אור ברסלב
כתב סופר על חולין חולין › דף לט.

כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

חולין · דף לט.

דף לח:

השוחט את הבהמה ע"מ לזרוק דמה לע"ז וכו' פי' רש"י ודאשחטה לע"ז שהי' בדעתו לעובדה בשחיטה זו ד"ה אסורה דהא זבחי מתים הוא, וצ"ע מה רצה רש"י בזה פשיטא דאם שוחטה לע"ז דאסורה דהא זבחי מתים כתיב ולא יחלק אדם בזה, ונ"ל בשנדקדק בלשון רש"י שהי' בדעתו לעבדה בשחיטה זו נראה דבמחשבה לבד נאסרה הבהמה אפי' בלא דיבר, ולא כן שיטת רש"י בקדשים דמפגל צריך דווקא דיבור כן פירש בפסחים פ' תמיד נשחט, [ס"ג ב' וע' תוס' ד"ה רבי] ומכ"ש בחולין לע"ז דצריך דיבור דבקדשים איכא סברא דבמחשבה נפסל דכתיב המקריב לא יחשב דקרי בי' לא יחשוב משמע במחשבה ולכן מסופק תוס' ד"ה אלא זביחה וכו' אבל בחולין לע"ז פשיטא לתוס' דצריך דיבור דבכל ענין דברים שבלב לא הוי דברים ולא כמ"ש פלתי דבחולין לע"ז יהי' מחשבה אוסרו יותר מבקדשים וכן מסופק התב"ש [סי' ד' סק"ד] עיי' בו, והנה כי כן צ"ל למה פי' רש"י שהי' בדעתו לעבדה בשחיטה זו ולכן נ"ל לומר עפ"ש התב"ש דהא דלקמן אמרי' הוכיח סופו על תחלתו הגם דלא הוציא בפיו בשעת שחיטה מ"מ כיון שהוכיח סופו על תחלתו הוי כמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו עיי' בו, ואומר כי סובר רש"י דאם בשעת שחיטה אמר שרוצה לזרוק דם לע"ז איכא אומדנא לכ"ע אפי' לדלית להו הוכיח סופו על תחלתו, מ"מ בזה איכא אומדנא דמוכח דבוודאי גם דעתו לשחוט לע"א כיון שעכ"פ עתה עע"ז הוא, וא"כ אם אומר בפנינו שהי' מחשבתו לעובדה בשחיטה זו רק שלא הוציא מפיו ובכ"מ לא מזיק המחשבה אבל בכאן ששמענו בשעת שחיטה דרוצה לזרוק לע"ז מחשבתו ניכרת ואומדנא דמוכח דעובד בשחיטה זו, וא"כ גם לר"ל דסובר אין מחשבין מעבודה לעבודה ולא נאסרה ע"י זה מ"מ עכ"פ הוא שרצה לעבוד בזה ממילא איכא אומדנא דשוחט לע"ז כמו שהי':

במחשבתו ופשיטא דאסורה דהוי זבחי מתים, והן הן דברי רש"י ודאשחטה לע"ז שהי' בדעתו לעובדה בשחיטה זו ד"ה אסירה דהיינו שבכ"מ במה שהי' בדעתו לא נאסרה אבל בכאן נאסרה כנ"ל ליישב עיי' וק"ל:

אלא זביחה דע"ז היכי משכחת לה, כתב תוס' תימא אי חשיב פיגול בלא דיבור א"כ לא מקשה הש"ס כלום, הנה נראה מתוס' דמצדד דבקדשים במחשבה לחוד תפסל, וכבר האריכו בזה בתויו"ט ובמל"מ פי"ג מהלכות פסולי המוקדשין שתמה דבכ"מ פשיטא לתנא דצריך דיבור דווקא בקדשים, ולפע"ד יש לעיין, די"ל מסברא גם דבכ"מ מחשבה אינה כלום ודברים שבלב לא הוי דברים, מ"מ בקדשים דשחיטה צריך כוונה דכתיב לרצונכם תזבחוהו כמבואר לעיל [י"ג א'] וצריך שמכווין לשם שחיטת קדשים אלא דלא צריך לכווין לשם מי ומה דסתמן לשמן קיימין, אבל כוונת שחיטה לשם קרבן צריך, א"כ מעשה שחיטה לחוד אינה כלום רק תלי' בכוונה י"ל דלכן כוונה לפגל או שלא לשמה פוסל ולא אמרינן דברים שבלב לא הוי דברים לבטל מעשה שעשה כיון דמעשה בפ"ע אינה כלום בלא מחשבה ויוכל במחשבה לחשוב פסול מצד אחר כגון שלא בזמנה או מקומה, משא"כ בשחיטת חולין לע"ז וכדומה דלא צריך למעשה שום מחשבה ולכווין כדי להכשיר אמרי' אין מחשבה מבטלת המעשה שעושה רק דיבור מבטל כשמפרש דבריו בשעת מעשה שלשם זה עושה כמבואר ועיי' בקדושין ר"פ האומר כנ"ל עיי':

אלא דיש לשדות בי' נרגא דכל זה בשוחט קדשים עצמו דהמעשה תלוי במחשבתו לכן יוכל לחשוב לפסול, אבל למ"ד זה מחשב וזה עובד הבעלים שמחשבים על עבודת השוחט לא יפסל במחשבה לחוד כיון דלא תליא המעשה של הכהן בכוונתם שיתנו מחשבתם למעשה דידי' רק לא יהי' להם כוונה להיפוך ואיך תפעל מחשבתם על מעשה דידי' על שלא בזמנו ומקומו הגם דתורה ריבתה דבעלים מפגלים היינו בדיבור ודין הוא כך דדיבור הבעלים פוסל הקרבן ולא תלי' בשוחט ועובד לחוד, אבל מחשבה שאינה כלום בכ"מ לא תזיק ושאני מחשבת העובד כמ"ש כנ"ל עיי', ומעתה י"ל דלמ"ד זה מחשב וזה עובד אמרי' וטעמא דלמד כן ממקריב אותו לא יחשב דבעלים הם המקריבים והם מפגלים, צ"ל ע"כ דלא יחשב היינו דיבור ולא מחשבה דאיך תזיק המחשבה שאינה כלום בכ"מ וע"כ צ"ל מחשבה היינו דיבור, ולית לנו כלל דמחשבה תפסל אפי' בעובד עצמו כיון שצריך ע"כ להוציא פשטות דלא יחשב ממשמעותי', אבל למ"ד זה מחשב לא אמרי' י"ל שפיר דקרא לא יחשב כמשמעו מחשבה ולא צריך לדחוק וגם לא צריכי' לומר חידוש הוא מבכ"מ דמחשבה לאו כלום די"ל הכא שאני דתלוי הכל במחשבתו כמ"ש, והא"ש דכאן בברייתא דזה מחשב וזה עובד לא אמרי' כתב תוס' שפיר דגם במחשבה נפסל, ובשאר מקומות י"ל תוס' אזיל אי מחשב וזה עובד אמרינן כן י"ל סתירת התוס', ואם לא מכוונים בתוס' עכ"פ הדברים בעצמם ראוים לאומרם והבן זה:

והנה בהגהת מל"מ הקשה אם במחשבה מפגל איך ה"א שלוקין עד שהוצרך הרמב"ם לומר דהוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין פשיטא אטו מאן דאכל תמרא בארבלא לוקה עיי"ש, ועיי' בראש יוסף שתמה אטו לא משכחת ג"כ במפגל בדיבור וה"א דלוקה קמ"ל דהוא אין בו מעשה, ונ"ל דהקושי' אזלת כפי השיטה דמייתי במל"מ הלכות מלוה ולוה פרק ד' הלכה ו' ד"ה והנה כל דהיכי דאיכא בענין שנעשה איסור בלא מעשה גם אם עושה במעשה מ"מ אין לוקין עיי"ש והטעם נראה כיון דכללא לאו שאין בו מעשה אין לוקין וא"כ אין לומר דאמרה תורה לא תעשה כן ואם לאו ילקה דהא איכא בזה באופן שיש מעשה ואין בו מעשה וע"כ לא אמרה התורה ואם לאו ילקה דהא כשעושה בלא מעשה ליכא מלקות וע"כ דלא נאמר מלקות בזה ואפי' כשעושה במעשה אין לנו מלקות עיי', וא"כ י"ל דכן אם המקריב לא יחשב היינו גם במחשבה ע"כ לא נאמר בי' מלקות דהא על מחשבה אין לוקין שוב לא ידענו מלקות אפי' בדיבור ושפיר הקשה הגהת מל"מ למאי צריך הרמב"ם טעם דלאו שאין בו מעשה תיפוק לי' כיון דבמחשבה ליכא מלקות ממילא בדיבור ליכא מלקות וא"ש, והנה כי כן יש להוכיח באמת מרמב"ם דל"ל כשיטה הנ"ל שבמל"מ הנ"ל אלא דהיכי דאיכא בלאו אין בו מעשה ויש בו על מעשה לוקין, או שגם על שאין בו מעשה לוקין ג"כ ועיי' גם זה במל"מ מלוה ולוה שם עיי' וק"ל:

חוץ קשי' לר"י קושי' תוס' מבוארות דלמא סובר ר"י זה מחשב וזה עובד, ונ"ל דש"ס הוכיח דע"כ ל"ל כן. דהנה ר"י אומר שחט ע"מ לזרוק פסול ונתקשו הראשונים לא אמר זבחי מתים משמע רק באכילה אסור ובחידושי ר"ן מוחק הגירסא, ולדברי הרשב"א בחי' ובתה"ב דחידש דין דר"י:

ור"ל איירי ששוחט ע"מ שיזרוק הגוי ואסור, ובבדה"ב הקשה עליו הא זה מחשב וזה עובד לא אמרי', ובמשמר' כתב דכיון דשוחט כדי שיזרוק הגוי אוסר שפיר, ועיי' בש"ך שכתב דמ"מ רק באכילה אסור, היינו מדרבנן משום שמא ישחוט לזרוק בעצמו כיון שחזי' ששחט ע"מ שיזרוק הגוי, ולפ"ז א"ש דנקט פסולה דליכא רק איסור אכילה וא"ש וכ"כ בפמ"ג דלרשב"א ניחא פסולה עיי', ומעתה א"ש דהוכיח הש"ס דע"כ זה מחשב וזה עובד ל"ל דאל"כ למה נקט פסולה דיהי' זבחי מתים ממש, וע"כ דזה מחשב לא אמרי' רק באכילה בכה"ג אסור וכהנ"ל ומיושב קושי' תוס' וק"ל:

ועיי' בתבואת שור שכתב דאם מצוה לגוי לזרוק הורגים אותו ובהמה אסורה דגם דאין שליח לדבר עבירה, בע"ז יש שליחות כמבואר בע"ז נ"ד ע"ב עכ"ד, ולדעתי אינו מבואר ולא יתבאר דשם לאו מטעם שליחות אתי' עלה רק לענין אין אדם אוסר דש"ש כיון דגלו דעתייהו דניחא להו אינם מעכבים הבעלים על ידי העובדים ויוכל לאסור בעבודתו, ולשון שליחותייהו קעבדינא לשנא בעלמא הוא בש"ס וכ"כ הראשונים בע"ז שם, אבל שליחות מאן דכר שמי' דשאני ע"ז מכל איסורים שבתורה דאין שליח לדבר עבירה רק יש מחמירים לחומרא יש שליחות וק"ל:

הא מקמי דשמע מר"י קושי' תוס' צ"ע א"כ בכ"מ שמקשה מאמורא ממשנה וברייתא יתרץ כן, והרבה פעמים שמצינו שחזרו ממשנה וברייתא, אבל היכי דלא מצינו לא נאמר שבאמת שמע וחזר, וגם גוף לשון הא מקמי דשמע' הא לבתר דשמע:

משמע דקאי על דבר ידוע דשייך הא ועיי' מהרש"א, ונ"ל דבאמת קשה בר"ל דפליג בחוץ אם מחשבים מעבודה לעבודה דלא יליף חוץ מפנים הלא לדידי' בפנים גופי' דווקא בפיגול ואיך נילוף חוץ יותר מבפנים וראיתי שכן הרגיש בראש יוסף ונ"ל דבה"א הי' צריך לדחוק כר"ל, ולמסקנא מתרץ הא מקמי' דשמעה מר"י דקשה ממתני' דמוכח דילפי' פנים מפנים אמר דלא ילפי', והא היינו שפליג בחוץ דלא ילפי' מפנים אמר אחר דשמע מר"י וחזר ילפי' פנים מפנים. ולכן אמר אבל חוץ מפנים לא ילפינן כנ"ל וק"ל:

ע"ב מקום שאין מחשבה פוסלת וכו' הקשה תוס' על רש"י מהנהו טייע' דלקמן דאם זורק הדם אח"כ לא נאסר הבשר שמעתי שכתב ברמב"ן דליכא ראי' דלאחר ששחט הבהמה ודמא ואלבא לנכרי א"כ במה יוכל לאסור בשר של ישראל אח"כ כיון דבשעת שחיטה לא עבד בדמא רק אח"כ ובמה יאסר בשר שאינו שלו, ור"א במתני' אמר ביש לגוי חלק ומחשב בשעת שחיטה אוסר השחיטה ופוסל כולם משא"כ כשעובד אחר השחיטה ורש"י כא כתב כן רק כשזורק שלו אח"כ, אלו דברי רמב"ן חולין, וצ"ע באמת על התוס' שהקשה על רש"י: אבל ישראל הוכיח סופו על תחלתו לא אמרינן פי' רש"י דדלמא אחר השחיטה נכנס בו יצה"ר, וצ"ל כמה באמת לא נוקמי ישראל אחזקת כשרות כל זמן האפשר, ועיי' ש"ך סס"י א' מ"ש במי שנשתמד דלא אחזקי' כן למפרע והפר"ח סי' ב' הביא ראי' מכאן דחזינן דלולי הוכיח סופו לא אמרי' דכמו דעכשיו עע"ז כן קודם, ועיי' תב"ש סי' ב' דהאריך ליישב עיי' בו דכתב דהוא כמו מקוה שנמדד ונמצא חסר דמחזיקי' למפרע בחסר משום חזקת טמא כן בבהמה בחזקת שאינה זבוחה עומדת, ועיי' שב שמעתתא מהגאון קצה"ח שדחה דברי התב"ש כי אין זה דומה דשם אמרי' אותו מעשה שלפנינו שחסרה ונתרוקנה המקוה נעשה ונתחדש מכבר משא"כ בנידן זה שנאמר שכמו שעשה עתה כן עשה מלפנים מעשה כזה לא אמרינן עיי"ש שמביא ראי' לדבריו מפסולי עדות דלא פוסלי' למפרע, ועיי' תשובת בית אפרים יו"ד סי' ב' שכתב כי אם סברתו נכונה אבל בנידן דשוחט לא צריכי' לומר רק שלא כיוון בשחיטה ופסולה היא ולא צריכי' שעשה מעשה עיי' בו, והנה בסוגיתינו י"ל אם צריכים אנו לומר שכמו שזרק עתה כן שחט ג"כ לע"ז ושחיטתו היתה העבודה דומה זה לסברת הש"ש שתרי מעשה לא אמרי', אבל אם סגי כשנאמר שמה שעושה עתה שזורק לע"ז הי' כבר במחשבתו בשעת שחיטה אין זה רק מעשה א' ששחט כדי לזרוק ואנו דנים אם התחיל זה עתה או בשעת שחיטה, ולפמ"ש הפלתי דאנו מוכרחי' לומר דכמו שמרק עתה כן כבר שחט לע"ז לעבוד בשחיטה א"כ הוי שני מעשים, והנה מהנראה מפר"ח ואחרונים דל"ק להו כלל איך נאמר הוכיח סופו ולא נוקמי אחזקת כשרות, ע"כ דס"ל כיון דבחד מעשה הוא לא מחזיקי' באותו מעשה, ואינו נוח לי בזה, והנכון מה שראיתי בחידושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל, דידעו חכז"ל דאין דרך עבודה לזרוק דם מבהמה שלא שחט לע"ז ולכן אמרי' תוכיח סופו דזרק, דמתחלה:

הי' שוחט ע"מ כן דאלולי כן אלא עכשיו יצרו תוקפו הי' שוחט בהמה אחרת כדי לזרוק דמה והוא נכון, ועיי' בספר כנפי יונה דג"כ גמגם בזה ולא עלתה בידו שפיר, ומ"ש אאמ"ו זצ"ל הוא הנבחר:

דתנן הכותב נכסיו לאחרים והי' בהן עבדים וכו' צל"ע דלמא דווקא בזה סובר רשב"ג הוכיח סופו על תחלתו דסובר המשחרר עובר בעשה, והנה עיקר איסור השחרור הוא להפקיעו מהשיעבוד ולהפקירו שיזכה בעצמו ועובר בלעולם בהם תעבודו, ועיי' רשב"א גיטין פ' השולח [ל"ח א' ד"ה המפקיר] דכתב הא דמי שציוה לבניו שחררו עבדי דאמרי' מצוה לקיים דברי המת הגם דלא נאמר מצוה לקיים לעבור עבירה, כיון שציוה שחררו כבר הפקיע אותו מעבדות רק מעוכב גט שחרור לית בי' איסור לשחרר כיון שבלא"ה א"א לעבוד בו ונראה כי כל עיקר האיסור הוא הפקעת השיעבוד, וא"כ בזה שאמר על עבדים אי אפשר בהם אם כבר קיבל אותם במתנה ואמר אי אפשר הוא לשון הפקר וזוכים בעצמם וכ"כ רש"י כריתות כ"ד ע"ב דזוכי' בעצמם וכן מבואר בפ' השולח גבי גר שמת, וא"כ עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו, ולכן אמרי' הוכיח סופו דאמר אי אפשר היינו שלא קיבל אותם מעיקרא והם ברשות בעלים ראשונים, וחזקת כשרות דידי' הוא הוכחה על תחלתו שלא יעבור איסור, ועיי' ר"ן כתובות פ' הכותב [פ"ה ב'] גבי נכסי לטובי', דמייתי תוספתא דמי שאמר שחרור טבי עבדי דאמרי' דוודאי לא שחרר אותם על מגן דלא יעבור בעשה עיי"ש וא"כ איך מדמה הא דרשב"ג לכאן דגם אם נאמר דלא מתנגד חזקת כשרות דנאמר עתה הוא דיצרו תוקפו עכ"פ הוכחה ליכא דתחלתו כסופו וצל"ע, וי"ל בזה שיטת רשב"ם ב"ב קל"ח דלר"ל גם אם צווח מתחלה מ"מ הפקר הוא וכתב דרשב"ג ע"כ פליג ותוס' שם הקשה א"כ מנ"ל לר"ל דרבנן פליגי בזה ארשב"ג עיי"ש, ונ"ל ראי' לרשב"ם דצ"ל למה פליגי דווקא בהי' בהן עבדים ואמר א"א בם, ונ"ל דווקא בעבדים ס"ל לרשב"ג כבר זכו יורשי' דאנן סהדי דלא נתן הנותן רק לו ולא שיהי' הפקר כשלא ירצה לקבל דא"כ יעבור על עשה דלעולם בהם תעבודו ואמרינן דחזקה דלא הקנה רק לו ואם לא יקבל יחזור לו אבל בשאר מתנה ס"ל כר"ל דהוי הפקר דאמרינן מדלא אמר ואם לאו יחזור לו ניחא לי' שאם לא יוכל יהי' הפקר ואיכא ראי' לשיטת רשב"ם ודכוותי' כנ"ל עיי' בזה: ובזה ישבתי מה דצ"ל הרשב"ם בב"ב קל"ח והיו בהן עבדים ואמר אי אפשי שאינו רוצה לפרנסן וגם אינו רוצה לומר עשה עמי ואינו זנך טפי עי"ש, וצ"ל מה רצה רשב"ם בזה לפרש מאי טעם שאינו רוצה בעבדים אולי לטובת עבדים עושה או מאיזה טעם שיהי', ולהנ"ל י"ל דהי' קשה לי' קושי' דידי וי"ל שסובר כשיטת רמב"ן בגיטין פ' השולח ומובא במג"א סי' צ' דעיקר עשה דלעולם בהם תעבודו משום לא תחנם ולכן כשעושה לטובת עצמו לית בי' איסור כלל עיי"ש, ולפ"ז א"ש דמפרש רשב"ם שאמר אינו רוצה בעבדים לא לטובת עבדים רק שמכווין לטובת עצמו שאינו רוצה לפרנסם וגם עשה עמי ואינו זנך אינו רוצה שזה מדת אכזריות וכן מבואר בגיטין שאין נוח לאדם בזה שיחזור עבדו על הפתחים ויתבזה הוא, וכי כן ליכא עשה דשחרור ושפיר מדמה הש"ס הכא רשב"ג לדהכא וכן בב"ב מדמה זה כדאיירי בתחלה במתנת שכ"מ עיי"ש, וצ"ל דש"ס פשיטא לי' דבהכי איירי שעושה לטובת עצמו דסובר דאי אית בי' עשה גם חכמים הי' מודים לרשב"ג דאיכא ראי' מוכרחת מכח חזקה ומסתמא רבנן סוברי' כהלכתא דמשחרר עובר בעשה וא"ש עיי':

אלא להראשונים החולקים על הרמב"ם הנ"ל עיי' רשב"א גיטין ובשבת ט' א"כ תהדר קושיתי לדוכתא ולפמ"ש מאאמ"ו מאוה"ג זצ"ל דאיכא גם כאן סברא דכיון דזורק מסתמא כבר שחט לע"ז דאי לא לא הוי זורק י"ל זה ועדיין צ"ע:

כ"ע דלא קנה כתבו הראשונים דמוכח דמי שגילה דעתו שאינו רוצה בדבר גם דהדבר זכות הוא לו מ"מ כיון שלבסוף אומר, דאינו רוצה בו לא קנה, ובחוב אפי' לבסוף אומר שרוצה מ"מ כיון שהדבר בעצמותו חוב הוא לו אין זכים לו שלא בפניו, וכן הסכמת הראשונים בכ"מ, חוץ כשגילה דעתו מתחלה שחפץ במה שהוא חוב כגון אשה שגלתה דעתה שרצונה בגט בזה מבואר בראשוני' במקום אחר דיוכל לזכות שלא מרצונה, ועיי' חידש ברשב"א קדושין מ"ד מ"ה שכתב שי"ל דהא דעומד וצווח לא קנה דווקא במתנה דהדבר בעצמו חוב דשונא מתנות יחי', רק המקבל מתנה ואינו יוכל לעמוד מפני חמוד ממון אמרי' זכות הוא לו, אבל אם לבסוף גילה דעתו שהוא מהשונאי' מתנות חוב הי' לו ולכן מעיקרא לא מועיל משא"כ בדבר שהוא זכות גמור רק לבסוף אמר שאינן רוצה בו י"ל מ"מ עד שלא גילה דעתו זכה בו ע"י אחר עי"ש ונראה מסוף דבריו שחזר בו, ועיי' רשב"ם:

ב"ב שם שמפרש במי שכתב נכסיו דאינו רוצה משום שונא מתנות יחי' נראה דסובר כרשב"א הנ"ל עיי"ש:

וראיתי בחידושי אאמ"ו זצ"ל שסברתו דבמתנת שכ"מ ליכא משום שונא מתנות יחי' דכיורש שוי' ורבנן מהדרי' אבתרי' גם זה חידוש דין עיי' בכ"ז: והנה פסק הרמב"ם בכ"מ ספיקא דדינא אי הלכה כרבנן או כרשב"ג וכן בשחט ולבסוף זרק ג"כ ספיקא. וכן פסק בטוש"ע, ועיי' יש"ש שהקשה על הטור דכאן [ביו"ד סימן ד'] הביא סתם דאיכא ספיקא, ובח"מ מביא שיטת אביו הרא"ש דפוסק כרבנן מדהביא בב"ב פלוגתא דרבנן ורשב"ג סתם ולא הכריע, ועיין סמ"ע וש"ך בח"מ סי' רמ"ה סק"י] שם, והנלע"ד בישוב הדבר, דסובר הטור בדין שוחט ולסוף זרק כ"ע מודים להחמיר משום רשב"ג די"ל דחכמים לא פליגו מטעם דל"ל הוכיח סופו על תחלתו, רק משום דאיכא הוכחה התם מדלא צווח ע"כ דהי' רצונו בכך כסברת רשב"ג דאמר עדיין לא אתי לידי, ועיי' תוס' ד"ה כ"י לא אתי לידי דש"ס בב"מ לכ"ע אזיל עד דלא ידע טעמא דשתק גם רשב"ג מודה ועיי' מהרמ"ל, וא"כ י"ל לא ניחא לחכמים בטעמא דרשב"ג דשתק ולכן הוכיח דע"כ לא היה תחלתו כסופו, אבל היכי דליכא האי הוכחה גם חכמים מודים וא"כ כאן בשחט ולבסוף זרק ליכא הוכחה, והיינו לפמ"ש התב"ש [סי' ד' סק"ב] דאיירי דלא היינו אצלו בשעת שחיטה ואפשר הוציא כן בפיו דרוצה לזרוק לע"ז וא"כ ליכא מתנגד מלאמור הוכיח סופו על תחלתו גם חכמים מודים, והא דאמר משום כבודו דרשב"ג משום דלא ברירא דאולי טעם חכמים דפליגו על רשב"ג משום דלית להו הוכיח סופו כלל וגם כאן פליגו או אולי י"ל כאן איפכא דאיכא חזקת כשרות וכ"כ רשב"א כדמייתי מנפל לגג דלכן אמר משום כבודו גם דחכמים לא פליגו מ"מ יש לחלק משום חזקת כשרות, וכן נאמר אנן, והא"ש דהרא"ש פסק כרבנן בפלוגתא דרבנן ורשב"ג דיהי' טעם חכמים מאיזה טעם שיהי' עכ"פ הלכה כותייהו, והביאו הטור בח"מ, אבל בשחט ולבסוף זרק סובר הטור גם הרא"ש מודה להחמיר משום כבודו דרשב"ג דאפשר גם חכמים מודים בכאן כמ"ש כנ"ל נכון וק"ל:

והנה היש"ש כתב להוכיח כהרא"ש דהלכה כרבנן דאל"כ איך אמר משום כבודו דרשב"ג הול"ל משום ספיקא דדינא ולא שייך בזה משום כבודו וע"כ דהדין כרבנן רק באיסור משום כבודו דרשב"ג חש והחמיר עיי' בו, והנה דקדוקו חמור וצריך ישוב לשאר פוסקים דסוברים דספיקא דדינא הוא למה אמרו משום כבודו דרשב"ג, ונ"ל ליישב, הנה התב"ש כתב הא דאמרי' בשחט ולבסוף זרק הוכיח סופו הגם דבעינן שיוציא בפה ודברים שבלב לא הוי דברים, מ"מ כיון שלבסוף זרק ואמרי' הוכיח סופו על תחלתו הוי אומדנא דמוכח וניכרת מתוך מעשיו עיי' בו, ואומר דזה דווקא לרשב"ג לעצמו הוכיח סופו על תחלתו כחזקה וודאי הוא, א"כ י"ל שפיר הוי אומדנא זו מוכח וניכרת, אבל אנן בדידן שמסופקים בהוכחה ואומדנא זו איך נאמר להחמיר משום כרשב"ג עכ"פ אנו מסופקי' באומדנא זו תו לא הוי מחשבתו ניכרת וא"כ אם באמת חושב לע"ז לא מזיק כיון דליכא אומדנא דמוכח וניכרת מתוך מעשיו כיון שאנו מסופקי' אם מחשבתו כך ואין מקום להחמיר משום ספיקא דדינא רק משום כבודו דרשב"ג דלדידי' דאיכא אומדנא והוכחה וודאית אוסר מדינא ולכן אנו עושים ומחמירי' כמו שהוא החמיר וא"ש משום כבודו דווקא ולא מדינא ומ"מ הוכיח הרמב"ם שפיר דע"כ ספיקא דדינא הוא דמשום כבודו לא הי' מחמירי' דלא מצינו כזה להחמיר במקום שאין הלכה כמותו וכן נתקשו על הרא"ש, ולרמב"ם א"ש הכל דהוכיח מדמחמיר משום כבודו ע"כ דספק אי הלכה כרשב"ג ומ"מ לא אמר בנידן דשחט ולבסוף זרק רק משום כבודו כמ"ש וא"ש הכל על נכון וק"ל:

ועיי' ב"י בשם הרי"ו דכתב דאם שחט ולבסוף זרק ממש דאסור באכילה, והקשה ב"י למה דווקא באכילה ולא בהכאה ממ"נ אם הי' מחשבתו תחלה לע"ז גם בהכאה אסור, ונלפע"ד דסובר דהא דאמרי' הוכיח סופו על תחלתו הגם דמחשבה אינה מזקת, כקושי' התב"ש וכבר כתב הפלתי דלא אמרינן שבאמת אמר עיי' בו, ולכן סובר הרי"ו דהוכיח סופו על תחלתו אינו מועיל רק שידעי' דהי' במחשבתו כן מתחלה וגם כי המחשבה אינה אוסרת מ"מ לא הי' שחיטתו לאכול בכשרות ומכ"ש אם בפ"א נעשה מומר וחשוד על הקל דנבילה ולכן רק באכילה אסור ולא בהנאה כנ"ל נכון וק"ל:

עוד הקשה על הרי"ו דמצריך דווקא שיזרוק באמת כיון ששחט ע"מ לזרוק גם אם לא זרק אסור עיי' בב"י ועיי' פלתי ועיי' ספר כנפי יונה, והי' נ"ל ליישב ע"פ סברת תוס' לעיל ד"ה ר"ל אמר דהורגי' אותו ולא חיישי' שיחזור בו כיון שעשה מעשה ע"כ שהסכים בדעתו מתחלה אחר התבוננת רב וגמר בדעתו לזרוק ושוב לא יחזור בו, וי"ל:

דסובר הרי"ו דאם לבסוף לא זרק אמרי' איפכא דאם הי' דעתו מתחלה לכך ועשה מעשה כדי לזרוק לא הי' חוזר בו עתה ומדחזר ע"כ שלא הי' דבר זה מוסכם מתחלה רק נפל בדעתו ואמר כן ולכן בקל חזר מדיבורו אשר דיבר כנ"ל, והי' נכון בעיני ליישב כן יותר ממה שראיתי:

אבל אחר שובי נחמתי כי נ"ל דברי תוס' לעיל אמורים דווקא אם לא שחט כדי לאכול הבשר כי הי' לו צורך בו רק כל עיקר שחיטתו היה כדי לזרוק לע"ז שפיר אמרי' כיון שעשה מעשה ושחט בהמה ע"מ כן בוודאי לא יחזור, אבל אם בלא"ה שחט הבהמה לעצמו ואגב דעתו בשעת שחיטה שיזרוק הדם לע"ז לא שייך סברת תוס' כיון שעשה מעשה הסכים בדעתו, דהא בלא"ה הי' שוחט ולא יפסיד המעשה כשיחזור מזריקה, וע"כ תוס' בתירץ זה מוקי פלוגתא דר"י ור"ל בשוחט רק כדי לזרוק, ולא כפי' רש"י לעיל שם דשחטה לעצמה כדי שיזרוק הדם, ותוס' סובר דשוחטה כדי לעבוד בזריקה אבל לא עבדה בשחיטה עצמה עיי', ולפ"ז דברי הרי"ו אינם מיושבים דגם אם חזר ולא זרק מ"מ י"ל שהי' דעתו מתחלה כך ושחט עיקר הבהמה לעצמו ואגב הי' דעתו לזרוק ועתה חוזר ממחשבה שהי' לו עיי' וק"ל:

אי אינש אלמא הוא עיי' חי' רשב"א ועיי' תשובת צ"צ סי' ס"ג ועיי' תשובת משאת בנימין סי' ל"ה בזה ועיי' חידושי אאמ"ו זצ"ל כאן ועיי' תשובת חתם סופר:

בעזה"י מה שחנני הי"ת סוגי' דרבוצה חולין מ' ע"א בלימוד הישיבה תחלת זמן הקיץ שנת אשריך וטוב לך פה פ"ב יע"א:

אמר ר"ה היתה בהמת חבירו רבוצה כיון ששחט בה סימן א' אסורה, הנה הוכיח ש"ס לקמן דע"כ סימן א' לאו דווקא מדסמך אעולא וע"כ כ"ד וצ"י למה נקט ר"ה באמת סימן א' ולא פירש דעתו דאפי' בכ"ד סגי הלא יש לטעות בדבריו כדס"ד דר"פ לקמן ועיי' ט"ז סי' ב' שרוצה לחדש דבאמת סימן א' דווקא צריך היינו מידי דמטרף בי' וה"ה כ"ש בוושט וצ"ל לדידי' הא דנקט רבא סימן א' ולא כ"ש בוושט היינו כיון דדרך לשחוט בקנה תחלה, וש"ך בנה"כ הקשה עליו דמסוגי' מוכח דלא צריך מידי דמטרף בי', אבל לא מישב הדקדוק דנקט רבא סימן א' והלא אפי' בעור ובשר נאסר וביותר קשה על לשון הטור סי' קמ"ה דכתב דאם שחט נכרי אוסר ואפי' סימן א' ואפי' אינו שלו וצ"ע כיון דבא לרבותא דאפי' סימן א' הול"ל אפי' כ"ש דאיכא רבותא יותר, וליישב נ"ל הנה מסקנת הש"ס דהחולקי' על ר"ה טעמייהו משום לצעורי' קמכווין וע"כ ר"ה פליג על סברא דלצעורי' ולא סמך להתיר משום זה, והנה בפלתי העיר די"ל דתולי' זה אי אדם אוסר שאינו שלו דאורייתא או דרבנן די"ל בדרבנן סמכי' דלצעורי' משא"כ אי אוסר מדאורייתא עיי' בו, ובאמת כראה דעת הפוסקים דאדם אוסר במעשה מדאורייתא ועיי' תב"ש, אבל אומר דלפמ"ש תוס' ב"ק ע"ב ע"ב וכן בש"ס שם דאיסור הנאה בתקרובת ע"ז רק דרבנן עיי"ש א"כ י"ל דאיכא סברא יותר לסמוך על סברא דלצעורי' לענין הנאה מלענין אכילה דדאורייתא הוא ולא סמכינן על לצעורי' שמא לא התכווין לצעורי' משא"כ לענין הנאה ספיקא דרבנן הוא אלא די"ל דכיון דאנו דנים על שני דברים על אכילה והנאה יחד וכיון דלענין אכילה אנו מחמירי' ומחזיקי' לאסור מספק שוב גם לענין הנאה לא נוכל לעשות סתירה להקל בו כיון שאמרנו שלא לצעורי' כיון ועיין בענין זה בב"י או"ח סי' תל"ח סברת הראב"ד דאם בא הספק לפני' בעוד שצריכי' לדון על הדאוריי' כגון לענין ב"י וגם לענין ביעור גם אחר שסילק הדאורייתא מ"מ צריך לבדוק מדרבנן כיון שהי' הספק נולד בעוד שהי' דנים לענין דאורייתא והי' צריכי' להחזיק האיסור ולהחמיר בה ומכ"ש כאן שענין לפנינו לדון על האיסור דאוריי' ועיי' ש"ך יו"ד סי' ס"ו ס"ק יו"ד וכן מבואר בספרי אחרונים סברא זו בדוכתא טובא [עיין במחה"ש או"ח סימן קפ"ד סק"ה] ואריכת הראי' שלא לצורך, ומעתה אומר דבכיוון נקט ר"ה סימן א' והיינו ששחט סימן א' בפני ע"ז והלך לו ולא שחט הוא או אחר הבהמה סימן הנשאר וא"כ שוב אין לפננו לדון על אכילה דבלא"ה אסורה דלא הי' שחיטה ראוי' ואנו אין לנו לדון משום תקרובת אי כיוון לצעורי' רק לענין הנאה וטומאה דרבנן כדסובר ר"י דטומאת תקרו' רק דרבנן עיי' תוס' פסחים ס"ח ע"א ומ"מ מחמיר ר"ה ולא סמך אסברת לצעורי' ואי הוי נקט שחט כ"ד ה"א דווקא באופן זה שאנו צריכי' לדון גם על אכילה דאוריי' אנו מחמירי' גם לענין הנאה וטומאת תקרובות אבל לא כשעשה אותה טריפה שאין לנו לדון רק על איסורי דרבנן קמ"ל ר"ה ונקט שחט סימן א' וה"ה מעט וושט הי' יוכל לינקט רק שרגילות לשחוט בקנה כמ"ש לעיל להט"ז וא"ש עיי':

ועפ"ז יש להוכיח כשיטת רש"י לקמן דש"ס סובר בפשיטות דר"נ לאו דווקא על דינא דר"ה קאי אלא סתם אמר בכל גווני אין אדם אוסר מדסתם אין אדם אוסר משמע אפי' במעשה רבה ולא כר"ח דדווקא על ר"ה אמר דינו, דקשה לפמ"ש מאי מקשה ש"ס על ר"נ ממנסך דלמא ר"כ לא פליג רק על דינא דר"ה ליכא נפקותא רק לענין אסורא דרבנן דבאכילה בלא"ה אסור שזה סומך על סברת לצעורי' אבל במנסך דיש לנו לדון לענין שתיה עצמה לכן מחמירי' בה אפי' לענין הנאה ומאי מקשה ש"ס וע"כ דפשיטא לש"ס דר"נ לא אמר דינו רק על דין ר"ה אלא סתמא אמרו אין אדם אוסר ואפי' במעשה רבה היינו שגמר השחיטה או לא שחט רק כ"ד ומ"מ סומך אלצעורי' אפי' במקום שצריכי' לדון אדאורייתא ושפיר הקשה ממנסך ומוכרח שיטת רש"י הנ"ל כנ"ל עיי':

ומעתה נבא ליישב הטור דכתב אפי' סימן א' ולא נקט אפי' כ"ד דהנה בתב"ש וכן מרומז בסמ"ע [ע' בחו"מ סי' שפ"ו] מסבירי' סברת לצעורי' דאין דרך לעבוד בשל אחרים וצ"ע דבגוי ומומר לא סמכינן על זה לומר דלצעורי' מכווני' דאין דרך לעבוד בשל אחרי' ג"כ ויבואר ביתר ביאור לפננו אי"ה עכ"פ איכא סברא דלצעורי' מכווין דאין דרך לעבוד בשל אחרים רק דלא סמכי' עלה להקל גם לדינא דפסקי' לצעורי' קמכווין בישראל אבל לא בנכרי ומומר דליכא חזקת כשרות, ולפ"ז י"ל דהטור אשמעינן דגוי אוסר אפי' אינו שלו דלא אמרינן לצעורי' קמכווין דאין דרך לעבוד בשלו ע"ז לא סמכינן, ואי הוי אמר אפי' כ"ד היינו דבר דלא מיטרף בי' ה"א כיון דלפננו לדון משום תקרובת גם לענין אכילה לא סמכינן אלצעורי' אפי' משום הנאה, אבל היכי דשחט סימן א' ושחיטת נכרי נבילה לעולם ה"א דבזה יסמוך לענין הנאה וטומאה אסברא דלצעורי' דאינו עובד בשל אחרים קמ"ל דאפי' בסימן א' אוסר, וה"ה דהוי מצי לאשמעינן זה בששחט כולו ונקט ביותר סימן א' דאפי' בלי גמר מעשה אוסר וא"ש הכל על נכון וק"ל:

רבוצה וכו' פי' רש"י דלא מבעי' אם הגבה קני בהגבהה, ותוס' תמה הלא שניהם אין יכולי' להקדיש זה לפי שאינו שלו חזי' דאינו שלו גם דלענין אונס ברשותו קאי ושוב הקשה מקושי' ש"ס לקמן ממנסך הא התם ע"כ בהגבה איירי, ונ"ל ליישב עיי' סוגי' ש"ס פסחים ה' ע"ב דפשיטא לי' לש"ס דלמאן דסובר דבר הגורם לממון כממון דמי חמץ שקיבל עליו אחריות צריך לבערא דהוא בכלל לא יראה שאור דממעטינן שלך אי אתה רואה, וחמץ זה מקרי שלך ולמ"ד לאו כממון דמי צריך ריבוי דלא ימצא לך כל שמצוי לך שיש מציאות לך בו והיינו אחריות ולבסוף מסיק דגם לר"ש אינו כממון כשהוא בעין עי"ש היטב:

ואומר דלר"ש דדבר הגורם כממון דמי ולא הי' צריך ריבוי בחמץ שיעבור בב"י דשלך מקרי באמת שוב יוכל להקדיש דכי יקדיש את ביתו הוא דשלו הוא וגם אם הבעלים אין יכולי' להקדיש דלאו ברשותו הוא אבל גנב דממועט דאינו שלו ולר"ש שלו. הוא ועיי' בב"ק ע"א ע"ב פלוגתא דר"ש ות"ק בדבר הגורם לממון דמפרש ש"ס דלר"ש מקרי וגונב מבית האיש דשלו הוא והא דאמר ר"י שניהם אין יכולי' להקדיש היינו להלכתא דפסקי' גורם לאו כממון הוא או ללשנא בתרא דפסחים דגם לר"ש דווקא כשאינו בעין, וא"ש דר"ה נקט רבוצה דאל"ה ה"א דטעמי' משום דקני בהגבהה דסובר בהגבהה נעשית שלו משום דסובר גורם לממון כממון דמי כר"ש ואפי' כשהוא בעין ושלא נטעה בזה אמר רבוצה, וש"ס מקשה שפיר לקמן דאזיל למסקנא בלשנא בתרא שם בפסחים דגם ר"ש לא אמר רק כשאינו בעין וא"כ גם כשנאמר שסובר כר"ש ומתרצי' מתני' דמנסך כר"ש מ"מ קשה דר"ש לא סובר רק כשאינו בעין, ובלא"ה לא רצה לאוקמי סתם מתני' כר"ש דת"ק דמתני' בב"ק דלא כוותי' וא"ש:

ובזה י"ל קושי' העולם כדמשני ש"ס דלית לי' שותפות בגווי' לר"מ דאית לי' ברירה א"כ לא אסור עדיין חלקו של חבירו כשיחלקו אח"כ וא"כ אכתי מה יענה לברייתא דשם בגיטין דאחד שוגג ואחד מזיד ור"מ הוא דאית לי' ברירה, ולהנ"ל י"ל דקושי' הש"ס לא הי' ממתני' דגיטין רק דלא רצה לאוקמי סתם מתני' דלא כהלכתא כר"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי, והוצרך לאסוקי' באית לי' שותפות בגווי' אבל ברייתא ר"מ דמסיק ש"ס ב"ק ע"א ע"ב דסובר כר"ש דגורם כממון דמי עיי"ש וא"כ לדידי' ל"ק בלא"ה, והיינו דסוברים כלשנא קמא בפסחים שם דגם בעין סובר ר"ש דכממון דמי עיי' היטב וק"ל:

באופן אחר נ"ל ליישב קושי' תוס' וקושי' ש"ס לקמן דרש"י פי' לקמן הא דאמרו מדאגביה חייב בתשלומין היינו דאגביה לאסור וכי כן בשוגג דפי' רש"י היינו שסבור דשלו הוא או שאין נאסר בניסך:

א"כ לא התכווין לגזול ולהזיק של חבירו דסבור שלו הוא או שאינו נאסר וסובב קושי' הש"ס מדקתני במתני' דגיטין שוגג פטור מזיד חייב ונראה דשוגג פטור קאי גם אמנסך דפטור אבל באמת אסור וקשה הכא בשוגג דלא קני בהגבהה איך יוכל לאסור ועיין פ"י גיטין ג"כ הקשה קושי' אחת משום דפשיטא לי' דשוגג פטור קשה לפרש דווקא על מטמא ומדמע ולא אמנסך ועד"ז קשה ג"כ כמ"ש ומיושב קושי' תוס':

ועפ"ז י"ל קושי' תוס' מנסך היינו מדמע, ולפמ"ש א"ש דלא צריך לתרץ באית לי' שותפות רק הא דבשוגג פטור דמשמע דנאסר צ"ל באופן דאית לי' שותפות, ומזיד חייב לא צריך לאוקמי' בכה"ג דמובן ושפיר צריך מדמע דלא נשמע ממזיד דמנסך וא"ש:

ועל פי דברים אלו יש ליישב קושי' הש"ך י"ד [סי' ד' סק"ה] על הסמ"ע ח"מ סי' שפ"ה דכתב דבמנסך דווקא באית לי' שותפות לא שייך לצעורי, א"כ קשה מאי מקשה ממנסך מאחר דכבר אוקמי בשותפות וק"ל הנה הא דאמרי' לצעורי כבר כתבנו לעיל משום דאוקמי' אחזקת כשרות, וגם איכא סברא דאין עובד בשל אחרים רק אסברא זו לא סמכינן היינו כיון דשמענו דאומר מפורש דמנסך לע"ז איך נאמר משום סברא הנ"ל לבטל מעשה ודיבור רק משום חזקת כשרות דוודאי הוא ומוכח מתוכו עיי' וא"כ י"ל בשותפות בגווי במנסך דלא שייך שעושה כל עיקר משום לצעורי מדלא חלק היין כמ"ש הסמ"ע וע"כ דרצונו לעבוד ע"ז ופסול הוא, אבל מ"מ נשארה סברא דאין דרך לעבוד בשל אחרים, אלא דלא סמכינן על זה לבטל דבורו המפורש, אבל בכה"ג עדיין אנו אומרים דלא התכווין לצעורי' ולכן לא חלק חלקו, אבל בשל אחרים אינו עובד דאין דרך בכך ודאמר דמנסך לע"ז היינו בחלק שיש לו בתוך ולא חש לחלוק חלק חבירו שלא יופסד, אבל ג"כ לא הי' כוונתו לנסכו ולעשות תקרובות מה שאין דרכו בו ולא שמענו מפיו נגד זה ולא אסר חלק חבירו רק משום מערב והיינו מדמע כנ"ל, והנה תירץ תוס' בסוגי' דקיי"ל קמ"ל בדרבה מיני', והא דצריך מדמע היינו דהוא דבר מועט, תירץ זה מפוקפק ותלי' בפלוגתא אי ימכור כולו חוץ מדמי יי"נ שבו וכבר העיר הפ"י בגיטין על זה ולרשב"ג גם מערב יי"נ דבר מועט הוא והדרא קושי' תוס' ומעתה י"ל דבתחלה תירץ ש"ס שפיר אית לי' שותפות דקושי' לא הוי רק על שוגג כמ"ש ומזיד י"ל בלא שותפות, אבל כשהקשה שנית על סברת לצעורי' דקושי' גם על מזיד קאי כמובן תו לא יוכל לתרץ באית לי' שותפות דלפמ"ש אינו אלא מערב וקשה היינו מדמע ולכן הוצרך לתרץ במומר עיי' בזה וק"ל:

והנה שיטת תוס' דנקט רבותא דאם הגביה הוי מעשה רבה וצ"ל מה מעשה הוא זה דאטו מקרי מעשה רבה וזוטא אם טרח העובד הרבה או לא, רק תלי' אי בהתקרוב' עושה מעשה הניכר או גמר דבר כמו מנסך שעשה גמר מעשה של העבודה, וכבר הרגיש בכנה"ג בי"ד בזה, ונלפע"ד סברת תוס' דענין המעשה הוא שישתנה החפץ שנעשה בו דבר שעי"ז אינו כמקודם וכיון שעל ידי הגבהה יוצא מרשות הבעלים לרשותו לענין חיוב אחריות מקרי מעשה רבה כעין שינוי רשות דקונה בגזלן בצירוף יאוש וכדומה כנ"ל להסביר זולת לא ידעתי פתר למו:

לפני ע"ז כתב תוס' דלא דווקא הוא ולבסוף מסיק די"ל דאיירי במומר דלא פירש ולפני ע"ז סתם מחשבה לע"ז וקושי' מהרש"א עצומה מה יענה תוס' למסקנת הש"ס דבמומר לא שייך לצעורי ואיך ר"כ דקאי על ר"ה דאיירי במומר אמר אין אדם אוסר משום לצעורי ונ"ל ליישב דהנה תחלה תירץ תוס' דר"ה נקט רבוצה דאורחא דמילתי' בהכי, וצ"ע מה רצה ר"ה בזה לאשמעינן אורחי' דמלתא, ונ"ל די"ל דר"ה דפליג ולית לי' להקל משום לצעורי קמכווין היינו דווקא אם אינו ניכר שום רמיזא במעשה עצמו דלצעורי קמכווין הגם דאיכא חזקת כשרות לומר לצעורי מ"מ לא סמך עליו, אבל כשאינו עובד כדרך העובדים דניכר שינוי בגוף העבודה מודה ר"ה דיש רגלים לדבר דישראל כשר הוא ואוקמי בחזקתו וכל עיקרו רק לצעורי ולכן לא איכפת לי' לעבוד כדרך העובדים ומעתה בכוון נקט ר"ה לפני ע"ז דדרך לעבוד כן משא"כ כשאינו בפני ע"ז מודה דאמרי' לצעורי וכהנ"ל ואפשר יש להעמיס כן בכוונת תוס' דאורחי' דמלתא נקט היינו משום דאורחי' בכך לכן נקטו כן דאל"ה אין אסור משום לצעורי ועכ"פ הדבר נכון לעצמו, ומעתה י"ל דתוס' ג"כ ידע לתרץ כתירוצינו הנ"ל רק דזה ניחא לבסוף דאסיק מסברא דלצעורי וע"כ צ"ל דר"ה דעלי' קאי ר"נ איירי באופן די"ל דאינם אוהבים להדדי עיי' יש"ש בסוגי', משא"כ בה"א דלא אסיק מכ"ז קשה והוצרך תוס' לחדש דאיירי במומר ואגב כתב תוס' די"ל דמשום הכי נקט: רבוצה כמ"ש, אבל למסקנא לא צריך לכל זה די"ל כמ"ש דבלא לפני ע"ז באמת מודה ר"ה דאין אוסר, והא דנקט רבוצה בלא"ה ניחא ג"כ כמ"ש תוס' תחלה לאשמעינן אפי' מעשה זוטא ומיושב קושי' מהרש"א עיי':

ועפ"ז מצאנו ליישב דברי תוס' התמוהים בב"ק ע"א ע"א ד"ה בשלמא שהקשה הלא מסקי' דגם אם אדם אוסר דש"ש מ"מ לצעורי קמכווין, ותמוה הלא זה אסיק לר"נ ודעימי' ור"ה ל"ל כן ושם ר"י מתרץ כן ומשמע בסוגי' דג"כ ל"ל סברא זו וכבר הרגיש בזה בהגהת ש"ס שם הגאון מו"ה וואלף באסקוויץ זצ"ל עיי"ש ולהנ"ל א"ש דהא שם בברייתא קתני השוחט לאלילי' ולפי' דדייק ר"ה כאן לפני ע"ז דסתם לע"ז היינו שלא בפניה א"כ איך קתני סתם השוחט לאלילי' הא שלא בפני ע"ז לכ"ע אמרי' לצעורי' קמכווין אפי' לר"ה, והיינו דהקשה לפי המסקנא דלצעורי ג"כ מוכח גם לר"ה דס"ל לצעורי שלא בפני ע"ז דתו ליכא למימר דאיירי במומר ושפיר הקשה כנ"ל וא"ש:

ועפ"ז יש ליישב קצת השגת הראב"ד בפ"ח מהלכות עכו"ם דהשיג דהלכה כר"ה דאדם אוסר, ושוב כתב וה"מ בנכרי ומומר אבל בישראל אמרי' לצעורי וצ"ע הלא לר"ה לא מסקי' כן, ולהנ"ל י"ל דכתב כן ע"פ דברי הרמב"ם השוחט לע"ז דלא איירי בפני ע"ז ועל זה סובבי' דבריו לחלק גם לר"ה בין גוי לישראל וא"ש וק"ל:

ועוד נלפע"ד ליישב קושי' המהרש"א הנ"ל דהן כבר כתבנו לעיל דאיכא סברא גם בנכרי ומומר דאין דרך לעבוד בשל אחרי' רק דאין אנו סומכי' על זה לפרש דבריו שכיוון לצעורי, ונ"ל במומר שכתב תוס' דשוחט לפני ע"ז דאמרי' דלפני ע"ז מסתמא מחשבתו לע"ז, סובר ר"נ דאם שוחט אינו שלו דאיכא סברא איפכא דלא יעבוד בשל אחרים ואיך נאמר כיון שעומד לע"ז ושוחט מסתמא כוון לע"ז דאיכא סתמא אחרינא דלאו לע"ז שוחט כיון שאינו שלו ולכן מתיר ר"נ, והא דמחלק ש"ס בין ישראל לנכרי לר"נ ולא מחלק דשאני כאן דלא מפרש לשם ע"ז מתרץ ש"ס שפיר במומר לא שייך לצעורי וכן מנסך במפרש וא"ש, והא דע"ז דנכרי שנסך יין ישראל דאסרו ר"נ דמייתי תוס' לקמן ולא אמרי' לצעורי לפמ"ש דבסתם גם בנכרי שייך לצעורי בסתם י"ל דתוס' לא הקשה מעיקרא כנ"ל משום מגע אסרו שם אלא אם ליכא אופן דיאסר, נכרי יינו של ישראל דאורייתא א"כ מהיכי תיתי יאסרו יין ישראל בשביל מגע גוי, אבל למסקנא דסובר ר"נ דאוסר שאינו שלו גם דבסתם שייך לומר לצעורי כמ"ש מ"מ עכ"פ משום מגע אסור כיין עצמו וא"ש עיי' בזה:

ולפמ"ש מיושב קושי' ט"ז יו"ד סי' ב' על הרשב"א דכתב שחט פסול בדבר שעושה טריפה כגון מין, והקשה הלא מין אדוק בע"ז וסתם מחשבתו לכך ולפמ"ש י"ל דלא אמרי' סתם מחשבתו רק בשלו אבל בשל אחרים אדרבה סתמא אינו שוחט לע"ז דאינו עובד בשל אחרים וכהנ"ל וא"ש עיי':

ויש להקשות קצת לעיל י"ג ע"א דדייק מתני' דלא כר"א דסתם מחשבתו לע"ז מדקתני שחיטת נכרי נבילה דלמא אשמעינן נבילה היינו דנבילה היא באופן ששוחט של אחרים דאז סתם שחיטתו רק נבילה בלא"ה פ"ק דלמא מתני' כמ"ד אין אדם אוסר דש"ש דהתם ר"י אמר מתני' דלא כר"א והוא פסק אדם אוסר ומוקי סתם מתני' כהלכתא, אבל לפמ"ש יש להקשות וי"ל בקל:

והנה הפוסקים לא הביאו מפורש בשוחט לפני ע"ז כמו ר"ה ועיי' בכנה"ג י"ד שתמה למה השמיטו זה ושינוי לשון ר"ה דנקט לרבותא לפני ע"ז, ונלפע"ד ליישב דבאמת סוברי' דהא דריב"ב שאין דרך לנסך אלא לפני ע"ז לאו דווקא ניסך וה"ה כל עבודות דווקא לפני ע"ז ולכן נקט ר"ה לפני ע"ז והא דלא נזכר בשום מקום דווקא לפני ע"ז דלא סוברי' כריב"ב ור"י ב"ב רק כתב דמ"מ הוי ניסוך אלא דיקשה ע"ז קושי' תוס' דא"כ מאי מקשה ר"נ מברייתא דג' חטאת דלמא ג"כ אתי' כריב"ב דצריך דווקא לפני ע"ז נ"ל ליישב הנה בש"ס פסחים מסיק דתיקון להוציא מידי אמה"ח והיינו לב"נ, ונ"ל דלפי תירץ ש"ס הנ"ל דווקא כר"ש אתי הברייתא לפמ"ש תוס' שבת ק"ל דר"י מפרש פלוגתא דר"ש בצריך לדם לכלבו דמ"מ צריך ר"ש תיקון קצת, ולפ"ז צ"ל לר"י לא סגי בתיקון כזה או דאין דרך לחבול בשביל זה, או כמ"ש ר"ת דר"י מצריך תיקון. מיד כמו בשחיטה עיי"ש, ולפ"ז תיקון זה דאמה"ח בין שטעמו של ר"י שאין דרך לחבול בשביל זה כן בוודאי לא ישחוט ישראל כדי שיהי' ראוי' לב"נ בפרט בקדשי' דאסור לו ליתן רק אם יקח מעצמו וזה תיקון רחוק רק דש"ס מעיקרא לא הי' קשה לברייתא דהלא י"ל דמתני' כר"ש וכתב תוס' בפסחים שם דקשי' לר' יוחנן דגם לר"ש צריך תיקון מעט ושפיר:

מתרץ דלר"ש איכא תיקון מעט להוציא מאמה"ח, ובאמת כר"י לא אתי' הברייתא דגם לר"ת דצריך תיקון מיד בשעת מעשה ליכא בזה דהרי לב"נ לא אשתרי מיד דמפרכסת אסור לו רק משום מי איכא מידי ובזה דלישראל אסור גם לב"נ אסור (וזה מצאתי לראש יוסף בסוגי' כאן) ולפמ"ש גם לתירץ ראשון שבתוס' שבת ל"א א"ש רק לר"ש ועיי' פלתי סי' ד' וסי' ס"ב שכתב בפשטו' דבריי' כר"ש דמקלקל פטור והיא כשגגה היוצא מלפני השליט ופלטה קולמסו טעות דמוכח דהי' ר"ש סובר דמקלקל חייב ולמסקנא אתי' ברייתא גם כר"י לכאורה, ולפמ"ש א"ש דג"כ למסקנא כר"ש אתי' עיי':

ומעתה נ"ל דר"נ מקשה שפיר כיון דברייתא ג' חטאת כר"ש ובברייתא דב"ק ע"א ע"א גנב וטבח לע"ז פטור מוקי שם היינו ר"ש ולא אמר בפני ע"ז רק לע"ז דכתב תוס' דמשמע שלא לפני ע"ז ע"כ סובר כת"ק דריב"ב בברייתא דכאן דמנסכי' שלא בפני ע"ז ושפיר תקשה כיון דבריי' דג' חטאות כר"ש א"כ גם שלא בפני ע"ז אסור ומיושב קושי' תוס', ומעתה א"ש הפוסקים דלא כתבו לפני ע"ז דלהלכתא פסקינן דגם שלא בפני ע"ז נאסר ולא כר"ה כנ"ל וק"ל:

ועפ"ז י"ל ע"ד פלפול קושי' הפלתי למסקנא דר"נ ג"כ סובר אדם אוסר קשה לדנפשי', ולהנ"ל א"ש דכל זה לא קשה רק לר' יוחנן דברייתא דג' חטאת ע"כ כר"ש אתי' דלדידי' דר"ש מצריך תיקון קצת וע"כ דלר"י לא מועיל וברייתא ע"כ כר"ש, אבל ר"נ לעצמו י"ל סובר דלר"י מועיל תיקון קצת כר' אבוה בשבת שם ושפיר ברייתא כר"י אתי' או די"ל דלא מתרץ ברייתא דב"ק כר"י שם דלדידי' צ"ל מאן רבנן ר"ש עיי"ש וא"כ לא קשה מבריי' דג' חטאת די"ל דאתי' כריב"ב דצריך בפני ע"ז אלא הקשה רק לר"י לשיטתו בשבת ובב"ק ואיך עולא אמר ר"י אמר אפי' כ"ד לדעת ר"ה עיי' וק"ל: חייב ג' חטאות כתב תוס' דברייתא לא נחית למנינא רק לרבותא וחוץ לע"ז כדלקמן ועיין פלתי שהקשה למסקנא דע"כ איירי בחצי קנה פגום קשי' מאי אשמעינן הברייתא פשיטא בחצי קנה שאינה נאסרת וחייב ג', ויש לדחוק דאשמעינן דווקא בחטאת עוף חייב ג' ולא בשארי קרבנות ודוחק, ולפע"ד נראה ליישב ע"פ קושי' העולם למ"ד בידי אדם א"א לצמצם א"כ א"א להכשיר בחצי קנה פגום רק כשנאמר יותר מחצי דיצאנו מספק צמצום, וא"כ קשה כששוחט המעט עד חצי הנראה נאסר משום ע"ז וליכא קדשים בחוץ ועל הברייתא ל"ק די"ל כמ"ד אפשר לצמצם ועל הרמב"ם דכתב בהלכת שגגות דין דברייתא נכתוב אופן בחצי קנה פגום קשי' ע"כ, ונ"ל לישב דלמסקנא דגם במעשה כ"ד אוסר היינו דעכ"פ צריך שיהי' מעשה הניכר כגון שוחט מעט בקנה או בעור ובשר דעכ"פ משתנה הבהמה בהניכר לעין שלא הי' בה מתחלה, או במנסך שעושה גמר מעשה תקרובות ע"ז, אבל בחצי קנה פגום מעט שמסיירי' עד חצי משום שא"א לצמצם מעט זה לא מקרי מעשה כלל דלא מטריף בי' דנאמר שהוא גמר דבר מעשה דטריפה ואינו דבר דמנכר ושינוי בבהמה דמתחלה הי' הקנה פגומה ועכשיו מעט ביותר והרי אין מינכר דהא מועט זה הוא להבחין בין רוב לחצי דיש לטעות שיש רוב ואכן צריך מעט קודם חצי שיצאנו עכ"פ מחשש רוב וא"כ כשחותך המעט עד חצי לא נאסר בזה המעט דלא חשוב מעשה כלל ומהחצי עד הרוב בפעם א' בא תקרוב' ושחיטה חוץ כדתני ש"ס בחצי קנה וכו' וא"ש הרמב"ם ומיושב קושי' העולם כנ"ל ונכון. ומעתה י"ל דבאמת הברייתא אתי' כמ"ד א"א לצמצם וא"כ ע"כ בחצי קנה היינו ומעט פחות מזה דאל"ה בלא"ה טריפה ומ"מ א"ש דבב"א באו שחיטת חוץ וע"ז כמ"ש מזה בעצמו אשמעינן דבמעט זה עד חצי לא נאסר משום תקרובת ע"ז דלא חשוב מעשה כלל כנ"ל עיי' וק"ל:

ואי אמרת כיון ששחט בה סימן אסור וכו' כבר הבאתי לעיל קושי' פלתי החמורה לקשי' ר"נ לדנפשי' דסובר ג"כ אדם אוסר, עוד הקשה דלמא ברייתא כריב"ב אתי' דסובר אין אדם אוסר, ונ"ל דקושי' חדא מתורצת בירך חברתה, הנה תוס' לקמן מחלק בין מעשה שאין ניכר כן להדיוט במעשה הניכר וכ"כ בע"ז יעי"ש ובאמת צל"ע מאי יענה להא דמנסך דג"כ אינו ניכר ואם הוא גמר מעשה הלא גם מעשה דאחז גמר מעשה דשימוש עבד ומ"מ סובר דאינו ניכר לא חשוב רק לאסור לגבוה ולא ידעתי פתר רק ע"פ דוחק וצל"ע, עכ"פ לפנינו דאיכא סברא לחלק במעשה בין ניכר לאינו ניכר, ויש להקשות למה נקט ר"ה שחט סימן א' דהוא מעשה הניכר ולא אשמעינן רבותא טפי במעשה דאינו ניכר כגון שזרק בין קרניה ועיי' בראש יוסף שהרגיש קצת, ולכן נ"ל דבאמת ר"ה במעשה שאינו ניכר אין אוסר ולא כתב דבריי' דמנסך רק סובר דגם ריב"ב וריב"ז לא פליגו:

את"ק רק במנסך דאינו ניכר אבל במעשה הניכר מודה ואמר דינו כריב"ב כנ"ל, ולפ"ז צ"ב הא דקאמר הש"ס כתנאי ומסיק דר"נ ור"י אמרו כתנא קמא ופי' רש"י דר"ה וודאי כתנאי כת"ק ולפמ"ש איפכא הוא דר"ה כריב"ב וש"ס קאמר כתנאי היינו דר"נ ודעימי' כתנאי המה ולאו כ"ע וכדרך ש"ס בכ"מ דר"נ ודעימי' אין מחלקי' בין שינוי למעשה שאין בו שינוי וסוברי' דריב"ב לעולם פליג דאין אדם אוסר וסוברי' כוותי' ומשני דכת"ק ס"ל רק לצעורי' כנ"ל עיי':

ומעתה א"ש דמקשה ר"נ לר"ה מבריי' דג' חטאות דליכא למימר ריב"ב הוא דהא לר"ה דנקט במעשה שיש בו שינוי והול"ל באין בו שינוי הניכר דעכ"פ רבותא טפי הוא וע"כ דסובר כריב"ב ובמעשה הניכר כ"ע מודה וא"כ ברייתא דלא כמאן, והא"ש דכא הקשה לדנפשי' דסובר דריב"ב לעולם פליג את"ק אפי' במעשה דשינוי, וי"ל דברייתא אתי דלא כריב"ב וריב"ב דפליגו את"ק ומיושבי' קושי' הפלתי וא"ש עיי', ולהנ"ל צ"ל דקושי' ש"ס ממתני' דגיטין קאי גם לר"ה דליכא שינוי, ואפשר קושי' משני' אוחזי' גם לר"ה קשי' דשם ג"כ ליכא שינוי הניכר דבצא"ת שפוי שחוט ומעשה דידי' לא הוה מעשה כנ"ל עיי' וק"ל:

אי הכי מאי ארי' חטאת וכו' רש"י נדחק הא לכ"ע קשי' מאי ארי' חטאת ולר"ה ניחא טפי מלדדהו ונלפע"ד ליישב דבאמת לפי דמסיק דבריי' בחטאת עוף איירי הקשה בפלתי לשיטת הרמב"ם [הל' מלכים פ"ט הי"א] דאמה"ח אינו נוהג בעוף לב"נ א"כ מאי תיקן עיי' בו, והנה באמת מברייתא לא קשה די"ל דאתי' כמ"ד מקלקל חייב ואפי' לפמ"ש תוס' פסחים דש"ס אזיל לר"י דגם לר"ש צריך תיקון מעט ומ"מ הלא כתב שם דש"ס לא קאמר התם רק לרווחא דמלתא די"ל דטומאת ע"ז רק דרבנן והיינו כרבנן דריב"ב ועיי' תוס' לעיל י"ג ע"ב עי"ש וא"כ לפי מה דמסיק הכא בחטאת העוף לא קשה די"ל באמת כרבנן דריב"ב אתי' וש"ס פסחים לא אסיק זה ותפלתי לא הקשה רק להרמב"ם לשיטתו עיי' ועל ברייתא עצמה לא קשה כהנ"ל, ולפ"ז י"ל להסוברים אין אדם אוסר י"ל איפכא דבריי' אתי' במ"ד מקלקל פטור וטומאת ע"ז דאוריי' כריב"ב, ולפי"ז מוכח מקושי' מאי תיקון דאמה"ח בעוף ליתא לב"נ, או די"ל בלא שיטת רמב"ם דאתי כר"י דסובר דליכא אמה"ח כלל בעוף כמבואר לקמן פג"ה [ק"ב א'] וליכא תיקון וג"כ מוכח דאין אדם אוסר אפילו בגמר מעשה, וי"ל שזה רוצה הברייתא לאשמעינן דאין אדם אוסר כלל שאינו שלו ואי הוי נקט הברייתא זבח דעוף אינו בכלל כמ"ש רש"י דזבח היינו הזבוח ועוף אינו זבח רק מליקה א"כ לא הוי ידעינן דאין אדם אוסר דהוי אמינא באומר בגמר זביחת עובדה או דצריך מעשה רבה ולבסוף נאסר ומ"מ חייב משום שבת שתיקון להוציא מידי אמה"ח לכן נקט עוף דליכא תיקון דאמה"ח מוכח ע"כ דאין אדם אוסר אפי' במעשה רבה וא"ש דנקט עוף דליכא רבותא, משא"כ לר"ה דאדם אוסר באמת וא"כ צ"ל דברייתא באמת אתי' כמ"ד דמקלקל חייב כרבנן דריב"ב דטומאת תקרובות דרבנן וקשה לתני זבח וא"ש וק"ל:

אי לאו דאמר ר"ה סימן א' לא הוי חטאת תיובתא קושי' תוס' מבוארת הא קשה ליתני זבח ומאי רבותא דחטאת ותירץ תוס' דוחק דהא עדיין לא ידע סברא דכדידי' דמי' וזה חידש אח"כ וגם למה נקט חטאת דווקא וליישב קושי' תוס' נ"ל, ואקדים הנה צ"ע מה ראה על ככה ר"ה לפרש בדעולא אמר ר"י דלאו גמר מעשה קאמר ור"פ אמר אי לאו דאמר ר"ה ה"א מאי מעשה רבה במאי פליגו בפשט בכוונת עולא אמר ר"י ונ"ל לפרש ע"פ שיטת הר"ן והרא"ה דלמ"ד אין אדם אוסר מ"מ עכ"פ אסור באכילה דכמו שאינה שחוטה דהוי כשחיטת פסול דנבילה היא, והרמ"ה מפרש דגברא לא חזי ונראה דמטעם מומר אתי עלה ויבואו עוד לפנינו אי"ה, ואומר כי סובר ר"ה דבשחוטה אם מעשה כ"ד אינו אוסר ה"ה מעשה רבה דהא כששחט סימן א' או מעט וושט נעשה נבילה דלזה לא צריך מעשה רבה דלא תלי באדם אוסר, ושוב כשגמר המעשה לא יחול עליו איסור תקרוב' דכבר הי' עליו איסור נבילה, ואיסור הנאה דתקרוב' ע"ז לא מוסיף הוא כשיטת תוס' לקמן ק"א ד"ה איסור כולל, ומכ"ש אם כל עיקר הנאה בתקרובות דרבנן, ולפי"ז איך יחול עליו ככל איסור תקרובות לאסור בהנאה, ובאמת בצל"ח פסחים ריש סוגי' דהואיל רוצה לחדש, אליבא דתוס' די"ל דגם דהנאה אינו מוסיף כדי שיחול על החפץ איסור אכילה אבל עכ"פ משום איסור הנאה אית איתבי', ואינו מוכרח דהנאה מטעם אכילה אסרה תורה שמביא לידי אכילת וטפילה לאכילה ולכן סובר הרמב"ם [הלכה מאכלות אסורות פ"ח הט"ז] דאין לוקין על הנאת בכל התורה עיי' הלכות יסודי התורת פ"ה ה"ח במל"מ] והיכי דלא חל איסור אכילה דידי' ממילא:

ליכא משום הנאה ויש להביא ראי' קצת מפלוגתא דפג"ה ק"א ע"א בג"ה של נבילה חייב אחת למאן דל"ל כולל, וצ"ע לשיטה דלוקין על הנאה ילקה עכ"פ משום הנאה דקדשים ואם נאמר דגם דהנאה חל אם נהנה ממנו מ"מ כשאוכל ג"ה של עולה לא לקי על הנאה כיון דחייב באכילה זו משום איסור הקדום (הגם דלא ברור לי דבר זה כיון דאיסור הנאה כשלא יאכל רק יהנה שוב איסור הנאה עלה) גם כשיאכל גם אם נאמר כן יש להקשות למ"ד [לקמן ק"ג ב'] אכילת מעיו בעינן ובהנאה חייב מיד א"כ יהי' חייב שתים כשיגיע לגרונו חייב משום נהנה ובמעיו חייב משום ג"ה, והרי התם קאי דיש בגידין בנותן טעם. אלא ע"כ דכיון דאיסור אכילה ליכא גם הנאה ליכא, ועיין חולין ק' ע"ב יכול יהי' נבילת עוף טמא וכו' עיי' בכ"ז, נחזור לדברינו דהוכיח ר"ה דאם לא יאסר במעשה זוטא גם במעשה רבה לא אסור משום תקרוב' ע"ז, וע"כ דלאו גמר מעשה רק או סימן א' וזה א"א דהו"ל לפרש כמ"ש רש"י ותוס' וע"כ מעשה כ"ד, אלא דבאמת למ"ד בהמה בחי' לאברים עומדת א"כ לא חל איסור נבילה עד לבסוף כשגמר השחיטה וא"כ שפיר י"ל דגמר מעשה בעי ואז נבילה ותקרוב' בב"א באים, ועיין לקמן ק"ג ע"א באכל חלב מן החי מן הטריפה פליגו אליבא דר"י אי חייב שתים או ג' ומפרש ש"ס בשני תירוצים דפליגו אי לאברים עומדת או לא והוכיח שפיר כאן דע"כ עולא בשם ר"י מעשה כ"ד אמר, ור"פ אמר אי לאו דאמר ר"ה מעשה כ"ד ה"א מאי מעשה מעשה רבה היינו דסובר כמ"ד לקמן אליבא דר"י חייב ג' דבהמה בחי' לאברים עומדת ושפיר י"ל מעשה רבה כנ"ל לבאר עיי':

אלא דקשי' לפי"ז מאי מקשה ר"נ מברייתא דג' חטאות הא איכא פלוגתא דתנאי לקמן ק"ב ע"ב אי בהמה בחי' לאברים עומדת ואם כי ר"ה אליבא דר"י סובר ע"כ דלאו לאברים עומדת כמ"ש מ"מ הברייתא עכ"פ י"ל אתי' כהאי תנא דלאברים עומדת וכי כן לא חל איסור תקרוב' עד לבסוף כשגמר השחיטה, ולשיטת תוס' ניחא דמפרש בב"ק ע"א ע"ב דקושי' כאן מחתך בעפר הוא לא כרש"י כאן דנעקר שם הקדש משום דאסור בהנאה רק משום דאין ראוי לפתח אוהל מועד משו' איסור אחר לבד שחיטת חוץ עיי"ש, וכי כן א"ש דמקשה רש"י דגם אם אינו האיסור חל עד לבסוף מ"מ מיד נעשה תקרוב' רק דאין חל משום אמה"ח עכ"פ אינו ראוי לפתח אהל מועד דאימתי יקרב כששחט ואז אסור משום תקרוב' ע"ז וא"ש, ולרש"י דמפרש הלשון מחתך בעפר דנעקר מיד שם הקדש קשה דהא עדיין לא נאסר ושם הקדש עליו, וצ"ל דר"נ הקשה בלשון זה אי לאו לאברים עומדת דהלכתא כך לר"י ואם גם יתרץ דאתי' בריי' שלא כהלכתא מ"מ קשה לי' משום דאין ראוי' לפתח אהל מועד כן י"ל לרש"י ולתוס' מרווח טפי עיי':

ואחר כל הדברים האלו נבא ליישב קושי' תוס' הנ"ל די"ל דברייתא רוצה לאשמעינן דאין אדם אוסר אלא במעשה רבה, ואי הוי נקט זבח הי' מקום לומר דאתי' כמ"ד בהמה בחי' לאברים עומדת או באמת הברייתא סוברת כן ותקרוב' לא חל עד לבסוף, והי' אפשר לדחוק דאדם אוסר מ"מ כיון שאין האיסור חל מיד הוי שחוטי חוץ דלא הוי מחתך בעפר דאין נעקר שם הקודש ומשום פתח אהל מועד לא איכפת לן הגם דכתבתי דר"נ הקשה משום דאין ראוי לפתח אהל מועד, מ"מ נקטה הברייתא ביותר עוף כדי שיהי' הוכח ביותר דאין אדם אוסר וי"ל דברייתא אתי' כר"מ דאין אמה"ח נוהג בעוף וכי כן אי אדם אוסר הוי מחתך בעפר ממש דנעקר שם הקדש מיני' וע"כ מוכח הכרח גמור שאין לדחות דאין אדם אוסר עד גמר מעשה והיינו דאמר אי לאו דאמר ר"ה ה"א מאי מעשה מעשה רבה כנ"ל ליישב עיי' היטב בכ"ז וק"ל:

ר"נ ור"ע ור"י אמרו אין אדם אוסר וכו' שיטת רש"י דר"נ גם במעשה רבה סובר דאינו אוסר ור"ח סובר דר"נ דווקא על ר"ה אזיל, והרא"ש הביא שיטת רש"י ור"ח הכריע כרש"י ועיי' יש"ש שתמה לענין מאי מביא פלוגתא זו והכריע דלמסקנא גם ר"נ סובר אדם אוסר ולענין לצעורי' ליכא נפקותא בין מעשה רבה לזוטא, ובתחלת הרעיון אמרתי, דהנפקותא למסקנא דלר"ח דצ"ל דמנסך הוא מעשה כ"ד א"כ מוכח דר"נ סובר כת"ק ואוסר גם בכ"ד, אבל לרש"י דמנסך הוא מעשה רבה י"ל דר"נ אמר כת"ק היינו במעשה רבה ולא בכ"ד ומצאתי ראיתי שכבר קדמני בזה בפלתי, אלא במח"כ לא שם לבו דלכאורה טעות הוא דצ"ל ברש"י דדחה פי' ר"ח מקושי' ש"ס ממנסך ולא הי' קשה לרש"י מקושי' ש"ס משנים אוחזים דהקשה קודם שהקשה ממנסך וכן ברא"ש לא הביא רק דקשה ממנסך וע"כ צ"ל דסוברים דשנים אוחזין בסכין לאו מעשה רבה הוא וכן מבואר בחידושי:

ר"ן, וא"כ גם לרש"י מוכח במסקנא דמתרץ במומר דליכא לצעורי אוסר אפי' במעשה כ"ד, ולקיים הדברים צ"ל דרא"ש לשיטתו אזיל, כשיטת תוס' דש"ס לא יוכל לתרץ באית לי' שותפות דבשותפות ג"כ שייך לצעורי, ונ"ל דש"ס משני בישראל מומר והיינו וגם דאית לי' שותפות, ולא מוכח משנים אוחזין כלום רק מברייתא דכותי שניסך ותלי' אי מנסך מעשה רבה או כ"ד וא"ש, וכשאני לעצמי נ"ל לומר נפקותא לדינא בין שיטת רש"י לר"ח, דנ"ל מסברא י"ל דכיון דמעשה כ"ד אוסר בשחיטה והוא גומר השחיטה כדרך העובדים ועיי' בכור שור שכ"כ דדרך העובד לזבוח זביחה גמורה לע"ז כן י"ל, אלא דאם כשיטת רש"י דר"נ סתמא אמר דינו ולא דווקא על ר"ה קאי וכיון דבאמת בכ"ד ג"כ אוסר שאינו שלו מ"מ סובר ר"נ דאפי' במעשה רבה אמרינן לצעורי' מכווין ודלא כסברא הנ"ל, אבל לר"ח דר"נ דווקא על ר"ה קאי א"כ י"ל במסקנא דטעמא משום לצעורי דווקא בשלא גמור השחיטה איכא לצעורי אבל כשגמר השחיטה לא אמרינן לצעורי' כסברתו והא"ש דמייתי הרא"ש שיטות והכריע לדינא דאיכא נפקותא כשגמר השחיטה אי נאמר מ"מ לצעורי או לא כנ"ל וק"ל:

והנה הוכיח רש"י שיטתו דאל"כ מאי מקשה ש"ס ממנסך וצ"ל באמת מנא למקשן בפשיטות דר"נ אפי' במעשה רבה פליג דלמא דווקא על ר"ה קאי במעשה כ"ד ונלפע"ד ליישב ואקדים:

הנה מסקנת ש"ס לר"נ ודעימי' דלכן קתני בריי' חטאת עוף כיון דקני לי' לכפרה כדידי' דמי והקשה תוס' מקושי' ש"ס זבחים מוקצה ונעבד אינו שכו הוא וכתב כי הקשה כן לר"ה ועיי' מהרש"א וצל"ע כיון דע"כ ר"נ סובר דקני לי' מנא לש"ס דר"ה ל"ל כן גם דאין מוכרח כן מברייתא מ"מ סובר כן, ונ"ל ליישב בשנמצא מקור לפלוגתא דאדם אוסר או לא דבש"ס ע"ז יליף מאחז וצ"ל טעם מאן דלא יליף משם ולרש"י בע"ז דהדיוט ילפי' ג"כ מאחז דגנבום ע"כ דלהדיוט אסור ולסוגי' דלעיל שם אין מוכח דסובר לאו אורח ארעי' שישתמש בו הדיוט א"כ לא מוכח ועיי' בר"ן ע"ז ובריטב"א, וא"כ מבואר טעם הפלוגתא דמאן דסובר אין אדם אוסר סובר לאו אורח ארעי' וסוגי' חלוקי' הן, אבל לפשט תוס' דנחית דרגא הדיוט מגבוה א"כ אין לנו טעם לפלוגתא דתנאי ואמוראי ואומר הנ"ל ע"פ שמצאתי ראיתי בכנסת הגדולה י"ד שהעיר בקיצורן של דברים דמוכח מי שיש לו שותפות בדבר ואין לו רשו' ואין באפשרותו לשמש בחלקו מקרי אינו שלו לענין שיהי' יוכל לאסור דאל"כ איך יליף מכלים של אחז הא הי' של ציבור והי' לאחז חלק בהם ויוכל לאסור וע"כ דכיון דלא יוכל לשמש בו לעצמו לא מקרי שלו לאסרו וכתב ולכן מי שהקדיש קרבן אינו יוכל לאוסרו אח"כ כיון שאינו ברשותו לשמש בו אלו דבריו ז"ל, והנה דבר גדול דיבר איש אלקים בעל כנה"ג והאיר עיני אבל קיצר במקום שיש להאריך, דבאמת לפי הסברא כיון דקני לכפרה כדידי' דמי הגם שאינו ברשותו לעשות בו דבר ואין לבעלים כלל לבד הכפרה ומצוה שבו מ"מ כדידי' דמי ובאמת לא קאמר דידי' הוא רק כדידי' דמי והיינו דסובר ר"נ ודעימי' גם דאין אדם אוסר שאינו שלו היינו באין לו בו שום זכות אבל כשיש לו שום זכות אסור וזה לא כדברי הכנה"ג, והיא אמר דבריו שפיר ומביא במקדיש דאין יוכל לאסור היינו כה"א של הסוגי' כאן דלא אמרינן כן דקני לכפרה כדידי' דמי, וכן י"ל במסקנא לכ"ע כמובן להמעיי' ומעתה אומר אני בטח כי מאן דלא יליף מאחז היינו דסובר דליכא למילף משום דבמעשה אוסר דהתם טעמא אחרינא כיון שיש לו שותפות וזכות למצוה כדידי' דמי ויוכל לאסור משא"כ היכי דליכא שום זכות משום מעשה לא יוכל לאסור, ומאן דיליף מאשם סובר דמשום זכות דמצוה לא אמרי' כדידי' דמי ויליף שפיר משם ופלוגתא זו היא סברת ש"ס לר"ה ור"פ סובר כן דלא אמרינן דכדידי' דמי ור"נ ודעימי' סוברי' דכדידי' דמי, ופלוגתא דתנאי ואמוראי בדין דאדם אוסר מבוארת שפיר כנ"ל עיי' היטב:

ולפ"ז א"ש דמקשה ש"ס בזבחים לר"ה כמ"ש תוס' דר"ה דסובר אדם אוסר ע"כ דל"ל סברא דקני לי' לכפרה כדידי' דמי דא"כ מהיכן יליף דאדם אוסר וע"כ דל"ל כדידי' דמי ומקשה שפיר וש"ס כאן אמר כדידי' דמי לר"נ ודעימי' דאין אדם אוסר והם סוברי' סברא זו וא"ש עיי':

ומעתה אומר אני דמוכח דמאן דסובר דבמעשה רבה אוסר גם במעשה זוטא אוסר ולא מחלק בין רבה לכ"ד, דלפי דמקשה הש"ס לבסוף על ר"נ מברייתא דג' חטאות למה צריך דווקא חטאת עוף ולא ניחא לי' למימר כדסבר בתחלה, דא"כ לתני עולה וכמ"ש תוס' דבתחלה הי' נייח לי' לדחוק ולבסוף לא רצה בזה והיינו דבתחלה לר"ה הברייתא מוקשה ולאינך יש לדחוק ולבסוף: דלר"ה אתי' הברייתא שפיר מרווח מקשה דיוכיחו מברייתא כר"ה מלדחוק דלאו דווקא חטאת, ומכח זה הוצרך לאסוקי דקני לי' לכפרה וכו' ולפמ"ש מאן דיליף מכלי' דאחז ע"כ ל"ל האי סברא כיון דקני לי' לכפרה, וכי כן אם סובר ר"נ דאדם אוסר במעשה רבה והיינו מאחז וע"כ דל"ל דקני לי' לכפרה כדידי' דמי אלא די"ל דמחלק לעצמו דבאחז היא מעשה רבה ולא כ"ד אבל קשה אם נחלק כן מאי נעשה ביום שידובר מברייתא דג' חטאת דקשה למה חטאת עוף דווקא ולא עולה דלא נשאר לנו לומר רק משום דעולה נאסר במעשה כ"ד וע"כ חטאת עוף נקט ומוכח ממילא מבריי' הנ"ל כיון דילפינן מאחז לא מחלקינן בין רבה לזוטא והא"ש דמקשה ש"ס על ר"נ דגם אם קאי על ר"ה מ"מ מוכח דגם במעשה רבה ל"ל אדם אוסר דא"כ ע"כ ל"ל סברא דקני לי' לכפרה וכמ"ש עיי' וא"כ במסקנא דר"נ מודה דאדם אוסר מוכח אפי' במעשה כ"ד דאין לחלק במסקנא בין רבה לזוטא ופסקו הפוסקים כר"נ ואפי' במעשה כ"ד אוסר, אלא דלא מוכח מברייתא הנ"ל אלא דלא צריך גמר מעשה אבל מעשה טריפה ר"ל עכ"פ צריך ומ"מ הברייתא א"ש כמו שמתרץ תחלה לר"ה לחלק, והא"ש דרמב"ם וטור לא כתבו רק בשחט סימן א' וכבר כתבנו בתחלת הסוגי' מזה, ולהנ"ל א"ש דכל עיקר דמוכח דר"נ אפי' במעשה כ"ד סובר אדם אוסר היינו מברייתא הנ"ל ולא מוכח רק במעשה טריפה וא"ש הכל עיי' בכ"ז והוא פרפרת נאה ומשובח:

ת"ש המטמא והמדמע וכו' פי' רש"י כל המתני' ומפרש אליבא דמ"ד היזק שאינו ניכר שמי' היזק, וצ"ל מה ראה רש"י כי סוגי' דהכי אזיל לר"י דסובר כן, ואדרבא למ"ד לא שמי' היזק ביותר מוכרח לומר מנסך ממש, ואי לא שמי' היזק תלי' אי ילפינן קנסא מקנסא כמבואר בסוגיא דגיטין ואם כאמר דרש"י פסק כמ"ד לא שמי' היזק, אבל מה רצה רש"י בפירושו דסוגי' דהכא הכי אזלי', ונלפע"ד דרש"י הוכיח דע"כ סוגי' דכאן סובר לא שמי' היזק, דהנה יש לעיין אטעמא דלצעורי קמכווין והיינו משום חזקת כשרות דישראל אמרינן דלא כיוון לעבוד ע"ז, הלא עכ"פ דעתו להזיק ולהפסיד של חבירו במה שניסך או שחט לע"ז ועומד בדבריו שאסרו בהנאה א"כ הוא מזיק ועובר אדאורייתא ואפי' עומד מעצמו ורוצה לשלם מ"מ הלא לצעורי קמכווין והיינו שרוצה אדם בשלו ולא מפויס בשילם ממון וא"כ מזיקו ועיי' סמ"ע ריש הלכות חובל ומזיק דכמו דדרשי' לא תגנוב ע"מ לשלם כן במזיק וכ"ש הוא דבגונב ורוצה להחזיר גוף הדבר אסור מכ"ש במזיק דהדבר מופסד וגם אם נדחוק דאם עומד וחפץ לשלם לא משמע לדידי' איסור וא"כ בשוחט ומנסך ואינו רוצה לשלם ולא בא בצרורות בידו לשלם חשוד על איסור מזיק איך נימא אוקי' חזקת כשרות דלא שחטו לע"ז ולא אמר אדם מעולם דבאופן זה לא אמרינן לצעורי' קמכווין אלא דל"ק לפי הלכתא דחשוד לדבר הקל אינו חשוד לחמור ממנו, וא"כ אינו חשוד בעינינו שיעבוד ע"ז גם אם הוא גוזל הגם דגוזל חמור דהיא רע לשמים ולבריות כמבואר בסנהדרין פ' זה בורר מ"מ לא חשוד אע"ז דחמיר ככל התורה כולה וא"ש אלא דקשה מאי מקשה הש"ס ממתני' דמנסך דלמא ר"מ היא דסובר חשוד לדבר א' חשוד לכל התורה כולה ולכן לא סמכינן אלצעורי', ולפי דברי תוס' לעיל סוגי' דשחט בשבת דפעם א' לא נעשה מומר והוכיח בתשובת מהרי"ק דע"כ כוונת תוס' דאפי' חשוד לא נעשה לר"מ בפעם א' א"כ ניחא כמובן. אבל באמת הרבה מראשונים סוברים אפי' בפ"א נעשה מומר ומכ"ש חשוד וגם אי בפ"א לא נעשה מומר מ"מ אין נראה שלא יהי' חשוד בפ"א כיון שעכ"פ נראה קלותו, והאחרוני' באמת השיגו על קושי' תוס' דמקשה על מומר דשחיטה לחשוד דר"מ, וגם למהרי"ק לא ברירא זה רק מפרש דברי תוס' שלפנינו אבל גוף הדין לא ברור ומסברא חולק על תוס' זה עיי"ש וא"כ קשה כנ"ל אלא דמזה ל"ק כ"כ די"ל כיון דר"מ בברייתא סובר אחד שוגג ואחד מזיד א"כ ע"כ מתני' דלא כר"מ וזה לא רצה ש"ס לומר דלענין חשוד על הקל חשוד על החמור כר"מ אתי' והי' מקום ליישב בזה קושי' העולם שכבר הבאתי לעיל איך מתרץ באית לי' שותפות, קשה לר"מ דבריי' סובר ברירה א"כ מאי מפסידו ולהנ"ל א"ש דלר"מ לשיטתו בלא"ה ל"ק כמ"ש וא"ש עיי':

אלא אי קשי' מאי מקשה ממתני' דשני' אוחזי' בסכין סתם מתני' ר"מ ולכן לא סמך אלצעורי' וכקושי' הנ"ל וצ"ע, ונ"ל דמזה הוכיח רש"י דסוגי' דהכא אזיל דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק ולפמ"ש רש"י בגיטין בתירץ הש"ס דלכן ר"מ גזר שוגג אטו מזיד דרבנן הוא פי' דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק ואינו עושה איסור רק מדרבנן דמדאורייתא מותר להזיק היזק שאינו ניכר:

עיי"ש וברשב"א, ועיי' פ"י שם, ולפ"ז א"ש לר"מ דחשוד על דרבנן הוא ולא חשוד על דאורייתא, ועיי' הוריות י"א ע"א פלוגתא בכלאים דרבנן אי נעשה מומר ומאן דסובר דנעשה מומר כיון דמפרסם איסורו עיי"ש, והא"ש קושי' ש"ס ממנסך, וגם מקשה שפיר משנים אוחזי' בסכין דלא הוי היזק ניכר כי אין מחשבתו ניכרת במעשה דידי' שהוא לע"ז וכן סובר ש"ס גיטין דמפגל הוי היזק שאינו ניכר ומכ"ש בשנים אוחזי' בסכין דלא ניכר מעשה דידי' כלל שאידך שוחט כמוהו, ועיי' תוס' ורש"י דסוגי' למ"ד לא שמי' היזק כנ"ל וק"ל:

אבל ישראל לצעורי' קמכווין הנה הרמב"ם פסק בהלכות חובל ומזיק [פ"ז ה"ו] דאדם אוסר כגון במומר או בשותפות בגווי' ובהלכות שחיטה [פ"ב הכ"א] כתב ג"כ דאסור באית לי' שותפות והשמיט מומר, ועיי' ב"י יו"ד סי' ד' טעם למה הרמב"ם השמיט מומר, ותמוהים דבריו דנתן טעם גם למנסך. ובאמת הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק במנסך מביא מומר, והא דלא הביא בהלכות שחיטה צ"ל דסמך על מ"ש בחובל ומזיק וכן צ"ל דסמך בהלכות עכו"ם עמ"ש בהלכות שחיטה וחובל וכ"כ בכ"מ, אבל צ"ע א"כ למה כתב חילוק דין דשותפות בהלכות שחיטה ולא סמך עמ"ש בהלכות חובל לענין מומר ולא לענין שותפות ונ"ל הנה כבר הבאתי מה שהעיר הפלתי די"ל דסמכי' אלצעורי משים דכל עיקר דאדם אוסר שא"ש ע"י מעשה רק מדרבנן ולכן סמכינן אלצעורי' וכי כן באית לי' שותפות דמדאוריי' אוסר אין לסמוך אלצעורי' עיי' בו, ומעתה אומר אני דרמב"ם לדנפשי' סובר דבשותפות לא שייך לצעורי' דלא יאסור שלו וממ"ש במנסך דבשותפות אוסר לא הוי ידעינן סברא זו רק ה"א כיון דבאית לי' שותפות אם לא לצעורי כיוון אוסר מדאוריי' לכן לא סמכינן אלצעורי', ולכן הוצרך הרמב"ם לפרש בהלכות שחיטה בשוחט לאחד מכל אלו דשוחט להר וכדומה כל עיקר איסורו רק דרבנן אפי' בשלו ומ"מ בשותפות לא סמכינן אלצעורי' דלא שייך לצעורי' וזה לא כשמע מחובל כמ"ש, ומומר לא צריך לפרש דנשמע משם דגם במנסך רק דרבנן הוא לאסור של אחרים ומ"מ במומר לא סמכינן אלצעורי' וא"ש כנ"ל נכון:

ועוד נ"ל פשוט ע"פ סברת סמ"ע [בחו"מ סי' שפ"ו] בהטור במנסך דבשותפות לא שייך לצעורי' דהול"ל לחלק, וא"כ סברא זו בעצמה הוי טעינא ברמב"ם דדווקא במנסך בשותפות ליכא לצעורי' ולכן הוצרך להביא חילוק דין זה גם בשנים ששוחטי', ואיכא סייעתא לסברת הסמ"ע כנ"ל וק"ל:

והנה כבר ישבנו לעיל קושי' ש"ך י"ד [סי' ד' סק"ה] על סברת סמ"ע הנ"ל דעדיין קשה למה חזר והקשה ממנסך מאחר שכבר תירץ באית לי' שותפות, ועוד נ"ל ליישב בשניישב עוד מאי ראה רש"י לפרש הסוגי' למ"ד היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק ונ"ל דהנה בש"ס גיטין מסיק למ"ד שמי' היזק ובשוגג פטרו כדי שיודיעו הא דלא פטרו במזיד דאטו אזוקי מזיק לי' וכו' ופי' רש"י דכל עיקר עשה רק לצעורי' וצ"ע תינח במטמא ומדמע מה הנאה יש לו בו, אבל במנסך אטו לא מנסך להנאתו לעבוד ע"ז, ומצאתי בתב"ש שהרגיש בכ"ז ותוכן דבריו דכיון דאין דרך לעבוד בשל אחרים מי שעובד בשל אחרים עיקר כוונתו שהולך לעבוד בשל זה כדי לצערו וכיון שעושה מעשה זה דע"ז עושה בכוונת ע"ז ממש, ור"נ סובר כיון שע"כ לצעורי' עושה דאל"ה לא הוי עובד וכיון דע"כ מכווין לצער אמרינן כי אינו מתכווין כלל לע"ז רק לצעורי' וא"ש דלצעורי' קמכווין אודיע לא אודע דגם בלא ר"נ ידעינן דהולך לעבוד בשל אחרים לצעורי' כן הבנתי מדברי תב"ש ואומר מעתה לשיטת רש"י דשותפות לא שייך לר"נ לצעורי וע"כ דלא יצער נפשו ויפסיד שלו וא"כ איך אפשר לאוקמי' בה"א דאית לי' שותפות איך שייך אטו לצעורי קמכווין הלא בשותפות אינו עושה לצעורי רק לעבוד בשלו ולהנאתו מכווין רק דלא חש לחלק של חבירו למנוע מהפסד, וע"כ דסוגי' אזיל למ"ד היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק וא"כ לא צריך לאסוקי לחשש כדי שיודיענו כי שוגג פטור מדינא כמובן ומיושב רש"י הנ"ל עיי':

ומעתה בנקל ליישב קושי' הש"ך הנ"ל דש"ס מקשה ומתרץ במומר דמתחלה הי' הכרח לומר דר"נ ודעימי' סוברי' ע"כ היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק, ועתה י"ל לרווחא דמלתא דסוברי' שמי' היזק ומתני' במומר כנ"ל וא"ש וק"ל:

והנה צ"ע באמת לתוס' איך פשיטא לי' דבשותפות שייך לצעורי' במנסך אם כי סובר דרוצה להפסיד שלו כדי לצער חבירו אבל במנסך הי' לו לחלק וכדברי הסמ"ע, ונ"ל דיש לשדות בי' נרגא הגם אין אדם אוסר רק מדרבנן ונ"ל דלעולם כוון לצעורי, והא דלא חלוק יינו שא"כ לא יהי' נאסר יין חבירו רק דרבנן והוא רוצה לאוסרו:

באיסור חמור הרבה באיסור דאורייתא וכמה נפקותא איתנייהו אלא דבאית יין הרבה לחלקו הי' יוכל לחלוק ולהניח המעט כדי שיאסור של חבירו דאורייתא ועכ"פ לא קשה דיתרץ באית לי' שותפות והי' צריך לעשות אוקימתא בשיש לבנו הרבה ואמר טפי במומר כנ"ל בכוונת תוס', וטור א"ש דסובר דאדם אוסר דאורייתא ועיי' תב"ש שכן הוכיח מדנקט להדיא בסי' קמ"ה שוחט שלו ושאינו שלו ע"כ בשניהם דאורייתא ושפיר כתב הסמ"ע לדידי' דהי' לו לחלק בכל גווני איכא כמובן כנ"ל לבאר וק"ל: וצריך לעיין איך נאמר באית לי' שותפות דלא יאסר שלו לצער לחבירו, הלא כיון שיודע בנפשו שלצעורי קמכווין א"כ יאכל וישתה שלו ויהנה בו, ודוחק שלא יוכל למכור לאחרים שיאמנו דבריו, וראיתי כי הרגיש מעט בתב"ש ודחה הסמ"ע מה הי' לו לחלק כיון שיודע שלצעורי קמכווין נראה כי כוון לזה אלא דהי' לו להקשות על כל עיקר דשותפות לא שייך לצעורי', אלא דלפמ"ש הוא בפנים דסברא דלצעורי בנוי' דלא יעבוד בשל אחרים וא"כ בשותפות לא שייך זה ולא משום דלא יפסיד שלו. אבל באמת נ"ל דשלו אסור משום דשוי' נפשי' חתיכה דאסורא ואפי' לדידן דאין אנו מאמינים לו ואמרינן לצעורי קמכווין מ"מ אסור לו לאכול ולהנות, ועיי' יו"ד סוף סימן א' ובט"ז וש"ך שם, ואף שאנו דוחים דבריו משום חזקת כשרות ואין אדם משים עצמו רשע ועיי' פ"י גיטין סוגיא דהמטמא דכתב דאפי' עומד וצווח שלא כיוון לצעורי מ"מ לא נאמן דאין משים עצמו רשע, מ"מ נ"ל דאדנפשי' אסור ולא עדיף מאלו באו עדים ומכחישים אותו מ"מ אסור לדנפשי' דכבר שווי' אנפשי' חתיכה דאסורא, ועיי' כל זה בפמ"ג יו"ד שם מ"ש בכללי דינים דשווי' נפשי' וכו' דאפי' בבאו עדים ומכחישים אותו הוא אסור בי' ואפי' חוזר מדבריו עיין בש"ס כתובות פ"ב כ"ב א'] ואם נותן אמתלא אח"כ שעשה לצעורי נ"ל דמהני גם לדידי' ולא צריכי' להכניס עצמינו בסברת רמב"ן שמביאו בט"ז סי' קפ"ה וביו"ד סי' א' שם אם מהני אמתלא כשעושה מעשה דמעשה לא עביד, שאני הכא דהא בלא אמתלא דידי' אמרי' לעצמינו לצעורי מכווין בוודאי ועשה מעשה כזה לצער לחבירו, רק הוא עומד בדבורו, ולכן אם הוא בעצמו חוזר אח"כ ונותן אמתלא זאת מותר גם לו והדברים פשוטים וברורים עיי' בכל זה, ועיי' תשוב' חתם סופר יו"ד סי' קפ"ה:

ויש לעיי' היכי די"ל מיגו אם יהי' נאמן דלא הי' כוונתו לצעורי, וכי כן במנסך כשבא ואומר דמזיד הוא איכא מיגו דהי' אומר שוגג הוא והי' פטור מלשלם, דיהי' נאמן דלא הי' כוונתו לצעורי, נ"ל דזה תלי' בתרי לישנא כתובות י"ח ע"ב אי אמרינן הפה שאסר לענין דיהי' נאמני' אנוסים מחמת ממון ולל"ב לא מועיל מגו לשווי' נפשי' רשעים עיי"ש, ויש לעיין עפמ"ש כבר לעיל דחשוד הוא כאן להזיק חבירו רק דאנו אומרים דחשוד לקל אינו חשוד לחמור דע"ז ואינו נאמן על עצמו שלא הי' כוונתו לצעורי מ"מ במגו נאמן דלא אלים חזקת כשרות דידי' כ"כ וכבר יצא מרוב ישראלי' וגם חזקת הגוף דידי' אתרע ועכ"פ מגו מועיל, ועיי' כעין סברות אלו בפ"י גיטין סוגי' דשמא יחפה עיי"ש ויש לעיין בכ"ז לעת הפנאי, וה' יאיר עינינו:

והנה שיטת הר"ן והרא"ה דגם אם אין אדם אוסר דשא"ש מ"מ באכילה אסור דכמתה מאליה, ומקשי' מדהקשה ר"נ על ר"ה מג' חטאות ולא הקשה לדנפשי', ולכאורה קושי' זו אינה לפי פירש רש"י כאן מחתך בעפר היינו שנעקר שם הקדש מתוך שהוא אסיר בהנאה ומקרי תקרובות ע"ז אבל כשלא אסור רק באכילה ל"ק כמובן, אלא דלפמ"ש תוס' בב"ק דקושי' ר"נ דאין ראוי לפתח אהל מועד קשה שפיר וכ"כ בספר ראש יוסף, ולפע"ד דא"כ לא הרעישו להקשות על הר"ן מאחר שלפניהם פירוש לפי לשון הש"ס מחתך בעפר, נ"ל דרש"י לשיטתו לעיל, דצריך שלא יארע תקלה בשחיטה זולת אינו חייב משום שחיטה חוץ היינו שיש פסול במעשה השחיטה עצמו כגון שעקר וכדומה דלא מקרי שחיטה ובשחט פרה ועשה מלאכה וכדומה הוא שחיטה א"כ פ"ק כאן דאין ראוי לפתח אהל מועד דהא כבר עבר בסימן א' משום שחוטי חוץ כמ"ש רש"י כאן אלא דלא גמר השחיטה ומשום תקרובות לא הוי שינוי בשחיטה עצמה דלא נתקבלה רק איסור תקרובות בו שאסרה הכתוב ולא משום שלא נעשה שחיטה כראוי, ולכן הוכרח רש"י לפרש דנעקר שם קדשים מיני' והוי כמחתך בעפר בעלמא ולאו זובח מקרי רק מחתך בעפר ולכן לא מחייב משום שוחט בחוץ ותוס' לשיטתו אזיל דמסכים, לעיל לר"ת וכן בב"ק דלאו דווקא פסול דמעשה שחיטה הוי פסול אחר מן הצד ומשו"ה הקשה בב"ק כמה קושי' עיי' ע"ב ע"א, ושפיר מפרש שם דקושי' ש"ס דאינו ראוי לפתח אהל מועד כנ"ל לבאר עיי':

ומעתה להר"ן דלבד תקרובות ע"ז איכא איסור אכילה כמתה ונראה מש"ך דטעמו דהוי שחיטת מומר דלא מועיל שחיטתו, וא"כ השחיטה עצמה אין שחיטה ראוי ונבילה היא, גם רש"י מודה דקשה לפ"ז בפשט דלא יתחייב משום שחיטה חוץ דסוף שחיטה אינה ראוי דנתנבלה בשחיטה ונבילה קשחט וא"כ גם לרש"י קשה לשיטת ר"ן הנ"ל כנ"ל והבן:

והנה בהסברת דברי הר"ן וישוב קושי' אמרתי איזה דברים ומצאתים בספרן של צדיקים ולכן לא העליתים על הנייר ואי תני תני וישב שיטת הרא"ה דגם דאמרינן לצעורי מ"מ אסור באכילה והרשב"א תמה ולפע"ד נ"ל דסובר כתוס' ב"ק דהנאה ותקרובות רק דרבנן הוא וסובר דלכן סמכינן אלצעורי וכן טומאת תקרובות דרבנן היא, אבל לענין אכילה דאיכא דאורייתא בתקרוב' לא סמכינן על לצעורי כנ"ל פשוט וק"ל,:

והן הפוסקים השמיטו דין דהר"ן והרא"ה דעכ"פ באכילה אסור, ולפע"ד יש לעיין עפמ"ש הר"ן והרשב"א ריש חולין דלא חיישינן במומר גם אם בדקינן לי' סכין דלמא אירע תקלה בשחיטה משום דמי ששוחט לאכול שוחט בכוונה ולא יארע לו תקלה נשמע מהנ"ל כי גם שוחט המומחה צריך שיתן דעתו ולבו שישחט שפיר ולא יארע לו דבר מדברים שפוסלי' השחיטה, וא"כ גם אם נאמר דלצעורי מכווין עכ"פ לא הי' דעתו לשחוט שיהי' ראוי לאכול דהא בדעתו שיאמנו דבריו ששחט לע"ז ורצה להפסיד של חבירו א"כ נחוש באמת שעשה פסול מן הפוסלי' בשחיטה כיון שלא שם על לבו שיהי' ראוי לאכילה, ולא מבעי' כששחט לע"ז והלך לו דגם דידעינן בי' דשוחט ספיר כל פעם, מ"מ עתה חיישינן שלא בכוונה שחט כמ"ש גם אם עומד לפנינו ואומר שיפה שחט רק הי' כוונתו לע"ז לא נסמוך עליו דכל מלתא דלא רמי' עלי' דאינש לאו אדעתו, ועיי' רשב"א לעיל דמי שאינו יודע הלכות שחיטה אם שואלי' אותו אח"כ ואמר שלא שהה לא נסמוך עליו דלאו אדעתי' וביותר ראי' לזה באו"ח סי' תמ"ז בשומן של פסח שאם מעידי' הבעלים שלא הי' הכלים ב"י אם לא עשאו מתחלה לשם פסח לא סמכינן עליו דכל מלתא דלא רמי' וכו' דכיון דלא הי' אז בעת עשיתו הכרח לדקדק אם הוא ב"י לא רמי' אנפשי' שפיר לדייק וסובר שלא הי' ב"י וכדומה עיי"ש וכן כאן גם אם אמור יאמר שהי' מכווין שלא לפסול השחיטה בא' מדיני השחיטה לא נסמוך עליו דלא רמי' עליו לדקדק היטב כיון שלא הי' דעתו שיהי' נאכל כנ"ל, ועיי' שבועות פרק שבועות עדות ל"ד ע"ב ענין כל מלתא דלא רמי' וכו' עיי"ש, ונ"ל דאם אין אדם אוסר שאינו שלו והוא יודע דין זה שפיר מותר לאכול משחיטתו דגם דשחט לע"ז מ"מ כיון שאינו נאסר אם אומר ששחט ודקדק ואפשר אפי' בלא אמר סמכינן ששחט כבכל פעם, והיינו אם בפעם א' לא נחשד על השחיטה כמובן, אבל להלכתא דאדם אוסר ש"ש רק אמרי' לצעורי והוא סובר שיאמן נ"ל דבלא רואי' אסור לאכול משחיטתו עיי':

ויש להקשות קושי' אחת עפ"ז מאי מקשה הש"ס משנים אוחזין בסכין דלמא פסול היינו שאסור באכילה מטעם דחיישינן שלא שחט שפיר, ולעיל אמרינן בשנים אוחזי' שמא ידרוס א' על חבירו שיוכל להיות כן וחבירו אינו מרגיש, ולפמ"ש חיישי' שפיר שלא דקדק ולא התכווין לשחוט כמ"ש, אלא דדא טעותא א"כ מאי שייכות לדין זה לשנים אוחזי' בסכין דאשמעינן רבותא דגם דכשר שחט ג"כ מ"מ פסול מטעם נעבד של זה והלא חיישי' לדרסה וכדומה ופשיטא דילפי' פסול דמה לי חד מה לי תרי כמובן, אלא דעדיין יש להקשו' דמתני' אשמעינן שנים אוחזין בסכין השחיטה פסול מטעם נעבד דלא מכשיר שחיטות הכשר ולכן גם אם השוחט לשם ע"ז אינו שלו מ"מ אסור השחיטה גם דאמרינן לצעורי כיוון מ"מ כיון שהוא סובר שיאמנו דבריו לא מכווין לשחיטה ויש לחוש לשחיטה פסולה אבל אי אוחזי' מדין נעבד לא אוסרי' וא"כ מכווין ממילא לאכילה דהא הבהמה ראוי לאכילה ומותרת באכילה כן יש להקשות ע"ד פלפול עיי' ולדינא צלע"ג כל מה שכתבנו בזה כי נ"ל נכון וצע"ג:

חי' פרק אלו טריפות:

אלו טריפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת הנה מסקנת ש"ס לעיל דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת נבילה ומתניתין דהכא קודם חזרה נשנית ורוב הפוסקים סוברים דמחיי' הוא טריפה ולאח"מ נבילה, והרמב"ם סובר דמחיים הוי נבילה, עיי' סי' ל"ג וכבר הארכתי בפ' השוחט בישוב הרמב"ם מש"ס דלעיל עיי"ש מבואר הכל והנה הרשב"א כאן האריך אם הוא נבילה איך עומד ושוחט:

מאחר שניקב הושט כמו דמקשה לעיל כ' ע"ב וכי מתה עומד ושוחט, ומסקנת דבריו דנקובת הושט אין נבילה מחיים רק לאח"מ משא"כ נשברה שדרה ומפרק' ורוב בשר עמה דנבילה מחיים, והנה להרמב"ם דס"ל דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת נמי נבילה מחיים, אנו מוכרחי' להסכמת אחרונים סי' ל"ג, דמ"מ לא מטמא מחיים ואינו כמתה ממש רק נבילה לענין איסור אכילה דלא תלי' במיתה, וא"ש דשוחט ולא שייך להקשות וכי מתה עומד ושוחט ועל זעירא מקשה שפיר דשם כמתה מחיים ומטמא אפי' כצ"ל עיי':

ועיי' בתשובת חתם סופר [יו"ד סי' כ"ג] שהקשה לפי דנראה מרש"י לעיל כ' ע"ב דבעוף פשיטא דבסי' אחד יצאה חיותא, א"כ עדיין קשה ממתני' דלקמן אלו טריפות בעוף פסוקת הגרגרת דהא בעוף פסוקת הגרגרת נבילה מחיים וכמתה תחשב לכ"ע גם לר"ע קודם חזרה ולא מועיל תירץ ר"י משנה קודם חזרה, והיינו דסימן א' בעוף לא תלי' בפלוגתא דר"ע ור' ישבב, דהם פליגו אם סימן א' יוכל לטהר או לא כיון שיש פסול במקום שחיטה תו לא מועיל השחיטה, אבל בעוף לרש"י דפסק חיותא דידי' בפסוקת הגרגרת א"כ איך תועיל שחיטה לטהר מידי נבילה ואיך קתני במתני' רק טריפה, והא פ"ק וכי מתה עומד ושוחט כל עוף דוודאי בנקובת הושט לא אמר רש"י דפסק חיותא רק בפסוקת הגרגרת, וא"כ ל"ק מכל שחיטה, רק ממתני' דאלו טריפות פסוקת הגרגרת כמובן, והי' נלפע"ד ליישב. במה שנ"ל דבברייתא בריש השוחט קתני שחט הושט ואח"כ נשמטה הגרגרת כשירה וכתב הח"ר שם דרבותא הוא הגם דעדיין חיותא בי' מ"מ לא מטרף עיי"ש, ונ"ל דאם בפ"א בא גמר השחיטה ופסוקה או שמוטה דטריפה כיון שלא גמר השחיטה רק בבת אחת עם הטריפות, ואנו אין לנו אלא המפורש בברייתא ואח"כ שחט הגרגרת היינו אחר שכבר כלה כל השחיטה, ועיי' תב"ש סוס"י ט' דפשיטא לי' דאם טריפות ושחיטה באים כאחד דאסורה דשחיטה כולה בהכשר בעינן ולכן לא פסק הרי"ף הא דר"ז דסובר דחידוד וליבון באים כא' ולכן אסור עיי"ש, והנה לר' עקיבא לאחר חזרה דפסול בסימנים הוי נבילה דכל דפוסל בשאר אברים לענין טריפות במקום שחיטה הוי נבילה, א"כ אם שחטה ונפסק הגרגרת בב"א היינו ששחט הגרגרת במקום א' ובמק"א פוסקו וגומר הפיסוק ברוב כשגומר השחיטה הוי נבילה, אבל אם פסול במקום שחיטה לא הוי נבילה כה"א דר"ע, רק בעוף בנפסק הגרגרת יצא חיותא ונ"ל פשוט דאם בב"א היינו ששחט הושט ובגמר שחיטת הושט פסק הגרגרת או בגרגרת עצמו כשגמר שחיטה במק"א באותו רגע פסק במקום אחר לא הוי נבילה מכח שיצא חיותו דהא בפ"א הוא ואיך נאמר שלא תועיל השחיטה דמתה היתה כנ"ל והבן זה, ומעתה א"ש דל"ק מאלו טריפות דעוף דמתני' קודם חזרה ג"כ ומשום דיצאה חיותא דעוף י"ל באופן שבא הפסוקה והשחיטה בב"א וכמ"ש, אבל למ"ד דפסול בסימני' הוי לעולם נבילה מקשה ש"ס שפיר לעיל ממתני' דאלו טריפות דגם בב"א נעשה נבילה כמ"ש עיי' בזה וק"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה