כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
חולין · דף מג.
לאפוקי לקותא דרכיש, הנה הרמב"ם פסק כרכיש מ"מ מנה רק ח' מיני טריפות, ועיי' ב"י שהעלה דרמב"ם סובר דבכלל נטולה הוא הגם שניטלה כשירה אבל ע"י חולי טריפה ונדחק א"כ למה קאמר הש"ס לאפוקי לקותא דלמא אית לי' ובכלל נטולה, ונ"ל דלכאורה צ"ע אם לקתה בכולי' יקרא ניטל ויהי' בסוג זה כיון דסופה ליטול א"כ איך קתני במתני' לקמן ניטלו הכליות כשירה, הלא איכא נטולה דטריפה כגון שלקתה בכולי' כדרכיש, וע"כ נראה דלקתה אינה בכלל ניטל ואין הטעם משום שסופו ליטול כנ"ל, אלא דנ"ל לבני מערבא והיא דהגיע למקום חריץ, א"כ י"ל דסתם ניטלה הכוליא לא קאי רק אכולי' בלא חריץ חוץ כשפרט שהגיע למקום חריץ או שיאמר ניטלה הלובן מהכולי', אבל סתם ניטלו הכליות היינו בלא לובן ושפיר קתני במתני' ניטלו הכליות כשר אפי' לקתה הכולי' שמקרי נטולה ג"כ בכלל, ולא טריפה רק לקתה הלובן שהוא ניטל הלובן ומזה לא איירי מתני' ככל הרבה טריפות דאינם מנוים במתני', ומעתה אומר דש"ס קאמר שפיר לעולא דל"ל דרכיש ב"פ היינו דלרכיש ע"כ לקתה הכולי' אינה בכלל נטולה מדקתני מתני' נטלה הכליות כשירה וע"כ לקתה לא מטעם שינטל ואינו מקרי נטולה וא"כ אי עולא אית לי' דרכיש לא יכניס בסוג נטילה וע"כ דל"ל אבל י"ל שפיר כבני מערבא דלקתה הכולי' כשר רק לקתה הלובן שבכולי' דלא איירי מתני' וי"כ שפיר דזה בכלל נטולה, וא"ש הרמב"ם מנה רק ח' דסובר דבכלל ניטל היא דהא פסקינן כבני מערבא דהוא שהגיע למקום חריץ וכן י"ל סובר עולא ורק ארכיש פליג כנ"ל וק"ל:
אמר ר"י הלכה כריב"י, הקשה מהרש"א למה לא:
הקשה הש"ס עליו הא אמר הלכה כסתם מתני' ומאי לי' למימר הלכה כריב"י, ונ"ל ליישב, דהנה הראשונים פליגו אי ניטל המרה כשירה או לא והנה כל הנקובי' במתני' כ"ש ניטל וכ"כ תוס', אבל במרה פליגו ועיי' ברא"ש, ולשיטה זו ניקב המרה לא דמי לדאינך דמתני' דבכולן ניקב כ"ש ניטל כולו משא"כ במרה, והנה יש להוכיח יותר כהמחמירים מדאמר ר"י ב"י אף ניקב המרה לשון אף משמע דניקב המרה דינו כמו אינך ניקבו הדקין ובדידהו כ"ש ניטל לגמרי כן מרה ניקב כ"ש ניטל לגמרי דטריפה כנ"ל, ומעתה י"ל דלכן אמר ר"י הלכה כריב"י, ולא סמך דהלכתא בכ"מ כסתם מתני', דרצה לומר הלכתא כריב"י דמרה כמו הדקין דמשמע דכ"ש ניטל המרה דטריפה כמו אינך, משא"כ ממתני' לא מוכח זה כנ"ל לישב וק"ל: ובזה יש לישב ע"ד פלפול המשך דר"י דאמר הלכה כמאן דאמר כזית להא דהלכה כריב"י ועיי' רש"י, ולהנ"ל י"ל דלכאורה יש ליישב קצת דיוק דמתני' הא נשתייר ממנו כלום כשירה כנ"ל דצריך כזית והא דאמר לא נשתייר כלום אגב אשמעינן בזה דחסרה המרה כשירה וכן הביא בהג"א באמת ראי' מזה דחסרה המרה כשירה, ובעיקר הדין דצריך בכבד כזית סמך אמתניתין דאלו כשירות, וא"כ לא קשה תרי סתמי אהדדי ול"ק על ר"י, אבל מאחר דאמר ר"י תחלה הלכה כריב"י וכתבתי הא דצריך לזה לאורוי דגם ניטלה המרה טריפה וזה לא הוי ידעינן ממתניתין, ואם נאמר דמתני' אשמעינן בהא דלא נשתייר כלום דמצד כשירה א"כ ע"כ מתני' פליג בזה על ריב"י קשה ממ"נ איך פסק כריב"י לענין ניטלה המרה, ואם לא מדייק להוכיח מריב"י דגם ניטלה המרה טריפה א"כ קשה למה לי' כלל למימר הלכה כריב"י הלא ס"ל הלכה כסתם מתני' ומקשה הש"ס ממ"נ מתרי מימרות אהדדי כנ"ל ע"ד פלפול וק"ל:
והא אמר ר"י הלכה כסתם משנה, צל"ע דלמא בוודאי צריך כזית כדמפורש בסיפא דמתני' והא דקתני ולא נשתייר כלום י"ל לאשמעי' דאפי' לא נשתייר כלום מ"מ רק טריפה הוא ולא נבילה וכעין זה כתב המהר"ם שיף במתני' לענין ניקב הלב לבית הללו דה"א דה"ה שלא לבית חללו טריפה ומתני' נקט לבית חללו דאפ"ה טריפה עיי' בו, וכן יש להקשות דרישא וסיפא לא סתר וכהנ"ל, ועלקושי' הש"ס לקמן מ"ו ל"ק די"ל דאזיל למאן דמתרץ לעיל אלו אסורות קתני א"כ עדיין לא ידענו אי טריפה או נבילה בלא נשתייר כלום די"ל נבילה כנקובת הושט ופסוקת הגרגרת וע"כ מתני' לא לזה אתי לאורוי ומקשה שפיר כמובן, אבל הצ"ע איך מקשה על ר"י והא אמר הלכה כסתם מתני' והיינו בדיוק דנשתייר כ"ש כשר הלא לר"י דמתרץ לעיל דמתני' קודם חזרה י"ל כקושיתי דמתני' לא סתרו אהדדי וצע"ק: ניקב הקורקבן וכיס שלו קיים כשירה, עיי' נב"י קמא חיו"ד [סי' י"ח] מ"ש בנרקב הכיס לגמרי דכשר וכן כתב אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בחידושיו: דאי חליף טריפה שיטת הרא"ש דבשניהם אדומים או שניהם לבנים טריפה, וראיתי בחידושי אאמ"ו זצ"ל שהקשה למה פי' למימר חיצון אדום וכו' הול"ל א' אדום וא' לבן לאשמעינן דשניהם אדומים וה"ה לבנים טריפה, וכ"ש חליף דטריפה עיי' בו מה שתירץ, ונלפע"ד ליישב ע"פ שכתב הר"ן בשם רש"י דשניהם אדומים טריפה משום דרוסה ועיי' טו"ז סי' ל"ג בשם הב"ח, והכה י"ל דאם הי' אומר א' אדום ה"א דלאורוי היכי דשניהם אדומים טריפה משום דאמרינן דבא מכח דרוסה מקודם שנאמר שע"י חולי בא, אבל ה"א דשינוי מראה שלא ע"י דרוסה לא מגרע כלל ולא מטרף בי' וא"כ בחליף דחיצון לבן ופנימי אדום, דחזינן דחיצון לבן ואי נדרסה הבהמה ועי"ז נתהפך הפנימי לאדום איך החיצון לבן, הגם דהוא באפשר די"ל אחר שנדרס שלט חולי אחרת בחיצון ונהפך ללבן, ופנימי ע"י דרוסה אדום זה ליתא דכל עיקר שתולי' בדרוסה דשכיח יותר מע"י חולי. אבל כשע"כ נצטרך לומר ששלט חולי בושט מהיכי תיתי לחדש שני דברים חולי ודרוסה ביותר אז אומרי' ע"י חולי נתחלף החיצון ללבן ופנימי לאדום, וה"א מה שנעשה ע"י חולי לא מיטרף קמ"ל דחיצון אדום וכו' למימר דחליף טריפה שע"י חולי הוי כניקב או ניטל העורות ומיושב קושי' אאמ"ו זצ"ל כנ"ל: ובזה מיושבת קושי' הת"ח לקמן מ"ו ע"ב על הרא"ש כאן דלשון חליף משמע מהיפוך להיפוך ששני עורות נתחלפו ולהרא"ש גם בשניהם שווים טריפה, והא דקאמר הש"ס חליף משום דקשה דהול"ל א' אדום וא' לבן, וע"כ צ"ל כמ"ש דפא נימא חליף כשר ולכן צריך לומר חיצון אדום וכו' וע"כ דפא נימא דווקא שניהם אדומים טריפה ובחליף כשר קמ"ל דחליף טריפה והטעם דהוי כניקב וממילא ידעי' להרא"ש דגם שניהם לבנים טריפה דאין א': מגין על כל העור כמ"ש, ולא הי' יוכל למימר דשניהם לבנים טריפה דעדיין קשה משום זה לא צריך למימר חיצון אדום, רק הי' פי' לפרש דכוונתו לאו דווקא בשניהם אדומים גם שניהם לבנים, וע"כ כוונתו לחליף דטריפה וסמך דנדע מסברתינו דגם שניהם לבנים טריפה, והא"ש דהוצרך לומר לשון דאי חליף וא"ש עיי' וק"ל:
למאי נפקא מיני' לספק דרוסה, הנה שיטת רש"י לעיל כ"ח דגם לנקב ליכא בדיקה והקשה בתוס' א"כ יאמר נפקא מיני' לספק נקב, ועוד הקשה שם א"כ אין אופן דניקב זה בל"ז כשר כיון דא"א למיבדק ועיי"ש תוס' שכתב שדוחק שניקב ע"י חולי ולא ניכר חולי מבחוץ, והנה צ"ל גם אם נימא שאיירי בחולי אין מיושב אלא מהא דניקב זה בלא זה אבל עדיין קשה מדלא אמר הש"ס נפקא מיני' לספק ניקב, ונ"ל בכוונת תוס' דהנה לכאורה י"ל דל"ק על רבא איך אפשר ניקב זה בל"ז די"ל דסובר כמ"ד דאין חוששין שמא הבריא וכעופא ולכאורה צ"ע על הראשונים שהקשו כן על רש"י, אלא דא"ש דאיך קאמר הש"ס לדידי' נפקא מיני' לספק דרוסה הא סובר ע"כ דאין חוששין לספק דרוסה כמו דאין חוששין שמא הבריא ושפיר הקשה תוס' ושארי ראשונים, אלא דהרשב"א כאן כתב דהא דקאמר הש"ס ספק דרוסה ולא וודאי דרוסה דוודאי דרוסה ג"כ ספק מקרי כיון שלא נתברר שנעשה טריפה, וא"כ שפיר י"ל דרבא ס"ל כעולא וספק דרוסה היינו וודאי דרוסה וא"ש, והנה על הקושי' דלמה לא קאמר הש"ס נ"מ לספק ניקב כתב הרשב"א כאן די"ל דאשמעינן אגב דחוששין לספק דרוסה עיי' בו, ומעתה אומר אני דתוס' הקשה לעיל תרי קושיות בממ"נ דקשה לימא חוששין לספק ניקב ואי נימא לאשמעינן דחוששין לספק דרוסה א"כ ע"כ צ"ל דספק דרוסה דקאמר הש"ס היינו ספק ממש כמשמעו וזה חידש דין וקאמר כן לרבא ופשיטא שלא יאמר אליבא דרבא מה דלא ס"ל וע"כ דסבר הש"ס דרבא ג"כ סובר כהלכתא דחוששין לספק דרוסה, א"כ קשה איך אפשר ניקב זה בלא זה ובלא"ה הייתי אומר דסובר אין חוששין שמא הבריא וס"ד דקאמר ש"ס היינו וודאי דרוסה אלא דא"כ קשה למה לא קאמר נפקותא בספק ניקב כיון דליכא חידוש דין בוודאי דרוסה יותר מבניקב, וע"ז שפיר כתב תוס' דדוחק בניקב ע"י חולי וא"כ הוי א"ש ניקב זה בלא זה וממילא ג"כ ל"ק מדלא אמר נפקא מיני' לספק ניקב די"ל דספק דרוסה רבותא אשמעינן כנ"ל ליישב דברי תוס' דלעיל עיי' וק"ל:
ע"ב והא מר דאמר וושט אין לו בדיקה אלא מבפנים, צ"ל למה הניח תחלת דבריו אין לו בדיקה מבחוץ והזכיר לו סוף דבריו אלא בפנים, ולא הי' צריך להזכיר לו רק אין לו בדיקה מבחוץ. גם צ"ל מה רצה הש"ס בהך מעשה ועיי' ת"ח שמישבו, ונלפע"ד ליישב כל זה, דלכאורה י"ל דרבה דווקא לענין נקב קאמר דאין לו בדיקה כשיטת רש"י דלנקב ג"כ ליכא בדיקה ונ"ל דווקא לענין נקב מחמיר דחשש דאורייתא הוא וגם איכא לברר ע"י בדיקה מבפנים. אבל בדרוסה לפמ"ש הרא"ש גם בבדיקה של פנים לא תתברר ורק אנו סומכים כי על הרוב ניכר מבחוץ וגם כתב דכיון דליכא להתברר אנו סומכים על פנים ועיי' פר"ח שהקשה הלא ספיקא דאוריי' וכתב בתב"ש דחשש דרוסה רחוק אצל סימנים דקשים הם ולכן סומכים אף בליכא בירור גמור, ולכל זה י"ל דבדרוסה באמת סמכינן על בדיקת חוץ לחוד כיון שחשש רחוק הוא וגם לא יתברר בפנים רק ע"י חוץ סמכינן מיד אחוץ ורבה לא אמר רק בניקב דיתברר שפיר בבדיקת פנים ובדיקתו דאוריי' כן י"ל, והנה הפלתי כתב דלכן קאמר הש"ס נפקא מיני' לספק דרוסה ולא ניקב דהוכיח דע"כ לענין דרוסה איירי לומר אלא בפנים הלא די בשיאמר לענין נקב אין לו בדיקה מבחוץ בפנים פשיטא דמועיל בדיקה, ע"כ לענין דרוסה איירי ואשמעינן דבפנים מהני בדיקה כהרא"ש עיי' בו. ומעתה א"ש דמייתי אביי הא אמר מר וושט אין לו בדיקה אלא בפנים, לא הביא לו אביי רק סוף דבריו דמכי' מוכח דלענין דרוסה אמר דבריו ומתחלת דבריו לא הי' יוכל להקשות לו די"ל לענין ניקב ולכן הביא אלא בפנים וא"ש כנ"ל, וא"ש לחדודי' דאביי ולכאורה מאי חידוד אית בזה, ולהנ"ל ניחא רצה לנסותו אם מדייק בדבריו להוכיח דע"כ לענין דרוסה אמור והיינו חידודא, ומהשתא מובן ממילא דמייתי ש"ס הא מעשה שלא נאמר דרבה לענין ספק ניקב אמר דינו דווקא לכן מייתי הך כנ"ל עיי' וק"ל:
והנה המעיין לעיל כ"ב ע"ב יראה כי לרש"י דנקב אין לו בדיקה מבחוץ ודרוסה י"ל בדיקה אחר השחיטה ולתוס' ע"כ דנקב יש לו בדיקה מבחוץ צ"ל ע"כ דלעיל בדרוסה איירי, וע"כ דרוסה אין לו בדיקה אחר השחיטה, ועיי' תשובת חתם סופר סי' כ"ז שתמה על הטור סי' כ"ג דאוחז הקולא: בתרי ראשין שמביא תחלה דעת בעל העיטור דושט י"ל בדיקה אחר השחיטה בדרוסה אלא שקשה לבדוק שמלוכלך בדם אבל בשחיטה יבשתא מודה ואח"כ מייתי דעת הרא"ש דנקב י"ל בדיקה מבחוץ וצע"ג ועיי"ש מ"ש, ונלפע"ד ליישב בשאומר דהטור ס"ל דלעיל איירי בספק ניקב ורבא דאמר היכי נעביד י"ל סובר אין לנקב בדיקה מבחוץ, וסובר דרבה אניקב קאי אבל אנן להלכתא מוכח דע"כ רבה לענין דרוסה ולא לענין ניקב כסתם ש"ס דידן דאמר נפקא מיני' לספק דרוסה ולא קאמר לספק ניקב, ואפרש שיחתי, הנה הוכיח תוס' וראשונים דנקב יש לו בדיקה מדאמר רבה ניקב זה בלא זה כשר וע"כ דנקב י"ל בדיקה מבחוץ והיינו לפי החשש דשמא ניקב לחוץ א"כ כשתחוב בעור הפנימי יש לחוש שניקב החיצון ואין לו בדיקה, י"ל אם ניקב זה בלא זה כשר, א"כ י"ל הא דחיישינן שמא הבריא כתב תוס' לקמן וכן ביבמות דשכיח והיינו כיון שהעור דק וע"י אוכלי' ומשקים לא שכיח כלל שלא ידחוק לחוץ לעור השני, וי"ל אם אנו מוצאי' הקוץ תחוב זה שלא כנגד זה שוב אין לנו לחוש שמא ניקב תחלה נגד נקב זה דהא כל עיקר שאנו חוששים נגד רוב בהמות כשרות משום דוודאי יצא לחוץ, ואם אנו רואים שנקובה הקוץ למק"א בעור השני שוב ליכא סברא לומר שניקב תחלה כנגדו וא"כ באופן זה שפיר אמר ניקב זה בלא זה ולמ"ד דכשר צ"ל דהא דרבה זה בלא זה היינו זה שלא כנגד זה היינו במקום שניקב עור זה לא ניקב השני ול"ק דנחוש להבריא וא"ש, אלא דלהלכתא דזה שלא כנגד זה טריפה א"כ ליפא אופן הנ"ל דבשני רוחות ליכא לצייר זה כמובן וגם שני הנקבים זה אצל זה החליט התב"ש [סי' ל"ג] שאסור ולהלכתא הדרא קושי' תוס' וצ"ל דבאמת יש בדיקה לנקב ומעתה י"ל דרבא דאמר לעיל והא אמר רבה סובר ניקב זה שלא כנגד זה כשר ושפיר ס"ל דגם נקב אין לו בדיקה, אבל להלכתא דזה שלא כנגד זה טריפה מוכח ע"כ דנקב יש לו בדיקה מבחוץ, והא"ש הטור דבאמת סובר דדרוסה יש לו בדיקה אחר השחיטה ורבא דלעיל לענין ניקב מ"מ להלכתא נקט כרא"ש דנקב יש לו בדיקה וכהנ"ל כנ"ל ליישב עיי' והסברות בעצמותן שכתבתי נכונים וק"ל:
אין חוששים שמא הבריא ישנו שני פירושים או שמא הבריא נתרפא או שמא ניקב לחוץ, ועיי' ראש יוסף ותב"ש מאי נפקותא בינייהו כיון דסוף סוף אין לברר ולעמוד על ההיתר, וגם צ"ע אם הבריא היינו נתרפא וגם אין לנקב בדיקה מבחוץ א"כ מה הועיל עולא במה שאמר אין חוששין שמא נתרפא עדיין יש לחוש לניקב וע"כ דלא חייש לזה והול"ל אין חוששים שמא ניקב גם בזה נתקשו האחרונים, ונ"ל דהנה רש"י פי' ישב לו קוץ היינו שאכל קוץ וישב לו קוץ ואין נראה נקיבתו מבחוץ, צ"ל מנ"ל דלמא שנתחב מבחוץ ואמר דאין חוששים שניקב בפנים בוודאי לפי דרצה לומר נמצאת איתמר זה אי אפשר רק בפנים כמובן, אבל למסקנא דישב אתמר א"כ י"ל בניקב מחוץ לפנים, ונ"ל דזה תלי' בשני שיטות אלו, לפשט הבריא שניקב א"כ אין לומר מחוץ לפנים א"כ יש לבדוק אם ניקב לחוץ ומאי אין חוששים דקאמר דפשיטא לרש"י היכי דיש לבדוק דצריך לבדוק, אבל לפשט דשמא הבריא היינו נתרפא י"ל שפיר איכא מחוץ לפנים, ונ"ל דווקא מחוץ לפנים לא חייש עולא דלא שכיח כ"כ שינקב מחוץ לפנים אדרבה אוכלים ומשקים דוחקים לחוץ:
ועכ"פ ליכא סברא דשכיח ע"י אוכלים ומשקים, בזה לא חייש עולא אבל מפנים לחוץ י"כ מודה עולא דחיישינן שמא נתרפא, או י"ל דלנתרפא לא חייש דלא שכיח כמ"ש הש"ך סי' ל"ג סקכ"א אבל לשמא הבריא חייש ולכך מחוץ לפנים לא חייש דליכא רק חשש נתרפא אבל מפנים דחשש ניקב איכא חייש כנ"ל הנפקותא:
והנה רש"י פי' וקורט דם אין בו בפנים, והבין תוס' ורשב"א כוונת רש"י דבאיכא קורט דם לכ"ע חיישינן שמא הבריא ולפע"ד י"ל דרש"י סובר דבאיכא קורט ג"כ פליג עולא, רק דרש"י הוכיח דע"כ בליכא קורט דם, דהי' קשה לרש"י דנראה מלשון אין חוששין שא"צ בדיקה אפי' מבפנים וקשה כמה אף שסובר דמוקמי' בהמה אחזקת כשרות מ"מ יבדוק דלמא ימצא הנקב ויראה שאסורה כמו כל היכי דאיכא לברורי, אלא בליכא קורט דם א"כ איכא ספק גם כשיראה נקוב שמא אחר השחיטה נעשה ומ"מ נאסור מספק כיון שניקב לפנינו וכבר כתב הנב"י קמא חיו"ד הלכות נדה [סי' מ"ג] באופן דאמרינן היכי דאיכא לברורי אם יתברר לו לא יתוודע לו הבירור רק ספק רק דממילא יהי' צריך להחמיר מספק דאורייתא זה לא צריך לברר אלו דבריו ז"ל, ולפ"ז כאן שלא ידע וודאי איסור רק ספק א"צ לברר, משא"כ כשיש קורט דם בפנים כשימצא נקב מבחוץ ידע וודאי איסור הי' שפיר צריך לברר, אבל מודה רש"י דאם בדק:
ולא מצא לעולא אפי' במצא קורט דם בפנים מ"מ כשר דאין חוששי' וכתוס' כנ"ל. אלא דיש לפקפק גם בליכא קורט דם בפנים מ"מ יבדוק כדי שיתברר לו ואולי ימצא בחוץ קורט דם ידע בוודאי איסור ולא מספק, וי"ל דזה לא שכיח שיוכר טיפת דם מבחוץ בושט שאדום הוא ומצורף שכבר מלוחלח בדם שחיטה ועל לא שכיח כזה לא שייך היכי דאיכא לברורי דקרוב לוודאי שלא יתברר לו האיסור בבירור גמור. ושאני אם יש דם בפנים הגם שלרש"י אין לנקב בדיקה מבחוץ היינו חשש שנכנס דם בפנים ותוס' לא חייש להא, ולרש"י מ"מ שכיח שימצא הנקב וצריך לברר עיי' בכ"ז וק"ל:
והנה הש"ך סי' ל"ג (סקכ"א) תמה על הרמ"א שכתב דאם לא ידעינן בבירור שמחמת חולי בא חיישי' שמא ניקב לחוץ ואינו ניכר, משמע הא אם הי' ניכר הי' מהני בדיקה והלא המחבר פסק דחיישי' שמא נתרפא והש"ך נדחק עיי"ש, ונלפע"ד ליישב דוודאי חשש נתרפא חשש רחוק כמ"ש ג"כ הש"ך, ומ"מ חיישי' לו משום דזה רחוק מן הדעת שיהי' נתחב בעור א' ולא תינקב לחוץ בעור דק כ"כ וגם אוכלים ומשקים עוברים שם תדיר, וזה רחוק ביותר אמרי' שנתרפא משנאמר מדאינו נראה שלא ניקב לחוץ כנ"ל, והנה הטו"ז [שם סקט"ז] הקשה למה צריך דווקא שידעי' שע"י חולי בא הלא אם אנו מסופקי' הוי ס"ס ותירץ הש"ך בנה"כ דליכא ס"ס דשכיח שינקב לחוץ ואינו נכנס בגדר ספק, והפלתי כתב דקוץ שכיח טפי דכל הני חיוי בריי' קוצי אכלי וביותר תלינן בזה מבחולי, ואומר דכל זמן שא"א למבדק ולהכיר אנו תולי' יותר שנקב ע"י קוץ מחולי וממילא חיישינן שקרוב לוודאי שניקב לחוץ אבל כשבדקנו וליכא נקב מקודם שנתלה שבא ע"י קוץ וניקב לחוץ ונתרפא דלא שכיח ביותר אמרי' דלא הי' נקב מעולם ובאמת ע"י חולי נתהוה הנקב דשכיח יותר חולי מניקב ע"י קוץ שיתרפא דלא שכיח יותר מחולי, וא"כ הרמ"א דקאי אספק ע"י חולי לכן הוצרך לתת טעם שאין לו בדיקה אבל באפשר למבדק נגד נתרפא גם ספק חולי מותר כנ"ל נכון עיי' וק"ל: