אור ברסלב
כתב סופר על חולין חולין › דף לג.

כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

חולין · דף לג.

דף לב.

ש"מ מדר"ל אין מזמנין נכרי על ב"מ פי' רש"י ריאה עיי' מהרמ"ל שכתב דרש"י מלתא פסיקא נקט דמשום שאר בני מעים אם מתה מיד כשגמר השחיטה ליכא משום אמ"ה, אבל ריאה בוודאי משום אמה"ח איכא דכמנחא בדקולא קודם גמור השחיטה שעודה חי' עיי' בו ומסיק כי דוחק הוא, והאמת אתו דמה ראה רש"י לפרש כן כדי לאוקמי אפי' במתה מיד בסוף שחיטה ועל הרוב אין מתה מיד ברגע השחיטה, ונלפע"ד ע"פ שכתב הרשב"א בתורת הבית דמוכח דראב"י כר"ל ס"ל מדאמר אין מזמנים הנכרי וכו' ואי בשני סימנים בזה כ"ע מודים ולא צ"ל ש"מ מדר"ל עכ"ד, וצל"ע ועדיין מי ניחא איך אמר עדיין ש"מ מדר"ל כיון דאמר מזמנים ישראל ואין מזמני' נכרי והיינו באופן דשרי לישראל ולנכרי זה עצמו אסור, והיינו בשגמר השחיטה בשני סימני' וא"כ כ"ע מודים בזה דכמנחא בדקולא וא"כ איך תלה דין זה בדר"ל, ואין לו פתר אלא לומר דכוונת הרשב"א דראב"י אשמעי' באופן דמתה מיד בשגמר השחיטה וליכא ע"י גמר השחיטה משום מנחא בדקולא רק על הריאה ומשום שחיטת קנה וכר"ל כנ"ל עיי', והא"ש דהוכיח רש"י דבריאה איירי דאי בשאר בני מעים א"כ ע"כ דלא מתה מיד א"כ כ"ע מודים וע"כ במתה מיד ובריאה כנ"ל לבאר וליישב וק"ל:

ועיי' לקמן פ"ח ע"א בפלוגתא דאמוראי אי פרכוס באמצע או בסוף דנראה מפירש רש"י שם דמאן דסובר באמצע סובר דאין צריך בהמה בשום פעם לחיות רק עד סוף שחיטה ועם גמר שחיטה אם מתה מותר, ורבא דסובר דצריך פרכוס בסוף שחיטה פי' רש"י דתהוי בה חיות אחר שחיטה ועיי' ש"ך סי' י"ז דהחליט לרש"י דצריכה שתחי' אחר שחיטה ואין זה דווקא במסוכנת דלענין חיות מה לי מסוכנת מה לי בריאה, דאם אינה צריכה לחיות אלא עד גמר שחיטה א"כ גם במסוכנת כן והי' סגי בפרכוס באמצע אלא דרבא ס"ל דצריכה לחיות כל בהמה עד מעט אחר השחיטה וממילא צריך סימן לזה עיי"ש היטב, וא"כ לרבא ליכא אופן דלא יהי' הבני מעים כמאן דמנחא:

בדקולא אחר שחיטת שני סימנים דע"כ צריכה לחיות מעט אחר שחיטה ואז הסימנים כמנחא בדקולא, ולפי דברי מהרמ"ל הנ"ל צ"ל דראב"י סובר כאמוראי דסברי לקמן דסגי בפרכוס באמצע דל"צ חיות אחר שחיטה, דהא קאי שישראל מזונכי' ולא נכרי והיינו בשחיטה כשירה ולפמ"ש הוכיח רש"י דע"כ ראב"י כשמתה בגמר שחיטה מיד וע"כ צ"ל דסובר דלא כרבא לקמן עיי' בכ"ז וק"ל:

הרוצה לאכול כזית בשר מבית השחיטה, צריך לעיי' מנא לן דבישראל השחיטה מתרת לאכול מיד משום אמה"ח דלמא התורה ציותה שנזבח להוציא מידי נבילה וכשתמות תהי' מותרת ולא תהי' נבילה אבל כ"ז שחי' מאן יימר דמותרת דשחיטה מתיר משום אמה"ח. ומצאתי ראיתי אחרי רואי שכבר עמד וחקר על זה בפמ"ג סי' כ"ז, ומ"ש דמוכח מדאצטרך לא תאכלו על הדם דע"כ משום אמה"ח מותר דאל"ה תיפוק לי' דאסור כל זמן שחי משום אמה"ח והיינו דליכא למימר דצריך לעבור גם משום לא תאכלו כיון דלית בזה מלקות דהוי לאו שבכללות כמבואר בש"ס סנהדרין [ס"ג א'] כצ"ל לדבריו, אבל אין מובן לפע"ד הלא הא דלא תאכלו אין מיותר דצריך לגופו והרבה דרשות דרשינן מיני' עיי"ש, אבל נלפע"ד דברייתא הוכיח כן דאל"ה איך מותר לישראל לאכול ריאה ובני מעים, כיון דעם גמר שחיטה כמנחו בדקולא דמי והוי אמה"ח אי לאו דשחיטה מתרת אמה"ח, ותורה אמרה וזבחת ואכלת דנראה מפורש דכל בהמה מותרת אפי' בני מעים וגם הלא מקריבי' בני מעים, וכתיב כל בבהמה תאכלו כנ"ל נכון עיי', ומוכח לפ"ז דגם אי דלא פסקי' כר"ל דריאה כמנחא בדקולא דמי' מ"מ בשני סימנים בוודאי הוי כמנחא בדקולא ודלא כפר"ח דפשיטא לי' דאפי' בשנים לא אמרי' כמנחא בדקולא ועיי' פלתי, וזה ראי' מוכרחת לדעתי וק"ל, עיי' קצה"ח חו"מ סי' רל"ב סק"א שמביא ראי' דבבני מעים נבילה אסורי' לב"נ ולא בטריפה ועיי' נתיבות המשפט שם:

אחד נכרי ואחד ישראל מותרים בו, מה שהקשה תוס' מיפ"ת דלא שייך מי איכא מידי לולי סברת תוס' ז"ל הי' נ"ל דאין דומה לשם דהתם שפיר קאמר דתורה התירה יפ"ת שנכבשה וכיון דגוי לאו בר מעשה זה הוא א"כ יפ"ת שלו אין זה אופן של יפ"ת דישראל דהיא כבושה וקנוי' לו משא"כ של נכרי יפ"ת כזו גם לישראל אסורה, אבל בשחיטה דהכא מאחר שנעשה מעשה שחיטה כשירה המוציא מידי אמה"ח ואיך חתיכה זו המותרת לישראל לנכרי תהי' אסורה דאטו אם נכרי לוקח מהן סר מעשה שחיטה ממנו והבן זה:

ומה שהקשה תוס' לבסוף לר"ל דח"ש מותר מה יענה ועיי' ראש יוסף דקושי' התוס' לאו אטהורה דאיכא איסור זביחה גם י"ל דח"ש אסור וקושי' תוס' רק אטמאה דליכא עשה עיי' בו, ולפע"ד אין לפרש קושי' תוס' אטמאה די"ל דטעמא דמי איכא פי' רש"י בסנהד' [נ"ט א'] דלישראל לקדשה יצאו ולא להקל, ולכן כתב תוס' לענין שביתה דגוי ששבת חייב מיתה כיון דלישראל מצוה ליכא משום מי איכא מידי היינו כיון דאדרבה קדושת ישראל שמחויבים במצוה גרמה להם קולא דמותר לשבות ואין בזה משום דלקדשה יצאו כנ"ל, וא"כ י"ל דתורה אמרה כל שבשרה אסור ליכא אמה"ח ודין זה גם בגוי אם יהי' באופן האפשר, וא"כ ישראל קדושתייהו גרמא שיהי' בהמה טמאה אסורה להם וזה גורם להם קולא דליכא אמה"ח וקדושתייהו גורם קולא וליכא משום מי איכא מידי כנ"ל, וצ"ל מאי הקשה תוס' מתחלה מטמאה עד דהוצרך כיון דאיכא שם איסור וי"ל דלרווחא דמלתא כתב תוס' כיון דאיכא איסור עכ"פ בטמאה, אבל להוכיח דר"ל ל"ל מי איכא מידי אין להוכיח מכח קושי' זו, ולכן נ"ל דקושי' אר"מ מחי' ועוף וק"ל:

והנה הרמב"ם בהלכות מלכים [פ"ט הי"ג] פסק דחותך מבהמה קודם שתצא נפשה אסור ליתן לב"נ ותמהו עליו דהוא נגד ברייתא דכאן ועיי' בלח"מ שתירץ דרמב"ם סובר דסוגי' דסנהדרי' חלוקה עיי' בו, ולפע"ד נראה ליישב דרמב"ם הוכיח מסתם מתני' דל"ל בדין זה ובבני מעים מי איכא מידי נגד בריי' כאן, הנה לקמן ל"ח ע"ב במתני' השוחט לנכרי שחיטתו כשירה, ודקדקו הראשונים למה נקט מתני' לשון דיעבד ועיי' רשב"א מה שחידש מזה להחמיר ועיין ר"ן כתב כי ה"ה לכתחלה מותר ונקט דיעבד אי הוי נקט לכתחלה ה"א דבאמת אסור לאכול רק אשמעינן שוחטים לנכרי לאפוקי דלא נימא דאסור לשחוט לו משום לפני עור קמ"ל דמותר לשחוט אבל לעולם באכילה אסור לכן נקט השוחט כשירה עיי"ש:

ולפע"ד צ"ע אם משום ע"ז ליכא לפני עור, ועיי' ראש יוסף דמסביר דבלאו הכי יעבוד ע"ז, מ"מ איך ישחוט ישראל לגוי הכא מכשילו שיאכל בני מעים אמה"ח ואם לא ישחוט הוא לו אולי לעצמו ימית הבהמה כדרך נכרים ומעשים בכל:

יום, וגם אם נאמר כיון שרוצה בע"ז גם כשישראל לא ישחוט לו ישחוט הוא דהיינו שיחתוך בסימנים מ"מ מאן יימר דישחוט תרתי סימנים שמא לא ישחוט רק סימן א' או א' וחצי פחות מרוב מעט עכ"פ ולא יהיו בני מעים כמנחא בדיקולא לפי דלא פסקינן כר"ל דריאה אפי' ברוב סימן א' מנחא בדיקולא, רק בשני סימנים כמבואר וא"כ הישראל כשישחוט שחיטה ראוי' מכשיל אותו, אלא דכיון דבאמת השחיטה כשירה לת"ק א"כ משום מי איכא מידי באמת מותרי' הבני מעים לנכרי, וא"כ אי הוי קתני מותר לשחוט ג"כ הוי ידעי' דע"כ שחיטתו כשירה דאי לא לא הי' מותר לשחוט דאז היו בני מעים אסורי' לגוי כיון דישראל אסור לאכול מבהמה משום תקרובת ומטמאה והוי כנתנבלה בשחיטה דהחליט הת"ח דאסורי' הבני מעים לבני נח, והתב"ש נוטה דגם בטריפה ששחט יהיו הבני מעים אסורים והדרא הקושי' למה לא קתני שוחט לנכרי, ומזה נ"ל הוכיח הרמב"ם דמתני' זו פליג אברייתא ול"ל מי איכא מידי בכה"ג, ולכן לא קתני שוחט דבאמת אסור לשחוט לנכרי הגם דלאמת שחיטתו כשירה מ"מ לנכרי הבני מעים אסורים דלא אמרי' בכהאי מי איכא מידי ושיטת הרמב"ם מוכרחת כנ"ל ליישב עיי' וק"ל, ובתשובה הארכתי חלק יו"ד סי' י"ז] בישוב הרמב"ם ועיי' לקמן פ' עור ורוטב מ"ש:

ונאכלים בידים מסואבות, הרשב"א והר"ן כתבו דאיירי שהודח ע"י מי גשמים שלא לרצון, וראיתי בפלתי סי' ס"ט שתמה הא כשנודע לו הוי סופו לרצון דג"כ מכשיר עיי' בו, ובמח"כ נעלם ממנו לפי שעה דצריך שיהי' משקה טופח עליו כשיודע לו עיי' רש"י לעיל י"ג ע"א ד"ה ואם נתכווין לכך עיי"ש וק"ל:

והנה הרמ"א בי"ד סי' ס"ט גבי הדחה אחרונה כתב דיוכל להדיח במי פירות ובתשובתו ביאר דווקא הדחה אחרונה, והש"ך וט"ז הקשו עליו חדא דהוא מביא דין זה מהר"ן ולא נזכר בר"ן רק בתוס' ומתוס' מוכח דאפי' הדחה ראשונה דבמאי הודח קודם מליחה, ועיי' מנחת יעקב דבר נכון דהא דהדחה ראשונה לא מהני כתב רמ"א בתשובה דמטרשי, ותלי' זה אי טעמא דהדחה ראשונה לרכך או להעביר הדם שעל פניו, וי"ל דתוס' סובר דטעמא משום להעביר הדם לכן גם הדחה ראשונה מועיל במי פירות, והר"ן לכן לא תירץ כתוס' דהודח במי פירות דלשיטתו אזיל דהדחה ראשונה משום לרכך וממילא במי פירות לא מהני ולכן הוצרך לתירוצי' אחרים אלו דבריו ז"ל והמה טובים וישרים, ולפע"ד י"ל גם אם תוס' סובר דהדחה תחלה משום לרכך מ"מ א"ש די"ל דאיירי שחלטה במי פירות ולא צריך מליחה כלל רק להעביר דם שעל פניו ושפיר מועיל מי פירות לזה וליכא ראי' מתוס' נגד סברת רמ"א כנ"ל נכון ופשוט:

ועל הקושי' מנא לרמ"א כן י"ל דהנה הש"ך כתב דאפשר הי' לרמ"א הגירסא בר"ן דמתרץ דהודחה במי פירות, והנה כד דייקת בלשון ר"ן דמתחיל להקשות דלקדירה הוכשר במים שבקדירה והיינו במים שמבשל בו וכן הקשה ברשב"א, ושוב מתרץ לצלי וכגון שקולף, או כשנפלו עליו מים שלא לרצון, וצ"ע עדיין איך יתורץ הלא הוכשר במים שמבשל בהם וע"כ צ"ל דלא תירץ הר"ן בו עוד י"ל דאיירי לקדירה אלא על צלי קאי דמתחלה כתב דצ"ל דבאמת קולף ולבסוף כתב די"ל באופן שמותר הכל כגון שהודח במים שלא לרצון והיינו לצלי, וא"כ אם הי' לרמ"א הגירסא דמתרץ הר"ן עוד כשהודח במי פירות היינו ג"כ לצלי וא"ש דסגי בהדחה במי פירות כנ"ל וק"ל: והנה הר"ן כתב דא"א לומר דאיירי דאוכל באומצא דגם זה צריך הדחה להעביר הדם שמעל פניו ונ"ל הא דלא כתב הרשב"א ותוס' כן ולא דיברו מאומצא כלום, דסוברים דא"א להעמיד באומצא דאיך ס"ד דש"ס לאוקמי בקדשים, הלא בקדשים אינו יוצא במצות אכילת קדשים כשאוכל כשהוא חי, עיי' תוס' מנחות מ"ח ע"א ד"ה חטא וכו' שכתב דאין זכות לאכול חי, והיינו ע"כ משום דאין יוצא כשאוכל חי משום מצות קדשים ובמק"א הארכתי כנ"ל וק"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה