"ל איך מביא ראי' משם דשם לפנינו שניקב הזאב בשיניו ומהיכי תיתי לנו לומר שהיו שם נקבים אלו קודם לכן משא"כ כאן דאנו דנין אם הנקב ע"י טבחי או מעצמו ע"י חולי או סיבה אחרת ואין הענינים דומים, וכבר הרגיש בזה בתב"ש וכתב דמוכח ע"כ כמ"ש תוס' לעיל ט' ע"א דאפי' נקבים אחרים שלא במקום שיניו תולי' בזאב וא"כ דומה שפיר עיי' בו היטב שהאריך, ולפ"ז על אלו נקבים אחרים יש לברר ולהקיף, מה נאמר שמא לעולם קודם שחיטה הי' נקב במקום זה רק שדומה לנקב של אחר שחיטה משום שהי' מקום שיני הזאב בנקב זה ג"כ והרחיב הנקב ונשך שם ולכן נדמה לאחר שחיטה ואין בירור בזה, מ"מ עכ"פ נדע שהיו שם שיני הזאב ושוב בלא"ה אין אנו חוששים שמא הי' תחלה מהיכי תיתי נחוש לזה כמ"ש. ואם לא ידמה לשל אחר שחיטה נדע שעל ידי חולי וכדומה מחיי' בא ולא ע"י זאב לאחר שחיטה וע"כ שא"צ לברר היכי דאיכא למיתלי, ולפ"ז באברירי דא"א להקיף כמ"ש בראשונים לקמן או היכי דנאבד וא"א להקיף מודה דתלינן כנ"ל וק"ל:

אמר רב משרשי' כוותי' דאבוה דאבא מסתברא דהא תלינן בזאב, צ"ל א"כ מאי יענה מאן דס"ל דלא תלינן להא דתלינן בזאב, ונ"ל לבאר, הנה הפלתי סי' י"ח סק"ד נתקשה לסברת הש"ע דבנאבד הסכין ושוב נמצא פגום אמרינן כיון שיצא בהיתר מאתנו שוב אוקמינן אחזקה ותלינן שבדבר אחר נפגם הגם דאם לפנינו ונמצא פגום לא תלינן מכיון שאנו מצריכי' בדיקה א"כ לא אוקמינן אחזקה ולכן כשנמצא פגום לא תלינן עיי"ש, א"כ מאי מייתי סייעתא מדתלינן בזאב הלא שם כבר נאבדה ריאה מאתנו ואמרנו אוקמי אחזקה שכשירה היא כמו בכל נאבדה הריאה ולכן כשהחזירה הזאב אוקמינן אחזקה ותלינן הנקבים בזאב, משא"כ באיכא ריאה לפנינו דצריכה בדיקה מתחלה ולא היינו מחזיקי' אותה ככשירה לכן לא תלינן עיי' בו, והנה כבר כתבתי במקומו לעיל דל"ק דהא לא היינו מסופקים בריאה לנקבים רק בסירכות דשכיחי אבל לנקבים לא חששנו ואוקמינן הבהמה אחזקה דליכא נקבים בריאה כמו דלא חיישינן לניקב קרום של מוח וכדומה, רק סרכות שכיחי וחששנו לבדוק משום סרכות וא"כ כשאנו מוצאי' ניקבה הריאה לא שייך לומר דלא מוקמי' אחזקה כיון שלא החזקנו אותה שהצרכנו בדיקה דהא לא לנקבים הצרכנו בדיקה ולא היינו מסופקי' בה כלל רק מסירכו', משא"כ בסכין הצרכנו בדיקה לפגימות וכשאנו מוצאי' מה שהסתפקנו שנמצא בו ולא החזקנו בו שוב לא שייך לתלות משום חזקה, ול"ק כנ"ל נכון ופשוט, אלא דכ"ז אם טעם סרכות לאו מצד ניקב ונקבים לא שכיחי אבל לשיטת רש"י דסירכות מטעם נקב א"כ נקבים שכיחי א"כ באמת כיון שאנו אומרי' דסירכות שכיחי ממילא גם נקבים שכיחי ובאמת נתקשה הרשב"א לעיל ט' דיהי' צריך בדיקה לנקבים ונהי' צריך נפיחה לכל ריאה, ולפ"ז שפיר י"ל כדברי הפלתי כיון דאנו מסופקי' לנקבים בריאה וצריכי' בדיקה שוב כשנמצא נקב אין לומר העמיד על חזקתה שלא ניקבה, ומעתה י"ל דבזה פליגו הנהו וכבר כתבו הראשונים לעיל מ"ח ע"א דאיכא פלוגתא דאמוראי בזה אי סירכא מטעם נקב או לא, וכן י"ל כאן דרב יודא ס"ל תלינן ומייתי ראי' מזאב ס"ל דחשש סירכא לאו משום נקב ושפיר מייתי ראי' מזאב, ומר זוטרא ס"ל לא תלינן ס"ל מזאב ליכא ראי' דס"ל אין סירכא בלא:

נקב וא"כ איכא לחלק בין הא דזאב כקושי' הפלתי, וכהלכתא י"ל פסקינן יש סירכא בלא נקב וכן דעת רוב ראשונים ולכן פסקינן דתלינן ריא' מזאב כנ"ל נכון וק"ל:

ועיין רמ"א סי' ל"ו שכתב כי אין תולין רק כשיש לומר שנעשה לאח"מ ולא כשנעשה מחיים אין תולין להקל, והש"ך האריך והשיג עליו ועיי' אחרונים, ועיקר הקושי' איך מייתי ראי' מתוס' יבמות כ"א ומסקנת התוס' איפכא וש"ך כתב כי דבר זה בפלוגתא שנוי' דלמסקנת אמוראי י"ל דס"ל כהך סברא, ועדיין קשה מאי ראי' מתוס' דבתוס' איפכא מבואר ולומר דלאינך אמוראי י"ל באמת כן זה אינו מבואר בתוס' ואולי י"ל דלכאורה איכא לחלק דווקא היכי דנולד הספק בחיים בעוד הי' חזקת איסור לפנינו אז אנו אומרי' יצאה חזקתה מחיים ומחזיקי' מאיסור לאיסור וכן שם ביבמות הספק נולד בעוד שהבעל חי ויצא מחזקתה בעוד היתה א"א מבעלה נולד הספק, אבל מנא לן היכי שנולד לנו הספק לאח"מ כשכבר עשינו מעשה השחיטה ומוחזק' לנו בהיתר ושוב נולד הספק רק שע"כ נתחדשה מחיים מנא לן שנדון בזה שיצא' חזקתה מחיים, וצ"ע על התוס' יבמות ולעיל סוגי' דוושט דדימה דרוסה לקוץ לענין יצא' חזקתה מחיים, ודרוסה שפיר דומה להא דיבמות כמובן אבל קוץ בוושט שנולד הספק לאחר שחיטה לכאורה אין לדמות, אלא מדמקשה ש"ס אעולא דהא דדרוסה ע"כ דלא ס"ל לש"ס לחלק בהנ"ל ולכן דימה תוס' הני תרתי להדדי לענין יצאה חזקתה מחיי' דע"כ אין מקום לחלק דאל"כ לא הקשה ש"ס אהדדי, וזה ראי' הד"מ סי' ל"א מתוס' יבמות דד"מ ס"ל דלמסקנא ביבמות ס"ל היכי דיצא חזקתה מחיים לא מוקמינן אחזקה, אלא דיש לחלק דבעובדא דידי' במום במוח שנולד הספק לאחר מיתה או בשארי טריפות כדומה שנמצא לאחר שחיטה ונולד הספק אז אמרי' דבזה לא שייך יצאה חזקתה כמ"ש ולזה מביא ראי' מתוס' דס"ל דאם איתא להאי סברא דיצאה מחיים ליכא לחלק בין הפרקים דמדמה דרוסה ונקובת הושט להדדי ולכן למסקנא כמו דאמרי' באשה ביבמות יצאה חזקתה כן בטריפות שנולד הספק לאחר שחיטה שבוודאי מחיים נעשה השנוי כנ"ל לחומר הדבר, וגוף הסברא בזה נראה מספיקות רשב"א בחידושיו לקמן נ"ה ע"ב גבי חרותה שמסופק בסברה זו עיי"ש, ועיי' מ"ש בספר שב שמעתתא ובספר חות דעת בסוף הספר ויתר אחרונים:

למדנו ברכה לישראל מפי כהנים לכהנים עצמן לא למדנו וכו' ראיתי בספר צפנת פענח מהגאון מהרי"ט בפ' נשא שנתקשה למאי צריך ר' ישמעאל להאריך למדנו ברכה לישראל וכו' לא הי' צריך לומר רק ברכה לכהנים מנין בשלמא ר"ע צריך לומר כן דהא מוסיף ברכה לישראל מפי הקב"ה לכן מתחיל מצינו להם מפי כהנים מפי הקב"ה לא למדנו, אבל לר' ישמעאל אריכות ללא צורך הוא עיי' בו, ונ"ל ליישב, הכה צ"ל איך קאמר ר"י לכהנים עצמן לא למדנו הלא כתיב ואברכה מברכיך, וש"ס מסיק דמוקי לברכה דכהנים וכו' והיינו שלדידי' מתברכי' ביותר ויבואר לפנינו אי"ה, אבל עכ"פ לא שייך משום זה לכהנים עצמן לא למדנו הלא ידענו להם ברכה מואברכה וכו' ונ"ל דר"י ס"ל דקב"ה הבטיח לאברהם אבינו ע"ה שמי שמברך אותו או בניו יתברך היינו מי שמרצון עצמו וחפצו יברך לישראל לאהבתו אותו רוצה בברכתו שכרו אתו שיתברך הוא ותחול הברכה גם עליו, אבל הכהנים מצוים ועומדים מפי ה' לברך ישראל ועובר בעשה אם אינו עושה כן ומקבל שכר מצוה כשיברכו כמו כל מצות עשה וא"כ מוכרח הוא לברך ככל מצוה ע"ז לא הבטיח ה' ואברכה מברכיך כן ס"ל לר' ישמעאל והיינו למדנו ברכה לישראל מפי כהנים היינו מכה תברכו למדנו שכהנים מחויבים לברך לישראל א"כ ברכה לכהנים לא למדנו דאינם בכלל ואברכה מברכיך כמ"ש וא"ש האריכות, כנ"ל וק"ל:

דמוקי לה לברכה דכהנים במקום ברכה דישראל, פי' רש"י דחוק דהם מתברכים עם הישראל בפ"א. ולולי פי' רש"י הי' נ"ל, הנה הבטיח ה' ואברכה מברכך היינו שהברכה שיברך ישראל תחול על המברך ג"כ ותחזור אליו אותה הברכה עצמה, והנה ענין הברכה להמון עם היא כשיתרבו נכסיו הונו ועושרו כי ירבה כבוד ביתו יעלה ברום הצלחה ואין זה ברכה לכהנים מורי התורה להם לא ניתן חלק ונחלה בארץ כמש"כ כי ה' הוא נחלתו הי' פנוי' מכל עסקי העוה"ז רק לעבודת ה' ולעיין בתורתו, ולהם אין מקום לברכה זו ואין מצפים לזה וכשירבו להם לא ימצאו קורת רוח בו, רק חפצים במאירת עינים בתורה ולב טהור לעבודת ה' לשמור מצותיו חוקותיו כאשר ציונו, ולפ"ז יש שני מיני ברכות ברכה דישראל היינו ענין שיחשב ברכה אצל ישראל בכללם המון עם. וברכה שתחשב ברכה אצל כהנים מורי התורה קדושי עליון, והנה:

מאותו הבטחה ואברכה מברכיך היינו שאותו ברכה תחול על המברך א"כ בכהנים שמברכי' ישראל יברכך ה' בממון וישמרך מן המזיקי' וכן כולם בעניני עוה"ז והצלחתו כמבואר במדרשי' א"כ תחול הברכה לכהנים אין זה ברכה חשובה לפניהם כמ"ש ולכן הבטיח ה' ושמו את שמי על ב"י ואני אברכם בפני עצמם בברכה הראוי' להם ויודע מחשבות יודע באיזה ברכה חפצים הכהנים, והן הן דברי הש"ס דמוקי לברכה דכהנים במקום ברכה דישראל היינו דמסייע' כהנא דניתן להם ברכה דכהנים היינו מה שלהם לברכה יחשב במקום ברכה דישראל היינו תחת וחילוף ברכה דישראל דלר"ע אין להם רק ברכה דישראל מה שהוא ברכה לישראל ולא לכהנים והוא מחליף במקום זו ברכה טובה מזה כנ"ל נכון וק"ל:

ע"ב מה חלב המכסה קרום ונקלף אף כל קרום ונקלף פי' רש"י וכ"ש חלב שע"ג דקין כבר נתקשו גדולי אחרונים בתשובת כנסת יחזקאל ואחריו בפלתי [סי' צ"ד סק"ו] דרש"י סתר עצמו ממה שפי' לקמן צ"ג ריש מעי' באמתא בעי גרירא וזהו חלב שע"ג דקין כתב דפליגו בי' ר"י ור"ע משמע דס"ל כדס"ל לרבות חלב שע"ג קיבה ס"ל דשעל גבי דקין מותר דליכא ריבוי עליו, וכאן סובר רש"י דבשעל גבי דקין לכ"ע אסור וכ"ש מקיבה, והרבה תירוצים נאמרו בזה, ואומר גם אני הנלפע"ד ליישב, הנה בהגהות מל"מ פרק י"ג מהלכות שגגות הלכה א' ד"ה ומ"מ אף לדעת רשב"א כתב דמדין שחלב שע"ג דקין לא חייב כרת ולא מלקין עליו כיון דממועט מאת חלב המכסה ושוב מרבה מכל החלב אשר על הקרב לא מרבי' רק לאסורא כמו חצי שיעור ונסתייע מרמב"ם כן עיי"ש, הנה לדבריו שכתב להלכתא כן דפסקינן דחלב שעל הקיבה אסור ס"ל דמרבינן דקין וקיבה שניהם מרבוי דכל וממיעטי' תרווייהו מכל החלב, אבל ראה זה מצאתי בחידושי ר"ן שכתב בפלוגתא דר"ע ור"י דמאן דמרבה חלב שע"ג דקין ס"ל דאי לאו קרא שני כל החלב הוי ממעטי' מחלב המכסה אפי' שע"ג דקין לכן צריך ריבוי' לחלב שע"ג דקין ושעל הקיבה מנא לן לרבוי' ומאן דאמר להביא חלב שע"ג קיבה ס"ל חלב שע"ג דקין פשיטא לן בלא רבוי' דדמי לחלב המכסה בכל צד ומאליו נשמע דלאו דווקא חלב המכסה ולא צריך רבוי' רק לחלב שע"ג הקיבה, אלא דשוב כתב באופן אחר לפי גירסתו בבריי' דמייתי ש"ס ורמינהו חלב המכסה הקרב, ובאמת גירסא הנכונה ורמינהו כל החלב וכן מוגה בגליון ש"ס, ומהגה' מל"מ נראה שהי' לו הגירסא ורמינהו חלב המכסה עיי' בו ועפ"ז נכון אשר כתב דאפי' לדידן מרבי' שניהם מרבוי' דכל עיי' הטיב, ועכ"פ לפי גירסא הנכונה ורמינהו כל החלב וכו' ופליגו בי' ר"י ור"ע היינו כדברי הר"ן הנ"ל דלר"ע לא צריך ריבוי לדקין דממילא נשמע מחלב המכסה ולר"י צריך ריבוי לדקין וחלב הקיבה מנא לן ולפ"ז לר"ע דמרבי' חלב הקיבה א"כ דקין לא מרבוי' אתי' רק בכלל חלב המכסה הוא א"כ מלקינן עליו, ולר"י דמרבוי מכל דקין אין לוקין עליו, וא"כ הגם ששניהם מודים שחלב שע"ג דקין אסור מ"מ פליגו בי' לענין מלקות וכרת כנ"ל עיי', והא"ש דכתב רש"י כאן דכ"ש חלב שע"ג דקין דאסור דלזה לא צריך ריבוי, ולקמן כתב דפליגו בי' ר"ע ור"י היינו על דברי שמואל שאמר וזהו חלב שע"ג דקין משמע דבר הידוע הנזכר בשום מקום פי' דפליגו בי' ר"ע ור"י היינו דפליגו בי' לענין חומר איסורו אי איסור בעלמא הוא או רק רבוי' וכפקותות טובא איכא לענין תערובות וכדומה כמבואר בהגהת מל"מ שם, כנ"ל ישוב נכון יותר ממה שראיתי בספרן של צדיקי' זצ"ל עיי' וק"ל:

ועוד התורה חסה על ממונם של ישראל עיי' ת"ח מה ראה על ככה להקל משום התורה חסה באיסור דאורייתא, ונ"ל לפמ"ש הר"ן הא דמספקא לר' זירא חלב חי' מאי ולא הבין טעם הדבר דלא סתם היינו דסבר דכל עיקרו דאינו סותם דרבנן הוא גזירה שמא יבוא לאוכלו, ופשוט לי' דדינא הוא מלתא בטעמא, ונ"ל שזה בעצמו הי' טעותו של רבא דאמר חדא דאמר רב ששת וכו' ועוד גם כרב עצמו רק דרבנן הוא והתורה חסה על ממונן של ישראל ולא להוסיף בגזירות שמא יב לאוכלו, והשיב לו רב דהלכתא כוותי' בלא"ה ועוד איסורא דאורייתא הוא לדידי' ודינא קאמר כנ"ל וק"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה